א    🔗

מה משׁכּר, מה מפואר הוא יום הקיץ באוקראינה! מה יוקדות עד תמס השעות, שבהן זוהרים צהרי היום בדמי ובשרב, ואוקינוס תכלת לאין תכלה נרכן בקמרון עגבים מעל פני האדמה ודומה כי נתנמנם הוא, כל כולו צולל בעדנה, חובק ומגפף את יפעת חמודתו בזרועותיו האוריריות! אין רבב ענן עליו. אין קול ואין קשב בשדה. נדמה כי מת הכל; רק למעלה, בעמקו של הרקיע, מרתית העפרוני ושירת כסף מרחפת ויורדת במדרגות אויר אל האדמה חולת האהבה, ומדי פעם בפעם מנסרת בחלל שריקתו של שחף או קולו הצלצלני של השליו מהדהד בערבה. נרפים ונטולי מחשבה, כמי שמטייל להנאתו באין מטרה, ניצבים האלונים, ראשיהם בשמים ופגיעותיהן המסנוורות של קרני חמה קופחת מבעירות אש נגוהות בחטיבת עלים אחת ועל משניה מטילות צל אפל כליל, אשר רק עם מַשב רוח חזקה מתבעבעות עליו בהרות פז. סיעות סיעות של רמשים בדמות איזמרגדים, פטדה ואודם וברקת ניתכים כרוחות ערטילאים על גני ירק ססגוניים, שכוכי חמניות תמירות. גדישי חציר אפורים ואלומות תבואה זהובות חונים בשדה מחנות מחנות ונודדים על פני מרחבים שאין להם שיעור. ענפיהם הרחבים של עצי דובדבנים, שזיפים, תפוחים ואגסים כורעים תחת משא פרותיהם; הרקיע, והאספקלריה המאירה שלו – זה הנהר הנתון במסגרת ירוקה, גאה, מאמירה אל על… עד מה גדוש מתק חמדה ועדנה הקיץ באוקראינה.

תפארת זו נסוכה היתה ביקום באחד מימות השרב של אלול שנת תק…תק… כן, כשלושים שנה לפני הזמן הזה… בימים ההם היתה הדרך – כעשר וירסטאות¹ בואכה העיירה סוֹרוֹצ’ינצי הומה מהמון עם רב שנהר אל היריד מכל הכפרים מקרוב ומרחוק. עוד מן הבוקר נתמשכו בשיירה שאין לה סוף קרונות גדושי מלח ודגים. קדרות עטופות חציר נעו לאטן ערמות ערמות ודומה היה כי נפשם עגמה עליהן מתוך שהיו כלואות ושרויות בחשכה; רק זעיר שם היו מדוכת חרס או מגס צבועי שלל גונים רועשים מזקרים עצמם דרך גינדור מתוך משוכה שנתגבבה בגובה רב על גבי הקרון ומושכים עיניהם של כל אלה אשר לבם הילך אחרי מותרות. עוברי דרכים הטילו מבטי קנאה בקדר גבה־קומה, בעליו של נכסים יקרי ערך אלה, שהיה מחמר בנחת אחרי סחורתו עם שהוא עוטף בקפידה את טרזניו ופרכסניותיו – הקרוצים מחמר – בחציר השנוא עליהם.

בדד בצדי הדרך התנהל רתום לשורים לאים ומיוגעים קרון עמוס שקים, קנבוס, בד וכיוצא באלה מטען של חפצי בית. מאחוריו שרך דרכו בעליו לבוש כתונת בד נקיה ואברקי בד מלוכלכים עם שהוא מקנח ביד רפה את הזיעה שניגרה כברד מפניו השחומות ואף נטפה משפמו הארוך. שפם זה הפודרה נבזקה עליו בידי גלב מאותם הגלבים שאינם דנים במידת הרחמים אלא במידת הדין בלבד ובאים הם כחתף הן על עלמה יפהפיה והן על בר־נש שכולו מיאוס, וזה להם אלפים בשנים שהם מהדרים את המין האנושי בעל כרחו. סמוך לו הפסיעה סוסתו אסורה לקרון. הילוכה בנחת והכרת פניה עונה בה כי תור הנעורים מאחוריה והלאה. רבים מאלה שנזדמנו לו בדרך, ביחוד הצעירים שבהם, היו משיקים ידיהם אל כובעיהם עם שהיו מגיעים סמוך אל האיכר שלנו. ברם, לא שפמו שפם השיבה, ואף לא הילוכו שכולו אומר חשיבות, הביאום לידי מעשה זה. די היה לזקוף קמעה את העיניים כדי לראות מה הוא שגרם לאותה יראת כבוד: על גבי הקרון ישבה בת נאה שפניה עגלגלות, גביניה שחורים ומורמים בקשתות עשויות בקפידה מעל לעיניים חומות־בהירות, שפתיה חכליליות ומחייכות שאננות, ראשה ענוד סרטים, מהם כחולים ומהם אדומים, צמות ארוכות וזר פרחי שדה אשר חברו יחד לעטרת נוי מפוארת. דומה שכל אשר סביבה עורר בה ענין רב. הכל מופלא היה, תמהוני וחדש בעיניה… אותן עיניים חמודות ששוטטו בלי הפוגה ממקום למקום. אל יהא הדבר קל בעיניכם! זו לה הפעם הראשונה בחייה שהיא רואה יריד, ואין תימה שנתבדר לבה. נערה בת י"ח זו הפעם הראשונה ביריד!.. אלא שאף אחד מאלה שעברו על פניה ברגל או ברכב לא ידע כמה יגעות יגעה עד שעלה בידה לשדל את אביה שיקחנה אתו. לאמיתו של דבר, היה אביה מוכן עוד קודם לכן למלא בחפץ לב את בקשתה אלמלא אמה החורגת, מרשעת זו שלמדה את תורת בעולות הבעל וידעה להחזיק בידיה את בעלה כשם שהלה ידע להחזיק במושכות סוסתו הישישה, זו הסוסה שלאחר שנות שירות מרובות נגררה עכשיו למכירה. אשה קליפה שאין לה תקנה… אלא שבינתיים נשתכח מלבנו שאף היא בכבודה ובעצמה ישבה כאן במרומי הקרון, לבושה חולצת צמר טרזנית ירוקה, כולה מושזרת זנבנבים משל היתה זו פרוות כרכשתה (אלא שזנבנבים אלה אדומים היו), שמלנית מהודרת עתירת משבצות צבעוניות כמוה כלוח אשקוקי, ולראשה שביס כותנה מנומר, ששיוה חשיבות מיוחדת במינה לפרצופה הסמוק והדשן. מפעם לפעם היה חומק על פני פרצוף זה משהו דוחה ופרוע עד כדי כך שכל אחד היה מיד מזדרז להזיח מבטו ממנה אל פניה העליזות של הבת.

לעיניהם של תיירינו הלך והתגלה הפּסיוֹל; מרחוק נשבה כבר הצינה, שהורגשה שבעתיים לאחר שרב מייגע ומכלה. זיקים עטופי צינה נתברקו מבין עלים ירוקים־כהים וירוקים־בהירים, עלי הלבנים והצפצפות הפזורים כלאחר יד על פני האחו. אותה שעה דמה הנהר ליפהפיה החושפת בנהרת כסף את חזה שגולשים עליו תלתלי הפאר הירוקים של האילנות. גמחונית היא באותן שעות מסוכות שכרון עת ראי נאמן סופג וקולט וחובק עד קנא את מצחה הגא והקורן בזוהר מסנוור, את כתפיה הצחות מלילך ואת צוארה הלבן משיש והמחופה נחשול כהה שהשתפל מראש בהיר שיער; עת משליכה היא בבוז את עדייה על מנת להחליפם באחרים, ואין קצה לתהפוכותיה – כמעט מדי שנה בשנה שירכה דרכיה, עיקלה אורחותיה, בחרה לה נתיבות חדשות והקיפה עצמה נופים חדשים ססגוניים. טורי טחנות העלו משברים אדירים בגלגליהם הכבדים והטיחום בעזוז, ניפצום לרסיסים־נתזים, הבזיקו אבק במסיביהם ומלאום קול שאון והמולה. אותה שעה נסע הקרון על נוסעיו המוכרים לנו על פני הגשר, והנהר שיטח עצמו לפניהם בכל יפיו והדרו. שמים, יערות ירוקים וכחולים, בני אדם, קרונות עמוסי קדרות, טחנות – הכל כאחד נהפכו על פיהם, הכל עמדו והילכו כשרגליהם כלפי מעלה, ואף־על־פי־כן לא נפלו אל תהום הקסמים העמוקה. נתהרהרה יפתנו עם שנתנה עיניה בתפארתו של הנוף, ואפילו שכחה לפצח את גרעיני החמניה שהיתה טרודה בה בקפידה במשך כל הדרך. פתאם נפתעה, שכן אזניה קלטו מלים: “אך זוהי ריבה!” הציצה לאחוריה וראתה חבורת בחורים עומדת על הגשר, ואחד מהם, הדור בלבושו מכל השאר, לבוש מקטורן לבן וחבוש כובע אפור עשוי צמר טליים, נועץ כפות ידיו במתניו וסוקר את הנוסעים במבט של משובה ואתגר. אפילו רצתה יפתנו לא יכלה שלא לשים לב על פניו השזופות. שהנעימות שופעות מתוכן, ועל עיניו הבוערות ברשפי אש. הרהור חלף במוחה שמא המלים שקלטו אזניה מפיו יצאו ומיד כבשה עיניה בקרקע.

