אכספרופריאציה של פסח: מימי הרעש בּכתריאֵליבקה

א    🔗

זה דרכּה של כּתריאֵליבקה תּמיד, שהוֹלכת היא בּעקבוֹת יהוּפּיץ. אבל מזמן שהתרגשוּ וּבאוּ ימי הרעש והבּהלוֹת אֵין כּתריאֵליבקה זזה מאַחרי יהוּפּיץ אפילוּ כּמלוֹא השׂערה. שביתה הוּכרזה בּיהוּפּיץ – מיד הוּכרזה גם בּכתריאֵליבקה. קוֹנסטיטוּציה ניתּנה בּיהוּפּיץ – מיד ניתּנה גם בּכתריאֵליבקה. פּרעוֹת פּרצוּ בּיהוּפּיץ – מיד פּרצוּ גם בּכתריאֵליבקה. והגיע הדבר לידי כּךְ, שאֶחָד מליצני הדוֹר אשר בּכתריאֵליבקה הפיץ שמוּעה בּעיר, כּי אַנשי יהוּפּיץ חָתכוּ אִיש אֶת חוֹטמוֹ, – וּמיד עמדוּ הכּתריאֵלים להשחיז אֶת סַכּיניהם. לאָשרם, אֵין הכּתריאֵלים דוֹחקים אֶת עצמם להיוֹת מעשׂרה ראשוֹנים. כּל אֶחָד מַמתּין לחברוֹ, שיִהיֶה הוּא המַתחיל בּדבר. וּלפיכךְ היוּ עוֹמדים וּמחַכּים זה לָזה וּמתמַהמהים עד בּוֹש בּחיתּוּךְ חוֹטמיהם. והרי הם מחַכּים עד היוֹם הזה.

אַחרי הקדמה קצרה זוֹ לא יִפּלא עוֹד בּעֵינינוּ, כּי בּתקוּפת הרעש בּמדינתנוּ לא עבר אפילוּ יוֹם אֶחָד, אשר לא יִמָצא כּתוּב בּעיתּוֹנים על תּקלה זוֹ אוֹ אַחרת, שאֵירעה בּכתריאֵליבקה: מַעשׂה בּחברת “יד־אחת”, שפּרצה לביתוֹ של אַחַד האוֹפים ועשׂתה אֶכּספּרוֹפּריאַציה בּמַאפה תּנוּרוֹ. וּמַעשׂה בּסַנדלָר, שהיה עוֹמד בּגמירת זוּג נעלים, ולא היה צריךְ אֶלָא להדבּיק אליהן סוּליוֹת ועקבוֹת, – ונפלוּ עליו פּתאוֹם בּריוֹנים לעֵיני השמש, קראוּ לוֹ בּלשוֹן הכּתוּב “שׂאוּ ידיכם!” וגָזלוּ אֶת הנעלים מידוֹ. ושוּב מַעשׂה בּקבּצן אֶחָד כּתריאֵלי, שהיה מַחזיר על הפּתחים, – בּיוֹם החמישי בּשבּת היה מַעשׂה – והדבּיקוּהוּ בּאַחַת הסימטוֹת, העמידוּ לוֹ אֶקדח מוּל פּניו ולא זזוּ ממנוּ עד שהריקוּ אֵת כּל שׂקוֹ אֶל כּליהם. ועוֹד מַעשׂה, שסיפּרה אַחַת הנשים הכּתריאֵליוֹת… ואוּלָם לחזוֹר וּלסַפּר לָכם סיפּורי־מַעשׂה גם מפי הנשים הכּתריאַליוֹת אֵיני רוֹאֶה חוֹבה לעצמי. הנשים – עצביהן רכּים, והשעה שעת־חירוּם, והפּחד דרכּוֹ להפריז, אֵינוֹ מַבחין בּין תּכלת לקלָא־אִילָן… לא, אֵין אני מקבּל אַחריוּת על עצמי לסיפּוריהן של הנשים הכּתריאֵליוֹת!

