א

מה משׁכּר, מה מפואר הוא יום הקיץ באוקראינה! מה יוקדות עד תמס השעות, שבהן זוהרים צהרי היום בדמי ובשרב, ואוקינוס תכלת לאין תכלה נרכן בקמרון עגבים מעל פני האדמה ודומה כי נתנמנם הוא, כל כולו צולל בעדנה, חובק ומגפף את יפעת חמודתו בזרועותיו האוריריות! אין רבב ענן עליו. אין קול ואין קשב בשדה. נדמה כי מת הכל; רק למעלה, בעמקו של הרקיע, מרתית העפרוני ושירת כסף מרחפת ויורדת במדרגות אויר אל האדמה חולת האהבה, ומדי פעם בפעם מנסרת בחלל שריקתו של שחף או קולו הצלצלני של השליו מהדהד בערבה. נרפים ונטולי מחשבה, כמי שמטייל להנאתו באין מטרה, ניצבים האלונים, ראשיהם בשמים ופגיעותיהן המסנוורות של קרני חמה קופחת מבעירות אש נגוהות בחטיבת עלים אחת ועל משניה מטילות צל אפל כליל, אשר רק עם מַשב רוח חזקה מתבעבעות עליו בהרות פז. סיעות סיעות של רמשים בדמות איזמרגדים, פטדה ואודם וברקת ניתכים כרוחות ערטילאים על גני ירק ססגוניים, שכוכי חמניות תמירות. גדישי חציר אפורים ואלומות תבואה זהובות חונים בשדה מחנות מחנות ונודדים על פני מרחבים שאין להם שיעור. ענפיהם הרחבים של עצי דובדבנים, שזיפים, תפוחים ואגסים כורעים תחת משא פרותיהם; הרקיע, והאספקלריה המאירה שלו – זה הנהר הנתון במסגרת ירוקה, גאה, מאמירה אל על… עד מה גדוש מתק חמדה ועדנה הקיץ באוקראינה.

תפארת זו נסוכה היתה ביקום באחד מימות השרב של אלול שנת תק…תק… כן, כשלושים שנה לפני הזמן הזה… בימים ההם היתה הדרך – כעשר וירסטאות¹ בואכה העיירה סוֹרוֹצ’ינצי הומה מהמון עם רב שנהר אל היריד מכל הכפרים מקרוב ומרחוק. עוד מן הבוקר נתמשכו בשיירה שאין לה סוף קרונות גדושי מלח ודגים. קדרות עטופות חציר נעו לאטן ערמות ערמות ודומה היה כי נפשם עגמה עליהן מתוך שהיו כלואות ושרויות בחשכה; רק זעיר שם היו מדוכת חרס או מגס צבועי שלל גונים רועשים מזקרים עצמם דרך גינדור מתוך משוכה שנתגבבה בגובה רב על גבי הקרון ומושכים עיניהם של כל אלה אשר לבם הילך אחרי מותרות. עוברי דרכים הטילו מבטי קנאה בקדר גבה־קומה, בעליו של נכסים יקרי ערך אלה, שהיה מחמר בנחת אחרי סחורתו עם שהוא עוטף בקפידה את טרזניו ופרכסניותיו – הקרוצים מחמר – בחציר השנוא עליהם.

בדד בצדי הדרך התנהל רתום לשורים לאים ומיוגעים קרון עמוס שקים, קנבוס, בד וכיוצא באלה מטען של חפצי בית. מאחוריו שרך דרכו בעליו לבוש כתונת בד נקיה ואברקי בד מלוכלכים עם שהוא מקנח ביד רפה את הזיעה שניגרה כברד מפניו השחומות ואף נטפה משפמו הארוך. שפם זה הפודרה נבזקה עליו בידי גלב מאותם הגלבים שאינם דנים במידת הרחמים אלא במידת הדין בלבד ובאים הם כחתף הן על עלמה יפהפיה והן על בר־נש שכולו מיאוס, וזה להם אלפים בשנים שהם מהדרים את המין האנושי בעל כרחו. סמוך לו הפסיעה סוסתו אסורה לקרון. הילוכה בנחת והכרת פניה עונה בה כי תור הנעורים מאחוריה והלאה. רבים מאלה שנזדמנו לו בדרך, ביחוד הצעירים שבהם, היו משיקים ידיהם אל כובעיהם עם שהיו מגיעים סמוך אל האיכר שלנו. ברם, לא שפמו שפם השיבה, ואף לא הילוכו שכולו אומר חשיבות, הביאום לידי מעשה זה. די היה לזקוף קמעה את העיניים כדי לראות מה הוא שגרם לאותה יראת כבוד: על גבי הקרון ישבה בת נאה שפניה עגלגלות, גביניה שחורים ומורמים בקשתות עשויות בקפידה מעל לעיניים חומות־בהירות, שפתיה חכליליות ומחייכות שאננות, ראשה ענוד סרטים, מהם כחולים ומהם אדומים, צמות ארוכות וזר פרחי שדה אשר חברו יחד לעטרת נוי מפוארת. דומה שכל אשר סביבה עורר בה ענין רב. הכל מופלא היה, תמהוני וחדש בעיניה… אותן עיניים חמודות ששוטטו בלי הפוגה ממקום למקום. אל יהא הדבר קל בעיניכם! זו לה הפעם הראשונה בחייה שהיא רואה יריד, ואין תימה שנתבדר לבה. נערה בת י"ח זו הפעם הראשונה ביריד!.. אלא שאף אחד מאלה שעברו על פניה ברגל או ברכב לא ידע כמה יגעות יגעה עד שעלה בידה לשדל את אביה שיקחנה אתו. לאמיתו של דבר, היה אביה מוכן עוד קודם לכן למלא בחפץ לב את בקשתה אלמלא אמה החורגת, מרשעת זו שלמדה את תורת בעולות הבעל וידעה להחזיק בידיה את בעלה כשם שהלה ידע להחזיק במושכות סוסתו הישישה, זו הסוסה שלאחר שנות שירות מרובות נגררה עכשיו למכירה. אשה קליפה שאין לה תקנה… אלא שבינתיים נשתכח מלבנו שאף היא בכבודה ובעצמה ישבה כאן במרומי הקרון, לבושה חולצת צמר טרזנית ירוקה, כולה מושזרת זנבנבים משל היתה זו פרוות כרכשתה (אלא שזנבנבים אלה אדומים היו), שמלנית מהודרת עתירת משבצות צבעוניות כמוה כלוח אשקוקי, ולראשה שביס כותנה מנומר, ששיוה חשיבות מיוחדת במינה לפרצופה הסמוק והדשן. מפעם לפעם היה חומק על פני פרצוף זה משהו דוחה ופרוע עד כדי כך שכל אחד היה מיד מזדרז להזיח מבטו ממנה אל פניה העליזות של הבת.

לעיניהם של תיירינו הלך והתגלה הפּסיוֹל; מרחוק נשבה כבר הצינה, שהורגשה שבעתיים לאחר שרב מייגע ומכלה. זיקים עטופי צינה נתברקו מבין עלים ירוקים־כהים וירוקים־בהירים, עלי הלבנים והצפצפות הפזורים כלאחר יד על פני האחו. אותה שעה דמה הנהר ליפהפיה החושפת בנהרת כסף את חזה שגולשים עליו תלתלי הפאר הירוקים של האילנות. גמחונית היא באותן שעות מסוכות שכרון עת ראי נאמן סופג וקולט וחובק עד קנא את מצחה הגא והקורן בזוהר מסנוור, את כתפיה הצחות מלילך ואת צוארה הלבן משיש והמחופה נחשול כהה שהשתפל מראש בהיר שיער; עת משליכה היא בבוז את עדייה על מנת להחליפם באחרים, ואין קצה לתהפוכותיה – כמעט מדי שנה בשנה שירכה דרכיה, עיקלה אורחותיה, בחרה לה נתיבות חדשות והקיפה עצמה נופים חדשים ססגוניים. טורי טחנות העלו משברים אדירים בגלגליהם הכבדים והטיחום בעזוז, ניפצום לרסיסים־נתזים, הבזיקו אבק במסיביהם ומלאום קול שאון והמולה. אותה שעה נסע הקרון על נוסעיו המוכרים לנו על פני הגשר, והנהר שיטח עצמו לפניהם בכל יפיו והדרו. שמים, יערות ירוקים וכחולים, בני אדם, קרונות עמוסי קדרות, טחנות – הכל כאחד נהפכו על פיהם, הכל עמדו והילכו כשרגליהם כלפי מעלה, ואף־על־פי־כן לא נפלו אל תהום הקסמים העמוקה. נתהרהרה יפתנו עם שנתנה עיניה בתפארתו של הנוף, ואפילו שכחה לפצח את גרעיני החמניה שהיתה טרודה בה בקפידה במשך כל הדרך. פתאם נפתעה, שכן אזניה קלטו מלים: “אך זוהי ריבה!” הציצה לאחוריה וראתה חבורת בחורים עומדת על הגשר, ואחד מהם, הדור בלבושו מכל השאר, לבוש מקטורן לבן וחבוש כובע אפור עשוי צמר טליים, נועץ כפות ידיו במתניו וסוקר את הנוסעים במבט של משובה ואתגר. אפילו רצתה יפתנו לא יכלה שלא לשים לב על פניו השזופות. שהנעימות שופעות מתוכן, ועל עיניו הבוערות ברשפי אש. הרהור חלף במוחה שמא המלים שקלטו אזניה מפיו יצאו ומיד כבשה עיניה בקרקע.

– ריבה נאה – המשיך הבחור בעל המקטורן הלבן ולא המיש מבטו ממנה – את כל משקי מוכן אני לתת ובלבד שאזכה לנשקה. אך דא עקא: השטן יושב לפניה.

צחוק פרץ מכל עבר; אלא שהברכה לא נראתה לזוגתו המפורכסת של הבעל המפסיע בנחת. לחייה הסמוקות הפכו לאש בוערת ומיד פתחה לו את אוצרה הטוב:

– הלואי שתיחנק עבד נרצע! הלואי שיטיחו קדרה בראשו של אביך! הלואי שיתחלק על קרח, כופר ארור! הלואי שיחרוך השד את זקנו בעולם הבא!

– קללנית ראויה לשמה היא זו – סח הבחור ולטש עיניו עליה כמי שהופתע ממטח קולח זה של קללות וגידופים שלא ציפה לו כל עיקר – כיצד זה לשונה לא תימק בפיה לאחר שנשרו ממנה מלים שכאלה, מכשפה בת מאה.

– בת מאה! – שיסעתו היפה בנשים שבשנות העמידה – טומאה שכמותך! לך ורחץ פניך תחילה, פרחח נאלח! מימי לא ראיתי את אמך, אבל חזקה עליה שטינופת היא. וגם אביך ודודתך אף היא טינופת! בת מאה! חלב אמו עדיין לא יבש על שפתיו ו…

אותה שעה התחיל הקרון יורד מן הגשר ושוב לא ניתן להבחין בדבריה האחרונים. אלא שנראה כי הבחור סירב להסתפק בכך: הוא לא שהה הרבה, נטל גוש של רפש והטיחו בה. הקליעה עלתה יפה משאפשר היה לשער: השביס החדש, מעשה כותנה מצוירת, הוכתם בנתזי בוץ, וצחוקם של ההוללים הפוחזים פרץ במשנה כוח. נתרתחה הטרזנית הדשנה, וחמתה בערה בה כאש; אלא שבינתיים הרחיק הקרון כדי שיעור ניכר ולפיכך ניתכה נקמת אפה על ראשה של בתה החורגת – על לא עוול בכפה – ועל ראשו של אלוף נעוריה שהיה מהלך בשובה ונחת. כיון שהיה מורגל בכגון אלה מקדמת דנא נאלם דום ולא פצה פיו, וכל נאומיה הסוערים של זוגתו הזועמת לא הוציאוהו משלוות רוחו. אל־על־פי־כן לא ידעה לשונה של זו מנוח והיתה מיטלטלת בפיה, מהגה ומצפצפת בלי הפוגה עד שהגיעו אל פרברו של הכפר, לביתו של רע ועמית משכבר הימים, הקוזאק ציבּוּליה. כיון שפגעו תיירינו בידידים ותיקים, שלא ראום תקופה ארוכה, הסיחו לפי שעה את דעתם מן התקלה שאירעה להם בדרך והיו משיחים ביריד ומשיבים נפשם מעמל הדרך הארוכה.

ב.

בּודאי נזדמן לכם לשמוע שאונו של מפל מים מרוחק המסעיר את כל הסביבה וממלאה המיה, וערב־רב של צלילים מופלאים־עמומים מתערבלים לפניכם. האין זאת כי אותה ההרגשה אופפתך במערבולת היריד בשעה שכל ההמון כולו מתלכד למפלצת־ענק אחת המטלטלת את כל גופה על פני הכיכר, על פני רחובות צפופים, צווחת, צורחת, רועמת? רעש, גידופים, געיה, פעיה, שאגה – הכל מתמזג בהמולה פרועה אחידה. שורים, שקים, חציר, צוענים, קדרות, נשים, עוגיות, כובעים – הכל ססגוני, מנומר, משמש בערבוביה, מתערב ערמות ערמות המשוטטות ומרצדות לנגד עיניכם. קולות, הגאים, ניבים שונים ומשונים מטביעים זה את זה ואפילו מילה אחת אין להציל מן המבול; אפילו צווחה אחת אין בה משום חיתוך הדיבר. אין שומעים בבירור אלא את תפיחותיהם של התגרים התוקעים כף זה לזה בכל אתר ואתר. מתפרק הקרון, משתקשק הברזל, רועמות הקורות המידרדרות ארצה, ראשך סחרחר ואי אתה יודע להיכן לפנות. מיודענו האיכר, שזה מקרוב בא יחד עם בתו השחרחורת, היה כבר שעה ארוכה מיטלטל ונדחק בקהל. קרב לקרון פלוני וממשמש קרון אלמוני, מגשש ובודק את המחירים; כל אותה שעה לא היתה דעתו נתונה אלא לסוסה הזקנה ולעשרת שקי החיטה שהביאם למכירה. ואלו בתו ניכר היה בפניה שאין דעתה נוחה מהתחככות זו בקרונות חיטה וקמח. נפשה יצאה אל אותם המקומות, שבהם מתחת לגנונות בד היו תלויים דרך פרכוס סרטים אדומים, עגילים, צלבים וקמעות עשויים בדיל ונחושת. אף־על־פי־כן גם כאן מצאה לה הרבה ענינים לענות בהם: דעתה היתה בדוחה עליה למראיהם של צועני ואיכר שהיו סופקים זה כף ידו של זה ומצטווחים מעצמת כאביהם; למראהו של יהודי שיכור שטפח בעכוזה של אשה מנשי האיכרים; שתי תגרניות שהיו צוהבות והטיחו קללות וסרטנים זו בזו; מוסקאל² שהיה מחליק זקנו בידו האחת ובשניה… פתאם חשה כי מישהו מורט בשרוול חולצתה. הפכה ראשה – והנה אותו בחור שמקטורנו לבן ועיניו רושפות ניצב עליה. נתרטטו עורקיה ולבה נתפעם, כפי שלא נתפעם מימיה לא בשל שמחה ולא בשל אסון: מין מתיקות מופלאה נמסכה בה ושוב לא ידעה נפשה.

– אל תיראי, יחידתי, אל תיראי – לאט חרש באזניה והחזיק בידה – לא ישמיע פי דבר רע באזניך.

“אולי אמת היא כי לא תשמיע דבר רע באזני – אמרה בלבה נערת החמד – אך מין תחושה מופלאה ממלאה את נפשי… ודאי השטן הוא שמסית ומדיח! הן יודעת אני כי לא יאה הוא… ואףעל־פי־כן אין בי כוח להוציא ידי מתוך ידו”.

אותה שעה נפנה האיכר אחורה ועמד להשיח דבר־מה לבתו, אלא שמן הצד נשמעה המלה “חיטה”. מילת קסם זו אכפה עליו כהרף עין שיצטרף אל שני סרסורים שהיו משיחים ביניהם בקול גדול. כיון שנתרתק עליהם שוב לא ניתן להסיח דעתו מהם. ואלה הדברים שדיברו הסרסורים על חיטה.

ג.

– אם כן סבור אתה, אחא, שחיטתנו לא יהיו לה מהלכין בשוק? – סח בר־נש שמראהו כאחד מאותם בני עיירה אשר הגיעו לכאן בגין היריד. אברקיו עשויים בד מנומר מטווה בית ומכוסים כתמי עטרן ושומן. בן שיחו של הלה היה לבוש מקטורן כחול, מטולא מכאן ומכאן ועל מצחו התנוססה חבורת ענק.

– וכי מה יש כאן לסבור? מוכן אני לכרוך חבל לצוארי ולהיות תלוי ומתנדנד באילן זה כנקניק לפני בקתה בערב חג המולד אם נמכור קב אחד.

– אל תהא משטה בי, אחא. הן לא הסיעו לכאן חיטה אלא אנחנו שנינו בלבד. – טען בעל האברקים המנומרים.

“דברו לכם ככל העולה על רוחכם – הרהר בלבו אביה של יפתנו, שכל אותה שעה היה עושה אזנו כאפרכסת לבל תישמט ממנו מילה אחת מדבריהם של שני הסרסורים – ולי יש מלאי של עשרה שקים”.

– שמעני, אחא. אם מעשה שדים כאן רווח אין כאן, וחסל סדר חיטה – סח בעל החבורה.

– מה פירוש מעשה שדים? – רגש בעל האברקים המנומרים.

– כלום לא שמעת במה משיחים הבריות? – המשיך בעל החבורה והפזיל על בן שיחו מבט מתוך עיניו הקודרות.

– במה?

– הוא הדבר: במה? ראש המועצה – הלואי שלא יזכה לקנח שפתיו לאחר יי"ש נגידים משרת שזיפים – הקצה ליריד מקום שמארה רובצת עליו. נשמתך תצא ושיבולת אחת לא תמכור. רואה אתה אותו מחסן ישן ורעוע, זה שעומד מתחת להר? (כאן נתקרב אביה של יפתנו קרבה יתרה והפך כולו קשב): מחסן זה הרי הוא מקום מועד למזמוטי שדים; ולא היה יריד במקום זה שלא נסתיים בפורענות. אתמול עבר כאן לבלר הנפה בעיצומו של ערב. תלה עיניו בעליית הגג והנה פרצוף של חזיר ניבט בו מן החלון והפליט כנגדו מין חרחור שכזה, שדמו קפא בעורקיו; מיום ליום עלול שוב להיראות המקטורן הלבן.

– מקטורן לבן זה מה טיבו?

עכשיו סמרו שערותיו של מאזיננו שהיה עדיין מקשיב רב קשב לשיג ושיח זה; אחוז אימה נפנה אחורה וראה כי בתו ואותו בחור עומדים בנחת חבוקים זו בזרועותיו של זה, לואטים ליחושי אהבהבים, ואין דעתם נתונה לכל המקטורנים שבעולם. מראה זה הפיג את אימתו והחזיר לו את שלוות נפשו.

– א־ה־ה, אחא! נראה כי גדול כוחך בחיבוקים! ואני רק ביום הרביעי לאחר החתונה למדתי לחבק את חבאֶסקה שלי, עליה השלום, וגם על כך חייב אני תודה לידידי־מחבבי שלא זז מלחבבני עד שלימדני את התורה.

מיד שמע הבחור בחוש כי אביה של חמדת לבו אינו נמנה עם גאוני הדור, והתחיל מתכן במוחו תכניות להטותו לצדו.

– כסבור אני, אדוני הטוב, שאין אתה יודע מי אני, ואלו אני הכרתיך תיכף ומיד.

– אפשר שהכרתני.

– רצונך ואומר לך מה שמך ושם אביך ואבי אביך עד דור ראשון. ומתקרא אתה: סוֹלוֹפִּי צ’רביק.

– אמת, סולופי צ’רביק.

– ועכשיו תן עיניך בי: כלום אינך מכירני?

– לא, איני מכירך. אל ייחר אפך, בחור, אבל כל כך הרבה פרצופים שונים ומשונים נזדמן לי לראות בימי חלדי, שהשד עצמו לא יזכור את כולם.

– מיצר אני על שאי אתה נזכר בבנו של גולוֹפּוּפּנקו.

– וכי בנו של אוֹחרים אתה?

– אלא מי אני אם לא בנו של אוחרים? שמא בנו של מוריפת?

כאן הסירו הרעים כובעיהם ונישקו זה את זה שעה ארוכה. באותו מעמד גמר בלבו בנו של גולופופנקו שלא לבטל זמנו ולכבוש את מיודעו בהתקפת מחץ.

– ובכן, סולופי, רואה אתה כי אני ובתך נתחבבנו זה על זו עד כדי כך שמכאן ואילך מוכנים אנחנו לדור בכפיפה אחת כל ימי חיינו.

– אם כן, פאראסקה – סח צ’רביק ונפנה אל בתו עם שעל פניו משתפך החיוך – באמת. דבק טוב… כמאמר הבריות… רועים באותו מרעה ומעלים אותה גרה. מה? תקיעת כף? אם כן, חתן בן יומו, כופר יושת עליך.

לא יצאו רגעים מעטים וכל שלשתם נמצאו מסובים במסבאת היריד. אותה מסבאה נודעת לתהילה, שמקומה מתחת לגנונה של בת ישראל, והיא גדושה שייטות שייטות של אגנים, בקבוקים וצפחות מכל המינים והגילים.

– בחור כהלכה! ראוי אתה שאחבבך – סח צ’רביק משנתבסם קמעה וראה היאך זה שעתיד להיות חתנו מזג לו ספל שמידתו כדי שני לוגין ובלי שעיוות פרצופו אף כהוא זה הפכו אֶל פיו עד כלה ולאחר מכן נפצו לרסיסים – מה תאמרי, פאראסקה? חתן נאה בחרתי לך! גברא רבא! יודע פרק בהלכות משקה!

מצטחק ומתנודד שירך דרכו אל קרונו, ואילו הבחור שם פעמיו אל הטורים של סחורות נוי – היו בהם סוחרים אפילו מגאדיאַץ' ומירגוֹרוֹד, ערים ואמהות בפלך פולטבה – לברור לו מקטורת מן המשובחות, שתוכה עץ וקליפתה נחושת קלל, מטפחת אדומה רקומת פרחים וכובע – הכל סבלונות ומתנות לחותן ולכל שאר הראויים לדורון.

ד.

– בחיי ראשי, זוגתי, מצאתי חתן לבתנו!

– אין לך בימים אלה עסקים אחרים אלא לחפש חתנים? שוטה בן בנו של שוטה. חושם שאין לו תקנה. וכי היכן ראית, היכן שמעת שאחד בר דעת יהא מחזר על חתנים עכשיו? מוטב היה אלו היית מטכס עצה כיצד למכור את החיטה! ואין צריך לומר: אוי ואבוי לאותו חתן. וודאי המהוּה שבפוחחים.

– ההיפך שבהפכים! לא ראית איזה בחור שם! רק המקטורן שעליו מחירו עולה על חולצתך הירוקה ומגפיך האדומים. ולגימתו לגימה של ממש! הלואי שאירש גיהינום יחד אתך אם ראיתי בימי חיי בחור גומע שני לוגים בהעלם אחד ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– מצא מין את מינו. ארחי פרחי שיכור. חייך שאין זה אלא אותו פרחח שנטפל אלינו על הגשר. מזלו שלא נקרה לי עוד: הייתי מראה לו את נחת זרועי.

– ואפילו אותו בחור בכבודו ובעצמו אז מה בכך? בשל מה פרחח הוא?

– בשל מה? בשל מה פרחח הוא? ריקא! כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? בשל מה פרחח הוא? היכן גנזת את עיניך המטופשות כשעברנו על פני הטחנה? סמוך לחוטמו המגואל בטבק ממיטים קלון על אשתו והוא אינו פוצה פה ומצפצף.

– ואף־על־פי־כן מה פסול מצאת בו? בחור כהלכה! ואפילו הדביק כזית טינופת על זיו איקונין מאוס זה שלך, מה בכך?

– אהא! רואה אני שאינך מניח לי להוציא הגה מפי! מה היום מיומיים? ודאי הספקת כבר ללגום טיפה מרה לפני שמכרת אפילו קב אחד.

אותה שעה הרגיש אף צ’רביק עצמו כי מפליג הוא בדיבור אל מעבר לתחום המותר. ובן רגע חיפה על פניו בידיו סמוך ובטוח כי אהבת כלולותיו, שחמתה עלתה בה להשחית, לא תאחר לנעוץ בשערותיו את צפרניה, צפרני אשת חיל טורפת בעלה.

“לכל הרוחות! הרי לך חתונה! – הרהר בלבו עם שהוא מנסה להתחמק מזוגתו שפתחה עליו בהסתערות ראויה לשמה. – אצטרך להשיב ריקם פניו של אדם הגון על לא עוול בכפו. רבונו של עולם! מה פשעי ומה חטאתי כי הבאת עלי צרה צרורה זו. כלום לא די לך בכל שרץ נפש חיה שבראת בעולמך כי הוספת עליהם נשים שישרצו בו?”

ה.

אותו בחור שהיה לבוש מקטורן לבן ישב סמוך לקרונו והשקיף בפיזור נפש על ההמון השוקק סביבו במעומעם. חמה ליאה זימנה עצמה לצאת מן העולם לאחר שלהטה בנחת כל שעות בוקרה וצהריה; והיום הדועך נסתמק ביפעת קסמים ארגמנית. ראשי האהלים והגנונות זהרו עד סינוור שרויים במין אור נגוהות חכלילי מיוחד במינו נראה ואינו נראה. בערו השמשות שנערמו זו על גבי זו. הצפחות והגביעים הירוקים שעל שולחנותיהן של המוזגת הפכו לאש יוקדת. דלעת, מלונים ואבטיחים נתגבבו תלי תלים ונדמו להרי זהב ונחושת. השיג והשיח הלכו ונקלשו, הלכו ונתעממו ולשונותיהם המיוגעות של האיכרים, הצוענים, והתגרניות היו מיטלטלות בפיותיהם בעצלתיים ובליאות. זעיר שם נצנצו אשים, ואדי ניחוחים של מלילים מבושלים פשטו ברחובות מתרגעים.

– מה לך כי עגמה עליך נפשך, גריצקוֹ – נצטווח צועני גבה קומה ושזוף פנים וטפח על שכמו של בחורנו – מכור שווריך בתריסר שקלים.

– רק שוורים בראשך ותו לא. כל בני מינך אין דעתם נתונה אלא לדבר אחד: כיצד להונות אדם הגון.

– לכל הרוחות. רואה אני כי נצבטת כהוגן. שמא מיצר אתה עכשיו על שתלית ריחיים על צוארך?

– לא, אין דרכי להתחרט. אם מילתי אמורה, הרי זה עד סוף כל הדורות. ואלו אותו תרח זקן צ’רביק מצפון אין לו כדי גרגר של חרדל; אמר מה שאמר וחזר בו… מילא, למעשה אין זו אשמתו: בול עץ הוא ותו לא. הכל מזימותיה של אותה מכשפה זקנה, שאנחנו – כמנין בחורים – תקענו כמה קללות בירכיה. אח! לוא הייתי מלך או פריץ גדול, תולה הייתי את כל אותם השוטים המרשים לנשותיהם לרכב עליהם.

– ואם נכפה על צ’רביק לתת לנו את פאראסקה תמכור את השוורים בעשרה שקלים?

הציץ בו גריצקו בתמיהה. קוי פניו השחומים של הצועני היה בהם משהו מן הרשע, הארס, השפלות, אך עם זאת גם מן היהירות: כל מי שהיה נותן בו מבט חטוף, מוכן היה להודות מיד כי בנפש מופלאה זו גועשות סגולות אדירות, אלא שפרס אחד ויחיד מזומן להן עלי אדמות – גרדום. חיוך ארסי שלא מש מפיו, השקוע עמוק בין חוטמו לבין סנטרו החד, עיניו שאינן גדולות אך ערות כאש בוערת, ונצנוצי יזמה, תחבולה וזדון שנתבזקו על פניו בזה אחר זה – דומה היה שכל אלה תבעו לעצמם לבוש משונה ומיוחד במינו כאותו הלבוש שהוא עצמו היה נתון בו באותה שעה. כפתן חום כהה, שנדמה כי כל נגיעה בו עלולה להפכו לאבק פורח; שערו הארוך שגלש על כתפיו בקווצות סבוכות; נעליו הנתונות ברגליים יחפות שזופות – דומה כי כל אלה דבקו בו כבשר מבשרו והפכו חלק מישותו.

– לא בעשרים, בחמישה עשר אמכור ובלבד שלא תשקר! – השיב הבחור ולא המיש עין בוחנת ממנו.

– בחמישה עשר? ניחא. זכור ואל תשכח: חמישה עשר! הרי לך חמישיה כדמי קדימה.

– ואם תשקר?

– אשקר – דמי הקדימה שלך.

– ניחא. אם כן, תקיעת כף?

– תקיעת כף.

ו.

– לכאן, אפאנאסי איבנוביץ'! הנה כאן המשוכה נמוכה יותר. הגבה רגליך ואל תחשוש: השוטה שלי הלך יחד עם עמיתו אל הקרונות וישהה שם כל הלילה מחשש שמא ינסו המוסקאלים לקנות משהו במשיכה.

במילות חיבה אלה עודדה זוגתו המבעיתה של צ’רביק את בנו של הכומר, שהיה מתחכך ליד המשוכה. עד מהרה טיפס ועלה על המשוכה והיה עומד עליה שעה ארוכה בדומה לרוח רפאים מפיל אימה, תוהה ואומד בעיניו מה הוא המקום הנוח ביותר לקפיצה עד שבסופו של דבר הטיל עצמו בשאון אל תוך עשבי הבר.

– אל מלא רחמים! שמא נפגעת? שמא שברת מפרקתך, חלילה וחס? – מלמלה חיבריה בדאגה רבה.

– הסס! אין בכך כלום, אין בכך כלום, חברוניה ניקיפורובנה, אהובת נפשי – הפטיר בן הכומר ברחש דאבה עם שהוא קם על רגליו – אם נתעלם מעוקצו הצורב של הסרפד, זה הדגן אשר נברא בצלם הנחש, כמאמרו של כוהננו הגדול זכרונו לברכה.