– ריבה נאה – המשיך הבחור בעל המקטורן הלבן ולא המיש מבטו ממנה – את כל משקי מוכן אני לתת ובלבד שאזכה לנשקה. אך דא עקא: השטן יושב לפניה.

צחוק פרץ מכל עבר; אלא שהברכה לא נראתה לזוגתו המפורכסת של הבעל המפסיע בנחת. לחייה הסמוקות הפכו לאש בוערת ומיד פתחה לו את אוצרה הטוב:

– הלואי שתיחנק עבד נרצע! הלואי שיטיחו קדרה בראשו של אביך! הלואי שיתחלק על קרח, כופר ארור! הלואי שיחרוך השד את זקנו בעולם הבא!

– קללנית ראויה לשמה היא זו – סח הבחור ולטש עיניו עליה כמי שהופתע ממטח קולח זה של קללות וגידופים שלא ציפה לו כל עיקר – כיצד זה לשונה לא תימק בפיה לאחר שנשרו ממנה מלים שכאלה, מכשפה בת מאה.

– בת מאה! – שיסעתו היפה בנשים שבשנות העמידה – טומאה שכמותך! לך ורחץ פניך תחילה, פרחח נאלח! מימי לא ראיתי את אמך, אבל חזקה עליה שטינופת היא. וגם אביך ודודתך אף היא טינופת! בת מאה! חלב אמו עדיין לא יבש על שפתיו ו…

אותה שעה התחיל הקרון יורד מן הגשר ושוב לא ניתן להבחין בדבריה האחרונים. אלא שנראה כי הבחור סירב להסתפק בכך: הוא לא שהה הרבה, נטל גוש של רפש והטיחו בה. הקליעה עלתה יפה משאפשר היה לשער: השביס החדש, מעשה כותנה מצוירת, הוכתם בנתזי בוץ, וצחוקם של ההוללים הפוחזים פרץ במשנה כוח. נתרתחה הטרזנית הדשנה, וחמתה בערה בה כאש; אלא שבינתיים הרחיק הקרון כדי שיעור ניכר ולפיכך ניתכה נקמת אפה על ראשה של בתה החורגת – על לא עוול בכפה – ועל ראשו של אלוף נעוריה שהיה מהלך בשובה ונחת. כיון שהיה מורגל בכגון אלה מקדמת דנא נאלם דום ולא פצה פיו, וכל נאומיה הסוערים של זוגתו הזועמת לא הוציאוהו משלוות רוחו. אל־על־פי־כן לא ידעה לשונה של זו מנוח והיתה מיטלטלת בפיה, מהגה ומצפצפת בלי הפוגה עד שהגיעו אל פרברו של הכפר, לביתו של רע ועמית משכבר הימים, הקוזאק ציבּוּליה. כיון שפגעו תיירינו בידידים ותיקים, שלא ראום תקופה ארוכה, הסיחו לפי שעה את דעתם מן התקלה שאירעה להם בדרך והיו משיחים ביריד ומשיבים נפשם מעמל הדרך הארוכה.

 

ב.    🔗

בּודאי נזדמן לכם לשמוע שאונו של מפל מים מרוחק המסעיר את כל הסביבה וממלאה המיה, וערב־רב של צלילים מופלאים־עמומים מתערבלים לפניכם. האין זאת כי אותה ההרגשה אופפתך במערבולת היריד בשעה שכל ההמון כולו מתלכד למפלצת־ענק אחת המטלטלת את כל גופה על פני הכיכר, על פני רחובות צפופים, צווחת, צורחת, רועמת? רעש, גידופים, געיה, פעיה, שאגה – הכל מתמזג בהמולה פרועה אחידה. שורים, שקים, חציר, צוענים, קדרות, נשים, עוגיות, כובעים – הכל ססגוני, מנומר, משמש בערבוביה, מתערב ערמות ערמות המשוטטות ומרצדות לנגד עיניכם. קולות, הגאים, ניבים שונים ומשונים מטביעים זה את זה ואפילו מילה אחת אין להציל מן המבול; אפילו צווחה אחת אין בה משום חיתוך הדיבר. אין שומעים בבירור אלא את תפיחותיהם של התגרים התוקעים כף זה לזה בכל אתר ואתר. מתפרק הקרון, משתקשק הברזל, רועמות הקורות המידרדרות ארצה, ראשך סחרחר ואי אתה יודע להיכן לפנות. מיודענו האיכר, שזה מקרוב בא יחד עם בתו השחרחורת, היה כבר שעה ארוכה מיטלטל ונדחק בקהל. קרב לקרון פלוני וממשמש קרון אלמוני, מגשש ובודק את המחירים; כל אותה שעה לא היתה דעתו נתונה אלא לסוסה הזקנה ולעשרת שקי החיטה שהביאם למכירה. ואלו בתו ניכר היה בפניה שאין דעתה נוחה מהתחככות זו בקרונות חיטה וקמח. נפשה יצאה אל אותם המקומות, שבהם מתחת לגנונות בד היו תלויים דרך פרכוס סרטים אדומים, עגילים, צלבים וקמעות עשויים בדיל ונחושת. אף־על־פי־כן גם כאן מצאה לה הרבה ענינים לענות בהם: דעתה היתה בדוחה עליה למראיהם של צועני ואיכר שהיו סופקים זה כף ידו של זה ומצטווחים מעצמת כאביהם; למראהו של יהודי שיכור שטפח בעכוזה של אשה מנשי האיכרים; שתי תגרניות שהיו צוהבות והטיחו קללות וסרטנים זו בזו; מוסקאל² שהיה מחליק זקנו בידו האחת ובשניה… פתאם חשה כי מישהו מורט בשרוול חולצתה. הפכה ראשה – והנה אותו בחור שמקטורנו לבן ועיניו רושפות ניצב עליה. נתרטטו עורקיה ולבה נתפעם, כפי שלא נתפעם מימיה לא בשל שמחה ולא בשל אסון: מין מתיקות מופלאה נמסכה בה ושוב לא ידעה נפשה.

– אל תיראי, יחידתי, אל תיראי – לאט חרש באזניה והחזיק בידה – לא ישמיע פי דבר רע באזניך.

“אולי אמת היא כי לא תשמיע דבר רע באזני – אמרה בלבה נערת החמד – אך מין תחושה מופלאה ממלאה את נפשי… ודאי השטן הוא שמסית ומדיח! הן יודעת אני כי לא יאה הוא… ואףעל־פי־כן אין בי כוח להוציא ידי מתוך ידו”.

אותה שעה נפנה האיכר אחורה ועמד להשיח דבר־מה לבתו, אלא שמן הצד נשמעה המלה “חיטה”. מילת קסם זו אכפה עליו כהרף עין שיצטרף אל שני סרסורים שהיו משיחים ביניהם בקול גדול. כיון שנתרתק עליהם שוב לא ניתן להסיח דעתו מהם. ואלה הדברים שדיברו הסרסורים על חיטה.

 

ג.    🔗

– אם כן סבור אתה, אחא, שחיטתנו לא יהיו לה מהלכין בשוק? – סח בר־נש שמראהו כאחד מאותם בני עיירה אשר הגיעו לכאן בגין היריד. אברקיו עשויים בד מנומר מטווה בית ומכוסים כתמי עטרן ושומן. בן שיחו של הלה היה לבוש מקטורן כחול, מטולא מכאן ומכאן ועל מצחו התנוססה חבורת ענק.

– וכי מה יש כאן לסבור? מוכן אני לכרוך חבל לצוארי ולהיות תלוי ומתנדנד באילן זה כנקניק לפני בקתה בערב חג המולד אם נמכור קב אחד.

– אל תהא משטה בי, אחא. הן לא הסיעו לכאן חיטה אלא אנחנו שנינו בלבד. – טען בעל האברקים המנומרים.

