פּתיחה קצרה    🔗

“טוֹוי־זהב”… כּיצד טוֹוים אֶת הזהב – אַל תּשאָלם. שם זה לא בּא לָהם בּכתריאֵליבקה אֶלָא מחמת קנאַת הבּריוֹת וצרוּת־עֵינם. מקנאִים בּהם, שהם מַכניסים כּסף רב. כּלוֹמר, בּכל ימוֹת השנה אַף טוֹוי־זהב אלוּ קבּצנים הם, לא עליכם, עניִים מרוּדים, כּשאר העניִים והאביוֹנים אשר בּכתריאֵליבקה, ורק כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים, הם בּאים על שכרם וחוֹפנים מלוֹא חָפניהם זהב. אלוֹהים חָנַן את כּוּלָם בּינה יתירה וּשאָר־רוּחַ וכשרוֹן־המַעשׂה, וּבני־אָדם אשר אֵלה לָהם נתוּנים תּמיד לקנאַת אחרים. והדברים עתּיקים. וּמפּני שהדברים עתּיקים, אֵין אָנוּ רוֹצים להלאוֹת בּהם אֶת נפש הקוֹרא אַף רגע אֶחָד, ואנוּ נחפּזים לעבוֹר בּדרךְ ישרה אֶל סיפּוּר־המַעשׂה אשר לפנינוּ.

 

א. ראש טוֹוי־הזהב נפתּלי איש־הרגלים    🔗

נַפתּלי אִיש־הרגלים נקרא כּךְ על־שם רגליו הארוּכּוֹת, שאֵין כּמוֹהן לאוֹרךְ בּכל כּתריאֵליבקה כּוּלָה. הרגלים הלָלוּ נוֹטלוֹת אֶת כּל גוּפוֹ, ואִילמלא חוֹששים היִינוּ להפרזה יתירה, היִינו אוֹמרים, כּי מַגיעות הן כּמעט עד הצוָאר. אֵין אָדם בּעיר, אשר יוּכל להתחָרוֹת בּהילוּכוֹ של נַפתּלי ולא יפגר מאַחריו. ולא מפּני שהילוּכוֹ הילוּךְ מהיר כּל־כּךְ, אֶלָא מפּני שפּסיעתוֹ פּסיעה גסה וּרחָבה. וּבזה כּוֹחוֹ. הרגלים הלָלוּ כּלי זינוֹ הן בּמלחמת־הקיוּם, מנת־חלקוֹ וּמקוֹר־פּרנסתוֹ, וּמהן לחמוֹ נמצא, קיצוּרוֹ של דבר: נַפתּלי אִיש־הבּינַיִם הוּא וּמלאכתּוֹֹ מלאכת סַרסוּר.

פּריץ כּי יבוֹא לכּתריאֵליבקה אַחַת ליוֹבל, מיד מריח נַפתּלי ריח פּריץ, ורגליו נוֹשׂאוֹת אוֹתוֹ מאליהן למקוֹם שִכנוֹ אל האַכסַניה: “מַה שאֵלתךָ, אדוֹני הפּריץ, ותינתן לָךְ?” וכל דבר אשר יִשאַל הפּריץ, כּל אשר תּבקש נַפשוֹ – אוֹתוֹ יביא לו נַפתּלי תּוֹךְ כּדי רגע: אִם חַייט ואִם סַנדלָר, אִם נַפּח ואִם נַערה משרתת, אִם סוּס ואִם עגָלה, אִם גלָב ואִם רוֹפא, אִם מכשף ואִם לץ ושד משחת – אֵין דבר אשר יִקשה ממנוּ. ורק זוֹ רעה חוֹלָה, כּי נַפתּלי אֵיננוּ סַרסוּר אֶחָד בּעיר, העוֹמד לפני הפּריץ לשמשוֹ. מוֹצא אַתּה בּכתריאֵליבקה מלבדוֹ כּמה וכמה סַרסוּרים. כּמספּר היהוּדים, כּן מספּר הסַרסוּרים. מכּל מקוֹם רב מספּר הסַרסוּרים ממספּר הפּריצים.

דעת לנבוֹן נקל, כּי עסקים אֵלוּ אֵין בּהם כּדי להעשיר אֶת בּעליהם ולא היוּ מסַפּקים לנַפתּלי אִיש־הרגלים אפילוּ לחם צר וּמַיִם לחץ בּשביל בּיתו, אִילמלא זיכּה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת יִשׂראֵל בּיוֹם טוֹב נעים ונחמד, יוֹם שׂשׂוֹן ושׂמחה ליהוּדים, יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב – זה חַג הפּוּרים. בּחַג הפּוּרים מתעלה נַפתּלי על שאָר כּל אֶחָיו הכּתריאֵלים למַעלה־למַעלה, וכשרוֹנוֹ הנפלָא מתגלה לָעוֹלָם בּכל הוֹדוֹ והדרוֹ. נַפתּלי אִיש־הרגלים כּשרוֹן מיוּחד ניתּן לוֹ מטבע בּריאָתוֹ, כּשרוֹן משׂחק לפני הקהל, וּמשׂחַק־הפּוּרים נוֹעד מששת ימי בּראשית בּשבילוֹ וּבשביל רגליו הארוּכּוֹת.

לכאוֹרה, ניתּן כּאן מקוֹם לליצנים לשאוֹל: מַה ענין רגלים ארוּכּוֹת אֵצל משחַק־הפּוּרים? ואַף־על־פּי־כן תּנוּחַ דעתּם: רגלים ארוּכּוֹת ענין גָדוֹל הֵן אֵצל משׂחַק־הפּוּרים! וכל־שכּן לגבּי נַפתּלי. אֵין נַפתּלי יוֹצא לשׂחק לפני הקהל את משׂחַק אחַשורוֹש, ולא אֶת משׂחַק המן, ולא אֶת משׂחַק מרדכי, ואַף לא אֶת משׂחַק וַשתּי – משׂחק הוּא אֶת משׂחַק ממוּכן, ראש החכמים יוֹדעֵי־העתּים, היוֹשבים ראשוֹנה בּמלכוּת פּרס וּמדי. וכל אָדם מיִשׂראֵל, שיֶש לוֹ ידיעה קלה בּמשחַק־הפּוּרים המפוּרסם, יוֹדה, כּי גָדוֹל חלקוֹ של ממוּכן בּמשׂחַק זה מחלקם של כּל השׂחקנים ותפקידוֹ נכבּד מתּפקידיהם. לא נַפריז על המידה אִם נֹאמַר, כּי ממוּכן הוּא יסוֹד מוּסד בּמשחַק־הפּוּרים, ראש וראשוֹן לכל דבר, וּבלעדיו לא ירים אִיש אֶת ידוֹ ואֶת רגלוֹ. למשל: קוֹראים אֶת וַשתּי המַלכּה לבוֹא וּלהתיצב לפני המלךְ אחַשורוֹש ערוּמה כּביוֹם היוָלדה – מי הוּא הממוּנה לכךְ? ממוּכן. המלךְ הטיפּש יוֹשב להיוָעֵץ עם שׂריו החכמים, כּדת מַה לעשׂוֹת בּמלכּה וַשתּי, על אשר לא עשׂתה אֶת מַאמַר המלךְ אחַשורוֹש בּיד הסריסים, – מי הוּא אִיש־עצתוֹ, העוֹמד לימינוֹ? ממוּכן. מרדכי היהוּדי שוֹלח אֶת דבריו הנמרצים אֶל אֶסתּר המַלכּה – מי הוּא שליחוֹ קל־הרגלים, העוֹשׂה שליחוּתוֹ בּאמוּנה? ממוּכן. בּקיצוּר, אֵין לךָ מקוֹם שאֵין שם ממוּכן, ואֵין לךָ מלָאכה שאֵין ידי ממוּכן בּאֶמצע. ולא הרי ידיו כּהרי רגליו. אָמנם, מַה נהדר היה המַראֶה, עֵת ממוּכן זה, הוּא נַפתּלי, היה יוֹצא לפני הקהל להראוֹת נפלָאוֹת בּרגליו הארוּכּוֹת! אַשרי עין ראתה זאת! ואַתּם, אִם יֵש אֶת נַפשכם לשמוֹע, הרי התּמוּנה לפניכם:

הדלת נפתּחת בּרעש ואֶל הבּית פּוֹרצים בּחבוּרה משׂחקי־הפּוּרים בּקוֹל בּרכּת יוֹם טוֹב וּבקוֹל המוֹן חוֹגג. משנכנסוּ, מיד משתּתּקים כּוּלָם, נדחָקים אֶל הקיר, עוֹמדים צפוּפים זה בּצד זה וידיהם שלוּחוֹת למטה, כּדרךְ השׂחקנים מעוֹלָם. ורק ממוּכן הוּא האֶחָד, היוֹצא לפניהם כּגיבּוֹר־חַיִל בּרגליו הארוּכּוֹת, מצנפת מחוּדדה של נייר חבוּשה לראשוֹ, חַרבּוֹ שלוּפה בּידוֹ, והוּא פּוֹסע פּסיעה גסה אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, וּפיו מפיק חרוּזים על ימין ועל שׂמֹאל, כּמַעין המתגבּר, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף (אַגב יִגָלה לָכם סוֹד בּלחישה, כּי כּל החרוּזים הבּאים להלן מַעשׂה ידיו של נַפתּלי אִיש־הרגלים הם וּממנוּ בּאוּ לכאן):

מיד נרתּעת המַלכּה וַשתּי, הוּא בּרל חרוּמַף, מן הקיר ועוֹנה אוֹתוֹ אַף היא בּחרוּזים, ואַף אֵלוּ מַעשׂה ידיו של נַפתּלי, מַבליעה בּנשימה אֶת דבריה ואוֹמרת אוֹתם בּקוֹל דק וְבוֹכה וּבניגוּן של חתן־תּוֹרה:

אָז יִתמַלא ממוּכן חימה, פּוֹסע פּסיעה גסה בּרגליו הארוּכּוֹת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן וּמַתחיל להריק אֶת חרוּזיו הנמרצים בּזה אַחַר זה:

אָז יֵצא המלךְ אחַשורוֹש, הוּא מֹשה חררה, בּלבוּש מַלכוּת – חמילת־בּד גסה, וּבידוֹ שרביט־הזהב – מַקל אָרוֹךְ מצוּפּה נייר כּתוֹם, והוּא עוֹנה בּקוֹל גס וצרוּד, כּקוֹל השיכּוֹר:

וכל החבוּרה עוֹנה אַחריו בּקוֹל:

אָז יֵצא מרדכי היהוּדי, הוּא נחמיה הסַנדלָר, מתחַפּשׂ כּגיבּן לבוּש־קרעים וּזקנוֹ עשׂוּי פּשתּן מדוּבלָל, והוּא כּוֹרע וּמשתּחוה לפני המלךְ אחַשורוֹש, פּוֹנה וּמדבּר אֶל ממוּכן, קוֹרץ לוֹ קריצה משוּנה בּעין אַחַת פּוֹזלת, מנַענע ידיו בּשעת מַעשׂה וּמזמר בּניגוּן זה, שבּוֹ מספּידים אֶת המת:

מיד פּוֹסע ממוּכן פּסיעה גסה כּנגדוֹ, פּוֹסע ואוֹמר לוֹ בּהתלהבוּת רבה:

וכאן מַגיע המשׂחַק לעֶצם תּקפּוֹ: התּכוּנה רבּה, והעבוֹדה סוֹעֶרת, ורגלי נַפתּלי הארוּכּוֹת רצוֹת אָנה ואָנה ואֵינן יוֹדעוֹת מנוּחָה אַף רגע. אֵין זאת כּי־אִם כּוֹחַ־אבנים כּוֹחָן בּיוֹם הפּוּרים! אבל בּשכר זה הוּא מַעלה בּחלקוֹ מנה אַחַת אַפּים ולוֹקח לעצמוֹ מן הקוּפּה יוֹתר מכּל חבריו המשׂחקים, מפּני שהוּא אָדוֹן לכוּלָם ועל־פּיו יִשק כּל דבר: הוּא המחַבּר, הוּא המנַהל והוּא הממוּנה על הכּספים.

– יהוּדי זה טוֹוה זהב, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים! מתעשר עוֹשר גָדוֹל!

כּךְ אוֹמרים הכּתריאֵלים, המַבּיטים אַחריו בּצרוּת־עין וּמקנאים בּוֹ קנאָה גדוֹלה על כּשרוֹנוֹ ועל פּרנסתוֹ – על פּרנסתוֹ יוֹתר מאשר על כּשרונו.

 

ב. אֵשת טוֹוה־הזהב ריבהלי המתוּקה    🔗

אִילוּ השתּמשוּ הכּתריאֵלים לצרכי אוֹכל נַפשם בּמַמתּקים וּבמיני תּרגימה בּכל ימי השנה, כּמוֹ שהם משתּמשים בּהם בּיוֹם הפּוּרים למשלוֹח־מנוֹת, לא היה נַפתּלי אִיש־הרגלים זקוּק לא למלאכתּוֹ, מלאכת סַרסוּר, בּימי החוֹל, ולא לאָמנוּתוֹ, אמנוּת משׂחק, בּיוֹם הפּוּרים. אִשתּוֹ, ריבהלי המתוּקה, היתה מפרנסת בּכבוֹד אוֹתוֹ ואֶת בּיתוֹ בּמלאכת כּפּיה בּלבד. כּי אִם נַפתּלי מפוּרסם בּרגליו, ריבהלי אִשתּוֹ מפוּרסמת שבעתים בּידיה.

ריבהלי זוֹ אֵינה למַראית־עין אֶלָא אִשה קטנה וּצנוּמה, גוּצה וּמכוֹערת. בּפני נַפתּלי בּעלה ארוֹךְ־הרגלים היא נראֵית כּגרוֹגרת. אִיש לא יאמין, כּי אִשה קטנה זו מסַפּקת מיני מאפה מתוּקים לכל העיר כּוּלָה, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים ויהוּדים שוֹלחים משלוֹחַ־מנוֹת אִיש לרעֵהו. אָמנם מוֹצא אַתּה בּכתריאֵליבקה עוֹד כּמה וכמה נשים, השוֹלחוֹת ידיהן בּמלָאכה זוֹ. אבל מי מהן תּוּכל להתפּאֵר בּידים חָרוּצוֹת וּמַפליאוֹת לאפוֹת, כּידיה של ריבהלי המתוּקה? כּלוּם יֶש עוֹד בּעולָם עוּגוֹת כּעוּגוֹתיה, דּוּבשנים כּדוּבשניה, צפּיחיוֹת כּצפּיחיוֹתיה, כּרוּכיוֹת כּכרוּכיוֹתיה, שוּמשמניוֹת כּשוּמשמניוֹתיה ותוּפינים כּתוּפיניה? הלא אֵלה מוֹניטין יצאוּ לָהם בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמם נתפּרסם למרחוֹק, וגם עד יהוּפּיץ הגיע, משוּם מעשׂה שהיה.

