ששים ושמחים: טיפּוּסים שפּוֹחתים והוֹלכים

 

מעֵין פּתיחה    🔗

“חברת שׂשׂים וּשׂמחים” – כּךְ קוֹראִים לָהם אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה. וּכדי להוֹציא טעוּת מלב הקוֹרא, חַייב אני הקדים ולאמוֹר, כּי על־פּי טבעם ודרכי־חַיֵיהם בּכל ימוֹת השנה אֵין הלָלוּ נראִים כּשׂשׂים וּשׂמחים כּלל. אַדרבּה, כּוּלָם בּני־אָדם שקטים ושפלי־רוּחַ, ענוים וּמַצניעי לכת, ודווקא עניִים מרוּדים, דווּיִים וּסחוּפים, שהשׂמחה רחוֹקה ממעוֹנם. ולא עוֹד, אֶלָא שבּכל ימוֹת השנה אֵין הלָלוּ נוֹהגים בּיניהם לבין עצמם מנהג חברה כּלָל. אַדרבּה, כּוּלָם פּרוּשים וּרחוֹקים זה מזה, כּל אֶחָד מתבּוֹדד בּפינתוֹ האפלה, כּל אֶחָד עוֹסק בּרשוּתוֹ ואֵינוֹ נוֹגע בּרשוּת חברוֹ אפילוּ כּמלוֹא הנימה. ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא, שבּוֹ רחוֹקים אֵלוּ נַעשׂים קרוֹבים, מזדמנים כּוּלָם יחד, כּאִילוּ נדבּרוּ בּיניהם קוֹדם לָכן, כּוּלָם עוֹשׂים אגוּדה אַחַת וכוּלָם משתּתּפים בּדבר אֶחָד: לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ. בּיוֹם זה יוֹצאִים בּני־אָדם אֵלוּ מגדרם, משנים אֶת טעמם וּמתהוֹללים לעֵיני כּל הכּתריאֵלים. אוֹחזים אִיש בּיד רעֵהוּ בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, מהלכים בּחוּצוֹת חבוּקים וּכרוּכים זה אַחַר זה, מרקדים וּמזמרים דברי־זמר עליזים, שׂמחים וּמשׂמחים אֶת כּל בּני העיר. נכנסים אֵצל בּעלי־הבּתּים החשוּבים לברכם בּרכּת יוֹם טוֹב בּקוֹל המוֹן חוֹגג, פּוֹרצים בּסערה אֶל תּוֹךְ בּתּי העשירים לקדש על היין בּניגוּן של שׂמחַת־תּוֹרה וּמַכריחים אוֹתם ואֶת נשיהם הגבירוֹת להוֹציא לָהם אֶל השוּלחָן אֶת היין היקר ואֶת בּקבּוּקי השכר המשוּבּח ואֶת הייש החָריף ואֶת כּל מיני התּרגימה הטוֹבים. ואין מסרבים לחברת השׂשׂים והשׂמחים! הכּל יוֹדעים, כּי בּיום הזה הם התּקיפים, לָהם ניתּן העוֹלָם וידם על העֶליֹונה. כּל שאֵינוֹ נוֹתן לָהם בּרצוֹן, סוֹפוֹ ליתּן בּאוֹנס. ואִם תּקניטם, יֵדעוּ בּעצמם למצוֹא אֶת הדרךְ אֶל התּנוּר החָם, להוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת תּבשילי החָג, הנוֹתנים ריחָם למרחוֹק, ולָתת מצוֹר על ארוֹן־המזוֹנוֹת, להוֹריד מעל אִצטבוֹתיו אֵת כּל מיני המרקחת המתוּקים, ולָרדת בּחבוּרה אֶל המַרתּף, להעלוֹת משם בּצהלת גיבּוֹרים מנַצחים אֶת המַשקאוֹת המשוּמרים ואֶת הקישוּאים החמוּצים ואֶת האבטיחים הכּבוּשים, הגנוּזים אֵצל העשירים לעתיד לָבוֹא, מוּכנים וּמזוּמנים לימי החוֹרף. ועוֹד כּמה וכמה מַעשׂים משוּנים, אשר לא יֵעשׂוּ בּישׂראֵל, יוֹדעים האנשים האֵלה לעשׂוֹת בּיוֹם הגָדוֹל הזה, יוֹם שׂמחַת־תּוֹרה.

אמת, כּל זה כּאַיִן הוּא וּכאֶפס לעוּמַת הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת שהיוּ הכּתריאֵלים הראשוֹנים מַראִים לפנים בּשׂמחת־תּוֹרה. לפנים בּשׂמחת־תּוֹרה היוּ חסידים ואַנשי־מַעשׂה שוֹתים וּמשתּכּרים בּעצמם וּמַשקים יין גם אֶת שׂר־השוֹטרים ואֵת שאָר נטוּרי העיר, והיתה השׂמחה גדוֹלה כּל־כּךְ, עד שהיוּ כּוּלָם עוֹלים על גג בּיתוֹ של הגביר וּמרקדים שם בּלא קפּוֹטוֹת. עכשיו נידלדלוּ בּכתריאֵליבקה חסידים ואַנשי־מַעשׂה וניטל טעם שׂמחת־תּוֹרה. עכשיו החסידים לא הם, ואַף השוֹטרים לא הם. בּימינוּ אֵלה אֵין לָנוּ אֶלָא יֶתר הפּליטה, חברה קטנה זוֹ של שׂשׂים וּשׂמחים, שאַף היא פּוֹחתת והוֹלכת משנה לשנה. הלָלוּ מתים, והלָלוּ נמַקים בּבתּיהם מעוֹצר רעה ויגוֹן. וּלפיכךְ אני נחפּז להציב לָהם ציוּן בּספר וּלהשאִיר זכר לָהם, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן כּיצד שׂמחוּ אבוֹתינוּ אַנשי־הגוֹלָה בּשׂמחת־תּוֹרה.

 

א. אֶליק האוּמן    🔗

אוּמנוּתוֹ אוּמנוּת חַייטים. חַייט הוּא. ולא חַייט גָדוֹל, אֶלָא חַייט קטן, כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ קטן, ורגליו קטנוֹת, וידיו קטנוֹת ואפילוּ זקנוֹ זקן קטן, קטן ודק. וּכנגד זה קוֹלוֹ קוֹל גָדוֹל דווקא. קוֹל אַדיר וחָזק. הכּל תּמהים עליו: יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ – מנַיִן לוֹ קוֹל גָדוֹל, אַדיר וחָזק כּל־כּךְ? ואוּלָם אִם אנוּ בּאים לתמוֹה ולשאוֹל שאֵלוֹת, אֵין אָנוּ מַספּיקים. שאִם כּן, יֵש לתמוֹה: יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ אֵיךְ יעצוֹר כּוֹחַ להגיח אֶל קרבּוֹ ייש הרבּה כּל־כּךְ, כּשמַגיע יוֹם שׂמחת־תּוֹרה?

ורק כּשמַגיע יוֹם שׂמחת־תּוֹרה. שאִילוּ בּשאָר ימוֹת השנה אֵין אֶליק האוּמן שוֹתה כּלוּם, לא יין שׂרוּף ולא יין סתם. ולא משוּם שהמַשקאוֹת החריפים זרים לרוּחוֹ, אוֹ שמא אסוּרים הם עליו בּהנאָה חָלילה, אֶלָא מטעם אַחר: אֵין לוֹ. עני הוּא, עלוּב זה, עני ואֶביוֹן. בּנים יֶש לוֹ, בּרוּךְ השם, הרבּה מאוֹד, ורק עבוֹדה אֵין לוֹ. העבוֹדה פּוֹחתת והוֹלכת, פּוֹחתת והוֹלכת משנה לשנה. והכּל בּעֶטיוֹ של “בּעל הבּגָדים המוּכנים”, שקיפּח אֶת פּרנסתוֹ וּפרנסתם של שאָר אֶחָיו החַייטים והביא כּלָיה על כּוּלָם. מיוֹם שפּתח זה בּעיר חָנוּת לממכּר בּגָדים מוּכנים, שכחוּ הכּתריאֵלים אֶת אֶליק האוּמן, כּי חַייט הוּא. עמד בּעל הבּגָדים המוּכנים וּמסר מוֹדעה בּעיר, כּי מוֹכר הוּא בּגָדים מוּכנים בּזוֹל ונוֹתנם לכל אָדם בּתשלוּמים מוּעטים לשיעוּרים, מיד התחילוּ כּל הכּתריאֵלים מַקדימים לפתחוֹ. ואֶת אֶליק האוּמן שכחוּ.

ולא היתה הצרה גדוֹלה כּל־כּךְ, אִילוּ היה בּעל הבּגָדים המוּכנים נוֹהג מנהג בּן־אָדם מן היִשוּב וּמסַפּק לפעמים לאֶליק האוּמן מלָאכה כּל־שהיא, מפּני דרכי שלוֹם. ואוּלָם תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האִיש, שעֵינוֹ רעה בּיהוּדי! לָמה לוֹ ליהוּדי לאכוֹל לחם? מוּטב שיֹאכל גוֹי בּמקוֹמוֹ. יהוּדי וגוֹי – גוֹי קוֹדם. ועל זה וַדאי יֵש לצעוֹק! תֹּאמַר: גַזָר־אוּמן בּחר זה לעצמוֹ מקרב הגוֹיִים, מפּני שגוֹי מוּמחה יוֹתר לאוֹתוֹ דבר ויוֹדע אֶת חָכמת הגזירה לכל פּרטיה ודיקדוּקיה. אבל מלאכת התּיפּוּר, החיוּט והכּילוּב מַה תּהא עליה? וכי גם חָכמה זוֹ לא גילוּ מן השמַיִם אֶלָא לגוֹיִים? ולא זוֹ בּלבד. הלא מוֹצא אַתּה עוֹד כּמה וכמה מלָאכוֹת, שנַעשׂוֹת על־ידי חַייטים, כּגוֹן: תּפירת כּפתּוֹרים, חיוּט עניבוֹת, גיהוּץ צוארוֹנים – כּלוּם גם אֵלוּ עמוּקוֹת מבּינתוֹ של יהוּדי?

ולא היה כּעסוֹ של אֶליק האוּמן גָדוֹל כּל־כּךְ, אילוּ היה בּעל הבּגָדים המוּכנים בּעצמוֹ גוֹי. ואוּלָם גוֹי אֵיננוּ. דווקא יהוּדי הוּא וּשמוֹ רב לָעזר. ולא יהוּדי סתם, אֶלָא יהוּדי וחַייט. כּלוֹמַר, לפנים היה חַייט. עכשיו אֵיננוּ עוֹד חַייט. עכשיו כּתב אֶת שמוֹ בּין בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר ונַעשׂה קרוֹב לרָשוּת והתחיל נוֹסע בּימי הקיץ לחוּץ־לָאָרץ, נוֹסע וּמביא משם תּבניוֹת חדשוֹת וזוּרנַאלים חדשים למלאכתּוֹ. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ בּמזרח. עוֹלה לתּוֹרה בּכל שבּת, קוֹנה לעצמוֹ ממיטב העליוֹת וּמחלביהן. מתחַתּן עם נכבּדי העיר ומַשׂיא את בּנוֹתיו לתלמידי־חכמים. כּי היה חַייט בּנעוּריו – כּבר שכח. השם חַייט תּוֹעֵבה לוֹ, לא יִזכר ולא יִפּקד לפניו. אֶת אֶחָיו החַייטים לא ידע עוד ואֶת בּעלי־המלָאכה לא יכּיר. אֶת העניִים הוּא מגָרש מבּיתוֹ בּמקלוֹת. ואלוֹהים, היוֹשב בּשמַיִם, רוֹאֶה אֵת כּל זאת, מתאַפּק וּמַחריש!

אַדרבּה, משנה לשנה הוֹלךְ לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים הלוֹך וגָדל. עשרוֹ מתרבּה. ההצלָחָה מאִירה לוֹ פּניה מכּל עֵבר. וּכבר הגיע הדבר לידי כּךְ, שלא כּל אָדם זוֹכה להיכּנס אֶצלו: פּעמוֹן תּלוּי על מזוּזת בּיתוֹ!

רק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ בּיתוֹ של לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים פּתוּח לכל אָדם מיִשׂראֵל, ואפילוּ לאֶליק האוּמן. בּיוֹם זה אֵין אֶליק האוּמן חוֹשש לעשירים ואֵין אֵימַת פּעמוֹניהם עליו. היום הזה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא.