“דברו לכם ככל העולה על רוחכם – הרהר בלבו אביה של יפתנו, שכל אותה שעה היה עושה אזנו כאפרכסת לבל תישמט ממנו מילה אחת מדבריהם של שני הסרסורים – ולי יש מלאי של עשרה שקים”.

– שמעני, אחא. אם מעשה שדים כאן רווח אין כאן, וחסל סדר חיטה – סח בעל החבורה.

– מה פירוש מעשה שדים? – רגש בעל האברקים המנומרים.

– כלום לא שמעת במה משיחים הבריות? – המשיך בעל החבורה והפזיל על בן שיחו מבט מתוך עיניו הקודרות.

– במה?

– הוא הדבר: במה? ראש המועצה – הלואי שלא יזכה לקנח שפתיו לאחר יי"ש נגידים משרת שזיפים – הקצה ליריד מקום שמארה רובצת עליו. נשמתך תצא ושיבולת אחת לא תמכור. רואה אתה אותו מחסן ישן ורעוע, זה שעומד מתחת להר? (כאן נתקרב אביה של יפתנו קרבה יתרה והפך כולו קשב): מחסן זה הרי הוא מקום מועד למזמוטי שדים; ולא היה יריד במקום זה שלא נסתיים בפורענות. אתמול עבר כאן לבלר הנפה בעיצומו של ערב. תלה עיניו בעליית הגג והנה פרצוף של חזיר ניבט בו מן החלון והפליט כנגדו מין חרחור שכזה, שדמו קפא בעורקיו; מיום ליום עלול שוב להיראות המקטורן הלבן.

– מקטורן לבן זה מה טיבו?

עכשיו סמרו שערותיו של מאזיננו שהיה עדיין מקשיב רב קשב לשיג ושיח זה; אחוז אימה נפנה אחורה וראה כי בתו ואותו בחור עומדים בנחת חבוקים זו בזרועותיו של זה, לואטים ליחושי אהבהבים, ואין דעתם נתונה לכל המקטורנים שבעולם. מראה זה הפיג את אימתו והחזיר לו את שלוות נפשו.

– א־ה־ה, אחא! נראה כי גדול כוחך בחיבוקים! ואני רק ביום הרביעי לאחר החתונה למדתי לחבק את חבאֶסקה שלי, עליה השלום, וגם על כך חייב אני תודה לידידי־מחבבי שלא זז מלחבבני עד שלימדני את התורה.

מיד שמע הבחור בחוש כי אביה של חמדת לבו אינו נמנה עם גאוני הדור, והתחיל מתכן במוחו תכניות להטותו לצדו.

– כסבור אני, אדוני הטוב, שאין אתה יודע מי אני, ואלו אני הכרתיך תיכף ומיד.

– אפשר שהכרתני.

– רצונך ואומר לך מה שמך ושם אביך ואבי אביך עד דור ראשון. ומתקרא אתה: סוֹלוֹפִּי צ’רביק.

– אמת, סולופי צ’רביק.

– ועכשיו תן עיניך בי: כלום אינך מכירני?

– לא, איני מכירך. אל ייחר אפך, בחור, אבל כל כך הרבה פרצופים שונים ומשונים נזדמן לי לראות בימי חלדי, שהשד עצמו לא יזכור את כולם.

– מיצר אני על שאי אתה נזכר בבנו של גולוֹפּוּפּנקו.

– וכי בנו של אוֹחרים אתה?

– אלא מי אני אם לא בנו של אוחרים? שמא בנו של מוריפת?

כאן הסירו הרעים כובעיהם ונישקו זה את זה שעה ארוכה. באותו מעמד גמר בלבו בנו של גולופופנקו שלא לבטל זמנו ולכבוש את מיודעו בהתקפת מחץ.

– ובכן, סולופי, רואה אתה כי אני ובתך נתחבבנו זה על זו עד כדי כך שמכאן ואילך מוכנים אנחנו לדור בכפיפה אחת כל ימי חיינו.

– אם כן, פאראסקה – סח צ’רביק ונפנה אל בתו עם שעל פניו משתפך החיוך – באמת. דבק טוב… כמאמר הבריות… רועים באותו מרעה ומעלים אותה גרה. מה? תקיעת כף? אם כן, חתן בן יומו, כופר יושת עליך.

לא יצאו רגעים מעטים וכל שלשתם נמצאו מסובים במסבאת היריד. אותה מסבאה נודעת לתהילה, שמקומה מתחת לגנונה של בת ישראל, והיא גדושה שייטות שייטות של אגנים, בקבוקים וצפחות מכל המינים והגילים.

– בחור כהלכה! ראוי אתה שאחבבך – סח צ’רביק משנתבסם קמעה וראה היאך זה שעתיד להיות חתנו מזג לו ספל שמידתו כדי שני לוגין ובלי שעיוות פרצופו אף כהוא זה הפכו אֶל פיו עד כלה ולאחר מכן נפצו לרסיסים – מה תאמרי, פאראסקה? חתן נאה בחרתי לך! גברא רבא! יודע פרק בהלכות משקה!

מצטחק ומתנודד שירך דרכו אל קרונו, ואילו הבחור שם פעמיו אל הטורים של סחורות נוי – היו בהם סוחרים אפילו מגאדיאַץ' ומירגוֹרוֹד, ערים ואמהות בפלך פולטבה – לברור לו מקטורת מן המשובחות, שתוכה עץ וקליפתה נחושת קלל, מטפחת אדומה רקומת פרחים וכובע – הכל סבלונות ומתנות לחותן ולכל שאר הראויים לדורון.

 

ד.    🔗

– בחיי ראשי, זוגתי, מצאתי חתן לבתנו!

– אין לך בימים אלה עסקים אחרים אלא לחפש חתנים? שוטה בן בנו של שוטה. חושם שאין לו תקנה. וכי היכן ראית, היכן שמעת שאחד בר דעת יהא מחזר על חתנים עכשיו? מוטב היה אלו היית מטכס עצה כיצד למכור את החיטה! ואין צריך לומר: אוי ואבוי לאותו חתן. וודאי המהוּה שבפוחחים.

– ההיפך שבהפכים! לא ראית איזה בחור שם! רק המקטורן שעליו מחירו עולה על חולצתך הירוקה ומגפיך האדומים. ולגימתו לגימה של ממש! הלואי שאירש גיהינום יחד אתך אם ראיתי בימי חיי בחור גומע שני לוגים בהעלם אחד ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– מצא מין את מינו. ארחי פרחי שיכור. חייך שאין זה אלא אותו פרחח שנטפל אלינו על הגשר. מזלו שלא נקרה לי עוד: הייתי מראה לו את נחת זרועי.

– ואפילו אותו בחור בכבודו ובעצמו אז מה בכך? בשל מה פרחח הוא?

– בשל מה? בשל מה פרחח הוא? ריקא! כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? בשל מה פרחח הוא? היכן גנזת את עיניך המטופשות כשעברנו על פני הטחנה? סמוך לחוטמו המגואל בטבק ממיטים קלון על אשתו והוא אינו פוצה פה ומצפצף.

– ואף־על־פי־כן מה פסול מצאת בו? בחור כהלכה! ואפילו הדביק כזית טינופת על זיו איקונין מאוס זה שלך, מה בכך?

– אהא! רואה אני שאינך מניח לי להוציא הגה מפי! מה היום מיומיים? ודאי הספקת כבר ללגום טיפה מרה לפני שמכרת אפילו קב אחד.

אותה שעה הרגיש אף צ’רביק עצמו כי מפליג הוא בדיבור אל מעבר לתחום המותר. ובן רגע חיפה על פניו בידיו סמוך ובטוח כי אהבת כלולותיו, שחמתה עלתה בה להשחית, לא תאחר לנעוץ בשערותיו את צפרניה, צפרני אשת חיל טורפת בעלה.

“לכל הרוחות! הרי לך חתונה! – הרהר בלבו עם שהוא מנסה להתחמק מזוגתו שפתחה עליו בהסתערות ראויה לשמה. – אצטרך להשיב ריקם פניו של אדם הגון על לא עוול בכפו. רבונו של עולם! מה פשעי ומה חטאתי כי הבאת עלי צרה צרורה זו. כלום לא די לך בכל שרץ נפש חיה שבראת בעולמך כי הוספת עליהם נשים שישרצו בו?”