וּמעשׂה שהיה כּךְ היה. אֶחָד מליצני כּתריאֵליבקה, הרבּים בּעיר הזאת כּכוֹכבי השמַיִם לרוֹב, נתכּוון פּעם אַחַת, כּטוֹב לבּו, להתלוֹצץ על עיר־מוֹלדתּוֹ ועל תּוֹצרתּה. מה עשׂה? נמלךְ ימים אחָדים קוֹדם הפּוּרים ושלח אֶל קרוֹבוֹ העשיר, היוֹשב בּיהוּפּיץ הגדוֹלה, משלוֹחַ־מנוֹת מכּתריאֵליבקה – חבילה מלאָה כּל טוּב ממיני המתיקה המהוּלָלים, אשר ריבהלי המתוּקה מכינה בּכל שנה לכבוֹד הפּוּרים. אֶל משלוֹחַ־המנוֹת צירף מכתּב, שבּוֹ הוּא מבקש סליחה מאֵת קרוֹבוֹ העשיר על המנחה הדלה אשר הוּא שוֹלח לוֹ, והוּא מתנַצל לפניו, כּי מַתּנוֹת יפוֹת מזוֹ אֵין למצוֹא בּעיר נידחת כּכתריאֵליבקה. וּמַה גָדוֹל היה תּמהוֹנוֹ של אוֹתוֹ לץ, כּעבוֹר ימים אחָדים, כּשקיבּל מכתּב־תּוֹדה מאֵת קרוֹבוֹ העשיר בּצירוּף בּקשה – למַהר ולקנוֹת אֵת כּל מיני המתיקה האֵלה, הנמצאִים בּכתריאֵליבקה, לארוֹז אוֹתם אריזה יפה וּלהריץ אוֹתם תּיכף וּמיד על־ידי הדוֹאר ליהוּפּיץ, והכּל על חשבּוֹנוֹ, על חשבּוֹן הגביר. בּאמת אָמרוּ: העשירים, וּבפרט העשירים היהוּפּיציים, גרגרנים הם מאֵין כּמוֹהם ואכילָתם קוֹדמת לתפילָתם. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חוֹזר הדבר ונשנה בּכל שנה: כּיוָן שימי הפּוּרים מַגיעים, מיד נשלחת חבילה גדוֹלה של מיני מתיקה להעשיר בּיהוּפּיץ, וכוּלָם מַעשׂה ידיה של ריבהלי המתוּקה, וכךְ נתפּרסם שמה של רִיבהלי למרחוֹק.

 

ג. בּימי השפע    🔗

ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ אָמרה ריבהלי לישב וּלחַכּוֹת ללָקוֹחוֹתיה העשירים אשר בּיהוּפּיץ, היתה מחַכּה עד בּוֹש. עיקר סחרה הוּא בּכתריאֵליבקה גוּפה וּמן הכּתריאֵלים לחמה נמצא. כּיוָן שמַגיעים ימי הפּוּרים, אֵין ידיה מַספּיקוֹת. הגיעוּ בּעצמכם: היא האוֹפה, והיא המוֹכרת, והיא האוֹרזת סחוֹרתה, והיא גם מחַשבת החשבּוֹנוֹת עם כּל הנשים הקוֹנוֹת. החשבּוֹנוֹת הללוּ – רק מוֹחוֹ של מיניסטר יכוֹל לעמוֹד בּהם! טוֹרדים הם אוֹתה מן העוֹלָם!

הנה לפניכם תּמוּנה לדוּגמה, וידעתּם, כּיצד ריבהלי מחַשבת חשבּוֹנוֹתיה עם אִשה יהוּדית עשירה מבּעלוֹת־הבּתּים החשוּבוֹת בּכתריאֵליבקה, העוֹנדת לצוארה מַחרוֹזת של מַרגָליוֹת אַף בּימוֹת החוֹל וּשמה שׂרה־פּרל:

– וּבכן, מַגיע ממךְ, שׂרה־פּרל יקירתי, בּעֶרכּךְ, לפי החשבּוֹן הישר, כּךְ: ששה דוּבשנים עם צימוּקים, עוֹברים לסוֹחר, שש פּרוּטוֹת כּל אֶחָד – ששה כּפוּלים ששה כּמה מספּרם? דוֹמה, שלוֹשים וּשלוֹשה? ואַרבּע עוּגוֹת־דבש לָקחַתּ לָךְ, שמוֹנה פּרוּטוֹת כּל אֶחָת; עוֹלוֹת הן לי לעצמי בּשבע פּרוּטוֹת, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף; אַרבּעה כּפוּלים שמוֹנה – מספּרם אַרבּעים וּשמוֹנה. עכשיו לָקחַתּ לָךְ שתּי צפּיחיוֹת גדוֹלוֹת בּלא פּתיתים ושלוֹש צפּיחיוֹת קטנוֹת עם פּתיתים, והנני לחַשב לָךְ אֶת מחיר הצפּיחיוֹת כּוּלן יחד, חָמש מספרן, כּל אַחַת עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת; עוֹלוֹת הן לי בּמחיר רב מזה, כּה נזכּה שתּינוּ ונַאריךְ ימים; חמשה כּפוּלים עֶשׂרים ואַרבּעה – כּמה יִהְיֶה מספּרם? אִילוּ היה ששה, היה החשבּוֹן עוֹלה לקרבּוֹן אֶחָד ושש פּרוּטוֹת; עכשיו שהם חמשה, הרי החשבּוֹן עוֹלה בּעֶרכּךְ לקרבּוֹן אֶחָד בּלא שש פּרוּטוֹת. וּבכן, כּמה יעלה החשבּוֹן אַחרי כּכלוֹת הכּל? אִמרי מעתּה: שלוֹשים וּשלוֹשה ואַרבּעים וּשמוֹנה מספּרם שמוֹנים וּשנַיִם, וקרבּוֹן אֶחָד נוֹסף לָהם – הרי זה בּסךְ־הכּל קרבּוֹן אֶחָד וחצי ועֶשׂרים וּשנים. נכּי מזה שש פּרוּטוֹת – כּמה יִשאֵר מקרבּוֹן אֶחָד וחצי וששים וּשתּים פּרוּטוֹת לאַחַר נכיוֹן שש פּרוּטוֹת? ולא קרבּוֹן אֶחָד ותשעים;

– בּרוּךְ הבּא! אֵילוּ ששים וּשתּים? מאַין בּאוּ לָךְ פּתאוֹם ששים וּשתּים?

כּךְ קוֹראת שׂרה־פּרל בּקוֹל צוָחָה דקה, וּשתּי הנשים חוֹזרוֹת שוּב אֶל חשבּוֹנן וּפוֹתחוֹת עוֹד פּעם מבּראשית:

– בּרוּכה תּהיִי בּעדי, שׂרה־פּרל עטרתּי, לוּא תּחיִי לפנַי ותאריכי ימים! הלא החשבּוֹן חשבּון ישר הוּא, כּוּלוֹ פּרוּש כּשמלה לפניִךְ: ששה דוּבשנים עם צימוּקים, עוֹברים לסוֹחר, שש פּרוּטוֹת כּל אֶחָד – הרי מחירם ששה כּפוּלים ששה. כּמה יִהְיֶה מספּרם של ששה כּפוּלים ששה? ולא אַרבעּים וּשנים?…

– מַזל טוֹב! חשבּוֹנךְ עוֹלה וּפוֹרח! מתּחילה עלה לשלושים ושלוֹשה, ועכשיו גָדל ותפח עד אַרבּעים וּשנים! בּלא עֵין־הרע!

