א    🔗

זה שנים רבּוֹת אשר לא היה בּכתריאֵליבקה יוֹם־פּוּרים בּהיר וצח וחָם, כּיוֹם־הפּורים הזה. הקרח הקדים להפשיר, והשלג נמס והיה ליון־מצוּלה, המַגיע עד הבּרכּים. החַמה זרחה. נשבה רוּחַ טחוּבה. עֵגל פּוֹתה התבּרךְ בּלבבוֹ, כּי ריח אָביב נוֹדף בּאַויר העוֹלָם, ועמד לגעוֹת בּחצר בּעליו, זוֹקף זנבוֹ, מַשפּיל סַנטרוֹ לאָרץ וּמוֹציא מגרוֹנוֹ נהימת “מה” קטוּעה. בּרחוֹבה של עיר קלחוּ שלוּליוֹת דקוֹת ונפתּלוֹת, מעקלוֹת שבילן, רצוֹת וּמשתּפּכוֹת אֶל המדרוֹן, סוֹחפוֹת בּשטף מרוּצתן כּל כּפיס של עֵץ וכל קנה־קש וכל פּיסת־נייר, שמזדמנים לָהן על דרכּן. לאָשרם של הכּתריאֵלים, עדיִין לא השׂיגה ידם לאפוֹת מַצוֹת, שאִילמלא כּן אֶפשר היה לטעוֹת ולחשוֹב, כּי לא יוֹם הפּורים היוֹם, אֶלָא עֶרב הפּסח.

בּטבּוּר העיר, בּעֶצם הבּיצה הכּתריאֵלית, נזדמנוּ שתּי בּתוּלוֹת, ששם שתּיהן היה נחָמה, – אַחַת שחוֹרה וּבריאָה, שגבּוֹת־עֵיניה עבוּתּוֹת ואַפּה עבה וקצר, ואַחַת לבנה וחוֹלָנית, ששׂערוֹתיה אדוּמוֹת ואַפּה דק וּמחוּדד; אַחַת יחפה וחשׂוּפת שׁוֹקים שחוֹרוֹת, ואַחַת נעוּלה כּביכוֹל, אֶלָא שנעליה “פּוֹצוֹת פּה וּמצפצפוֹת”. אוֹי לָהן לבּריוֹת מעֶלבּוֹנן של נעלים אֵלוּ! כּשאַתּה מהלךְ, הרי הן משכשכוֹת וסוּליתן נגררת בּקרקע, חוֹבטת וטוֹפחת על כּל פּסיעה וּפסיעה; וּכשאַתּה חולצן מעל רגליךָ, משקלן כּנטל החוֹל. הנעלים הלָלוּ – עליהן אָמַר החָכם: אַשרי האִיש ההוֹלךְ יחף!… שתּי הבּתוּלוֹת נשׂאוּ בּידיהן טסים עם משלוֹח־מנוֹת, כּל טס מכוּסה מַפּית לבנה. שתּיהן הניפוּ אֶת המנוֹת לפניהן, כּנוֹשׂאוֹת אוֹתן לראוָה לעֵיני העוֹברים והשבים. משראוּ אִשה אֶת חברתּה, עמדוּ הבּתוּלוֹת בּדרכּן.

– אֶה, נחָמה?

–אֶה, נחָמה?

–לאָן אַתּ הוֹלכת, נחָמה?

– כּיצד לאָן אני הוֹלכת? נוֹשׂאת אני משלוֹחַ־מנוֹת.

– למי אַתּ נוֹשׂאת משלוֹחַ־מנוֹת?

– למי? הלא לבעַליִךְ. ואַתּ, נחָמה, לאָן תּלכי?

– כּיצד לאָן אֵלךְ? הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּי נוֹשׂאת אני משלוֹח מנוֹת.

– וּלמי אַתּ נוֹשׂאת משלוֹחַ־מנוֹת?

– למי? הלא לבעלָיִךְ.

– מַעשׂה יפה, חי נַפשי!

– כּל השוֹמע יִצחָק!

– הראִיני אֵיפוֹא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ, נחָמה?

– ואַתּ הלא תּראִיני אֶת משלוֹחַ ־המנוֹת שלָךְ, נחָמה?

וּשתּי הנחמוֹת תּרוּ בּעֵיניהן וּביקשוּ להן מקוֹם לָשבת בּוֹ רגע. והאלוֹהים זימן לָהן אֶת מבוּקשן. ראוּ כּוֹרת של עֵץ ליד אַחַת האַכסַניוֹת, ונשאוּ אֶת רגליהן בּטיט־חוּצוֹת והלכוּ וישבוּ על אוֹתוֹ הכּוֹרת, הניחוּ אֶת הטסים על בּרכּיהן, הרימוּ מעליהם אֶת הלוֹט והסתּכּלוּ אִשה בּמנת חברתה.

מתּחילה גילתה נחַמה האדוּמה והראתה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת אשר לָה. נחָמה האדוּמה שירתה בּבית זלדה אֵשת רב יוֹסי וקיבּלה בּשכרה לכל ימוֹת החוֹרף אַרבּעה קרבּוֹנים וחצי בּצירוּף הלבּשה והנעלה. הלבּשה נאָה והנעלה נאָה! כּלוֹמַר: השׂמלה אָמנם שׂמלת־אִשה היתה; שׂמלה בּלה ומטוּלָאָה, ואַף־על־פּי־כן שׂמלה שמה. ואוּלָם הנַעליִם נַעלי גבר הן, נעליו של הבּחוּר מנשה, בּנה של זלדה אֵשת רב יוֹסי, ששיעוּר רגלוֹ כּעוֹביה של חָבית, ולא עוֹד, אֶלָא שטבעוֹ של זה לעקם אֶת העקבוֹת בּדרךְ־הילוּכוֹ. אַשרי עין ראתה אֶת הנַעליִם האֵלה!