 

ה.    🔗

אותו בחור שהיה לבוש מקטורן לבן ישב סמוך לקרונו והשקיף בפיזור נפש על ההמון השוקק סביבו במעומעם. חמה ליאה זימנה עצמה לצאת מן העולם לאחר שלהטה בנחת כל שעות בוקרה וצהריה; והיום הדועך נסתמק ביפעת קסמים ארגמנית. ראשי האהלים והגנונות זהרו עד סינוור שרויים במין אור נגוהות חכלילי מיוחד במינו נראה ואינו נראה. בערו השמשות שנערמו זו על גבי זו. הצפחות והגביעים הירוקים שעל שולחנותיהן של המוזגת הפכו לאש יוקדת. דלעת, מלונים ואבטיחים נתגבבו תלי תלים ונדמו להרי זהב ונחושת. השיג והשיח הלכו ונקלשו, הלכו ונתעממו ולשונותיהם המיוגעות של האיכרים, הצוענים, והתגרניות היו מיטלטלות בפיותיהם בעצלתיים ובליאות. זעיר שם נצנצו אשים, ואדי ניחוחים של מלילים מבושלים פשטו ברחובות מתרגעים.

– מה לך כי עגמה עליך נפשך, גריצקוֹ – נצטווח צועני גבה קומה ושזוף פנים וטפח על שכמו של בחורנו – מכור שווריך בתריסר שקלים.

– רק שוורים בראשך ותו לא. כל בני מינך אין דעתם נתונה אלא לדבר אחד: כיצד להונות אדם הגון.

– לכל הרוחות. רואה אני כי נצבטת כהוגן. שמא מיצר אתה עכשיו על שתלית ריחיים על צוארך?

– לא, אין דרכי להתחרט. אם מילתי אמורה, הרי זה עד סוף כל הדורות. ואלו אותו תרח זקן צ’רביק מצפון אין לו כדי גרגר של חרדל; אמר מה שאמר וחזר בו… מילא, למעשה אין זו אשמתו: בול עץ הוא ותו לא. הכל מזימותיה של אותה מכשפה זקנה, שאנחנו – כמנין בחורים – תקענו כמה קללות בירכיה. אח! לוא הייתי מלך או פריץ גדול, תולה הייתי את כל אותם השוטים המרשים לנשותיהם לרכב עליהם.

– ואם נכפה על צ’רביק לתת לנו את פאראסקה תמכור את השוורים בעשרה שקלים?

הציץ בו גריצקו בתמיהה. קוי פניו השחומים של הצועני היה בהם משהו מן הרשע, הארס, השפלות, אך עם זאת גם מן היהירות: כל מי שהיה נותן בו מבט חטוף, מוכן היה להודות מיד כי בנפש מופלאה זו גועשות סגולות אדירות, אלא שפרס אחד ויחיד מזומן להן עלי אדמות – גרדום. חיוך ארסי שלא מש מפיו, השקוע עמוק בין חוטמו לבין סנטרו החד, עיניו שאינן גדולות אך ערות כאש בוערת, ונצנוצי יזמה, תחבולה וזדון שנתבזקו על פניו בזה אחר זה – דומה היה שכל אלה תבעו לעצמם לבוש משונה ומיוחד במינו כאותו הלבוש שהוא עצמו היה נתון בו באותה שעה. כפתן חום כהה, שנדמה כי כל נגיעה בו עלולה להפכו לאבק פורח; שערו הארוך שגלש על כתפיו בקווצות סבוכות; נעליו הנתונות ברגליים יחפות שזופות – דומה כי כל אלה דבקו בו כבשר מבשרו והפכו חלק מישותו.

– לא בעשרים, בחמישה עשר אמכור ובלבד שלא תשקר! – השיב הבחור ולא המיש עין בוחנת ממנו.

– בחמישה עשר? ניחא. זכור ואל תשכח: חמישה עשר! הרי לך חמישיה כדמי קדימה.

– ואם תשקר?

– אשקר – דמי הקדימה שלך.

– ניחא. אם כן, תקיעת כף?

– תקיעת כף.

 

ו.    🔗

– לכאן, אפאנאסי איבנוביץ'! הנה כאן המשוכה נמוכה יותר. הגבה רגליך ואל תחשוש: השוטה שלי הלך יחד עם עמיתו אל הקרונות וישהה שם כל הלילה מחשש שמא ינסו המוסקאלים לקנות משהו במשיכה.

במילות חיבה אלה עודדה זוגתו המבעיתה של צ’רביק את בנו של הכומר, שהיה מתחכך ליד המשוכה. עד מהרה טיפס ועלה על המשוכה והיה עומד עליה שעה ארוכה בדומה לרוח רפאים מפיל אימה, תוהה ואומד בעיניו מה הוא המקום הנוח ביותר לקפיצה עד שבסופו של דבר הטיל עצמו בשאון אל תוך עשבי הבר.

– אל מלא רחמים! שמא נפגעת? שמא שברת מפרקתך, חלילה וחס? – מלמלה חיבריה בדאגה רבה.

– הסס! אין בכך כלום, אין בכך כלום, חברוניה ניקיפורובנה, אהובת נפשי – הפטיר בן הכומר ברחש דאבה עם שהוא קם על רגליו – אם נתעלם מעוקצו הצורב של הסרפד, זה הדגן אשר נברא בצלם הנחש, כמאמרו של כוהננו הגדול זכרונו לברכה.

– הבה ניכנס לבקתה. אין בה איש. ואני חששתי, אפאנאסי איבנוביץ‘, שמא לקית בחזירית או בחלי־מעיים. ברוך השם, חששותי נתבדו. מה שלומך, אפאנאסי איבנוביץ’? שמועה שמעתי: שפר חלקו של אביך באחרונה.

– דבר של מה בכך, חברוניה ניקיפורובנה; אך מצער הוא אשר קיבל אבי חלף משרתו: חמישה עשר שקי חיטה ממיזרע האביב, כארבעה שקי דוחן, כמאה ממיני המאפה, ותרנגולות אם נמנה אותן לא יעלה מספרן לחמישים; אבל מנחת מנעמים אמיתית, אם יורשה לי לפתוח פי במשל, צפויה לי אך ורק ממך, חברוניה ניקיפורובנה! – המשיך בן הכומר עם שהוא סוקרה במבט שכולו התמוגגות ודוחק עצמו לעברה.

– הרי מנחתי לפניך, אפאנאסי איבנוביץ' – סחה המארחת. תוך כדי דיבור שמה מספר מגסים על השולחן והתחילה רוכסת את חולצתה שנפרפה לכאורה שלא במתכוין – כופתאות, מלילי חיטה, כיסונים, תופינים.

– ערב אני לך כי מטעמים אלה מלאכת מחשבת הם, מעשי ידיה להתפאר של החרוצה שבבנות חוה – סח בן הכומר עם שידו האחת עושה בתופינים והשניה מחזיקה בכופתאות – ואולם, חברוניה ניקיפורובנה, נפשי תערוג אל מעדנים המתוקים שבעתיים מכל הכיסונים והמלילים.

– בחיי ראשי, אפאנאסי איבנוביץ', תמהה אני מה עוד מעדנים חשקה נפשך? – השיבה היפהפיה הדשנה עם שהשימה עצמה כאינה יורדת לסוף דעתו.

– מי ישוה לך ומי ידמה לך, חברוניה ניקיפורובנה! הלא מאליו מובן כי את אהבתך תחמוד נפשי – סח בן הכומר בנחת ובעוד ידו האחת מחזיקה בכופתה כרך את השניה סביב גזרתה רבת ההיקף.

– אל יודע מה עולה על דעתך, אפאנאסי איבנוביץ' – אמרה חיבריה וכבשה עיניה בקרקע דרך צניעות ובישנות – אם כך אתה נוהג עלולים הדברים להגיע לידי נשיקות.

– לענין הנשיקות אגידה לך את אשר באני – המשיך בן הכומר – בעודי בבית המדרש לכמרים… זוכר אני – אם תרשי לי לפתוח פי במשל – כאלו היום קרה הדבר…

אותה שעה נשמעו מבחוץ קולות של נביחה ונקישות בשער. חיבריה יצאה במרוצה וחזרה לבנה כסיד.

– נפלנו בפח, אפאנאסי איבנוביץ'. המונים מתדפקים על השער והלואי שאתבדה: קול עמיתו של בעלי שמעה אזני…

הכופתה נתקעה בגרונו של בן הכומר… עיניו יצאו מחוריהן משל אחד מדרי מטה ערך לו ביקור נימוסין לפני שעה קלה.

– טפס ועלה לכאן – צוחה חיבריה המבוהלת והורתה לו על קורות שהיו מונחות על שני פתינים ועליהן ערמות ערמות של גרוטאות ובלויים מחפצי בית.

הסכנה הפיחה אומץ בלבו של גיבורנו. קמעה קמעה שבה אליו רוחו. הוא קפץ אל מאחורי התנור ומשם טיפס ועלה אל הקורות, ואלו חיבריה חשה אל השער כל עוד נפשה בה, כיון שהנקישות חזרו ונשנו ביתר אייל וקוצר רוח.