עוֹד בּהיוֹת הבּוֹקר, בּשעה ששאָר יהוּדים עדיִין עוֹלים לתּוֹרה בּבתּי־כנסיוֹת ובבתּי־מדרשוֹת, כּבר גָמַר אֶליק האוּמן אֶת תּפילתוֹ וּכבר קידש על היין בּביתו וּכבר סעד אֶת לבּוֹ בּמַאכלי יוֹם טוֹב, והרי הוּא מהלךְ עכשיו בּרחוֹבה של עיר, הוּא וחברת השׂשׂים והשׂמחים עמוֹ, כּוּלָם חבוּקים ואחוּזים זה בּזה, כּוּלם חוֹגגים וצוֹהלים, נוֹתנים בּשיר קוֹלָם, מַחזירים בּחבוּרה על פּתחי העשירים לברכם בּרכּת החג וּלקדש בּבתּיהם על היין. הקידוּש הראשוֹן נַעשׂה בּבית העשיר החָדש – בּביתוֹ של לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים. שם ערוּךְ השוּלחָן מבּעוֹד בּוֹקר והכּל מתוּקן לסעוּדה: בּקבּוּקי ייש ושׁכר וּצלוֹחית יין וכל מיני תּרגימה. רב לָעזר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ יוֹצא לקראת בּני החבוּרה, מקדם אֶת פּניהם בּשׂחוֹק מוּכן על שׂפתיו וּמבקש מאֵת אֶליק האוּמן, שיקדש על היין. אֶליק עוֹשׂה בּקשתוֹ ועוֹמד לקדש על היין מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת בּקוֹלוֹ האַדיר והחָזק, מזמר וּמסַלסל בּגרוֹנוֹ, כּחַזן העוֹבר לפני התּיבה, וחברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹמדים סביבוֹ ועוֹנים אַחריו בּקוֹל רעש גָדוֹל, כּמַקהלת המשוֹררים בּבית־הכּנסת הגָדול:

–אָ–אָ–אָ–מ–ן!

לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים מַעמיד פּנים כּאילוּ נהנה הנאָה משוּנה מקידוּש זה, ואִשתּוֹ הגבירה החדשה אַף היא נראֵית כּשׂוֹחקת, מַשגיחָה בּשתּי עֵיניה על בּני החבוּרה, כּוּלָה סוֹלדת וַחרדה, שמא יִשפּכוּ חָלילה יין על מַפּת השוּלחָן, אוֹ שמא ישבּרוּ כּוֹס אַחַת מן הכּוֹסוֹת היקרוֹת. וּשניהם מתפּללים בּלבּם, שיֵצאוּ בּשלוֹם מידי אֶליק האוּמן ולא תּאָרע לָהם שוּם תּקלה הפּעם. לפי שאֶליק זה, כּיוָן שנתבּסם כּל־צרכּוֹ ולבּוֹ טוֹב בּיין, אֵין מַעצוֹר לרוּחוֹ וּלשוֹנוֹ לא תּדע גבוּל. לכשיעלה רצוֹן מלפניו, יכוֹל הוּא לזכּוֹר להעשיר החָדש עווֹנוֹת ראשוֹנים. יכוֹל הוּא לאחוֹז בּידוֹ, להציץ לתּוֹךְ עֵיניו וּלדבּר אֵלָיו דברים בּרוּרים כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ:

– שמעֵני, אָחי בּעל הבּגָדים המוּכנים, ויִשמעוּ־נא גם שאָר אַחינו בּעלי־המלָאכה, העוֹמדים עמנוּ פּה היוֹם! אָמנם הכּל יוֹדעים, כּי עפר אַתּה תּחת כּפּוֹת רגלי הגוֹיִים ואַתּה מוּכן וּמזוּמן לָתת נשמתךָ לָהם, הלוַאי תּצא נשמתךָ בּמהרה! אָמנם הכּל יוֹדעים כּי היהוּדי תּוֹעבת־נַפשךָ הוּא, מוּקצה מחמת מיאוּס, הלוַאי תּימאֵס בעֵיני אלוֹהים! ואַף־על־פּי־כן הלא אנשים אַחים אנחנוּ והיוֹם הזה יוֹם טוֹב הוּא לנוּ, ואַתּה כּיבּדתּ אוֹתנוּ בּייש וּבמיני תּרגימה, לָכן הבה נשתּה אִיש לחַיֵי רעֵהוּ והבה נברךְ זה אֶת זה, כּי נזכּה ונַגיע לשנה הבּאה ונהיֶה כּוּלנוּ יהוּדים, והבה נשק אִיש לאָחיו מנשיקוֹת פּינוּ, למַען יֵדע כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי חַייט בּן חַייט אַתּה, ואִיש רע, וּמנוּוָל, ושׂוֹנא יִשׂראֵל, ויִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיךָ!…

נפטרוּ מפּני העשיר החָדש, מיד יוֹצאִים השׂשׂים והשׂמחים לחוּצוֹת העיר בּקוֹל רינה וצהלה ושׂמים פּניהם אֶל שאָר בּתּי העשירים. שם חוֹזר הקידוּש ונשנה כּבתּחילה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, עם כּל ניגוּניו וסילסוּלָיו. ויֵש שמוֹסיפים עליו גם מקצת מתּפילוֹת הימים הנוֹראִים וּמניגוּניהן, שאֵין כּאֶליק האוּמן מוּמחה לָהן. ואִם תּפצרוּ בּוֹ, יִתחַפּשׂ לפניכם ויִתּן קוֹל כּמַבכּירה, כּאִשה יוֹלדה שנהפכוּ עליה ציריה, וירֶאה אֶתכם עוֹד כּמה וכמה דברים נפלָאִים, וּבלבד שתּהיֶה השׂמחה שלמה, לפי שהיוֹם הזה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא, וּביוֹם שׂמחת־תּוֹרה חַייב יהוּדי לשׂישׂ ולשׂמוֹחַ.

 

ב. קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ    🔗

שמוֹ וכינוּיוֹ קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ. ונקרא כּךְ על־שם מצחו: מצח גָדול וְמַבהיק לוֹ. “מצח לוֹ כּמצחוֹ של מיניסטר”, – כּךְ אוֹמרים עליו הכּתריאֵלים. ואוּלָם קוֹפּיל אֵינו מיניסטר. קוֹפּיל בּעל־מלָאכה הוּא. סַנדלָר הוּא.

קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ הוּא יהוּדי בּעל מרה שחוֹרה מטבע בּריאָתוֹ. סַר וזעֵף תּמיד, קוֹדר וזוֹעם, פּרוּש וּמוּבדל מן הבּריוֹת. דרכּוֹ בּשתיקה וּבעצבוּת.

עצבוּת זוֹ מנַיִן בּאה לוֹ? לאלוֹהים פּתרוֹנים. אֶפשר משוּם שהוּא יוֹשב כּל ימיו בּמַרתּף לח ואָפל וּמבּיט אֶל עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ממַעמַקים? שם בּיתו ושם הוּא חַי עם אִשתּוֹ וּבניו. שם בּית־אוּמנוּתוֹ ושם הוּא תּוֹקע מַסמרים לתּוֹךְ סוּליתוֹ של סַנדל. אֵינה דוֹמה מלאכת סַנדלָר למלאכת חַייט. החַייט זקוּק לאוֹר, ואִילוּ הסַנדלָר יכוֹל לעשׂוֹת מלאכתּוֹ בּחשכה.

אמת, אֵין זוֹ הלָכה פּסוּקה. לכשתּרצוּ, אַף הסַנדלָר צריךְ לראוֹת בּעֵיניו, היכן הוּא נוֹעֵץ מַרצעוֹ והיכן הוּא תּוֹקע אֶת המַסמר. ואוּלָם מלָאכה זוֹ די לָה בּחלוֹן קטן, בּמין אֶשנב עכוּר, העשׂוּי זגוּגית כּהה־ירקרקת. ואָדם, היוֹשב כּל ימיו ליד אֶשנב זה, על מוֹשב עגוֹל, מצוּפּה עוֹר, יוֹשב וּמכּה בּקוֹרנסוֹ בּחשכה, ־ בּדין הוּא, שיִפּוֹל לתּוֹךְ עצבוּת!

ואֶפשר, שמקוֹר כּל עצבוּתוֹ היא אִשתּוֹ? אִשה רעה הוֹכיח לוֹ אלוֹהים, דבּרנית וקנתּרנית, שאֵין לוֹ מנוֹס וּמפלט מחרב־לשוֹנה. ּשעה קבּים שׂיחָה נטלה זוֹ לעצמה. כּל היוֹם וכל הלילה מדבּרת הִיא. לשוֹנה כּנַחל שוֹטף, כּמַעין המתגבּר, לא תּיעף ולא תּיגע.

“שׂרה המקוֹננת”, – כּךְ קוֹראים לָה שכניה ושכנוֹתיה, לפי שכּל ימיה מקוֹננת הִיא וּמקללת אֵת כּל הבּא לידה, ודווקא לא בּרוֹגז ולא בּכעס, אֶלָא בּשוּבה וַנַחַת, בּלָשוֹן רכּה וּמתמַשכת, בּדיבּוּר חַי שאֵינוֹ פּוֹסק, המשתּלשל והוֹלךְ כּשלשלת אַחַת ארוּכּה, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף.

וּכדי שלא אֶהיֶה הפּעם בּעֵיני הקוֹרא כּמוֹציא לעז על אִשה עניה מיִשׂראֵל, אני רוֹאֶה חוֹבה לעצמי להביא בּזה דוּגמא אַחַת ממַענה־לשוֹנה של שׂרה המקוֹננת, השוֹפכת שׂיחָה בּאַחַד הבּקרים, בּשעה שקוֹפּיל בּעלה מַכּה בּקוּרנס וּשני חניכיו, פּרחי סַנדלָרים, עוֹזרים כּנגדוֹ ועוֹשׂים בּמלָאכה. אֶחָד מוֹשךְ חוּט מן הקיר וּמזפּתוֹ, והשני מצחצח עקבה של נַעַל. כּסבוּרים אַתּם ששׂרה עצמה חוֹבקת ידיה אוֹתה שעה? אַף הִיא עוֹשׂה מלָאכה, ולא מלָאכה אַחַת, אֶלָא שלוֹש מלָאכות: בּידיה קוֹלפת תּפּוּחי־אדמה, בּרגליה מנַענַעת עריסת התּינוֹק וּבפיה מדבּרת לעצמה, והכּל בּניגוּן אֶחָד וּבנשימה אָחָת:

– אֵין לךָ יוֹם, אֵין לךָ יוֹם, שלא תּהיֶה קללָתוֹ מרוּבּה משל חברוֹ, אשר למן השכּמַת הבּוֹקר תּסוֹב הדלת על צירה אֵילךְ ואֵילךְ, זה יוֹצא וזה נכנס, כּל אֶחָד בּשׂוֹרה בּפיו, זה בּכה וזה בּכה, המעט לי בּהכּאַת הקוּרנס, שהוּא מכּה כּל היוֹם, יכּהוּ אלוֹהים מַכּה רבּה על ראשוֹ, והנה גם היא בּאה, לאחוֹתוֹ היקרה כּוונתי, פּטפּטנית זוֹ, שלשוֹנה כּפּעמוֹן המקשקש: דין־דין־דין, תּשׂמח אִמה ותגיל יוֹלדתּה על אָשרה הרב, שנפל לָה ממרוֹמים, כּי קיבּלה מכתּב ממַחמַל־נַפשה, ממדינת־הים, מאַמריקה הרחוֹקה שלח לה, תּבוֹא עליו בּרכה, על תּכשיט זה, על בּעל־נעוּריה, תּאלָתי לוֹ, שעדיִין לא נשׂא שם אַחרת נאָה הימנה, כָשם שעשׂה אוֹתוֹ מוּפקר לחַיה־קיילה העלוּבה, תּרד לעמקי שאוֹל, לאַמריקה עצמה כּוונתי, אשר כּל בּאֶיה לא ישוּבוּ, שוֹכחים נשיהם וּבניהם, פּוֹרקים עוֹל דרךְ־אֶרץ, מרימים כּנפיהם לָעוּף, הלוַאי תּשבּרוּ זרוֹע אַף רגל, קיש־קיש, לכל הרוּחוֹת, אֵין מנוֹס ואֵין מפלט מהם, מעוֹפוֹת אֵלוּ, תּבוֹא מהוּמה עליה, על אַסנה התּרנגוֹלָנית, שדוֹחַן לא תּתּן לָהם וּלשוּמן תּשׂא אֶת נַפשה, כּאִילוּ טחו עֵיניה מראוֹת אֶת שפע הבּיצים, תּפּח רוּחָן, לתּרנגוֹלוֹת כּוונתי, שאֵין כּל תּקוה מהן, אֵינן יוֹצאוֹת ידי חוֹבתן אפילוּ בּביצה אַחַת פּעם בּשבוּע, אשר תּספּיק, לכל הפּחוֹת, למשוֹח אֶת החַלָה בּצוֹק העתּים האֵלה, שהכּל עוֹלה בּיוֹקר ואֵין לשלוֹח יד אֶל שוּם דבר, לא אֶל תּפּוּחי־אדמה ולא אֶל בּצלים, כּאִילוּ קץ כּל בּשׂר בּא, יבוֹא עליו כּל נגע וכל מַחלָה, להגוֹי כּוונתי, אשר גם הוּא חָכם בּאחריתוֹ וּמתכּוון להוֹנוֹת אֶת היהוּדי, מוֹציא נבלה לשוּק, צנוּמה וּכחוּשה, עוֹר ועצמוֹת, וּמבקש שני זהוּבים. קני תּרנגוֹלת לשבּת! אַיֵה התּרנגוֹלת אשר אָמרתּ? הלא אֵין זו תּרנגוֹלת, בּן־אָדם, אֶלָא פּרעוֹש! בּשני זהוּבים חָמדה נַפשךָ? שתּי מכּוֹת אֶתּן לָךְ, וצרוֹת וּפוּרענוּיוֹת, וכל מַדוי מצרים הרעים! כּלךְ־לָךְ לאַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם! וכי ראִיתם מימיכם מנוּוָל כּמוֹתוֹ? כּמה פּעמים כּבר גירשתּיו, כּמה פּעמים דנתּיו בּצוֹננים, ושוּב הוּא כּאן, חתוּל שחוֹר זה, הנגרר אחרי החתוּלוֹת, כּפייסי בּן חַיִים, שמחַזר על ריבה־לאָה התּוֹפרת. הלוַאי יחזירוּ נשמתו לפגָרים מתים, שוֹמר עתּוֹ פּעמַיִם בּכל יֹום, עֶרב וָבוֹקר, מריח בּכל הקדירוֹת, מתכּוון ליהנוֹת מן המוּכן, בּעל־תּאוָה זה, תּפּחנה עצמוֹתיו! בּרוּךְ הבּא, מי קראךָ הנה? אֵין כּאן כּלוּם, הכּל חָרב ויבש, הלוַאי יִיבש לבּךָ, ומוֹחךָ, וראשךָ, וכל…

