לרומאן רולאן / מקסים גורקי / משה בסוק

א    🔗

פאֶטרוגראַד, סוף דצמבר 1916.

חבר רומאֶן רולאַן, יקירי ונכבדי!

בקשה רבה לי אליך, כתוב-נא את הביוגראפיה של באֶטהובן, מותאמת לילדים. כן פונה אני לה. ג. וואֶלס¹ בבקשה להעלות קורות חייו של אֶדיסון; פריטיוף נאַנסן² יכתוב “חיי כריסטופור קולומבוס”; אני – “חיי גאַריבאַלדי”; המשורר העברי ביאליק³ – “חיי משה” וכולי. בסיועם של טובי סופרי הדור הייתי רוצה להוציא סדרה שלמה של ספרים לילדים, שתכנם – תולדות חייהם של האנשים הגדולים בכל העולם. ספרים אלה כולם יֵצאו על-ידי.

אתה היודע, שאין עוד איש הזקוק כילד לתשומת-לבנו בימים אלה. מורשת עלובה מורישים אנו, הבוגרים, עם הסתלקותנו מעולם זה. חיים אין-שמחה אנחנו מניחים להם. מלחמה נואלת זו – הוכחה נאמנה היא לרפיוננו המוסרי, לירידת התרבות. הבה נזכּירה איפוא לילדינו, שלא תמיד היו האנשים כה רפים ומגונים, כמונו – אהה – עתה. נזכיר-נא להם, כי אצל כל העמים היו, ומצויים גם כעת, אנשים גדולים, נשמות נדיבות. דווקא עתה הכרח הוא לעשות זאת – בימים אלה של טורפנות ובהמיות חוגגת-נצחון. מקרב לב אבקש ממך, רומאֶן רולאַן היקר, לכתוב “ביוגרפיה של באֶטהובן” ⁴ זו, שכן בטוח אני שאין איש אשר ייטיב לעשות זאת ממך…

קראתי בשקידה כל מאמריך שנתפרסמו בימי המלחמה וברצוני להביע לך את רחשי היקר והאהבה העמוקים שעוררו בי. אתה אחד המעטים שנפשם לא לקתה בטירופה של מלחמה זו, ורבה ביותר השמחה להכּיר, כי שמרת בלבך האציל מיטב העקרונות של האנושות. הרשני-נא ללחוץ מכאן את ידך, חבר יקר

מאכסים גורקי

ב    🔗

פאֶטרוגראד, 18 –21 במאֶרץ 1917.

ממהר אני להשיבך דבר, רומאֶן רולאַן היקר. הספר על באֶטהובן נועד לנוער המתבגר (בגיל י“ג–י”ח). הכוונה לסיפור לוקח-לב, ללא משוא-פנים, על חיי הגאון, התפתחות נפשו, עיקרי מאורעות חייו, היסורים שנתגבר עליהם והתהילה שזכה לה. מן הרצוי לספר כל מה שניתן לדעת על שנות-הילדות של באֶטהובן. מטרתנו לעורר בקרב הנוער אהבה ואמונה בחיים. מבקשים אנחנו ללמד את בני האדם רוח גבורה. צורך הוא, שיבין האדם כי הוא בורא העולם ואדוניו, כי הוא אחראי לכל הרעות שעל האדמה ולו התהילה על כל הטוב שבחיים. יש לסייע בידי האדם לנתק את כבלי האינדיבידואליזם והלאומנות. אכן, הכרחית היא עשיית נפשות לברית עולמית בין בני האדם.

הרעיון שהעלית בדבר כתיבת חיי סוקראטס⁵ משמח אותי מאד; בבקשה ממך, קום ועשה. ודאי תתאר את חיי סוקראטס על רקע החיים הקדומים באתונה, לא כן?

הערותיך, הדקות כל כך, בנוגע לספר על “משה” עולות בקנה אחד עם נקודת-השקפתי על תפקידה של הקנאות הדתית בחיים, שהיא מערערת אותם. ואולם לא בחרתי במשה אלא כבריפורמטור חברתי בלבד, ולגבי ביוגראפיה יש לראותו אך ורק מצד זה. כן חשבתי בדבר ז’אן ד’אַרק⁶, אך חושש אני שמא יכריחנו נושא זה לדבר על “הנפש המיסתורית של העם” ושאר דברים, שאין אני מבינם ורואה אותם כמזיקים לנו, הרוסים.

מה שאין כן חיי פראנציסקוס איש אסיזי⁷… אילו מחברו של ספר זה היה שׂם לו למטרה להוכיח מה בין פראנציסקוס איש אסיזי ולבין קדושי המזרח, קדושי רוסיה, היה זה דבר טוב ומועיל. המזרח פסימיסטי הוא, פסיבי, קדושי רוסיה אינם אוהבים את החיים, שוללים הם ומקללים אותם. פראנציסקוס – רליגיוזי ואפיקורי הוא כאחד, יווני הוא, אוהב הוא את האלוהים, כיציר נפשו הוא, כפרי רוחו. מלא הוא אהבה אל החיים ואין בלבו פחד משפּיל בפני אלוהיו. הרוסי הוא אדם שאינו יודע לחיות ואך יודע למות… חושש אני לומר, כי רוסיה מזרחית היא יותר מסין אפילו, רבה מדי המיסטיות אצלנו… בכלל, נחוץ לתת בלב בני-אדם את האהבה לפעולה, לעורר בהם כבוד לדעת, לאדם, לחיים.

תודה לך, תודה מקרב לב, על מכתבך הידידותי. הרי זה נחמה רבה לדעת, כי אי-שם, במרחק, ישנו אדם שנפשו כואבת כאב נפשך, כי אוהב הוא את היקר גם לך. כמה טוב לדעת זאת בימים אלה של אלימות וטירוף-הדעת. לוחץ אני את ידך, חבר יקר.

מאכסים גורקי

נ. ב.

המאורעות ברוסיה עיכבו את המכתב. נברך, איפוא, זה את זה, רומאֶן רולאַן, נברך מקרב לב.