בקיצוּר, הימים ההם ימי האֶכּספּרוֹפּריאַציוֹת בּכתריאֵליבקה, ימי החָמס והשוֹד בּחוּצוֹתיה, עֵת שלט האֶביוֹן הכּתריאֵלי בּאָחיהוּ העשיר ממנוּ. הפּחד גָדל מיוֹם ליוֹם, וחַיֵי הכּתריאֵלים היוּ תּלוּיִים לָהם מנגד. אָז התחילוּ להתגעגע אִיש בּסתר אָהלוֹ על ימי הטוֹבה אשר חָלפוּ, עֵת אשר שוֹטר אֶחָד, שלא מנע כּפּוֹ מקחת שוֹחַד, היה יכוֹל להטיל מרוּתוֹ על כּל העיר כּוּלָה, ואָז התפּללוּ אִיש אִיש בּלבבו:

– ריבּוֹנוֹ של עולָם, חַדש ימינוּ כּקדם! השיבה לָנוּ שוֹטרינוּ כּבראשוֹנה ונוֹגשׂינוּ כּבתּחילה!…

ואוּלָם אַף זוֹ אֵינה אֶלָא הקדמה. עיקר המַעשׂה יבוֹא להלן.

ב    🔗

בּנימין סנוּנית הוּא הגָדוֹל בּכל עשירי כּתריאֵליבקה. אִם נבוֹא למנוֹת כּאן אֵת כּל עשרוֹ, אֵין אָנוּ מַספּיקים. ראשית, מחוּתּנים עשירים לוֹ בּכל תּפוּצוֹת יִשראֵל. כּלוֹמר, לפנים היוּ המחוּתּנים עשירים; עכשיו ירדוּ מנכסיהם. ואֵין כּל תּימה בּדבר: הזמַנים נשתּנוּ והגלגל ירד עֶשׂר מַעלוֹת אחוֹרנית. אַדרבּה, לפלא יִהיֶה הדבר, כּי בּצוֹק העתּים האֵלה היהוּדים עדיִין מַקשים אֶת ערפּם ועוֹמדים על רגליהם. על אַחַת כּמה וכמה היהוּדים הכּתריאֵלים – הלָלוּ רק כֹּוחַ־אבנים כֹּוחָם! כּדגים המלוּחים הלָלוּ, הכּבוּשים בּחָבית, כּן נדחקוּ יהוּדי כּתריאֶליבקה בּמקוֹם אֶחָד, יוֹשבים צפוּפים ואוֹכלים אִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ. עוֹד זאת בּאָשרם, שזימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מרחוֹק אֶת אַמריקה, הקוֹלטת מהם מדי שנה בּשנה כּמעט פּי־שנַיִם מאשר יִהיוּ לברוֹת לרעב ולפרעוֹת ולשאָר פּוּרעניוֹת. ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת: עדיִין השאִיר אלוֹהים לפליטה בּכתריאֵליבקה יהוּדי עשיר וּשמוֹ בּנימין סנוּנית, שהכּל מקנאִים בּוֹ, כּי אֵיננוּ זקוּק לחַסדי אחרים, חוּץ מחסד מחוּתּניו העשירים. אָמנם אוֹי לוֹ לאָדם, שמחוּתּניו עשירים והוּא מצטרךְ לידי מַתּנַת ידי הקפוּצה. ואַף־על־פּי־כן נחשב בּנימין סנוּנית ראש לעשירי כּתריאֵליבקה, אַב וּפטרוֹן לכל העיר. אִיש כּי מָטה ידוֹ והוּא צריךְ לעֵזר מן החוּץ – אֵצל מי יֵלך? הוה אוֹמר: אֵצל בּנימין סנוּנית. וּבנימין סנוּנית עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת, שוֹמע אֶת דאגתוֹ וּמרי־שׂיחוֹ של אִיש וָאִיש וחָש לעֶזרתוֹ פּעם בּעֵצה טוֹבה, פּעם בּדברי־ניחוּמים וּפעם בּאנחה רצוּצה – גם זוֹ לטוֹבה. כּי בּמה יִיטב חלקוֹ של העני בּאֵין גם אֵלה לוֹ?

