לאוסטריה שלוש ספינות אוויר בעלות מנגנון ניווט, שמונה עשרה ספינות אוויר שלא ניתן לנווט אותן וחמישה מטוסים. את החייל הטוב שווייק צירפו למחלקת המטוסים, כדי שיוסיף בשירותו לכבודה ולתפארתה של יחידת הצבא החדשה הזאת. בהתחלה היה מוציא בשדה התעופה הצבאי את המטוסים מן המוסכים ומצחצח את חלקי המתכת בטרפנטין ובגיר.

הוא התחיל את שירותו ביחידת המטוסים מן היסוד. כפי שהבריש בקפידה את סוסו של הכומר הצבאי בטרידנט, כך עבד במרץ על המטוסים, מבריש משטחים כאילו היו סוסים, ובתור סמל הוביל את החיילים לשמירה על המוסכים, ובאותה שעה שינן להם: “לעוף מוכרחים ולכן, אם מישהו ירצה לגנוב מטוס, תירו בו בלי רחמים.”

כעבור כשבועיים הועלה לתקן של נוסע. אבל זו העלאה בדרגה מסוכנת מאוד. הוא הוסיף משקל למטוס הקל וטס עם הקצינים. ואולם החייל הטוב שווייק לא ידע פחד. בחיוך היה עולה לאוויר, מביט בהכנעה והערכה בקצין המנווט את המטוס, ומצדיע, כאשר ראה למטה מתחתיו בעל דרגה גבוהה יותר נע לאטו על פני שדה התעופה.

וגם כאשר מדי פעם נפלו והמטוס התרסק, היה זה תמיד החייל הטוב שווייק שיצא מההריסות, ובעודו מסייע לקצין לקום על רגליו, היה מצדיע ומכריז: " מודיע בהכנעה, שנפלנו ושאנחנו בריאים ושלמים."

הוא היה בן לוויה נעים. באחד הימים טס עם הקצין הֶרְצִיג, וכאשר היו בגובה של 826 מטרים, חדל המנוע לפעול.

"מודיע בהכנעה, שנגמר לנו הדלק, "נשמע מאחורי גב הקצין קולו הנעים של שווייק, “מודיע בהכנעה, ששכחתי למלא את המכל.” וכעבור זמן קצר: “מודיע בהכנעה, שאנחנו נופלים לדנובה.”

כאשר עלו ראשיהם כעבור שעה קלה מתוך אדוות מימי הדנובה הירקרקים, אמר החייל הטוב שווייק, שוחה בעקבות הקצין אל החוף: “מודיע בהכנעה, שהיום הגענו לגובה שיא.”

עמדו להיערך טיסות ראווה משדה התעופה הצבאי בקרבת רובע נוישטאדט שבווינה.

בדקו את המטוסים, הפעילו את המנועים לשם ניסיון וערכו את ההכנות הדרושות להמראה.

סגן הרציג התכוון להמריא עם שווייק במטוס דו־כנפי מדגם רייט, שאליו חובר מכשיר מוריסון, ובעזרתו אפשר להמריא ללא האצה על הקרקע.

היו נוכחים הנספחים הצבאיים של מעצמות זרות.

הנספח הרומני, מאיור גרגורסקו, הראה עניין רב במטוסו של הרציג, התיישב בתוכו ובחן את מוטות הניווט השונים.

החייל הטוב שווייק הפעיל את המנוע לפי פקודת הסגן, המדחף הסתובב, שווייק, יושב ליד המאיור הרומני הסקרן, סידר בריכוז רב את כבל המתכת המחבר את מנגנון ההיגוי האחורי והתנהג בשוויון נפש עד כדי כך, שהפיל את את הכובע מראש הנספח הרומני.

סגן הרציג התרתח: “שווייק, חמור שכמוך, עוף לכל הרוחות!”

“!Zu Befehl, Herr Leutnant”, קרא שווייק, אחז בהגה הגבהים ובמוט מכשיר מוריסון והמטוס המריא אל על, כאשר הפעימות הקצובות של המנוע המעולה נשמעות למרחקים.

20, 100, 300, 450 מטרים גובה בכיוון דרום־מערב, אל הרי האלפים המלבינים, במהירות 150 ק"מ לשעה.

המאיור הרומני המסכן התאושש חלקית רק מעל איזה קרחון, שמעליו טסו בגובה נמוך כל כך, עד שיכלו לראות תחתיהם בבירור את יפי הטבע, את שדות השלג, את תהום המעמקים המאיים, המשקיף עליהם בחומרה.

“מה קורה?” שאל, מגמגם מרוב פחד, המאיור הרומני הסקרן גרגורסקו.

“מודיע בהכנעה, אנחנו טסים לפי פקודה,” ענה החייל הטוב שווייק ביראת כבוד. “האדון הסגן ציווה: ‘עוף לכל הרוחות!’ אז אנחנו עפים, במחילה מכבודתך.”

“ומתי אנחנו ננחת?” שאל המאיור הרוןמני גרגורסקו בשיניים נוקשות.

“אני מבקש סליחה, אבל אני לא יודע, מתי ניפול. אני טס לפי פקודה ואני יודע רק להתרומם, לרדת אני לא יודע, וזה גם אף פעם לא היה נחוץ לנו, כשהייתי עם האדון הסגן. כשהיינו בגובה, נפלנו מעצמנו.”