 

ז.    🔗

דבר נפל ביריד: מפה לאוזן נמסר כי אי־שם בין הסחורות נראה המקטורן האדום. פלונית זקנה שמכרה כעכים ראתה בעיניה את השטן בדמות חזיר, שהיה נרכן וכופף עצמו מעל לקרונות כמי שמחפש דבר־מה ואינו מוצא. השמועה עשתה לה כנפיים וחדרה אל פינותיו של המחנה הרגוע. הספקנים דינם היה כדין כופרים בעיקר. מוכרת הכעכים דוכנה היה סמוך אל גנונתה של המוזגת ובמשך היום נהנתה לא אחת ממידת הכנסת האורחים של שכנתה. מתוך כך הפסיד גופה את יציבותו: גבה היה נכפף בקידות והשתחויות ללא כל צורך גלוי לעין וכפות רגליה חרתו בחול צורות שאין ביניהן לבין צורות סחורותיה הערבות לחך ולא כלום. על כל אלה נוספו גוזמאות שונות בדבר מראה פלאים שנגלה ללבלר הנפה במחסן הרעוע – ומתוך כך היו בלילה הכל נדחקים זה אל זה משל חיפש לו כל אחד מקלט בחיקו של שכנו; הופרה המנוחה ושוב לא עצמו הבריות עיניהם מרוב אימה ופחד; כל אלה שלא הצטיינו בגבורה יתרה והבטיחו לעצמם בעוד מועד מקום לינה הסתלקו אל בתיהם. עם הללו נמנה גם צ’רביק ועמיתו ובתו. הם יחד עם חבורת אורחים שנדחקו אליהם בלי הזמנה מיוחדת הם שהבהילו את חיבריה שלנו בנקישותיהם. עמיתו של צ’רביק נתבסם כבר כהלכה. דבר זה ניתן להסיק מן העובדה שהסיע את קרונו פעמיים על פני החצר לפני שמצא את בקתתו. האורחים אף הם רוחם היתה טובה עליהם. לפיכך הקדימו את בעל הבית ונכנסו לבקתה בלא גינונים יתרים. זוגתו של צ’רביק ישבה אל עקרבים משהחלו הללו מפשפשים בכל הפינות.

– ובכן, אחותי – נצטווח בעל הבית עם שנכנס אל בקתתו – עדיין קודחת את?

– כן, עדיין איני בקו הבריאות – השיבה חיבריה והעיפה מבטים מוטרדים לעבר הקורות שמתחת לתקרה.

– היכבדי, זוגתי, והביאי את הצלוחית – סח המארח אל אשתו שבאה יחד אתו – ואנו כאן נדלה מתוכה בצוותא עם אנשי שלומנו. תיפח רוחן של אותן נשים: מורא שכזה הפילו עלינו – בושה להודות. והרי, אחים, בשל דברים בטלים חזרנו לכאן – המשיך וגמע מספל עשוי חרס – מוכן אני למשכן את כובעי אם לא צחוק עשו לנו הנשים. ואפילו באמת בשטן עסקינן – מה לי שטן, מי לי שטן. קליפת השום, גרופית של שקמה! אפילו יעלה בדעתו ברגע זה לעמוד כאן לפני, כלב אני, בן בנו של כלב, אם לא אגיש לו אצבע משולשת ממש מתחת לחוטמו.

– ומדוע חוורו פניך פתאם? – צוח אחד האורחים, שהיה משכמו ומעלה גבוה מכולם. תוך כדי דיבור ניסה לשוות לעצמו מראה של גיבור.

– אני? לא מניה ולא מקצתיה. חלמת!

האורחים הצטחקו. גיחוך שבהנאה הופיע על פניו של הגיבור בעל הלשון.

– מה לו ולחיורון? – פתח מישהו – הביטו וראו היאך פרח הסומק בלחייו! שוב אינו ציבוליה אלא סלק, או מוטב שאומר: המקטורן האדום בכבודו ובעצמו, זה המקטורן שהפחיד כל כך את הבריות.

הצלוחית עברה מיד אל יד ומתוך כך נצטהלו האורחים ביתר שאת. צ’רביק שלנו מאז הבוקר הציק לו המקטורן האדום ונפשו תאבת הדעת לא ידעה מנוח. עכשיו קרב אל ידידו והתחיל משדלו בדברים:

– עשה נא עמדי חסד, אחא, מחזר אני על הבריות, שוטח בקשתי לפניהם שישיחו לי את המעשה באותו מקטורן ארור, וכולם דוחים אותי בקש.

– אליבא דאמת, אחא, אין משיחים בלילות בכגון אלה. אלא שכדי להפיק רצון ממך ומאנשים כמותך החביבים על הבורא ובריותיו (תוך כדי כך פנה אל האורחים), שאף הם, רואה אני, סקרנים כמוך לדעת דבר דבור על אפניו באותו ענין תמוה, מוכן אני להיענות לך. הטו איפוא אזניכם.

גירד ציבוליה כתפיו, קינח פניו בשולי כפתנו, הניח שתי ידיו על השולחן ופתח:

– פעם אחת גירשו שד אחד מן התפתה. מה אשם נמצא בו, חי אלהים, איני יודע.

– וכי כיצד זה, אחא? – שיסעו צ’רביק – כיצד ייתכן שיגרשו שד מן התפתה.

– מה אעשה, אחא? גירשוהו ותו לא. כשם שהאיכר מגרש כלב מבקתתו. אפשר רוח שטות נכנסה בו וגמר בלבו לעשות מעשה טוב ומתוך כך נענש ונדחף החוצה. מיד תקפוהו הגעגועים על התפתה, ועד כדי כך יצאה נפשו אליו שמאס בחייו. אין עצה, אחא. מרוב עגמת נפש התחיל שותה לשכרה. שם קינו באותו מחסן רעוע שבשיפולי ההר – ראית אותו היום, כולו תל חורבות ואין איש מבין שלומי אמונים עובר על פניו אלא אם כן הגן על עצמו תחילה באות הצלב הקדוש. נעשה השד הולל, שכמותו אפילו בין הבחורים לא תמצא. משכים בכל בוקר לפתחו של הפונדק ואינו זז ממנו עד שמעריב היום.

כאן שיסעהו בשניה צ’רביק הקפדן.

– כלום שומעות אזניך מה שפיך מדבר? וכי כיצד ייתכן שמישהו יכניס שד אל תוך פונדק? ברוך השם, טלפים לו ברגליו וקרניים בראשו.

– כאן נעוץ הקוץ, אחא: כובע היה לו בראשו וכפות ידיו נתונות בכפפות. מי גבר ויכירו? היה איפוא זולל וסובא עד שנסתחפה שדו ובזבז כל מה שהיה לו. הקיף לו הפונדקי תקופה ארוכה עד שיום אחד אמר די. לא נותרה לשד ברירה אלא להעביט את מקטורנו האדום ליהודי שהחזיק באותם הימים פונדק ביריד סורוצ’ינצי. העביט השד את מקטורנו בשליש של מחירו וסח לו: “שמעני, יהודי, בעוד שנה כעת חיה אשוב אליך ליטול ממך את המקטורן. שמור עליו” – ומיד נעלם משל צלל במים. בדק היהודי את המקטורן בדוק היטב: אריג שכזה אפילו במירגוֹרוֹד העיר אינו דבר שבכל יום, והאודם בוער כאש – לא תשבע העין מראות. ארכו לו ליהודי הימים עד למועד שנקבע וקצרה רוחו. גירד פאותיו ומשנזדמן לו פריץ עובר אורח מכרו לו וסחט ממנו חמישה אדומים טבין ותקילין. ואלו המועד נשתכח ממנו לחלוטין. יום אחד בא אליו אדם אחד לפנות ערב: “ובכן, יהודי, השיבה לי מקטורני”. בתחילה לא הכירו היהודי ולאחר מכן, משנוכח לדעת מי הוא אותו בר־נש, השים עצמו כאילו לא ראהו מימיו: “מה פירוש מקטורן? אין לי מקטורן! לא מניה ולא מקצתיה”. הלה נתן בו מבט והסתלק. בשעת מעריב נעל היהודי את קיטונו, מנה את המטבעות בקמטריו, התעטף בסדין ופתח בתפילה בלשונו היהודית – פתאם שומע הוא רשרוש… זוקף עיניו ורואה שמכל החלונות משתרבבות זרבוביות של חזירים…

אותה שעה נשמע באמת קול בלתי ברור שהיה דומה למדי לחרחורו של חזיר; הכל החוירו… זיעה ניגרה ממצחו של המספר,

– מה? – שאל צ’רביק בקול פחדים.

– לא כלום – השיב העמית והוא מרטט בכל גופו.

– אה! – נענה אחד האורחים.

– אתה אמרת?…

– לא.

– מי הוא שחירחר כאן?