אֵין עֵצה ואֵין תּבוּנה. כּיוָן שהדבר מַגיע לדיני ממוֹנוֹת, שוּב אֵין דרךְ אַחרת אֶלָא לפנוֹת לעֶזרת הגברים. וריבהלי קוֹראת לנַפתּלי בּעלה, העוֹסק אוֹתה שעה עם חבריו השׂחקנים, כּי יבוֹא וִיהְיֶה עֵזר כּנגדה. נַפתּלי אֵין דעתּוֹ נוֹחָה, שמבטלים אוֹתוֹ מעבוֹדת־הקוֹדש, והרי הוֹא רוֹתח וכוֹעֵס:

כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של נשים! אֵין הלָלוּ יוֹדעוֹת לצרף שתּים אֶל שתּים! וּבכן? בּוֹאנה חשבּוֹן! אבל מַהֵרנה וַעשׂינה – היוֹם קצר!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי בּחמתוֹ, והנשים עוֹמדוֹת להרצוֹת לפניו בּנשימה אַחַת אֶת כּל רשימת המַמתּקים וּמחיריהם, וכל אַחַת נכנסת לתוֹךְ דברי חברתּה. נַפתּלי עוֹמד ממוּלן ושוֹמע, עֵיניו עצוּמוֹת מתּוֹךְ עיוּן והקשבה, והוּא סוֹפר וּמוֹנה וּמחשב בּאצבּעוֹתיו, עד שהוּא מתבּלבּל וּמסתּבּךְ ושוֹפךְ אֵת כּל חמתוֹ על ראש אִשתּוֹ:

– אבל הלא אָמַרתּי לָךְ מאָה פּעמים ואֶחָת: מאַחַר שחננךְ אלוֹהים ונתן לָךְ מוֹחַ של תּרנגוֹלת, מי זה אֵיפוֹא מבקש מידךְ, כּי תּהיִי בּהוּלה למכּוֹר אֶת סחוֹרתךּ בּבת אַחַת? מוּטב שתּמכּרי אוֹתה לאחָדים, אַחַד אֶחָד! למשל, מַה לָקחַתּ לָךְ, שׂרה־פּרל? דוּבשן אֶחָד? תּני־נא הנה אֶת מחירו שש פּרוּטוֹת! שוּב דוּבשן אֶחָד? עוֹד שש פּרוּטוֹת! צפּיחית אָחָת? סַלקי־נא, בּמחילה מכּבוֹדךְ, עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת! שוּב צפּיחית אָחָת? עוֹד עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת!

שרה־פּרל, שבּעלת־בּית חשוּבה היא וּמַחרוֹזת של מַרגָליוֹת על צוָארה, לא לפי כּבוֹדה חשבּוֹן זה של קבּצנים. אבל דרךְ אַחרת אֵין לפניה. כּי אֵיפה תּקח מיני מאפה מתוּקים וטוֹבים למשלוֹח־מנוֹת, אִם לא מידי ריבהלי המתוּקה? ולָכן בּימי הפּוּרים הכּל נשמעים לריבהלי. הכּל זקוּקים לָה, הכּל עוֹשים כּרצוֹנה. ימי הפּוּרים ימיה הם. בּאמת אָמרוּ: אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה. לא לחינם מתקנאוֹת בּה כּל נשי העיר וּמרננות אַחריה:

– חוֹפנת זהב מלוֹא חָפניה! שניהם חוֹפנים זהב בּימי הפּוּרים!…

 

ד. בּנם של טוֹוי־הזהב נח החטב    🔗

כּמה וכמה כּשרוֹנוֹת פּיזרה הטבע הנדיבה לבני־אָדם מצוּינים בּילדוּתם, שנַעשׂוּ אַחַר־כּךְ אַנשי־מַעלָה מפוּרסמים: לָזה נתנה קוֹל ערב ולזמר וּלהנוֹת בּני־אָדם מגרוֹנוֹ; לָזה חָלקה ידים אמוּנוֹת וּמהירוֹת לנַגן בּכּינוֹר וּלשמח לבּוֹת אנשים בּניגוּנים מתוּקים; ולָזה ציותה אֶת הבּרכה בּרגליו, שיִהְיֶה מרקד על הבּימה לעֵיני הקהל וּמפיק רצוֹן מן הנשים. אֶת נח, בּנוֹ בּכוֹרוֹ של נַפתּלי, חָננה הטבע כּשרוֹן מיוּחָד בּמינוֹ, כּשרוֹן חַטב אָמן, החוֹטב בּעֵץ.

כּבר בּימי ילדוּתוֹ התנַכּר נח בּכשרוֹנוֹ זה. כּל הימים התהלךְ הנַער מוּכּה וּפצוּע וּצרוּם־אָזנַיִם מהמַכּוֹת, אשר הכּהוּ אָביו, וּמהסטירוֹת, אשר קיבּל מידי אִמוֹ: למַען יֵדע נַער כּמוֹהוּ ויִקח מוּסר, ולא יוֹסיף לשלוֹח יד בּכל מקוֹם וּבכל דבר וּבכל כּלי אשר יֶש בּוֹ חפץ, לחַטט ולגזוֹר ולכרוֹת ולקרוֹץ ולחצוֹב ולחטוֹב!

כּדי להרחיק אֶת הילד מטבעוֹ המגוּנה וּלהוֹציא מלבּוֹ בּחוֹזק־היד אֶת שגעוֹנוֹ לחיטוּב, מסרוּהוּ לחדר וציווּ אֶת מלמדוֹ מאָה פּעמים ואֶחָת, כּי יקצץ אֶת כּפּיו וישבּר אֵת כּל עצמוֹתיו, אִם יִראֶה סַכּין בּידוֹ. מוּטב שיעסוֹק בּתּוֹרה ואַל יִשעֶה בּדברי־רוּחַ! ואוּלָם לא הוֹעילה לנַער גם תּוֹרת רבּוֹ: נח לא ראה בּרכה רבּה בּלימוּדיו, אבל כּנגד זה הצטיין יוֹתר ויוֹתר בּמלאכת החיטוּב. בּכּל היה מחַטב חיטוּבים, בּכל דבר אשר ראוּ עֵיניו שלח אֶת ידיו ועשׂה בּוֹ רוֹשם. וּכבר נמצאוּ בּכתריאֵליבקה מביני־דבר, אשר ניבּאוּ לוֹ עתידוֹת ואָמרוּ עליו, כּי רוּחַ מקננת בּקרב הנַער הזה וּבידיו. ויֵש שהוֹסיפוּ ואָמרוּ, כּי אִילוּ היה נח זה הקטן בּעיר גדוֹלה, מוּבטח לוֹ, שהיה מחוֹלל נפלָאוֹת בּידיו! מַה טיבן של הנפלָאוֹת, אשר נח היה מחוֹלל בּידיו בּעיר הגדוֹלה, אֵין אִיש יוֹדע עדיִין אֶל־נכוֹן, ואוּלָם לעֵת־עתּה הכּל מוֹדים, כּי ידים מַפליאוֹת אֵלוּ מוּטב לָהן שתּיבשנה: הלא אֵת כּל הסַפסלים בּבית־המדרש ואֵת כּל העמוּדים של בּעלי־הבּתּים המתפּללים שם חיטב הנַער המשוּלח הזה וצר בּהם צוּרוֹת שוֹנוֹת, צוּרוֹת של בּני־אָדם וצוּרוֹת של בּעלי־כנף, וגם צוּרוֹת של חזירים, להבדיל. בּגלל החזירים האֵלה קיבּל נח אֶת ענשוֹ גם מידי אָביו וגם מידי אִמוֹ, גם מידי הרב וגם מידי השמש, ואפילוּ מידי הבּלָן – כּל אִיש אשר נגע אלוֹהים בּלבּוֹ ראה חוֹבה לעצמוֹ להטיף מוּסר לנַער ולפרוֹע ממנוּ:

– רשע מרוּשע! חזירים אַתּה מַכניס למקוֹם קדוֹש? חזירים?!…

אבל נח החַטב לא שב מדרכּוֹ ולא לָקח מוּסר. הניצוֹץ האלוֹהי, שבּא לוֹ בּירוּשה מאֵת האָמן הגָדוֹל חכם־הלב, בּצלאֵל בּן אוּרי בּן חוּר אשר בּתּוֹרה, לא נתן מנוּחָה לנַפשוֹ, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שנתגלָה כּשרוֹנוֹ בּכל זהרוֹ על־פּי מקרה, כּדרךְ כּל הכּשרוֹנוֹת הגדוֹלים והמפוּרסמים, שנתגלוּ לעוֹלם לפתע־פּתאוֹם.