– הבה ניכנס לבקתה. אין בה איש. ואני חששתי, אפאנאסי איבנוביץ‘, שמא לקית בחזירית או בחלי־מעיים. ברוך השם, חששותי נתבדו. מה שלומך, אפאנאסי איבנוביץ’? שמועה שמעתי: שפר חלקו של אביך באחרונה.

– דבר של מה בכך, חברוניה ניקיפורובנה; אך מצער הוא אשר קיבל אבי חלף משרתו: חמישה עשר שקי חיטה ממיזרע האביב, כארבעה שקי דוחן, כמאה ממיני המאפה, ותרנגולות אם נמנה אותן לא יעלה מספרן לחמישים; אבל מנחת מנעמים אמיתית, אם יורשה לי לפתוח פי במשל, צפויה לי אך ורק ממך, חברוניה ניקיפורובנה! – המשיך בן הכומר עם שהוא סוקרה במבט שכולו התמוגגות ודוחק עצמו לעברה.

– הרי מנחתי לפניך, אפאנאסי איבנוביץ' – סחה המארחת. תוך כדי דיבור שמה מספר מגסים על השולחן והתחילה רוכסת את חולצתה שנפרפה לכאורה שלא במתכוין – כופתאות, מלילי חיטה, כיסונים, תופינים.

– ערב אני לך כי מטעמים אלה מלאכת מחשבת הם, מעשי ידיה להתפאר של החרוצה שבבנות חוה – סח בן הכומר עם שידו האחת עושה בתופינים והשניה מחזיקה בכופתאות – ואולם, חברוניה ניקיפורובנה, נפשי תערוג אל מעדנים המתוקים שבעתיים מכל הכיסונים והמלילים.

– בחיי ראשי, אפאנאסי איבנוביץ', תמהה אני מה עוד מעדנים חשקה נפשך? – השיבה היפהפיה הדשנה עם שהשימה עצמה כאינה יורדת לסוף דעתו.

– מי ישוה לך ומי ידמה לך, חברוניה ניקיפורובנה! הלא מאליו מובן כי את אהבתך תחמוד נפשי – סח בן הכומר בנחת ובעוד ידו האחת מחזיקה בכופתה כרך את השניה סביב גזרתה רבת ההיקף.

– אל יודע מה עולה על דעתך, אפאנאסי איבנוביץ' – אמרה חיבריה וכבשה עיניה בקרקע דרך צניעות ובישנות – אם כך אתה נוהג עלולים הדברים להגיע לידי נשיקות.

– לענין הנשיקות אגידה לך את אשר באני – המשיך בן הכומר – בעודי בבית המדרש לכמרים… זוכר אני – אם תרשי לי לפתוח פי במשל – כאלו היום קרה הדבר…

אותה שעה נשמעו מבחוץ קולות של נביחה ונקישות בשער. חיבריה יצאה במרוצה וחזרה לבנה כסיד.

– נפלנו בפח, אפאנאסי איבנוביץ'. המונים מתדפקים על השער והלואי שאתבדה: קול עמיתו של בעלי שמעה אזני…

הכופתה נתקעה בגרונו של בן הכומר… עיניו יצאו מחוריהן משל אחד מדרי מטה ערך לו ביקור נימוסין לפני שעה קלה.

– טפס ועלה לכאן – צוחה חיבריה המבוהלת והורתה לו על קורות שהיו מונחות על שני פתינים ועליהן ערמות ערמות של גרוטאות ובלויים מחפצי בית.

הסכנה הפיחה אומץ בלבו של גיבורנו. קמעה קמעה שבה אליו רוחו. הוא קפץ אל מאחורי התנור ומשם טיפס ועלה אל הקורות, ואלו חיבריה חשה אל השער כל עוד נפשה בה, כיון שהנקישות חזרו ונשנו ביתר אייל וקוצר רוח.

ז.

דבר נפל ביריד: מפה לאוזן נמסר כי אי־שם בין הסחורות נראה המקטורן האדום. פלונית זקנה שמכרה כעכים ראתה בעיניה את השטן בדמות חזיר, שהיה נרכן וכופף עצמו מעל לקרונות כמי שמחפש דבר־מה ואינו מוצא. השמועה עשתה לה כנפיים וחדרה אל פינותיו של המחנה הרגוע. הספקנים דינם היה כדין כופרים בעיקר. מוכרת הכעכים דוכנה היה סמוך אל גנונתה של המוזגת ובמשך היום נהנתה לא אחת ממידת הכנסת האורחים של שכנתה. מתוך כך הפסיד גופה את יציבותו: גבה היה נכפף בקידות והשתחויות ללא כל צורך גלוי לעין וכפות רגליה חרתו בחול צורות שאין ביניהן לבין צורות סחורותיה הערבות לחך ולא כלום. על כל אלה נוספו גוזמאות שונות בדבר מראה פלאים שנגלה ללבלר הנפה במחסן הרעוע – ומתוך כך היו בלילה הכל נדחקים זה אל זה משל חיפש לו כל אחד מקלט בחיקו של שכנו; הופרה המנוחה ושוב לא עצמו הבריות עיניהם מרוב אימה ופחד; כל אלה שלא הצטיינו בגבורה יתרה והבטיחו לעצמם בעוד מועד מקום לינה הסתלקו אל בתיהם. עם הללו נמנה גם צ’רביק ועמיתו ובתו. הם יחד עם חבורת אורחים שנדחקו אליהם בלי הזמנה מיוחדת הם שהבהילו את חיבריה שלנו בנקישותיהם. עמיתו של צ’רביק נתבסם כבר כהלכה. דבר זה ניתן להסיק מן העובדה שהסיע את קרונו פעמיים על פני החצר לפני שמצא את בקתתו. האורחים אף הם רוחם היתה טובה עליהם. לפיכך הקדימו את בעל הבית ונכנסו לבקתה בלא גינונים יתרים. זוגתו של צ’רביק ישבה אל עקרבים משהחלו הללו מפשפשים בכל הפינות.

– ובכן, אחותי – נצטווח בעל הבית עם שנכנס אל בקתתו – עדיין קודחת את?

– כן, עדיין איני בקו הבריאות – השיבה חיבריה והעיפה מבטים מוטרדים לעבר הקורות שמתחת לתקרה.

– היכבדי, זוגתי, והביאי את הצלוחית – סח המארח אל אשתו שבאה יחד אתו – ואנו כאן נדלה מתוכה בצוותא עם אנשי שלומנו. תיפח רוחן של אותן נשים: מורא שכזה הפילו עלינו – בושה להודות. והרי, אחים, בשל דברים בטלים חזרנו לכאן – המשיך וגמע מספל עשוי חרס – מוכן אני למשכן את כובעי אם לא צחוק עשו לנו הנשים. ואפילו באמת בשטן עסקינן – מה לי שטן, מי לי שטן. קליפת השום, גרופית של שקמה! אפילו יעלה בדעתו ברגע זה לעמוד כאן לפני, כלב אני, בן בנו של כלב, אם לא אגיש לו אצבע משולשת ממש מתחת לחוטמו.

– ומדוע חוורו פניך פתאם? – צוח אחד האורחים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם. תוך כדי דיבור ניסה לשוות לעצמו מראה של גיבור.

– אני? לא מניה ולא מקצתיה. חלמת!

האורחים הצטחקו. גיחוך שבהנאה הופיע על פניו של הגיבור בעל הלשון.

– מה לו ולחיורון? – פתח מישהו – הביטו וראו היאך פרח הסומק בלחייו! שוב אינו ציבוליה אלא סלק, או מוטב שאומר: המקטורן האדום בכבודו ובעצמו, זה המקטורן שהפחיד כל כך את הבריות.

הצלוחית עברה מיד אל יד ומתוך כך נצטהלו האורחים ביתר שאת. צ’רביק שלנו מאז הבוקר הציק לו המקטורן האדום ונפשו תאבת הדעת לא ידעה מנוח. עכשיו קרב אל ידידו והתחיל משדלו בדברים:

– עשה נא עמדי חסד, אחא, מחזר אני על הבריות, שוטח בקשתי לפניהם שישיחו לי את המעשה באותו מקטורן ארור, וכולם דוחים אותי בקש.

– אליבא דאמת, אחא, אין משיחים בלילות בכגון אלה. אלא שכדי להפיק רצון ממך ומאנשים כמותך החביבים על הבורא ובריותיו (תוך כדי כך פנה אל האורחים), שאף הם, רואה אני, סקרנים כמוך לדעת דבר דבור על אפניו באותו ענין תמוה, מוכן אני להיענות לך. הטו איפוא אזניכם.

גירד ציבוליה כתפיו, קינח פניו בשולי כפתנו, הניח שתי ידיו על השולחן ופתח:

– פעם אחת גירשו שד אחד מן התפתה. מה אשם נמצא בו, חי אלהים, איני יודע.

– וכי כיצד זה, אחא? – שיסעו צ’רביק – כיצד ייתכן שיגרשו שד מן התפתה.

– מה אעשה, אחא? גירשוהו ותו לא. כשם שהאיכר מגרש כלב מבקתתו. אפשר רוח שטות נכנסה בו וגמר בלבו לעשות מעשה טוב ומתוך כך נענש ונדחף החוצה. מיד תקפוהו הגעגועים על התפתה, ועד כדי כך יצאה נפשו אליו שמאס בחייו. אין עצה, אחא. מרוב עגמת נפש התחיל שותה לשכרה. שם קינו באותו מחסן רעוע שבשיפולי ההר – ראית אותו היום, כולו תל חורבות ואין איש מבין שלומי אמונים עובר על פניו אלא אם כן הגן על עצמו תחילה באות הצלב הקדוש. נעשה השד הולל, שכמותו אפילו בין הבחורים לא תמצא. משכים בכל בוקר לפתחו של הפונדק ואינו זז ממנו עד שמעריב היום.

כאן שיסעהו בשניה צ’רביק הקפדן.

– כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? וכי כיצד ייתכן שמישהו יכניס שד אל תוך פונדק? ברוך השם, טלפים לו ברגליו וקרניים בראשו.

– כאן נעוץ הקוץ, אחא: כובע היה לו בראשו וכפות ידיו נתונות בכפפות. מי גבר ויכירו? היה איפוא זולל וסובא עד שנסתחפה שדו ובזבז כל מה שהיה לו. הקיף לו הפונדקי תקופה ארוכה עד שיום אחד אמר די. לא נותרה לשד ברירה אלא להעביט את מקטורנו האדום ליהודי שהחזיק באותם הימים פונדק ביריד סורוצ’ינצי. העביט השד את מקטורנו בשליש של מחירו וסח לו: “שמעני, יהודי, בעוד שנה כעת חיה אשוב אליך ליטול ממך את המקטורן. שמור עליו” – ומיד נעלם משל צלל במים. בדק היהודי את המקטורן בדוק היטב: אריג שכזה אפילו במירגוֹרוֹד העיר אינו דבר שבכל יום, והאודם בוער כאש – לא תשבע העין מראות. ארכו לו ליהודי הימים עד למועד שנקבע וקצרה רוחו. גירד פאותיו ומשנזדמן לו פריץ עובר אורח מכרו לו וסחט ממנו חמישה אדומים טבין ותקילין. ואלו המועד נשתכח ממנו לחלוטין. יום אחד בא אליו אדם אחד לפנות ערב: “ובכן, יהודי, השיבה לי מקטורני”. בתחילה לא הכירו היהודי ולאחר מכן, משנוכח לדעת מי הוא אותו בר־נש, השים עצמו כאילו לא ראהו מימיו: “מה פירוש מקטורן? אין לי מקטורן! לא מניה ולא מקצתיה”. הלה נתן בו מבט והסתלק. בשעת מעריב נעל היהודי את קיטונו, מנה את המטבעות בקמטריו, התעטף בסדין ופתח בתפילה בלשונו היהודית – פתאם שומע הוא רשרוש… זוקף עיניו ורואה שמכל החלונות משתרבבות זרבוביות של חזירים…

אותה שעה נשמע באמת קול בלתי ברור שהיה דומה למדי לחרחורו של חזיר; הכל החוירו… זיעה ניגרה ממצחו של המספר,

– מה? – שאל צ’רביק בקול פחדים.

– לא כלום – השיב העמית והוא מרטט בכל גופו.

– אה! – נענה אחד האורחים.

– אתה אמרת?…

– לא.

– מי הוא שחירחר כאן?

– מה הבהלה הזאת? אין איש.

כולם הטילו על סביבותם מבטים מלאי חששות והתחילו מפשפשים בפינות הבקתה. חיבריה לא ידעה נפשה.

– נשים אתם, נשים! – נתנה עליהם בקולה – לא קוזאקים תופשי חרב אלא גיתיות מאחורי הקורים. אפשר שמישהו מכם… יסלח לי אלהים… מישהו הספסל חרק תחתיו ומיד דעתם נטרפה עליהם.

דברים אלה ביישו את גיבורינו ועודדו את רוחם; העמית גמע מן הספל והמשיך בסיפורו:

– היהודי פרחה נשמתו; אלא שהחזירים עלו בחלונותיו על רגליהם הארוכות ככלונסאות ובן רגע השיבו את רוחו בשבטים קלועים כפולים ומשולשים. היה היהודי מרקד ומקפץ עד למעלה מן הכפיסים הללו הסמוכים לתקרה. לבסוף נפל על פניו והודה בכל. אלא שאת המקטורן לא ניתן להחזיר במהרה. צועני אחד שדד את הפריץ בדרך ומכרו לתגרנית. הלזו הביאה אותו שוב ליריד סורוצ’ינצי, אלא שמכאן ואילך חדלו לקנות מידה. תהתה התגרנית הרבה עד שנתחוור לה כי איתרע מזלה בעטיו של המקטורן האדום, לא בכדי כל אימת שלבשה אותו חשה כאילו משהו מעיק עליה. לא עשתה חשבונות רבים והטילה את המקטורן באש – אך דא עקא: בגדו של שטן בוער באש ואיננו אוּכל. "א! הרי זה דורון של שדים!“ התחכמה לו התגרנית והגניבה אותו אל תוך קרונו של איכר אחד שבא למכור חמאה. קפץ השוטה על המציאה, אלא שכל באי היריד שוב אין להם ענין בחמאה. “הוי, לא דורשי טובתי תחבו בידי מקטורן זה! מעשה שטן הוא”. נטל קרדומו וקיצצו לגזרים; עוד קרדומו בידו והנה נדחק גזר אל גזר ושוב מקטורן שלם. הצליב עצמו שתי וערב, הנחית קרדומו שנית, את הגזרים פיזר על פני המקום כולו והסיע עצמו מכאן. אלא שמכאן ואילך בכל שנה, ודוקא בעונת היריד, מהלך השד על פני היריד בדמותו של חזיר, מחרחר בגרונו ומלקט גזרי מקטורנו. והבריות משיחים כי אינו חסר עכשיו אלא את השרוול בלבד. מאז ועד עתה מוקירים הבריות רגליהם מאותו מקום. והשטן הוא שהדיח השנה את ראש המועצה ל…

מחציתה השניה של המילה קפאה על שפתיו של המספר…

שמשת החלון נופצה ברעש; הזכוכיות ניתזו לכל העברים בקול נפץ. זרבובית אימים של חזיר נשתרבבה מן החלון. ודומה היה כי שאלה בפיה: “מה מעשיכם כאן, בריות חביבות?”

ח.

אימה הקפיאה את דמם של כל אלה שנמצאו בבקתה. העמית פער פיו והיה לאבן. עיניו יצאו מחוריהן מוכנות ומזומנות להיירות מתוך ארובותיהן; אצבעותיו הפשוקות נשארו תלויות באויר ללא זיע. הגיבור רב הממדים אימת מות נפלה עליו; קפץ באויר וראשו נחבט בפתין; הקורות נתפרדו ובן הכומר צנח על הקרקע בקול שאון והמולה. “אוי, אוי, אוי!” – צווח אחד מן החבורה צווחות נואשות, הטיל עצמו על הספסל והתחיל מנפנף בידיו ומטלטל רגליו. “הצילו!” – צרח עוד אחד ונתכסה באדרת. העמית שנתבהל בשניה ומתוך כך ננער מתדהמתו זחל מעוות כולו אל מתחת שולי שמלתה של זוגתו. וצ’רביק שהיה דומה למי שקיתון של רותחין נשפך עליו חבש על ראשו קדרה שנתחלפה לו בכובע, אץ אל הדלת, רץ ברחובות כמי שרוח תזזית נכנסה בו ולא חש את הקרקע מתחת לרגליו; רק לאחר שנתייגע האיט את קצב מרוצתו; לבו הלם בקרבו כבית הבד. זיעתו ניגרה מפניו פלגים פלגים. ככלות כוחו מוכן היה להטיל עצמו על הקרקע, אלא שבאותו רגע נשמע לו כאילו מישהו דולק אחריו… נשימתו נעצרה… “השד! השד!” – צווח כל עוד נפשו בו ושילש כוחותיו. לא יצאו רגעים מעטים עד שאיבד חושיו וצנח ארצה. “השד, השד!” – צרח פלוני בעקבותיו. חש צ’רביק כי מישהו משתער עליו בקול ענות גבורה, ומיד לאחר מכן ניטל ממנו זכרונו. נשאר שרוע באמצע הדרך, לשונו דבוקה לחיכו, באבריו אין זיע וכל עצמו אינו אלא בר־מינן רחמנא לצלן.

ט.

– שומע אתה, וולאס? – סח אחד מאותם המוני בני אדם שלנו תחת כיפת השמים וזקף עצמו מן הקרקע – מישהו הזכיר שמו של שד סמוך אלינו.

– מה אכפת לי – רטן הצועני שהיה שכוב על־ידו וחילץ עצמותיו – לדידי יכול הוא להזכיר שמותיהם של כל בני מינו.

– אבל הוא צווח כאילו חונקים אותו.

– מה הבלים לא ימלל אדם בשנתו.

– כרצונך, אחא, אבל דין הוא שנסתכל. חצוב נא מעט אש.

רוטן ורוגז קם הצועני השני על רגליו, פעמיים הגיה עצמו בנצוצות משל היו אלה חזיזים. נשב בפתילה עד שהפיח בה אש, נטל אותו מאור אוקראיני מובהק, שעיקרו כלי חרס שבור ממולא חלב אילים, יצא לדרכו והמאור בידו להאיר על הארץ.

– עמוד! כאן מונח דבר־מה; האר כאן!

מניה וביה נצטרפו עליהם עוד מספר אנשים.

– מה מונח, וולאס?

– דומני שני יצורים כאן זה על גבי זה. עליון למעלה ותחתון למטה. מי מהם השד – דבר זה לא תבחין עיני.

– ומי למעלה?

– אשה.

– הרי לך השד בכבודו ובעצמו.

הקהל פרץ בצחוק והשוק כולו ניעור.

– אשה עלתה על בן־אדם; נראה כי בקיאה אשה זו במלאכת הרכיבה – סח אחד מן החבורה שהקיפה את הזוג.

– הביטו וראו – החרה אחריו שני. הגביה שבר חרס משל קדרה שרק מחציתה נשתיירה והחזיקה מעמד על ראשו של צ’רביק – מה כובע חבש לו בר־נש זה!

הצחוק וההמולה הלכו וגברו עד ששבה אליהם רוחם של בני הזוג, דהיינו סולופי ואשתו שרבצו ללא רוח חיים. עדיין לא נפטרו שני אלה מפחדיהם ושעה ארוכה נעצו עיניים קפואות בפניהם השחומות של הצוענים: שלהבת מהבהבת האירה קלושות את כל החבורה שדמתה לעדת גמדים אגדית מוקפת אידי שאול כבדים ושרויה באפלת ליל נצח.

י.

צחותו של בוקר רענן נפרשה על פני סורוצ’ינצי שקמה משנתה. מכל ארובה נישאו תמרות עשן לקראת החמה שנגלתה בשמים, היריד פתח בהמיתו ושיקוקו. הכבשים פעו, הסוסים צהלו; צריחתם של אווזים ותגרניות ניסרה במחנה כולו – וכל אותו שיח אימים על המקטורן האדום, שהפיל חתיתו על הבריות בשעות רזין דרזין שבין השמשות, הלך ונמוג ככל שהאיר הבוקר.

צ’רביק היה מנמנם במחסנו של עמיתו. המחסן היה מסוכך בתבן וצ’רביק מתפהק ומדי פעם בפעם מחלץ עצמותיו. שרוי היה בין שוורים, שקי קמח וחיטה ודומה כי לא היה לו כל חשק להינתק ממתק חלומותיו. אך זו צרה: פתאם קלטה אזנו קול מוכר לו מתמול שלשום, מוכר ממש כאותה אצטבת תנור ברוכה שבבקתתו – זה המקלט לעיתות בטלה – או כפונדקה של שארת בשרו מהלך עשרה צעדים ממפתן ביתו.

– קום, קום! – קשקשה באזנו זוגתו אנינת הנפש ומשכה בכל כוחה בידו.

צ’רביק לא השיב לה. ניפח לחייו והתחיל מנענע ידיו כמי שמתופף על גבי תוף.

– מטורף! – נצטווחה אשתו עם שהיא מתחמקת מתנופת ידו, אשר כמעט פגעה בפניה.

– יקחני אופל, אם לא הייתי מדמה, יונתי, כי פרצופך אינו אלא תוף, ואני נצטויתי לתופף עליו את תרועת ההשכמה כאותו חייל רוסי. ומי הם שפקדו עלי לעשות דבר זה? אותם פרצופי חזירים, שבגינם כפי שאומר ידיד נפשנו…

– די, די לך לטחון הבלים! הזדרז וגרור את הסוסה למכירה. בזיון וקצף! בני אדם הגיעו ליריד ולא מכרו אפילו קב חרובין.

– צרה צרורה היא, זוגתי – פתח סולופי – עכשיו יהיו הבריות מלעיגים עלינו.

– לך, לך! גם בלאו הכי מלעיגים עליך.

– הרי רואה את שעדיין לא נטלתי ידי – המשיך צ’רביק. שוב נתפהק וגירד גבו על מנת להרויח עוד כמה רגעי בטלה.

– מה טיבה של רוח הטהרה שנכנסה בך דוקא בשעה זו? מאימתי מדקדק אתה במצוות נקיון? הרי לך אלונטית וקנח זיו איקונין שלך…

תוך כדי דיבור נטלה בידה חפץ שהיה מגולל כגבלול, אך מיד השליכתו באימה ובחרדה ממנה והלאה: היתה זו השרוולית משל המקטורן האדום.

– לך, לך, עשה את שלך – פנתה שוב אל בעלה לאחר שהתאוששה וראתה שבחיר לבה עד כדי כך נזדווע, שרגליו סירבו לנוע ושיניו נקשו שן אל שן.

– לא מכירה תהיה זו אלא פורענות – רטן לעצמו בשעה שהתיר את סוסתו והוליכה אל הככר – לא בכדי היה לבי כבד עלי כשנסעתי ליריד ארור זה משל העמיסו על שכמי נבלתה של פרה; אפילו השוורים ניסו פעמיים לחזור הביתה. ולא עוד אלא שזכור לי עכשיו כי יצאנו ביום ב' בשבוע – יום מועד לפורענות מששת ימי בראשית. לא ינום ולא יישן שד ארור זה. וכי מה ממנו יהלוך אם מקטורנו תחסר בו שרוולית אחת? ולא היא: שש הוא להדריך מנוחתם של בריות הגונות. לוא, כדומה למשל, הייתי אני שד – השם ירחם וישמור – כלום הייתי מטריח עצמי לשוטט בלילות בשל קרעי בד ארורים?

שרשרת הגיונותיו ניתקה על־ידי קול גס וצורם. צועני גבה קומה ניצב עליו.

– מה תמכור, ברוך אלהים?

המוכר החשה שעה קלה וסקר את הצועני מכף רגל ועד ראש. בלי שעצר בהילוכו ובלי שהוציא את הרסן מידיו השיב לו בשובה ונחת.

– עיניך הרואות.

– רצועות? – הקשה הצועני ונתן עיניו ברסן שהיה בידיו.

– כן, רצועות, ובלבד שסוסה זו ורצועות היינו הך הם.

– ימח שמך, אחא. סוסה זו דומה עליה שאתה מאכילה קש.

– קש?

עמד צ’רביק למשוך ברסן כדי להעביר לפני הצועני את סוסתו בכל יפיה והדרה ולהוקיע בדרך זו את המעליל על הלעז שהוציא עליו, אלא שמשום מה חבטה ידו שלו בסנטרו שלו בקלילות מופלאה. הציץ וראה כי ידו מחזיקה ברסן מבותק ואליו קשור – אוי לאותה זועה! שערותיו סמרו וניצבו על ראשו כהר נשפה ורם – בדל שרוולו האדום של המקטורן…

רקק צ’רביק, הצטלב, נפנף בידיו, נשא רגליו ונמלט על נפשו מאימתה של מתנה בלתי צפויה זו. זריז היה כנער עול ימים ועד מהרה צלל בתוך ההמון.

יא.

– תפוס אותו! תפוס! – צווחו כמה נערים בקצהו הצפוף של הרחוב ומיד חש צ’רביק כי נתון הוא בידיים אמונות.

– כפתו אותו! בר־נש זה גנב סוסתו של אדם הגון!

– למען השם! על שום מה אתם כופתים אותי.

– והוא עוד מקשה קושיות! ועל שום מה גנבת את סוסתו של האיכר צ’רביק שבא ליריד?

– דעתכם נטרפה עליכם, נערים, וכי היכן נשמע שיהא אדם גונב מעצמו?

– זמירות ישנות, אחא. כבר נתנסינו בכגון אלה. על שום מה רצת כל עוד נפשך בך משל השטן עצמו דולק אחריך?

– על כרחך אתה רץ למראה בגדו של הסטרא אחרא!

– לא, חביבי! לא את עינינו תנקר! עתיד אתה עוד לקבל מנה אחת אפיים מידו של ראש המועצה על שמטיל אתה על הבריות אימתם של שדים ורוחות.

– תפוס אותו! תפוס! – בקעה צעקה מקצהו השני של הרחוב – הנה הוא, הנה הוא הברחן!

ולנגד עיניו של צ’רביק הופיע עמיתו במצב עלוב ביותר, ידיו נתונות לאחוריו והוא מובל בידי חבורת נערים.

– נסים ונפלאות! – סח אחד מהם – לוא שמעתם שיחו של רמאי זה. די להציץ בפניו כדי להכיר בו גנב. משנשאל על שום מה הוא רץ כמי שרוח תזזית נכנסה בו השיב כי שיקע, כביכול, ידו בכיסו ובמקום תיבת טבק שלה מתוכו גזר בד ממקטורנו של השד. הקרע ניצת בשלהבת אדומה ומתוך כך, כביכול, נשא רגליו ונמלט על נפשו.

– אההה! הרי אלו שתי צפרים מקן אחד! לכפות את שניהם יחדיו!

י"ב.

– אפשר באמת, אחא, קנית במשיכה דבר־מה? – שאל צ’רביק. הוא רבץ כפות תחת גנונת תבן סמוך לידידו.

– גם אתה בעצה אחת עמם, אחא! תשכח ימיני אם מעודי גנבתי אף כהוא זה, להוציא אולי כופתאות בשמנת מעשי ידיה של אמי, ואף אלה כשעדיין לא הוצאתי את שנתי העשירית.

– בשל מה, אחא, התרגשה עלינו פורענות זו? מילא, אתה… עוד חצי צרה. מאשימים אותך שגנבת ממישהו אחר; אבל אני ביש גדא שכמותי, על שום מה טפלו עלי עלילה זו? סוסה, כביכול, גנבתי מעצמי. איתרע מזלנו, אחא. גזרה היא מן השמים.

– אוי לנו, יתומים עלובים שכמותנו.

ידידי הנעורים פתחו שניהם כאחד ביבבה ראויה לשמה.

אותה שעה נכנס אליהם גריצקו.

– מה אירע לך, סולופי? – פתח הלה – מי כפת אותך?

– א! גולופופנקו, גולופופנקו! – נצטעק סולופי שמח כמוצא שלל רב – הרי הוא כאן, אחא! אותו בחור עצמו שסיפרתי בשבחו בפניך. גברא רבא! יבואו עלי כל מדוי מצרים אם לא ראיתיו במו עיני מערה לקרבו כד חרס שקיבולו כראש זה שעל כתפיך ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– אם כן, אחא, מה פסול מצאת בבחור נאה זה?

– רואה אתה, בחור – פנה צ’רביק אל גריצקו – אצבע אלהים היא, בגינך הפליא מכותי. סלח לי, מחל לי, כפר לי! בחיי ראשי מוכן אני לעשות הכל בשבילך… אלא שאין אני בן־חורין. הפלונית שלי דיבוק נכנס בה.

– חלילה לי לנטור לך איבה, סולופי. אם רצונך בכך אשחררך בן רגע – מיד קרץ לנערים שהופקדו עליו. הזדרזו הללו והתירוהו כהרף עין – ואתה שלם תשלם כערכך: חתונה. נשתה לחיים ונצא במחול עד שנחוש ברגלינו שנה תמימה.

– ניחא, ניחא – סח סולופי וספק כפיו – באמונה, חיתה נפשי ולבי עלז בקרבי משל חטפו המוסקאלים את הפלונית שלי והסיעוה מכאן. מה נאמר ומה נדבר: אם יצלח ואם לא יצלח – מבעוד יום חופה וקידושין ואחר כך נאכל ונמחה פינו.

– זכור ואל תשכח, סולופי. בעוד שעה אסור אליך; ועכשיו לך לביתך. שם מחכים לך הסרסורים לקנות סוסתך וחיטתך.

– ומה? וכי נמצאה הסוסה?

– נמצאה.

מגודל השמחה קפא צ’רביק על עמדו והיה מפלבל בעיניו על גריצקו שהתרחק והלך.

– ומה, גריצקו? וכי לא מלאכה יפה עשינו? – סח הצועני גבה הקומה אל גריצקו שהיה נחפז בדרכו. – והרי השוורים שלי.

– שלך, שלך.

י"ג.