– מה הבהלה הזאת? אין איש.

כולם הטילו על סביבותם מבטים מלאי חששות והתחילו מפשפשים בפינות הבקתה. חיבריה לא ידעה נפשה.

– נשים אתם, נשים! – נתנה עליהם בקולה – לא קוזאקים תופשי חרב אלא גיתיות מאחורי הקורים. אפשר שמישהו מכם… יסלח לי אלהים… מישהו הספסל חרק תחתיו ומיד דעתם נטרפה עליהם.

דברים אלה ביישו את גיבורינו ועודדו את רוחם; העמית גמע מן הספל והמשיך בסיפורו:

– היהודי פרחה נשמתו; אלא שהחזירים עלו בחלונותיו על רגליהם הארוכות ככלונסאות ובן רגע השיבו את רוחו בשבטים קלועים כפולים ומשולשים. היה היהודי מרקד ומקפץ עד למעלה מן הכפיסים הללו הסמוכים לתקרה. לבסוף נפל על פניו והודה בכל. אלא שאת המקטורן לא ניתן להחזיר במהרה. צועני אחד שדד את הפריץ בדרך ומכרו לתגרנית. הלזו הביאה אותו שוב ליריד סורוצ’ינצי, אלא שמכאן ואילך חדלו לקנות מידה. תהתה התגרנית הרבה עד שנתחוור לה כי איתרע מזלה בעטיו של המקטורן האדום, לא בכדי כל אימת שלבשה אותו חשה כאילו משהו מעיק עליה. לא עשתה חשבונות רבים והטילה את המקטורן באש – אך דא עקא: בגדו של שטן בוער באש ואיננו אוּכל. "א! הרי זה דורון של שדים!“ התחכמה לו התגרנית והגניבה אותו אל תוך קרונו של איכר אחד שבא למכור חמאה. קפץ השוטה על המציאה, אלא שכל באי היריד שוב אין להם ענין בחמאה. “הוי, לא דורשי טובתי תחבו בידי מקטורן זה! מעשה שטן הוא”. נטל קרדומו וקיצצו לגזרים; עוד קרדומו בידו והנה נדחק גזר אל גזר ושוב מקטורן שלם. הצליב עצמו שתי וערב, הנחית קרדומו שנית, את הגזרים פיזר על פני המקום כולו והסיע עצמו מכאן. אלא שמכאן ואילך בכל שנה, ודוקא בעונת היריד, מהלך השד על פני היריד בדמותו של חזיר, מחרחר בגרונו ומלקט גזרי מקטורנו. והבריות משיחים כי אינו חסר עכשיו אלא את השרוול בלבד. מאז ועד עתה מוקירים הבריות רגליהם מאותו מקום. והשטן הוא שהדיח השנה את ראש המועצה ל…

מחציתה השניה של המילה קפאה על שפתיו של המספר…

שמשת החלון נופצה ברעש; הזכוכיות ניתזו לכל העברים בקול נפץ. זרבובית אימים של חזיר נשתרבבה מן החלון. ודומה היה כי שאלה בפיה: “מה מעשיכם כאן, בריות חביבות?”

 

ח.    🔗

אימה הקפיאה את דמם של כל אלה שנמצאו בבקתה. העמית פער פיו והיה לאבן. עיניו יצאו מחוריהן מוכנות ומזומנות להיירות מתוך ארובותיהן; אצבעותיו הפשוקות נשארו תלויות באויר ללא זיע. הגיבור רב הממדים אימת מות נפלה עליו; קפץ באויר וראשו נחבט בפתין; הקורות נתפרדו ובן הכומר צנח על הקרקע בקול שאון והמולה. “אוי, אוי, אוי!” – צווח אחד מן החבורה צווחות נואשות, הטיל עצמו על הספסל והתחיל מנפנף בידיו ומטלטל רגליו. “הצילו!” – צרח עוד אחד ונתכסה באדרת. העמית שנתבהל בשניה ומתוך כך ננער מתדהמתו זחל מעוות כולו אל מתחת שולי שמלתה של זוגתו. וצ’רביק שהיה דומה למי שקיתון של רותחין נשפך עליו חבש על ראשו קדרה שנתחלפה לו בכובע, אץ אל הדלת, רץ ברחובות כמי שרוח תזזית נכנסה בו ולא חש את הקרקע מתחת לרגליו; רק לאחר שנתייגע האיט את קצב מרוצתו; לבו הלם בקרבו כבית הבד. זיעתו ניגרה מפניו פלגים פלגים. ככלות כוחו מוכן היה להטיל עצמו על הקרקע, אלא שבאותו רגע נשמע לו כאילו מישהו דולק אחריו… נשימתו נעצרה… “השד! השד!” – צווח כל עוד נפשו בו ושילש כוחותיו. לא יצאו רגעים מעטים עד שאיבד חושיו וצנח ארצה. “השד, השד!” – צרח פלוני בעקבותיו. חש צ’רביק כי מישהו משתער עליו בקול ענות גבורה, ומיד לאחר מכן ניטל ממנו זכרונו. נשאר שרוע באמצע הדרך, לשונו דבוקה לחיכו, באבריו אין זיע וכל עצמו אינו אלא בר־מינן רחמנא לצלן.

 

ט.    🔗

– שומע אתה, וולאס? – סח אחד מאותם המוני בני אדם שלנו תחת כיפת השמים וזקף עצמו מן הקרקע – מישהו הזכיר שמו של שד סמוך אלינו.

– מה אכפת לי – רטן הצועני שהיה שכוב על־ידו וחילץ עצמותיו – לדידי יכול הוא להזכיר שמותיהם של כל בני מינו.

– אבל הוא צווח כאילו חונקים אותו.

– מה הבלים לא ימלל אדם בשנתו.

– כרצונך, אחא, אבל דין הוא שנסתכל. חצוב נא מעט אש.

רוטן ורוגז קם הצועני השני על רגליו, פעמיים הגיה עצמו בנצוצות משל היו אלה חזיזים. נשב בפתילה עד שהפיח בה אש, נטל אותו מאור אוקראיני מובהק, שעיקרו כלי חרס שבור ממולא חלב אילים, יצא לדרכו והמאור בידו להאיר על הארץ.

– עמוד! כאן מונח דבר־מה; האר כאן!

מניה וביה נצטרפו עליהם עוד מספר אנשים.

– מה מונח, וולאס?

– דומני שני יצורים כאן זה על גבי זה. עליון למעלה ותחתון למטה. מי מהם השד – דבר זה לא תבחין עיני.

– ומי למעלה?

– אשה.

– הרי לך השד בכבודו ובעצמו.

הקהל פרץ בצחוק והשוק כולו ניעור.

– אשה עלתה על בן־אדם; נראה כי בקיאה אשה זו במלאכת הרכיבה – סח אחד מן החבורה שהקיפה את הזוג.

– הביטו וראו – החרה אחריו שני. הגביה שבר חרס משל קדרה שרק מחציתה נשתיירה והחזיקה מעמד על ראשו של צ’רביק – מה כובע חבש לו בר־נש זה!

הצחוק וההמולה הלכו וגברו עד ששבה אליהם רוחם של בני הזוג, דהיינו סולופי ואשתו שרבצו ללא רוח חיים. עדיין לא נפטרו שני אלה מפחדיהם ושעה ארוכה נעצו עיניים קפואות בפניהם השחומות של הצוענים: שלהבת מהבהבת האירה קלושות את כל החבורה שדמתה לעדת גמדים אגדית מוקפת אידי שאול כבדים ושרויה באפלת ליל נצח.

 

י.    🔗

צחותו של בוקר רענן נפרשה על פני סורוצ’ינצי שקמה משנתה. מכל ארובה נישאו תמרות עשן לקראת החמה שנגלתה בשמים, היריד פתח בהמיתו ושיקוקו. הכבשים פעו, הסוסים צהלו; צריחתם של אווזים ותגרניות ניסרה במחנה כולו – וכל אותו שיח אימים על המקטורן האדום, שהפיל חתיתו על הבריות בשעות רזין דרזין שבין השמשות, הלך ונמוג ככל שהאיר הבוקר.

צ’רביק היה מנמנם במחסנו של עמיתו. המחסן היה מסוכך בתבן וצ’רביק מתפהק ומדי פעם בפעם מחלץ עצמותיו. שרוי היה בין שוורים, שקי קמח וחיטה ודומה כי לא היה לו כל חשק להינתק ממתק חלומותיו. אך זו צרה: פתאם קלטה אזנו קול מוכר לו מתמול שלשום, מוכר ממש כאותה אצטבת תנור ברוכה שבבקתתו – זה המקלט לעיתות בטלה – או כפונדקה של שארת בשרו מהלך עשרה צעדים ממפתן ביתו.