בּוֹא וּראֵה, מַה בּין עשירי כּתריאֵליבקה לעשירי יהוּפּיץ! שֵעשירי יהוּפּיץ רךְ לבּם בּקרבּם ואֵינם יכוֹלים לראוֹת בּצער אחיהם האֶביוֹן, לפיכךְ הם סוֹגרים אֶת דלתוֹת בּתּיהם על מַסגר וּמַעמידים שוֹמר על הסַף, לבל יניח לשוּם בּן־אָדם, שבּגָדיו אֵינם כּתיקוּנם, להיכּנס אליהם. וכיוָן שמַגיעים ימוֹת הקיץ, מיד הם נוֹשׂאִים כּנפיהם, כּציפּרי־דרוֹר הלָלוּ, ועפים לחַמי חוּץ־לאָרץ, – ואַתּה צא וּרדוֹף אַחריהם והשׂיגם! ואִילוּ עשירי כּתריאֵליבקה – ינַסה־נא אִיש מהם לעשוֹת כּן, אִם לא אֶל פּניו יברכוּהוּ?! בּין שרצוֹנוֹ של בּנימין סנוּנית בּכךְ וּבין שאֵין רצוֹנוֹ בּכךְ – כּוֹפים אוֹתוֹ להיוֹת ראש וראשוֹן בּעדתוֹ, מנַהל של כּל עניני הצדקה וּפרנס לכל מי שפּוֹשט יד. ולא לבד שחַייב הוּא להיוֹת הראשוֹן בּנוֹתני צדקה, אֶלָא שחוֹבה מוּטלת עליו גם ליטוֹל אֶת מַקלוֹ ותרמילוֹ, להחזיר על הפּתחים וּלקבּץ נדבוֹת מאֵת עניֵי העיר בּשביל עניֵי העיר.

ואִם בּכל ימוֹת השנה כּךְ, בּעֶרב פּסח, כּשעוֹנַת “מעוֹת־חיטים” מַגיעה, על אַחַת כּמה וכמה! אַשרי מי שראה אֶת בּנימין סנוּנית בּערבי פּסחים לוּא גם מרחוֹק! תּמהני, אִם הגָדול בּעסקני המדינה, אַנשי־השם אשר בּעוֹלָם, הזיע מימיו בּזמן מלחמת־הבּחירוֹת, כּמוֹ שהזיע בּנימין סנוּנית אַרבּעה שבוּעוֹת רצוּפים קוֹדם הפּסח! נשבּע הוּא בּהן־צדקוֹ, כּי למן הפּוּרים ועד הפּסח ישן הוּא בּלבוּשוֹ. ואנחנוּ הבה נַאמין לשבוּעתוֹ, כּי מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לוֹ זה? הן שׂכר פּעוּלָתוֹ לא יבקש מידינוּ. אֶלָא מה? תֹּאמַר: כּבוֹד הוּא מבקש לעצמוֹ? לוּא יהי כן. כּל אָדם אֵינו בּוֹרח מפּני הכּבוֹד. ואפילוּ מאַשרי העם וחכמיו אֵינם נוֹערים כּפּיהם ממנוּ. טבע הוּא בּאָדם מימוֹת עוֹלָם, ולא עלינוּ המלָאכה לשנוֹתוֹ!