מד הגובה הראה על 1860 מטרים. המאיור לפת בחזקה את המוטות וצעק ברומנית: “Deu, Deu, Deu”, והחייל הטוב שווייק, מנווט בזהירות את ההגה, שר מעל האלפים שמעליהם עברו: “את הטבעת שנתת לי, לא אענוד, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אטען אותה לרובה, לעזאזל, למה לא.”

המאיור התפלל ברומנית בקול וקילל קללות נוראות, בשעה שבאוויר הצח המשיך להישמע קולו של החייל הטוב שווייק: “את המטפחת שנתת לי, לא אלבש, לעזאזל, למה לא, כשאבוא לגדוד שלי, אנקה בה את הרובה, לעזאזל, למה לא.”

מתחתיהם הבזיקו ברקים והשתוללה סערה.

בעיניים יוצאות מן החורים הסתכל המאיור ישר קדימה ובקול צרוד ביקש לדעת: “מתי זה ייגמר?”

“זה ייגמר מאה אחוז,” ענה בחיוך החייל הטוב שווייק, “לפחות עד עכשיו אנחנו, אדון הסגן ואני, תמיד נפלנו לאיזה מקום.”

הם היו אי שם מעל שווייצריה וטסו דרומה. “רק סבלנות, אבקש בהכנעה, כשייגמר לנו הדלק, אנחנו חייבים ליפול.”

“ואיפה אנחנו?”

“מעל איזה מים, מודיע בהכנעה, הרבה מים כאן, כנראה שניפול לים.”

מאיור גרגורסקו התעלף וכרסו השמנה נדחסה בין המוטות, כך שהיה תקוע בחוזקה בתוך מבנה המתכת.

ומעל הים התיכון שר לו החייל הטוב שווייק: “מי שרוצה לגדול, חייב כופתאות לאכול, איינס, צוואי, בצבא לא נפל, איינס, צוואי, מפני שכופתאות אכל, הכופתאות הצבאיות, כל אחת כמו ראש, איינס, צוואי.”

והחייל הטוב שווייק המשיך לשיר מעל פני הים האינסופיים בגובה אלף מטר: “יוצא לו גרנוויל דרך שער אבק השריפה לטיול…”

אוויר הים העיר את המאיור מעלפונו. הוא הביט בעומק הנורא, הבחין בים וקרא: “אלוהים, אלוהים!” והתעלף שנית.

הם טסו במשך הלילה והמשיכו לטוס. לפתע ניער שווייק את המאיור ואמר בחביבות: “מודיע בהכנעה, שאנחנו טסים מטה, אבל איכשהו בקלות.”

בצניחה אטית ירד המטוס, אחרי שנגמר לו הדלק, לתוך חורשת דקלים ליד טריפולי באפריקה.

החייל הטוב שווייק עזר למאיור לצאת מהמטוס, הצדיע ואמר: “מודיע בהכנעה, שהכול בסדר.”

החייל הטוב שווייק השיג שיא עולמי בטיסה אחרי שעבר את האלפים, דרום אירופה, הים התיכון ונחת באפריקה.

המאיור, בראותו סביבו דקלים, נתן לשווייק שתי סטירות, שאותן קיבל החייל הטוב שווייק בחיוך, מכיוון שרק מילא את חובתו אחרי שהסגן הרציג אמר לו: “עוף לכל הרוחות!”

על מה שקרה בהמשך קשה לספר, כי הדבר עלול להביך את משרד ההגנה, והוא בוודאי יכחיש, שאיזה מטוס אוסטרי נפל ליד טריפולי, שאם לא כן היינו מסתבכים בתסבוכת בין־לאומית גדולה.

המחבר וגיבורו בשבי / רות בונדי    🔗

האשק גויס למלחמה בשנת 1915, נשלח, אחרי ניסיונות השתמטות, לחזית גליציה ונשבה שם על ידי הצבא הרוסי, כרבים מבני ארצו, שחשו את עצמם קרובים יותר לאחיהם הסלביים מאשר לאוסטרים השנואים. האשק חזר אל שווייק כאשר שימש כתב העיתון צ’כוסלובן, שיצא לאור בקייב. זה היה ביטאון הלגיונות הצ’כיים והסלובקיים שנלחמו לצד הרוסים נגד המונרכיה האוסטרית־ההונגרית וגרמניה למען עצמאות עמיהן. החייל הטוב שווייק בשבי הופיע בארבעה־עשר המשכים. אמנם דמותו של שווייק לא השתנתה, אך נימת התיאורים של הנעשה סביבו רוויה שנאה תהומית למונרכיה האוסטרית־ההונגרית ולכל מה שהיא מייצגת. תיאורי הדמויות של אנשי הצבא, קציני המשטרה, פקידי הממשלה, רופאי בתי החולים ושל כל שאר משרתי המשטר ההאבסבורגי לרוב אינם מעוררים גיחוך, כמו ברומן, שנכתב כבר אחרי התפוררות המונרכיה, בנימה סלחנית, אלא הם כתובים בעט חדה מדי של תעמלן.

מובאים כאן רק שני קטעים מתוך הפרק הראשון של החייל הטוב שווייק בשבי, כדי להראות שמרכיבי הרומן היו קיימים כבר אז, אך הם עדיין לא מגובשים, רק טיוטות, והדמויות עדיין לא מעוצבות.