– קום, קום! – קשקשה באזנו זוגתו אנינת הנפש ומשכה בכל כוחה בידו.

צ’רביק לא השיב לה. ניפח לחייו והתחיל מנענע ידיו כמי שמתופף על גבי תוף.

– מטורף! – נצטווחה אשתו עם שהיא מתחמקת מתנופת ידו, אשר כמעט פגעה בפניה.

– יקחני אופל, אם לא הייתי מדמה, יונתי, כי פרצופך אינו אלא תוף, ואני נצטויתי לתופף עליו את תרועת ההשכמה כאותו חייל רוסי. ומי הם שפקדו עלי לעשות דבר זה? אותם פרצופי חזירים, שבגינם כפי שאומר ידיד נפשנו…

– די, די לך לטחון הבלים! הזדרז וגרור את הסוסה למכירה. בזיון וקצף! בני אדם הגיעו ליריד ולא מכרו אפילו קב חרובין.

– צרה צרורה היא, זוגתי – פתח סולופי – עכשיו יהיו הבריות מלעיגים עלינו.

– לך, לך! גם בלאו הכי מלעיגים עליך.

– הרי רואה את שעדיין לא נטלתי ידי – המשיך צ’רביק. שוב נתפהק וגירד גבו על מנת להרויח עוד כמה רגעי בטלה.

– מה טיבה של רוח הטהרה שנכנסה בך דוקא בשעה זו? מאימתי מדקדק אתה במצוות נקיון? הרי לך אלונטית וקנח זיו איקונין שלך…

תוך כדי דיבור נטלה בידה חפץ שהיה מגולל כגבלול, אך מיד השליכתו באימה ובחרדה ממנה והלאה: היתה זו השרוולית משל המקטורן האדום.

– לך, לך, עשה את שלך – פנתה שוב אל בעלה לאחר שהתאוששה וראתה שבחיר לבה עד כדי כך נזדווע, שרגליו סירבו לנוע ושיניו נקשו שן אל שן.

– לא מכירה תהיה זו אלא פורענות – רטן לעצמו בשעה שהתיר את סוסתו והוליכה אל הככר – לא בכדי היה לבי כבד עלי כשנסעתי ליריד ארור זה משל העמיסו על שכמי נבלתה של פרה; אפילו השוורים ניסו פעמיים לחזור הביתה. ולא עוד אלא שזכור לי עכשיו כי יצאנו ביום ב' בשבוע – יום מועד לפורענות מששת ימי בראשית. לא ינום ולא יישן שד ארור זה. וכי מה ממנו יהלוך אם מקטורנו תחסר בו שרוולית אחת? ולא היא: שש הוא להדריך מנוחתם של בריות הגונות. לוא, כדומה למשל, הייתי אני שד – השם ירחם וישמור – כלום הייתי מטריח עצמי לשוטט בלילות בשל קרעי בד ארורים?

שרשרת הגיונותיו ניתקה על־ידי קול גס וצורם. צועני גבה קומה ניצב עליו.

– מה תמכור, ברוך אלהים?

המוכר החשה שעה קלה וסקר את הצועני מכף רגל ועד ראש. בלי שעצר בהילוכו ובלי שהוציא את הרסן מידיו השיב לו בשובה ונחת.

– עיניך הרואות.

– רצועות? – הקשה הצועני ונתן עיניו ברסן שהיה בידיו.

– כן, רצועות, ובלבד שסוסה זו ורצועות היינו הך הם.

– ימח שמך, אחא. סוסה זו דומה עליה שאתה מאכילה קש.

– קש?

עמד צ’רביק למשוך ברסן כדי להעביר לפני הצועני את סוסתו בכל יפיה והדרה ולהוקיע בדרך זו את המעליל על הלעז שהוציא עליו, אלא שמשום מה חבטה ידו שלו בסנטרו שלו בקלילות מופלאה. הציץ וראה כי ידו מחזיקה ברסן מבותק ואליו קשור – אוי לאותה זועה! שערותיו סמרו וניצבו על ראשו כהר נשפה ורם – בדל שרוולו האדום של המקטורן…

רקק צ’רביק, הצטלב, נפנף בידיו, נשא רגליו ונמלט על נפשו מאימתה של מתנה בלתי צפויה זו. זריז היה כנער עול ימים ועד מהרה צלל בתוך ההמון.

 

יא.    🔗

– תפוס אותו! תפוס! – צווחו כמה נערים בקצהו הצפוף של הרחוב ומיד חש צ’רביק כי נתון הוא בידיים אמונות.

– כפתו אותו! בר־נש זה גנב סוסתו של אדם הגון!

– למען השם! על שום מה אתם כופתים אותי.

– והוא עוד מקשה קושיות! ועל שום מה גנבת את סוסתו של האיכר צ’רביק שבא ליריד?

– דעתכם נטרפה עליכם, נערים, וכי היכן נשמע שיהא אדם גונב מעצמו?

– זמירות ישנות, אחא. כבר נתנסינו בכגון אלה. על שום מה רצת כל עוד נפשך בך משל השטן עצמו דולק אחריך?

– על כרחך אתה רץ למראה בגדו של הסטרא אחרא!

– לא, חביבי! לא את עינינו תנקר! עתיד אתה עוד לקבל מנה אחת אפיים מידו של ראש המועצה על שמטיל אתה על הבריות אימתם של שדים ורוחות.

– תפוס אותו! תפוס! – בקעה צעקה מקצהו השני של הרחוב – הנה הוא, הנה הוא הברחן!

ולנגד עיניו של צ’רביק הופיע עמיתו במצב עלוב ביותר, ידיו נתונות לאחוריו והוא מובל בידי חבורת נערים.

– נסים ונפלאות! – סח אחד מהם – לוא שמעתם שיחו של רמאי זה. די להציץ בפניו כדי להכיר בו גנב. משנשאל על שום מה הוא רץ כמי שרוח תזזית נכנסה בו השיב כי שיקע, כביכול, ידו בכיסו ובמקום תיבת טבק שלה מתוכו גזר בד ממקטורנו של השד. הקרע ניצת בשלהבת אדומה ומתוך כך, כביכול, נשא רגליו ונמלט על נפשו.

– אההה! הרי אלו שתי צפרים מקן אחד! לכפות את שניהם יחדיו!

 

י"ב.    🔗

– אפשר באמת, אחא, קנית במשיכה דבר־מה? – שאל צ’רביק. הוא רבץ כפות תחת גנונת תבן סמוך לידידו.

– גם אתה בעצה אחת עמם, אחא! תשכח ימיני אם מעודי גנבתי אף כהוא זה, להוציא אולי כופתאות בשמנת מעשי ידיה של אמי, ואף אלה כשעדיין לא הוצאתי את שנתי העשירית.

– בשל מה, אחא, התרגשה עלינו פורענות זו? מילא, אתה… עוד חצי צרה. מאשימים אותך שגנבת ממישהו אחר; אבל אני ביש גדא שכמותי, על שום מה טפלו עלי עלילה זו? סוסה, כביכול, גנבתי מעצמי. איתרע מזלנו, אחא. גזרה היא מן השמים.

– אוי לנו, יתומים עלובים שכמותנו.

ידידי הנעורים פתחו שניהם כאחד ביבבה ראויה לשמה.

אותה שעה נכנס אליהם גריצקו.

– מה אירע לך, סולופי? – פתח הלה – מי כפת אותך?

– א! גולופופנקו, גולופופנקו! – נצטעק סולופי שמח כמוצא שלל רב – הרי הוא כאן, אחא! אותו בחור עצמו שסיפרתי בשבחו בפניך. גברא רבא! יבואו עלי כל מדוי מצרים אם לא ראיתיו במו עיני מערה לקרבו כד חרס שקיבולו כראש זה שעל כתפיך ואינו מעווה פניו אף כהוא זה.

– אם כן, אחא, מה פסול מצאת בבחור נאה זה?

– רואה אתה, בחור – פנה צ’רביק אל גריצקו – אצבע אלהים היא, בגינך הפליא מכותי. סלח לי, מחל לי, כפר לי! בחיי ראשי מוכן אני לעשות הכל בשבילך… אלא שאין אני בן־חורין. הפלונית שלי דיבוק נכנס בה.

– חלילה לי לנטור לך איבה, סולופי. אם רצונך בכך אשחררך בן רגע – מיד קרץ לנערים שהופקדו עליו. הזדרזו הללו והתירוהו כהרף עין – ואתה שלם תשלם כערכך: חתונה. נשתה לחיים ונצא במחול עד שנחוש ברגלינו שנה תמימה.

