א    🔗

ינַשבוּ הרוּחוֹת בּחלל העוֹלָם, תּהמה הסוּפה ותיליל, תּשׂתּעֵר הסערה בּחמַת־אֵיתנים להשמיד וּלאַבּד ולעקוֹר אֶת הכּל – האַלוֹן העתּיק, העוֹמד נטוּע מששת ימי בּראשית, שוֹלח שרשיו המרוּבּים למַעמַקי האדמה, כּלוּם יִירא חמַת־רוּחַ, כּלוּם יֵיחַת מסערה?

האַלוֹן העתּיק לא משל הוּא. אָדם הוּא, אָדם מיִשׂראֵל, וּשמוֹ נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. יהוּדי בּעל־קוֹמה, בּעל־עצמוֹת וּבעל־כּתפים – גברתּן לכל דבר. היהוּדים יוֹשבי העיר מַבּיטים אֵלָיו, מתקנאִים בּו בּסתר וּמלגלגים עליו בּגָלוּי: “מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי בּבריאוּת־הגוּף?”… יוֹדע נַחמן, כּי הלָלוּ מלגלגים על מַראֵהוּ ועל גוֹבה־קוֹמתוֹ, לפיכךְ הוּא כּוֹפף עצמוֹ וּממַעֵט דמוּתוֹ, כּדי שיִהיֶה מַראֵהוּ מַראֵה יהוּדי. ואוּלָם כּל עמלוֹ לשוא. אֵין לוֹ שוּב תּקנה.

בּכפר וויֶריֶבּיווקה נחשב נַחמן לתוֹשב. “נַאש לחמן”, כּלוֹמַר, נַחמן שלָנוּ. כּךְ קוֹראִים אוֹתוֹ הגוֹיִים בּני־הכּפר, הרוֹאִים אֶת נַחמן כּאָדם מהוּגָן בּיוֹתר, שבּינה יתירה ניתּנה לוֹ, ונכנסים אֶצלוֹ לָשׂיחַ עמוֹ שׂיחוֹת בּית ושׂדה. פּעמים שוֹאלים עֵצה מפּיו: מַה לעשׂוֹת לדגן? “לחמן” לוּחַ יֶש לוֹ בּביתו, והרי הוּא יוֹדע לכוון אֶת שׁער התּבוּאָה, אִם יֵרד אוֹ יעלה. וּפעמים מסַפּרים עמוֹ בּהויוֹת העוֹלָם. “לחמן” נוֹסע לָעיר, רוֹאֶה שם בּני־אָדם, שוֹמע ויוֹדע אֵת כּל המתרחש בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא.

קשה לציֵיר אֶת כּפר וויֶריֶבּיווקה בּאֵין נַחמן שם. לא אָביו בּלבד, פייטיל אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, נוֹלד ונפטר בּכפר זה, אֶלָא אַף אבי־אָביו, אַריֵה עליו השלוֹם, שהיה בּשעתוֹ יהוּדי חָכם וּממַשל משלים. הוּא היה אוֹמר, כּי לכךְ נקרא שם הכּפר ווירירביווקה, משום שאריה איש כפר וויריביווקה יושב בו, וכי עוד קודם שנברא כפר וויֶריֶבּיווקה כּבר היה הוּא, אַריֵה עליו השלוֹם, אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה… כּךְ היה אוֹמר אבי־אָביו. היהוּדים הראשוֹנים – כּמה גדוֹלים דבריהם!

כּסבוּרים אַתּם, דברים אֵלוּ אמרם אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה לשם ליצנוּת בּלבד? אַריֵה זקנוֹ לא עם־האַרץ היה, וכל דבריו וּמשליו היוּ דברים של טעם. נתכּוון אַריֵה לגזירוֹת רעוֹת. גם בּימיו גָזרוּ גזירוֹת על יִשׂראֵל. גם בּעֵת ההיא העבירוּ שמוּעה, כּי יגָרשוּ אֶת היהוּדים מהסתּפּח בּכּפרים. ולא שמוּעה בּלבד העבירוּ, אֶלָא עמדוּ וגירשוּ. אֶת הכּל גירשוּ מן הכּפרים, ורק לא אֶת אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. כּיוָן שהגיע השוֹטר עד אַריֵה זקנוֹ, אָמרוּ לוֹ: אסוֹף ידיךָ! יֵש רגלים לדבר, כּי שׂר־הפּלךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אַף הוּא לא יכוֹל לוֹ. עמד אַריה והוֹכיח על־פּי חוּקי המדינה, שאֵין להזיזוֹ מכּפר וויֶריֶבּיווקה עד עולָם. היהוּדים הראשוֹנים – כּמה גדוֹלים מַעשׂיהם!