בדד ישבה פאראסקה בבקתה, סנטרה החינני על מרפקה השעינה, וכל כולה שקעה בשרעפים. הזיות לאין ספור התאבכו סביב ראשה הלבקוני. יש שבת צחוק קלילה רפרפה על שפתיה שפתי השני והרגשת חדוה זיקפה את גביניה הכהים, ויש שענן מחשבה ודאגה השפילם מטה מטה עד לעיניה החומות־ מאירות. “ומה אם לא יתקיימו הדברים שסח לי? מה אם לא ישיאוני? אם… לא, לא! היה לא תהיה! אמי החורגת עושה ככל העולה על רוחה. כלום גם אני איני רשאית לעשות ככל העולה על רוחי? אף אני יש בי עיקשות די והותר. מה טוב הוא ומה יפה הוא! מה נפלאה האש הבוערת בעיניו השחורות! מה נאה דיבורו: “פאראסיה, יונתי”. מה יאה לו המקטורן הלבן. מוטב היה אלו אבנטו היה צבעוני יותר!.. אארוג לו אבנט כזה מיד לאחר שנעקור לבקתתנו החדשה. כל אימת שאני מהרהרת בו גואה השמחה בלבי – היא שלתה מחיקה ראי קטן, מוקף מסגרת נייר אדומה. ראי זה קנתה ביריד והיתה מביטה בו בהנאה כמוסה – מכאן ואילך אם אפגוש אותה בדרכי לעולם לא אקוד לה. אפילו תתפקע לא אחוה לה קידה. לא, אם חורגת, די לך לחבוט בבתך החורגת! חול יכסה סלעים, אלון ישח כערבה על חוף מים, ואני לא אכוף גופי לפניך. והרי נשתכח מלבי דבר־מה… כדאי לי שאחבוש אותו שביס. משל אמי החורגת הוא, ואף־על־פי־כן אנסה שמא יאה הוא לי ואני יאה לו”. היא קמה ממקומה והתחילה מהלכת על פני הבקתה, ידה מחזיקה בראי, ראשה מוטה אליו וכל כולה חרדה ורתת משל חוששת היא שמא תמעדנה רגליה ותיפול: לא רצפה מתחתיה כי אם תקרה, וסמוך לתקרה מדפים גדושי קדרות והקורות שבן הכומר הוצנח מהן לפני זמן מה. “מה הוא שאירע לי? כלום תינוקת אני? – קראה לפתע בקול רם – חוששת אני לדרוך בכף רגלי!” מיד טפפה ברגליה וניקשה בעקביה הלוך וטפוף, הלוך ונקש. לא יצאו רגעים אחדים עד שנתנה ידה השמאלית במותנה ויצאה במחול. הראי לנגד עיניה, פרסותיה מנקשות ובפיה הזמר החביב עליה:

אותה שעה הציץ צ’רביק בדלת וראה את בתו מכרכרת לפני הראי. עמד במקום שעמד ולא זז ממנו שעה ארוכה. כל אותה שעה היה סוקר את בתו ומחייך לתעלוליה שכמותם עין לא ראתה; ואלו הנערה כיון שהיתה שקועה במלאכתה ובהרהוריה לא נתנה דעתה על כל הסובב אותה. ברם, מששמע צ’רביק את צלילי הזמר המוכר, התחילו אבריו מרקדים מאליהם. אף הוא תקע כפותיו במתניו והפסיע אל תוך הבקתה כולו אומר גאוה. מניה וביה שכח את כל עסקיו והיה מרקד במלוא אונו, כופף ברכיו ומיישרן, גוהר ומזדקף כיד המחול הטובה עליו עד שנשמע צחוקו הקולני של העמית, וזוג הרקדנים התנער.

– אב ובתו שמחים, הללויה! עורכים להם חתונה לעצמם, והאב מרקד בפני הכלה. צאו וראו: החתן בא.

מששמעה פאראסקה את המלה חתן יוצאת מפיו של העמית נתחכללו פניה וסומקן עלה על סומקו של הסרט הכרוך בשערה, ואלו אביה קל הדעת נזכר לשם מה בא לכאן.

– ובכן, בתי, דין הוא שנזדרז! חיבריה עלץ לבה על שמכרתי את סוסתי ונחפזה אל השוק לקנות לה תחתונים ועליונים. שומה עלינו, בתי, לסיים את הכל כל עוד שוהה היא שם.

אך עברה פאראסקה את מפתן הבקתה מיד הוטלה בזרועותיו של הבחור בעל המקטורן הלבן, שהיה ממתין לה ברחוב ועמו קהל רב.

– הרי את מקודשת לו כדת – סח צ’רביק עם ששילב ידיהם של בני הזוג – יברככם המשיח ישוע, וראו חיים זה עם זו כזר קלוע.

רחש חלף בקהל.

– מוטב לי שכרסי תתפקע משאתיר חתונה זו – צוחה זוגתו של סולופי. אך הקהל היה דוחף והודף אותה בצחוק גדול.

– אל תשתטי, זוגתי, אל תשתטי – סח צ’רביק לאחר שראה כי שני צוענים גברתנים השתלטו על זרועותיה של זו – את הנעשה אין להשיב. אין זה ממנהגי לחזור בי מדברי.

– לא, לא! היא לא תהיה! – צוחה חיבריה, אלא שאיש לא נתן דעתו עליה. כמה זוגות קרבו אל הזוג הצעיר והקיפוהו בחומה בצורה של מחוללים.

רגש מוזר שאין לו הסבר היה תוקף כל אדם שהיה רואה כיצד כנר, שלבושו מקטורן עשוי אריג מטוה בית ושפמו הארוך קצותיו מסולסלים כלפי מעלה, הקיש בקשתו על מיתרי כינורו, וצליל ראשון זה שניתק מן המיתרים הפיח אחדות בלבותיהם של הנאספים, וכל הקהל כולו הפך מרצונו או בעל כרחו לחטיבה מלוכדת אחת. דמויות קודרות, שלכאורה מעולם לא ריצדה בת צחוק על פניהן, היו מתלים בעקביהן ומרטיטים כתפיהן. הכל נישא ונסחף בגלי המנגינה. הכל דהר ורקד. ואולם שבעתיים מוזר ומסתורי הוא הרגש שהיה מתעורר במעמקי נפשו של הצופה למראיהן של הישישות. ישישות אלה, שרוח קפאון של בית עלמין נשבה על פניהן הבלות משנים, נדחקו בין בריות חדשות, צוחקות, חיות! פוחזות שכמותן! בלי שמחת נעורים, בלי ניצוץ של אהדה, רק בכוחו של היין – כאותו מכונאי הכופה על גולם שאין נשמה באפו תנועות מעין תנועותיו של בשר ודם – היו הללו נדות לאטן בראשיהן, ראשים שעברם היין, מרקעות קצובות ברגליהן אחר הקהל המתהולל ואפילו אינן מפנות עיניהן אל הזוג הצעיר.

הצחוק, ההמולה, הזמר קולם הלך ונתעמם. הקשת גססה, רפתה וצליליה המעורפלים אבדו בחלל הריק. זעיר שם נשמעה עוד רקיעה בדומה להמיית הים במרחקים, אך עד מהרה נתרוקן היקום ונדם.

האם לא כך פורחת לה ונוטשת אותנו השמחה, אורחת זו יפהפיה והפכפכת, ואך לשוא מנסה צליל בודד להביע עליצות וגיל? בהד של עצמו שומע הוא ישימון ועצב ומאזין להם תועה נבוך בדרכים, האם לא כך מתפזרים על פני תבל רבתי ידידי משוּבה מימי הנעורים, ימים חדורי דרור ומלאי געש? אחד אחד נפוצים המרעים בארבע כנפות הארץ ועוזבים לנפשו את אחיהם השׂב. שומם יושב הרע הנטוש. בלבו מועקה, בנפשו יגון ותשועה אין.

“מה רבותא היא זו “ערבי הכפר שליד דיקנקה?” ערבים אלה מה טיבם? ולא עוד אלא שפלוני כוורן הטיחם בחללו של עולם! ריבון העולמים! וכי לא די אווזים נמרטו בעולמך לעשות מנוצותיהם קולמוסין ולא די סמרטוטים עשו בהם כלה והפכום לנייר? לא די אוכלוסין מזריעי זרעים למיניהם ידיהם דיוֹ מלאו כי קפץ עלינו רוגזו של כוורן זה שפחז עליו יצרו ואף הוא הולך בדרכיהם? חייך מלאה הארץ דברי דפוס ואי אתה יודע מה לעטוף בהם”.

שמעה, שמעה לבּתי דיבורים כגון אלה עוד לפני חודש ימים. דהיינו, רוצה אני לומר, אוי לו לאחד מאחינו בני הכפר שימלאנו לבו להוציא חוטמו מפינתו הנידחת אל העולם הגדול. משל למה הדבר דומה? לפלוני שנזדמן לפלטין של פריץ גדול: הכל מקיפים אותו ומשטים בו, מילא, אלו רק במשרתים נשואי פנים עסקינן, מן הפמליה של מעלה – ניחא. ולא היא. אחד פרחח שכזה, כולו בלוי ומרופט, מין טינופת נוברת בירכתי חצר, אף הוא נטפל אליו. מיד הכל מרקעים ברגליהם: “להיכן? להיכן? לשם מה? כלך לך, כפרי, כלך לך” מה אומר ומה אדבר! מוטב לי שאסיע עצמי שתי רגלים בשנה למירגורוד, אותו כרך שבו זה חמש שנים לא ראני רשם בית המשפט המחוזי ואף לא הכוהן המכובד, משאַראה פני בעולם הגדול. ברם, כיון שהראיתי פני שוב אין לדבר תקנה, ושומה עלי לתת את הדין.

מנהג הוא במקומותינו, קוראי החביבים, במחילת כבודכם (שמא, חלילה, רע הדבר בעיניכם שפלוני כוורן פונה אליכם מניה וביה כאל אחד משלנו), – מנהג הוא אצלנו בכפרים מקדמת דנא: מיד לאחר שמסתיימות העבודות בשדה, עולה לו האיכר אל מאחורי התנור ומתפרקד שם לנוח מעמלו לכל ימי חרפו, ואלו אחינו מגדלי הדבורים מצניעים דבוריהם במרתף אפל; אין רואים אגס באילן וחסידה בשמים – בעונה זו משמעריב היום, חזקה כי אי־שם בקצה הרחוב מרתתת שלהבת, קול צחוק וזמר בוקע מרחוק, מנסרים בחלל צליליה של הבאלאלייקה ¹ ויש שמשתפכת מנגינתו של כינור. שיג ושיח והמולה… אלה הן ה“ערביות” שלנו! רצונכם הרי הן דומות לנשפים שלכם, אליבא דאמת דומות ואינן דומות. שהרי כל אימת שנוסעים אתם לנשף אינכם נוסעים אלא על מנת לכרכר בכף רגל ולפהק בכף יד; ואילו אצלנו מתכנסת חבורת בתולות בבקתה – לאו דוקא לצרכי נשף – זו כישור בידה וזו תומכת בפלך; בתחילה דומה כי אמנם עושות הן במלאכה ואין להן ענין אלא בעיסוקו בלבד; מרחששים כישורים, משתפכות זמירות, ואין אחת זוקפת עיניה או מלכסנת מבטה; ברם, משאך מגיחים אל הבקתה בחורים וכנר ביניהם מיד פורצים שאון והמולה, משובה ושעשועים, ריקודים ומחולות, ומעשים כאלה ייעשו שאין להשיחם.

אלא שמעשים אלה פונה זיום משמתלכדים כולם לחבורה אחת צפופה ומתחילים לחוד חידות או סתם להשיח דברי הבאי. רבונו של עולם! לא יאומן כי יסופר! שיחות קדומים ואגדות מקדם! מעשים נוראים מפילי אימתה ופחד! ברם, דומה שבשום מקום לא סופרו דברים מופלאים כבאותם הערבים בביתו של הכוורן פאנקו האדמוני. על שום מה קרוי אני אדמוני בפי הבריות – על כך, בחיי ראשו, אין מענה בפי. דומה כי שערי עכשיו יותר משהוא אדמוני הריהו לבן. אלא שבמקומותינו – אל נא ייחר אפכם – מנהג הוא מששת ימי בראשית. כיון שזכה אדם לכינוי שוב אין הוא נפטר ממנו לעולמי עד. זכורני, בערבי חג יש שהיו מתכנסים במדורו הדל של הכוורן אורחים החביבים על הקדוש־ברוך־הוא ובריותיו, מסבים ליד השולחן ואזי… אין לך אלא לזקוף אזנך ולהסכית. דין הוא שאומר כי הללו אנשים מן הישוב, לא פשוטי עם בעלמא, סתם איכרים מבני הכפר. כן, רבותי, אפילו מי שמעלתו גדולה מזו של כוורן לכבוד תיחשב לו הכנסת אורחים שכאלה. כדומה למשל שמש הכנסיה של דיקנקה פומה גריגורייביץ‘. שמא מכירים אתם אותו? בור סוד שאינו מאבד טיפה ופיו מפיק מרגליות. אין דומה לו בסיפורי מעשיות! שנים מהם מוצאים אתם בספר זה. מימיו לא היה לובש גלימה עשויה אותו בד צבעוני מטוה בית המקובל על שמשי כנסיות כפריות; תבוא אליו אפילו ביום חול לעולם יקביל פניך בחלוק עשוי אריג צמר, שעינו כעין מקפא בולבוסין ומחירו בפולטבה הכרך ששה רובלים טבין ותקילין. בכל הכפר כולו לא יטען אף אחד כי ממגפיו של הלה נודף ריח עטרן, שכן כל בר־בי־רב יודע שהיה מצחצחם בשומן שופרא דשופרא. סבורני שפלוני איכר מוכן בחפץ־לב לתבל תרביכו בשומן שכזה. ולא עוד אלא שאיש לא ימלאו לבו לומר שראהו אי ־פעם מקנח חוטמו בשולי חלוקו כשם שנוהגים אחרים מבני מינו; אדרבה, שולה היה מחיקו ממחטה לבנה מקופלת כהלכה, שכל שוליה רקומים שני, ולאחר שהיה עושה את הטעון עשיה, היה מקפלה שנית הלוך וקפל, בדרך כלל תריסר פעמים, וטומנה בחיקו. ואחד האורחים… מילא, הלה היה מן הנגידים ממש. ראוי הוא שישימוהו דיין או אב־בית־דין. זכורני, זוקף היה אצבעו נכחו, תולה עיניו בקצה של אותה אצבע ומיד הריהו כמעין המתגבר – סיפורו מחוכם ולשונו מסתלסלת כמו בספרים המודפסים. יש שאתה מאזין, מאזין עד שמחשבותיך מתבלעות. אפילו אתה מייגע מוחך עד צאת הנשמה אינך מבין דבר וחצי דבר. מהיכן מילא כרסו במלים שכאלה? פעם אחת המשיל לו פומה גריגורייביץ’ משל נאה לענין זה: מעשה בתלמיד חכם שלמד תורה מפי של שמש אחד. יום אחד חזר אל בית אביו ולא היה משיח אלא בלשונה של רומי עד שנשתכחה ממנו הלשון הפראבוסלבית. כל מילה היה מוסיף עליה נופך משל רומי, דהיינו מסיימה ב“אוּס”. מעדר – מעדרוּס בפיו, אשה אשוּס. נזדמן לו לילך עם אביו לשדה, ראה אותו למדן רומי מגרפה ושאל את אביו: “כיצד קורין דבר זה בלשונכם?” אותה שעה פער את פיו ודרך ברגליו על שיניה של המגרפה. לא היה סיפק בידי אביו להשיבו והידית נזדקפה ובמלוא תנופתה טפחה על מצחו טפיחה ראויה להתכבד. “מגרפה ארורה! – נצטעק אותו תלמיד חכם עם שהוא נרתע בקפיצה אחורה כדי שיעור של אמה וידו תופסת במצחו – מכות נאמנות חולקת היא, ימח שמה וזכרה!” הנה כי כן. נזכר בשמו של הדבר, רחימאי. אותו משל היה למורת רוחו של מספרנו המחוכם, בלי אומר ודברים קם ממקומו, פישק רגליו בטבורו של החדר, הרכין ראשו והטהו קמעה לפנים, תחב ידו בכיס האחורי של מקטורנו, שצבעו כעין האפונה, שלה מתוכו את תיבת הטבק שלו, מין קופסית עגולה מצופה לכה, הכה באצבע צרידה על פרצופו המצוייר של גנרל מצבא כופרים, ולאחר שנטל מנה הגונה של טבק שחוק באפר ובעלים, עיקם זרועו ועשאה כמין אסל, הגישה אל חוטמו ושאף אל תוכו את כל הקמצוץ כולו – מן האצבעות הישר אל תוך החוטם בלי שנגע בבוהן אף כהוא זה – ועדיין לא הוציא הגה מפיו; רק לאחר שנתן ידו בכיס שני ושלה מתוכו ממחטה כחולה עשויה כותנה, וכולה משבצות משבצות, רק אז הפטיר דרך ריטון מעין פתגם: “לא תפזרו פנינים בפני חזירים” “חוששני שעתידה כאן לפרוץ קטטה” – הרהרתי בלבי מהשגחתי באצבעותיו של פומה גריגורייביץ' וראיתין מוכנות ומזומנות לקפל עצמן וללבוש צורה של אצבע משולשת; אלא שאותה שעה שיחק לנו המזל ועלה בדעתה של הפלונית שלי לשים על השולחן מאפה חם מתובל בחמאה. הכל ניגשו אל המלאכה. ידו של פומה גרגורייביץ' שוב לא נתכוונה להרכיב אצבע משולשת אלא נשתלחה אל המאפה וכנהוג בכל זמן ובכל מקום התחילו המסובים מקלסים ומשבחים את בעלת הבית על מעשה ידיה להתפאר. היה בינינו עוד אחד שידיו רב לו בסיפורי מעשיות, אלא שהלה (מוטב שלא נזכירו לעת ערב) היה חופר מיני מעשים נוראים כדי כך שהשערות היו סומרות למשמעם, בכוונה תחילה לא כינסתים כאן מחשש שמא אטיל אימה על אנשים טובים, ויהיו הבריות מתייראים מן הכוורן כמו מסטרא אחרא רחמנא לצלן. מוטב לי שאוציא לאור עוד ספר אחד, לכשאזכה – אם ירצה השם – להגיע לראש השנה, ואז אפשר שאהיה מיירא את הציבור בבריות שבאו מעולם האמת ובמעשים משונים ונפלאים, שאירעו בארצנו הפראבוסלאבית בימים משכבר. אפשר שתמצאו ביניהם גם סיפורי אגדות משל הכוורן עצמו שהיה משיחם לבני בניו. הלואי רק שיאזינו לי ויקראוני. אני כשלעצמי מצוי באמתחתי כדי שיעור של עשרה ספרים כאלה אלא שמתעצל אני לחטט בה.

עיקר שכחתי: אם יעלה בדעתכם, רבותי, לבקרני, עצתי היא שתסעו בדרך המלך הישר אל דיקנקה. בכוונה תחילה קבעתיה בעמוד השער, כדי לסייע בידכם להגיע אל כפרנו. על דיקנקה, סבור אני, שמעתם די והותר. דין הוא שאומר כי מצוי שם בית, שאינו אח לבקתתו של כוורן ואין צריך לומר גן – מובטחני שאפילו בפטרבורג שלכם לא תמצאו כמותו. משתגיעו לדיקנקה שאלו כל נער שיזדמן לכם הראשון (חזקה שיהא זה רועה אווזים בכותונת מלוכלכת): “היכן דר הכוורן פאנקו רוּדי שפירושו אדמוני?”. “הנה כאן” – ישיב לכם הלה ומיד יורה באצבעו, ואם רצונכם בכך יוליככם עד לכפר עצמו, אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תהא דעתכם זחוחה עליכם בשעת הנסיעה יתר על המידה, ואל תשלבו ידיכם לאחור כדרך המהדרין, שכן הדרכים בכפרנו אינן חלקות כאותן שסלולות לפני בתי המידות שלכם. בשנה שקדמה לאשתקד חזר פומה גריגורייביץ' מדיקנקה ובדרך שקע לתוך פרצה וטעם טעמו של בור יחד עם כרכרתו וסוסתו האדמומית, אף שנהג בה בעצמו ובנוסף על עיניו שלו היה לפרקים מרכיב עוד זוג עיניים קנויות. ברם, משתבואו להתארח אצלנו, נגיש לכם מלונים שכמותם אפשר שלא טעמתם כל ימי חייכם, ודבש – בחיי ראשי –לא בא כבושם הזה. שוו בנפשכם, מביאים את חלת הדבש ומיד בכל החדר כולו מתפשט מין ניחוח שכזה שאי אתם יכולים לתארו: זך כדמעה או כבדולח יקר ערך מעין זה שמצינו בעגילים. ואלו פשטידות תאכילכם הפלונית שלי! מה ישוה להן ומה ידמה להן: נופת צופים! והחמאה מנטפת על פני השפתיים משאך פותח אתה באכילה. צאו וראו מה גדולים מעשיה של אשה! כלום שתיתם מימיכם, רבותי, צוף אגסים, שגרגרי אטד צפים בו או יי"ש משרת צימוקים ושזיפים? ריבון העולמים! אלו מטעמים מצויים בעולמך! אדם טועם מהם… שפתיים ישק! טעם גן עדן. אשתקד… אבל הגיעה השעה שאשים מחסום לפי. כל אלה אינם אלא פטפוטי סרק. העיקר שתבואו ויפה שעה אחת קודם; ואנחנו נאכילכם כך שלא ימוש דבר הסעודה מפיכם.

מעשה שהיה מסופר מפיו של שמש הכנסייה ב…

הרי לך אחת ממידותיו המשונות של פומה גריגורייביץ‘: מימיו לא חזר פעמיים על אותו סיפור מעשה. אף אם יעלה בידכם פעמים לשדלו שישיח דבר־מה בשניה חזקה עליו שישמיע חידוש או ישנה את הדברים עד לבלי הכירם. פעם אחת בא עליו אחד מן האדונים הללו… אין זה מן הדברים הקלים לפשוטי עם כמונו לכנותם בשמותיהם… לכאורה כתבנים הם אך למעשה אינם כתבנים, אלא כעין הספסרים בירידים שלנו. כאן חוטפים וכאן שואלים, כאן גורפים וכאן קונים במשיכה מכל הבא ליד ומוציאים לאור מין ספרון, ששיעורו כדי אלפון, מהם בכל חודש ומהם בכל שבוע – אחד מן האדונים הללו סחט מפומה גריגורייביץ’ סיפור מעשה זה. לימים נשתכח כל הענין מלבו. אלא שיום אחד בא מפּוֹלטבה אותו פריץ לבוש כפתן שעינו כעין האפונה – כבר השחתי לכם עליו וסבורני שכבר קראתם אחת ממעשיותיו – מביא אתו ספרון קטן, פותחו ומורה לנו על מקום פלוני באצבעו. וכבר התקין עצמו פומה גריגורייביץ' לאַכּף חטמו במשקפיים, אלא שתוך כדי כך נזכר שלא כרך חוטים סביבם ולא משחם בשעוה ומסר את הספר לידי. ואני, כיון שמצוי אני אצל האלף־בית ואיני נוהג להרכיב משקפיים, פתחתי בקריאה. עדיין לא הפכתי שני עמודים וכבר תפס פומה גריגורייביץ' בזרועי ועיכב בידי מלקרוא:

– עצור! תחילה אמור לי מה הוא זה שאתה קורא?

אני מודה ומתוודה: שאלתו זו הביאתני במבוכה

– מה פירוש במה אני קורא, פומה גריגורייביץ? מעשיה ממעשיותיך. דברים שיצאו מפיך.

– ומי הוא שאמר לך כי דברים אלה מפי יצאו?

– והרי מצינו מודפס כאן במפורש: מסופר מפיו של שמש הכנסיה ששמו כך וכך. כלום יש ראיה טובה הימנה?

– תיפח רוחו של אותו בר־נש שהדפיס דברים אלה! שקרן בן כלבים! וכי כך אני דיברתי? מוסקאל זה השד נקע לו בורג במוחו! עכשיו הקשיבו ואני אספר.

כולנו התקרבנו אל השולחן, והוא פתח ואמר:

אבי זקני (זכרונו לברכה! הלואי ולא יטעם בעולם הבא אלא חלות לבנות כסולת ועוגות פרג בלולות בדבש!) גדול היה כוחו בסיפורי מעשיות. זכורני יש שהיה פותח בדיבור – ושוב מוכן הייתי להאזין לו יום תמים ולא למוש ממקומי. לא הרי אבי זקני כהרי הלצים בני ימינו. הללו כיון שהם פותחים בלהגיהם וכזביהם – ולשונם משל כאילו שלוש הימים לא בא אוכל אל פיהם – אין לך אלא ליטול כובעך ולמלט נפשך מהם. אמי, מנוחתה עדן, היתה עוד בחיים; וזוכר אני – כאילו אין בין הימים ההם לבין ימינו אנו ולא כלום – היאך באחד מערבי החורף הארוכים, שעה שהכפור היה חורק בחוץ, אוטם וסותם את השמשה הצרה שבבקתתנו, היתה אמי ישובה ליד המפס, ידה מושכת בחוט ארוך, רגלה מנענעת עריסה ופיה מזמר זמר, שאת קולו שומע אני אפילו בשעה זו. עששית דלה היתה מאירה את בקתתנו, ושלהבתה רוטטת־מהבהבת כמתוך חלחלה. הכישור היה מזמזם; ואנחנו התינוקות מתלכדים היינו לחבורה אחת ומקשיבים לדבריו של אבי זקני, שמחמת זיקנה לא ירד מתנורו זה למעלה מחמש שנים. ברם, אפילו סיפורי הנסים והנפלאות על ימי קדם רחוקים, על פשיטותיהם של זאפורוז’אים¹, על פולנים, על עלילות גבורה של פּוֹדקוֹבה, פּוֹלטוֹרה קוֹז’וּחה וסאַגאַידאצ’ני² לא היו שובים את לבותינו כאותן אגדות פלאים על מעשה נורא שאירע בימים קדמונים ולשמעו היה הרטט חולף בגופינו והשערות סומרות על ראשינו. יש שהאגדות היו מפילות עלינו אימה גדולה כל כך, שלאחר חשכה היה כל דבר בעולם מבעיתנו ומהלך אימים עלינו. כדומה למשל, יוצא אתה בלילה מן הבקתה למלא צורך כלשהו ואי אתה נפטר מן ההרהור שמא בינתיים נשכב במיטתך פלוני שחזר מעולם האמת. הלואי שלא אזכה להשיח לכם מעשה זה בשניה אם מקטורני שלי, שגוללתיו והנחתיו למראשותי, לא נתחלף לי פעמים בסטרא אחרא המכורבל כביכול במיטתי. אלא שעיקר גדולתם של סיפורי אבי זקני הוא שבכל ימי חייו לא הוציא דבר שקר מפיו, וכיון שהשיח מה שהשיח חזקה עליו שכך אירעו הדברים למעשה. אחת ממעשיותיו המופלאות והנוראות אשיח לכם עכשיו. ידעתי גם ידעתי: מצויים בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא חכמנים כאלה שידיהם רב להם בכתיבה בערכאות, ולא עוד אלא שמעיינים הם בספרי חולין, אך תן להם סידור תפילה בידיהם ואין הם יודעים בו בין ימינם לשמאלם. הללו במה כוחם גדול? בחוכא ואטלולא! כל מה שתספר להם הריהם מיד שמים ללעג ולקלס. כפירה שכזאת פשתה בכל העולם כולו. מה אומר ומה אדבר! כה יתן לי אלהים וכה תוסיף לי הבתולה הקדושה! פעם אחת הייתי מספר דברים כהוייתם והמילה “מכשפה” נשרה מלשוני. מיד נמצא פרא־אדם אחד שאינו מאמין במכשפות. כן, נזדמן לי, ברוך השם, לראות בימי חלדי כופרים בעיקר שנקל להם לרמות כומר בשעת וידוי מאשר לאנשי שלומנו להריח טבק, ואפילו הללו היו מצטלבים כדי להרחיק מכשפות מעצמם אף־על־פי־כן אלו היו רואים בחלומם… מוטב שלא אוציא מפי מה.. לא כדאי לדבר על כך.

אבי זקני, מנוחתו עדן, כך היה אומר: לפני… ים של שנים, יותר ממאה, לא הייתם מכירים את כפרנו: זיבורית שבכפרים, כולו אביונים ודלפונים. זעיר שם בטבורו של שדה נזדקרו כעשר בקתות, קירותיהם לא מטויחים וגגותיהם לא מסוככים. לא משוכה ולא רפת ראויה לשמה שאפשר להכניס בה בהמה או קרון. ואפילו בקתות אלה רק העשירים דרו בהן, ואלו ראיתם את אחינו הדלפונים! בור כרוי באדמה – והרי לך בקתה. רק על פי העשן ניכר היה שדר בה מישהו שנברא בצלם. ושמא תשאלו: על שום מה חיו כך? דלות – לאו דוקא, שהרי בימים ההם היה כמעט כל אחד משתף עצמו בפשיטותיהם של הקוזאקים, שולח ידו בביזה בארצות נכר ומביא אתו לביתו מכל טוב שבעולם. אלא שלא כדאי היה להקים בקתה ראויה לשמה. ערב־רב מכל העמים היה משוטט באותם הימים במקומותינו: קרימאים, פולנים, ליטאים. ויש שאפילו משלנו היו באים כחתף כנופיות כנופיות ופושטים את העור מאחיהם בני עמם. דברים שונים ומשונים קרו לבקרים.

באותו כפר עלוב היה לפרקים מופיע אדם או מוטיב לי שאומר השטן בדמותו של אדם. מנין הוא ולשם מה הוא בא – איש לא ידע. הולל, משתכר ופתאם נעלם ושוב אין זכר ממנו. עובר פרק זמן והנה שוב כאילו נפל משמים. משוטט לו בכפר הגדול, שהיום אין שריד ממנו ואלו אז שכן במרחק של מאה פסיעות מדיקנקה. מקהיל סביבו קוזאקים שנזדמנו לו בדרך: צחוק, זמירות, ממון נשפך בשפע והיי"ש כמוהו כמים… יש שהיה נטפל אל נערות חמד ומעניק להן סרטים, עגילים, רבידים עד שהיו דשות בהם בעקביהן. אמת נכון הדבר, נערות החמד היו מתהרהרות קמעה כל אימת שנטלו בידיהן את דורונותיו של זה: שמא באמת נטמאו במגע ידיו של הסטרא אחרא. דודתו של אבי זקני היה לה בימים ההם פונדק במקום שקרוי היום דרך אוֹפּוֹשניה, ובאותו פונדק היה מסתבא בּאסארביוּק – זה שמה של אותה בריה שהוא ספק אדם ספק שד. היתה דודתו של אבי זקני אומרת שבעד כל הון שבעולם לא היתה מוכנה לקבל דורונות ממנו. מאידך גיסא לא ליטול – אין זה פשוט כל עיקר: אין לך אדם שלא היה מתחלחל כל אימת שהלה היה מזעיף זיפי גביניו ומטיל בך במצודד מין מבט שפירושו ברח דודי ודמה לך לצבי; תיטול הבתולה דורונו וכבר בלילה הבא יבקרנה אורח שמוצאו מבצה וקרניים בראשו. היה הרביד בצוארה, חונקה בצוארה, היתה הטבעת נתונה על אצבעה, נושך אצבעה, היה הסרט קלוע בצמתה, מושכה בצמתה. לעזאזל כל הדורונות הללו. אך דא עקא, אי אתה יכול להיפטר מהם: אתה מטילו במים והוא, היינו אותו דורון אשמדאי – אם טבעת ואם רביד – צף על פני המים ונדחק לתוך ידיך.