– אֶת מי אַתּ מקללת שם? – שוֹאֵל אוֹתה קוֹפּיל בּעלה לפי תּוּמוֹ, מַפסיק רגע מהכּוֹת בּקוּרנסוֹ, הוֹפךְ ראשוֹ אֶל אִשתּוֹ וּמַעמיד עליה אֶת מצחוֹ הגָדול והמַבהיק, מצח־המיניסטר אשר לוֹ.

– אֶת מי אני מקללת? אוֹתךָ ואֶת המַמזרים שלָךְ! – משיבה לו שׂרה אִשתּוֹ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר, בּלי לחשוֹב אפילוּ רגע, מוֹסיפה לעשׂוֹת אֶת מלאכתּה המשוּלשת כּבתּחילה ודעתּה נוֹחָה מאוֹד, שניתּן לה שוּב פּתחוֹן־פּה להמשיךְ אֶת דיבּוּרה, השוֹטף והוֹלךְ, שוֹטף והוֹלךְ עד אֵין קץ ואֵין תּכלית, כּמי הים הגָדוֹל, כּצרוֹתיהם של יִשׂראֵל, כּימי עניוֹ ודלוּתוֹ של קוֹפּיל. הוֹי על קוֹפּיל עלוּב־הנפש! אִילמלא מוֹשב עגוֹל זה, המצוּפּה עוֹר, שהוּא כּפוּת אֵלָיו כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד חצוֹת הלילה, וַדאי שהיה קם וּבוֹרח לקצוי תּבל, אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו. אבל אֵיךְ יקוּם ואֵיך יִברח, והוּא אנוּס לישב פּה על מוֹשבוֹ ולגמוֹר אֶת מלאכתּוֹ, שאִם לא כן, לא יסַפּק לשׂרה אִשתּוֹ צרכי השבּת, ואוֹי לוֹ לקוֹפּיל, אִם לא יסַפּק לשׂרה אִשתּוֹ צרכי השבּת – אחריתוֹ עדי־אוֹבד!

וּלפיכךְ שחוֹרים פּניו של קוֹפּיל הסַנדלָר כּשוּלי קדירה, שחוֹרים וקוֹדרים. וּלפיכךְ מתהלךְ הוּא תּמיד סַר וזעֵף, נַענה וּמדוּכּא. אֵין אִיש שוֹמע אֶת קוֹלוֹ, אֵין אִיש יוֹדע אֶת צרת נַפשוֹ. בּדממה הוּא מוֹשךְ בּעוֹל הדלוּת וּפגָעיה. בּדממה עוֹברים חַייו הרעים, בּדממה וּבחשכה. רק אָדם־המַעלָה, שתּוֹרתוֹ היא תּוֹרת הפּילוּסוּפים, יכוֹל להתגבּר על כּל זאת, לָשׂאת בּלבּוֹ מַשׂא כּבד, להתאַפּק וּלהחריש. וָאמנם קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ פּילוּסוּף הוּא. פּילוּסוּף מַחריש.

ואוּלָם אִם בּכל ימוֹת השנה מתהלךְ קוֹפּיל הסַנדלָר קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ, הנה יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שבּוֹ הוּא מתנַעֵר מיגוֹנוֹ וּמשתּנה כּוּלוֹ, משתּנה וּמתחַדש, כּקטן שנוֹלד. בּיוֹם הזה לא תּכּירוּ אֶת קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ ולא תּאמינוּ למַראֵה עֵיניכם. דוֹמה, כּאִילוּ אָדם זה פּשט עוֹרוֹ ולבש עוֹר אַחר – כּל כּךְ צוֹהלים פּניו וּמַבהיקים! מי מילל לו לקוֹפּיל, שהוּא יִהיֶה ראש המתהוֹללים בּחברת השׂשׂים והשׂמחים, הראש והמַנהיג לכוּלָם! ואָמנם מי שלא ראה אֶת קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה, לא ראה אָדם שׂמח מימיו. כּדי להרבּוֹת השׂמחה, עמד קוֹפּיל והחליף כּוֹבעוֹ הגָדול בּכּוֹבע הקטן של אֶליק האוּמן – ולב מי יעמוֹד בּקרבּוֹ ולא יִתפּקע מתּוֹךְ צחוֹק למַראֶה המוּפלָא הזה? הגיעוּ בּעצמכם: כּוֹבעוֹ של האֶחָד מידתו כּמידת קלחת, וכוֹבעוֹ של השני שיעוּרוֹ כּזית! ולא זוֹ בּלבד, רוֹצים היוּ השנַיִם להחליף גם אֶת קפּוֹטוֹתיהם זוֹ בּזוֹ, ולא עלתה בּידם. קפּוֹטתוֹ של אֶליק עיכּבה: קפּוֹטה קטנה זו צרה היתה ממידת כּתפיו הרחָבוֹת והעצוּמוֹת של קוֹפּיל הסַנדלָר.

קופּיל הסַנדלָר, כּשהוּא מתיצב ליד אֶליק החַייט, מַראֵהוּ כּמַראֵה ענק, כּגָלית הפּלשתּי. וּמה נהדר מַראֵיהם! אַשרי מי שראָה אֶת שני אֵלה יוֹצאִים לרחוֹבה של עיר, חבוּקים ואחוּזים זה בּזה, כּאוֹהב ואהוּבתוֹ, מפזזים וּמכרכּרים יחד ונוֹתנים קוֹלָם בְּשיר! אָמנם קוֹלוֹ של קוֹפּיל קוֹל דק וצרוּד, כּקוֹלה של בּת־היענה, ואַף־על־פּי־כן מתגבּר קוֹפּיל על רפיוֹנוֹ וּמשתּדל להיוֹת עֵזר כּנגד אֶליק, כּמשוֹרר העוֹזר כּנגד החַזן. עמד אֶליק האוּמן לקדש על היין בּקוֹלוֹ האַדיר והחָזק, מיד קוֹפץ קוֹפּיל כּנגדוֹ בּקוֹלוֹ המצפצף: “בּוֹם!” גָּמַר אֶליק אֶת הקידוּש בּנוסח החָג, מסַלסל בּ“מקדש יִשׂראֵל”, מסַיֵים בּניגוּן ממוּשךְ “ו־ה־ז־מַ־נ־י־ם” ומתכּוון להגיש אֶת הכּוֹס אל שׂפתיו, מיד מזדרז קוֹפּיל מאחוֹריו, חוֹטף אֶת הכּוֹס מידוֹ, וּבטרם העיפוֹת עֵיניךָ בּוֹ, כּבר הריק אֶת הכּוֹס עד תּוּמה, וּכבר יצא לרקד, מַפשיל אֶת שוּלי קפּוֹטתוֹ וּמוֹשךְ אֵלָיו אֶת אֶליק האוּמן, שיִהיֶה אַף הוּא רוֹקד וּמזמר כּנגדוֹ. ואֶליק עוֹשׂה רצוֹנוֹ, רוֹקד כּנגדוֹ בּרגליו הקצרוֹת וּמזמר בּשעת מַעשׂה זמר של יוֹם טוֹב, שחציוֹ עברי וחציוֹ תּרגוּם יוָני, וכל חברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹנה אַחריו כּאִיש אֶחָד, הלָלוּ שׁרים והלָלוּ מוֹחאִים כּף:

חזקוּ, יהוּדים, חזקוּ ואמצוּ! – צוֹוחַ קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ מתּוֹךְ התעוֹררוּת עליוֹנה וּמצחוֹ, מצח־המיניסטר, מזיע כּוּלוֹ. – רק אַל יִפּוֹל לבבכם, אֶחָי! רק אַל תּתעצבוּ ואַל תּדאָגוּ, והיִיתם אַךְ צוֹהלים, אַךְ רוֹקדים וּמתהוֹללים, אַךְ שׂשׂים וּשׂמחים!

 

ג. מנדל איש־הפּחים    🔗

בּאמת שמוֹ: מנדל הפּחָח, לפי שמנדל זה חָרש־פּחים הוּא על־פּי אוּמנוּתוֹ. ולָמה דיקדקוּ הכּתריאֵלים כּל־כּךְ וקראוּ שמוֹ אִיש־הפּחים? ללמדךָ, שלא מלאכתּוֹ בּלבד בּפחים, אֶלָא אַף הוּא גוּפוֹ נראָה כּאילוּ עשׂוּי פּחים.

יהוּדי בּעל קוֹמה גבוֹהה וישרה, כּוּלוֹ צנוּם ויבש כּריקוּע־פּחים, לָבוּש גלימה ארוּכּה וקשה, גלימה של פּחים, פּניו פּנים של פּחים, זקנוֹ זקן של פּחים, ואפילוּ קוֹלוֹ נשמע כּקוֹל היוֹצא מן הפּחים.

מלאכתּוֹ מלאכת מיחַמים. כּלוֹמר, מלבּן הוּא מיחַמים וּמצפּה אוֹתם ציפּוּי של בּדיל מבּפנים. וּמפּני שהכּתריאֵלים אֵינם מלבּנים אֶת מיחַמיהם אֶלָא בּערבי פּסחים בּלבד, לפיכךְ עיקר השפע בּא לוֹ למנדל אִיש־הפּחים רק משנכנַס אדר, וּבשאָר ימוֹת השנה אֵינוֹ מצוּי אֵצל מיחַמים כּלל. ממילא מוּבן שמתּוֹךְ פּרנסה נאָה זוֹ אֶפשר היה לו למנדל אִיש־הפּחים למוּת בּרעב שבע פּעמים בּיום, אִילמלא זימן לו הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּמה וכמה פּרנסוֹת אחרוֹת, שמהן לחמוֹ נמצא לעתּים רחוֹקוֹת.

למשל: מוּמחה הוּא לרפּא פּרוֹת שאֵינן חוֹלבוֹת וּלהעמידן על החליבה בּעל־כּרחן. תֹּאמַר: מה ענין פּרות שאֵינן חוֹלבוֹת אֵצל מלאכת פּחים? אָמנם שתּי רשוּיוֹת הן, שאֵין תּחוּמיהן יוֹנקים זה מזה, ואַף־על־פּי־כן שאָר־רוּחַ זה, שניתּן למנדל מן השמים, וַדאי לא יזיק לוֹ. ולא יהא ריפּוּא פּרות כּעשׂיית תּנוּרים? הלא גם למלָאכה זוֹ של עשׂיית תּנוּרים מוּמחה מנדל אִיש־הפּחים, וּבכל זאת לא נכשל בּה עדיִין אפילוּ פּעם אֶחָת. ולא עוד, אֶלָא שיוֹדע הוּא גם להדבּיק שברי כּלים זה אֶל זה ולעשׂוֹתם שלמים וּמתוּקנים, עד שאֵין אָדם מכּיר בּסדקיהם כּלל. ואפילוּ בּמלאכת הצוֹבעים כּבר נתנַסה ועמד בּה. אָכן כּשרוֹן הוּא בּאָדם, מַתּת־אלוֹהים, ואשרי כּל הזוֹכה לכךְ!

