עד היכן הגעת, חיילי הטוב שווייק!
בנארודני פוליטיקה ובביטאונים רשמיים אחרים הופיע שמך בקשר לכמה סעיפי החוק הפלילי.
כל מי שהכיר אותך קרא בפליאה: “בית המשפט הארצי בתור בית דין פלילי, מחלקה 4, ציווה להחרים את רכושו של יוזף שווייק, סוחר נעליים, מקום מגוריו האחרון קראלובסקה וינוהראדי, בעוון פשע עריקה לאויב, בגידה במלכות ופשע נגד כוחות המלחמה הממלכתיים לפי סעיפים 183–194, מס' 1334, אות ג' וסעיף 327 של החוק הפלילי הצבאי.”
איך באת במגע עם הספָרות האלה, אתה, שרצית לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד “טיפת הדם האחרונה”?
1 🔗
החייל הטוב שווייק סבל משיגרון ולכן אפשר להכתיר פרק זה גם בכותרת מלחמה ושיגרון. כאשר פרצה המלחמה, היא מצאה את שווייק, בעל העבר המהולל, במיטה. בארון היו תלויים מכנסי הצבא החגיגיים שלו וכובע הנושא את האותיות FJI 1, שאותם היה שכנו נוהג לשאול לנשפי תחפושות ושאר הבילויים במסכות.
מכאן אנו רואים, שהחייל הטוב שווייק הניח מזמן למדי צבא והתמקם בחנות נעליים קטנה בווינוהראדי, שם הוא חי ביראת שמים ושם התנפחו רגליו דרך קבע פעם בשנה.
כל הבאים לחנות שלו כדי שיתקין סוליות חדשות לנעליהם, היו חייבים להבחין בתמונת פראנץ יוזף בצבעים צעקניים להחריד, שהייתה תלויה בדיוק מול דלת הכניסה.
ובכן, שם היה תלוי המצביא העליון, מחייך חיוך מטופש לעבר כל לקוחות שווייק. היה תלוי שם זה שלמענו רצה שווייק לשרת עד טיפת דמו האחרונה, ומסיבה זו אף מצא את עצמו בפני ועדת חקירה, מפני שהאדונים בצבא לא היו מסוגלים להבין, איך מישהו יכול להיות בעל שכל בריא, ויחד עם זאת לרצות להביא קרבן למען הוד מעלתו הקיסר.
במשרדי הגדוד, תחת מספר רישום 16/112, היו שמורים המסמכים הנוגעים למהלך חקירת הסופר־ארביטרציה של החייל הטוב שווייק ותוצאותיה.
נאמנותו להוד מעלתו הקיסר תוארה שם כפסיכוזה קשה, בהתאם לדברי הרופא הראשי, שאמר לשלישו בשעה שהגיע תורו של שווייק: “שלח אלי את המטומטם.” לשווא טען שווייק, שהוא לא יעזוב את הצבא, שהוא רוצה להמשיך לשרת. גילו לו גידול נדיר בחלל התחתון של עצם הגולגולת, וכאשר אמר לו המאיור בוועדה: “אתה אידיוט מושלם, אתה בסופו של דבר תרצה להגיע גם למטה הכללי,” ענה שווייק בטוב לב: “בסדר, אם אתה חושב, אדוני, שהייתי יכול להוציא אותם שם מהבוץ.”
על אמירה זו קיבל שמונה ימי צינוק, במשך שלושה ימים שכחו להביא לו שם אוכל וכשסוף סוף ריצה את עונשו, הובילו אותו למשרדי הגדוד, נתנו לו פתק לבן, שעליו היה כתוב שהוא משוחרר מהצבא בגלל טמטום, לאחר מכן הובילו אותו שני חיילים בחזרה לקומת המגורים, כדי שייקח את חפציו, ושוב הובילו אותו מהקסרקטין החוצה.
ליד השער השליך שווייק את מזוודתו הקטנה לאדמה וקרא: “אני לא רוצה לעזוב את הצבא, אני רוצה לשרת את הוד מעלתו הקיסר עד טיפת הדם האחרונה.”
על המילים הנעלות הנ"ל הגיב המלווה שלו בדחיפת אגרוף לצלעות של שווייק, ובעזרת כמה חיילים מתבטלים שעמדו שם, הוציאו אותו בכוח משער הקסרקטין.
הוא עמד על מדרכת הרחוב האזרחי. האם ייתכן, שלעולם לא ישמע עוד בחצר הקסרקטין שת תזמורת כלי הנשיפה מתאמנת בנגינת Gott erhalte? האם ייתכן, שלעולם לא יתקע לו הסמל אגרוף בבטן ולא יאמר לו: “סתכל לי בעיניים, 'סתכל לי ישר בעיניים, או שאני עושה ממך קציצות, קוף!” האם ייתכן, שלעולם לא יאמר לו עוד סרן ואגנקנכט: Sie boehmischer Schweinshund mit ihrer weissroten Meerschweinnase!"2 האם לא ישובו הזמנים היפים לעולם?
……………………………………..
הכרזת המלחמה מצאה את שווייק במיטה, חולה שיגרון, שממנו סבל מאז מאבקו העיקש נגד השחרור מהצבא:
2 🔗
למחרת, עוד לפני שד"ר גרוש היה יכול להביע באוזני המושל את רגשות נאמנותו בשעה הכרזת המלחמה, הביע החייל הטוב שווייק ברחובות פראג, לפני התקהלות המון גדול, את נאמנותו בדרך אחרת.