משלוֹחַ־הַמנוֹת, אשר נשׂאָה נחָמה האדוּמה, כּלל בּקרבּוֹ: אוֹזן־המן אַחַת גדוֹלה ונהדרה, ממוּלָאָה שוּמשמין; שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, אַחַת גוּמה בּאֶמצעיתה, ממוּלָאָה פּתיתים, ואַחַת עגוּלָה, מנוּקדת יפה ועשׂוּיה מַעשׂה פיתּוּחַ; דוּבשן מסוּכּר אֶחָד וצימוּק נעוּץ בּאֶמצעיתוֹ; חתיכה מרוּבּעת של טרית; חתיכה יפה של לחמניה מוּצמקת; שני לחמי־מַלכוּת קטנים; וּפרוּסה הגוּנה של דוּבשן־שיפּוֹן, שבּשנה זוֹ עלה יפה בּידי זלדה יוֹתר מבּכל השנים הקוֹדמוֹת: אִם מפּני שהקמח עצמוֹ קמח משוּבּח היה, אוֹ מפּני שהדבש דבש טהוֹר היה, אִם מפּני שהדוּבשן בּכללוֹ נאפה היטב, אוֹ מפּני שטפחוּהוּ יפה בּשעת לישתוֹ – ואוּלָם הדוּבשן יצא מן התּנוּר הדוּר בּמַראֵהוּ, רךְ וָטוֹב, כּכסת זוֹ הרכּה והגמישה.

לאַחַר שהתבּוֹננה נחָמה השחוֹרה אֶל משלוֹחַ־המנוֹת של נחָמה האדוּמה, עמדה וגילתה אַף היא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת אשר לָה. נחָמה השחוֹרה שירתה בּבית זלאטה אֵשת רב אַייזיק וקיבּלה בּשׂכרה לכל ימוֹת החוֹרף ששה קרבּוֹנים, אַךְ בּלא הלבּשה והנעלה, ולָכן היתה מהלכת יחפה, וּזלאטה היתה נוֹזפת בּה כּל הימים:

–אֵיךְ תּערוֹב בּתוּלָה כּמוֹתךְ אֶת לבּה לָלכת יחפה כּל ימוֹת החוֹרף? אֵין זאת כּי־אִם רוֹצה אַתּ, שתּחטפךְ צינה, לכל הרוּחוֹת?…

ואוּלָם נחָמה לא שעתה אֵליה ואֶל דבריה. מוּטב שתּחשׂוֹךְ אֶת כּספּה לימי הפּסח. לימי הפּסח תּזמין לעצמה, אִם יִרצה השם, זוּג נעלים עם עקבוֹת גבוֹהים ושׂמלה של צמר־גפן עם סרחים מסוּלסלים. יִראֶה־נא קוֹפּיל הסַנדלָר, המחַזר אַחריה, ויֹאחזהוּ השבץ!

שלוֹחַ־המנוֹת, אשר נשׂאָה נחָמה השחוֹרה, כּלל בּתוֹכוֹ: חתיכה ראוּיה להתכּבּד של כּרוכית; שני דוּבשנים גדוֹלים מסוּכּרים; דוּבשניה אַחַת יפה; שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, שתּמוּנת דג מנוּקדת עליהן משני עֶבריהן וּבאֶמצעיתן זרוּעוֹת פּתיתים קטנוֹת מתוּקוֹת; וּשני פּריגים גדוֹלים, שחוֹרים ומַבהיקים, שניהם מתוּבּלים בּגרעיני אגוֹזים וּמטוּגָנים יפה בּדבש. וּממַעל לכל הכּבוּדה הנהדרה הזאת הזהיר והתנוֹצץ בּפנים צהוּבּוֹת ושׂוחקוֹת תּפּוּחַ־זהב גָדוֹל וּמבוּשׂם, שריחוֹ נדף למרחוֹק.

 

ב    🔗

– השוֹמַעת אַתּ, נחָמה, אֵת אשר אוֹמַר אֵלָיךְ? משלוֹחַ־המנות שלָךְ יפה ממשלוֹחַ־המנוֹת שלי! – כּךְ פּתחה ואָמרה נחָמה האדוּמה אֶל נחָמה השחוֹרה בּשׂפת־חלָקוֹת.

– וּלדעתּי, גם משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ אֵינוֹ מן הפּחוּתים! – השיבה לָה נחָמה השחוֹרה אַף היא בחלָקוֹת ושלחה ידה למַשש באוֹזן־המן של חברתּה.

– אַךְ זוֹ אוֹזן־המן! – קראָה נחָמה השחוֹרה וּבלעה אֶת רוּקה לתיאָבוֹן. – לזאת יִקָרא אוֹזן־המן!… אֶת האמת אַגיד לָךְ ולא אכחד: עֵיני צרה בּבעלת־בּיתי, שאוֹזן־המן נחמדה כּזאת תּפּוֹל בּחלקה – הלוַאי תּפּוֹל זוֹ על פּניה ולא תּוֹסיף קוּם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… השוֹמַעת אַתּ, נחָמה? אִם לפי אכילָתי היוֹם נשפּוֹט דבר, לא היִיתי מוֹשכת אֶת ידי מטעוֹם מאוֹזן־המן זוֹ לוּא רק פּרוּסה אֶחָת.

– ואני, כּלוּם סבוּרה אַתּ, שבּא אוֹכל אֶל פּי היוֹם? כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לָהם כּל ימי חַיֵיהם! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה וּמתבּוֹננת לצדדים. – אִם אַתּ לוּא שמעיני, נחָמה, קחי אוֹזן־המן זוֹ וּבצעי אוֹתה לשנַיִם, ונסעד אֶת לבּנוּ. היכן מצאנו כּתוּב, כּי משלוֹחַ־מנוֹת כּוֹלל בּתוֹכוֹ אוֹזן־המן דווקא? הלא זה לָךְ האוֹת: הנה משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ אֵין בּו אוֹזן־המן כּלָל!