היתה בכפר כנסיה – אם זכרוני אינו מטעני עוד מימיו של פּאנטלי הקדוש. והיה מכהן בה אבא אפאנאסי זכור לטוב. משראה כי באסארביוק מוקיר רגליו מן הכנסיה אפילו באחד בשבת, עלה בדעתו להוכיחו על פניו בדברי כיבושין ולהחזירו למוטב. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, לא זו בלבד שלא החזירו למוטב אלא שיצא ממנו בשן ועין. “שמע נא, אדוני – הרעים עליו הלה בקולו – מוטב שתתן דעתך על עניניך ולא תכניס ראשך בעניניהם של אחרים, אם אין לך חשק שאותו ושט שבתוך צואר התיש שלך ייסתם בתרביך גריסים רותח”. מה תעשה לבן־תופת ארור שכזה. הכריז אבא אפאנאסי שכל מי שיבוא במגע עם באסארביוק דינו כדין קתולי, דהיינו אויבה של כנסיית ישו ושל כל המין האנושי.

באותו כפר דר קוזאק אחד ששמו קוֹרז' ולו עובד שכיר שהבריות קראוהו פטר בזרוֹדני, שפירושו פטר בן בלי שם. אפשר משום שאיש לא הכיר לא את אביו ולא את אמו. אמנם, גבאי הכנסיה היה אומר שהללו ניספו בדבר יום אחד לאחר לידתו, אך דודתו של אבי זקני לא קיבלה ממנו והיתה טורחת בכל כוחה להעניק לו קרובים ושארי בשר אף־על־פי שפטר המסכן היה נזקק לקרובים ממש כשם שאנחנו נזקקים לשלג דאשתקד. אף היא היתה אומרת שאביו שוהה גם עכשיו בזאפוֹרוֹז’יה, אלא שקודם לכן היה שבוי בידי הטורקים, נתייסר שם ביסורים רבים ונוראים ונמלט בדרך נס עם שלבש בגדיו של סריס. אלא שהבתולות השחרחרות – ואף הנשים הנשואות, כלומר הצעירות שבהן – לא היה להן כל ענין בשארתו. הן היו אומרות: אם ילבש הלה כרדוט חדש, יאפדנו אבנט אדום, יחבוש על ראשו כובע עשוי צמר אילים שחור וגולתו כחולה־טרזנית, יחגור חרב טורקי על ירכו, יטול בימינו פרגול ובשמאלו מקטורת מעוטרת לנוי ולתפארת – יהיו כל בחורי הכפר כפרת שרוך נעלו. אך זו צרה: פטרוס המסכן לא היה לו אלא מקטורן אפור אחד, שהיו בו יותר חורים משישנן מטבעות זהב בכיסו של פלוני מן היהודים. אלא שגם צרה זו אינה אלא חצי צרה, שכן היתה לו צרה גדולה ממנה: לקוֹרז' הזקן היתה בת יפהפיה שכמותה, סבור אני, לא נזדמן לכם לראות בכל ימי חייכם. דודתו של אבי זקני המנוח היתה אומרת – והנשים, כידוע לכם, מוטב להן, במחית כבודן, להתנשק עם השטן מלומר על מישהו שיפהפיה היא – כי לחייה התפוחות של הקוזאקית היו רעננות ומבהיקות כאותו פרג וורוד, שגוֹנו הדק מן הדק נוגה בכל זיוו והדרו לאחר שטבל בטל בוקר – מתנת הקדוש ברוך היא – והוא מיישר עלעליו ומתנאה בפני החמה שעתה זה יצאה מנרתיקה; כי גביניה היו דומות לאותם שרוכים שחורים, שריבותינו קונות עכשיו מידיהם של רוכלים־מוסקאלים נושאי תיבות, על מנת לתלות בצואריהן צלבים וקמעות, והיו הגבינים הללו מתקמרים מעל לעיניה השחורות משל היו צופים בהן; כי פיה הקטן – שכל הבחורים דאז היו מלקקים שפתיהם למראהו – דומה כי לא נוצר אלא כדי להשמיע את שירת הזמיר; כי שערותיה שהיו שחורות ככנפי עורב ורכות כפשתן צעיר לימים (באותם הימים לא היו נערותינו קולעות שערותיהן לצמות, אלא עונדות להן סרטים נאים שצבעיהן הרהיבו כל עין) גלשו בקצוות תלתלים על שמלתה הרקומה זהב. אח! שכה אזכה שוב לעבור לפני התיבה אם איני מוכן בזה הרגע לנשקה, אף־על־פי שהשיבה מפלסת לה נתיב באותו יער עתיק יומין המכסה את פדחתי, והפלונית שלי צמודה אלי כתבלול אל עין וכל אימת שבחור ובתולה דרים בכפיפה אחת… מן מהמפורסמות הוא מה שיוצא מזה. עוד אין מכירים בין תכלת לכרתי, אך כבר מכירים גם מכירים בעקבות פרסותיהם של מגפיים אדומים באותו מקום שבו היו פטרוס ופּדוֹרקה משיחים שיחות שבינו לבינה. אף־על־פי־כן לא היה קורז' מעלה בדעתו דבר־עברה אלמלא אירע פעם אחת (חזקה שהסטרא אחרא ידו היתה בדבר), שפטרוס לא נתן דעתו לראות כי אין איש במבוי ותקע לה בשפתיה הוורודות של הקוזאקית הצעירה נשיקה, כפי שאומרים, בפה מלא; הסטרא אחרא – הלואי שיראה צלב קדוש בחלומו, בן כלבים שכמותו! – כיון לבו של אותו תרח זקן לפתוח את דלת הבקתה. מיד התאבן קורז', פער את פיו ונשאר נטוע במקומו עד שידו אוחזת בידית הדלת. דומה כי המום היה מאותה נשיקה ארורה. הדה נשמע באזניו ביתר אייל מהד חבטת המדוך בכותל. ועל שום מה חובטים מדוך בכותל? על שום המחסור ברובי ציד ובאבק שריפה. בשל מחסור זה אין לו לאיכר דרך אחרת לגרש מביתו שדים, רוחות ומזיקים.

מששבה אליו רוחו נטל את הרצועה שהיתה תלויה בקיר עוד מימי אבותיו ואבות אבותיו והתקין עצמו להנות בה את גבו של פטרוס המסכן ולהטעימו טעם של פולסין, אלא שאותה שעה צץ לפתע אחיה של פידורקה איבאס, כרך זרועותיו הקטנות סביב רגליו והיה מצעק בחלחלה: “אבא, אבא, אל תכה את פטרוס!” נתרצה לו אביו. הרי לבו אינו לב אבן. תלה את הרצועה בקיר והוציאו בנחת מן הבקתה: “אם בזמן מן הזמנים תראה את פרצופך בבקתה זו או רק מתחת לחלונותיה, אזי שמעני, פטרו: חי אלהים, שפמך השחור יהיה כלא היה וקווצת בלורית זו שאתה כורכה פעמיים סביב אזנך – לא ייקרא שמי טאראנטי קורז' אם קדקדך לא ייפרד ממנה לעולמים!” לאחר שהשיח באזניו דברים אלה טפח טפיחה של מה בכך בערפו עד שחשכו עיניו של פטרוס והתעופף כמוץ אשר ידפנו רוח. חסל סדר נשיקות. זוג היונים נפשם עגמה עליהם, ולא עוד אלא שפשטה השמועה בכפר כי פוֹלני אחד יוצא ובא בביתו של קורז', בגדיו רקומים זהב פרצופו משופם, חרב חגורה במתנו, דרבונות במגפיו וכיסיו מצלצלים כפעמון קופתו של טאראס, שמש הכנסיה שלנו. אין צריך לומר לשם מה בא אדם אל ביתו של אב לבת שחרחורת. יום אחד נטלה פידורקה את איבאס אחיה בזרועותיה, מררה בבכי ואמרה לו: “איבאסיו, יקירי, איבאסיו, אהובי! רוץ, ילדי מחמדי, רוץ אל פטרוס מהר כחץ מקשת; ספר לו את הכל: חשקה נפשי לאהוב את עיניו החומות, לנשק את פניו הצחות, אך הגורל ציוה אחרת. לא מגבת אחת בדמעות שליש הרטבתי. מאסתי בחיי! בלבי מועקה! ואבי־הורי – אויבי בנפש: על כורחי הוא משיאני לפולני שנוא נפשי. אמור לו כי חתונה מכינים לי, אך לא יישמע בה קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. לא ולא. קול בכי וקול מספד, קינים והגה והי. לא אצא במחול עם חתני: על כתפיים ישאוני. חשוכה, אפלה בקתתי תהיה: מעצי אדרים יתקינוה לי ובמקום הארובה צלב על גגה יתנוסס”.

קפא פטרו על עמדו ולא מש ממקומו כל זמן שהתינוק התם מילל באזניו דבריה של פידורקה. “ואני האומלל בלבי אמרתי: לקרים, לטורקיה אלך, אשלול שלל, אבוז בז ואשוב אליך עמוס אוצרות זהב לעייפה. אך לא כן יהיה. עין רעה שזפתנו. היה תהיה, יונתי תמתי, היה תהיה גם לי חתונה אבל אף המקוננים לא יבואו לחתונה ההיא. העורב השחור ישא תפילה מעלי; שדה הבור יהיה לי לבקתה; עב־ענן צח יסוכך עלי; את עיני החומות נשר ינקר; עצמותי, עצמות קוזאק, הגשמים ירחצו, תייבשן הרוח, רוח זלעפות. מי אני? על מי אלין ואל מי משפטי אביא? גזרת אלהים היא. ואנחנו כאשר אבדנו אבדנו”.

מיד שם פעמיו הישר אל הפונדק.

דודתו של אבי זקני המנוח תמהה קמעה משראתה את פטרוס בפונדק ודוקא בשעה שכל בר־בי־רב הולך לתפילת שחרית משעמד ותבע לו קנקן יי“ש ששיעורו כמחצית הדלי, לטשה עליו עיניה כמי שננער משינה עמוקה. אך לשוא חשב המסכן להטביע ביין יגונו. היי”ש צרב את לשונו כסרפד וטעמו בפיו היה מר מלענה. נטל קנקנו וחבטו בקרקע. “עד היכן תהא שרוי בצער, קוזאק?” – הרעים מישהו מעליו בקול באס. הפך ראשו: באסארביוק! ריבון העולמים! איזו מפלצת! שערות – זיפים, עיניים – עיני שור! “יודע אני מה חסר לך: מצלצלים!” ובדברו הקיש בארנק שהיה תלוי בחגורתו והעלה חיוך שטני על שפתיו. נזדעזע פטרו. “ה־ה־ה! מנצנץ, מבהיק, בוער ואיננו אוּכּל – שאג עם שהוא מערה את המטבעות אל כף ידו – ה־ה־ה! מצלצל. קיש קיש קורא! ואני רק דבר אחד ויחיד אדרוש ממך בעד הר שלם של צעצועים כאלה”. “שטן!” – נצטעק פטרו – הב לי את אלה! מוכן אני לכל". תקעו כף: “מזלך, פטרו, שכיונת את השעה. מחר חג יונתן המטביל. מכל ימות השנה אין השרך פורח אלא בלילה זה בלבד. אל תחמיץ את השעה! אחכה לך בחצות בביתרון הדובים”.

כסבור אני שאפילו התרנגולות אינן מצפות כך לשעה שהאיכרה מוציאה להן גרעיני חיטה, כפי שציפה פטרוס לבוא הערב. לא זז מלסקור סביבו שמא נתארך כבר צלו של האילן, שמא מתחכללת החמה שנשתפלה – וככל שזרם הזמן כן קצרה רוחו! ארכה לו השעה עד לאין נשוא! דומה כי יומו של הקדוש ברוך הוא הפסיד את קצו ושוב לא יהיה לו סוף לעולם. הנה שקעה כבר החמה אך אין השמים מתאדמים אלא בצד אחד. סוף סוף נתעמעמו. צינה פושטת בשדה. מעריב, מעריב היום עד שמחשיך. ברוך שהחיינו, והגיענו וקיימנו! התקין עצמו פטרוס לדרך ולבו מתלהם בקרבו, מנסה להבקיע את חזהו ולקפוץ מתוכו. יורד היה במדרון מכוסה יער עבות, שומר צעדיו עד שהגיע אל ערוץ עמוק הקרוי ביתרון דובים. באסארביוק כבר המתין לו שם. חושך מצריים. שלובי זרוע נשתרכו שניהם על פני בצות טובעניות, נאחזים באטד, שצימח בצפיפות ונשתרג במעובה, ומועדים כמעט על כל צעד ושעל. פתאם עמד באסארביוק: “רואה אתה שלוש גבשושיות אלה שלפניך? הפרחים שעליהן מרובים הם ומכל המינים. אלא שהישמר לנפשך ואל תקטוף אפילו אחד מהם. מה שאין כן השרך. ברגע שיתחיל לפרוח קטוף אותו ואל תביט לאחוריך יהיה מה שיהיה”.

עמד פטרו לשאול דבר־מה, אך באסארביוק כבר נעלם והיה כלא היה. קרב אל שלוש הגבשושיות: היכן הפרחים? אין רואים פרח וחצי פרח. צמחי בר עבותים השתרגו מסביב ושחורם האפיל על הכל. פתאם נתבזקה חזיזית בשמים וערוגת פרחים שלמה נגלתה לעיניו. פרחי פלאים שעין לא ראתה כמותם ובסמוך אליהם עלי שרך פשוטים. התחיל פטרו חוכך בדעתו, הסמיך כפות ידיו אל מתניו ונתהרהר.

– מה רבותא יש כאן? לכל אדם מזדמנים עשבים שוטים תריסר פעמים ביום. מה נסים יש כאן? שמא לשטות בי התכוין אותו פרצוף שדים נאלח?

אותה שעה ראה את זמורת השרך והנה עלתה ניצה והיא כפורחת, מאדימה ונעה משל רוח חיים בה. אכן, נסים ונפלאות. נעה וגדלה, גדלה ומאדימה כגחלת בוערת. כוכב התנצנץ, קול חריקה נשמע והפרח נפרש לפניו כשלהבת ושפך אורו על כל שאר הפרחים הסמוכים לו.

“הגיעה השעה!” – אמר פטרוֹ בלבו ופשט ידו. והנה רואה הוא מאות ידיים שעירות אף הן נשלחות אל הפרח ומאחוריו משוטט דבר־מה ממקום למקום. עצם עיניו, משך בגבעול והפרח נשאר בידו. הכל נדם. על גבי גדם עץ נראה ישוב באסארביוק כולו כחול כבר־מינן. ישב ללא זיע ולא הניד אצבע. עיניו קפואות בחוריהן והוא נועצן בדבר שאינו נראה אלא לו בלבד; הפה פעור למחצה ואינו פולט הגה. מסביב אין קול ואין רחש. פחד אלהים… לפתע נשמעה שריקה שהקפיאה דמו של פטרו, והיה נדמה לו כי העשב מאווש והפרחים פתחו בשיג והשיחו זה עם זה בקול דקיק כמצילות כסף; האילנות רעשו והמטירו קללות וגידופים… כהרף עין אורו פניו של באסארביוק; עיניו נתברקו. “סוף סוף חזרת, מכשפה! – רטן מבין שיניו – ראה, פטרו, עוד מעט תופיע יפהפיה לפניך; עשה כל מה שתצוה עליך, וָלא אבוד תאבד לעולמי עולמים”. אותה שעה נעץ מקל מסוקס בשרך, הפריד בין ענפיו ולעיניהם נגלתה בקתה העומדת על כרעי תרנגולת, כמאמר הבריות. הלם באסארביוק באגרופו והקיר התמוטט. כלב שחור רב־מידות יצא מתוך הבקתה ורץ לקראתם. תוך כדי ריצה נהפך לחתול והשתער עליהם, משתער ומנסה לנעוץ צפרניו בעיניהם! “אל תשתטי, שׁדה זקנה!” – סח באסארביוק ותיבל דבריו במילה שכל אדם הגון היה סותם אזניו לשמעה. עוד הוא מדבר ובמקומו של החתול עמדה זקנה, שפניה קמוטות כתפוח קלוי וכל גופה כפוף ומקומר כקשת; החוטם והסנטר שניהם כאותם מלקחיים שמפצחים בהם אגוזים. “יפהפיה נאה” – אמר פטרו בלבו ורטט עבר בגופו. חטפה המכשפה את הפרח מידיו, נרכנה מעליו ושעה ארוכה ריחשה דבר־מה והתיזה עליו מים ממין מיוחד. גצים נתזו מפיה; בשפתיה עלה הקצף. “זרוק!” אמרה ומסרה לו את הפרח. פטרו השליכו מעליו ושוב נסים ונפלאות! לא מיד נפל הפרח על הקרקע: דומה היה לגולה קטנה שכולה אש בוערת בעלטה ושעה ארוכה דאה באויר כסירה השטה על פני המים; סוף סוף התחיל יורד לאטו מטה מטה ונפל במרחק כה רב עד שלא נראה לעין אלא מעין כוכב זעיר כשיעור של גרגיר פרג. “כאן” – חרחרה הזקנה בקול עמום, ואלו באסארביוק הושיט לו אֵת ברזל והוסיף: "חפור כאן, פטרו. כאן תמצא זהב בשפע שכזה שלא אתה ולא קורז' לא ראיתם בחלומותיכם הטובים ביותר. רקק פטרו על כפות ידיו, נטל את האת, לחץ עליו בכף רגלו, הפך את העפר, שנה ושילש והוסיף עליו… דבר־מה מוצק… האת מנקש ואינו חודר פנימה. אותה שעה הבחינו עיניו בבירור בתיבה קטנה מצופה ברזל, וכבר עמד ליטול אותה בידיו, אלא שהתיבה התחילה שוקעת באדמה, הלוך ושקוע, הלוך והעמק; ומאחוריו נשמע קול צחוק שיותר משהיה דומה לצחוק דומה היה ללחישת נחש. “לא, לא תזכה לראות זהה כל עוד לא תשיג לי מדמו של ילוד אשה” – סחה המכשפה והקריבה אליו תינוק כבן שש שהיה מכוסה סדין לבן. פקדה עליו ברמזים שיתיז ראשו של זה. נדהם פטרו. וכי דבר קטן הוא להתיז ראשו של אדם סתם בעלמא, לא כל שכן תינוק שלא חטא. פטרו עלתה בו חמתו, נשא את הסדין מעל התינוק, ומה ראו עיניו? איבאס עמד לפניו. תינוק מסכן זה שיכל ידיו והשפיל ראשו… ניתר פטרו לעברה של הזקנה כמי שדעתו נטרפה עליו וכבר הניף ידו…

– ומה הבטחת תמורת הנערה? – הרעים עליו באסארביוק בקולו משל ירה כדור בגבו. המכשפה רקעה ברגלה. להבה כחולה בקעה מן האדמה; הבור שנכרה הואר כולו ודומה היה כי יצוק הוא בדולח. וכל מה שהיה מתחת לאדמה נעשה גלוי ונראה לעין כעל משטח כף היד. מטבעות, אבנים יקרות בתיבות, בדודים נערמו גלים גלים ממש מתחת למקום שבו דרכו רגליהם. אש ניצתה בעיניו… רוחו נתבלעה… כאחוז שגעון תפס את הסכין וסילון דם נקיים זלף אל תוך עיניו… צחוק שטני רעם מכל עבר. מפלצות אימים דילגו לפניו עדרים עדרים. המכשפה נעצה אצבעותיה בגויה כרותת ראש וינקה את דמה כזאבה. כל העולם כולו הסתחרר לנגד עיניו. אסף את כל כוחותיו ורץ. הכל נתכסה אודם. אילנות התבוססו בדם ונדמה כי בערו באש ופלטו אנחות. השמים להטו ורטטו… כתמי אש דמדמו בעיניו כחזיזים. משהגיע במנוסתו אל בקתתו הדלה אפסו כוחותיו וכבול עץ צנח על הקרקע. תרדמת מוות נפלה עליו.

שני ימים ושני לילות ישן פטרו בלי הפוגה. ביום השלישי שבה אליו רוחו. שעה ארוכה סקר את פינות בקתתו. אך לשוא ניסה להעלות בזכרונו את מה שאירע. זכרונו כמוהו ככיסו של כילי זקן, אפילו אסימון שחוק לא תסחט ממנו. חילץ עצמותיו קמעה ושמע קול צלצול סמוך לרגליו. ניבט וראה שני שקים מלאים זהב. רק עכשיו נזכר במעורפל כמתוך שינה שחיפש מטמון, שאימה נפלה עליו ביער… ואולם מה המחיר ששילם בעד מטמון זה וכיצד הגיע לידו – דברים אלה לא נתחוורו לו.

ראה קורז' את השקים ומיד נתרכך כדונג. “שד משחת פטרוס זה! וכי אני לא אהבתיו? כלום לא כבן יקיר היה לי?” – התיר לשונו אותו זקן אשמאי והיה מלהג דברים שלא היו ולא נבראו עד שנתקשרו דמעות בעיניו של פטרו. השיחה לו פידורקה כי צוענים שעברו במקום חטפו את איבאס. אלא שפטרו נבצר ממנו אפילו להיזכר במראה פניו של הלה: עד כדי כך נתבלבלו חושיו ממעשי שדים. שוב לא היה כל טעם לשהות. הגישו לו לפוֹלני אצבע משולשת וערכו חופה וקידושין: אפו עוגות, תפרו מגבות ומטפחות, גלגלו חבית יי"ש; הושיבו את הזוג ליד השולחן; פרסו חלת נישואין; הכלי־זמר נגנו מי בנבל ומי בקתרוס, מי בחליל ומי במצלתיים – הכירה גדולה, השתיה כדת והחינגא כהלכתה.

לא הרי החתונות בימינו אנו כהרי החתונות בימים קדמונים. מי שלא שמע את דודתו של אבי זקני מספרת על חתונות שבאותם הימים – לא שמע סיפור נאה מימיו. הבתולות כיסוי ראש להן שכולו עושי שנצי נוי – מהם צהובים ומהם כחולים וורודים – וגולת כותרתו פיפי זהב; כותנות דקות על בשרן רקומות ארגמן לכל אורך התפר וכל כולן זרועות פרחי כסף; מגפיהן עשויים עור תחש ופרסות ברזל נתונות בעקביהם. וכך היו מתלות בעקביהן, מרחפות כטווסות, מדלגות במחול הגוֹרליצה³ ומקימות שאון־סופה סביבן. ואלו אשת־איש עולת ימים כיסוי ראשה כתבנית סירה, כל חלקו העליון שש משזר, מיסדק מה בקדקדו ומבעד למיסדק מבצבץ שביס זהב, שמתוכו מזדקרות שתי קרניים – זו כלפי פנים וזו כלפי אחור – מעשה צמר אילים דק מן הדק; שמלתה משי כחול שופרא דשופרא ואוּנוֹתיה אדומות; תוקעת לה אשת איש כזאת דרך חשיבות כפות ידיה במתניה, יוצאת במחול כל אחת לחוד ומרקעת הוֹפק⁴ קצוב ברגליה. והבחורים חבושים כובעי קוזאקים גבוהים, לבושים מקטורני אריג דק, חגורים אבנטים רקומי כסף, המקטרות בין שיניהם והם מרקדים לפני הריבות, מקרטעים ומפזזים כמנהג הגברים היוצאים מכליהם על מנת להפיק רצונן של נשים. אפילו קורז' עצמו לא עצר ברוחו למראה האברכים וגמר בלבו לחדש ימיו כקדם. נטל בנדוּרה⁵ בידו, חבש קובעת בראשו ובעודו מוצץ מקטרתו ומפזם זמר פתח במחול הכריעות לקול צווחותיהם של ההוללים. מה לא יעלה בדעתם של הבריות בשעת שמחה וגילופין! יש ששמו על פניהם מסכות של פרצופי אימה שונים ומשונים – ריבונו של עולם! פעמים שלא נותר בהם קורטוב של צורת אנוש. כל התחפושות הנוהגות בחתונותינו שלנו הרי הן כקליפת השום לעומתם. ניתנה האמת להיאמר: התחפושות בימינו אין להן לא טעם ולא ריח – זו משימה עצמו צועניה וזה מוֹסקאל. לא, רבותי. בימים ההם היה אחד, כדומה למשל, מתלבש כיהודי ועוד אחד נותן עצמו בסוּתו של שד. בתחילה מתנשקים השניים ולאחר מכן תופסים זה את זה בבלורית. אל אלהים! מיד הכל גועים בצחוק עד שכרסם מתבקעת. ויש שהיו לובשים בגדיהם של טורקים או טטרים – מבהיק הלבוש עליהם, לוהט, בוער כאש… ומשהיו משתטים ועושים מעשי קונדס… הרי אלו דברים שאין להם שיעור! דודתו של אבי זקני ז“ל, שהיתה נוכחת באותה חתונה, אירע לה מעשה מבדח, לבושה היתה שמלת טטרים רחבה, מחזיקה קובעת בידיה ומכבדת את הקרואים. פלוני הדיחו השטן ושפך עליה קיתון של יי”ש; מיד נלווה אליו חברו – אף הוא כנראה לא מן הטומנים יד בצלחת – בן רגע חצב אש והצית… השלהבת התלקחה, הדודה המסכנה נתבהלה והתחילה משירה מעצמה את השמלה לעיני כל… רעש, צחוק, מהומה כמוֹ ביריד. בקיצור בכל ימי חייהם לא זכרו הזקנים חתונה עליזה שכזאת.

חיו להם פידורקה ופטרוס כפריץ ואדונית. בשפע ולא במחסור, והכל אצלם מבריק וממורק… אף־על־פי־כן היו נוצרים שלומי אמונים רואים את חייהם ונדים בראשיהם. “מן השטן לא תצמח טובה – היו משיחים כולם פה אחד –מנין אם לא מן המסית והמדיח בא לו עשרו של זה? מהיכן באו לו אוצרות קורח שכאלה? ועל שום מה ביום שבו התעשר בו ביום נעלם באסארביוק ועקבותיו לא נודעו?” שמא תאמרו עורבא פרח? ולא היא. לא יצא חודש ימים ופטרוס נשתנה עד לבלי הכירו. מדוע? מה התחולל בו? – לאלהים פתרונים. יושב לו במקום אחד ואינו פוצה פה. יושב ומהרהר כמי שרוצה להעלות בזכרונו דבר מה. יש שעולה בידיה של פידורקה לפתוח עמו בשיחה על דא ועל הא, ואז דומה כי מסיח הוא דעתו מטרדותיו ומדבר דברים של ממש. פעמים אפילו רוחו טובה עליו. אלא שדי לו שיתלה עיניו כלאחר יד בשקים הריהו מיד צווח: “רגע, רגע, שכחתי!” ושוב מתהרהר ושוב טורח לזכור דבר־מה. פעמים, לאחר שישב שעה ארוכה במקום אחד, נדמה לו כי הנה הנה צץ ועלה הכל בזכרונו… ושוב נעלם הכל. רואה בדמיונו: יושב הוא בפונדק; מביאים לו יי“ש, היי”ש מכווה את קרביו; היי"ש מאוס עליו; בא מישהו, טופח על שכמו… ולאחר מכן דומה כי ערפל עוטה את הכל. הזיעה ניגרת כברד מפניו והוא חוזר אל מקומו תשוש ונלאה רוח.