ג    🔗

מנהג זה של קיבּוּץ “מעוֹת־חיטים” בּשביל העניִים לכבוֹד הפּסח הוּא מנהג עתּיק בּיִשׂראֵל, מנהג ישן־נוֹשן, שיסוֹדתוֹ בּ“פילאנתּרוֹפּיה”. ואַף־על־פּי־כן סבוּר אני, שאֵיננוּ מנהג רע כּל־כּךְ, כּמוֹ שבּני־דוֹרנוּ משתּדלים להוֹכיח לָנוּ. הללו אומרים: “קשה פילאנתּרוֹפּיה לציבּוּר כּסַפּחת”. אני אֵין רצוֹני בּכאן להעמיק חקר וּלהתוַכּח עמהם. כּל כּוונתי בּזה אֵינה אֶלָא לאמוֹר, כּי לפי עניוּת דעתּי יֵש מנהג אַחר בּעוֹלָם, שרע הוּא ממנוּ שבעתים: מנהג זה, שנהגוּ העשירים לקפּוֹץ את ידם בּפני כּל הפּושט יד להם. ושבעים ושבעה תּגדל רעתוֹ, כּשהאנשים הטוֹבים האֵלה משׂבּרים לךָ אֶת האוֹזן ואוֹמרים, כּי אֵינם נוֹתנים נדבה לעני “משוּם הפּרינציף”. חדלוּ לָכם מאַנשי הפּרינציפים האֵלה, כּי לבּם הוּכּה כּעֵשׂב והעלה ירוֹקה כּחציר־גגוֹת! הבה נוֹדה לאלוֹהינוּ, כּי בּכתריאֵליבקה לא מצא לוֹ פּרינציף זה מַהלכים עדיִין. כּלָל גָדוֹל הוּא בּכתריאֵליבקה, שכּל מי שאֵינוֹ נוֹתן – אֵינוֹ נוֹתן משּוּם שאֵין לוֹ. ואוּלם בּעֶרב הפּסח, כּשזמַן “מעוֹת־חיטים” מַגיע, משנים גם מכּלָל זה. קבּלה היא בּידי הכּתריאֵלים: “כּל יהוּדי חַייב אִם לָתת מעוֹת־חיטים אוֹ לקבּל מעוֹת־חיטים”.

כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של הכּתריאֵלים! אַלפי שנים כּבר עברו מיוֹם שיצאוּ אבוֹתיהם הראשוֹנים ממצרים, ועד היוֹם הזה הם רוֹאִים אֶת עצמם כּאִילו הם יצאוּ ממצרים, ועד היוֹם הזה הם נזהרים בּאכילת מַצה שמוֹנה ימים רצוּפים מדי שנה בּשנה. ודוֹמה אני, כּי עוֹד אַלפי שנים יעברוּ, והמנהג הזה לא יעבוֹר ולא יִבטל מבּתּי הכּתריאֵלים. בּכל ימוֹת השנה מתהלךְ הכּתריאֵלי בּתוךְ אֶחָיו נפוּחַ־כּפן, וכיוָן שהגיע הפּסח, אִי־אֶפשר לוֹ בּלא אכילת מַצה, שאִם לא כּן, יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! ועדיִין לא קרה המקרה, כּי ימוּת שם יהוּדי בּימי הפּסח בּרעב. ואִם קרה מקרה כּזה, וידעתּ, כּי מת האִיש עוֹד קוֹדם הפּסח. כּלוֹמַר, מיתתוֹ בּאה לוֹ לא מפּני שלא הספּיקוּ בּידוֹ לאכוֹל מַצה בּשמוֹנה ימי הפּסח, אֶלָא מפּני שלא הספּיקוּ בּידוֹ לאכוֹל חָמץ בּשאָר ימוֹת השנה. ואַל יהי הבדל זה קל בעֵיניךָ!

ד    🔗

אֵין למדים מן הכּלָלוֹת. כּל כּלָל יש בּוֹ חוּץ מן הכּלָל. השנה הזאת, שבּה הכּתוּב מדבּר, כּמוֹה לא היתה בּכתריאֵליבקה לעוֹלָמים. בּדקוּ וּמצאוּ, כּי מספּר המקבּלים “מעוֹת־חיטים” גָדוֹל ממספּר הנוֹתנים. אִילמלא היוּ בּוֹשים מפּני הבּריוֹת, לא היוּ כּל יהוּדי כּתריאֵליבקה מוֹנעים אֶת עצמם מקבּל “מעוֹת־חיטים”. קשה היה לראוֹת בּצערוֹ של עשירנוּ בּנימין סנוּנית, כּשהיה יוֹשב בּתוֹךְ “הוַעד” בּעֶרב פּסח וּפוֹטר אֵת כּל הבּאִים אֵלָיו בּלא־כלוּם:

– אֵין כּסף!…אָפס כּסף!… סלחוּ־נא!…

– כּה יגיעךָ אלוֹהים לשנה הבּאה! – עוֹנים אוֹתוֹ העניִים הנפטרים ממנוּ בּלא־כלוּם וּמוֹסיפים בּפני עצמם בּהבלָעת האַף: – ותזכּה לאכוֹל אַף אַתּה מן “מעוֹת־חיטים”!…

אַחַד אֶחָד יצאוּ העניִים מבּית־הוַעד בּידים ריקוֹת וּבפנים אדוּמים, כּיוֹצאִים מן הרחצה, וקיללוּ אֶת העשירים קלָלוֹת נמרצוֹת.