– אֶראֶה בּנחָמה, אם לא צדקתּ, נחָמה! אוֹמרת נחָמה השחוֹרה, בּוֹצעת אֶת האוֹזן לשנַיִם וּמחַלקת אוֹתה חלק כּחלק בּינה וּבין נחָמה האדוּמה.

– השוֹמַעת אַתּ, נחָמה, אֵת אשר אוֹמַר אֵלָיִךְ? הלא טעמה טעם גן־עֵדן מַמש! ורק חסרוֹן אֶחָד יֶש בּה, שכּבר אֵיננה!… בּשׂכר אוֹזן־המן זוֹ שלָךְ, נחָמה חמדת־נַפשי, כּדאִית אַתּ לפרוּסת דוּבשן ממשלוֹחַ־המנוֹת שלי. כּי אִם לפי שׂכר הליכתנוּ נשפּוֹט דבר, יֶש לָנוּ הצדקה לגרוֹע מבּעלוֹת־בּתּינוּ דוּבשן אֶחָד וּלהוֹסיף לָהן מַכּה אַחַת תּחתּיו… שוי־נא בנַפשךְ, כּמה כּסף אָסַפתּי למן אוֹר הבּוֹקר ועד עתּה? בּעמל רב אָסַפתּי זהוּב אֶחָד וּשתּי פּרוּטוֹת. ולא עוֹד, אֶלָא שּפרוּטה אַחַת נקב בּתוֹכה. וכמה אָסַפתּ אַתּ, נשמתי?

אני גם אֶת זאת לא אָסַפתּי, הלוַאי יֵאָספוּ כּוּלָם אֶל אבוֹתיהם בּמהרה בּימינוּ! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה, לוֹעֶסת אֶת הדוּבשן בּפיה וּבולעת ממנוּ חתיכוֹת חתיכוֹת, כּדרךְ בּליעתוֹ של אַוָז. – מי יִתּן ואָסַפתּי היוֹם לוּא זהוּב אֶחָד!

– גבירוֹת נאוֹת הן אֵלוּ, תּאלָתי לָהן! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה ולוֹקקת שׂפתיה אַחרי אכילת הדוּבשן. – בּאתי היוֹם אֶל חיֶינה הצבעוֹנית וּמשלוֹחַ־המנוֹת בּידי, עמדה זוֹ ונטלה מידי אֶת משלוֹחַ־המנוֹת, פּישפּשה ופישפּשה בּכיסה, ונמלכה וציותה אוֹתי לָבוא אַחַר־כּךְ, תּבוֹא מאֵרה עליה תּיכף וּמיד, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אַב הרחמים והסליחוֹת!…

– מַה שאֵירע לָךְ אֵצל חיֶינה הצבעוֹנית אֵירע לי אֵצל קיילה אֵשת רב אַהרוֹן. – אוֹמרת נחָמה האדוּמה. – בּאתי אֵליה וּמשלוֹחַ־המנוֹת בּידי, עמדה זוֹ והחזירה לי בּשׂכר הליכתי דוּבשן אֶחָד מסוּכּר, הלוַאי יחזירוּ נשמה לפגָרים מתים!

– ואֶת נבלתה ישליכוּ לכּלָבים! – מסַיֶימת אַחריה נחָמה השחוֹרה ונוֹטלת אֶחָד משני דוּבשניה המסוּכּרים של זלאטה וּבוצעת אוֹתוֹ לשנים. – היליכי, נשמתי, ואִכלי, הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים אֶת בשׂרם! חַייִך, גם אִם יִגָרע חלקה של בּעלת־בּיִתךְ בּדוּבשן אֶחָד, לא יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

– אוֹיה לי, שבר הָשבּרתּי! – קפצה פּתאוֹם נחָמה האדוּמה ממקוֹמה וספקה כּפּיה. – ראִי־נא גם ראִי, נשמַת־אַפּי, אֵת אשר עוֹללתּ לי! ראִי – מַה נשאַר לי ממשלוֹחַ־המנוֹת!…

– מי זה יֵלֵך לסַפר לפניהם, בּתוּלה פּתיה שכּמוֹתךְ? – ניחמה אוֹתה נחָמה השחוֹרה והרגיעה אֶת רוּחָה. – אַל תּיראִי ואל תּפחָדי. היוֹם הזה יוֹם של משלוֹחַ־מנוֹת הוּא לָהם. כּוּלָם עסוּקים וּטרוּדים. אִיש מהם לא ישׂים לב ולא ישגיח בּקטנוֹת כּאֵלה.

וּשתּי הבּתוּלוֹת עוֹמדוֹת וּמכסוֹת אֶת טסיהן בּמַפּיוֹת לבנוֹת וּפוֹנוֹת לָלכת בּביצת הרחוֹב אִשה לעֶברה, זוֹ לכאן וזוֹ לכאן, כּאִילוּ לא נפל דבר בּיניהן.

 

ג    🔗

זלדה אֵשת רב יוֹסי, אִשה נאה בּעלת פּנים עגוּלים, עמדה בּסינרה, סינַר־המשי האָדוֹם, הזרוּע נקוּדוֹת לבנות, וערכה וסידרה אֵת כּל המנוֹת – אֵילוּ מנוֹת שהיא צריכה לשלוֹחַ לאחרים, ואֵילוּ מנוֹת שאחרים שלחוּ לָה.

רב יוֹסי כּבשׂ תמים (כּךְ היה שם־כּינוּיוֹ בּכתריאֵליבקה) שכב על הדרגָש וּפניו אֶל הקיר והשמיע קוֹל נַחרתוֹ על סביבוֹתיו. וּמנַשה בּנו, בּחוּר בּן שמוֹנה־עֶשׂרה, מפוּטם ואדוֹם־לחָיים, לָבוּש קפּוֹטה ארוּכּה של אריג מַבהיק, חָזר אַחרי אִמוֹ, חָטף ושׂם בּפיו מדי פּעם בּפעם חתיכת דוּבשן, שתּים־שלוֹש פּתיתים אוֹ פּריג אֶחָד. הבּחוּר נתּפּטם כּל־כּךְ בּמיני מתיקה אֵלוּ, עד כּי שיניו וּשפתיו השחירוּ וּבטנוֹ תּפחה ונתעגלה.