– ניחא, ניחא – סח סולופי וספק כפיו – באמונה, חיתה נפשי ולבי עלז בקרבי משל חטפו המוסקאלים את הפלונית שלי והסיעוה מכאן. מה נאמר ומה נדבר: אם יצלח ואם לא יצלח – מבעוד יום חופה וקידושין ואחר כך נאכל ונמחה פינו.

– זכור ואל תשכח, סולופי. בעוד שעה אסור אליך; ועכשיו לך לביתך. שם מחכים לך הסרסורים לקנות סוסתך וחיטתך.

– ומה? וכי נמצאה הסוסה?

– נמצאה.

מגודל השמחה קפא צ’רביק על עמדו והיה מפלבל בעיניו על גריצקו שהתרחק והלך.

– ומה, גריצקו? וכי לא מלאכה יפה עשינו? – סח הצועני גבה הקומה אל גריצקו שהיה נחפז בדרכו. – והרי השוורים שלי.

– שלך, שלך.

 

י"ג.    🔗

בדד ישבה פאראסקה בבקתה, סנטרה החינני על מרפקה השעינה, וכל כולה שקעה בשרעפים. הזיות לאין ספור התאבכו סביב ראשה הלבקוני. יש שבת צחוק קלילה רפרפה על שפתיה שפתי השני והרגשת חדוה זיקפה את גביניה הכהים, ויש שענן מחשבה ודאגה השפילם מטה מטה עד לעיניה החומות־ מאירות. “ומה אם לא יתקיימו הדברים שסח לי? מה אם לא ישיאוני? אם… לא, לא! היה לא תהיה! אמי החורגת עושה ככל העולה על רוחה. כלום גם אני איני רשאית לעשות ככל העולה על רוחי? אף אני יש בי עיקשות די והותר. מה טוב הוא ומה יפה הוא! מה נפלאה האש הבוערת בעיניו השחורות! מה נאה דיבורו: “פאראסיה, יונתי”. מה יאה לו המקטורן הלבן. מוטב היה אלו אבנטו היה צבעוני יותר!.. אארוג לו אבנט כזה מיד לאחר שנעקור לבקתתנו החדשה. כל אימת שאני מהרהרת בו גואה השמחה בלבי – היא שלתה מחיקה ראי קטן, מוקף מסגרת נייר אדומה. ראי זה קנתה ביריד והיתה מביטה בו בהנאה כמוסה – מכאן ואילך אם אפגוש אותה בדרכי לעולם לא אקוד לה. אפילו תתפקע לא אחוה לה קידה. לא, אם חורגת, די לך לחבוט בבתך החורגת! חול יכסה סלעים, אלון ישח כערבה על חוף מים, ואני לא אכוף גופי לפניך. והרי נשתכח מלבי דבר־מה… כדאי לי שאחבוש אותו שביס. משל אמי החורגת הוא, ואף־על־פי־כן אנסה שמא יאה הוא לי ואני יאה לו”. היא קמה ממקומה והתחילה מהלכת על פני הבקתה, ידה מחזיקה בראי, ראשה מוטה אליו וכל כולה חרדה ורתת משל חוששת היא שמא תמעדנה רגליה ותיפול: לא רצפה מתחתיה כי אם תקרה, וסמוך לתקרה מדפים גדושי קדרות והקורות שבן הכומר הוצנח מהן לפני זמן מה. “מה הוא שאירע לי? כלום תינוקת אני? – קראה לפתע בקול רם – חוששת אני לדרוך בכף רגלי!” מיד טפפה ברגליה וניקשה בעקביה הלוך וטפוף, הלוך ונקש. לא יצאו רגעים אחדים עד שנתנה ידה השמאלית במותנה ויצאה במחול. הראי לנגד עיניה, פרסותיה מנקשות ובפיה הזמר החביב עליה:

אותה שעה הציץ צ’רביק בדלת וראה את בתו מכרכרת לפני הראי. עמד במקום שעמד ולא זז ממנו שעה ארוכה. כל אותה שעה היה סוקר את בתו ומחייך לתעלוליה שכמותם עין לא ראתה; ואלו הנערה כיון שהיתה שקועה במלאכתה ובהרהוריה לא נתנה דעתה על כל הסובב אותה. ברם, מששמע צ’רביק את צלילי הזמר המוכר, התחילו אבריו מרקדים מאליהם. אף הוא תקע כפותיו במתניו והפסיע אל תוך הבקתה כולו אומר גאוה. מניה וביה שכח את כל עסקיו והיה מרקד במלוא אונו, כופף ברכיו ומיישרן, גוהר ומזדקף כיד המחול הטובה עליו עד שנשמע צחוקו הקולני של העמית, וזוג הרקדנים התנער.

– אב ובתו שמחים, הללויה! עורכים להם חתונה לעצמם, והאב מרקד בפני הכלה. צאו וראו: החתן בא.

מששמעה פאראסקה את המלה חתן יוצאת מפיו של העמית נתחכללו פניה וסומקן עלה על סומקו של הסרט הכרוך בשערה, ואלו אביה קל הדעת נזכר לשם מה בא לכאן.

– ובכן, בתי, דין הוא שנזדרז! חיבריה עלץ לבה על שמכרתי את סוסתי ונחפזה אל השוק לקנות לה תחתונים ועליונים. שומה עלינו, בתי, לסיים את הכל כל עוד שוהה היא שם.

אך עברה פאראסקה את מפתן הבקתה מיד הוטלה בזרועותיו של הבחור בעל המקטורן הלבן, שהיה ממתין לה ברחוב ועמו קהל רב.

– הרי את מקודשת לו כדת – סח צ’רביק עם ששילב ידיהם של בני הזוג – יברככם המשיח ישוע, וראו חיים זה עם זו כזר קלוע.

רחש חלף בקהל.

– מוטב לי שכרסי תתפקע משאתיר חתונה זו – צוחה זוגתו של סולופי. אך הקהל היה דוחף והודף אותה בצחוק גדול.

– אל תשתטי, זוגתי, אל תשתטי – סח צ’רביק לאחר שראה כי שני צוענים גברתנים השתלטו על זרועותיה של זו – את הנעשה אין להשיב. אין זה ממנהגי לחזור בי מדברי.

– לא, לא! היא לא תהיה! – צוחה חיבריה, אלא שאיש לא נתן דעתו עליה. כמה זוגות קרבו אל הזוג הצעיר והקיפוהו בחומה בצורה של מחוללים.

רגש מוזר שאין לו הסבר היה תוקף כל אדם שהיה רואה כיצד כנר, שלבושו מקטורן עשוי אריג מטוה בית ושפמו הארוך קצותיו מסולסלים כלפי מעלה, הקיש בקשתו על מיתרי כינורו, וצליל ראשון זה שניתק מן המיתרים הפיח אחדות בלבותיהם של הנאספים, וכל הקהל כולו הפך מרצונו או בעל כרחו לחטיבה מלוכדת אחת. דמויות קודרות, שלכאורה מעולם לא ריצדה בת צחוק על פניהן, היו מתלים בעקביהן ומרטיטים כתפיהן. הכל נישא ונסחף בגלי המנגינה. הכל דהר ורקד. ואולם שבעתיים מוזר ומסתורי הוא הרגש שהיה מתעורר במעמקי נפשו של הצופה למראיהן של הישישות. ישישות אלה, שרוח קפאון של בית עלמין נשבה על פניהן הבלות משנים, נדחקו בין בריות חדשות, צוחקות, חיות! פוחזות שכמותן! בלי שמחת נעורים, בלי ניצוץ של אהדה, רק בכוחו של היין – כאותו מכונאי הכופה על גולם שאין נשמה באפו תנועות מעין תנועותיו של בשר ודם – היו הללו נדות לאטן בראשיהן, ראשים שעברם היין, מרקעות קצובות ברגליהן אחר הקהל המתהולל ואפילו אינן מפנות עיניהן אל הזוג הצעיר.

הצחוק, ההמולה, הזמר קולם הלך ונתעמם. הקשת גססה, רפתה וצליליה המעורפלים אבדו בחלל הריק. זעיר שם נשמעה עוד רקיעה בדומה להמיית הים במרחקים, אך עד מהרה נתרוקן היקום ונדם.

האם לא כך פורחת לה ונוטשת אותנו השמחה, אורחת זו יפהפיה והפכפכת, ואך לשוא מנסה צליל בודד להביע עליצות וגיל? בהד של עצמו שומע הוא ישימון ועצב ומאזין להם תועה נבוך בדרכים, האם לא כך מתפזרים על פני תבל רבתי ידידי משוּבה מימי הנעורים, ימים חדורי דרור ומלאי געש? אחד אחד נפוצים המרעים בארבע כנפות הארץ ועוזבים לנפשו את אחיהם השׂב. שומם יושב הרע הנטוש. בלבו מועקה, בנפשו יגון ותשועה אין.