בּין המפוּטרים האַחרוֹנים היתה חבורת בּחוּרים, כּוּלָם פּועלים וּבעלי־מלָאכה, המשוֹטטים כּל ימוֹת החוֹרף בּחוּצוֹת העיר בּאֶפס עבוֹדה. הלָלוּ כּבר מכרוּ אֵת כּל אשר לָהם. אֶחָד מבּני החבוּרה נתן בּעבוֹט אֶת שעוֹן־הכּסף אשר לוֹ וקנה סיגָריוֹת בּמחירוֹ, וכל הבּחוּרים העלוּ עשן להנאָתם, להשקיט בּוֹ אֶת רעבוֹנם בּציבּוּר. כּשנכנסוּ אֵצל הוַעד, בּחרוּ הבּחוּרים מקרבּם אֶחָד מהם, שיִהיֶה לָהם ראש־המדבּרים, והוּא חַייט לבגדי־נשים וּשמוֹ שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני. ואַף־על־פּי ששמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני נתמַנה שליח־ציבּוּר, בּאוּ גם שאָר הבּחוּרים לעֶזרתוֹ, אִיש כּפי מַתּת־הדיבּוּר אשר חננוֹ אלוֹהים, ודיבּרוּ כּוּלָם יחד וטענוּ לפני הגבּאי הראשוֹן, כּי גוֹועים הם בּרעב, נוֹפלים מַמש אַפּים אָרצה. הגבּאי הראשוֹן, הוּא בּנימין סנוּנית, נתן אֶת כּוּלָם לדבּר לפניו כּכל אַוַת־נַפשם, וכאשר כּילוּ לדבּר, פּתח ואָמַר לָהם בּלָשוֹן זוֹ:

– שׂאוּני, ידידי, ואַגיד לָכם, כּי כּל דבריכם לשוא הם. ראשית, הלא אֵינכם בּעלי אִשה וּבנים, ואנוּ נוֹתנים “מעוֹת־חיטים” רק לבעלי אִשה וּבנים. שנית, אנשים צעירים אַתּם, בּלא עֵין־הרע, וכוֹחכם יפה לעבוֹד וּלהשׂתּכּר לחַג הפּסח. שלישית, השנה הזאת שנַת־בּרכה היא לָנוּ – בּירךְ אלוֹהים אֶת עירנוּ בּעניִים רבּים, וּמספּר המקבּלים גָדוֹל ממספּר הנוֹתנים. הלא חרפּה היא מלהגיד – כּבר כּלתה פּרוּטה מן הקוּפּה מבּעוֹד בּוֹקר. אִם אֵינכם מַאמינים לי. הבּיטו ותראוּ.

והגבּאי הראשוֹן של הוַעד עמד והפךְ לעֵיניהם אֵת כּל כּיסי בּגָדיו והראָם עין בּעין, כּי ריקים הם וּנקיִים, אֵין בּהם כּלוּם. הבּחוּרים עמדוּ לפניו כּנדהמים, בּאֵין אוֹמר וּדברים. ורק שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני, שלשוֹנוֹ לשוֹן־לימוּדים, התאוֹשש וּפתח שנית אֶת פּיו ודרש לפני הגבּאי דרשה משוּנה, שכּמוֹתה לא שמע אוֹזן בּכתריאֵליבקה מעוֹלָם. וכךְ אָמַר בּדרשתוֹ:

– צר לי מאוֹד, שלא פּתחתּ בּסוֹף דבריךָ; אִילוּ עשׂית כּן, היִית חוֹשׂךְ עצמךָ מהוֹציא לבטלה אבק־שׂרפה הרבּה כּל־כּךְ. ואַף־על־פּי־כן הבה אָשיב לךָ על עיקרי הויכּוּחַ שלךָ לכל סעיפיו. ראשית, שאָמַרתּ פּנוּיִים אנחנוּ – הלא מַעלה היא זוֹ לָכם, שלא הוֹסַפנוּ עניִים על עניֵי העיר. ושנית, שאָמַרתּ עבוֹדה – בּבקשה מכּם! תּנוּ לָנוּ עבוֹדה ואַחַר תּדבּרוּ! שלישית, שאָמַרתּ עניִים הרבּה – הלא אַתּם אשמים בּדבר: מצד אֶחָד המשטר הקאפּיטאליסטי וּמצד שני האֶכּספּלוּאַטאציה של הפּרוֹליטאריאַט. וּרביעית, שהפכתּ לָנוּ אֶת כּיסיךָ – אֵין זוֹ ראָיה לכאן. אֵין כּל ספק בּעֵינַי, כּי בּביתךָ, למשל, מזויךָ מלאִים מַצוֹת, וּביצים, וּבצלים, ותפּוּחי־אדמה, ושוּמן של פּסח, וכיוֹצא בּאֵלוּ, וגם יין לאַרבּע כּוֹסוֹת. אִם כּן, הלא כּולכם בּורשוּאִים ואֶכּספּלוּאַטאטרים מנוּוָלים, ולא יוֹתר! חברים, לכוּ ונלכה!…

חַייב אני להוֹדוֹת כּאן על האמת, כּי כּתריאֵליבקה ההוֹלכת בּעקבוֹת יהוּפּיץ וּמחַקה אוֹתה לכל תּנוּעוֹתיה, לא הרחיקה עדיִין לָלכת בּדרךְ השלָמתה מרחָק רב כּל־כּךְ, שאֶחָד מעשיריה האֶכּספּלוּאַטאטרים מטיפּוּסוֹ של בּנימין סנוּנית יִפתּח לעניֵי העיר אֶת אוֹצרוֹ הטוֹב, המלא מזן אֶל זן מַצוֹת וּביצים וּבצלים ותפּוּחי־אדמה ושוּמן של פּסח ויין אַרבּע כּוֹסוֹת, והוּא עצמוֹ, עם אִשתּוֹ וּבניו, יִשאֵר בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל. ואוּלָם מוּבטח לָהם, כּי האֶכּספּלוּאַטאטרים הכּתריאֵלים שלי עשׂה יעשֹוּ כּמשפּט הזה, אִם רק עשירי יהוּפּיץ יהיוּ לָהם לאוֹת וּלמוֹפת בּדרךְ החדשה הזאת. חַיֵיכם, הכּתריאֵלים אֵינם חַייבים להיוֹת המַתחילים בּמצוָה!…

ה    🔗

בּלב טהוֹר וּברוּחַ נכוֹן, מרוּחָץ וּמחוּדש לכבוֹד החָג, ישב בּנימין סנוּנית עם אִשתּוֹ וּבניו בּליל־שימוּרים לסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ, כּוּלוֹ שליו ושאנן ודעתּוֹ זחוּחָה עליו, כּמלךְ שמַלכוּתוֹ נכוֹנה מאוֹד. לימינוֹ יוֹשבת אִשתּוֹ המַלכּה, זוֹ שׂרה־לאָה זוּגָתוֹ, מקוּשטת וּרעוּלָה לכבוֹד יוֹם טוֹב בּמטפּחת־משי חדשה, שמתּחתּיה מציצים שני עגּילים מארכים, עגילי־כסף מתנַענעים, וסביב לשוּלחָנוֹ מסוּבּים בּניו, בּני המלךְ וּבנוֹתיו, כּוּלָם ראשיהם חפוּפים, לחָיֵיהם אדוּמוֹת ועֵיניהם נוֹצצוֹת. ואפילוּ זלאטקה הנַערה המשרתת, שבּכל ימוֹת השנה היא עוֹבדת עבוֹדת־פּרךְ וכורעת תּחת עוּלָה, אַף היא חָפפה אֶת ראשה, רחצה פּניה בּסַבּוֹן מבוּשׂם, לָבשה שׂמלה חדשה, עשׂוּיה צמר־גפן, נעלה נעלים חדשוֹת ושׂמה על מצחה השחוֹר והמַבהיק סרט רחב אָדוֹם. הכּל מַרגישים אֶת עוֹנג החַג לכל עמקוֹ, הכּל שׂמחים וצוֹהלים ולבּם טוֹב עליהם, כּאִילוּ הם עצמם יצאוּ זה־עתּה ממצרים. בּקוֹל נרגָש וחוֹגג שאל הקטן בּבני־המלךְ אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת, ואָביו המלךְ, זה בּנימין סנוּנית, השיב לוֹ בּמתינוּת וּבהרחָבת־הדעת וּבניגוּן יפה וּבקוֹל רם תּשוּבה ניצחת: עבדים הייִנוּ לפרעה בּמצרים, וַיוֹציאֵנוּ יי אלוֹהינוּ משם בּיד חזקה וּבזרוֹע נטוּיה… וכךְ הוּא הוֹלךְ וּמוֹנה בּקוֹל רם וּבניגוּן יפה אֵת כּל האוֹתוֹת והמוֹפתים, אשר הראָה אלוֹהים לאבוֹתינוּ בּימים ההם, ואֵת כּל המַכּוֹת, אשר הביא על המצרים בּמצרים, ואֵלוּ הן… פּתאוֹם…