– מנַשה, אוּלי תֹּאמר די הפּעם, מנַשה? – אוֹמרת לוֹ זלדה אִמוֹ בּכל רגע.

– די! די! – עוֹנה מנַשה וקם וחוֹטף ושׂם בּפיו מן המַמתּקים “בּפּעם האַחרוֹנה”, אוֹכל לתיאָבון וּמלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ.

– יוֹם טוֹב לבעלי־הבּית! בּעלת־הבּית שלי שלחה לָכם משלוֹח־מנוֹת! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה וּמַגישה לזלדה אֶת הטס המכוּסה מַפּית.

– בּבית מי אַתּ משרתת? – שוֹאֶלת אוֹתה זלדה בּסבר פּנים שוֹחקוֹת וּפוֹשטת ידה לָקחת ממנה אֶת משלוֹחַ־המנוֹח.

– בּבית זלאטה אֵשת רב אַייזיק בּעל־הבּרית! – עוֹנה נחָמה השחוֹרה ומַמתּינה, כּי יִקחוּ מידה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת ויחזירוּ לָה אֶת הטס.

זלדה שוֹלחת אֶת ידה האַחַת אֶל כּיסה לשלם להבּתוּלָה פּרוּטה בשׂכר הליכתה, וּבידה השנית היא מגלה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – ונרתּעת לאחוֹריה למַראֵהוּ.

– מַה זה? מנַשה, שׂים־נא עֵיניךָ וּראֵה!…

מנַשה נוֹתן עֵיניו בּמשלוֹחַ־המנוֹת, ומיד הוּא תּוֹמךְ ידיו בּמתניו, גוֹחן כּוּלוֹ לָאָרץ וּמרים קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי רב יוֹסי כּבשׂ תּמים נוֹפל כּמעט מעל הדרגָש מתּוֹךְ בּהלה.

– הא? מה? מה אֵירע? מי הוּא זה שם?…

– ראֵה־נא משלוֹחַ־מנוֹת זה! – אוֹמרת לוֹ זלדה אִשתּוֹ, עוֹמדת כּנגדוֹ וּמַניחָה אֶת שתּי ידיה על כּרסה. מנַשה אֵינוֹ פּוֹסק מצחוֹק, ורב יוֹסי כּבשׂ תּמים יוֹרק לָאָרץ בּכעס, הוֹפךְ פּניו אֶל הקיר וחוֹזר לשנתוֹ.

זלדה זוֹרקת אֶל פּני נחָמה השחוֹרה אֶת הטס עם המַפּית ואוֹמרת לָה:

– לכי ואִמרי לבעלת־בּיתךְ, כּי תּזכּה ותגיע לשנה הבּאה וידה לא תּשׂיג לָה משלוֹחַ־מנוֹת יפה מזה!

– אָמן, גם אַתּם! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה ונוֹטלת אֶת הטס.

– הפכי ראשךְ וּרדי שאוֹלָה! – קוֹראת זלדה בּחמתה. – השמַעתּ דברי בּתוּלה חצוּפה כּמוֹתה? מה תּענה אַתּה אַחריה, מנַשה?…

 

ד    🔗

זלאטה אֵשת רב אַייזיק, אִשה היוֹלדת מדי שנה בּשנה ודוֹרשת כּל ימיה בּרוֹפאִים, כּבר עיפה כּל־כּךְ מעבוֹדה קשה בּמשלוֹחַ המנוֹת, אשר קיבּלה מאחרים ואשר שלחה לאחרים, עד כּי הוּכרחה לָשבת על כּיסא ולשלוֹח משם אֶת פּקוּדוֹתיה אֶל בּעלה רב אַייזיק בּעל־הבּרית (כּך כּינוּהוּ בּכתריאֵליבקה, על־שוּם שהיה מַכניס מדי שנה בּשנה בּן זכר לבריתוֹ של אַברהם אָבינוּ):

– אַייזיק, קח אוֹתה חתיכה של טרית והניחה לכאן, ואֶת חתיכת הלחמניה המוּצמקת עם שני הפּריגים תּקח ותניח לשם, אּייזיק, והגש־נא לי אֶת העוּגָה ההיא עם הפתיתים – לא, לא זוֹ, אֶלָא זוֹ! אַייזיק, הלא תּזיז עצמךָ, אַייזיק! ראֵה־נא גם ראֵה אֶת זה, שצריכה אני ללמדוֹ קמַץ־אָלף, כּשם שמלמדים תּינוֹק של בּית־רבּו! וקח־נא אֶת הדוּבשן ההוּא, אֶת הגָדול, אַייזיק, וצרפהוּ לשם – כּךְ! וחַתוֹךְ אֶת חתיכת הטרית לשנַיִם, אַייזיק, – חתיכה זוֹ גדוֹלה בּיוֹתר, אָסוּר לבזבּזה בּבת אֶחָת… גשוּ הלאָה, מַמזרים!

קריאָה אַחרוֹנה זוֹ נאֶמרה כּלפי חבוּרה של ילָדים פּוֹחזים, העוֹמדים מימינה וּמשמֹאלָה ערוּמים וחשׂוּפי־שת, אוֹרבים למיני המתיקה הטוֹבים בּעֵינַיִם חוֹמדוֹת וּבוֹלעים רוּקם לתיאָבוֹן.