 

ב    🔗

ואַדם, שזכוּת אבוֹתיו מסַייעתּוֹ לישב בּכפר וויֶריֶבּיווקה בּהיתּר, וַדאי שתּקיף הוּא בּדעתּוֹ ואֵין כּל פּחד לנגד עֵיניו. כּי לָמה יִירא נַחמן ולָמה יחוֹש לגזירוֹת רעוֹת? ולָמה ישׂים אֶת לבּוֹ לדברי אִיש צר ואוֹיֵב, קוּריטשקה הרע, המביא לוֹ בּכל יוֹם ויוֹם שמוּעוֹת לא־טוֹבוֹת מבּית־הפּקידוּת של המחוֹז? קוּריטשקה גוֹי קטן הוּא, קצר־קוֹמה וּקצר־אֶצבּעוֹת, לָבוּש מקטוֹרן וּמַגָפיִם גבוֹהים ושרשרת־כּסף על לבּו – כּבן־אצילים לכל דבר. לבלָר הוא בּבית־הפּקידוּת של המחוֹז, וּלפיכךְ כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע. ולא עוֹד, אֶלָא שקוּריטשקה זה קוֹרא גם בּעיתּוֹנים המהוּלָלים, הכּוֹתבים שׂטנה על היהוּדים ושוֹפכים אֵש וגָפרית על ראשם.

לכאוֹרה, הרי קוּריטשקה עצמוֹ בּרנש הגוּן הוא ונוֹחַ לבּריוֹת. שכנוֹ של נַחמן הוּא, נראֶה לוֹ כּאוֹהב בּשעת הנאָתוֹ וּמקרב לוֹ לצוֹרךְ עצמוֹ. חָש קוּריטשקה בּשיניו – נַחמן נוֹתן לוֹ מיני סַממנים להקל כּאֵבוֹ. כּרעה זוּגָתוֹ לָלדת – אֵשת נַחמן נכנסת אֶצלָה לטפּל בּה ולהיוֹת לָה למילדת. ורק בּימים האַחרוֹנים עברה רוּחַ רעה עליו. מיוֹם שהתחיל קוֹרא בּאוֹתם העיתּוֹנים, המוּכנים לפוּרעניוֹת, נהפּךְ קוּריטשקה והיה לאִיש אַחר. עֵשׂיו התחיל מדבּר מתּוֹך גרוֹנוֹ. בּכל יוֹם ויוֹם הוּא בּא אֶל היהוּדי וּבשׂוֹרה חדשה בּפיו: “שׂר־פּלךְ חָדש”… “פּקוּדה חדשה מטעם שׂר־הפּנים”… “גזירה חדשה בּדבר היהוּדים”… היהוּדי שוֹמע, ודמוֹ קוֹפא בּעוֹרקיו ולבּוֹ מת בּקרבּוֹ. ואוּלָם חָלילה לוֹ ליהוּדי לגלוֹת אֶת יִראָתוֹ לפני צר. חַייב יהוּדי להתחַזק וּלהצהיל אֶת פּניו. ונַחמן שוֹמע אֶת דברי שכנוֹ, שׂוֹחק וּמרמז לוֹ על כּף־ידוֹ: “יעלוּ שׂערוֹת בּכף זוֹ, ונַחמן אֵינוֹ זז מן הכּפר!”

יקוּמוּ שׂרי־פלךְ חדשים, יִכתּבוּ פּקוּדוֹת חדשוֹת ויִגזרוּ גזירוֹת חדשוֹת – מַה לוֹ לנַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה וּלכל אֵלה? אֶת מי יִירא וּממי יִפחָד?