מה לא עשתה פידורקה? גם בעצת ידענים דרשה, גם תמהוֹמת שפכה וגם תרדוֹמת שפתה⁶ – הכל ללא הועיל. בתוך כך עבר גם הקיץ – הרבה קוזאקים סיימו קצירם ודישם; הרבה קוזאקים – מן הפוחזים יותר – נמשכו אף למסע צבאי. סיעות ברווזים הצטופפו עוד על ביצותינו, ואלו הגדרונים כבר לא היה זכר להם. בערבות פרח השני. הקמה עומדת כומסאות כומסאות, שנימרו את השדות ככובעי קוזאקים. יש שהזדמנו בדרכים קרונות עמוסי עצים וזרדים. הקרקע התקשתה וזעיר שם אחזתה הקרה. כבר נזרה השלג מן השמים וענפי האילנות התכסו בכפור משל היו מהדרים בלבושם ומתנאים בפרוות ארנבת. הרי לך כבר יום צונן ובהיר: פירהולה אדומת חזה מתהלכת להנאתה על פני ערמות השלג, כפריץ פולני טרזן, נוברת ומלקטת גרעינים; במוטות ענק מריצים התינוקות כרכרי עץ על פני השלג, ואלו אבותיהם מחלצים עצמותיהם בנחת מאחורי התנור ואינם יוצאים מפתח בקתותיהם אלא כדי לכבד בקללה את הקור הפראבוסלבי או להתאורר ולדוש את החיטה המוטלת במבוי תקופה ארוכה. סוף סוף הפשיר השלג, ו“זאב הים הבקיע את הקרח בזנבו”. אך פטרו לא חל בו שינוי. אדרבה, ככל שהזמן זורם כן הולך הוא ומזדעף. יושב בטבורה של הבקתה כמי שריתקוהו אל הקרקע ושקי הזהב במרגלותיו. מראהו פרא, שערו פרע וכל כולו מטיל אימה; אין הוא מהרהר אלא בדבר אחד, מייגע מוחו ומנסה לזכור דבר־מה; כועס ורוגז על שאינו יכול להיזכר, יש שמקים הוא את עצמו ממושבו כמי שאינו שפוי בדעתו, מפשק ידיו, נועץ מבטו בדבר שאינו נראה לעין משל רוצה הוא לתפסו; שפתיו נעות כאלו חפצות להביע מילה שנשתכחה מכבר – ומיד קופאות ללא זיע… רוח תזזית נכנסת בו; אחוז טירוף נושך הוא וכוסס את ידיו, תולש במר נפשו אניצי שער מראשו עד שנרגע קמעה, צונח בעלפון חושים ושוב מייגע מוחו ומרמץ זכרונו, שוב טירוף, שוב יסורים… מה טיבה של פורענות זו שבאה עליו מן השמים? קצה פידורקה בחייה. בתחילה היתה מתייראת להישאר לבדה בבקתה, אלא שבמרוצת הימים הסכינה עם צרתה. אך אין להכיר בה את פידורקה הקודמת. לא סומק בלחיים ולא בת־צחוק בשפתיים. נתמקמקה בצערה, קמלה ביגונה ועיניה הזכות בדמעותיה כלו: יום אחד נכמרו עליה רחמיו של פלוני ועץ לה לדרוש בעצתה של מכשפה שהיתה מתגוררת בביתרון הדובים. אותה מכשפה יצאו לה מוניטין שיש לאל ידה לרפא כל מדוה וכל חולי. גמרה בלבה פידורקה לנסות אמצעי אחרון זה. אמרה לאותה זקנה מה שאמרה וסירהבה בה שתבוא אתה אל בקתתה. היה זה לפנות ערב, ממש בערב חג יוחנן המטביל. שכב פטרו על דרגשו נטול חושים ולא נתן דעתו על האורחת החדשה. אך הנה התרומם לאטו והתבונן בה. לפתע נתרטט כולו כמי שהעלוהו לגרדום; שערו סמר כהר על ראשו… פרץ במין צחוק משונה והזועה פלחה את לבה שן פידורקה. “נזכרתי! נזכרתי!” – נצטווח בחדוות אימים. הניף קרדום והטיחו בזקנה בכל כוחו. הקרדום ננעץ בדלת אלונים וחדר בה כשיעור של טפח. הזקנה נעלמה ובטבורה של הבקתה ניצב תינוק כבן שבע, על בשרו כותונת לבנה וראשו מכוסה…. הסדין נשר… “איבאס!” – צעקה פידורקה וזינקה אליו. אך רוח הרפאים נתכסה דם מכף רגל ועד ראש וזרע אור אדום על פני כל הבקתה כולה… התחלחלה פידורקה וברחה אל המבוי; לאחר שעה קלה התאוששה קמעה ומיד חשה לעזור לו. לשוא! הדלת נסגרה אחריה בכוח רב ולא היה לאל ידה לפתחה. הבריות באו במרוצה ונתקהלו סביבה; דפקו על הדלת ולבסוף עקרוה: אין נפש חיה. כל הבקתה מלאה עשן ורק בטבורה, במקום שעמד פטרוס, ערמת אפר והעשן עוד מיתמר ממנה זעיר שם. השתערו על השקים: לא מטבעות בהם אלא שברי חרסים בלבד. לטשו הקוזאקים עיניהם, פערו פיותיהם ועמדו נטועים במקומותיהם חוששים להניע קווצת שפם. עד כדי כך התפלצה נפשם ממראה אימים מופלא זה.

מה אירע לאחר מכן – לא אזכור, פידורקה נדרה נדר לעלות לרגל אל המקומות הקדושים. אספה את הרכוש שהותיר לה אביה ולאחר ימים מספר היתה כלא היתה. להיכן הלכה – איש לא ידע להגיד. כמה מן הזקנות, שלשונן מוכנה ומזומנה תדיר לשרת את הבריות, שלחוה בעקבותיו של פטרו בהבל פיהן. אבל קוזאק שחזר מקיאֶב השיח כי ראה במנזר נזירה צמוקה כשלד שלא חדלה מלהתפלל, ובני כפרנו זיהו בה את פידורקה על פי כמה וכמה סימנים; כי מימיו לא שמעה איש מוציאה הגה מפיה; כי הגיעה לשם ברגל והביאה מנחה לאיקונין של הבתולה הקדושה – מילואה משובצת אבני חן ססגוניים ומבהיקים עד כדי כך שהכל עצמו עיניהן מזיוָן.

אלא שבכך עדיין לא נסתיים המעשה. ביום שהמסית והמדיח טמן את פטרוס בחיקו הופיע באסארביוק. מיד נשאו הכל רגליהם וברחו ממנו ת“ק על ת”ק פרסה. נתחוור לכולם מה טיבו של זה: אין הוא אלא שטן שלבש צורת אדם אך ורק בכדי לחפור מטמונים; וכיון שהמטמונים אינם באים לידיים טמאות שוכר הוא לו אברכים. באותה שנה נטשו הבריות את מחילותיהם ועקרו אל הכפר הגדול; אלא שגם שם לא ידעו מנוח מבאסארביוק זה, ימח שמו. דודתו של אבי זקני היתה אומרת כי עליה רגז יותר משעל כל השאר על שזנחה את פונדקה הקודם שבדרך אופושניה והיה מנסה בכל כוחו לשפוך חמתו עליה. פעם אחת נתכנסו זקני הכפר בפונדק והיו מדיינים ביניהם עם שהם מסובים ליד השולחן איש לפי דרגתו ומעמדו, כמאמר הבריות. ובטבורו של השולחן התנוסס איל צלוי, שכל המזלזל בגודלו חוטא ומחטיא את הרבים. היו איפוא משיחים על דא ועל הא ולא פסחו על מעשי נסים ונפלאות. והנה נדמה להם – לא לאחד מהם בלבד, שהרי אין בכך כלום אם אדם אחד מדמה לו מה שמדמה, אלא לכולם כאחד – שהאיל זקף ראשו. עיניו התועות קמו לתחיה ונתברקו; כהרף עין הופיע שפם שחור משחור והיה ממצמץ בזיפיו מצמוץ בעל משמעות. מיד הכירו כולם את פרצופו של באסארביוק בראשו של האיל; דודתו של אבי זקני היתה סבורה אפילו שבעוד רגע ידרוש מידה יי"ש… זקני הכפר שהיו יראי חטא נטלו כובעיהם והסתלקו איש לאהלו. והיה מעשה שגבאי הכנסיה בכבודו ובעצמו, שהיה לעתים מזומנות אוהב להיועד פנים אל פנים עם הקובעת שירש מאבות אבותיו, אותו גבאי עוד לא היה סיפק בידו למצות את המשקה עד תומו והנה קמה הקובעת וגם ניצבה ותשתחוה לו. “לעזאזל!” – נצטווח – ומיד החל מצטלב. אלא שאותה שעה אירע נס גם לזוגתו: אך התחילה ללוש עיסתה בעריבת ענק, והנה נשמטה העריבה מידיה ופתחה בקפיצות ודילוגים. “עמדי, עמדי!” – לא מניה ולא מקצתיה. נתנה העריבה ידיה בצדיה דרך חשיבות ויצאה לה במחול הכריעות… צחקו לכם! ואלו אבותינו דעתם לא היתה בדוחה עליהם כל עיקר. לא בכדי היה האב אפאנאסי מהלך על פני הכפר כולו ומזה מים קדושים בכל מקום כדי לגרש את השד מכל הרחובות והשווקים. אף־על־פי־כן היתה דודתו של אבי זקני קובלת תקופה ארוכה שבכל יום ויום לעת ערב היה מישהו מקיש בגג פונדקה ומגרד בקירותיו.

מה אומר ומה אדבר! הנה עכשיו דומה הכל רגוע במקום זה שבו עומד הכפר שלנו; והרי עוד לפני תקופה קצרה – אבי המנוח היה זוכר ואפילו לי עוד זכור – שכל ירא חטא לא היה יכול לעבור על פני אותו פונדק שנתערער ומט ליפול וזמן רב היתה הכת דיליה מתקנת אותו על חשבונה. מן הארובה שהשחירה כשולי קדרה נתאבך עשן מיתמר ועולה למרומים כאלה שכובעך היה נופל מראשך כל אימת שהיה עולה בדעתך לעקוב אחריו בעיניך. מתפזר היה גחלים גחלים בוערות על פני הערבה כולה, והשטן – ימח שמו וייאבד זכרו – יילל במאורתו בקול בוכים. הפיל הקול חתיתו על הקאקים ומיד היו מגיחים סיעות סיעות מתוך היער הסמוך ומתעופפים בצווחות פרא על פני השמים.

לכל הרוּחות! אך מתחילים נוצרים נאמנים

לעשות דבר־מה, מתענים, מלחיתים ככלבי ציד

הרודפים אחרי ארנבת – ואף־על־פי־כן אין

ממש במעשיהם. אם השטן הכניס ראשו בענין די

לו שיכשכש כשכוש קל בזנבו, ושוב אי אתה יודע

מהכין באה עליך הפורענות, משל מן השמים

גזרו עליך.

א. חנה

כנחל איתן קלח השיר והצטלצל על פני רחובותיו של הכפר… היתה זו העונה שבה מתלכדים בחורים וריבות לחבורה קולנית אחת, ולאחר שנתייגעו מעמל היום וטרדותיו מגירים הם חדוותם בצלילים, והצלילים לעולם יש בהם קורטוב של תוגה בזהרורי הערבית הצחה. הערב המהורהר חובק חולמנית את שמי הכחול והופך עולם מלואו למרחקיה מתמסמסת. הנה ירדו כבר הדמדומים, והשירה עדיין לא נדמה, לבקוֹ, קוזאק צעיר, בנו של ראש הכפר, החזיק בנדוּרה בידו ושירך דרכו לבדו משחמק מחברתם של המזמרים. כובע מעשה צמר טליים חבוש בראשו. מהלך לו הקוזאק ברחוב, מרפרף באצבעותיו על פני המיתרים ומרקד קמעה לצליליהם. הנה נעצר בלאט לפני פתחה של בקתה מוקפת עצי דובדבנים לא גבוהים. בקתה זו של מי היא? של מי הדלת? החשה הקוזאק שעה קלה ולאחר מכן פתח בנגינה ונתן בשיר קולו:

הַשֶמֶש רַד, הָעֶרֶב בָּא.

קוּמִי צְאִי, מְשוֹש לִבִּי.

– נראה כי תרדמה עמוקה נפלה על יפתי זכת העינים – אמר הקוזאק עם תום הזמר וקרב אל החלון – חאליוּ, חאליוּ! האם ישנה אַת או אין עם לבך לצאת אלי? אולי יראה אַת פן יראונו האנשים ואולי אין את נפשך לגלות לצינה את פניך הצחות? אל תיראי: אין איש. הערב חם. גם אם יופיע בן אדם, במעילי אכסך, באבנטי אעטפך, בידי אחפה עליך – ואיש לא יראנו. גם אם תנשב הצינה, אל לבי אאמצך, בנשיקותי אחממך, כובעי לרגליך הצחורות אנעל. יונתי, חמדתי, פנינתי! היגלי ולוא אך כדי ניד עפעף! שלחי מן האשנב את ידך הצחה… לא, אינך ישנה, עלמה יהירה! – הרים קולו ונשמעה בו נימת בושה של אדם שפגעו בכבודו פתע – עונג הוא לך להתאמר בי, שלום!

מיד נפנה הקוזאק, הזיח כובעו וסר מן החלון בגאוות לבב בעוד אצבעותיו פורטות חרש על מיתרי הבנדורה. אותה שעה הסתובבה ידית העץ של הדלת, נשמע קול חריקה והדלת נפתחה. נערה, שעוד לא מלאו לה שבעה עשר אביבים, הביטה במורך־לב על סביבותיה ועטופת דמדומים עברה את הסף. ידה לא הרפתה מידית העץ. באפלה בהירה למחצה נצנץ ברק של ברכת פגישה בשתי עיניים זכוֹת כשני כוכבים; הבהיקה מחרוזת אלמוגים אדומה ואפילו הסומק שפרח בישנית בלחייה לא נעלם מעינו – עין הנץ – של העלם.

– עד מה קצר רוח אתה – סחה לו בחצי־קול – כבר עלתה חמתך! מדוע בחרת לך שעה זאת? המונים משוטטים בחוצות… כולי רועדת אני כעלה ברוח!

– הוי! אל תרעדי עלעלתי הנאוה! היצמדי אלי ביתר שאת – אמר הבחור. מיד שימט את הבנדורה שהיתה תלויה בצוארו על רצועה ארוכה, חיבקה וישב על־ידה בפתח הבקתה – הן יודעת את כי נפשי מרה עלי אם רק שעה אחת לא אראה את פניך.

– יודע אתה מה חושבת אני? – שיסעתו הנערה ונעצה בו מבט מהורהר – נדמה לי כי מישהו לוחש באזני בלי הפוגה ואומר כי להבא לא נתראה לעתים כה קרובות. רעי לה הם האנשים בכפרכם. הריבות קנאה בעיניהן והבחורים… מרגישה אני כי אפילו אמי משגיחה עלי ביתר חומרה. מודה אני: רוחי היתה טובה עלי יותר בהיותי אצל אנשים זרים.

מעין עוית של יגון הקדירה את פניה באמרה את דבריה האחרונים.

– רק חדשיים נמצאת את בכפר מולדתך וכבר עגמה עליך נפשך. אולי גם בי מאסת?

– חלילה לי. לא מאסתי בך – אמרה והעלתה בת צחוק על שפתיה – אהבתיך, קוזאק שחור תלתלים, אהבתיך על כי חומות עיניך וכאשר תשלחנה בי מבטן עולצת נפשי בקרבי וטוב לה. אהבתיך על כי ריסי שפמך ממצמצים מצמוצי ברכה; על כי הולך אתה ברחוב, מזמר ומנגן בבנדורה ועונג הוא להאזין לך.

– הוי, חאליה שלי! – פרצה קריאה מפיו של הבחור נישק את חנה וביתר שאת אימצה אל חזהו.

– הנח! די, לבקו! קודם אמור: האם דיברת עם אביך?

– מה? – סח כמי שננער משינה – כי רוצה אני לשאתך לאשה ואת רוצה להינשא לי – דבר זה אמרתי לו.

– אך נעימת שממון הצטלצלה במילה “אמרתי” שיצאה מפיו.

– ומה?

– מה אעשה לו? תרח זקן זה השים עצמו חרש כדרכו: אינו שומע ולא כלום, ולא עוד אלא שגוער הוא בי על שמשוטט אני אל יודע היכן, מתהולל ומשתובב ברחובות יחד עם הנערים. אבל אל תתעצבי, חאליו שלי. על דברתו של קוזאק – יכול אוכל לו.

– אכן, לבקו, די לך כי תוציא מילה אחת מפיך והכל יהיה כדבריך. מבשרי חזיתי: לפעמים איני רוצה להישמע לך, אך תאמר דברך – ועל כורחי עושה אני רצונך. ראה, ראה – המשיכה עם שהניחה ראשה על כתפו ונשאה עיניה למעלה. שמי אוקראינה התכחלו במרומים, שמים שאין להם שיעור, ומלמטה סוככים עליהם ענפיהם המתולתלים של עצי הדובדבנים – ראה, הנה שם במרחק התהבהבו כוכבים; אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי… האין זאת כי מלאכי השרת פתחו את אשנבי בתיהם הזוהרים והם ניבטים בנו? האין זאת לבקו? הן הם הם שמסתכלים על אדמתנו? מה היה אלו היו לבני אדם כנפיים כמו לעוף השמים? – יכולנו לעוף שמה, גבוה, גבוה! הוי, נורא! אין אלון אצלנו אשר יגיע עד השמים! ובכל זאת אומרים כי אי־שם בארץ רחוקה מצוי אילן, שצמרתו מרשרשת בשמי השמים, ואלהים יורד בו ארצה לפני חג הפסחא.

– לא, חאליו; יש לו לאלהים סולם ארוך מן השמים ועד הארץ. לפני החג הקדוש מציבים אותו מלאכי עליון קדושים; ואך ישים אלהים כף רגלו על מדרגה ראשונה, מועפות כל רוחות הטומאה אל התפתה. על כן ביום תחייתו של ישו אף רוח רעה אחת על פני אדמה אין.

– ראה איך מתפכפכים המים חרש כהתנדנד תינוק בעריסה – המשיכה חנה והורתה על הבריכה. יער אדרים אפל הקיפה בזעף ושיחי הערבות עוררו מספד עליה והטביעו בה את ענפיהן הנוגות. כישישה תשושת כוח חיבקה הבריכה בזרועותיה הקרות את שמי המרחב הקודרים־רחוקים והעתירה נשיקות כפור על כוכבי האש, שריחפו במעומעם באוירו הפושר של הלילה, משל צפו מראש בלבם כי קרב מועד בואו של מלך הלילה הזוהר. סמוך אל היער, על ההר, נמנם בית קורות ישן ותריסיו מוגפים; עשבי בר ואיזוב כיסו את גגו. ליפפו היער בצלו והטיל עליו קדרות פרע. חורשת אגוזים שיטחה עצמה למרגלותיו וגלשה אל הבריכה.

– זוכרת אני כאילו מתוך חלום – סחה חנה ולא גרעה עיניה ממנו – לפני הרבה, הרבה זמן, כשהייתי עוד קטנה וגרתי בבית אמי, דבר־מה נורא סיפרו על הבית הזה. לבקו, וודאי יודע אתה מה הוא הדבר. ספר לי.

הניחי לי, יפתי. רבים הם דברי ההבל אשר בפיהם של פתאים ונשים. מה בצע בסיפור אימים? רק חרדה יביא בלבך, כמרירי לילה יבעתוך, ולא תדעי מנוחה.

– ספר, ספר, מחמדי, בחורי שחור התלתלים – דיברה חנה, הצמידה פניה אל לחיו וחיבקתו בזרועותיה – לא. אינך אוהב אותי כפי הנראה. נערה אחרת יש לך. לא אירא, לא אפחד; לא ידריך הסיפור את מנוחת לילי. עתה לא אירדם אם לא תספרו לי. אתייסר ואהגה בו… ספר, לבקו!..

– דומה כי אמת דוברות הבריות באמרן כי שד שוכן בנערות ומגרה את סקרנותן. הטי אזנך, איפוא. לפני שנים רבות, חמודתי, גר בבית זה שר־מאה מצבא הקוזאקים, ולשר בת, יעלת חן צחה כשלג, כפניך שלך. אשתו של השר מתה זה מכבר; עלה בדעתו לשאת אשה אחרת. “האם תוסיף לפנקני, אבי כמו קודם כאשר תישא אשה אחרת?” “אפנקך, בתי, אפנקך, ביתר עוז אל לבי אאמצך; ביתר ברק יבהיקו עגיליך וינצנצו רבידיך – מתנות ידי”. הביא השר אשה צעירה אל ביתו. יפה היתה האשה הצעירה; צחה וחכלילית היתה האשה הצעירה. רק בבתה החורגת שלחה מבט אימים, עד כי נבעתה הבת למראיה ופרצה בצעקה; אף מילה אחת לא הוציאה מפיה האם החורגת זעומת המבט. בא הלילה. הלך שר המאה אל חדר משכבו ואשתו עמו; גם יעלת החן הצחה הסתגרה בנשכּתה. במר נפשה נתנה בבכי קולה. פתע רואות עיניה חתול שחור, נורא מתגנב אליה; פרוותו בוערת עליו וצפרניו, צפרני־ברזל, מקישות ברצפה. נבהלה הנערה וקפצה על הספסל – החתול אחריה. זינקה אל אצטבת התנור – גם שמה הגיח החתול. פתאם השתער על צוארה והתחיל לחנוק אותה. זעקה הנערה, ניתקה אותו מצוארה והשליכתו אל הרצפה; והחתול הנורא מתגנב שנית. חרדה גדולה נפלה עליה. על הקיר תלוי היה החרב של אביה. תפסה אותו הנערה וחבטה בו ברצפה – נקטעה רגלו של החתול על צפרני הברזל שלה. פרץ החתול ביללה ונעלם בפינה חשוכה. כל היום לא יצאה מנשכּתה האשה הצעירה; ביום השלישי יצאה וידה חבושה. ניחשה הנערה האומללה כי מכשפה היא אמה חורגתה וכי היא, הנערה, קטעה את ידה. ביום הרביעי ציוה השר על בתו לשאוב מים, לכבד את הבקתה, כמו לו בת איכרים פשוטה היתה, ואסר עליה להיראות בחדרי האדונים. כבדה העבודה על הנערה קשת היום, אך מאין ברירה מילאה את רצון אביה. ביום החמישי גירש השר את בתו מן הבית – רגליה יחפות ופת לחם אין לה לשבור רעבונה בדרך. רק אז פרצה העלמה בבכי תמרורים ובכפות ידיה כיסתה את פניה הצחות: “אבי, אבי, את בתך יחידתך עכרת. את נפשך החוטאת עכרה המכשפה. אלהים יכפר עוונך, אבי, ועלי גזר, כנראה, לעבור מן העולם היפה הזה!” והנה, רואה את? – לבקו נפנה אל חנה והורה באצבעו על הבית – הביטי לכאן: הנה, הרחק קצת מן הבית, החוף הגבוה ביותר, מחוף זה הפילה את עצמה המימה העלמה ומן היום ההוא עברה מן העולם…

– והמכשפה? – שיסעתו חנה ביראה ונתנה בו מבט מעיניה הדומעות.

– המכשפה? הזקנות בדו מלבן, כי מן היום ההוא והלאה היו כל הנטבעות יוצאות בליל לבנה אל גנו של הפריץ להתרומם באורו של הירח; ובתו של השר היתה להן לראש. לילה אחד ראתה את אמה חורגתה על יד הבריכה, זעקה בקול גדול, השתערה עליה וגררתה המימה. אבל גם אז מצאה לה המכשפה תחבולה: הפכה עצמה לאחת הנטבעות וכך נושעה משבט עשוי סוף ירוק, שהנטבעות עמדו להכותה בו. מי פתי ויאמין לדברי הבאי שבפיהן של זקנות! אומרים עוד כי בכל לילה ולילה מזעיקה העלמה את הנטבעות ומתבוננת בפניה של כל אחת ואחת מהן. מנסה היא להכיר מי מהן המכשפה; אבל עד היום הזה לא הכירה. ואם מזדמן לה בן־אדם כופה היא גם אותו שינחש, והיה כי ימאן תאיים עליו להטביעו במים. הנה כי כן, חאליו שלי – זה הסיפור שבפי הבריות. בימינו רוצה הפריץ להקים בית משרפות במקום זה ורקח יינות שלח לכאן במיוחד לשם כך… אבל אזני שומעות רחש. אין זאת כי בחורינו חוזרים מזמירותיהם. שלום, חאליו! תערב לך שנתך, ואל תהרהרי בבדותות של נשים.

לאחר שאמר דברים אלה חיבקה ביתר שאת, נישקה והלך לו.

– שלום, לבקו! – אמרה חנה, נעצה עיניה ביער האפל ושקעה בשרעפים.

אותה שעה בקע מן האדמה סהר אפל – כולו אש יוקדת. עדיין שרויה מחציתו מתחת לאדמה וכבר הלך זיו תפארתו מסוף העולם ועד סופו. ניצוצות ריצדו על פני הבריכה. צלן של האילנות הלך ונתבלט על פני הירק הכהה.

– שלום, חנה! – נצטלצל קול מאחריה ועל המלים נוספה נשיקה.

– חזרת? – שאלה וניבטה לאחוריה, אך מיד הסיטה ראשה משראתה בחור זר לפניה.

– שלום, חנה, – נשמע בשניה, ושוב מישהו נשקה בלחיה.

– עוד אחד הקרה השטן! – הפטירה חנה ברוגזה.

– שלום, חנה החמודה!

– הנה גם שלישי!

– שלום, שלום! שלום, חנה! – מכל עבר ניתכו עליה נשיקות.

– הרי כנופיה שלמה כאן – נצטעקה חנה עם שהיא מנסה להיחלץ מסיעת בחורים שהתחרו זה בזה כדי להגיע אליה ולנשקה – עוד לא היו לכם לזרא הנשיקות הללו? חי נפשי, עוד מעט לא תוכל נערה להראות פניה בחוץ.

לאחר שהשמיעה דברים אלה נסגרה הדלת ולא נשמע אלא קול חריקתו של בריח הברזל.

ב. הראש

האם מכירים אתם את ליל אוקראינה? הוי! אינכם מכירים את ליל אוקראינה! הזינו עיניכם בו! מלב השמים משקיף הסהר! רקיע שנבצר מן העין להקיפו הרחיב תחומיו ושוב אין לו שיעור ותכלה. בוער הוא ונושם. האדמה כולה שטופה נהרת כסף. נפלא הוא האויר. צונן־חונק, רווי עדנה, מניד אוקינוס ניחוחות. ליל אלהים! ליל קסם! יערות עטופי עלטה קפאו על עמדם ספוגי שאר רוח והטילו צל ענק על סביבתם. שקטות ורגועות הבריכות חוֹמות גנים ירוקות־כהות כלאו קדורנית את צינת מימיהן וחשכתן. מעביות הבתולים של ענביות ועצי דובדבנים שלחו במורך לב את שרשיהם אל צינת המעין ולפרקים מאוושות הן בעליהן דרך רוגזה והתמרמרות; והפוחז הנאוה – זה רוח הלילה – מתגנב אליהן כהרף עין ומנשקן. הנוף כולו ישן. אך כל אשר בשמים ממעל נושם, נפלא, מפואר. ומתמלאת הנשמה על גדותיה רגשי תפארת ופליאה ושפעת מראות כסף צצות במעמקיה וחולפות בה בסדר ובמשטר. ליל אלהים! ליל קסם! אך פתע זע הכל: יערות, בריכות, ערבות. ניתכים רעמי תפארתו של הזמיר, זה נעים זמירות אוקראינה, ונדמה כי הסהר עצמו מקשיב רב קשב בלב השמים.

כמו מכושף נם הכפר על הגבעה. סיעות סיעות עומדות הבקתות ולובנן מבהיק שבעתיים באורו של הירח; במשנה זוהר בוקעים מן החשכה קירותיהם הנמוכים. השירים נדמו. שלוה שורה בכל. יראי שמים נחים על משכבותיהם. רק זעיר שם מבצבץ האור מתוך חלונות צרים. רק סמוך לספיהן של בקתות בודדות סועדת פת ערבית משפחה מאחרת בנשף.

– כן, שוב אין ההוֹפּאק¹ מתרקד! רואה אני: הדברים אינם מתלכדים זה בזה. ובכן, מה סח לי עמיתי?… הבה ואנסה… הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ! – כך השיח עם עצמו איכר בגיל העמידה שנתבסם כהלכה והיה מכרכר ברחוב – חי נפשי, לא כך רוקדים הופאק! למה אשקר! חי נפשי, לא כך! ובכן: הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ!

– הרי לך השתטה בן אדם! מילא, לוא היה זה אחד הנערים – ניחא. ולא היא. חזיר בר זקן שם עצמו ללעג ולקלס ומרקד ברחובות בלילה – צוחה אשה באה בימים שהחזיקה חבילת קש בידה – כלך לך לבקתתך! הגיעה שעתך לישון.

– אלך – סח האיכר ונעצר – אלך. לא אכפת לי הראש. וכי מה סבור הוא? הלואי שייראה השד לאביו! אם ראש הוא, אם שופך הוא על הבריות קיתון של צוננים בכפור, כלום דין הוא שתזוח דעתו בשל כך? כן, ראש, ראש. אני ראש לעצמי. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף. כה יתן וכה יוסיף! אני ראש לעצמי. כך הוא ולא כמו ש… – המשיך עם שקרב אל הבקתה הראשונה שנזדמנה לו בדרכו, ניצב ליד החלון והיה מחליק באצבעותיו על פני השמשה ומנסה למצוא את ידית העץ – פתחי לי, אשה! אשה, הזדרזי, אומר אני לך, ופתחי. הגיעה שעתו של הקוזאק לישון.

– לאן אתה, קאלניק? לבקתה זרה נקלעת! – צווחו מאחוריו ריבות שעתה זה חזרו ממסיבת זמירות עליזות וליוו את צווחותיהן בצחוק גדול – רצונך שנראה לך את בקתתך?

– הורוני, יעלות חן.

– יעלות חן? אתן שומעות? – החרתה אחריו אחת הריבות – מה אדיב הוא קאלניק! ראוי הוא בשל כך שנראה לו את בקתתו… אך לא… תחילה תרקוד לפנינו.

– לרקוד? בתולות מחוכמות אתן! – סח קאלניק והיה מאריך בהברות, מצחק, מאיים באצבעו ומועד ברגליו, כיון שנבצר מהן לעמוד איתן במקום אחד – ואתן תניחו לי לנשק אתכן בזו אחר זו? את כולכן אנשק, את כולכן! – ובדברו ניסה לרדף אחריהן בצעדים נפתלים.

הנערות נצטווחו ונתערבבו זו בזו; ואולם לאחר שנוכחו לדעת כי קאלניק אינו קל ברגליו כל עיקר חצו את הרחוב במרוצה.

– הרי בקתתך לפניך – צעקו לעברו לפני שהסתלקו והורו לו על בקתה שהיתה גדולה הרבה מכל השאר. היא בקתתו של ראש הכפר. קאלניק השתרך צייתנית לאותו צד ושוב פתח בחירופים וגידופים כלפי הראש.