הילָדים הפּוֹחזים מתגנבים לָבוֹא מדי פּעם בּפעם מאחוֹרי אִמם, מתכּוונים למשוֹךְ ולָקחת דוּבשן אֶחָד מעל השוּלחָן. האֵם רוֹאָה אֵת כּל זאת, והרי היא חוֹלקת מַכּוֹת־לחי על ימין ועל שׂמֹאל, סוֹטרת והוֹלמת והוֹדפת אֶת הקטנים בּצד וּבכתף.

– יוֹם טוֹב לבעלי־הבּית! בּעלת־הבּית שלי שלחה לָכם משלוֹחַ־מנוֹת! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה וּמַגישה לזלאטה אֶת הטס המכוּסה מַפּית.

– בּבית מי אַתּ משרתת? – שוֹאֶלת אוֹתה זלאטה בּסבר פּנים שׂוֹחקוֹת וּפוֹשטת ידה לָקחת ממנה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת.

– בּבית זלדה אֵשת רב יוֹסי כּבש תּמים! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה, עוֹמדת וּמַמתּינה, כּי יִקחוּ מידה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת ויחזירוּ לָה אֶת הטס.

זלאטה שוֹלחת אֶת ידה האַחַת אֶל כּיסה לשלם להבּתוּלה פּרוּטה בּשׂכר הליכתה, וּבידה השנית היא מגלה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – וּמתעלפת כּמעט למַראֵהוּ.

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאַי ועל ידיהם ועל רגליהם ועל כּל אֶברי גוּפם! ראֵה־נא, אַייזיק, שיעוּרוֹ של משלוֹחַ־מנוֹת זה! רק ללעג וּלקלס, חי נַפשי! הראִית מימיךָ מַעשׂה מנוּולת שכּמוֹתה?!…

– היליכי אֶת זה, שׂאִיהוּ והביאִיהוּ אֶל בּעלת־בּיתךְ בּחזרה! – אוֹמרת זלאטה וזוֹרקת אֶת הטס עם המַפּית אֶל פּני נחָמה האדוּמה.

 

ה    🔗

רב יוֹסי כּבשׂ תּמים ורב אַייזיק בּעל־הבּרית שניהם חנוָנים בּכתריאֵליבקה, שחנוּיוֹתיהם סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ. ואַף־על־פּי שמשלח־ידם גוֹרם לָהם תּמיד שיִהיוּ מתחָרים זה בּזה, מקנאִים אִיש בּפרנסת חברוֹ וּמוֹשכים אֶת הקוֹנים אִיש מחנוּת רעֵהוּ, בּכל זאת שניהם נוֹהגים מנהג ידידים נאמנים בּיניהם, גוֹמלים חסדים זה לָזה בּשעת הדחָק, שׂמחים אֶחָד בּשׂמחת השני וּבאִים אִיש לבית רעֵהוּ לקדש על היין בּחַג וּבמוֹעֵד, הכּל כּמנהג שכנים קרוֹבים בּכתריאֵליבקה. בּקיץ שניהם יוֹשבים כּל היוֹם בּחָנוּת וּמשׂחקים אֶת משׂחַק הפּסיפּס, וּבחוֹרף הם נכנסים חליפוֹת אִיש לחנוּת חברוֹ לָשיחַ וּלהתחַמם מעט. גם הנשים חַיוֹת בּיניהן בּשלוֹם וּבידידוּת, שוֹאלוֹת אִשה מרעוּתה סחוֹרת חנוּתן בּשעת הצוֹרךְ, מַלעיזוֹת שתּיהן יחד על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, מַמתּיקוֹת סוֹד זוֹ עם זוֹ בּדברים שבּצנעה ואֵינן מריבוֹת זוֹ עם זוֹ לעוֹלָם. וגם אִם תּפּול לפעמים קטטה בּיניהן על דברים של מַה־בּכךְ, מיד הן מתפּייסוֹת זוֹ לזוֹ, והכּל על מקוֹמוֹ בּא בּשלוֹם.

ממחרת יום הפּורים, כּשיצא רב אַייזיק בּעל־הבּרית לפתּוֹחַ אֶת חנוּתוֹ, כּבר עמד רב יוֹסי כּבשׂ תּמים בּפתח חנוּתוֹ בּפנים זוֹעפים וּנפוּחים, כּפני תּרנגוֹל־הוֹדוּ, וחיכּה, כּי יִגש אֵלָיו רב אַייזיק לברכוֹ בּרכּת הבּוֹקר – ולא יענהוּ. ורב אַייזיק, שאַף הוּא היה מוּרתּח כּוּלוֹ, בּעֶטיה של אִשתּוֹ, נגד רב יוֹסי, פּתח אֶת דלת חנוּתוֹ, עמד בּפּתח וחיכּה, כּי יִגש אֵלָיו רב יוֹסי לברכוֹ בּרכּת הבּוֹקר – ולא יענהוּ. וכךְ היוּ עוֹמדים שניהם זה לעוּמַת זה מַחרישים ונזעמים, כּשני תּרנגוֹלים, מחּכּים אִיש לרעֵהוּ לראוֹת, מי יִהיֶה המַתחיל בּדבר. ואֶפשר, שכּךְ היוּ שניהם עוֹמדים וּמחַכּים עד בּוֹש, לוּלא בּאוּ נשיהם מן השוּק בּפנים לוֹהטים וּבעֵינַיִם בּוֹערוֹת מכּעס.

– אַייזיק, לָמה לא תּודה לוֹ על משלוֹחַ־המנוֹת הנאֶה, אַייזיק, אשר שלחה אֵלי היפהפיה שלוֹ? – פּתחה זלאטה ואָמרה לבעלה.

– יוֹסי, לָמה לא תּזכּירהוּ אֶת דבר משלוֹחַ־המנוֹת של אֶתמוֹל? – נענתה זלדה ואָמרה לבעלה.

– אַייזיק, השוֹמע אַתּה, אַייזיק? עדיִין היא מעיזה להרעימני! לָמה תּשמע ותחריש, אַייזיק?