 

ג    🔗

יפה חלקוֹ של נַחמן בּכפר וויֶריֶבּיווקה וּפרנסתוֹ מצוּיה. אמת, לא כּימים הראשוֹנים הימים האֵלה. לפנים, בּזמַן שאַריה הזקן היה חַי, היוּ השנים טוֹבוֹת מאֵלה. שנים כּתיקוּנן היוּ. כּפר וויֶריֶבּיווקה כּמעט כּוּלוֹ בּרשוּתוֹ היה. לא פּרנסה אַחַת, אֶלָא כּמה וכמה פּרנסוֹת נמצאוּ בּידוֹ: בּית־מַרזח, חנות מַכּוֹלת, טחנה של רוּחַ ואוֹצרוֹת תּבוּאָה. השפע היה גָדוֹל. עכשיו נסתּתּמוּ כּל הצינוֹרוֹת, פּסקו ואֵינם. אֵין בּית־מַרזח, אֵין חנוּת־מַכּוֹלת, אֵין אוֹצרוֹת תּבוּאָה, אֵין כּלוֹם. תֹּאמַר: אִם כּן, לָמה יֵשב יהוּדי בּכפר וויֶריֶבּיווקה? אֶלָא מעתּה, מַה יעשׂה יהוּדי וּלאָן יִפנה? כּלוּם יֶש לוֹ תּקנה אַחרת? ולא זוֹ בּלבד. יקוּם־נא נַחמן יוֹם אֶחָד ויעקוֹר דירתוֹ מכּאן ויֵלך לנַסוֹת מַזלוֹ בּעיר, מיד פּקעה זכוּתוֹ בּכּפר, והוּא צפוּי לעוֹני וּנדוּדים, כּכל אֶחָיו היהוּדים. וּכלוּם ראִית מימיךָ יהוּדי עוֹמד וּמקפּח אֶת חַייו בּידים? אוֹ כּלוּם יקוּם אָדם ויעזוֹב בּרצוֹנוֹ אָת המקוֹם, אשר בּוֹ נוֹלד הוּא ואבוֹתיו? הלא פּינה זוֹ פּינתוֹ היא, ורק פּה יכּירנוּ מקוֹמוֹ. אחוּזת בּית לוֹ וָגָן. אֶת הגן עוֹבדת אִשתּוֹ, היא וּבנוֹתיה. וּברצוֹת אלוֹהים אֶת פּעלן, יסַפּק הגן ירקוֹת לכל ימוֹת הקיץ ותפּוחי־אדמה לכל ימוֹת החוֹרף, עד לאַחַר הפּסח. ואוּלָם לא על תּפּוּחי־אדמה לבדם יִחיֶה האָדם. תּפּוחי־אדמה שאֵין עמהם לחם לא יספּיקוּ לסעוּדה. והלחם מאַיִן יִמָצא? אָז יִקח נַחמן אֶת מַקלוֹ ויֵצא אֶל הכּפר להחזיר על פּתחי השכנים ולסחוֹר מסחָרוֹ. חזקה על נַחמן, כּי ריקם לא ישוּב לביתוֹ. כּל אשר יזמין הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לידוֹ – אוֹתוֹ יִקנה: גרוּטוֹת של בּרזל, קב דוֹחַן שׂק בּלה. וגם עוֹר־אֵילים לסחוֹרה יֵחָשב לוֹ. אֶת העוֹר הוּא מוֹתח בּחצרוֹ, מיבּשוֹ בּחַמה ונוֹשׂאוֹ אַחַר־כּךְ העירה, אֶל אַברהם־אֵליהוּ עוֹשׂה־הכּוֹבעים. עֵסק זה פּעמים שהוּא מביא לידי ריוַח, וּפעמים לידי הפסד. דרכּוֹ של סוֹחר בּכךְ. “הסוֹחר בסחוֹרתוֹ כּקַלָע בּקליעתוֹ”, – אוֹמר נַחמן בּמשל הגוֹיִים. ואַברהם־אֵליהוּ עוֹשׂה־הכּוֹבעים, שקצה חוֹטמוֹ כּחוֹל ואֶצבּעוֹת ידיו שחוֹרוֹת, דוֹמוֹת כּאִילוּ הטבּילָן בּדיוֹ, צוֹחק על נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, שנטמַע בּין הגוֹיִים ונתגשם כּל־כּךְ, עד כּי גם משליו משלי הגוֹיִים הם.