ו    🔗

פּתאוֹם נשמעה דפיקה על הדלת, ואַחריה – דפיקה שנית וּשלישית. מי הוּא זה הדוֹפק בּשעה זוֹ? “לפתּוֹחַ אֶת הדלת אוֹ לא?”… נמנוּ וגָמרוּ לפתּוֹחַ, מפּני שהדפיקוֹת חָזרוּ ונשנוּ בּיֶתר תּוֹקף וּביֶתר עוֹז. המלךְ והמַלכּה וּבניהם ישבוּ מַחרישים וּמשתּאִים, זלאטקה המשרתת פּתחה אֶת הדלת, ואֶל הבּית פּרצוּ בּחבוּרה כּל הבּחוּרים הפּועלים, הם ומַנהיגָם שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני בּראשם, וקראוּ פּה אֶחָד: “יוֹם טוֹב עליכם!” המלךְ בּנימין, אַף כּי פּרחה נשמתוֹ מגוֹדל הפּחד, אִימץ אֶת לבּוֹ וּפתח ואָמַר אֶל החבוּרה:

– עליכם יוֹם טוֹב! בּרוּכים הבּאִים! מה לידידי בּביתי?

יצא שמוּאֵל־אַבּא ראש־המדבּרים וּפתח בּדרשה, כּדרכּוֹ וּכסיגנוֹנוֹ, לאמוֹר:

– האַתּם תּשבוּ פּה, ספוּנים בּביתכם על כּוֹס יין, וּתקדשוּ אֶת החָג, כּאשר ציוָה אלוֹהים, ואנחנוּ, אחיכם הפּרוֹליטאריִים, נגוַע ברעב? לא! דעתּי היא, שלא מן היוֹשר הוּא זה! ולָכן גוֹזר אני עליכם, כּי תּצווּ לָתת לָנוּ תּיכף וּמיד אֶת סעוּדת־החַג אשר לָכם, ואִיש מכּם אַל יערוֹב לבּוֹ להוֹציא הגה מפּיו, לפתּוֹחַ חַלוֹן ולקרוֹא לשוֹטר וכיוֹצא בּזה, שאִם לא כּן, כּלה נַעשׂה אִתּכם… חָבר משׁה, היכן היא הפּצצה?…

הדברים האַחרוֹנים אַךְ יצאוּ מפּיו, וכל בּני הבּית נדהמוּ כּוּלָם וקפאוּ אִיש תּחתּיו, בּלי הרים יד אוֹ רגל. ואוּלָם כּשהחָבר מֹשה, בּחוּר שחוֹר, שמלאכתּוֹ מלאכת סַנדלָר, בּלוֹריתוֹ שחוֹרה ואֶצבּעוֹתיו שחוֹרוֹת, נגש אֶל השוּלחָן והעמיד עליו מין דבר גָבוֹה ועגוֹל, המכוּסה סמַרטוּט, – מיד אֵירע לכל בּני־הבּית מַה שאֵירע לאֵשת לוֹט בּשעתה, כּשעמדה להבּיט מאַחריה על מַהפּכת סדוֹם ועמוֹרה.