אמת, מכּל הפּרנסוֹת הלָלוּ גם יחד לא נתעשר עדיִין מנדל אִיש־הפּחים ולא ראה טוב בּחַייו. וּמי יוֹדע, אִם היה אוֹכל לחם לָשׂוֹבע, לוּלא ריסה אִשתּוֹ, שעמדה לוֹ להיוֹת עֵזר כּנגדוֹ.

לריסה, אִשתּוֹ של מנדל, אַף הִיא בּעלת־כּשרוֹן. מילדת היא, ורק יוֹלדוֹת אֵין לה. ולא משוּם שאֵינה מוּמחית למלאכתּה, אֶלָא משוּם שהמילדוֹת הצעירוֹת מהפכוֹת עמה בּחררה זוֹ ודוֹחקוֹת אֶת רגליה. בּדוֹר הזה, דוֹר דעה והשׂכּלה, נתרבּוּ מילדוֹת בּיִשׂראֵל עד אֶפס מקוֹם. אֵין בּית בּכתריאֵליבקה, אשר אֵין שם מילדת. יהוּדי כּתריאֵלי, ששלוֹש בּנוֹת בּוֹגרוֹת לוֹ, שתּים מהן מילדוֹת הן והשלישית יוֹשבת בּיהוּפּיץ ולוֹמדת אַף היא אֶת חָכמת המילדוֹת.

– עיר שכּוּלה מילדוֹת! – אוֹמר מנדל אִיש־הפּחים מרוֹב שׂיחוֹ וכעסוֹ. – כּל מקוֹם שאַתּה מוֹצא יוֹלדת בּכתריאֵליבקה, אַתּה מוֹצא שתּי מילדוֹת כּנגדה, והיוֹלדת שלישית לָהן, לפי שהיוֹלדת עצמה אַף היא מילדת על־פּי אוּמנוּתה.

כּךְ מדבּר מנדל אִיש־הפּחים בּחמת־רוּחוֹ וּמוֹתח בּיקוֹרת קשה על המילדוֹת הכּתריאֵליות. טיבוֹ של מנדל בּכךְ מעוֹלָם. אִיש־ריב ואִיש־מדוֹן הוּא כּל הימים. על הכּל מוֹתח הוּא בּיקוֹרת קשה. בכּל דבר הוּא בּוֹדק וּמוֹצא פּסוּל. אֵין לךָ אָדם, שידינהוּ מנדל לכף זכוּת. אֵין לךָ דבר, שתּהיֶה דעתּוֹ נוֹחה ממנוּ. רוֹאֶה הוּא רק רע כּל היוֹם. למשל, גשם כּי יֵרד בּחוּץ, מיד יִכּנס מנדל לביתוֹ בּפנים נזעמים, כּאִיש אשר בּשׂוֹרה לא־טוֹבה בּפיו: מַבּוּל־מַיִם מציף אֶת האָרץ! ואם יִקרה המקרה וגשם לא יֵרד ימים אחָדים, אַף כּאן יִמצא מנדל מקוֹם להתגדר בּוֹ: גלוּי וידוּע, ששנַת־בּצוֹרת תהיֶה. חָרוֹב תּחרב האָרץ! השמש בּלשוֹנוֹ אֵינה מאִירה ואֵינה מחַממת, אֶלָא לוֹהטת ואוֹכלת על ימין ועל שׂמֹאל ואֵין מידה מַציל! שלג כּי יֵרד, מוּבטח לָךְ, שתּפּוּחי־אדמה יִתיקרוּ. קרח כּי יִהיֶה, מוּבטח לָךְ, שיִכלוּ עֵצים מן השוּק. אָדם כּי ימוּת, אוֹת הוּא לוֹ, כּי מַגפה פּרצה בּעיר וּבני־אָדם נוֹפלים כּשיבּלים מאַחרי הקוֹצר. ללוָית המת אוֹ לניחוּם אבלים ראשוֹן הוּא מנדל אִיש־הפּחים בּין עשׂרה ראשוֹנים. וּכשהוּא בּא לנַחם אֶת האָבל, אֵינוֹ בּא אֶלָא בּשעה שמתוֹ של זה עדיִין מוּטל לפניו, וזוֹ לשוֹן תּנחוּמיו: “מה לךָ כּי נזעקתּ כּל־כּךְ? כּסבוּר אַתּה, שבּן יחיד אַתּה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, רךְ ומפוּנק? רבּים שתוּ ורבּים יִשתּוּ. כּסוֹפוֹ של זה סוֹף כּל האָדם. כּל יהוּדי חַייב להכין אֶת עצמוֹ ליוֹם המיתה”… אָדם שחָש בּשיניו, מנדל נכנס אֶצלוֹ לשדלוֹ בּדברים, כּדי להפיג קצת אֶת כּאבו: “ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זה ואֶת תּנוּעוֹתיו, שנהפכוּ עליו ציריו! הלזה כּאֵב־שינַיִם תּקרא? שאַל אֶת פּי, ואַגיד אני לָךְ, כּאב־שינַיִם ַה טיבוֹ!” ומנדל עוֹמד לסַפּר לבעל־היִסוּרים, מַה טיבוֹ של כּאֵב־שינַיִם. מַעשׂה בּאָדם אֶחָד, שהיה חָש בשינַיו. גָדל כּאבוֹ

כּל־כּךְ, עד שהיה מטיח ראשוֹ לכּוֹתל. קראוּ לרוֹֹפאִים. בּאוּ הרוֹפאִים ואָמרוּ נוֹאָש לחַייו. התחיל גוֹסס. עמדוּ בּני־ביתוֹ סמוּךְ למיטתוֹ וּביקשוּ עליו רחמים. לא זזוּ משם, עד שנתרפּא וקם ועמד על רגליו.

ואִם תּעלה מַחשבה בּלבּךָ לבוֹא אֶל מנדל אִיש־הפּחים להתאוֹנן לפניו, כּי השיעוּל תּקף עליךָ ואַתּה מכעכּע בּלילוֹת, יעמיד עליךָ פּנים קוֹדרים ויִשאָלךָ: “ויוֹרק דם?”… תֹּאמר: מנדל זה אָדם רע הוּא ושׂוֹנא אֶת הבּריות? חַס ושלוֹם! אֵין בּלבּוֹ שוּם מַחשבה זרה ואֵינו דוֹרש רעתךָ כּלל, ורק טבעוֹ בּכךְ, שהוּא רוֹאֶה אֶת כּל העוֹלָם כּענין רע. ואֵין אָדם עשׂוּי לשנוֹת מטבעוֹ.

וּמי מילל לנביא־הרע הזה, למנדל אִיש־הפּחים, כּי בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה יהפֹוךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר ויעשׂהוּ שׂמח ועליז, בּדחן ולץ מתהוֹלל, המבדח אֶת דעתּוֹ ואֶת דעת האחרים בּדברי שׂחוֹק וקלוּת־ראש, שאֵין לשמוֹע דוּגמתם בּין כּל הכּתריאֵלים?

משנכנַס יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, נהפּךְ מנדל אִיש־הפּחים ונַעשׂה אַשכּנזי. כּלוֹמר, מתחַפּשׂ הוּא בּיוֹם הזה ועוֹשׂה עצמוֹ אַשכּנזי, מתקן בּגדיו בּנוּסח האַשכּנזים ואֵינוֹ מדבּר בּשוּם לשוֹן אַחרת, אֶלָא בּלשוֹן אַשכּנז בּלבד. אֶת קפּוֹטתוֹ, הקפּוֹטה של יוֹם טוֹב, קיפּל וקשר למתניו וַעשׂאָה כּמין מעיל קצר. אֶת פּאוֹתיו, פּאוֹת של חָסיד, הפשיל לאחוֹרי אָזניו – אֵין זכר עוֹד לפאוֹת. וּמצנפת חָבש לראשוֹ – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! היכן פּישפּש וּמצא מצנפת זוֹ? מַראֶיה כּמַראֵה צילינדר, אֶלָא שכּוּלה מעוּכה וּמרוּסקה, וּגבוֹהה היא למַעלָה מאַמה, דמיוֹנה כּארוּבּת־עשן שעל־גבּי הטחנה, וראשה חָלוּל – כּארוּבּה לכל דבר. ואַף־על־פּי שארוּבּה זוֹ כּבר יצאוּ לָה מוֹניטין בּעיר והכּל זוֹכרים אוֹתה מימי שׂמחת־תּוֹרה של השנים הקוֹדמוֹת, מכּל מקוֹם מקדמים הכּתריאֵלים אֶת פּני מנדל אִיש־הפּחים ואֶת מצנפתּוֹ המשוּנה בּקוֹל תּרוּעה של שׂמחה, כּפנים חדשוֹת וּמצנפת חדשה, והקטנים רצים לפניו, מוֹחאים כּף וּמריעים לקראתוֹ בּעליצוּת יתירה:

– יוֹם טוֹב לאָדוֹן האַשכּנזי! בּרוּךְ הבּא, בּעל־ארוּבּה בּרוּךְ הבּא, בּעל־מצנפת!

אַךְ מנדל אִיש־הפּחים אֵינוֹ עוֹנה אוֹתם דבר. מנדל אֵינו מַשגיח בּחבוּרת הקטנים. מנדל מצוּוה ועוֹמד מששת ימי בּראשית לשׂמח אֶת לב הגדוֹלים. כּל העיר כּוּלה צריכה לשׂמוֹח עמוֹ בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה. והנה נוֹשׂאִים מן הבּתּים החוּצה אֶת כּל השוּלחָנוֹת ואֵת כּל הסַפסלים, וּמנדל אִיש־הפּחים, המכוּנה עכשיו מנדל האַשכּנזי, עוֹלה על שוּלחָן וצילינדרוֹ בּראשוֹ, תּוֹמךְ אֶת מתניו בּידוֹ האַחַת, אוֹחז בּקבּוּק בּידוֹ השנית ויוֹצא לעֵיני הכּתריאֵלים בּמחוֹל אַשכּנַזי, מרקד וּמזמר עם כּל חברת השׂשׂים והשׂמחים מין זמר אַשכּנַזי, שאָנוּ מתרגמים אוֹתוֹ עד כּמה שידנוּ מַגעת בּלשוֹננוּ העברית:

מנדל אִיש־הפּחים עוֹמד על השוּלחָן וּמזמר, וחברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹמדת סביבוֹ מלמַטה ועוֹנה אַחריו לכל חרוּז וחרוּז בּקוֹל בּימבּוּם רם:

וּפתאוֹם קוֹפץ מנדל אִיש־הפּחים מעל השוּלחָן וּפּוֹנה אֶל כּל הקהל ואוֹמר:

– שמעוּ־נא, יהוּדים, כּוּלכם! רק אַחַת אֶשאַל אֶת פּיכם, אוֹתה אבקש לָדעת: כּלוּם יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד מהיוֹת יהוּדי? אַדרבּה, מי בּכם יקוּם ויֹאמַר, כּי יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד יוֹתר?

ממילא מוּבן, שבּין הכּתריאֵלים לא יִמָצא אַף אִיש אֶחָד, אשר יקוּם ויֹאמַר, כּי יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד מהיוֹת יהוּדי. הכּל מַסכּימים לדעתּוֹ של מנדל אִיש־הפּחים, והכּל מתלהבים על־ידי כּךְ יוֹתר ויוֹתר, והשׂמחָה הוֹלכת הלוֹךְ וגָדל. כּל פּה מזמר, כּל שׂפה מבמבּמת, כּל גָרוֹן הוֹמה, וידים שלוּחוֹת למחוֹא כּף, ורגלים נשׂוּאוֹת לרקד מאליהן. כּל אַנשי הרחוֹב אוֹחזים זה בּיד זה ויוֹצאִים בּמחוֹלוֹת־המַחנים. הכּל מסתּוֹבבים וּמרקדים בּעיגוּל, הכּל מוֹחאים כּף ורוֹקעים רגל, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים.

 

ד. משה־יעקוֹב אֶפּיקוֹרס    🔗

יהוּדי זקן וּבא בּימים, ונראֶה כּצעיר. עדיִין לא כּהתה עֵינו ולא נס ליחוֹ, ואפילוּ שׂיבה לא זרקה בּזקנוֹ. טבע הוּא בּאָדם. כּל בּני־משפּחתּוֹ טבעם בּכךְ. אֵין הזקנה שוֹלטת בּהם עולָמית. מַאריכים ימים עד זקנה ועד שׂיבה, וּשׂערם אֵינוֹ מלבּין. ואַף־על־פּי־כן פּניו קמוּטים, קמוּטים ומכוּרכּמים. משוּל כּתפּוּחַ כּבוּש, כּקישוּא חָמוּץ. לבוּשוֹ קפּוֹטה ארוּכּה, פּוּזמקאוֹת וסַנדלים. הילוּכוֹ בּחשאי, מתּוֹךְ מַחשבוֹת. כּוּלוֹ נתוּן בּעוֹלָמוֹת אחרים.