 

ד    🔗

אָמנם כּן, אַף נַחמן עצמוֹ יוֹדע וּמַרגיש, כּי נטמַע בּין הגוֹיִים ונתגשם, כּי צוּרתוֹ היהוּדית מיטשטשת והוֹלכת. הוֹי, אִילוּ קם אבי־אָביו, אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה עליו השלוֹם, וראָה אֶת נכדוֹ בּכךְ! אַךְ זה היה יהוּדי, שלא הניח אַחריו כּמוֹתוֹ! אמת, גם הוּא היה אָדם מגוּדל בּיוֹתר, גיבּוֹר ואַמיץ־כּוֹחַ, אבל כּנגד זה בּן־תּוֹרה היה. פּרקי־אָבוֹת וּמַחזוֹר וּתהילים היוּ שגוּרים לוֹ על־פּיו. היהוּדים הראשוֹנים – מי יִדמה לָהם? והוּא, נַחמן, בּמה כּוֹחוֹ גָדוֹל? אַל תּיחָשב לוֹ זאת לחרפּה: גם מלאכת התּפילה לא מלָאכה קלה היא לוֹ. ואַף־על־פּי־כן גם זוֹ לטוֹבה. שהרי בּניו אַף להתפּלל לא יֵדעוּ! וּמדי הבּיטוֹ אֶל בּניו, בּני־כפר אֵלוּ, גדלי־בשׂר, בּעלי־קוֹמה וּבעלי־כתפים כּמוֹהוּ, הגדלים ללא תּוֹרה וּללא דעת כּמוֹהוּ, – נַעשׂה בּשׂרוֹ חידוּדים חידוּדים. וּביוֹתר יִדוה לבּוֹ על הקטן שבּהם, על בּן־זקוּניו, פייטיל שמוֹ, שנקרא על־שם אָביו, פייטיל אִיש כּפר ויֶריֶבּיווקה עליו השלוֹם. בּן יקיר לוֹ פייטיל זה, יֶלד־שעשוּעים. מוֹצא אַתּה בּוֹ כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת, שמנוּ חכמים בּבן יִשׂראֵל. ואפילוּ קוֹמתוֹ קטנה היא, רכּה וענוּגָה, כּמידתוֹ של יהוּדי. ילד מילדי העברים. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא גם מוֹחוֹ מוּחַ שנוּן וּבינתוֹ בּינה יתירה. ספוֹג שסוֹפג אֶת הכּל! רק פּעם אַחַת, לשם נסיוֹן בּלבד, הראוּהוּ בּסידוּר אָלף וּבית – והרי הוּא יוֹדע כּבר להבחין בּין שתּיהן, אֵיזוֹהי אָלף ואֵיזוֹהי בּית. עדיִין לא טעה בּהן אפילוּ פּעם אַחַת ולא החליפן זוֹ בּזוֹ! וּפרי־הילוּלים זה גָדל בּכפר, בּין עגָלים וחזירים, מתחַבּר אֶל פידקה בּנוֹ של קוּריטשקה, שניהם רוֹכבים על מַקל אֶחָד, שניהם רוֹדפים אַחרי חָתוּל אֶחָד, שניהם חוֹפרים גוּמה אַחַת וּשניהם עוֹשים יחד כּל מַעשׂי ילדוּת. רוֹאֶה נַחמן אֶת בּנוֹ מצחק עם בּן קוּריטשקה – ולבּו יבש בּקרבּוֹ, כּעֵץ שנגדעוּ שרשיו.

 