אך מיהו ראש זה ששימש מטרה לכל אותם ריגונים ודברי גנאי? הוי! ראש זה הריהו אחד מנשיאי העדה שבכפר. עד שיגיע קאלניק אל סוף דרכו מובטחני שיהא סיפק בידינו להשיח עליו כמה וכמה דברים. בכפר כולו אין לך אדם שיראנו ולא יסיר כובעו מראשו; ואלו הבתולות, אפילו הצעירות שבהן, מקדימות בשלומו. כלום יש לך בחור בעולמו של הקדוש ברוך הוא שנפשו אינה יוצאת להיות לראש? הראש יש לו דריסת יד בכל תיבת טבק. אפילו איכר גברתן עומד בדחילו ורחימו זקוף וגלוי ראש כל זמן שהראש נועץ את אצבעותיו הגסות והעבות אל תוך הקופסית שלו מעשה קליפת ליבנה. בכל ישיבת מועצה, בכל כנס של בני הכפר ידו על העליונה אף שלכאורה מוגבל שלטונו במספר הקולות. כמעט בשרירות לבו שולח הוא את הבריות כטוב בעיניו ליישר דרכים ולהחליקן או לחפור תעלות. הראש זועף, כל מראהו אומר חומרה יתרה, ואין הוא מרבה שיחה עם הבריות. לפני שנים רבות – מזה עידן ועידנים – בימים שהצארית הגדולה יקטרינה –מנוחתה עדן – נסעה לקרים, נבחר הראש למורה דרך לה. שני ימים תמימים כיהן במשרה זו ואפילו זכה לישב על תתורה סמוך לרכּבה של הצארית. ועוד בעצם הימים ההם למד הראש לכוף ראשו דרך הגות וחשיבות, ללטף את שפמו הארוך, שקצותיו המסולסלים משתלשלים כלפי מטה, ולהטיל מבט של נץ מתחת לגבינים מזועמים. מכאן ואילך כל שיחה שתפתחו בה אתו ידע הראש לגלגלה כך שבסופו של דברה ידובר באותו מסע, היינו כיצד הסיע הראש את המלכה וכיצד היה יושב על תתורת מרכבתה. לפרקים אוהב הראש להשים עצמו חרש ביחוד כל אימת שהוא שומע דבר שאינו רוצה לשמעו. אין כראש שונא טרזנות: לעולם לבוש הוא מקטורן מעשה אריג צמר מטוה בית שצבעו שחור והוא חגור אבנט צמר צבעוני. מימיו לא ראהו אדם בכסות אחרת, להוציא את מועד מסעה של הצארית לקרים, שבו היה נתון בכּרדוט קוזאקים שחור, אלא שספק אם זכר מישהו מבני הכפר את הימים ההם, ואילו את הכרדוט מחזיק הוא בקמטר מאחורי מסגר ובריח. הראש – אלמן, אך בביתו מתגוררת גיסתו. הלזו מבשלת לו סעודת מנחה וערבית, מדיחה את הספסלים, מסיידת את הבקתה, טווחה חוטים לבדי כותנותיו, ועל פיה ישק כל ביתו. מרננים אחריה בכפר כאלו אינה גיסתו כלל ועיקר, אלא שראינו כבר כי רבים מבני הכפר עינם צרה בראש והריהם מוכנים ומזומנים להוציא עליו לעז בכל עת ובכל שעה. דרך אגב, כל אימת שהראש היה בא לשדה מלא נשים העובדות בקציר או סר לביתו של קוזאק שהיתה לו בת צעירה, לא ראתה הגיסה ביקורים אלה בעין יפה. הראש הוא שתום עין; אך לעומת זאת עינו האחת והיחידה מרשעת היא ורואה מרחוק בת כפר נאה. אף־על־פי־כן לעולם לא יתן עינו זו בפרצוף חינני אלא אם כן יסקור תחילה את השטח שמא צופיה בו הגיסה. כבר היה סיפק בידנו לספר על הראש די הצורך ואלו קאלניק השיכור עדיין לא הגיע עד מחצית הדרך ועוד שעה ארוכה היה מכבד את הראש בחרפות וגידופים ככל אשר תעלה הלשון שבפיו המתנועעת בעצלתיים ולסירוגין.

ג. יריב בלתי צפוי. קשר

– לא, חבריא, לא, איני רוצה. שמחה מה זו עושה? עדיין לא נמאסה עליכם ההשתוללות? גם בלאו הכי יצאו לנו מוניטין של ריקים ופוחזים ושמנו הולך לפנינו. מוטב שתשכבו לישון – כך דיבר לבקו על לב חבריו ההוללים, שהיו מסיתים אותו למעשי קונדס חדשים – שלום, אחים! ליל מנוחה לכם! – ובצעדים חפוזים הלך מהם על פני הרחוב.

“האם ישנה היא, חנה שלי זכת העיניים?” – אמר בלבו משקרב אל הבקתה המוכרת לנו, שעצי דובדבנים מקיפים אותה. בתוך הדממה נשמע רחש חרישי. לבקו נעצר. בין האילנות הלבינה כותונת. “מה פירושו של זה?” – חלפה מחשבה במוחו. בחשאי נתקרב יותר ונחבא מאחורי אילן. באורו של הירח נגהו פני נערה לנגד עיניו… זו היא חנה! אך מי הוא אותו גבר גבה קומה העומד על ידה וגבו מופנה אליו? לשוא ניסה לזהותו! הצל כיסהו מכף רגל ועד ראש. רק מלפנים היה מואר קמעה; אך כל צעד קטן ביותר היה מסכן את לבקו שיגלוהו. נשען בלאט אל האילן וגמר בלבו להישאר במקומו. הנערה ביטאה את שמו במפורש.

– לבקו! הריהו אפרוח בן־יומו! – סח אותו גבר גבה־קומה בחצי קול צרוד – אם אפגשנו פעם אחת אצלך אמרוט את בלוריתו…

– עז רצוני לדעת מיהו אותו נוכל המתהלל למרטני בבלוריתי! – הפטיר לבקו בלאט ושרבב צוארו כדי שאף מילה אחת לא תחמוק ממנו. אך הזר המשיך כה חרישית שלא ניתן להבחין את דבריו.

– איך לא תיבוש? – אמרה חנה לאחר שגמר לדבר – אתה משקר; אתה מרמה אותי; אינך אוהב אותי. לא אאמין לעולם כי תאהבני.

– ידעתי – המשיך גבה־הקומה – הרבה דברי הבאי השיח לך לבקו וסחרר ראשך (כאן נדמה לו לבחור שקולו של הזר לא לגמרי זר לו, כאלו כבר שמעו היכן שהוא) אבל אני אראה ללבקו את נחת זרועי ־ הוסיף באותה רוח – כסבור הוא שאיני רואה את תעלוליו. סופו שיטעם טעמם של אגרופי!

מששמע מלים אלה שוב לא יכול היה לעצור בחמתו. נתקרב אל אותו ברנש כשיעור של שלוש פסיעות והניף זרועו במלוא כוחו לחלוק לו מהלומה, שהזר, על אף היותו גברתן למראית עין, וודאי שלא היה עומד בה; אלא שבאותו רגע נפל האור על פניו ולבקו נתאבן כהלום רעם בראותו את אביו עומד לפניו. רק ראשו שהתנדנד מאליו לכאן ולכאן ושריקה קלה שהסתננה מבין שיניו הביעו את תדהמתו. מן הצד נשמע רשרוש; חנה זינקה בחיפזון אל הבקתה וסגרה את הדלת אחריה.

– שלום לך, חנה! – צווח באותה שעה אחד הבחורים שהתגנב בחשאי וחיבק את הראש; משפגע בשפם מחוספס נתמלא אימה ונרתע אחורה בקפיצה.

– שלום לך, יפהפיה – צווח עוד אחד; אלא שהפעם צנח על הקרקע מעצמת הדיפתו של הראש.

– שלום, שלום, חנה! – קראו כמה בחורים שנתלו בצוארו.

– הלואי שתבלע אתכם האדמה, פרחחים ארורים! – צרח הראש עם שהוא רוקע ברגליו ומנסה להדפם ממנו – איזה מין חנה אני לכם? לכו לכל הרוחות והלואי שתועלו לגרדום בעקבות אבותיכם, שדים בני שדים! נצמדו כזבובים לדבש. את חנה רוצים אתם? שמא תסתפקו באגרופי?…

– הראש! הראש! הרי זה הראש! – נצטעקו הנערים והתפזרו במרוצה לכל העברים.

– הרי לך אבא – סח לבקו לאחר שננער מתדהמתו וליוה במבטו את הראש שהיה מתרחק והולך ומפיק קללות וגידופים מפיו – ובכן, ידיו רב לו עוד במעשי קונדס שכאלה! ואני תמה ומהרהר על שום מה משים הוא עצמו חרש כל אימת שאני פותח פי לדבר אתו לענין. חכה, תרח זקן, אני אלמדך לקח. מבשרך תחזה מה ייעשה לאיש המשוטט מתחת לחלונותיהן של ריבות צעירות ומפתה כלותיהם של אחרים! הי, נערים! הנה! הנה! – נצטווח ונפנף בידו לבחורים שהתחילו חוזרים ומתלכדים לחבורה – בואו הנה! שידלתי אתכם שתלכו לישון, אבל עכשיו נמלכתי בדעתי ומוכן אני להתהולל אתכם אפילו כל הלילה כולו.

– דבר בעתו מה טוב – סח בחור בעל־בשר ורחב גרם, שיצאו לו בכל הכפר מוניטין של ראש וראשון לכל הוללות ומשובה – באין מעשי פרחחות ותעלולים חיי אינם חיים. דומה כי חסר אני משהו, משל איבדתי כובע או מקטורת; בקיצור, הקוזאק אינו קוזאק ותו לא.

– מוכנים אתם הלילה לשגע את הראש כהוגן?

– את הראש?

– כן, את הראש. וכי מה הוא סבור! עושה הוא בכפר כבתוך שלו משל אינו אלא ההטמן² בכבודו ובעצמו. לא די לו שרודה הוא בנו כבעבדיו הריהו מתחכך עוד בנערותינו! כסבור אני אין בכל הכפר ריבה נאה שהראש אינו כרוך אחריה.

– אמת נכון הדבר – קראו כל הנערים פה אחד.

– למה נהיה לו לעבדים, חבריא? וכי מגילת היוחסין שלנו פחותה משלו? כולנו ברוך השם קוזאקים בני חורין! נוכיח לו, חבריא, כי הקוזאקים בני חורין אנחנו!

– נוכיח לו – צווחו הבחורים – ואם לראש נוכיח גם על הלבלר לא נפסח!

– לא נפסח גם על הלבלר! דוקא ברגע זה התרקם במוחי שיר נאה על הראש. בואו ואלמד אתכם – המשיך לבקו והקיש בידו על מיתרי הבנדורה – שמעו נא: החליפו בגדיכם ותנו על עצמכם מכל הבא ליד!

– הילולה וחינגה, בני קוזאקים! – סח פוחח אחד בעל גוף. הקיש רגל ברגל וספק כפיו – הרי זה תענוג! הותרה הרצועה. משמתחילים בשגעון מיד נדמה כי חזרו הימים הטובים. הלב רווה נחת ומהגה כציפור דרור, והנשמה שרויה בגן־עדן! הי, נערים! הבה נתהולל!

וכל החבורה ניתרה ממקומה ונישאה ברחובות בקול שאון והמולה. וישישות יראות שמים ניעורו מחמת הרעש, הגביהו חלונותיהם, הצטלבו בידיים רדומות ואמרו: “הרי שעכשיו מתהוללים הבחורים”.

ד. הבחורים מתהוללים

בקתה אחת ויחידה בקע ממנה אור בקצה הרחוב. היה זה מדורו של הראש. הראש סיים מכבר את סעודת הערבית וחזקה עליו שהיה כבר נרדם אלמלא אורח ששהה בביתו – רקח יינו ששלחו בעל האחוזה להקים בית משרפות על המגרש שנמצא בין אדמותיהם של קוזאקים בני חורין ושהיה שייך לבעל האחוזה.

במקום כבוד, ממש מתחת לזיו האיקונין ישב לו האורח – בר־נש קטן־קומה, שמנמן שעיניו זעירות וצוחקות תדיר ובהן דומה משוקעת כל אותה ההנאה שבה עישן את מקטרתו הקצרצרת. תוך כדי עישון היה רוקק בכל רגע ומהדק באצבעו את הטבק שהפך לאפר והיה עובר על גדות בית קיבולה של המקטורת. ענני העשן נתרחבו סביבו בקצב מהיר ועטוהו ערפל כחלחל. דומה היה כי ארובה רחבה משל בית משרפות יין, שהיה לה לזרא לשבת על הגג, העלתה בדעתה לערוך טיול וישבה כבוד ליד השולחן בבקתתו של הראש. מתחת לחטמו הזדקר שפם קצרצר ועבות; אלא שמפאת אוירת הטבק היה השפם פעמים מתגלה מבעד לאדי הקטורת ופעמים נבלע בהם משל לא שפם הוא אלא עכבר שהרקח לכדו ונתנו בפיו ומתוך כך פגע פגיעה חמורה בזכותו היחודית של חתול האמבר. בתורת מארח ישב הראש ועל בשרו כותונת ואברקי בד בלבד. עינו עין הנץ נעצמה לאטה ונתעממה כחמה בערוב היום. בקצה השולחן ישוב היה אחד משוטרי הכפר מן הפמליה של הראש. לפי שהקפיד על כבודו של בעל הבית היה לבוש מקטורן.

נפנה הראש אל הרקח, הצליב בסימן שתי וערב על פיו שנתפהק, פתח ואמר:

– וכי במהרה בימינו עתיד אתה להקים את בית המשרפות?

– בסתיו, אם ירצה השם, אפשר שנפתח בריקוח. ערב אני לך כי בחג חסותה של הבתולה הקדושה יהיו רגליו של אדוני מציירות מעקשים ופילולים על פני האדמה דוגמת הכוָונים שהאשכנזים הללו אופים.

לאחר שהוציא מפיו מילות אלה נעלמו עיניו של הרקח כליל; את מקומן של העיניים ירשו שתי קרני אורה שנתמשכו עד לאזניו. מרוב צחוק ניטלטל גופו לכאן ולכאן ושפתיו הנעלסות ניתקו רגע קט ממקטורתו המעלה עשן.

– הלואי, ריבונו של עולם! – סח הראש והעלה על פניו משהו מעין בת־צחוק – עכשיו מצויות כבר אי־אלו משרפות, ברוך השם, ואלו בימים עברו, בזמן שליויתי את המלכה בדרך פּרייאסלבוֹ, עוד בּזבּוֹרוֹדקוֹ³ המנוח…

– ברוך מזכיר נשכחות! באותם הימים מקרמנצ’וּג ועד לרוֹמני עצמה לא נמנו שתי משרפות… ועכשיו… שמעת מה בדו מלבם אשכנזים אלה, ימח שמם? אומרים כי עוד מעט שוב לא יהיו מרקחים בעצי הסקה, כנהוג בין נוצרים נאמנים, אלא בקיטור מעשה רוחות ושדים – תוך כדי דיבור היה הרקח משקיף במהורהר על השולחן ועל ידיו שלו שהיו מונחות עליו עם שכפותיהן זקופות כלפי מעלה – כיצד זה מרקחים בקיטור? חי נפשי, איני יודע.

– שוטים הם האשכנזים הללו, ירחם השם! – סח הראש – אצלי היו סופגים מלקות, כלבים בני כלבים! כלום נשמע כדבר הזה שיהיו מקדיחים דבר־מה בקיטור? כל אימת שיגיש אדם כף חמיצה אל פיו יהיו שפתיו ניצלים כחזרזיר עול־ימים…

אותה שעה השמיעה קולה הגיסה שישבה על גבי אצטבת התנור ורגליה מקופלות תחתיה:

– אף אתה, אחא, תהא שרוי כאן אצלנו בלי אשתך?

– מה צורך יש לי בה? לוא באשה ראויה לשמה עסקינן הרי זה ענין אחר.

– וכי אין היא נאה, אשתך?

– אוי ואבוי לנוי שכזה. זקנה כסטרא אחרא. הפרצוף כולו קמטים כארנק שהפכו את קרביו – ושוב התחיל מבנהו של הרקח הנמוך מתערער מחמת צחוק גדול.

אותה שעה נשמע רשרוש מאחורי הדלת. לאחר מכן נפתחה אותה דלת ואיכר עבר את הסף. הוא ניצב בטבורה של הבקתה כמי ששקע בהרהורים – פיו פעור ועיניו סוקרות את התקרה. היה זה מיודענו קאלניק.

– הרי שהגעתי לביתי – סח עם שישב על הדרגש בסמוך לדלת ולא נתן דעתו על הנוכחים כלל ועיקר – עד היכן האריך לי את הדרך אותו בעל דבב, ימח שמו וזכרו. מהלך לו בן אדם, מהלך ומהלך ואין לדבר סוף, כאילו מחץ מישהו את רגליך! הוציאי אדרתי, אשה, ואציע דרגשי בה. לא אבוא אליך מאחורי התנור, חי נפשי, לא אבוא: חש אני ברגלי. הוציאי אותה, הריהי מונחת שם מתחת לאיקונין: היי זהירה רק, שלא תהפכי את קדרת הטבק השחוק. ואולי לא! מוטב שלא תגעי! אל תגעי. שמא שיכורה את היום… מוטב שאני עצמי אוציאו.

קאלניק נתרומם קמעה, אך כוח אדיר שאין לו שליטה עליו ריתקהו שוב אל הדרגש.

– בר־נש זה ראוי הוא לשבח – סח הראש – בא לבקתה ונוהג בה כבתוך שלו – דין הוא שנשלחו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– הנח לו אחא, שיפוש קמעה! – סח הרקח ועיכב בידו של הראש – אדם זה יש בו מן המועיל, הלואי שירבו כמותו במקומותינו ותהא הברכה שורה במשרפתנו.

ניתנה האמת להיאמר: לא מטוב לבו אמר הרקח מה שאמר. מאמין היה באמונות טפלות, וכל המגרש מביתו אדם שכבר הספיק לשבת על דרגש, ואינו נותן לו שהות, מביא פורענות על עצמו.

– אל תשליכנו לעת זיקנה – רטן קאלניק והשתרע על הדרגש – מילא, לוא הייתי שיכור – ניחא. והרי אינני שיכור. בחיי ראשי, איני שיכור. למה אכזב! מוכן אני להכריז על כך בפני עם ועדה, מה לי הראש! הלואי שיתפגר, כלב בן כלב! רוקק אני עליו! הלואי שקרון יעבור עליו, בן־שחת שתום עין שכמותו! שופך קיתון של מים על הבריות בכפור…

– אהא! לא די לו לחזיר שנכנס לבקתה הריהו תוחב עוד את טלפיו על השולחן – סח הראש וקם ממקומו בחמת זעם. אלא שבו ברגע נופצה שמשת החלון לרסיסים ואבן כבדת משקל הוטחה ברגליו. – לוא ידעתי – אמר בהרימו את האבן – מי הוא בן־בליעל זה שהטיח את האבן הייתי מלמדו פרק בהלכות הטחה – אלו תעלולים! – הוסיף עם שהוא סוקר את האבן במבט יוקד – הלואי שייחנק באבן זו.

– חדל! חדל! ישמרך אלהים, אחא – שיסעו הרקח שהחויר כסיד – ישמרך אלהים בעולם הזה ובעולם הבא מלברך מישהו בדברי מארה שכאלה.

– מצא לו סנגור הפרחח! הלואי שילך לאבדון.

– אל תעלה בדעתך, אחא. אינך יודע, כנראה, מה אירע לה לחותנתי המנוחה?

– לחותנתך?

– כן, לחותנתי.

– ערב אחד, אולי קצת קודם לשעה זו, שבה אנו נמצאים עכשיו, ישבנו לסעוד פת ערבית: חותנתי המנוחה, חותני זכרונו לברכה, השכיר שלהם והשכירה שלהם, ותינוקות כחמישה במספר. הערתה חותנתי כמה מלילים מתוך קדירה גדולה לתוך מגס שלא יהיו חמים מדי. אחר העבודה היו הכל רעבים ולא רצו לחכות עד שיצטננו. השחילו את המלילים על גפרורי עץ ארוכים ופתחו באכילה. פתאם צמח מן האדמה בר־נש אחד – אֵל יודע מה טיבו – ומבקש שיניחו לו לקחת חלק בסעודה. וכי אפשר שלא להאכיל אדם רעב! אף לו נתנו גפרור. אלא שהאורח משמיד מלילים כפרה המכלה חציר. עד שהללו אכלו כל אחד אחת ותקעו גפרורים ליטול שניה היתה הקרקעית חלקה כמו הרצפה בביתו של פריץ. נתנה חותנתי עוד מלילים אל תוך המגס. כסבורה היתה שבע כבר האורח ועכשיו יכלה פחות. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, הגביר חיילים וזלל כפל כפליים. הלואי שיתחנק במלילים אלה" – לחף הרהור בראשה של חותנתי הרעבה; פתאם הקדים הלה קנה לושט וצנח. הכל זינקו אליו וכבר יצאה נשמתו, נחנק.

– כך יאה לו וכך נאה לו, זולל ארור שכמותו – סח הראש.

– לכאורה אפשר שכך הוא, אך למעשה לא כך יצא; מכאן ואילך לא ידעה חותנתי מנוח. כל אימת שיורד הלילה בא הבר־מינן ואינו מרפה ממנה. רוכב על גבי הארובה, ימח שמו, ומליל מחזיק בין שיניו. כל עוד מאיר היום אין פרץ ואין צוחה. ואולם אך יורידם הדמדומים – תן עינך בגג וכבר מאכף הוא את הערובה, כלב בן כלב.

– והמליל בפיו?

– והמליל בפיו.

– מופלא, אחא… שמעתי מעשה מעין זה עוד בימיה של הצארית, מנוחתה עדין…

כאן נעצר הראש. מתחת לחלון נשמע קול המולה ושעטה של מרקדים. בתחילה רטטו חרישית מיתרי הבנדורה ואחר כך הצטרף עליהם קול אנוש. המיתרים הצטלצלו ביתר אייל, כמה קולות נילוו אליהם והזמר פרץ כרוח סערה:

שְׁמַע, הַסְכֶּת נָא, כָּל שְׁתוּי יַיִן.

בְראשֵׁינוּ יֵש מוֹחוֹת.

רַק הָרֹאשׁ זֶה שְּׁתוּם הָעַיִן

הִתְפָרֵק לַחַתִּיכוֹת.

הוֹי, כַּדָּד, הַצְמֵד לָראשׁ

הִשׁוּקֵי בַּרְזֶל בּוֹטִים.

הוֹי כַּדָּד, לַטֵף הָראשׁ

בְּעַקְרַבִּים וּבַשּוֹטִים

לֹא בָּחוּר אַתָּה, כְּלִי שֶׁבֶר!

בְּלוֹרִיתְךָ נִמְרט, הָראשׁ,

נוֹרִידְךָ, הָראשׁ, לַקֶבֶר

וּשְׂפָמְךָ תָּלֹש נִתְלֹשׁ.

– שיר נאה הוא, אחא – סח הרקח. הרכין ראשו, הטהו קמעה הצדה ונפנה אל הראש שהיה מוכה תדהמה לשמע עזות מצח שכזאת – שיר נאה. רק פסול אחד מוצא אני בו דהיינו שהראש זוכה בו לאו דוקא לשבחים וקילוסים – ושוב הניח ידיו על השולחן, עיניו נתמלאו מין מתיקות שבהנאה מרובה והוא התקין עצמו להוסיף ולהאזין, שכן מתחת לחלון רעם הצחוק והושמעו צעקות: “הדרן! הדרן!” ברם, כל עין חודרת היתה מבחינה מיד שלא התדהמה היא שעיכבה את הראש שעה ארוכה במקום אחד. רק חתול זקן ורב נסיון מרשה כך לפעמים לעכבר טירון לכרכר סביב זנבו ובאותה שעה עצמה הריהו מתכן במהירות תכנית לבלום את דרכו אל המאורה. עוד עינו הגלמודה של הראש צופה אל החלון וכבר ידו החזיקה בידית הדלת והאות לשוטר ניתן. פתאם נשמעה צווחה בחוץ… הרקח, שעם כל מעלותיו נמנתה גם הסקרנות, פיטם בזריזות את מקטורתו בטבק ויצא במרוצה אל הרחוב; ברם, השובבים נפוצו לכל רוח.

– “לא! אתה לא תחמוק ממני!” – צרח הראש וגרר אחריו בר־נש לבוש אדרת כבשים שחורה ומהופכת כך שצמרה פונה כלפי חוץ, כיון הרקח את השעה ונתקרב להציץ בפניו של פורע סדר זה, אך נסוג אחורה במורך־לב משראה זקן ארוך ופרצוף מטיל אימה משוח בששר. “לא, לא תחמוק ממני!” – צווח הראש והמשיך לגרור את שבויו הישר אל תוך המבוי. הלה לא גילה אפילו קורטוב של התנגודת והלך אחריו בנחת כמי שנכנס אל בקתתו שלו.

– קארפו, פתח את הקיטון!" פנה הראש אל השוטר – אנחנו נטיל אותו אל תוך הקיטון החשוך. אחר כך נעיר את הלבלר, נאסוף את השוטרים, נתפוס את כל הפורעים הללו ועוד היום נפסוק את גזר דינם.

מנעול לא גדול שהיה תלוי במבוי השמיע צליליו בידיו של השוטר, והדלת נפתחה. בו ברגע ניצל השבוי את האפלה שבמבוי, הפתיע את הראש בכוח בלתי רגיל וחילץ עצמו מידיו.

– לאן? – נצטווח הראש ותפסו בצוארונו ביתר עזוז.

– הנח לי! אני הוא! – נשתמע קול דקיק.

– לא יועיל לך, לא יועיל, אחא! אפילו תיילל כשד ולא רק כאשה, אותי לא תרמה! – מיד הטיחו אל תוך הקיטון האפל כך שהשבוי המסכן פלט אנחה מפיו וצנח על הרצפה, ואלו הראש בלוית השוטר שם פעמיו אל בקתת הלבלר ובעקבותיהם כאניית קיטור העלה עשנו הרקח.

שקועים בסרעפיהם הילכו כל השלושה והשפילו ראשיהם. משפנו לסמטה חשוכה פרצו לפתע כל שלשתם בצעקה מחמת מהלומה כבדה במצחו של כל אחד מהם. מישהו ענה להם באותה צעקה. צמצם הראש עינו ולתמהונו ראה את הלבלר בלוית שני שוטרים.

– הריני הולך אליך, אדוני הלבלר.

– ואני אל הוד מעלתך, אדוני הראש.

– נסים מתארעים, אדוני הלבלר.

– נסים ונפלאות, אדוני הראש.

– ומה?

– משתגעים הנערים! משתוללים בחוצות חבורות חבורות. את הוד מעלתך במילות שכאלה מכנים… בקיצור, בושה להעלותן על דל שפתי; אפילו מוסקאל שיכור יחשוש מלהגותן בלשונו הטמאה. (הלבלר הצמוק, שגופו נתון באברקיים מנומרים ובאפודה שצבעי כעין שמרי יין, ליוה את דיבורו בשרבוב צוארו ובהחזרתו המידית למצבו הקודם). אך נתתי תנומה לעיני והנה הקימוני ממיטתי פרחחים ארורים אלה בנקישותיהם ובפזמוניהם הבזויים, וכבר עמדתי להטעימם טעם שוט, אלא שעד שלבשתי אברקי ואפודתי נתפזרו במנוסה לכל העברים. אף־על־פי־כן לא נמלט מאתנו הארי שבחבורה. עכשיו מזמר הוא את זמירותיו באותה בקתה שבה מחזיקים אנחנו את האסירים. יקדה נפשי להכיר ציפור זו, אך פרצופו כולו מרוח אפר כפרצופו של אותו שד שמנַגד את המסמרים לרשעים בגיהינום.

– וכיצד לבוש הוא, אדוני הלבלר?

– אדרת שחורה מהופכת, כלב בן כלב, אדוני הראש.

– כלום אינך מכזב, אדוני הלבלר! ומה אם אותו פרחח יושב עכשיו בקיטוני שלי?

– לא, אוני הראש, אתה הוא שבמחילת כבודך חטאת בשפתיך קמעה.

– תנו אש! נראה אותו.

– הביאו אש, פתחו את הדלת. הראש נעתקו מפיו משראה לפניו את גיסתו.

– הואל נא בטובך לומר לי – פתחה בהסתערות – כלום לא יצאת משארית דעתך? כלום נותרה עוד בגולגלתך שתומת העין טיפה סרוחה של מוח בשעה שדחפת אותי לקיטון חשוך זה? מזלי הוא שראשי לא נחבט באנקול הברזל. וכי לא צרחתי באזניך כי אני היא? תפס, דוב ארור, בטלפי הברזל, שלו, ודחף. הלואי שידחפוך השדים בעולם הבא!

את המלים האחרונות שילחה החוצה יחד עם עצמה עם שיצאה מפתח הבית לצרכיה שלה.

– כן, רואה אני שאת היא זו – סח הראש לאחר שנתאושש – מה תאמר, אדוני הלבלר, כלום לא שד משחת הוא אותו פרא־אדם?

– שד משחת, אדוני הראש.

– כלום לא הגיעה השעה ללמד לקח את הפרחחים הללו ולחייבם לעסוק בדברים שיש בהם ממש?

– זה מכבר הגיעה השעה, אדוני הראש.

– פתאים אלה רוח…לכל הרוחות! נדמה לי כי שומע אני את צוחותיה של גיסתי ברחוב; פתאים אלה רוח שטות נכנסה בהם וסבורים הם כי אין ביני וביניהם ולא כלום. כסבורים הם שאיני אלא קוזאק כאחד מהם – מתוך השיעול שנפלט מפיו בעקבות מלים אלה ומתוך עיניו הנזעמות שפלבלו לכל עבר ניתן היה להניח כי הראש מתקין עצמו לשיחה על דברים חשובים – בשנת אלף… הרגני הרוג אך אין אני יכול להגות את שמותיכן הארורים של השנים הללו… העיקר, בשנה פלונית ניתן לו לדאצי, הוא הקומיסאר שבאותם הימים, צו לבחור מבין הקוזאקים אחד שיהא נבון מכולם! הוֹ! – “הו” זה פלט הראש עם שזקף אצבעו כלפי מעלה – נבון מכולם! להיות מורה דרך לצארית, ואני אז…

– מה נאמר ומה נדבר! דבר זה ידוע כבר לכל בר־בי־רב, אדוני הראש. כל אחד ואחד יודע כיצד יגעת ומצאת חיבתה של הצארית. ועכשיו דין הוא שתודה כי אני צדקתי: קורטוב של חטאה הבאת עליך משאמרת כי תפסת אותו פּרחח באדרת מהופכת.

– אשר לשטן זה באדרת מהופכת הרי שומה עלינו לכבול אותו ולייסרו למען יראו וייראו. דין הוא שידעו רשות מהי. וכי מטעמו של מי מונה הראש עם לא מטעמו של הצאר? לאחר מכן תהיה ידנו נטויה גם על שאר הנערים: עדיין לא שכחתי היאך פרחחים ארורים אלה הבריחו אל תוך גן הירק עדר חזירים שהשחית את כל הכרוב והמלפפונים שלי; לא שכחתי כי בכורי שטן אלה סירבו לדוש את תבואתי; לא שכחתי… הלואי שירדו שאולה, לפי שעה שומה עלי לדעת מיהו אותו שד משחת באדרת מהופכת.