וּמעשה שהיה כּךְ היה. ימים מוּעטים קוֹדם הפּוּרים קנה לו נַפתּלי אביו קשקשן של עֵץ להכּוֹת אֶת המן בּבית־המדרש בּזמן קריאַת המגילה. נח עמד להתבּוֹנן אֶל הקשקשן, לחָקרוֹ וּלבדקוֹ מכּל צד, וכךְ היה מטפּל בּוֹ שעה ארוּכּה, עד שהפריד אוֹתוֹ לאַט־לאַט לחלָקיו ועמד על מהוּת קרביו וגלגלוֹ וחָזר וסידרוֹ מחָדש, – וכאן ניצנץ רעיוֹן במוֹחוֹ, כּי אִילוּ היה חוֹמר בּידוֹ, היה עוֹשׂה קשקשן נפלא, מיוּחָד בּמינוֹ, שיעלה בּטיבוֹ על כּל הקשקשנים אשר מעוֹלָם. כּלוּם היה חָסר אֶלָא שני דברים: חוֹמר למלָאכה וּכלי אוּמנוּת, כּלוֹמר, עֵץ ואוֹלָר. אַךְ מאַיִן יִקח אֶת שני הדברים היקרים האֵלה? אָמנם עֵץ לא יִקשה ממנוּ למצוֹא: לכשיִרצה יִמשוֹךְ ויִקח בּגנבה קיסם אֶחָד מן הקיסמים הטמוּנים אֵצל אִמו בּין התּנוּר והכּירים. אבל כּלי־אוּמנוּת מאַין יִקח? אוֹלָר מה תּהא עליו? חָשב נח וּמצא עֵצה: נטל בּידוֹ אֶת הקשקשן, אשר קנה לו אָביו, ויצא אֶל השוּק למכּוֹר אוֹתוֹ ולקנוֹת אוֹלָר בּמחירוֹ. גָרם לוֹ מַזלוֹ ונכשל בּקוֹנה שאֵינוֹ מהוּגָן. תּפס הקוֹנה בּידוֹ והוֹליכוֹ והביאוֹ עד אָביו:

– מַה פּשר המַעשׂה הזה, רב נַפתּלי? בּנךָ הקטן כּבר יצא לסחוֹר בּקשקשנים לפוּרים?

דעת לנבוֹן נקל, כּי ראשית כּל קיבּל האָמן הקטן אֶת שכרוֹ מידי אָביו בּמַכּוֹת־לחי מזוּמנוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשעמד נַפתּלי לחקוֹר אֶת בּנוֹ ולדרוֹש ממנוּ, כּי יסַפּר לוֹ אֶת כּל האמת, על מה ולָמה יצא למכּוֹר אֶת קשקשנוֹ בּשוּק וּמַה צוֹרךְ לקטן כּמוֹהוּ בּמעוֹת, ־ התוַדה נח על חַטאתוֹ בּדמעוֹת־עֵינַיִם וסיפּר לפני אָביו אֶת כּל מצוּקת־לבּוֹ, ואָז רק אָז עשׂה בּוֹ אָביו אֶת משפּטוֹ כּדת וּכדין, ואַף־על־פּי־כן הלךּ וקנה לוֹ אוֹלָר וּבחר לוֹ עֵץ טוֹב למלאכתּוֹ, ונח וישב מיד על האָבניִם, ולא זז ממקוֹמוֹ עד שהוֹציא מתּחת ידוֹ כּמה וכמה קשקשנים בּבת אָחָת, קשקשנים מיוּחָדים בּמינם ונפלָאִים כּל־כּךְ, שכּל בּני העיר נקהלוּ לראוֹתם ולהתפּלא עליהם וכוּלָם בּירכו אֶת נַפתּלי בּרכּת מַזל טוֹב:

– מהיוֹם הזה והלאה שוּב אֵין לךָ, רב נַפתּלי, לדאוֹג לבנךָ דאגת־מחר: פּרנסתוֹ מוּבטחת לוֹ מעתה ועד עוֹלָם!

וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ ידעוּ כּל בּני העיר מן הקצה אֶל הקצה, כּי כּל הרוֹצה לקנוֹת קשקשן יפה בּמקח השוה – יֵלךְ אֵצל בּנוֹ של נַפתּלי, הוּא נח החַטב. וידי נח מלאוֹת מלָאכה בּערבי ימי הפּוּרים. וכל אשר ירבּה להכין קשקשנים, כּן יִרבּוּ קוֹניהם. בּכל שנה ושנה כּשימי הפּוּרים עוֹברים, מתפּאֵר נח בּמוֹשב בּני בּית־אָביו:

השנה הזאת שנה של קשקשנים היתה!

לא לחינם מקנאים הכּתריאֵלים בּנַפתּלי אִיש־הרגלים וּבבניו.

אַךְ טוֹוי־זהב כּוּלָם! – נדבּרים הם אִיש אֶל רעֵהוּ מתּוֹךְ אנחה עמוּקה. – לא די שהוּא מאַסף ממוֹן מצד אֶחָד והיא חוֹפנת זהב מצד שני, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים, אֶלָא שחננם אלוֹהים בּנים חָרוּצים, הממַלאִים אוֹצרוֹתיהם זהב!…

 

ה. טוֹוי־הזהב הקטנים    🔗

רצוֹנכם לראוֹת מַחזה נהדר בּמחיר מוּעט, זאת העֵצה היעוּצה לָכם: קוּמוּ וָבוֹאוּ לימי הפּוּרים לכתריאֵליבקה, סוּרוּ לאַחַת מאַכסַניוֹתיה, עמדוּ להבּיט בּעד החַלוֹן החוּצה, – אז תּראוּ אֶת אשר לא ראִיתם מימיכם בּעיר הגדוֹלה. למן הבּוֹקר רצים בּרחוֹבה של עיר נערים וּנערוֹת, כּוּלָם דחוּפים וּמבוֹהלים, מטפּחוֹת חבוּשוֹת לצואריהם, רוּבּם רגליהם יחפוֹת, בּוֹסוֹת בּטיט־חוּצוֹת, אַף כּי צינה מרחפת עדיִין בּחוּץ ושלג דק מתעוֹפף בּאַויר. בּידיהם אוֹחזים הלָלוּ אגנים גדוֹלים, אוֹ צלָחוֹת, אוֹ פּנכוֹת קטנוֹת, המכוּסים מלמַעלה בּמַפּיוֹת לבנוֹת. הקטנים האֵלה ילדי היהוּדים הם, והם נוֹשׂאִים היוֹם משלוֹח־מנוֹת בּפקוּדת הנשים הכּתריאֵליות, השוֹלחוֹת מַתּנוֹת אִשה אֶל חברתּה, עוֹשוֹת חליפים זוֹ עם זוֹ בּמַמתּקים וּבמיני תּרגימה וּבכל מאפה פּוּרים, אשר הכינה ריבהלי המתוּקה לכבוֹד החָג.

– אִיטה־לאָה שלחה לי שתּי צפּיחיוֹת ולחם־מַלכוּת אֶחָד ודוּבשן מסוּכּר אֶחָד וּשני כּעכי־שקדים – כּנגד זה אני מַחזירה לָה צפּיחית אַחַת וּשני לחמי־מַלכוּת וּשני דוּבשנים מסוּכּרים וכעךְ־שקדים אֶחָד. ויֶנטה־מירל שלחה לי עוּגה מתוּקה אַחַת וּשתּי לחמניוֹת מוּצמקוֹת וּשתּי צפּיחיוֹת ושׂוּמשמנית אֶחָת – כּנגד זה אני מַחזירה לָה שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת ולחמניה מוּצמקת אַחַת וצפּיחית אַחַת וּשתּי שׂוּמשמניוֹת.