– מַה בּצע כּי אָבוֹא בּדברים עם כּבשׂ תּמים? – אוֹמר רב אַייזיק בּקוֹל רם, למַען יִשמַע רב יוֹסי, כּי מכנה הוּא אוֹתוֹ בּשם “כּבשׂ תּמים”.

– ירא אני להתגָרוֹת בּבעל־בּרית! – אוֹמר רב יוֹסי בּקול רם, למַען יִשמַע רב אַייזיק, כּי מכנה הוּא אוֹתוֹ בּשם “בּעל־בּרית”.

לכאוֹרה, מַה טעם צפוּן בּשם “בּעל־בּרית”, שיֶש בּו כּדי להרגיז אִיש ממנוּחָתוֹ? דוֹמה, כּל אָדם מיִשׂראֵל, שאִשתּוֹ כּרעה לָלדת וילדה לוֹ בּן זכר, נַעשׂה בּיוֹם השמיני בּעל־בּרית!

ואַף־על־פּי־כן, על כּל שמוֹת־הגנאי יכוֹל היה רב אַייזיק למחוֹל, ורק לא על שם־הכּינוּי “בּעל בּרית”. כּשהיה שוֹמע שם זה מפּי אִיש־ריבוֹ, היתה חמתוֹ בּוֹעֶרת בּוֹ להשחית. עלוּל היה לדרסוֹ ולעשוֹתוֹ גל של עצמוֹת!

כּיוֹצא בּזה היה גם טבעוֹ של רב יוֹסי. נוֹחַ היה לוֹ שתּכּוּהוּ לחי בּפני כּל עם ועֵדה, וּבלבד שלא תּשמיעוּ בּפניו אֶת השם “כּבשׂ תּמים”!

כּל אַנשי השוּק נזעקוּ לקוֹל המריבים ועמדוּ להפריד בּיניהם. הכּל נדחקוּ וּבאוּ לחקוֹר ולדרוֹש אֶת פּשר הדבר: מה ראוּ שני שכנים וידידים נאמנים, ששלחו פּתאוֹם אֶת ידיהם להחזיק אִיש בּזקן חברוֹ?… ואוּלָם רב יוֹסי ורב אַייזיק עם נשיהם זלאטה וזלדה דיבּרוּ אַרבּעתּם יחד, נכנסוּ אִיש בּדברי רעֵהוּ, המוּ ורעשוּ וצרחוּ כּל־כּךְ, עד כּי קשה היה להציל מפּיהם דבר, בּלתּי־אִם “משלוֹחַ־מנוֹת!” משלוֹחַ־מנוֹת!… מַה משמעוֹ של “משלוֹחַ־מנוֹת” וּמה ענינוֹ של “משלוֹחַ־מנוֹת” לכאן – חידה היתה לכּל.

– אִם לא תּתבּע תּיכף לדין אֶת הכּבשׂ התּמים הזה, חַיֶיךָ אֵינם חַיִים! – צעקה זלאטה אֶל בּעלה. ורב יוֹסי וָאמַר בּפני כּל אַנשי השוּק:

– יהוּדים! אַתּם עֵדי, כּי החצוּפה הזאת קראַתני בּשם “כּבשׂ תּמים”! הנני ואֵלךְ תּיכף וּמיד אֶל שוֹפט־השלוֹם להגיש קוּבּלָנה עליה ועל בּעלה בּעל־הבּרית!

– יהוּדים! – ענה ואָמַר גם רב אַייזיק. – ידוֹע תּדעוּ, כּי מַזמין אני אֶת כּוּלכם לעֵדים בּפני שוֹפט־השלוֹם, כּי זה… זה… זה… אֵיני רוֹצה לפרֹש אֶת שמוֹ הנאֶה… כּי הוּא קראַני זה־עתּה בּשם “בּעל בּרית”!

כּעבוֹר שעה נזדמנוּ שניהם בּביתוֹ של יוּדיל הכּוֹתבן. שניהם העמידוּ עֵדים וּשניהם הגישוּ אֶת משפּטם אֶל שוֹפט־השלוֹם.

 

ו    🔗

שוֹפט השלוֹם הכּתריאֵלי, פּאן מילינייֶווסקי, פּריץ כּרסתן, ארוֹךְ־זקן וּגבה־מצח, משמש בּכהוּנתוֹ בּכתריאֵליבקה זה ימים רבּים, עד כּי יוֹדע הוּא את כּל העיר על בּוֹריה ולבּו גס בּאנשיה, וּביִחוּד בּיהוּדים הכּתריאֵלים. מַכּיר הוּא אֶת טבעוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד, יוֹדע אֶת אָפיוֹ ואֵת כּל הליכוֹתיו, מבין בּלָשון יהוּדית כּאַחַד היהוּדים, והוּא חָכם ונבוֹן מאֵין כּמוֹהוּ. “אֵין זאת כּי־אִם מוֹחַ יהוּדי בּקדקדוֹ!” – כּךְ מסיחים בּוֹ אַנשי כּתריאֵליבקה.