–נראה כי ציפור זריזה הוא – סח הרקח. כל עוד התנהלה שיחה זו נטענו לחייו עשן בלי הפוגה – משל לתותח־מצור – ושפתיו שניתקו מן המקטרת הקצרצרה פלטו סילוני עננים כמתוך מזרקה – אין רע אם מחזיקים אדם שכזה ליד משרפת יין, על כל צרה שלא תבוא; אך מוטב לתלותו באמירו של אלון במקומה של נברשת הכנסיה.

חידוד זה נראה לרקח מאד ומתוך כך החליט מיד להעניק לעצמו פרס בצורת צחקוק צרוד, בלי שהמתין לאישורם של כל השאר.

אותה שעה התחילו מתקרבים אל בקתה לא גדולה, שכולה מטה ליפול; סקרנותם של סיירינו גברה. כולם הצטופפו על־יד הדלת. הלבלר שלה מפתח והתחיל מרעיש בו סמוך למנעול; אלא שמפתח זה היה המפתח של קמטרו. רוחם של סיירינו קצרה שבעתיים. תחב הלבלר ידו במקום שתחב והיה מפשפש בו ופולט קללות משנבצר ממנו למצוא את המבוקש. “כאן” – הפטיר סוף סוף לאחר שכופף עצמו והוציאו מתוך כיס רב־מידות, שאברקיו המנומרים היו מצוידים בו. משנפלטה מילה זו מפיו התלכדו לבבותיהם של גיבורנו והיו ללב אחד. לב אדיר זה הלם בעצמה כה רבה, שאפילו חריקתו של המנעול לא החרישה את פעימתו הבלתי־קצובה. הדלת נפתחה ו…הראש הלבינו פניו כפני בר־מינן; הרקח חש צינה בגופו ודומה היה כי שערותי עמדו להמריא אל על פניו של הלבלר הביעו זועה; השוטרים קפאו על עמדם כנטועים באדמה ולא היה לאל ידם לסגור את פיותיהם שנפערו בבת אחת: לנגד עיניהם עמדה הגיסה.

– הלזו, אף־על־פי שנדהמה לא פחות מהם, נתאוששה קמעה ופסעה פסיעה לקראתם.

– עמוד! – נצטווח הרא בקול אימים וטרק את הדלת אחריה – רבותי! זהו השטן! – המשיך – אש! הזדרזו והביאו אש! לא אחוס על בקתת הציבור. הציתוה, הציתוה, כך שאפילו עצמותיו של השד לא ייוותרו על פני האדמה.

הגיסה שמעה מאחורי הדלת את רוע הגזרה ופתחה בצווחות אימים.

– מה לכם, אחים – סח הרקח – שערותיכם, ברוך השם, עוד מעט ילבינו כשלג, אבל עד היום הזה לא נתוסף מוח בקדקדכם; אין המכשפה ניצתת באש פשוטה! רק אש של מקטורת עשויה להדליק גלגול. אני אתקין הכל, ואתם תחרישו.

לאחר שכילה לדבר הערה אפר חם ממקטרתו אל תוך צרור של קש והתחיל מנפח את האש. היאוש השיב את רוחה של הגיסה האומללה ומיד הגבירה חיילים, התחננה בפניהם בקול גדול וניסתה לשדלם בדברים של טעם.

– המתינו, אחים! למה נביא עלינו חטאה גדולה! אפשר שאין זה השטן –אמר הלבלר – אם אותו דבר, כלומר אותה בריה היושבת שם, תסכים לשים על עצמה סימן שתי וערב אות ומופת הוא שאין היא השטן.

ההצעה נתקבלה פה אחד.

– יגער השם בך, השטן – סח הלבלר והצמיד שפתיו אל חור המנעול – אם לא תמוש ממקומך נפתח את הדלת.

פתחו את הדלת.

– הצטלב – אמר הראש והציץ אחורה כמי שבוחר לו מקום מבטחים לצורך נסיגה.

הגיסה הצטלבה.

– לכל הרוחות! הרי זו באמת הגיסה.

– מי הוא סטרא אחרא זה שגררך, גיסתי, לתוך מאורה זו?

הגיסה יבבה ותוך כדי ייבוב השיחה כיצד חטפוה הנערים ברחוב משל היתה חבילת זרדים ועל אף התנגדותה הטילוה בחלונה הרחב של הבקתה והגיפו את התריס. הציץ הלבלר וראה שציריו של התריס הרחב מנותקים ואין הוא מוחזק מלמעלה אלא בקורת עץ בלבד.

– לאט לך, שטן שתום עין – נצטווחה והשתערה על הראש. הלה נרתע אחורה ועדיין היה סוקרה במבטו מכף רגל ועד ראש – נהירות לי מזימותיך: חשקה נפשך לשרפני, קפצת על המציאה, שתהא בן־חורין לחזר אחרי הבתולות, שלא יהא מי שיראה היאך משתטה אחד זקן שכולו שיבה. כלום סבור אתה שאין אני יודעת על מה שוחחת הערב עם חנה? הכל ידוע לי. לא אשה כמוני יוליכו שולל. קדקדך המטומטם לא יצלח להערים עלי. זמן רב הארכתי רוחי, עכשיו כלו כל הקצין. ואל תבוא עלי בטענות…

משהוציאה דברים אלה מפיה זקפה אגרופה לראווה והסתלקה בחיפזון בעוד הראש עומד במקומו מוכה תדהמה. “לא. כאן באמת מרקד השטן” – אמר בלבו וגירד פדחתו במלוא אונו.

– תפסנו אותו! צעקו השוטרים שנכנסו באותה שעה.

– את מי תפסתם?

– את אשמדאי באדרת מהופכת.

– תנוהו לי – צווח הראש והחזיק בידו של השבוי שהובא – וכי יצאתם מדעתכם? הרי זה קאלניק השתוי!

– מעשה שטן! בידינו היה, אדוני הראש! – השיבו השוטרים – בסמטה הקיפונו הנערים הארורים, התחילו מרקדים מורטים, חורצים לשון, חוטפים מן היד… יקחם אופל!… אלהים יודע כיצד נתקלנו בזרזיר זה!

– בתוקף הסמכויות המסורות לי מטעם הציבור כולו – פתח הראש – הריני מצווה לאמור: ללכוד את השודד כהרף עין וכדרך שיילכד השודד כן יילכד כל מי שיימצא ברחוב ויובא לדין בפני על מנת שאעשה בו שפטים!..

– רחם עלינו, אדוני הראש! – פתחו כמה מהם בצעקה והם קדים וםשתחוים – לוא ראית אלו פרצופים שם: שהדנו במרומים, גם נולדנו וגם נטבלנו ולא ראינו פרצופים כאלה, מוקצים מחמת מיאוס. לפתח חטאת רובץ, אדוני הראש. עד כדי כך עלולים הם ליירא כל איש תם וישר ששום אשה לא תשפוך לו תמהומת אחר־כך.

– אני אחלק לכם מנת תמהומת! מה לכם? אינכם מצייתים לי? ודאי עשיתם יד אחת אתם. קשר קושרים אתם? מה זה?.. כן, מה זה? מעודדים ביזה ושוד? אתם… אני אודיע לקומיסאר! תיכף ומיד!

כולם התפזרו במנוסה לכל העברים.

ה. הנטבעת

אותה שעה היה יוצרה ומחוללה של כל האנדרלמוסיה קרב לאיטו אל הבריכה ואל הבית הישן – שליו ברוחו ואינו שת לבו אף כהוא זה על הרצים שיצאו דחופים לרודף ולהשיג. אין צריך לומר כי המדובר הוא בלבקוֹ. אדרתו השחורה היתה פתוחה עליו. את כובעו החזיק בידו. פלגי זיעה ניגרו מפניו. הבריכה השקועה בקפאון רגעונה השפיעה צינה משיבת נפש על ההלך היגע וליבבתו לפוש על גדתה. דומיה שררה בכל. רק במעמקי עבי היער נשמעו סלסולי הזמיר. תנומה אחזה בעפעפיו, תנומה שאין עצב לנגדה, ועיניו החלו נעצמות במהירות; אבריו הלאים מוכנים היו לשקוע בשכחת חדלון; ראשו שח… “הרי כך עלול אני להירדם כאן!” – סח לבקו, עמד על רגליו ושף את עיניו. הסב ראשו: נדמה לו כי הלילה הגביר נגהו. הילת שכרון מוזרה נלוותה אל זהרו של הירח. מימיו לא הזדמן לו לראות מראה מרהיב עין מעין זה. ערפילי כסף עילפו את הסביבה. ריחם של עצי התפוח ופרחי הלילה ניגר על פני האדמה כולה. תוהה ומשתאה הביט במי הבריכה העומדים בלי נוע: בית האדונים העתיק נהפך על פיו ונראה בהם טהור ועטוי הוד צלול. במקומם של התריסים הקודרים נשקפו דלתות וחלונות מזוגגים. מבעד לזכוכיות שקופות ריצדו נצנוצי תזהובת. והנה נדמה כי החלון נפתח. עצר לבקו נשימתו ונתן עיניו בבריכה. לא הניד עפעף ולא גרע מבטיו ממנה, דומה היה כי שיקע עצמו במעמקיה. הנה מראה פלאים לפניו: בתחילה הזדקר מרפק לבן בחלון. לאחר מכן הציץ ראש של נערה מאירת פנים ועיניה מנצנצות ונוגות בלאט מבין גלי שיער צהבהב־כהה. השעינה ראשה על מרפקה, ועיניו רואות: מנענעת היא קלילות בראשה, מנפנפת, היא מחייכת היא… כהרף עין החל לבו פועם בקרבו… נתרטטו המים, והחלון נסגר. חרש התרחק מן הבריכה והעיף מבטו על הבית: התריסים הקודרים פתוחים היו. הזגוגיות הבהיקו לאור הירח “הרי לך האות כי אין לסמוך על להגן של הבריות – אמר בלבו – הבית כולו חדש; הצבעים חיים כאלו רק היום צבעוהו. כאן דר מישהו”. נתקרב לבקו בחשאי, אך מן הבית אין קול ואין קשב. הזמירים החליפו סלסולים ביניהם ושירת הזוהר נישאה בצלילי עצמה על פני היקום. יש שנדמה היה כי נמוגו הצלילים בעדנת כוסף. באותם רגעים ניסרה איושה בחלל, החרגולים השמיעו צרצורם ועוף הבצה צפר וחבט במקורו החלקלק על פני ראי מים רחב ידיים. הרגשת רווחה משונה מילאה את לבו של לבקו ודממה מתוקה מדבש השתררה בנפשו. התקין את הבנדורה, פתח בנגינה ונתן קולו בשיר:

סַהַר, סַהַר, לְבָנָה,

כּוֹכָבִי הַזוֹהֵר,

חֲצֵרָה שֶׁל יָפָתִי

בְּזִיוְךָ הָאֵר.

חרש נפתח החלון והנערה, שראשה נשקף לו בבריכה, הציצה מן החלון והקשיבה רב קשב לזמר. ריסיה הארוכים מורדים היו עד למחצית עיניה. פניה היו חיורות כסיד, כזהרו של הירח. אך מה נפלאה היתה, מה יפת תואר! היא צחקה… לבקו הזדעזע.

– שירה לי משיריך, קוזאק עול ימים – לאטה לו. הסיטה ראשה הצדה והשפילה עד תום את ריסיה העבותים.

– מה שיר אשיר לך, עלמתי הברה?

דמעות ניקוו בעיניה ונשרו על פניה החיורות.

– עלם חמודות! – אמרה הנערה ונעימה נוגעת לב נשמעה בדבריה, נעימה שאין לתארה – עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! דבר לא אחשוך ממך. שכרך הרבה מאד! ממיטב מטמונַי אגמול לך. יש לי רב: שרווליות רקומות משי, אלמוגים, רבידים. חגורה זרועת פנינים אתן למנחה לך. אוצרות זהב יש לי… עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! מכשפה נוראה היא: לא היה לי מנוח ממנה בארץ החיים. היא עינתה אותי, העבידתני בפרך כאחת האיכרות. הבט בפני וראה: את חכליל לחיי הפכה ללובן בכשפיה הטמאים. תן עינך בצוארי הצחור: מים רבים לא ישטפום! מים רבים לא ישטפום! לעולם לא ילבינו הכתמים הכחולים מצפורני הברזל שלה. ראה נא את רגלי הצחות: רבות הלכו הרגליים האלה. אך לא על מרבדים: על חול לוהט, על אדמה לחה, על קוצים ודרדרים הלכו. ובעיני הביטה, בעיני: בדמעותי כהו עיני… מצא אותה, עלם, מצא את אמי חורגתי…

קולה אשר נדמה כי גובר הוא נדם לפתע. פלגי דמעות זרמו על פניה החיורות. רגש כבד, מלא רחמים ותוגה, העיק על לבו של הבחור.

– נכון אני לכל למענך, עלמתי! – אמר בלב נפעם – אבל כיצד, היכן אמצאנה?

– ראה, ראה – דיברה בחיפזון – על שפת הבריכה משתעשעת היא בין נערותי, רוקדת במעגל ומתחממת באורו של הירח. אך נוכלת היא וערומה. דמות של נטבעת לבשה. אבל יודעת אני, שומעת אני כי פה היא. על לבי היא מכבידה, בגרוני היא שמה מחנק. בגללה נבצר ממני לשחות קלילה וחפשית כדג. טובעת אני וצוללת אין אונים תהומה. מצא אותה, בחור.

לבקו ניבט לחוף: בערפילי כסף דקים ריצדו נערות קלילות כצללים ולבשרן כותנות לבנות כאחו זרוע זיוָניוֹת. רבידים, ענקים וקמעות זהב הבהירו בצואריהן; אבל כולן הי חיורות; נדמה היה כי גופן קורץ מעננים שקופים ואורו של הסהר המכסיף חדר ונצנץ מבעדם. מעגל המחולות והמשחקים הלך וקרב. נשמעו קולות.

– במשחק העורבים הבה נשחק במשחק העורבים – נתרעשו כולן כסוף הנהר שנגעו בו שפתי הרוח האוריריות בשעת דמדומים חרישים.

– ומי יהיה לעורב?

– הפילו פור! – ואחת הנערות יצאה מן הקהל.

– היה לבקו סוקרה בעין בוחנת. פניה, שמלתה אין ביניהן לבין פניהן ושמלותיהן של כל השאר ולא כלום. רק ניכר היה כי לא בנפש חפצה נטלה על עצמה תפקיד זה. כולן הסתדרו בשורה אחת ארוכה דוגמת להקת עופות והיו נמלטות חיש־מהר מהתקפותיו של העוף הדורס.

– לא, איני רוצה להיות לעורב – אמרה הנערה והיא ליאה וכושלת – צר לי לגזול אפרוחים מאמם המסכנה.

– את אינך מכשפה – אמר לבקו בלבו.

– אם כן מי יהיה לעורב?

שוב עמדו הנערות להפיל פור.

– אני אהיה לעורב – נענתה אחת מהן.

לבקו נתן בה מבט נוקב. בעוז רוח ובזריזות רדפה אחרי הלהקה והיתה משתערת על חברותיה ומטילה עצמה לכאן ולכאן כדי ללכוד את קרבנה. כאן הרגיש לבקו כי זיו גופה אינו דומה לזיון של כל השאר: דבר־מה שחור נראה בפנימיותו. לפתע נשמעה צעקה: העורב זינק על אחת מבנות הלהקה ותפסה. אותה שעה נדמה לו ללבקו כי צפרני דורס נשתרבבו מתוך אצבעותיה ושמחת רשע התנצנצה בפניה.

– המכשפה! – הפליט והורה עליה באצבעו עם שנפנה אל הבית.

העלמה צחקה והנערות גררו עמהן את זו שמילאה את תפקיד העורב.

– נקבה שכרך, עלם חמודות! ידעתי, לא בזהב חשקה נפשך; אהבת את חנה, אבל אביה הזועם מונע ממך לשאתה לאשה. מן היום הזה והלאה לא ימנע ממך; קח ומסור לו פתקה זו…

שלחה את ידה הצחה ופניה הקרינו הילת פלאים… בלב פועם, נרעש ומרטט כולו, נטל בחיפזון את הפתקה… וניעור.

ו. היקיצה

– האמנם ישנת? – סח לבקו לעצמו עם שקם על רגליו ועמד על גבי גבשושית לא גדולה – הכל חי היה כמו בהקיץ… מופלא, מופלא – שינן והשקיף על סביבותיו.

הירח שקפא מעל לראשו הורה על חצות; היקום היה שרוי בדומיה; מן הבריכה נשבה צינה; בית רעוע ניצב מעליה בשממונו ותריסיו מוגפים; האזובים וצמחי הבר העידו כי בני אדם נטשוהו זה מכבר. עכשיו יישר את כף ידו שהיתה קפוצה כמתוך עוית כל זמן שישן. משחש בה את הפתקה פרץ בצעקה מרוב תמהונו.

“אח! לו ידעתי קרוא וכתוב!” – אמר בלבו והיה הופך והופך בה.

באותו רגע נשמע קול שאון מאחוריו.

– אל תיראו! תפסוהו מיד! מה נפחדתם, מוגי לב? עשרה אנחנו. ערב אני לכם כי אין זה שד אלא בשר ודם! – כך צווח הראש באזני מלויו. ולבקו חש בחיבוקיהם של כמה זוגות ידיים, מהן שהיו מרטטות מאימה – השר נא, אחא, את מסכת האימים! די לך לשטות בבריות – סח הראש ותפסו בצוארונו, אלא שתיכף ומיד לטש עליו את עינו ובא במבוכה גדולה – לבקו, בני! – נצטעק ונרתע לאחור תמה ומשתאה, ידיו צנחו אין־אונים – אתה הוא זה, כלב בן כלב! ימח שמך, זרע מרעים! ואני מייגע מוחי מי הוא אותו פוחז, מי הוא אשמדאי מהופך זה שידיו רב לו בתעלולים ובמעשה קונדס! יוצא איפוא שאתה הוא זה – הלואי שישפכו מקפּת גרגרים לא מבושלים בגרונו של אבי אביך – בחסדך זכינו לשוד ולביזה ברחובות הכפר, אתה הוא שמחבר שירים!.. א־ה־ה, לבקו! מה שם נקרא לכל אלה? נראה כי חש אתה עקצוצים בגבך וכדאי להעבירו תחת שבט! כפתוהו!

– לאט לך, אבא! נצטויתי למסור לך פתקה זו – הפטיר לבקו.

– אין דעתי פנויה לפתקאות בשעה זו מחמדי! כפתוהו.

– חכה, חכה, אדוני הראש! – סח הלבלר ופרש את הפתקה – כתב ידו של הקומיסאר הוא.

– של הקומיסאר?

– של הקומיסאר – החרו אחריו מיכנית השוטרים.

“של הקומיסאר? משוּנה! עוד יותר תמוה!” – הרהר לבקו בנפשו.

– קרא, קרא! – אמר הראש – מה הוא שהקומיסאר כותב?

– נשמע מה כותב הקומיסאר – הפליט הרקח בעוד מקטרתו בין שיניו וידיו חוצבות אש.

הלבלר כעכע בגרונו ופתח:

“צו לראש, יבטוּך מַקוֹגוֹננקוֹ. גוּנב לאזנינו שאתה, זקן מטופש שכמותך, תחת אשר תגבה פיגורים שהצטברו ותשליט סדר ומשטר בכפר, רוח שטות נכנסה בך ואינך עוסק אלא במעשה תועבה”…

– בחיי ראשי – נכנס הראש לתוך דבריו של הקורא – איני שומע דבר וחצי דבר.

הלבלר פתח שנית:

“צו לראש יבטוך מאקוגוננקו. גונב לאזנינו שאתה, זקן מטור…”

– די, די! אין צורך – נצטווח הראש – אף־על־פי שלא שמעתי יודע אני כי עיקר הדברים אינו בכאן. קרא הלאה.

“לפיכך הריני מצווה עליך תיכף ומיד להכניס לחופה את בנך, לבקו מאקוגוננקו, אשר ישא לו לאשה את הקוזאקית בת כפרכם חנה פּטריצ’נקוֹב, וכן לתקן את הגשרים בדרך המלך ולא לתת בלי ידיעתי את סוסיהם של הכפריים לאדונים מבית המשפט, אפילו נוסעים הם במישרין ממשרדי הממשלה. והיה כי אמצא בבואי שפקודתי זאת לא בוצעה, אתה לבדך תתן את הדין, קומיסאר, רב־סרן בדימוס קוּזמה דרקאף־דרישפאנובסקי”.

– כאלה הם פני הדברים! – סח הראש ופער את פיו – השומעים, שומעים אתם: על הכל יתן הראש את הדין ומשום כך יש לציית. לציית בלי אומר ודברים! אם לא, אל תבואו עלי בטענות… ואותך – המשיך עם שנפנה אל לבקו – בשל פקודתו של הקומיסאר – אף שתמה אני תמיהה גדולה כיצד הגיעו הדברים אליו – הריני משיא אותך; אלא שלפני כן תטעם טעמה של רצועה! רצועה הידועה לך משכבר הימים זו התלויה אצלי על הקיר מתחת לאיקונין. מחר אחדש ימיה כקדם… היכן נטלת פתקה זו?

– היה לבקו תוהה ובוהה על המפנה המפתיע שחל בענינו, אף־על־פי־כן עדיין נשתיירה בו מידה של ישוב הדעת כדי לבדות מלבו תשובה ולהעלים את האמת על הדרך שבה הגיעה אליו הפתקה.

– פרשתי אמש מן הכפר – אמר – והלכתי העירה. בדרך פגע בי הקומיסאר שהיה יורד מכרכרתו. משנודע לו כי מבני כפרנו אני, נתן לי פתקה זו וציוה עלי לומר לך בעל־פה, אבא, שבדרכו חזרה יסור אלינו לסעודת צהריים.

– כך אמר לך?

– כך אמר לי.

– שומעים אתם? – סח הראש ונפנה אל מלויו כולו אומר כבוד וחשיבות –הקומיסאר בכבודו ובעצמו יבוא אל אחינו בני הכפר, כלומר אלי, לסעודת צהריים. הוּ! – תוך כדי דיבור זקף הראש אצבעו כלפי מעלה ואת ראשו הציב במין מצב שכזה, שהיה נדמה כי מקשיב הוא לרחש בלתי־נשמע – הקומיסאר, שומעים אתם, הקומיסאר יבוא אלי לסעוד פת צהריים! מה דעתך, אדוני הלבלר? ואתה, אחא, כלום סבור אתה שאין בכך משום גדולה ויקר?

– עד כמה שכוח זכרוני מגיע – החרה אחריו הלבלר – אף ראש אחד לא זכה לכבד קומיסאר בסעודת צהריים.

– יש ראש ויש ראש! – סח הראש וכל עצמותיו אמרו כי דעתו זחוחה עליו. פיו התעקם ומשפתיו ניתק משהו מעין צחקוק צרוד וכבד הדומה יותר לקול רעם שהגיע ממרחקים – מה דעתך, אדוני הלבלר? וכי אין הדעת נותנת שלכבודו של אורח נשוא פנים יובא מכל בקתה לפחות אפרוח אחד וגם בד וכיוצא באלה?

– הדעת נותנות ונותנת, אדוני הראש.

– ומתי החתונה, אבא? – שאל לבקו.

– חתונה? מכה טרייה הייתי נותן לך ולא חתונה… מילא, לכבודו של אורח נשוא פנים… מחר יערוך הכומר חופה וקידושין. יקחכם אופל! יראה הקומיסאר מה טיבה של משמעת. ועכשיו, חבריא, לישון! לכו לבתיכם!.. מה שאירע היום הזכיר לי את הזמנים שבהם הייתי… – משהוציא מפיו מלים אלה הזעיף הראש את גביניו ונתן בנוכחים את מבטו השכיח, מבט מלא חשיבות ומשמעות.

– עכשיו יתחיל הראש להשיח כיצד הסיע את המלכה – סח לבקו ושם פעמיו אל אותה בקתה ידועה־מוכרת, המוקפת עצי דובדבנים נמוכים. הולך הוא בצעדים חפוזים ולבו טוב עליו. “הלואי שתזכי להגיע למלכות שמים, עלמתי הטובה והיפה – הרהר בנפשו – הלואי שכל ימיך בעולם הבא תהיי מצחקת בין מלאכי עליון קדושים! אף אוזן אחת משל בשר ודם לא תשמע מפי על הנס שאירע לי הלילה. רק לך, חאליו, אמסרנו. את לבדך תאמיני לי ואתי יחד תשאי תפילה לאלהים ותבקשיהו שיצרור בצרור החיים את נשמתה של הנטבעת האומללה!”

עתה קרב אל הבקתה; החלון היה פתוח; קרני הירח חדרו בעדו ונפלו על חנה שישנה לנגד עיניו; ראשה נשען על ידה; סומק חרישי פרח בלחייה, שפתיה נעו ודובבו במעומעם את שמו. “נומי, יפתי, וראי בחלומך את כל הטוב שבעולם; אך גם כל הטוב שבעולם לא ייטב מיקיצתנו”. נתן את סימן הצלב מעליה, סגר את החלון והסתלק בחשאי. וכעבור מספר דקות שקע כל הכפר בתנומה; רק הסהר לבדו עדיין שט עטור הילת פלאים על פני מדבריותיהם של שמי אוקראינה המפוארים – מדבריות שאין להם תכלה וקץ. תפארת נשמה במרורים ולילה, לילה אלוהי, דעך בהוד ובהדר. זהרי כסף ניתכו על האדמה ועלפוה באור יקרות. אך איש לא השכיר נפשו בתירוש קסמיהם של אלה: הכל צללו בתרדמה. רק לעתים רחוקות הופרה הדממה בנביחתם של הכלבים ועוד שעה ארוכה שוטט בשוקים קאלניק השיכור, שהיה מחפש את בקתתו.

מעשה שהיה מסופר מפיו

של שמש הכנסיה ב…

רצונכם איפוא שאשיח לכם על אבי זקני? ניחא. על שום מה לא אשמח לבב אנוש במילתא דבדיחותא. מי יחדש לנו ימים כקדם? ישושום זקן ונער ותגל בתולה לשמע הדברים שנתארעו בימים עברו, ימים שאין מספר לאותות, למועדים ולשנים שחלפו מאז. ואם אחד מאבותיך או אבות אבותיך נשתרבב אל תוך הפרשה מיד מיטשטשים כל התחומים ושוב… יתקפני, חלילה, השיעול בשעת תפילת הודיה לברברה הקדושה, אם לא נדמה לך שאתה ולא אחר עושה את כל המעשים הללו משל נכנסת אל תוך נשמת אביו של אביך זקנך או נשמתו של זה התגלגלה בך… ומיהו שמציק לי יותר מכולם ואינו נותן מנוח? כל בתולה וכל אשת איש שעדיין לא נתפוגגו נעוריה. הללו כל אימת שהן רואות אותי מיד פוערות פיותיהן: “פומה גריגורייביץ, פומה גריגורייביץ, הב לנו מעשה נורא!” הב הב ולא תשבענה… אני כשלעצמי לא אכפת לי לספר. אך נסו נא להציץ מה הוא שמתארע להן על משכבותיהן בלילות לאחר מכן. ידעתי גם ידעתי שכל אחת מהן מרטטת מתחת לשמיכה וכל כולה מוכנה להצטנף באדרתה. די לו לעכברוש שיגרד בקדרה או שהיא עצמה תגע דרך מקרה ביתוך. מיד – ישמרנו אלהים –– פורחת נשמתה. ולמחרת היום שוב חוזרת היא לסורה, מציקה לי ואין מנוס ממנה: ספר, ספר מעשה נורא וחסל. ובכן, מה הוא שאספר לכם? אין המעשיות מזמנות עצמן בכל עת ובכל שעה… אם כן, אשיח לכם כיצד שיחקו המכשפות “למך” עם אבי זקני זכרונו לברכה. אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תיכנסו לתוך דברי ואל תבלבלוני, שאם לא כן יתבשל מין תרביך שכזה – לא לבלוע ולא להקיא. להוה ידוע לכם כי אבי זקני, זכרונו לברכה, לא מפשוטי הקוזאקים היה. קרוא וכתוב ידע, ואפילו נגינות הטעמים היו נהירות לו. ביום חג ומועד היה קורא ומקריא במעשי השליחים, מטעים ומסלסל בגרונו כך שבימינו אפילו בנו של הכומר היה מתגדר בכל אלה. והרי יודעים אתם: בימים ההם אפילו נוטל אתה את כל יודעי קרוא שבבּטוּרין וכונסם יחד אי אתה צריך להושיט כובעך שכּן חופן אתה בכף ידך את כולם. אין תימה איפוא שכל אדם שהיה פוגע בו בדרכו היה כופף עצמו לפניו וקד לו קידה.