וּזלאטקה המשרתת, כּוּלָה רוֹעֶדת ושיניה נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ, הגישה אֶל השוּלחָן מתּחילה אֶת הדגים הרוֹתחים והמפוּלפּלים, אַחַר־כּךְ אֶת המרק עם הלביבוֹת השמנוֹת, ולבסוֹף אֶת הסוּפגָניוֹת ואֶת החמיטוֹת החמוּדוֹת ואֶת שאָר מַאכלי־התּאוָה של פּסח, והבּחוּרים פּשטוּ על חמדת השוּלחָן, אָכלוּ וּבלעוּ לתיאָבוֹן אֵת כּל הבּא לידם, קינחוּ כּל מַאכל בּלגימַת יין ולא הוֹתירוּ מכּל אשר לפניהם אַף שׂריד כּמעט, אַף טיפּת יין אֶחָת, ואפילוּ אֶת הבּיצה והזרוֹע עם הכּרפּס והמרוֹר והחרוֹסת אָכלוּ, ולא נוֹדע כּי בּאוּ אֶל קרבּם, ורק אֶת ההגדוֹת הניחוּ, כּזכר לחוּרבּן, וּבשעת מַעשׂה חָמַד לוֹ ראש־המדבּרים, הוּא שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני, לָצוֹן ולָעג להאֶכּספּלוּאַטאטר הכּתריאֵלי, לבנימין סנוּנית, לעג־המנַצחים. וכךְ אָמַר לוֹ:

– שבּכל הלילוֹת אָנוּ קוֹראִים אֶת ההגדה ואַתּם אוֹכלים את הכּוּפתּוֹת; הלילה הזה אַתּם קוֹראִים את ההגָדה ואָנוּ אוֹכלים את הכּוּפתּוֹת… לחַיִים, בּוּרשוּאִי! יהי רצוֹן, שתּזכּה לשנה הבּאה להיוֹת פּרוֹליטארי קדוֹש כמונו!… ויהי רצוֹן, שלשנה הבּאה יגיעֵנוּ אלוֹהים למוֹעדים אחרים – לשׂמוֹחַ בּקוֹנסטיטוּציה!…

סוֹף מעשׂה    🔗

וַיהי בּחצי הלילה, וּבנימין סנוּנית, העשיר הכּתריאֵלי האוּמלָל, עם אִשתּוֹ וּבניו עדיִין יוֹשבים מסביב לשוּלחָן נבהלים ושוֹממים וּפחד־המות בּעֵיניהם. על השוּלחָן עדיִין עמדה המפלצת האיוּמה, הגבוֹהה והעגוּלה, מכוּסה סמַרטוּט. הזהר הזהירוּ אוֹתם בּני החבוּרה לפני צאתם, כּי יִשארוּ אִיש תּחתּיו שתּי שעוֹת רצוּפוֹת, שאִם לא כּן, מרה תּהיֶה אַחריתם! בּלילה ההוּא לא נתן אִיש מאַנשי הבּית תּנוּמה לעֵיניו. ורק בּבּוֹקר עמדוּ והוֹדוּ לאלוֹהים, כּי יצאוּ בּשלוֹם מתּוֹךְ הסַכּנה.

וּמַה הגיע למפלצת האיוּמה, הגבוֹהה והעגוּלה, המכוּסה סמַרטוּט, שעמדה על השוּלחָן? – כּךְ שוֹאֵל הקוֹרא הסַקרן, התּאֵב לָדעת הכּל. ואָנוּ נכוֹנים להרגיע אֶת רוּחוֹ: קוּפסַת־פּחים, לקוּחָה משוּלחַן הסַנדלָרים וּממוּלָאָה קמח של מַצה, אֵיננה בּחזקת סַכּנה. קוּפסה כּזאת, לוּא גם אֶלף שנים תּעמוֹד, לא תּתפּוצץ, אֶלָא אִם כּן… יוֹם טוֹב לָכם!