מלאכתּוֹ מלאכת שענים, שמוֹ מֹשה־יעקוֹב וכינוּיו – “אֶפּיקוֹרס”.

ולָמה קראוּ שמוֹ אֶפּיקוֹרס? על מנהגיו ודעוֹתיו המשוּנים. מפּני שחָרש־שעוֹנים הוּא ויוֹדע אֶת סוֹד סיבּוּב הגלגלים וּמבין בּטיב מכוֹנה והליכוֹתיה, לפיכךְ גלוּיִים לפניו כּמה וכמה דברים, שלא ניתּנוּ להיגָלוֹת לאחרים. וּמפּני שיֶש לוֹ תּמיד עֵסק בּשקיעת החַמה, מכוון אֶת זמן צאתה וּבוֹאָה וּמַבחין בּין יוֹם ללָילָה, לפיכךְ חוֹקר וּא אֶת טבע הדברים עד תּכליתם ויוֹדע מַה לפנים וּמַה לאָחוֹר, מַה הוּא יוֹם וּמַה הוּא לָילָה, מַה הוּא קיץ וּמַה הוּא חוֹרף, ולָמה יוֹרד גשם בּימוֹת הקיץ ושלג בּימוֹת החוֹרף, וּמַה בּא תּחילה, הרעם אוֹ הבּרק, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. וּמתּוֹךְ כּךְ יצאוּ לוֹ למֹשה־יעקוֹב מוֹניטין בּכתריאֵליבקה, שחַקרן הוּא ואֶפּיקוֹרס, הדוֹרש בּמוּפלא ממנוּ.

ולא די לוֹ לָזה, שהוּא עצמוֹ חַקרן ואֶפּיקוֹרס, אֶלָא שמבקש הוּא להשפּיע אֶת רוּבּי חקירוֹתיו גם על אחרים, מתכּוון להחטיא אֶת הרבּים ורוֹצה לעשׂוֹת אֶת כּל הכּתריאֵלים חַקרנים ואֶפּיקוֹרסים כּמוֹתוֹ. נכנַס אָדם אֶצלוֹ לתקן אֶת שעוֹנוֹ, מיד יוֹשב משה־יעקוֹב כּנגדוֹ וּפוֹתח בּחקירה פּילוּסוּפית, כּוֹפר בּעיקרים, לוֹעֵג לכל קוֹדש, מבטל בּהבל פּיו אֶת החלוֹמוֹת, שוֹלח לָשוֹן בּעֵין־הרע, מתלוֹצץ על פּגיעתוֹ של כּוֹמר ועל דלָיים ריקים ומַלעיב בּדברי צדיקים וחסידים.

לשלוֹח לשוֹן בּחסידים וּלהעליב בּדברי צדיקיהם ורבּניהם – זה משׂוֹשׂ־דרכּוֹ כּל הימים. פּעמים, כּשדעתּוֹ זחוּחָה בּיוֹתר, הוּא אוֹסף סביבו קהל שוֹמעים ועוֹמד לסַפּר לפניהם סיפּוּר אָרוֹךְ וּמשוּנה, בּלי ראשית וּבלי תּכלית, מַעמיד בּשעת מַעשׂה פּנים תּמימים, כּאָדם המסַפּר מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש, עד שכּל השוֹמע יאמין, כּי אִיש חָסיד הוּא זה, המסיח לפי־תּוּמוֹ אֶת מַעשׂי רבּוֹ ונפלאוֹתיו.

– וּבכן, פּעם אַחַת יצא לדרךְ – כּךְ מַתחיל מֹשה־יעקוֹב לסַפּר סיפּוּרוֹ בּחשאי וּבנעימוּת, והשוֹמעים מבינים מאליהם, בּמי המסַפּר מדבּר – לדרךְ יצא פּעם אֶחָת. ואוֹתוֹ היוֹם עֶרב שבּת היה, עֶרב שבּת עם חשכה. היה נוֹסע והוֹלךְ, נוֹסע והוֹלךְ, נוֹסע והוֹלךְ. ונַעשׂה הדבר תּמוּה בּעֵיניהם: עד מתי? הלא כּבר הגיע זמַן שבּת! אָמרוּ לוֹ: מַה יהא עלינוּ? לא השיב לָהם כּלוּם, אֶלָא ציוָה אוֹתם לנסוֹע הלאָה. מכּיוָן שכּךְ, אֵין עֵצה. אִם הוּא ציוָה לנסוֹע – אֵין להרהר אַחרי דבריו. היוּ נוֹסעים ונוֹסעים, נוֹסעים ונוֹסעים, נוֹסעים ונוֹסעים. התחילה החַמה שוֹקעת. עוֹד שעה, עוֹד חצי שעה, וּפנה יוֹם. חָלשה דעתּם. התחילוּ מתאוֹננים: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, עד אָנה? הלא יֵש לָחוּש לחילוּל שבּת! אָמַר לָהם: עד כּאן! נעצרוּ בּאֶמצע הדרךְ ועמדוּ. היוּ עוֹמדים ועוֹמדים, עוֹמדים ועוֹמדים, עוֹמדים ועוֹמדים. קצרה רוּחָם. אָמרוּ לוֹ: כּלוּם כּאן נַעשׂה אֶת השבּת? אָמַר לָהם: כּאן. אָמרוּ לוֹ: ודגים מַה יהא עליהם? היכן נקח דגים לשבּת? אָמַר לָהם: גם דגים יִהיוּ. אָמרוּ לוֹ: מאָיִן? אָמַר לָהם: מן הנחל. אָמרוּ לוֹ: והנחל היכן? אָמַר לָהם: הרי הנחל. כּךְ הוָה. נשׂאוּ עֵיניהם וראו נַחל, ולא נַחל אֶלָא נהר, ולא נהר אֶלָא ים. נחה דעתּם. אָמרוּ לוֹ: והיכן נקח לָנוּ גוֹי? אָמַר לָהם: ולָמה לכם גוֹי? אָמרוּ לוֹ: לצוּד דגים בּנחל. אָמַר לָהם: ואַתּם מה? כּבשוּ פּניהם בּקרקע. אָמרוּ לוֹ: לוּא יֵש מכמוֹרת בּידינוּ! אָמַר לָהם הא לָכם מטפחתּי. ירדוּ לכוונתוֹ. נטלוּ מטפּחתוֹ בּידיהם, נכנסוּ לתּוֹךְ הנַחל והתחילוּ חוֹצים בּמים, חוֹצים והוֹלכים, חוֹצים והוֹלכים, חוֹצים והוֹלכים – אֵין סימן לדגים! הפכוּ ראשיהם ליבּשה, אָמרוּ לו: רע המַעשׂה. אָמַר לָהם: כּל־כּךְ לָמה? אָמרוּ לוֹ: אֵין דגים בּנחל. אָמַר לָהם: בּקשוּ ותמצאוּ. כּךְ הוָה. כּיוָן שהוֹציא מפּיו אֶת שתּי המלים האֵלה, מיד הרגישוּ בּחוּש, כּי המטפּחת הוֹלכת וּכבדה, הוֹלכת וּכבדה, הוֹלכת וּכבדה. בּיקשוּ להוֹציא אֶת המטפּחת ולא עלתה בּידם. כּילוּ כּוֹחָם לָריק. חָלשה דעתּם מאוֹד. הציצוּ אֵלָיו בּתחנוּנים. הרגיש בּזה, אָמַר לָהם: משכוּ וּקחוּ. מכּיוָן שכּךְ, אֵין עֵצה. אִם הוּא אָמַר. משכוּ וּקחוּ – אֵין להרהר אַחרי דבריו. עמדוּ כּוּלם והתחילוּ מוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים, עוֹמדים ומוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים…

הלוַאי ימשכוּ כּלבים אֶת נבלתוֹ של זה! וכי ראִיתם מימיכם אֶפּיקוֹרס מנוּוָל כּמוֹתוֹ? – כּךְ אוֹמרים הכּתריאֵלים הנעלבים, עוֹמדים ורוֹקקים ונפטרים מעם פּני האֶפּקוֹרס בּחרי־אָף.

ואַף־על־פּי־כן מי חָקר אֶת נשמת היהוּדי והגיע עד מסתּריה? אָכן חידה היא וַתּהי לחידה! דווקא אֶפּיקוֹרס זה, הלוֹעֵג לכל קוֹדש, ראשוֹן הוּא לשׂישׂ ולשׂמוֹחַ בּשׂמחת־תּוֹרה. וּמי עוֹד כּמוֹהוּ יוֹדע לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ? מי עוֹד כּמוֹהוּ בּין חברת השׂשׂים והשׂמחים, אשר יעצוֹר כּוֹחַ להגיח אֶל קרבּוֹ ייש הרבּה כּל־כּךְ? שמא סבוּרים אַתּם כּי מֹשה־יעקוֹב שוֹתה ייש וּמשתּכּר? חַס ושלוֹם! שיכּוֹר אֵיננוּ, אֶלָא שׂמח. שׂמח וּמשׂמח אֶת הרבּים. בּכל ימוֹת השנה אֶפּיקוֹרס הוּא, וּביום שׂמחת־תּוֹרה נהפּךְ ונַעשׂה יהוּדי כּשר, כּשר וחָסיד. בּכל ימוֹת השנה חַקרן הוּא וּפילוּסוּף, הדוֹרש בּמוּפלא ממנוּ, וּביוֹם שׂמחת־תּוֹרה מַניח חקירוֹתיו ונַפתוּליו ונַעשׂה בּדחן, בּדחן לשם שמים, העוֹמד לבדח אֵת כּל הקהל. ואָמנם אֵין אִיש כּמוֹהוּ יוֹדע לבדח אֶת הלבבוֹת. אַשרי מי שראה אֶת מֹשה־יעקוֹב אֶפּיקוֹרס מרקד בּרחוֹבה של עיר וּמַטאטא בּידוֹ, רגלוֹ האַחַת נעוּלָה ורגלוֹ השנית יחפה, מרקד ומזמר זמר עליז:

וּבשעת מַעשׂה מרים אֶפּיקוֹרס זה אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ, וטליתוֹ הקטנה מתגלית לעֵין כּל וציציוֹתיו העבוֹת בּאוֹת וטוֹפחוֹת לוֹ על פּניו. וּמי עוֹד כּמֹשה־יעקוֹב יוֹדע לרקד ריקוּד של חסידים? מי עוֹד כּמוֹהוּ קל־רגלים, המרקד ונראָה כּמרחף בּאַויר, נוֹגע ואֵינוֹ נוֹגע בּקרקע? וּמי עוֹד כּמוֹהוּ נעים ונוֹחַ כּל אוֹתוֹ היוֹם לבּריוֹת, מחַבּק וּמגפּף אֵת כּל הבּאים לקראתוֹ, בּין שהם חסידים וּבין שאֵינם חסידים, מנַשק לכוּלָם מנשיקוֹת פּיו וטוֹעֵן לפניהם בּרגש וּבדמעות־עֵינים:

– זכרוּ־נא והעלוּ על לבּכם, מַה גָדוֹל אלוֹהינוּ, מה אַדיר וחָזק הוּא, מַה נישׂא ונשׂגב, וּמַה גָדלוּ מַעשׂיו, וּמה רבּוּ נפלאוֹתיו, וּמַה גָבהוּ דרכיו, אשר אֵין לבוֹא עד תּכליתם ואֵין בּכוֹחַ האָדם וּבשׂכלוֹ להשׂיג מהם מעט מן המעט! אִמרוּ מעתּה: כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים להלל וּלשבּח, לפאֵר וּלרוֹמם אֶת שמוֹ הגָדוֹל? כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים לשׂמוֹחַ בּתוֹרתוֹ הקדוֹשה? כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים לשתּוֹת עוֹד פַעם לחַיִים? לחַיִים, יהוּדים, לחַיִים, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, לחַיִים! לשנה הבּאה בּירוּשלים!

כּל הקהל שכח, כּי מֹשה־יעקוֹב חַקרן הוּא, אֶפּיקוֹרס וכוֹפר בּעיקר, והכּל שוֹתים עמוֹ יין לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה, הכּל אוֹחזים בּידיו ויוֹצאִים עמוֹ בּמחוֹל, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים.

 

ה. שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה    🔗

סוֹפוֹ מוֹכיח על תּחילתוֹ: מסתּמא בּימי נעוּריו בּעל־עבירה גָדוֹל היה, לפיכךְ חָזר בּזקנתוֹ ונַעשׂה בּעל־תּשוּבה.