כּךְ דנוֹת נשי כּתריאֵליבקה בּפני עצמן וּמסַדרוֹת אֶת משלוֹח־המּנוֹת בּחָכמה וּבבינה וּבשׂכל הישר, שיִהיֶה החשבּוֹן עוֹלה בּד בּבד ושלא לבייש אִשה אֶת רעוּתה. וּמפּני שאַנשי העיר חַיִים זה עם זה בּשלוֹם וּבמישוֹר, לפיכךְ הכּל חַייבים בּמשלוֹח־מנוֹת אִיש לרעֵהוּ, והשוֹלחים רבּים לאֵין מספּר. וּמדרךְ בּעלי־הבּתּים החשוּבים, שאֵינם עוֹשׂים שליחוּת זוֹ לא על־ידי המבשלת ולא על־ידי בּניהם, לפי שהמבשלת עסוּקה ליד התּנוּר והכּירים בּהכנת סעוּדה של פּוּרים, והבּנים לא לכבוֹדם הוּא הדבר. ועל־כּרחם זקוּקים הם לילדי העניִים בּיוֹם הזה. ואָמנם, אַשרי מי שעני הוּא וּבניו זכרים – מוּבטח לוֹ, כּי בּיוֹם הפּוּרים יִהיֶה שׂכרם הרבּה מאוֹד!

מוֹצאִים אַתּם בּכתריאֵליבקה כּמה וכמה עניִים מאוּשרים כּאלה. ואוּלָם המאוּשרים מכּוּלָם הם טוֹוי־הזהב, נַפתּלי אִיש־הרגלים ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה, לפי שזכוּ להעמיד בּנים ובנוֹת בכמוּת מרוּבּה כּל־כּךְ, שאֵין למצוֹא דוּגמתה אפילוּ בּכתריאֵליבקה הבּרוּכה. כּמה מספּר הנפשוֹת בּביתם – אֵין אִיש יוֹדע בּדיוּק. וּמי הוּא זה האִיש, אשר יעמוֹד בּוֹ לבּוֹ למנוֹת מספּר לילדי אחרים? לוּא יִחיוּ ויאריכו ימים! מַה לָנוּ וּלמספּרם? וכי תּצר לָנוּ האָרץ בּשבילָם? בּחוֹרף הם שוֹכבים על־גבּי התּנוּר, צפוּפים וּדחוּקים וערוּמים, כּתוֹלָעים הלָלוּ, וּבקיץ הם מתגוֹללים על־פּני חוּצוֹת וחוֹבקים אשפּתּוֹת, משׂחקים אֶת משׂחַק “הסַנורים”, אוֹ בּוֹנים בּתּים וחנוּיוֹת על גבּי עפר תּחוּח, אוֹ “מוֹרידים גשם” בּיוֹם בּהיר בּשחָקים – מַעלים אָבק בּרחוֹבה של עיר, עד כּי יֶחשךְ האַויר כּוּלוֹ ויִמלא מַחנק. אוֹתה שעה מַמטירים הגדוֹלים על ראשם מַהלוּמוֹת וּסטירוֹת־לחי וכל קלָלָה, אשר לא כּתוּבה בּתּוֹכחה:

– הלוַאי על גחוֹנךָ תּלךְ! הלוַאי תּתאַבּק בּעפר קברךָ! הלוַאי תּשב תּחתּיךָ ולא תקוּם עוֹד! הלוַאי תּשכּב למַעצבה על צדךָ השׂמאלי כּל ימי חַיֶיךָ!…

אבל כּנגד זה, כּיון שהגיעוּ ימי הפּוּרים, מיד לָבשה רוּחַ אַחרת אֶת הקטנים האֵלה. יוֹדעים הם וּמַרגישים, כּי עֶרכּם גָדוֹל עתּה, כּי אַף הם קרוּאִים אָדם. הכּל דוֹרשים לָהם, הכּל זקוּקים לָהם. בּעלת בּית חשוּבה בּכתריאֵליבקה, שנכנסה אֵצל ריבהלי המתוּקה לקנוֹת ממנה מיני מתיקה לפּוּרים, מַזמינה גם יֶלד מילָדיה, כּי יִשׂא לָה אֶת משלוֹח־המנוֹת אֶל בּתּי קרוֹביה וידידיה. וּבני ריבהלי, הקטנים עם הגדוֹלים, יוֹצאים בּהמוֹן וּמתפּזרים בּרחוֹבה של עיר, בּידיהם אגנים, אוֹ צלָחות, אוֹ פּנכוֹת קטנוֹת, לחָיֵיהם לוֹהטוֹת, מצחוֹתיהם מזיעים ועֵיניהם בּוֹערוֹת. פּוֹגשים הם זה אֶת זה בּתוֹךְ הבּיצה, אַךְ אֵין שעתם פּנוּיה לעמוֹד רגע, להסתּכּל אִיש בּצלחת אָחיו וּלהתבּוֹנן אֶל טיב משלוֹח־המנוֹת. ורק בּדרךְ ריצתם הם פּוֹלטים זה לָזה קריאוֹת וחצאֵי־קריאוֹת, שאָדם מן הצד וַדאי לא יֵרד לסוֹף כּוונתן.

– פֶּטֶלֶלֶה! מאַיִן וּלאָן?

– מבּית נחָמה האדוּמה אֶל לאָה העבה. ואַתּה, עקוּם־הרגל?

– אֶל אֵשת אַלתּר אִיש־האִיטריוֹת… אָסַפתּ מה?

– מנה יפה! ואָתּה?

– קרבּוֹן אֶחָד וּשני זהוּבים ואַרבּע אגוֹרוֹת וּשתּים עֶשׂרה פּרוּטוֹת. ואַתּה כּמה?

– לא היה פּנַאי למנוֹת. חוֹששני, שלי גָדוֹל משלָךְ.

– קנַח אֶת חוֹטמךָ!

– ואַתּה שבוֹר זרוֹע עם קדקוֹד!

והשנַיִם נפטרים אִיש מאָחיו, זה לכאן וזה לכאן.

אַנשי כּתריאֵליבקה יוֹשבים מכּבר אֶל סעוּדת־הפּוּרים, מזמרים “שוֹשנת יעקוֹב”, צוֹפים ונהנים מרגליו הארוּכּוֹת של נַפתּלי אִיש־הרגלים ומתּעלוּליהם של שאָר המשׂחקים, וילדי נַפתּלי עדיִין רצים בחוּצוֹת, מַחזירים על הפּתחים בּמשלוֹח־המנוֹת וּמאַספים פּרוּטוֹת מאֵת כּל בּית וָבית. הכּתריאֵלים מלגלגים עליהם וחוֹמדים לָצון לָהם:

– קרב־נא הנה, נַער. בּן מי אָתּה? ולא בּן נַפתּלי?

– בּן נַפתּלי.

– כּבר צררתּ היוֹם בּכיסךָ מאָה אַחַת, אוֹ פּחוֹת מזה?

חי־חי.

– אמוֹר, אַל תּתבּייש.

חי־חי.

– הרואים אַתּם אֶת זה הקטן ואֶת חיוּכוֹ “חי־חי”? מוּבטח לָכם, שיביא היוֹם אֶל בּית אָביו כּיס מלא דינרים!… טוֹוי־זהב הם כּוּלָם, טוֹוי־זהב!