בעגלה שבה מסיעים חובשים את החולים הסובלים מניוון חוט השדרה, ששאל מחנות סטוֹאוּפָּה, הוא נדחף, קב בכל יד מידיו, דרך רחובות העיר על ידי השוליה בוֹהוּסּלָב, קורא לסביבתו הנרגשת: “קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!”
האנשים צחקו, הצטרפו לתהלוכה, וליד המוזיאון קיבל איזה יהודי, שקרא “הידד!” את המכה הראשונה. בפינת רחוב קרָאקוֹבְסְקָה היכה ההמון שלושה סטודנטים גרמניים, ובשירת שיר העם “לא טוחנים, לא טוחנים” הגיעה התהלוכה עד לרחוב ווֹדיִצְ’קוֹבָה, שם התרומם שווייק בכאב מעגלת הנכים, ומנופף בקביים קרא: “ועוד פעם קדימה לבלגרד, קדימה לבלגרד!” באותו רגע כבר הגיחה המשטרה, ברגל ורכובה על סוסים.
כעבור חמש דקות היו שווייק, ישוב בעגלה, והשוליה בוהוסלב האזרחים היחידים בים מדי המשטרה.
בזה הרגע נפגשו ליד עגלת הנכים מפקח המשטרה קלימה ומפקח המשטרה הרכובה קלאוס.
“ציד מוצלח,” בירך קלימה.
“ציד מוצלח,” השיב קלאוס.
“צא מהעגלה!” ציווה על שווייק מפקח משטרה אחר, בעל זקן.
“אני לא יכול, יש לי רימטיזם, הרי אני…”
“סתום את הפה,” אמר לו המפקח קלימה, “אנחנו מכירים את זה, הוציאו אותו מהעגלה!”
ארבעה שוטרים התנפלו על שווייק, ואותה שעה שישה שוטרים רכובים ושנים־עשר שוטרים רגליים גררו לרחוב וודיצ’קובה את השוליה בוהוסלב, שצרח בקולי קולות: “אדון שווייק, אדון שווייק, אני הולך עם האדונים האלה!”
בינתיים ניסו ארבעה שוטרים בלהט רשמי בלתי רגיל להעמיד את שווייק חולה השיגרון על רגליו. שווייק נשך את שפתיו מרוב כאב: “אני לא יכול…”
“תקעו את הארטיסט בחזרה לעגלה!” נשמעה הפקודה החדשה, והשוטרים מילאו אותה במהירות הבזק, קורעים באותה שעה את מעילו ואת בטנת הווסט שלו מאחור, ותולשים את צווארון חולצתו, שנשאר ביד אחד השוטרים.
שני שוטרים דחפו מאחור את העגלה עם השלל יקר הערך, שניים הלכו לידה, ושמונה מנצחים חמורי סבר רכבו משני צדיה.
נוצות התרנגול על הכובעים התבדרו ברוח, הסוסים צהלו, כל התהלוכה צעדה אל מטה המשטרה, והחייל הטוב שווייק התחיל לחייך חיוך נלבב. הוא הרגיש, שרגליו מתגמשות בהדרגה. הוא היה מסוגל להניע את אצבעות רגליו בתוך הנעליים ללא כאב, ונעמד בפני חידה מדעית גדולה. השיגרון שלו הלך ונעלם ככל שהתקרבו למטה המשטרה. פנים אל פנים מול כל מנגנון המשטרה הלך השיגרון והתנדף, וכאשר נסגר אחרי שווייק שער המטה ברחוב בַּארְטוֹלוֹמֵיְיסְקָה, ניסה החייל הטוב שווייק לקפוץ מן העגלה. זה נחשב להתגרות נוספת.
“שאו אותו למעלה!” ציווה המפקח קלימה וכעבור שעה קלה מצא שווייק את עצמו במחלקת החקירות של משטרת פראג.
כך הסתיימה ההפגנה שלו.
המרכיבים האוטוביוגרפיים / רות בונדי 🔗
מקצועו של שווייק השתנה שלוש פעמים: בסדרת הסיפורים הראשונה משנת 1911 הוא נגר, בסדרה משנת 1917 הוא בעל חנות נעליים ורק ברומן עצמו הוא בעל מכון לכלבים. כמו בפרטים רבים אחרים, קיימת כאן הקבלה בין חיי האשק וחיי שווייק: זמן קצר בלבד, כאשר חיזר אחרי ירמילה מאיירובה, בתו של פסל בפראג, חדל האשק לשתות, התלבש בצורה מסודרת וניסה להתקיים כנדרש מחתן לעתיד של בת למשפחה בורגנית מכובדת, שהתנגדה בתוקף לנישואי הבת לאנרכיסט ונווד. זמן מה עבד האשק כעורך כתב העת עולם בעלי החיים, ולבסוף הקים יחד עם אשתו, את בית המסחר לכלבים. הסיפור בנוסח אוטוביוגרפי על הקריירה של האשק כסוחר כלבים, הופיע בכתב העת סווייטוזור בשני חלקים באפריל ובמאי 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.