לפנים קראוּ לוֹ שם אַחר: שעיה־דויד כּלי־זמר היה שמוֹ. מנַגן הוּא בּכלי־זמר. וּמפּני שאוּמנוּתוֹ אוּמנוּת מנַגן, וַדאי שלא נזהר מן החטא. המנַגנים רוּבּם חשוּדים על דבר עבירה. פּרנסתם מביאה אוֹתם לידי כּךְ. שׂיחַ ושׂיג לָהם תּמיד עם נשים ועם בּתוּלוֹת. ואֵימתי? בּזמַן החתוּנוֹת, בּשעה שאֵלוּ מקשטוֹת וּמפרכּסוֹת עצמן ויוֹצאוֹת בּמחוֹל. ואַף מנהגיהם וּלבוּשם של בּני־אָדם אֵלוּ מעידים על טיבם: מסַלסלים בּשׂערם, מקצרים בּעֶליוֹנים וּמַאריכים בּתחתּוֹנים, שלא כּמנהג יִשׂראֵל.

אָמרוּ עליו על שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, שבּימי נעוּריו היה מגדל בּלוֹרית, יוֹצא בּקפּוֹטה קצוּצה וּכתפיה שחוֹרה סרוּחָה לוֹ מעל שכמוֹ. ולא זוֹ בּלבד. יֵש אוֹמרים: אַף אֶת זקנוֹ היה מתקן בּצנעה.

ואוּלָם כּל זה היה בּשכּבר־הימים, בּימי נעוּריו. עכשיו שינה שעיה־דויד אֶת דרכיו. עכשיו הריהוּ מגדל אֶת זקנוֹ וּפאוֹתיו, לוֹבש קפּוֹטה ארוּכּה, קפּוֹטה יהוּדית, וּמצטיין בּמידותיו מכּל חבריו: אֶחָד הוּא שעיה־דויד בּתוֹךְ חברת המנַגנים, העוֹשׂה תּפילתוֹ קבע שלוֹש פּעמים בּיוֹם.

וּתפילתוֹ של שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה אַף היא תּפילה מצוּיֶנת, שאֵינה דוֹמה לתפילתם של שאָר הבּריוֹת. שעיה־דויד אֵינוֹ מתפּלל בּלחש, אֶלָא מַגבּיה קוֹלוֹ, צוֹעֵק וּמַרעיש עוֹלמוֹת בּתפילתוֹ. נראֶה, שמקטני־אמנה הוּא. חוֹשש הוּא, שמא לא יִשמַע הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, כּביכוֹל, אֶת תּפילת העני, כּשהיא נאמרת בּלחש. וּמלבד זאת, אֵינוֹ מַאמין בּעצמוֹ ולבּוֹ מהסס בּוֹ, שמא טעה בּתפילתוֹ וחיסר מלה אֶחָת, וּלפיכךְ הוּא נוֹהג לכפּוֹל כּל מלה וכל שוּרה ואוֹמרן שתּי פּעמים. מוַתּר הוּא משלוֹ וּמוֹסיף לגָבוֹה: “בּרוּךְ – בּרוּךְ, שאָמַר – שאָמַר, והיה – והיה; בּרוּךְ שאָמַר והיה – בּרוּךְ שאָמַר והיה… העוֹלָם – העוֹלָם, בּרוּךְ – בּרוּךְ, הוּא – הוּא, בּרוּךְ – בּרוּךְ, גוֹזר – גוֹזר; העוֹלָם בּרוּךְ הוּא בּרוּך גוֹזר – העוֹלָם בּרוּךְ הוּא בּרוּךְ גוֹזר” … היהוּדים, היוֹשבים בּבית־הכּנסת בּקרבתוֹ, מתרגזים עליו ואוֹמרים, כּי תּפילתוֹ, תּפילת הדיוֹט, קשה עליהם מאוֹד: מבלבּל הוּא אֶת מוֹחָם בּצעקתוֹ, מערבּב אֶת תּפילתם בּכפל המלים וּמַתעֶה אוֹתם מדרכּם הנכוֹנה.

מה ראה שעיה־דויד, שחָזר בּתשוּבה ונַעשׂה חָסיד וירא־שמַיִם לעֵת זקנתוֹ – אֵין אִיש יוֹדע. כּשתשאלוּ אֶת פּיו, לא יענה אֶתכם. וּכשתּלגלגו עליו, לא יִשמַע ולא ישׂים אֶת לבֹּו אליכם. אֵין אִיש יוֹדע, מַה טיבוֹ של זה וּמה חַייו. יהוּדי זר וּמוּזר בּכל דרכיו, פּרוּש מן הבּריוֹת, צנוּע ונחבּא, בּעל־תּשוּבה מסתּתּר.

אֵין זאת כּי־אִם מקרה לא־טהוֹר קרהוּ בּחַייו. יֵש אוֹמרים: אִשתּוֹ גָרמה לכךְ. אִשה יפה היתה לוֹ, עמדה ועשׂתה מעשׂה מגוּנה בּנעוּריה וּברחה מפּניו עם מאַהבה, עם סגן שׂר־השוֹטרים. מי האמין לשמוּעה כּזאת? גוֹי ישר היה, יוֹשב בּשכוּנת היהוּדים ונראֶה כּאוֹהב־יִשׂראֵל. ועמד פּתאוֹם ועבר מכּתריאֵליבקה למקוֹם אַחר וּפיתּה אֶת אִשתּוֹ של שעיה־דויד, כּי תּלךְ גם היא אַחריו. לוּא אֵירע הדבר בּיוֹם, אֶפשר ששעיה־דויד היה מפייסה בּדברם רכּים וּמשיב אֶת לבּה עליו, אוֹ שהיה כּוֹפה אוֹתה וּמחזיקה בּביתוֹ בּעל־כּרחה. ואוּלָם האָסוֹן קרהוּ בּלילה, ולא בּאֶחָד מלילוֹת החוֹל, אֶלָא בּליל־שבּת, ואפילוּ לדלוֹק אַחריה לא היה יכוֹל. גדוֹלה היתה החרפּה, וגָדוֹל ממנה הכּאֵב, לפי שעזבה בּידוֹ תּינוֹקת מוּטלת בּחיתּוּליה. על תּינוֹקת זוֹ עברה אָז הרינה בכּתריאֵליבקה… אַךְ מי יאמין לרינה העוֹברת בּכתריאֵליבקה! התּינוֹקת גָדלה בּביתוֹ של שעיה־דויד עד שנתבּגרה ונעשׂתה יפת־תּוֹאַר, כּוּלה דוֹמה לאִמה, ואפילוּ בּטבעה וּבדרכיה. ולא עוֹד, אֶלָא שבּדרכיה עלתה גם על אִמה: פּעם אַחַת, בּהיוֹתה כּבר ארוּסה לבחוּר מהוּגָן מאוֹד, קמה פּתאוֹם ועזבה אֶת אָביה ואֶת חתנה ועשׂתה מַעשׂה אשר כּמוֹהוּ לא נשמַע בּכתריאֵליבקה. להאריךְ בּזה לא כּדאי. הדבר היה בּשכּבר־הימים, ואוֹתה ריבה כּבר נשכּחה מלב בּני העיר. ורק אָביה לא שכח אוֹתה. אֵיךְ יִשכּח אָב אֶת בּתּוֹ־יחידתוֹ, אֶת עצמוֹ וּבשׂרוֹ, ואפילוּ קיפּחה חַייה והעטתה על ראשה חרפּת־עוֹלָם, אשר לא תּימָחה?

אָמנם שעיה־דויד עצמוֹ לא דיבּר מעוֹלָם עם אִיש על זה. עם מי ידבּר ולפני מי יִשפּוֹךְ שׂיחוֹ, והוּא הוֹלךְ ערירי, בּוֹדד בּעוֹלָמוֹ, פּרוּש מן הבּריוֹת? וּמי יקוּם ויִשאָלהוּ ויפזר מלח על פּצעֵי לבבוֹ? וּמַה יוֹעילוּ לוֹ הדברים? אֵין צוֹעקים על מה שעבר. מוּטב שיסיח אֶת דעתּוֹ מכּל זאת ויִתּן אֶת לבּוֹ למלאכתּוֹ, לנַגן בּחתוּנוֹת. מלאכתּוֹ חוֹבה היא לוֹ, וֵאין להיבּטל ממנה לעוֹלָם. אפילוּ בּשעת חירוּם, בּשבוּע השני לאַחַר האָסוֹן, הלךְ שעיה־דויד לנַגן בְחתוּנוֹת. גָדוֹל כּוֹחה של פּרנסה! אִילמלא הלךְ אָז שעיה־דויד לנַגן בּחתוּנותֹ, היוּ משלחים אוֹתוֹ ממַקהלת המנַגנים. עכשיו אֵינוֹ חוֹשש עוֹד לכךְ, שישלחוּהוּ מן המַקהלה. אָדם העוֹמד על משמרתּוֹ ומנַגן חמשים שנה בּזוֹ אַחַר זו, לא בּמהרה ישוּלָח. אמת, אינוֹ דוֹמה ניגוּנוֹ עכשיו לניגוּנוֹ אָז, בּימי נעוּריו. אָז, בּימי נעוּריו, היה מנַגן, ועכשיו אֵינוֹ אֶלָא מנַסר בּכינוֹרוֹ, מוֹליךְ אֶת הקשתּנית על־גבּי הנימים אֵילךְ ואֵילךְ בּלא טעם וּבלא רגש, כּמי שכּפאוֹ שד: ראם־טאם, טאם־טאם! ראם־טאם, טאם־טאם! אֵין לבּוֹ של שעיה־דויד לכלי־זמרוֹ עתּה. ויֵש אשר יִקרה מקרהוּ גם לנַמנם קצת בּעֶצם המלָאכה. ואוּלָם לנַמנם לא יִתּנהוּ פּרץ, הוּא פּרץ המנַצח בּנגינוֹת. זה פּוֹגע בּמַקל־המנַצחים אשר לוֹ בּחוֹטמוֹ של שעיה־דויד וּמעירוֹ: “מוֹרנוּ ורבּנוּ, כּבר הגיע זמַן קימה של סליחוֹת!” ולא פּרץ המנַצח בּלבד, אֶלָא כּל בּני המַקהלה מקנתּרים אֶת שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, מתקלסים בּוֹ בּסתר וּבגלוּי ועוֹשׂים לוֹ אֶת אשר לא יֵעשׂה ליהוּדי בּמקוֹמנוּ: מַעלימים ממנוּ אֶת הכּוֹפר, מוֹשחים לוֹ אֶת הקשתּנית בּחמאָה, מַכניסים חתוּל לתוֹךְ נַרתּיקוֹ, – ושעיה־דויד כּאִילם לא יִפתּח פּיו. סוֹבל וּמַעלים עין. “יהוּדי עיקש וּמַר־נפש!” כּךְ אוֹמרים עליו חבריו המנַגנים וּמציקים לוֹ עד מות.

ויוֹתר מכּוּלם מתקלס בּוֹ פּרץ המנַצח וּמַלעיג על מידת חסידוּתוֹ היתירה. פּרץ זה עוּל־ימים הוּא, אַברךְ מתגנדר בּלבוּשוֹ, אַדמוֹני עם זקן גָזוּז וידים זרוּעוֹת עדשים. רואֶה הוּא אֶת עצמוֹ כּמוּמחה רב לחָכמת הנגינה, מחבר “תּוים” משלוֹ משׂתּרר על המַקהלה בְחזקת־היד ועוֹשׂה בּשעת ניצוּחוֹ מיני עוָיוֹת משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד שאֵין אָדם יכוֹל לעמוֹד מפּניו. מנַצח הוּא על המַקהלה לא בּמַקלוֹ בּלבד, אֶלָא בּידיו וּבראשוֹ, בּעֵיניו וּבעפעפּיו, בּחוֹטמוֹ וּברגליו וּבשאר אֶברי גוּפוֹ. עבוֹדת הנגינה, הוּא אוֹמר, מַרגיזה אֶת עצביו. בּשעת עבוֹדתוֹ, הוּא אוֹמר, נרגָז הוּא בּיוֹתר. וחבריו אוֹמרים: אַל תּקרא “נרגָז”, אֶלָא “משוּגָע”. אֵת כּל כּעסוֹ הוּא שוֹפךְ על ראש שעיה־דויד העלוּב. “מוֹרנוּ ורבּנוּ” – כּךְ קוֹרא לוֹ פּרץ המנַצח.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, עמוֹד וּפרֹוף אֶת כּפתּוֹרי קפּוֹטתךָ.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, הסתּר ציציוֹתיךָ בּמקוֹם צנוּע.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, עכשיו יכוֹל אַתּה להתפּלל מנחה.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, כּמה פּרקי תּהילים בּלעתּ היוֹם אֶל קרבּךָ על בּטן ריקה?