 

ו. טוֹוי־הזהב מסוּבּים לסעוּדה    🔗

אַנשי העיר כּתריאֵליבקה כּבר כּילוּ סעוּדתם, סעוּדה של פּוּרים, וקמוּ אִיש מעם שוּלחָנוֹ. רבּים מַחליצים עצמוֹתיהם וּמכינים אֶת עצמם לעלוֹת על משכּבם, ורבּים כּבר עלוּ על מיטוֹתיהם, והם ישנים עתּה שנַת מאוּשרים, הוֹזים תּחת כּנַף אַדרתּוֹ המַאפילה של מַלאַךְ־החלוֹמוֹת והוֹד־נַחרתם אֵימה אַחרי מעט המַשקה, אשר טעמוּ לכבוֹד החַג ולכבוֹד הנסים והנפלָאות, שנַעשׂוּ לָהם בּשנה הזאת – כּי גָברוּ על המן ונתנוּ בּוֹ נקמתם בּבית־המדרש. ורק משפּחה אַחַת עדיִין עֵרה בּעיר הישנה. בּני המשפּחה הזאת יוֹשבים עתּה אֶל השוּלחָן הערוּךְ לסעוֹד אֶת סעוּדתם, לבצוֹע אֶת חַלת־הפּוּרים הגדוֹלה וההדוּרה, העשוּיה מַעשה־מקלעת, וּלשמח אֶת לבּם כּדת הערב.

המשפּחה הזאת משפּחת טוֹוי־הזהב היא.

כּוּלָם עיפים וּרעֵבים מעמל היוֹם. כּוּלָם נרגָשים ועליזים וכוּלָם יֵש בּפיהם לסַפּר אִיש לרעֵהוּ כּמה וכמה סיפּוּרי־נפלָאוֹת ממאוֹרעוֹת היוֹם הגָדוֹל – מכּל אשר אֵירע ונַעשה לאִיש וָאִיש בּדרכּוֹ וּבמקצוֹעוֹ. נַפתּלי אִיש־הרגלים מסַפּר על חברתוֹ, חברת שׂחקני־הפּוּרים, ועל המוֹפתים אשר הראוּ היוֹם בּמשׂחָקם. כּוּלָם אמנים הם וּמַפליאִים לעשׂוֹת. ורק וַשתּי היא האַחַת, שקילקלה אֶת השוּרה בּאפּה החָרוּם וּבלשוֹנה המגוּמגמת, שאֵין לָהם תּקנה עוֹלָמית.

– בּרל חרוּמַף זה – הלוַאי תּבוֹא מהוּמה עליו מעתּה ועד ימי הפּוּרים הבּאִים! כּמה טרחוֹת טרחתּי עליו וכמה יגיעוֹת יגעתּי עמוֹ לשנן לו אֶת החרוּזים כּצוּרתם, וּכלוּם לא עלה בּידי! חָרוּז קל כּזה: “ועוֹבר בּפרהסיה על מצוֹות התּוֹרה”, שכּל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ יחזוֹר עליו תּוֹךְ כּדי שמיעה, – יוֹצא מתּוֹךְ אפּוֹ החָרוּם דווקא: “וטוֹבל בּמכנסיו בּמקוָה הכּשרה”… מאַיִן בּאוּ לךָ מכנסַיִם לפתע פּתאוֹם, וּמה ענין מקוָה כּשרה לכאן, חרוּמַף נתעב שכּמוֹתךָ, תּפַּח רוּחַ אבי חוֹתנתּךָ?! אבל צא ולַמד אף חָרוּם ואטוּם כּמוֹתוֹ!

כּךְ מסַפּר נַפתּלי אִיש־הרגלים. וריבהלי אִשתּוֹ המתוּקה – זוֹ יֵש בּפיה אוֹצר סיפּוּרים יפים מאֵלה, כּוּלָם על נַפתּוּלי הנשים הקוֹנוֹת, הנפתּלוֹת עמה בּשעת קנייתן, מַערימוֹת וּמתחַכּמוֹת נגדה והוֹלכוֹת עמה בּעקיפים, והכּל כּדי לגרוֹע אוֹ להעלים פּרוּטה אַחַת ממחיר המַמתּקים הקנוּיִים. וּמַעשׂה בּאשה אַחַת כּבוּדה, בּעלת־בּית מבּעלוֹת־הבּתּים הכּתריאֵליוֹת, שהשתּמשה בּשעת־הכּוֹשר ונתכּוונה למשוֹךְ מסַלָה צפּיחית אָחָת.

– ואַף־על־פּי־כן, אַל יפּוֹל רוּחךָ. יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי צוֹפיה שאני בּשבע עֵינַיִם הליכות קוֹנוֹתי, ומסַלי לא יגוּנב דבר. “כּמה צפּיחיוֹת, אני אוֹמרת, בּחַרת לָךְ, גברתּי, היוֹם?” אָמרה לי: “אַרבּע”. אָמַרתּי לה: “והחמישית מַה פּירוּשה?” האדימה כּוּלָה כּאֵש ואָמרה לי: “וכי אַף זוֹ צפּיחית היא?” אָמַרתּי לָה: “וּלטעמךְ מה היא – כּף־המבשלים?” אָמרה לי: “ואני סבוּרה היִיתי, כּי שוּמשמנית היא זוֹ”. אָמַרתּי לָה: “ואפילוּ שוּמשמנית – כּלוּם רשוּת־הרבּים היא?”…

כּךְ מסַפּרת ריבהלי המתוּקה. והסיפּוּרים, שיֵש בּפי נח החַטב לסַפּר, אַף הֵם מלאים ענין, וכוּלם חוֹזרים, כּדרךְ הטבע, על עסקי הקשקשנים לפּוּרים.

– השנה הזאת שנה של קשקשנים היתה. הכּל היוּ קוֹפצים על הקשקשנים. הכּל היוּ רוֹדפים אַחרי הקשקשנים. הכּל עזבוּ אֶת עסקיהם וּבאוּ אֶצלי לקנות קשקשנים. אֶתמוֹל בּצהרים כּבר אָפסוּ מידי כּל הקשקשנים. בּכל רגע ורגע בּא אֵלי יהוּדי בּבקשה, כּי אֶתּן לוֹ קשקשן. עוֹד זה מדבּר, והנה שני בּא – אַף הוּא צריךְ לקשקשן. אָמַרתּי לָהם: “אֵין לי עוֹד קשקשנים”. אָמרוּ לי: “חַיֶיךָ, אֵין אנוּ זזים מכּאן עד שתּתּן לָנוּ קשקשנים”. אָמַרתּי לָהם: “מאַיִן אֶקח לָכם קשקשנים?” אָמרוּ לי: “וכי כּבר אָפסוּ מידךָ כּל הקשקשנים?”…

– האִם תּחדל לקשקש בּקשקשניךָ, אוֹ לא?

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים אֶל בּנוֹ, ונח החַטב מקבּל נזיפה מאָביו, כּוֹבש עֵיניו בּקרקע, מַרכּין ראשוֹ אֶל תּחת השוּלחָן וגוֹרף חוֹטמוֹ לשם בּהכנעה רבּה. אַחרי נח החַטב הגיעה שעתם של טוֹוי־הזהב הקטנים, כּי יסַפּרוּ אַף הם אֶת חלקם – אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת, שנַעשוּ לָהם בּיוֹם הנפלָא הזה, בּנשׂאָם אֶת משלוֹח־המנוֹת מבּית אֶל בּית ומאִשה אֶל רעוּתה. הסיפּוּרים רבּים ונפלָאִים וּמוֹשכים אֶת הלב כּל־כּךְ, שיספּיקוּ לחוֹדש ימים, מפּוּרים עד הּפסח, וגם אָז לא תּימלא אוֹזן משמוֹע. ואוּלָם השעה שעת־לילה עתּה, והקטנים עיפים ונחלָשים כּוּלָם מעמל היוֹם, וּמצוַת אביהם חָזקה עליהם, כּי יכַלוּ סעוּדתם ויעלוּ על משכּבם לישוֹן.