שנכנסוּ ימי הסתיו, ימים שאַחַר הסוּכּוֹת, מַבּוֹל של קוּבּלָנוֹת בּא עליו – כּוּלָן קוּבּלנוֹתיהם של יִשׂראֵל. הקוּבּלָנוֹת הלָלוּ אֵינן חָלילה על גנבוֹת וּגזילוֹת וּרציחת נפשוֹת – חַס לוֹ לזרעוֹ של אַברהם! הקוּבּלָנֹות הכּתריאֵליוֹת תּוֹכן רצוּף נזיפוֹת, מכּוֹת־לחי ואֶצבּעוֹת משוּלשוֹת בּשל “ששי”, “אַתּה הראֵית”, “חתן־תּוֹרה” ו“חתן־בּראשית”. ודרכּוֹ של פּאן מילינייֶווסקי, שאֵינוֹ מטפּל הרבּה בּיהוּדים הכּתריאֵלים ואֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד בּהם, אֵינוֹ נכנס עמהם בּעבי הקוֹרה ואֵינו מַניח לָהם לדבּר ולהתוַכּח הרבּה, שאִם היה עוֹשׂה כּן, לא היה לדבר סוֹף. דרכּוֹ של פּאן מילינייֶווסקי דרךְ קצרה ונמרצה: רצוֹנכם בּשלוֹם, מוּטב (פּאן מילינייֶווסקי אוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם), ואִם לא – הריהוּ שׂם אֶת שרשרת־השוֹפטים על צוָארו וחוֹתך אֶת גזר־דינכם: “בּפקוּדת הוֹד מַלכוּתוֹ, על יסוֹד הלָכה פּלוֹנית וּסעיף פּלוֹני, אני פּוֹסק אֶת דינוֹ של הירשקוֹ בּעווֹן פתן (חתן)־בּראשית להיאָסר שלוֹשה ימים, ואֶת דינוֹ של אִיצקוֹ בעווֹן פתן (חתן)־תּוֹרה להיאָסר שלוֹשה ימים”… חוּקה אַחַת וּמשפּט אֶחָד לכּל, לקטן וּלגָדוֹל, לעשיר וּעני – אֵין מַשׂוֹא־פנים בּדין.

שבוּעיִים לפני הפּסח נתבּרר משפּטם של בּעלי משלוֹחַ־המנוֹת. בּית שוֹפט־השלוֹם היה מלא מפּה אֶל פּה יהוּדים וּנשיהם, שכּמעט כּוּלָם היוּ עֵדים. הכּל עמדוּ צפוּפים וּדחוּקים עד אֶפס מקוֹם.

– אַייזיק! יוֹסקוֹ! זלאטה! זלדה! – קרא פּאן מילינייֶווסקי, וּמיד קפצוּ מעל הסַפסל הראשוֹן רב יוֹסי כּבשׂ תּמים ואִשתּוֹ ורב אַייזיק בּעל־הבּרית ואִשתּוֹ. השוֹפט לא הספּיק עדיִין לפצוֹת פּה וּלדבּר דבר, ואַרבּעת בּעלי־הדין כּבר דיבּרוּ כּוּלָם בּבת אֶחָת, ויוֹתר מכּוּלָם, כּמוּבן, הרימוּ הנשים אֶת קוֹלָן.

– אדוֹני השוֹפט! – אָמרה זלדה, דוֹחָה מעל פּניה אֶת בּעלָה וּמַראָה בּאֶצבּעה על זלאטה אֵשת־ריבה. – היא, החצוּפה הלזוּ, שלחה אֵלי בּיום־הפּוּרים הזה משלוֹחַ־מנוֹת יפה, ללעג וּלקלס! צפּיחית מצוֹרעת אַחַת ודוּבשן מנוּוָל אֶחָד, לבשתּה וּלחרפּתה, טפוּ!…

– אוֹי! אוֹי! אוֹי! הן לא אֶעצוֹר כּוֹחַ לשמוֹע כּל זאת! – צוֹעֶקת זלאטה וּמַכּה בּידיה על לבּה. – כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף לי זהב מלוֹא הטס!

– אָמן! – עוֹנה אַחריה זלדה.

– הסי, פּוֹשׂקת־שׂפתים שכּמוֹתךְ! שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, אדוֹני השוֹפט, כּה יִמתּק לי מַזלי מעתּה ועד עוֹלָם, ודוּבשן מוּצמק אֶחָד, ולחם־מלכים, וצרוֹת, וּמַכּוֹת, וּפוּרעניוֹת לראשה, וכל מַדוי מצרים הרעים!… ואוֹזן־המן היכן היא? הלא אוֹזן־המן שלחתּי לָה, אוֹיה לי!…

– אֵיזוֹ אוֹזן־המן? לא היוּ דברים מעוֹלָם!

שוֹפט־השלוֹם ניסה תּחילה להשתּיק אֶת הנשים בּדברים רכּים, אַחַר־כּךְ בדברי־כיבּוּשים, וצילצל כּל העֵת בּפעמוֹנוֹ. וכאשר ראה, כּי לשוא טרחָתוֹ וּבדברים לא ישסעֵן, עמד וגירש אֶת הנשים החוּצה, למַען תּהיֶה דממה בּבּית וּלמַען יִשמַע הקהל אֵת אשר בּפיו, ואֶל הגברים פּנה והשׂיא לָהם עֵצה, כּי יביאוּ אֶת משפּטם עד הרב.

– אֶל הרב! – אָמַר לָהם והראָה ביּדוֹ על הדלת. – לכוּ לָכם אֶל הרב עם אָזני־המן שלָכם! – וכל הקהל יצא משם וּפנה לָלכת אֶל בּית הרב.

 

ז    🔗

הרב רב יוֹזיפיל, כּפי שכּבר נוֹדע טבעוֹ לקוֹראֵינוּ, הוּא אָדם מתוּן וּמיוּשב בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת, קשה לכעוֹס ונוֹחַ לרצוֹת, סוֹבל וּמַעלים עין מהבלי בּני־אָדם ותעלוּליהם ונוֹשׂא בּמנוּחָה אֶת טרחָם וּמַשׂאָם וריבם. דרכּוֹ להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע אֶת דברי כּל אֶחָד ואֶחָד מן הטוֹענים עד תּוּמם. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: כּשבּעלי־הדין עוֹמדים לפניךָ לדבּר וּלהרצוֹת טענוֹתיהם, הנח לָהם וידבּרוּ כּכל אַוַת־נַפשם, עד אשר יוֹציאוּ אֵת כּל רוּחָם החוּצה. חזקה, אֵין אָדם מדבּר לעוֹלָם וָעֶד, ואֵין לךָ דיבּוּר שאֵין לוֹ סוֹף. ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי הפּעם דיבּרוּ כּל אַרבּעת הטוֹענים בּבת אֶחָת, זה לעוּמַת זה, וזה על דברי זה, וגם אנשים מן הצד עזרוּ על ידם ונכנסוּ אַף הם בּדבריהם. אבל מַה בּכךְ? גם אֵלה וגם אֵלה יִיעפוּ בּמשךְ הזמן ויחדלוּ מדבּר. וכאשר עיפוּ כּל הטוֹענים מרוֹב דיבּוּר וּקטטה וּצוָחָה, וּבבּית היתה דממה, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר אֶל שני הצדדים בּשוּבה וָנַחַת וּבנעימוּת רבּה, כּדרכּוֹ תּמיד, נאנח אנחה קלה מקירוֹת לבּוֹ, לאמוֹר:

– אָח־אָח־אָח! הנה חַג ממַשמש וּבא לקראתנוּ, חַג גָדוֹל וקדוֹש, חַג הפּסח! וכי קל בּעֵיניכם חַג הפּסח? אבוֹתינוּ יצאוּ ממצרים, עברוּ בּחָרבה אֶת הים, הים הגָדוֹל! תּעוּ בּמדבּר אַרבּעים שנה, אַרבּעים שנה בּזוֹ אַחַר זוֹ! קיבּלוּ על הר סינַי אֶת התּוֹרה, אֶת תּורתנוּ הקדוֹשה, תּוֹרת־אמת, תּוֹרת־חַיים, שבּה כּתוּב מפוֹרש: “ואָהבתּ לרעךָ כּמוֹךָ”, כּלוֹמַר, חַייב אָדם לחַבּב אֶת חברוֹ, כּשם שהוּא מחַבּב אֶת עצמוֹ!… ולבסוֹף– אוֹי ואבוֹי! – יהוּדים מתקוֹטטים, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים, מתנַגחים זה עם זה, תּולשים אִיש אֶת זקו אָחיו… על מה? על דברי הבל וּרעוּת־רוּחַ, שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים… ונמצא שם שמַיִם מתחַלל בּרבּים וּכבוֹד יִשׂראֵל מנוֹאָץ לעֵיני הגוֹיִים!… הוֹי, אִילוּ חָכמוּ ונתנוּ אֶת לבּם לצרכי הכּלל, למעוֹת חיטים, לאחיהם העניִים והאֶביוֹנים, שאֵין לָהם עדיִין מַצוֹת לפּסח!… אֵיני מדבּר עוֹד על שוּמן וּביצים וּשאָר ירקוֹת – מדבּר אני על מַצוֹת, מַצוֹת לפּסח! הלא חַג הפּסח ממַשמש וּבא לקראתנוּ! וכי קל בּעֵיניהם חַג הפּסח? אבוֹתינוּ יצאוּ ממצרים, עברוּ בּחָרבה אֶת הים, הים הגָדוֹל! תּעוּ בּמדבּר אַרבּעים שנה, אַרבּעים שנה בּזוֹ אַחַר זוֹ! קיבּלוּ על הר סינַי אֶת התּוֹרה, תּוֹרת־אמת, תּוֹרת־חַיִים!… לָכן שמעוּ לי, בּני יִשׂראֵל, אִיעצכם לטוֹב לָכם. סלחוּ־נא אִיש לרעֵהו ועשׂוּ שלוֹם בּיניכם, וּלכוּ אִיש לביתוֹ בּשלוֹם, וּתנוּ אֶת דעתּכם על החַג הממַשמש וּבא לקראתנוּ, חַג גָדוֹל וקדוֹש לאלוֹהינוּ!…

אַחַד אֶחָד התחַמקוּ הכּתריאֵלים ויצאוּ מבּית הרב, וּבצאתם היוּ כּצוֹחקים וּכמתלוֹצצים על פּסַק־דינוֹ של רב יוֹזיפיל: “אִם פּסק אֵין כּאן, פּסוּק יֶש כּאן” – כּדרךְ הליצנים הכּתריאֵלים מאָז וּמעוֹלָם. ואוּלָם בּמַעמַקי לבּם ידעוּ והרגישוּ כּוּלָם, כּי צדק רב יוֹזיפיל הפּעם, והיוּ מתבּיישים לָשוּב וּלטפּל בּמעשׂה זה של משלוֹחַ־המנוֹת.

בּיוֹם הראשוֹן של פּסח, תּיכף לאַחַר התּפילָה, נכנַס רב יוֹסי כּבשׂ תּמים (שהוּא הצעיר) אֵצל רב אַייזיק בּעל־הבּרית לקדש על היין, והילל מאוֹד אֶת יין־הפּסח, שחָריף הוּא מאוֹד בּשנה זוֹ, והפליג בּשבח לביבוֹתיה של זלאטה, שנצטמקוּ יפה בּתּנוּר. וּביוֹם השני של פּסח נכנס רב אַייזיק בּעל־הבּרית (שהוּא הזקן) אֵצל רב יוֹסי כּבשׂ תּמים לקדש על היין, ושיבּח מאוֹד אֶת יין־הצימוּקים, שאַף הוּא חָריף מאוֹד בּשנה זוֹ, והרים על נס אֶת לביבוֹתיה של זלדה, שאַף הן נצטמקוּ יפה בּתּנוּר. וּבשעת הצהרים, לאַחַר הסעוּדה, כּשנזדמנוּ זלאטה וזלדה על סַפסל אֶחָד ונכנסוּ בּשיחָה על־אוֹדוֹת משלוֹחַ־המנוֹת, נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים והאמת יצאה לָאוֹר, וּשתּי הבּתוּלוֹת המשרתוֹת קיבּלוּ אֶת ענשן כּכל גמוּלָן: תּיכף לאַחַר הפּסח שוּלחוּ שתּיהן מבּתּי אדוֹניהן.