בּני המַקהלה גוֹעים בּצחוֹק לשמע דברי חָכמתוֹ של פּרץ המנַצח, ושעיה־דויד עצמוֹ שוֹמע וּמַחריש, כּאִילוּ לא אֵלָיו מכוּוָנים הדברים.

דירתוֹ של שעיה־דויד בּקצה העיר היא, בּביתוֹ של גוֹי. שם הוּא מבשל ארוּחָתוֹ בּקדירה קטנה וּמכין אֵת כּל צרכיו בּעצמוֹ. בּימי הקיץ תּפגשהוּ פּעמים, כּשהוּא חוֹזר מן השוּק ואבטיח בּידוֹ אוֹ צנוֹן תּחת זרוֹעוֹ, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת וראשוֹ ניבּט לאָרץ. וּכשחָזר לביתוֹ, מיד הוּא עוֹמד להתפּלל, אוֹ יוֹשב לקרוֹא בּתּהילים בּניגוּן וּבקוֹל רם, כּוֹפל אֶת המלים וחוֹזר על כּל שוּרה ושוּרה שתּי פּעמים, כּדרכּוֹ: “אַשרי – אַשרי, האִיש – האִיש, אשר – אשר, לא – לא, הלךְ – הלךְ; אַשרי האִיש אשר לא הלךְ – אַשרי האִיש אשר לא הלךְ”… גדוֹלה תּשוּבה!

וּפתאוֹם, בּיוֹם אֶחָד, מתעוֹרר שעיה־דויד הצנוּע והנחבּא, כּניעוֹר מתּרדמה ארוּכּה, יוֹצא מגדרוֹ וּמשנה אֶת טעמוֹ, מַשמיע אֶת קוֹלוֹ בּרבּים ונַעשׂה מעוֹרב עם הבּריוֹת, חַי ועליז, שׂשׂ ושׂמח.

אוֹתוֹ היוֹם יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא.

מי פּוֹרץ לבית־הכּנסת בּראש השׂשׂים והשׂמחים, שיכּוֹר וּמבוּסם, בּה בּשעה ששאָר היהוּדים עדיִין לא טעמוּ כּלוּם ועדיִין עוֹמדים בּתפילתם? מי שוֹמט אֶת החַזן מן התּיבה וּמַעמיד בּמקוֹמוֹ אֶת אֶליק האוּמן, שיִתּן אֶת קוֹלוֹ האַדיר והחָזק בּניגוּן של ימים נוֹראִים וכל השׂשׂים והשׂמחים יענוּ אַחריו בּמַקהלה? מי מתיצב ליד ארוֹן־הקוֹדש לחַלק אֶת פּסוּקי “אַתּה הראֵית” לחברת השׂשׂים והשׂמחים?

שעיה־דויד כּלי־זמר, הוּא ולא אַחר! בּעל־תּשוּבה נחבּא זה, הבּוֹרח כּל ימיו מפּני הבּריוֹת, אֵינוֹ פּוֹצה פה ואֵינוֹ מַשמיע קוֹל בּמשךְ כּל השנה, עכשיו נַעשׂה ראש וראשוֹן לחבוּרה, מוֹשל וּמַנהיג, שהכּל נכנעים לרצוֹנוֹ ועוֹשׂים פּקוּדתוֹ. עוֹמד הוּא ליד ארוֹן־הקוֹדש וידיו פּרוּשׂוֹת מזה וּמזה, שלא יִכּנס אַחר בּמקוֹמוֹ, קוֹרא בּניגוּן לחברת השׂשׂים והשׂמחים וּמכבּד אֵת כּל אֶחָד מהם בּפּסוּק של “אַתּה הראֵית”:

הרבּני החַייט רב אֶליק האוּמן מתכּבּד בּפסוּק ראשוֹן של “אַתּה הראֵית”!

– הרבּני הסַנדלָר רב קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ מתכּבּד בּפסוּק שני של “אַתּה הראֵית”!

הרבּני הסמוֹוַרניק¹ רב מנדל אִיש־הפּחים מתכּבּד בּפסוּק שלישי של “אתה הראֵית”!

וכל המתפּללים עוֹמדים מרחוֹק וצוֹחקים, צוֹפים בּמַחזה לראוֹת, מה עוֹד יעשׂה לפניהם שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה? הכּל יוֹדעים מראש, מַה יעשׂה שעיה־דויד. הכּל זוֹכרים אֶת מַעשׂיו מן השנה שעברה. יוֹדעים הם, כּי אַחרי פּסוקי “אַתּה הראֵית” יעמוֹד שעיה־דויד לחַלק גם אֶת ההקפוֹת לחברת השׂשׂים והשׂמחים, והכּל בּניגוּן הקוֹדם ועל־פּי הסדר הקוֹדם, לָזה הקפה ראשוֹנה ולָזה הקפה שניה ולָזה הקפה שלישית. לעצמוֹ הוּא נוֹטל אֶת ההקפה האחרוֹנה וחוֹלק כּבוֹד גם לעצמוֹ:

– הרבּני הכּלי־זמר רב שעיה־דויד מתכּבּד בּהקפה אחרוֹנה!

ואַחַר־כּךְ אוֹחזים כּל השׂשׂים והשׂמחים אִיש בּיד רעֵהוּ, עוֹשׂים עיגוּל מסביב לבּימה, מזמרים כּוּלם “עוֹזר־דלים” ויוֹצאִים בּמחוֹל לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ בשׂמחת־תּוֹרה. ויוֹתר מכּוּלם שׂשׂ ושׂמח שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, המרקד בּתוֹךְ העיגוּל, הוּא וספר־תּוֹרה בּידוֹ. חוֹבק הוּא אֶת ספר־התּוֹרה וּמאַמצוֹ אֶל לבּוֹ באַהבה וּברחמים, כּאָב המאַמץ אֶת בּנוֹ, וקוֹרא מתּוךְ התלהבוּת רבּה:

– שׂישׂוּ, יהוּדים, שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחת־תּוֹרה! רקדוּ, יהוּדים, הרימוּ פּעמיכם! שׂישׂוּ, יהוּדים, שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחת־תּוֹרה!

וכל בּני החבוּרה מתלהבים עמוֹ, כּוּלָם מרקדים בּעיגוּל, כּוּלָם מזמרים, כּוּלָם שׂשׂים וּשׂמחים.

ו. רבּנוּ יוֹנה    🔗

זמר נאֶה זה אַתּם שוֹמעים בּכתריאֵליבקה בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב.

זמר זה אוֹמרוֹ יוֹנה הבּלָן, יהוּדי שׂעיר, בּעל קוֹמה וּבעל צוּרה, גברתּן ועבדקן, אַדמוֹני עם גבּוֹת־עֵינַיִם צהוּבּוֹת ועבוּתּוֹת. מזמר הוּא בּקוֹל נעים מאוֹד, עוֹבר בּחוּצוֹת וּבשוָקים, מַכריז כּרוּזוֹ יהוּדית וּמתרגמוֹ מיד גוֹיִית, כּדי לָצאת ידי חוֹבתוֹ לכל יוֹשבי העיר, בּין שהם בּני־ברית וּבין שאֵינם בּני־ברית. משוּם שבּית־המרחָץ הכּתריאֵלי, אַף־על־פּי שנבנה בּממוֹנם של יִשׂראֵל, לתוֹעלתּם ולהנאָתם, בּכל זאת בּית־מרחָץ יִקָרא לכל העמים. אֵין מַבדילים בּוֹ בּין יהוּדי לנכרי ואֵין נוֹהגים בּוֹ מנהג זה, שאָחזוּ מתוּקנים שבּהם, מנהג הגבּלוֹת וחוּקי־זרים. וּכדי לשׂבּר אֶת האוֹזן, שהכּל יֵדעוּ, לאָן הוּא קוֹרא אוֹתם, תּלה

יוֹנה הבּלָן בּחוּדוֹ של כּלוֹנס ארוֹךְ מַטאטא של זרדים – סמל בּית־המרחָץ וצביוֹנוֹ.

שמעוּ הכּתריאֵלים אֶת כּרוּזוֹ הנעים של יוֹנה הבּלן וראוּ אֶת המַטאטא מתנוֹסס והולךְ בּרחוֹבה של עיר, מיד הם מדמים לעצמם מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת עוֹנג של בּית־מרחָץ, טוֹעמים טעמוֹ וּמַרגישים בּריחוֹ, רוֹאִים אֶת עצמם כּאִילוּ הם משתּטחים כּבר על האִצטבה העֶליֹונה, סוֹלדים וּמתעדנים בּערפלי הבל חָם, ועל גבּיהם, מלמַעלָה, עוֹמד יוֹנה הבּלן וּמנַצח עליהם בּמַטאטאוֹ, מַטאטא־הזרדים, מַשפּיע עליהם הבל רב, מַצליפם ודש את בּשׂרם וּמשדלם בּשעת מַעשׂה בּדברים נעימים, חציוֹ מדבּר יהוּדית וחציוֹ רוּסית, כּדרכּוֹ תּמיד: “הוֹי, אַחים, חזקוּ ואִמצוּ! לכבוֹד השבּת נפיק הבל רב עד בּלי די!”…

ולָמה מדבּר יוֹנה הבּלָן רוּסית לאֶחָיו הכּתריאֵלים? משוּם שרוֹאֶה הוּא אֶת עצמוֹ כּרוּסי גָמוּר, שמוֹצאוֹ ממרחַקי המדינה, מיערי סיבּיריה. ואָמנם קצת אמת יֵש בּדבר. כּלוֹמַר, הוֹרתוֹ ולידתוֹ של יוֹנה הבּלָן לא היוּ חלילה בּסיבּיריה, אֶלָא בּמקוֹם הקרוֹב לָנוּ, בּכתריאֵליבקה גוּפה, ואַף־על־פּי־כן יֶש לוֹ הצדקה להימנוֹת אֶת אֶזרחי סיבּיריה הרחוֹקה, משוּם מַעשׂה שהיה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:

לשעבר, בּשכּבר־הימים, נתפּס יוֹנה למַלכוּת על דבר עבירה. מה היה טיבה של אוֹתה עבירה – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, ורק הכּל יוֹדעים, שיוֹנה נכשל בּענין שאֵינו מהוּגָן. יוֹנה עצמוֹ אוֹמר, כּי אוֹתוֹ הענין “ענין ריק” היה, ואַף־על־פּי־כן אָסרוּ אוֹתוֹ בּשַלשלָאוֹת של בּרזל והביאוּהוּ לבית־דין, ונחתּם גזר־דינוֹ לרעה, ונתחַייב חוֹבת גָלוּת למקום היערים הרחוֹקים, שלא כּל יהוּדי זוֹכה לָדוּר שם, אֶלָא אִם כּן נתפּס בּגנבתוֹ. וכעבוֹר זמן רב, אַחרי שכּלוּ ימי גָלוּתוֹ, חָזר יוֹנה למקוֹם־מוֹלדתּוֹ וּביקש להיכּתב שוּב בּין תּוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה. מתּחילה סירבוּ הכּתריאֵלים ליחד שמוֹ של אַסיר סיבּיראִי בּתוֹכם, ואַף־על־פּי־כן נעתּרוּ לוֹ לבסוֹף, ויוֹנה נַעשה שוּב כּתריאֵלי בּין אֶחָיו הכּתריאֵלים. ורק אֶת קרוֹביו ואַנשי־שלוֹמוֹ לא מצא עוֹד בּיניהם. הלָלוּ מתוּ, והלָלוּ נתפּזרוּ לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם. ולא היתה לו תּקנה אֶלָא לקבּוֹע דירתוֹ בּבית־המדרש הגָדוֹל, מאחוֹרי התּנוּר. ואוּלָם מַה יעשׂה בּבית־המדרש יהוּדי כּמוֹתוֹ, בּוּר ועם־האָרץ, שאֵינוֹ יודע לתרגם אפילוּ פּסוּק אֶחָד כּצוּרתוֹ? לא יִפּלא אֵיפוֹא, כּי יוֹנה, “הסיבּיראִי” נַעשׂה מַטרה לחציהם השנוּנים של ליצני העיר, שהיוּ מתלוֹצצים עליו וצוֹחקים בּכל פּה על תּפילתוֹ המשוּנה, תּפילת הדיוֹט, המסרס אֶת המלים וּמעוות אֶת הכּתוּבים ונכשל בּקריאָתוֹ, כּמגשש בּאפלה. וּלהרבּוֹת השׂמחה, היתה דרכּוֹ של יוֹנה זה, כּדרךְ כּל עמי־האָרץ, להתפּלל דווקא בּקוֹל רם, למַען יִשמַע כּל העם ויֵדע, עד היכן מַגיעים שיבּוּשיו. לפיכךְ עמדוּ הליצנים הכּתריאֵלים וכינוּ לוֹ שם “רבּנוּ יוֹנה” – ושם זה היה הוֹלמוֹ יפה וּמלווה אוֹתוֹ כּל הימים.