והקטנים פּוֹרשים לקרן־זוית אפלה, המיוּחדת לָהם מאחוֹרי התּנוּר למשכּבם, נוֹפלים שם על פּניהם שמחים ונרגָשים וישנים שנַת מאוּשרים, שנַת גיבּוֹרים, ששבוּ ממַערכוֹת המלחמה וזר־הנצחוֹן על ראשם.

 

ז. טוֹוי־הזהב מוֹנים אֶת זהבם    🔗

השעה מאוּחרת בּלילה, שעת האַשמוּרה התּיכוֹנה. כּתריאֵליבקה שוֹקעת כּוּלָה בּתרדמה עמוּקה, וּדממה רבּה בּרחוֹבוֹתיה. ורק שתּי נפשוֹת עדיִין עֵרוֹת בּלילה הזה ואֵינן נוֹתנוֹת תּנוּמה לעֵיניהן. שני טוֹוי־הזהב הם, נַפתּלי אִיש־הרגלים ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה. הלָלוּ סגרוּ בּלָאט אֶת דלת בּיתם, פּרשׂוּ וילָאוֹת על חַלוֹנוֹתיו וקרבוּ אֶל המלָאכה הנעימה אשר לפניהם – אֶל ספירת קוּפּת פּדיוֹנם. רוֹצים הֵם להביא בּחשבּוֹן אֶת העוֹשר המעט, אשר עשׂוּ טוֹוי־הזהב הגדוֹלים עם הקטנים בּיוֹם הגָדוֹל הזה בּעמל וּבמסירוּת־נפש רבּה, רוֹצים – ואֵינם יכוֹלים. החשבּוֹן גָדוֹל וּמסוּבּךְ, והמַטבּעוֹת, של כּסף ושל נחוֹשת, רבּות לאֵין מספּר. מחַשבים הם וסוֹפרים וּמונים – ואֵינם יכוֹלים לעמוֹד על המספּר הנכוֹן. פּעם טוֹעֶה הוּא בּחשבּוֹן, וּפעם בּאה היא לכלל טעוּת. והרי הם מדיינים בּיניהם וּמקנתּרים זה אֶת זה בּדברים.

– הוּא אשר אָמַרתּי: שתּים אֶל שתּים אֵין אִשה יהוּדית כּמוֹתךְ יכוֹלה לצרף!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים בּתרעוֹמת, ואִשתּוֹ עוֹנה כּנגדוֹ אַף הִיא בּרגזה:

אִם כּן, עמוֹד וּמנה אַתּה, אִם בּעל־חשבּוֹן אָתּה!

לא, מוּטב שתּמני אָתּ! אַתּ מוּמחית יוֹתר ממני לדברים אֵלוּ!

– לא, מוּטב שתּמנה אַתּה, מפּני שאַתּה הגבר ואַתּה החָכם, ואֵין כּמוֹךָ בּעל־נסיוֹן לערבּב פּרוּטוֹת בּזהוּבים וּלבלבּל אֶת מוֹחךָ ואֶת מוֹחַ אחרים!…

ואַף־על־פּי־כן אַל תּיראוּ ואַל תּפחדוּ, שמא יביא החשבּוֹן הזה לידי מריבה וּקטטה והפרעת־שלוֹם בּין אִיש לאִשתּוֹ. לא עֵת מריבה הלילה, והשלוֹם לא יוּפרע בּיניהם. שניהם יוֹדעים אֶת עֵרךְ השעה, וּשניהם רוֹצים בּכל לבּם לָבוֹא לידי חשבּוֹן בּרוּר ולָדעת אֶת המַעשׂה, אשר עליהם לעשׂוֹת עתּה בּכספּם, ואֶת הדברים, אשר עליהם לקנוֹת בּכּסף הזה בּימים הבּאִים לקראתם. נעלים לעצמם ומלבּוּשים לבניהם – צוֹרךְ זה ראש וראשוֹן הוּא לָהם, שאֵין להרהר אַחריו. וּמַצוֹת לחג הפּסח הבּא – כּלוּם אֶפשר לאָדם מיִשּׂראֵל להתקיים בּלעדיהן? ושוּמן לפּסח? ושׂק תּפּוּחי־אדמה? וחָבית של סלק?… ונפלָא הדבר: כּל אשר יוֹסיפוּ על צרכיהם וכל אשר ירחיקוּ לָלכת אַחַר יֵצר־לבּם, להרבּוֹת בּהוֹצאוֹת וּלבזבּז ממוֹנם, כּן יִתבּרר לָהם יוֹתר ויוֹתר, כּי חננם אלוֹהים ויֵש לָהם רב, כּי עשרם יספּיק לָהם, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, לקנוֹת הכּל: גם נעלים חדשוֹת לעצמם וגם מַלבּוּשים חדשים לילדיהם, גם מַצוֹת וגם שוּמן, גם שׂק תּפּוּחי־אדמה וגם חָבית של סלק לימי הפּסח הבּא.

וּפני טוֹוי־הזהב מַבהיקים וּמתלהבים. לחָיֵיהם לוֹהטוֹת ועֵיניהם בּוֹערוֹת ולבּם מתרחב והוֹלךְ. שניהם מַרגישים הפּעם, כּי העוֹלָם הזה, שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לבריוֹתיו, לטוֹבה בּראוֹ. ורק זו רעה חוֹלָה, כּי היהוּדים הכּתריאֵלים טבע מגוּנה לָהם: עֵינם צרה בּפרנסת אחרים. מקנאִים הם קנאָה גדוֹלה בּאחיהם האֶביוֹן, ששׂיחק לוֹ מַזלוֹ וגָרם לוֹ יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב, יוֹם אֶחָד בּשנה!

– כּתריאֵליבקה זוֹ מוּטב לָה שתּעלה על המוֹקד בּעֶצם היוֹם הזה! עיר של בּעלי־קנאָה וצרי־עין מאֵין כּמוֹהם!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים מרוֹב רגשוֹתיו, ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה עוֹמדת להגן בּפניו על עירה:

– עיר של עניִים עלוּבים, לא עלינוּ!..

– עניִִים אַתּ אוֹמרת? וכי רק עניִים הם בּעֵיניִךְ? חַה־חַה! עניִים מרוּדים! כּתריאֵלים עלוּבים! דלים וריקים! ערוּמים ויחפים! חלכּאִים! קבּצנים! מַחזירים על הפּתחים! עניִים ואֶביוֹנים!…

– לא עלינוּ! – אוֹמרת ריבהלי בּפחד וּמַבּיטה על סביבוֹתיה. חוֹששת היא בּלילה לעֵין־הרע ולשׂטן המקטרג.

– וּמן החוּץ, ממקוֹם לא־נוֹדע, מַגיע אוֹתה שעה קוֹל קריאה רחוֹקה של תּרנגוֹל מתעוֹרר – קוֹל חַזן זקן, שתּש כּוֹחוֹ ונפגם גרוֹנוֹ בּערוֹב ימיו. תּרנגוֹל זה מַתחיל קריאָתו בּרגש וּבכל עוֹז וּבהתלהבוּת רבּה, כּזקן ורגיל, אֶלָא כּשהוּא הוֹלךְ וּמַגיע לסוֹפה, נוֹפל רוּחוֹ בּקרבּוֹ, והוּא מסַיֵים בּקוֹל נחלָש הוֹגה־נכאִים, מתּוֹךְ נעימה נמוּכה וַַחרדה וּמתּוֹךְ תּמהוֹן־לבב:

– קוּ־קוּ־רי־קוּ! אוּ־אוּ־אוּ?!…

דוֹמה, כּאילוּ הוּא תוֹהה על עצמוֹ ושוֹאֵל אֶת נַפשוֹ בּמרירוּת:

זקן שוֹטה וַחסַר־דעת, מַה לךָ כּי נזעקתּ?

האַויר בּחוּץ מַכחיל והוֹלךּ. דימדוּמי־שחר ממַשמשים וּבאִים.