פעם אחת עלה בדעתו של ההטמן, ירום הודו לשגר איגרת לצארית. לבלר הגדוד שבאותם הימם – לכל הרוחות, כינויו נשתכח ממני… ספק ויסקריאַק, ספק מוֹטוּזוֹצ’קה, ספק גוֹלוֹפּוּצק… זכור לי רק שתחילתו של הכינוי המחוכם משונה במקצת – קרא אליו את אבי זקני וסח לו שההטמן בכבודו ובעצמו ממנה אותו בלדר על מנת שיריץ איגרת זו לצארית. אבי זקני לא מן השהיינים היה: התפיר את האיגרת אל תוך כובעו; הוציא את סוסו; העיף נשיקה חטופה לאשתו ולשני חזרזיריו, כפי שהיה נוהג לכנות את בניו שאף שאחד מהם במחילת כבודו אבי; ומיד נתאבכו בעקבותיו ענני אבק משל חמישה עשר נערים פתחו במשחקי בעיטה בטבורו של הרחוב. למחרת היום עוד לא קרא הגבר וכבר דודי בקוֹנוֹטוֹפ. באותם הימים נתקיים שם יריד: נתמלא המקום המון עם רב עד שהכל נתנמר לנגד העיניים. אך מתוך שהשעה היתה שעת שחרית מוקדמת היו עוד הכל נמים את שנתם סרוחים על הקרקע. סמוך לפרה רבץ בחור מן ההוללים שחוטמו נסתמק כפירהולה; בקרבת מקום נתרה בישיבה תגרנית דוגרת על מרכולתה: אבני צור, כחל כביסה, רסס וכעכים; מתחת לעגלה היה שרוע צועני; על גבי קרון גדוש דגה קרונאי מבני קרים. על אם הדרך פישק רגליו מוסקאל עבדקן ולידו אבנטים וכפפות – כללו של דבר ערב־רב כנהוג בירידים. אבי זקני נעצר כדי להזין עיניו בהם. בינתיים נתעוררו ריחושי חיים מתחת לגנונות: היהודיות שקשקו בצנצנותיהן; זעיר שם תימרו טבעות עשן וריחן של סופגניות חמות פשט על פני כל המחנה. נזכר הדוד שאין לו לא מחצב אש ולא טבק מן המוכן ומתוך כך היה משוטט על פני היריד. עוד לא פסע עשרים פסיעות – זאפּוֹרוֹז’אי לקראתו. בפניו ניכר כי הולל הוא! אברקיו אדומים כאש, כרדוטו כחול, אבנטו הצבעוני מבהיק לו, חרב על ירכו ומקטרתו שרשרת נחושת משתלשלת ממנה עד לעקביו – זאפורוז’אי כהלכתו. גוי קו קו הוא זה. עומד לו אחד שכזה, מתמתח, מחליק בידו על שפמו – מין שפם היאה לבחור כארזים דוגמתו – מנקש בפרסותיו, והריהו כבר בעיצומו של המחול. ולא סתם מחול בעלמא, מחול המחולות! רגליו מכרכרות ככישור בידיה של אשה; כרוח סערה מרעיד הוא בידו את כל מיתריה של הבנדורה ומיד תוקע כפותיו במתניו ונישא על פני הקרקע, כורע ומזדקף, מזדקף וכורע חליפות; נושא קולו בשיר – הנשמה מתרווחת!.. לא, עברו הימים ההם, שוב לא נזכה לראות זאפורוז’אים. קיצורו של דבר, נפגשים השניים. זה בכה וזה בכה – לא יצאו רגעים אחדים ונעשו מכרים. התחילו משיחים זה עם זה והיו מרבים בשיחה עד שאבי זקני נשתכחה משימתו מלבו. עשו לעצמם משתה והשתיה כדת אין אונס כבחתונה שערכוה לפני הצום הגדול. אלא שבסופו של דבר היה להם לזרא לנפץ קדרות ולהשליך מטבעות לתוך הקהל, וגם היריד לא יעמוד לעולם ועד! נדברו ביניהם שני הרעים החדשים ששוב לא ייפרדו זה מזה ומכאן ואילך יעשו דרכם בצוותא. היה זה בעיצומם של דמדומי ערבים כששניהם יצאו לשדה. החמה הסתלקה כבר אל מקום מנוחתה; במקומה בערו זעיר שם רצועות אדמדמות; על פני השדות התנמרו הנירים כסינור החגור ביום חג במתניה של אשת איש שלא נס לחה. הותרה לשונו של הזאפורוז’אי ושוב לא נתן מחסום לפיו. וכבר סברו, אבי זקני ועוד קוזאק הולל אחד שנילוה אליהם בדרך, שהדיבוק נכנס בו. היה מפיק מפיו סיפורי מעשיות מופלאים כאלה עד שאבי זקני תמך כמה פעמים מתניו בכפותיו וכמעט שנתבקעה כרסו ויצאו בני מעיו מרוב צחוק. ברם, ככל שהרחיקו נתקדרו השדות; וככל שנתקדרו השדות נתבלעה לשונו החרוצה של הבחור כארזים. לבסוף נשתתק אותו דבר כליל והיה מרטט בגופו מכל רחשוש.

– אהא, אחא! הרי אתה כבר ירוד כמי שתש כוחו ונס לחו. אינך מהרהר אלא בדבר אחד: היאך תגיע לביתך ותסתרח על גבי התנור.

–לא אכסה מכם, חבריא – סח הלה עם שנפנה אליהם פתאם ונעץ בהם מבט קפוא – להוה ידוע לכם שנפשי זה מכבר מכורה לסטרא אחרא.

– מה רבותא יש כאן? מי לא נזדמן לו בחייו לבוא במגע עם הסטרא אחרא? אדרבה, כיון שכך דין הוא שיהא אדם מתהולל עד כלות הנשמה.

– מה אומר ומה אדבר, אחים! כשאני לעצמי מוכן אני להתהולל, אלא שהלילה תם המועד. הגיעה שעתו של בחור כארזים. אנא, אחים! – אמר ותקע כפו בכפותיהם – אנא, אל תסגירוני. הדירו עצמכם משינה לילה אחד, ואני כל ימי חיי לא אשכח חסדכם עמדי!

בן־אדם נתון בצרה דין הוא שיחלצוהו רעיו. מיד הכריז אבי זקני בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שמוטב לו שיקצצו את תלתל הבלורית שבראשו משיניח לשד להריח נשמה נוצרית בזרבובית הכלבים שלו.

אפשר שהקוזאקים שלנו היו ממשיכים בדרכם אלמלא פרש הלילה אריג שחור על פני השמים ובשדה השתררה עלטה כאותה אפלה שבה שורי אדם שכיסה עצמו באדרת כבשים רק במרחקים הבהב זיק בודד, והסוסים שחשו בקרבתו של מכלא נעצו עיניהם בחשכה, זקפו אזניהם והחישו פעמיהם. דומה כי הזיק נישא לקראתם ולעיניהם של הקוזאקים נגלה פונדק שכולו מט ליפול לצד אחד כאיכרה החוזרת מחינגת טבילה. לא הרי פונדקים באותם הימים כהרי פונדקים בימינו אנו. לא זו בלבד שאדם הגון לא היה לו מקום להוכיח תקפו וגבורתו בריקוד סוער ראוי לשמו, אלא שאפילו כל אימת שהשׁכר היה חודר בראשו של פלוני ורגליו חורתות כתב חרטומים על הקרקע, לא ידע היכן יניח ראשו. כל החצר כולה היתה גדושה קרונותיהם של הקרונאים; במחסנים, ברפתות, באבוסים, במבוי נחרו הכל כחתולים, זה מצונף ומכורבל וזה סרוח מלוא קומתו. הפונדקי ישב לבדו לפני מאורו והיה חורץ חריצים למנות את מספר הלוגים והקבים שייבשו פיותיהם של הקרונאים. אבי זקני הזמין שליש דלי לשלשתם והלך אל המחסן. כל שלשתם שכבו זה על יד זה. אלא שעוד לא היה סיפק בידו להפוך עצמו מצד אל צד וכבר ראה כי מרעיו תרדמה נפלה עליהם. העיר אבי את הקוזאק השלישי שנתלווה אליהם והזכיר לו את ההבטחה שהבטיחו לרעם. הלה קם, שף עיניו ושוב נרדם. מאין ברירה עמד אבי זקני על המשמר לבדו. כדי לגרש שינה מעיניו הלך וסקר את כל הקרונות, בדק את הסוסים, העלה עשן במקטרתו, חזר וישב סמוך למרעיו. דממה שררה בכל. דומה כי אפילו זבוב אחד לא חלף במעופו. פתאם נדמה לו שמאחורי הקרון הסמוך מזקר קרניו מישהו אפור…. אותה שעה היו עיניו נעצמות בכוח רב כזה שהיה אנוס בכל רגע לשפשפן באגרופיו ולשטפן בשיירי היי"ש. אלא שכל אימת שהיתה ראייתו מתבהרת קמעה היה הכל נגוז ונעלם. המתין אבי זקני שעה קלה, והנה שוב אותה מפלצת מתחת לקרון… פקח עיניו לרווחה ככל שהיה לאל ידו; אך התנומה הארורה היתה מערפלת את כל מה שלפניו. ידיו נתאבנו; ראשו נשמט; תרדמה עמוקה נפלה עליו. צנח על הקרקע כמי שפגע בו חץ. שעה ארוכה ישן אבי זקני ורק לאחר שהשמש קפחה קפיחות של ממש בקדקדו המגולח, רק אז קפץ על רגליו. חילץ עצמותיו פעם אחת ופעמיים, גירד גבו וראה כי מספר הקרונות פחת מאמש. נראה כי הקרונאים שירכו דרכם עוד לפני צאת החמה. חש אל מרעיו – הקוזאק ישן והזאפורוז’אי היה כלא היה. חקר ודרש ולא הציל מפיהם של הבריות דבר וחצי דבר. רק המקטורן העליון בלבד היה מונח באותו מקום. אימה נפלה עליו והרהורים מלאו את לבו. הלך לראות את הסוסים – אינם. לא סוסו שלו ולא סוסו של הזאפורוז’אי! מה פשרם של דברים אלה? נניח שהזאפורוז’אי הסטרא אחרא נטלו. ומי נטל את הסוסים? נמלך אבי זקני בדעתו ונסתבר לו שהשד בא כפי הנראה ברגל; ומאחר שהדרך אל הגיהינום אינה קצרה קנה במשיכה את סוסו. עגמה עליו נפשו על שלא עמד בדיבורו כיאות לקוזאק. “מילא – אמר בלבו – אין ברירה. אלך ברגל; אפשר שיתמזל לי בדרך, אפגע בסוחר סוסים החוזר מן היריד ואקנה סוס בהזדמנות”. עמד ליטול כובעו והנה גם הכובע איננו. אבי זקני עליו השלום ספק כפיו משנזכר שרק אתמול החליף כובעו ארעית בכובעו של הזאפורוז’אי. וודאי הוא שהשטן נטלו – הוא ולא אחר. הרי לך בלדרו של ההטמן! כך מריץ אדם איגרת למלכה! כאן פתח אבי זקני את פיו וכיבד את השד בכמה כינויים ראויים לשמם. מובטחני שלא אחת התעטש הלה בתפתה. אלא שקללות וגידופים אין בהם כדי להושיע, ואף שהיה מגרד פדחת שעה ארוכה לא עלה בידו למצוא עצה. מאין ברירה גמר בלבו להסתייע במוחותיהם של אחרים: הקהיל כל בחור וטוב שהיה באותה שעה בפונדק, מהם קרונאים ומהם סתם עוברי אורח, והשיח להם צרתו – דברים כהוייתם. שעה ארוכה היו הקרונאים חוככים בדעתם עם שסנטריהם שעונים על שוטיהם וראשיהם סובבים כה וכה. עד שפתחו ואמרו כי מימיהם לא שמעו על מעשה נסים מעין זה בקרב נוצרים נאמנים שיהא השד נוטל אתו איגרת של הטמן. היו מהם שהוסיפו כי אין עצה ואין תושיה, שכן דבר שגנבו שד או מוסקאל אין לומר עליו אלא חבל על דאבדין. רק הפונדקי עצמו ישב בקרן זוית והחריש. ראהו אבי זקני, קרב אליו וניסה לדובבו, שהרי סייג לחכמה שתיקה, וכיון שאדם שותק אות הוא כי חכמה בלבו. אלא שהפונדקי היה מקמץ בדיבורו, ואלמלא עמדה לו לאבי זקני זכותם של חמישה זהובים ששלה מכיסו, היה עומד לפניו בכדי.

אני אורך כיצד למצוא את האיגרת – סח והוליך את אבי זקני הצדה. אבן נגולה מלבו – ניכר בך כי קוזאק אתה ולא מוג לב כאשה. ועכשיו שים אזנך כאפרכסת. בקרבת הפונדק פונה שביל שמאלה, אל היער. סמוך לשקיעת החמה היה מוכן ומזומן. ביער גרים צוענים. הללו יוצאים ממאורותיהם באותם הלילות שבהם רק המכשפות רוכבות על יתוכיהן. מה מלאכתם למעשה – אין זה מענינך. הרבה נקישות תשמע, אלא שאתה אינך צריך לילך לעבר הנקישות; משעול צר יתגלה לך בסמוך לאילן חרוך. באותו משעול תלך ותלך ותלך… האטד ישרוט את עורך, חורשת אגוזים תחסום את הדרך בפניך – ואתה לך. אל תתן דעתך עליהם ואל תעצור עד שתגיע לנחל קטן. שם תראה את מי שאתה זקוק לו; ואל תשכח למלא כיסיך באותם הדברים שלשמם נוצרו הכיסים… בנת? טוּב זה גם הבריות וגם השדים להוטים אחריו – לאחר שהשיח הפונדקי דברים אלה הסתלק לקיטונו ושוב לא הוציא הגה מפיו.

אבי זקני זכרונו לברכה לא נמנה עם מוגי לב. יש שהיה פוגש זאב ותופסו בזנבו באין אומר ודברים; יש שהיה עובר בין קוזאקים כשאגרופיו מונפים, והכל היו צונחים על הקרקע כאגסים. אף־על־פי־כן חש צמרמורת בגופו משנכנס אל תוך היער באותו לילה אפל. אפילו כוכב אחד לא נצנץ בשמים. חושך ועלטה, אין קול ואין זיע משל למרתפו של יקב. רק אי־שם במרומים – רחוק רחוק – נשמע היאך טיילה רוח קרה בין אמירים, והאילנות הניעו צמרותיהם דרך הוללות ורחשו ריחושי שיכרון כקוזאקים שראשם נמלא יין. פתאם נשבה צינה חזקה ואבי זקני נזכר באדרת הכבשים. אותה שעה דומה היה כי מאה פטישים התחילו מתלהמים ביער עד שצללו אזניו של אבי זקני; נתבזקה חזיזית ורגע קט הואר כל היער כולו. מיד ראה אבי זקני שביל שהתפתל בין חורש שיחים. אף האילן החרוך היה כאן וגם שיחי האטד לא נעדרו. כן, הכל כפי שהושח לו; לא רימהו הפונדקי. אף־על־פי־כן אין זה מן הדברים המענגים לשרך דרכך בין שיחים דוקרניים; מימיו לא ראה כי קוצים וסיקוסים ישרטו עורו של אדם כדי כאב שכזה. כמעט על כל פסיעה עמד לפרוץ בצעקה. על־יד על־יד נחלץ והגיע למקום מרווח. עד כמה שיכול היה לראות בעיניו דללו האילנות וככל שהמשיך ללכת הלכו ונתרחבו כדי שיעור שכמוהו לא ראה אבי זקני אפילו מעברה השני של פולניה. אותה שעה ריצד הנחל בין האילנות, נחל שחור כפלדה יצוקה. שעה ארוכה ניצב אבי זקני על הגדה והיה מביט לכל הצדדים. מעבר לנחל בוערת אש; דומה: הנה הנה תכבה, אלא ששוב חוזרת היא ומנצנצת בתוך הנחל המרטט כאציל פולני בצבת זרועותיו של קוזאק. הנה גם הגשר. “על פני גשר שכזה רק כרכרתו של השטן עשויה לעבור!” אף־על־פי־כן דרך בעוז רוח, ועד שהיה סיפק בידו של פלוני להוציא קופסיתו ולהריח טבק, היה כבר אבי זקני על גדתו השניה של הנחל. רק עכשיו הבחינו עיניו כי סמוך לאש ישבו בני אדם שפרצופיהם מעוררים פלצות. בכל זמן אחר היה נותן כל אשר לו ובלבד שייפטר מהם, ואלו עכשיו לא היתה לו ברירה. שומה עליו לבוא בדברים עמהם עמד אבי זקני, כפף עצמו כמעט כפי שכופפים הבריות קומתם בפני שר ושוע וקד להם קידה: “יהא השם בעוזרכם, אנשים טובים!” אף לא אחד מהם נד בראשו; יושבים ומחרישים ובוזקים דבר־מה על האש. ראה אבי זקני מקום אחד פנוי וישב בו בלי גינונים ושהיות. הפרצופים – לא אכפת להם ולא כלום. אף אבי זקני לא אכפת לו ולא כלום. שעה ארוכה ישבו ושתקו. קץ אבי זקני בנפשו; התחיל מפשפש בכיסו, שלה מקטורת, ניבט סביבו – איש אינו משגיח בו. “הואילו נא בטובכם, רבותי. מה, אם, כדומה למשל, אומַר לכם דבר דבור על אפניו (שבע ימים היה אבי זקני, מצוי בין הבריות וידע לסלסל בלשונו. אפילו מהצאר בכבודו ובעצמו ודאי לא היה יוצא בבושת פנים) אם כדומה למשל: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, דהיינו דין הוא שבן־אדם לא ישכח את עצמו ובעת ועונה אחת לא ילבין פני חברו: מקטורת מצויה בידי, אלא שלכל השדים והרוחות אין לי במה להדליקה”. אפילו נאום זה לא זכה לקורטוב של תשובה. רק פרצוף אחד תקע לו אוד אחד הישר אל תוך מצחו, ואלמלא המיש עצמו קמעה אבי זקני, אפשר שהיה נפרד מעין אחת לעולמי עולמים. משראה כי הזמן חולף בכדי גמר בלבו להשיח את עינינו ויהי מה – בין אם תקשי בלו כת דיליה זו ובין אם לא תקשיב. הפרצופים זקפו אזניהם ופשטו טלפיהם. ניחש אבי זקני מה שומה עליו לעשות: חפן את כל המטבעות שהיו עמו והטיחן בהם כמי שמשליך עצמות לכלבים. ברם, משהטיל מטבעותיו נתערבב הכל לנגד עיניו, הקרקע נתרעד תחתיו והוא נקלע כמעט ממש אל תוך התפתה. כיצד? דבר זה אפילו הוא עצמו לא ידע לומר. "ריבון העולמים! – גנח אבי זקני משהבחין בכל המתרחש סביבו: אלו מפלצות! פרצוף אחד נאלח ממשנהו! מכשפות לא תיספרנה מרוב כשלג הניתך לפעמים בחג המולד: מגונדרות, מפורכסות כאדוניות ביריד. וכולן – כולן עד אחת – מרקדות מין הופאק של שדים. אבק נישא מהם – ירחם השם! כל נוצרי היתה צמרמורת מרטיטה את כל גופו משהיה רואה רק עד מה הגביהה קפוץ סיעה זו של מרעין בישין. ואלו אבי זקני על אף הפחד והאימה פרץ בצחוק למראה השדים הללו, שפרצופיהם פרצופי כלבים, רגליהם צמוקות כרגליהם של אשכנזים והם עצמם מכשכשים בזנבותיהם ומכרכרים סביב המכשפות כבחורים המחזרים אחרי ריבותיהם; ואלו הכלי־זמרין היו מטפחים באגרופיהם על לחייהם משל היו אלה מצילתיים וצופרים בחוטמיהם כבשופרות. השגיחו באבי זקני ומיד קפצה עליו כל הכת. פרצופים של חזירים ופרצופים של כלבים, פרצופים של תיישים ופרצופים של חוגות – הכל שירבבו עצמם וידחקו עצמם לנשקו. רקק אבי זקני – עד כדי כך אחזו התיעוב. סוף סוף תפסוהו והושיבוהו ליד שולחן שארכו אפשר שהוא כארכה של הדרך מקוֹנוֹטוֹפּ לבּאטרין. “מילא, אין רע בכך – הרהר אבי זקני משראה על השולחן בשר חזיר, נקניק, בצל מרוסק עם כרוב ועוד כמה וכמה מטעמים – נראה כי זרע השטן אינו מקפיד על צומות”. דין הוא שתדעו כי אבי זקני לא היה טומן ידו בצלחת כל אימת שהיה מזדמן לו לטחון בשיניו דבר של טעם. נוהג היה המנוח לסעוד לבו כהלכה, בשובה ונחת ולתיאבון. לפיכך דחה סיפורו לעת מצוא וקירב אליו מגס מלא שומן פרוּס וקותל חזיר, נטל מזלג שאינו נופל כמעט מן המזלג שהאיכר מגבב בו את חצירו, נעץ עליו חתיכה ראויה להתכבד, שם מתחתיה קליפה של כיכר לחם ו… הטילו בפיו של זולתו. הנה שומע הוא ממש סמוך לאוזנו לועס פרצוף נאלח ומנקש בשיניו. אבי זקני לא אמר נואש; נטל עוד פרוסה. דומה כי הפעם נתפסה זו בשפתיו, אלא ששוב שקעה לא בגרונו שלו. ניסה כוחו בשלישית – ושוב החטיא. יצא אבי זקני מכליו; שכח את פחדו, שכח בטלפיו של מי נמצא אותה שעה וזינק על המכשפות.

– וכי מה עלה בדעתכם, זרע סמאל, לצחק בי? אם לא תחזירו לי תיכף ומיד את כובע הקוזאקים של, קאתולי אני אם לא אהפוך את כל פרצופי החזירים שלכם פנים ועורף.

הוא טרם כילה לדבר וכל המפלצות חישפו שיניהן ופרצו בצחוק גדול. צמרמורת של צינה חלפה בנפשו של אבי זקני.

– ניחא – ייללה אחת המכשפות, שאבי זקני ראה אותה כראשונה במעלה ביניהן, כיון שמסכתה היתה נאה משל כל השאר – נחזיר לך את כובעך, אך לא לפני שתשחק אתנו שלוש פעמים ב“למך”.

תנאי בל יעבור כביכול. כלום יאה הוא לקוזאק לשחק ב“למך” עם נשים? ניסה הדוד להתחמק, להשתמט, אך בסופו של דבר ישב. הביאו קלפים, משומנים שכאלה, מאותו הסוג שבו מנחשות בנות הכמרים בדבר חתניהן.

– שמע, איפוא – נבחה המכשפה בשניה – אם תזכה אפילו פעם אחת – הכובע שלך; ואם תישאר “למך” בכל שלושת המשחקים אל נא ייחר אפך – לא זו בלבד שלא תראה את כובעך אלא אפשר שלא תראה אורו של עולם כלל ועיקר.

– חלקי הקלפים, פרצופה, חלקי! יהיה אשר יהיה!

הקלפים חולקו. נטל אבי זקני את שלו – מיאוס להביט בהם, טינופת שכזאת; לוא רק קלף נצחון אחד לרפואה. מכל קלפי הסוג, העשיריה הבכירה שבהם – אפילו זוגות אין. והמכשפה מושיטה לו חמישיות ואינה מרפה. נגזר עליו להישאר למך. נשאר אבי זקני למך ומיד התחילו כל הפרצופים צוהלים, נובחים, מחרחרים: “למך! למך! למך!”

– הלואי שתתפקעו, זרע מרעים! – נצטעק אבי ואטם אזניו באצבעותיו.

“מילא – מהרהר הוא – קודם טרפה המכשפה את הקלפים ודחקה במרמה את הרצוי לה; עכשיו אני עצמי אחלק”. גילה את קלף הנצחון. הציץ בקלפיו: הסוג – אין טוב ממנו, מצויים גם קלפי נצחון. בתחילה הלך הכל למישרין. אלא שהמכשפה הניחה לפניו חמישה קלפים, מהם ארבעה – מלכים. בידיו של אבי זקני קלפי נצחון בלבד. אבי זקני אינו שוהה ואינו מהרהר הרבה: מוציא את קלפי הנצחון ומכה בהם בשפמיהם של כל המלכים כולם.

– ה־ה! וכי כך משחק קוזאק ראוי לשמו? במה אתה מכה, אחא?

– מה פירוש במה? בקלפי נצחון!

– אפשר לדידך קלפי נצחון הם ואלו לדידנו לאו דוקא.

מביט אבי זקני ורואה: באמת הקלפים מסוג פשוט. מעשה שטן! נגזר עליו להיות למך בשניה, והעדה הטמאה שוב צווחת ככרוכיה: “למך, למך!” נתרעד השולחן והקלפים פיזזו עליו. נתלהט אבי זקני, חילק בפעם האחרונה. שוב הולך הכל למישרין. שוב מניחה לפניו המכשפה חמישיה; כיסה אותה אבי זקני ונטל מן הסוור מלוא כף ידו קלפי נצחון.

– קלף נצחון! – צווח והטילו בשולחן כך שהקלף נגלל כולו. בלי אומר ודברים כיסתו המכשפה בשמיניה מן הסוג הרגיל.

– ובמה אַת מכה, שדה זקנה!

המכשפה הגביהה את הקלף: ששיה פשוטה היתה מונחת מתחתיו.

– להטי שדים! סח אבי זקני ובמורת רוחו הלם על השולחן במלוא כוחו.

למזלו היו הקלפים שבידי המכשפה מן הסוג הגרוע ואלו אבי זקני היו לו אותה שעה זוגות דוקא. התחיל נוטל קלפים מן הסוור – כשל כוח סובלו: טינופת שכזאת נדחקת לידו עד שרפו ידיו. הסוור לא נותר בו אפילו קלף אחד. השליך יהבו על הקדוש־ברוך־הוא ויצא בששיה פשוטה; המכשפה קיבלה. “קבלה זו מה פירושה? אַ־א! וודאי כאן משהו אינו כשורה!” השפיל אבי זקני בחשאי את קלפיו מתחת לשולחן והצליבם בסימן שתי וערב; הוציאם ותלה עיניו בהם: בידיו אלוף, מלך ונסיך מקלפי הנצחון; והקלף שהניח עתה זה אינו ששיה כי אם מלכה.

באמת למך הייתי! מלך קלפי הנצחון! מה? קיבלת, לא כן? זרע חתולים! ואלוף אינך רוצה? אלוף! נסיך!..

בתפתה הרעים הרעם. המכשפה אחזה השבץ. פתע פתאם הוטח כובעו של אבי זקני ממש בפניו.

– לא, אין די בזה! נצטעק לאחר שנתעזז לבו וחבש את כובעו – אם בזה הרגע לא יעמוד לפני סוסי האביר יהממני הרעם פה, במקום טומאה זה, אם לא אשית עליכם, על כולכם את סימן הצלב הקדוש! – וכבר הגביה ידו, אלא שבאותו רגע נשמע באזניו קול שקשוק עצמותיו של סוס.

– הרי סוסך לפניך.

ניבט המסכן בעצמותיו של סוסו והיה ממרר בבכי כתינוק שאין בו בינה. נכמרו רחמיו על ידידו הותיק.

– תנו לי איזה סוס שהוא לחלץ עצמי מקינכם זה!

חבט השד במגלבו. כלהבת אש התנשא תחתיו סוס אביר וכעוף כנף המריא אבי זקני למעלה.

ברם, בדרך נפלה עליו אימה. סוסו דהר מעל לקניונים ומעל לבצות ולא נשמע לא לצעקה ולא לרסן. באילו מקומות עבר! רק לשמע הסיפורים חיל ורעדה היו אוחזים בנו. פעם אחת ניבט מתחת לרגליו ונתחלחל עוד יותר. תהום! וסביבה כיפי אימים תלולים. ובהמת השטן לא אכפת לה: הישר מעל לתהום דוהרת היא. ניסה אבי זקני להיאחז בסוס – לשוא. טס הוא מעל לגדעים ומעל לעיים וצנח אל תוך הקניון כל עוד נפשו בו. נחבט בקרקע עד שכמעט פרחה נשמתו. מכל מקום, כל ימיו לא זכר מה נעשה בו באותה שעה: ומשהתאושש קמעה הביט סביבו – כבר האיר היום; מקומות מוכרים חלפו לנגד עיניו ונמצא רובץ על גג בקתתו שלו.

הצטלב אבי זקני וירד. מופלאים להטיו של השטן! רבונו של עולם! אילו נסים מתארעים לו לבשר ודם. ניבט בידיו והנה מכוסות דם; הציץ בחבית מלאה מים שעמדה זקופה לפניו – גם הפנים מלאות דם. נטל ידיו, רחץ פניו כהלכה, שילדיו לא יתחלחלו. ונכנס בלאט. ראה שבניו נרתעים ממשהו, אחוריהם מופנים אליו ובאצבעותיהם מורים הם לפניהם ואומרים: הבט, הבט, אמא מכרכרת כמשוגעת! ואמנם אשתו ישנה בישיבה, לפניה מפס, בידיה כישור ומחצית גופה מנתרת על הדרגש. החזיק אבי זקני בנחת בזרועה והעירה: “שלום לך, אשתי. כלום בקו הבריאות את?” שעה ארוכה לטשה עליו עיניה עד שלבסוף הכירתו והשיחה לו כיצד ראתה בחלומה שהתנור היה מהלך על פני הבקתה ובעזרתו של האֵת מגרש מן הבית קדירות, גגיות וכיוצא באלה. “מילא – סח אבי זקני – את ראית בחלום ואני בקיץ. רואה אני כי נהא חייבים לטהר את בקתתנו במים קדושים; אלא שעכשיו אין שהות בידי. שומה עלי להזדרז”. אמר מה שאמר, ישב לפוש קמעה, השיג סוס ושוב לא עצר לא ביום ולא בלילה עד שהגיע למקום ומסר את האגרת בידי הצארית עצמה. שם הזין עיניו בפלאים כאלה שהיה בהם די והותר לסיפורי מעשיות לתקופה ארוכה: היאך הוליכוהו אל חדריה של הצארית שהיו גבוהים עד כדי כך שאפילו אתה בא ומניח עשר בקתות זו על גבי זו אפשר שאינך מגיע לגובהם היאך הציץ בחדר אחד – אין; בחדר שני – אין; בחדר שלישי – עדיין אין; אפילו ברביעי אין; ואילו בחמישי… ניבט והנה יושבת היא בכבודה ועצמה, כתר זהב בראשה, מקטורן אפור כולו חדש, על בשרה, מגפיה אדומים והיא אוכלת מלילי זהב. היאך ציותה שימַלאו לו כובעו בשטרי כסף כחולים עד אפס מקום, היאך… אי אתה יכול לזכור את הכל. שוב לא היה אבי זקני אפילו מהרהר בעלילותיו עם השדים ופעמים כשהיה מישהו מזכירן היה מחריש כאלו לא בו מדובר. היו הכל טורחים הרבה עד שהיה מתרצה להשיח דברים כהוייתם. דומה כי נענש על שלא נזדרז לטהר בקתתו מיד לאחר מה שאירע, ומתוך כך בכל שנה ממש באותו יום ובאותה שעה היה הנס מתארע לאשתו וגופה מתרקד מאליו ואינו חדל. ידיה עושות במלאכה ורגליה בשלהן: מרקידות אותה בעל כורחה ושוב אין לה שליטה עליהן.

• נורית לוינסון
• שלי אוקמן
• עדינה שטילרמן
• צחה וקנין-כרמל
• גיורא הידש