– וּבכן, רבּנוּ יוֹנה, שב־נא בּמחילה מכּבוֹדךָ כּאן, ליד התּנוּר, וסַפּר לָנוּ על המדינוֹת הרחוֹקוֹת אשר בּסימבּיר…

דרךְ־אֶרץ, פּרחָחים! התפּזרוּ כּוּלכם, הרתּיעוּ עצמכם וּפנוּ מקוֹם לגָדוֹל מכּם, לרבּנוּ יוֹנה!…

ורבּנוּ יוֹנה נכנס לישיבה מאחוֹרי התּנוּר, תּוֹפס מקוֹם בּראש החבוּרה וּמַתחיל לסַפּר להכּתריאֵלים אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ואֶת חבריו האסירים בּמדינוֹת הרחוֹקוֹת אשר בּסיבּיריה – על היערים והבּיצוֹת אשר עברוּ שם, ועל הקוֹר והקרח אשר סבלוּ שם, ועל עבוֹדת־הפּרךְ אשר העבידוּ אוֹתם, ועל המַאכלים אשר אָכלוּ שם, ועל המַכּוֹת אשר הכּוּם נוֹגשׂיהם. הסיפּוּרים הלָלוּ מיעוּטם אמת ורוּבּם דברי־הבאי, קלוּטים מדמיוֹנוֹ של רבּנוּ יוֹנה, ואַף־על־פּי־כן יֵש בּהם כּדי להתקבּל על לבּוֹת השוֹמעים, למשוֹךְ אוֹתם בּחַבלי־קסם וּלהשׂבּיעם עוֹנג רב, לפי שרבּנוּ יוֹנה כּשרוֹן נפלא ניתּן לוֹ, כּשרוֹן של מסַפּר בּחסד אלוֹהים: לשוֹנוֹ כּשמן רכּה וּפיו מפיק מַרגָליוֹת. מסַפּר הוּא והוֹלךְ בּלי הרף וּבלי מַעצוֹר, משלב מאוֹרעוֹת וּמַעשׂים זה בּזה בּחָריצוּת רבּה כּל־כּךְ, עד שאֵין להכּיר בּתחוּמים המַגבּילים בּין אמת וּבין דמיוֹן. בּעֵת הראשוֹנה היוּ הכּל מתאַוים לסיפּוּריו הנאִים ושוֹתים בּצמא אֶת דבריו. ואוּלָם בּרבוֹת הימים קצה נפש הכּתריאֵלים גם בּזה, ושוֹמעֵי סיפּוּריו של רבּנוּ יוֹנה התחילוּ פּוֹחתים והוֹלכים. כּלָל גָדוֹל הוּא בּעוֹלָם: גם אָכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב. וּמתּוֹךְ כּךְ הוּרע גוֹרלוֹ של רבּנוּ יוֹנה וחנוֹ סר מעליו. בּימים ההם קם לוֹ שׂטן בּבית־המדרש בּדמוּת גצי שׂר־הפּלךְ, הוּא גצי השמש, שמתּחילה לא היתה דעתּוֹ נוֹחָה מסיבּיראִי זה, אַף־על־פּי שאֶת סיפּוּריו הנאִים אָהב גם הוּא לשמוֹע. עמד גצי שׂר־הפּלךְ וגָזר גזירה על רבּנוּ יוֹנה: אֵין בּית־המדרש עשׂוּי כּהקדש, שיִהיֶה משמש מקוֹם־לינה לכל אסוּפי מן השוּק! רצוֹנוֹ של זה לישוֹן בּלילוֹת – יֵלךְ ויִישן בּחוּץ, אוֹ לא יִישן כּלָל, וּבלבד שלא יעשׂה אֶת בּית־המדרש דירת־קבע לעצמוֹ!

ימים קשים הגיעוּ לרבּנוּ יוֹנה. ימים רעים וּמרים, אשר כּמוֹהם לא היוּ לוֹ מעוֹלָם. אִילוּ היה יהוּדי בּן־תּוֹרה, אוֹ אִילוּ ידע אֵיזוֹ מלָאכה המחַיה אֶת בּעליה, אוֹ לוּא, לכל הפּחוֹת, היה חוֹלה וּבעל־מוּם, כּזיסיל היוֹרד, למשל, וַדאי נמצא לוֹ מקרב הכּתריאֵלים אִיש כּרב רפאֵל מַשגיח, שהיה דוֹאֵג למַחסוֹריו וּמפרנסוֹ בּתוֹךְ שאָר עניֵי העיר. ואוּלָם רבּנוּ יוֹנה, לשברוֹ וּלהוָתוֹ, היה בּריא ושלם בּגוּפוֹ, ולא בּריא בּלבד, אֶלָא גיבּוֹר ואַמיץ־כּוֹחַ, גברתּן לכל דבר, וּמי זה יעוֹרר לבּוֹ לחמוֹל על אָדם כּמוֹתוֹ? וּלהחזיר בּעצמוֹ על הפּתחים לא רצה. מוּטב לוֹ שימוּת בּרעב, וחרפּה זוֹ לא יעטה על ראשוֹ!

וכךְ היה רבּנוּ יוֹנה דר בּחוּץ, בּחצר בּית־המדרש, עוֹשׂה אֶגרוֹפוֹ כּר למראשוֹתיו, שוֹכב וּמהרהר וּמתגעגע בּכל לבּוֹ על “המדינוֹת הרחוֹקוֹת”, כּתינוֹק המתגעגע על אִמוֹ־הוֹרתוֹ, רוֹאֶה בּחלוֹמוֹ אֶת האָרץ הקרה, הגדוֹלה והרחָבה, אֶרץ היערים הארוּכּים והשלָגים הסוֹערים, וּמקלל אֶת יוֹם שוּבוֹ לכאן, למקוֹם־מוֹלדתּוֹ, לעֵמק עכוֹר זה הצר והאָפל, שיהוּדים עניִים דחוּקים וּצפוּפים בּוֹ, כּדגים מלוּחים בּחָבית, מאֵין מקוֹם פּנוּי וּמאֵין אַויר לנשימה.

אַךְ אֵל רחוּם וחַנוּן לא יעזוֹב אֶת בּריוֹתיו. ראָה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעניוֹ של רבּנוּ יוֹנה ושלח לוֹ עֶזרתוֹ פּתאוֹם. ריוַח והצלה עמדוּ לרבּנוּ יוֹנה ממקוֹם, אשר אִיש לא שיעֵר לוֹ: רב אַהרוֹן, הבּלָן הזקן, זכרוֹנוֹ לברכה, הלךְ בּדרךְ כּל האָרץ וּפינה אֶת מקוֹמוֹ בּבית־המרחָץ לאַחר. וּכלוּם יֶש לךָ אָדם, הראוּי לאוֹתה אִצטלה של בּלָן יוֹתר מרבּנוּ יוֹנה? אָכן אֶצבּע אלוֹהים היא זאת, נס מן השמים!

עד כּמה נאמן רבּנוּ יוֹנה למשׂרתוֹ הכּבוּדה בּבית־המרחץ ועוֹשׂה אֶת מלאכתּוֹ בּשלמוּת – דבר זה ראִינוּ למַעלה מאוֹתוֹ הזמר הנאֶה, שבּוֹ הוּא מַזמין אֶת הקהל “לבי־בּני”. ואוּלָם כּל זה אֵינוֹ עיקר לָנוּ. לא בּאתי כּאן אֶלָא לסַפּר, כּי רבּנוּ יוֹנה אַף הוּא חָבר לחברת השׂשׂים והשׂמחים בּשׂמחת־תּוֹרה. ולא חָבר סתם, אֶלָא חָבר וָתיק ורב־פּעלים, אֶחָד מראשי המדבּרים והעוֹסקים בּה. וּכלוּם פּלא יֵש בּדבר? אָדם שנתחַיֵיב בּשעתוֹ חוֹבת גָלוּת לסיבּיריה, ונאסַר בּשלשלָאוֹת של בּרזל, ועבד עבוֹדת־פּרךְ, וחָזר בּשלוֹם לעיר־מוֹלדתּוֹ, עיר שכּוּלָה יהוּדים. – אֵיךְ לא יעלוֹץ לבּוֹ בּקרבּוֹ ואֵיךְ לא יִשׂמַח ולא יפרשׂ אֶת זרוֹעותיו אֶל אֶחָיו בּני עמוֹ לחבּקם וּלנַשקם וּלאַמצם אֶל לבּוֹ: “הוֹי אַחַי היקרים, בּראטיקי רוֹדנייֶה, מזגוּ לי עוֹד כּוֹס יין!”

יהוּדי כּמוֹתוֹ, שהרבּה ראה בּחַייו, הרבּה יִסוּרים עברוּ על נַפשוֹ, הרבּה נסיוֹנוֹת נתנַסה ועמד בּכוּלָם – כּלוּם יִפּוֹל לבּוֹ למַראה ענוּת אֶחָיו, הכּוֹרעים בּימים הרעים האֵלה תּחת סבל צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּגזירוֹת קשוֹת? וכי מי כּמוֹהוּ יוֹדע אֶת כּל גָדלוֹ וּגבוּרתוֹ של אלוֹהינוּ, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש ויִרפּא?

– הוֹי, אַחים! – טוֹעֵן רבּנוּ יוֹנה, כּשהוּא מבוּסם כּל־צרכּוֹ, מנַענע ידיו וּמדבּר בּלשוֹן בּלוּלה, חציה יהוּדית וחציה גוֹיִית, ודמעוֹת־שיכּוֹר נוֹצצוֹת בּעֵיניו. – הוֹי, אַחים! שמעוּ לי ואַגדכם – פּי יוֹנה הסיבּיראִי מדבּר אליכם! מַה לנוּ צרוֹת? מַה לנוּ גזירוֹת קשוֹת? אֶת מי נירא וּממי נפחָד? מַה יעשׂה אָדם לנוּ? נַאפּלייֶוואט![²] יהוּדים היִינוּ ויהוּדים נהיֶה!… וּלפיכךְ מזגוּ לי עוד כּוֹס אֶחָת, ונשתּה “לחַיִים”, וּנזמר זמר לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה!

אמת רבּנוּ יוֹנה אֵינוֹ אֶלָא בּלן, ולא בּלן בּלבד, אֶלָא “סיבּיראִי”, ואַף־על־פּי־כן יהוּדי הוּא. כּמוֹהוּ כּשאָר היהוּדים, וכי חַגָם אֵינוֹ חַגוֹ? וכי שׂמחָתם אֵינה שׂמחָתוֹ? וכי תּוֹרתם אֵינה תּוֹרתוֹ? ולָכן אַף הוּא מזמר זמר לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה, אֶלָא שזמר זה סיבּיראִי הוּא, זמר משוּנה מאוֹד, שכּמוֹהוּ לא נשמַע בְכתריאֵליבקה מעוֹלָם:

כּךְ מזמר רבּנוּ יוֹנה לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה בּקוֹל נעים מאוֹד, שוֹרק בּשעת מַעשה בּשפתיו ורוֹקע בּרגליו, כּדרךְ הגוֹיִים, רוֹקד ריקוּד גוֹיִי לעֵיני כּל הקהל וּמוֹשךְ אַחריו אֶת כּל הבּא לקראתוֹ. ומי יערוֹב אֶת לבּוֹ לסרב לרבּנוּ יוֹנה, לבלתּי לכת אַחריו לרקד עמוֹ ריקוּד גוֹיִי זה וּלזמר עמוֹ זמר־אסירים זה לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה? מוּבטח לוֹ, כּי רבּנוּ יוֹנה לא ירפּה ממנוּ ולא יעזבהוּ עד אשר יִמשכהוּ בּידוֹ השׂעירה והחזקה ויכניסהוּ בּעל־כּרחוֹ לתוֹךְ חבוּרת המרקדים, ואִם תּחילתוֹ של זה בּאוֹנס, סוֹפוֹ יִהיֶה בּרצוֹן. וּלפיכךְ הכּל נמשכים והוֹלכים אַחריו לרקד עמו אֶת הריקוּד היוָני העליז, הכּל מזמרים, הכּל מוֹחאים כּף, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים. ויוֹתר מכּוּלָם שׂשׂ ושׂמח רבּנוּ יוֹנה. קוֹלוֹ מנַצח על כּל הקוֹלוֹת, קוֹל חָזק ונעים מאוֹד:

ויין נשפּךְ כּמים. ויהוּדים שוֹתים וּמשתּכּרים, צוֹהלים וּמתרוֹננים, שׂשׂים וּשׂמחים כּל אוֹתוֹ היוֹם, עד בּוֹא השמש.