ה    🔗

וּפידקה בּן קוּריטשקה הוּא דווקא שקץ חָרוּץ. מַראֵהוּ נחמד ולסתוֹתיו נאוֹת, שׂערוֹ לָבן כּעֵין הפּשתּן וּשנותיו כּשנוֹת פייטיל. נַפשוֹ קשוּרה בּנפש פייטיל, ואַף פייטיל כּרוּךְ אַחריו. כּל ימוֹת החוֹרף שוֹכבים שני הקטנים כּל אֶחָד על תּנוּר בּית־אָביו, שניהם עוֹרגים אֶל החַלוֹן וּמתגעגעים זה על זה. רק לעתּים רחוֹקוֹת יִזכּוּ לראוֹת אִיש אֶת רעֵהוּ. אַךְ הנה עבר החוֹרף, החוֹרף האָרוֹךְ והזוֹעֵם. הנה נחשׂפה האדמה השחוֹרה מתּחת מַעטה־השלג הלָבן והקר. הנה הציצה החַמה, ונשבה רוּחַ קלה, ויבשוּ פּני האדמה וניצנץ ירק־דשא. ושם, בּמוֹרד ההר, הנַחַל הוֹמה. והעֵגל הרחיב נחיריו, מריח וּמפשפּש בּקרקע. והתּרנגוֹל עצם עין אֶחָת, עוֹמד תּפוּשׂ־הירהוּרים. והכּל מסביב נתעוֹרר לחַיִים. הכּל שׂמח, הכּל צוֹהל לקראת האָביב: עֶרב פּסח הגיע! בּימים האֵלה אֵין הגדוֹלים יכוֹלים עוֹד לכלוֹא בּבּית לא אֶת פייטיל ולא אֶת פידקה. שניהם נמלָטים החוּצה, פּוֹרצים לאַויר העוֹלָם, שנפתּח לקראתם בּבת אֶחָת, אוֹחזים זה בּיד זה וּפוֹנים אֶל המרחָב אשר לפניהם, רצים אֶל ההר, השׂוֹחק וּמרמז לָהם: “אֵלי, ילָדים, אֵלי בּוֹאוּ!” וּשניהם רוֹקדים כּנגד החַמה, המאִירה פּניה אליהם, מרמזת וקוֹראת לָהם: “לכאן, ילָדים, לכאן תּרוּצוּ!” וּשניהם רצים עֵת רבּה, עד אשר יִיעפו. אָז יֵשבוּ שניהם על אַדמת אלוֹהים, אשר לא תּדע להבדיל בּין איש לאִיש, אשר הכּל טוֹבים בּעֵיניה: “בּחיקי, ילָדים, בּחיקי תּשבוּ ותנוּחוּ!”…

 

ו    🔗

שניהם יֵש לָהם לסַפּר ארוּכּוֹת אִיש לרעֵהוּ – הלא ימים רבּים לא ראוּ זה אֶת זה. פייטיל מתהלל לפני חברוֹ פידקה, כּי יוֹדע הוּא אֵת כּל האָלף־בּית כּמעט. וּפידקה משתּבּח לפני פייטיל, כּי יֶש לוֹ מַגלָב בּביתוֹ. עמד פייטיל והתפּאֵר, כּי הלילה הזה ליל־פּסח הוּא לָהם. בּביתם מוּכנים כּבר מַצה וּמרוֹר ויין לאַרבּע כּוֹסוֹת. “הלא תּזכּוֹר עוֹד, חווידקי, אֶת המַצה, אשר הוֹצאתי לךָ החוּצה בּפּסח שעבר?” “מַצה?” – אוֹמר פידקה ועל לסתוֹתיו הנאוֹת מתגלית בּת־צחוֹק רחָבה. נראֶה, שזכר אֶת טעם המַצה היהוּדית, אשר אָכל בּשנה שעברה. “היֵש אֶת נַפשךָ, חווידקי, לטעוֹם עתּה פּרוּסַת מַצה חַמה?” שאֵלת תּם שאל פייטיל: בּוַדאי וּבוַדאי יֵש אֶת נַפשוֹ! “אִם כּן, בּוא ונלךְ לשם!” – אוֹמר לוֹ פייטיל ורוֹמז בּידוֹ על ראש ההר, המוֹריק כּנגדם וקוֹרא לָהם: “אֵלי, ילָדים, אֵלי בּוֹאוּ!” וּשניהם מטפּסים ועוֹלים על ראש ההר, עוֹמדים שם אחוּזי־קסם, מַאהילים בּידיהם על עֵיניהם וּמציצים מבּין אֶצבּעוֹתיהם אֶל זהרי השמש, המשׂחקים לפניהם. וּשניהם צוֹנחים על האדמה הלחה, שריח יֶרק כּבר נוֹדף ממנה, וּפייטיל מוֹציא מתּחת כּנַף מעילוֹ מַצה חַמה, עגוּלה וּלבנה, מנוּקבת כּוּלָה, לאָרכּה וּלרחבּה, נקבים נקבים. פידקה רוֹאֶה זאת וּמלקק אֶת רירוֹ בּלשוֹנוֹ מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת. וּפייטיל בּוֹצע את המַצה וּמחַלקה לשנַיִם, חלק לוֹ וחלק לפידקה. “מַה תֹּאמַר, חווידקי, למַצה זוֹ?” מה יענה פידקה וּמה יֹאמַר לוֹ, וּפיו מלא מַצה, החוֹרקת בּין שיניו וּנמַסה תּחת לשוֹנוֹ, כּהמס שלג מפּני שמש. עוֹד רגע – והמַצה נעלמה והיתה כּלא היתה. “יוֹתר אָיִן?” – שוֹאֵל פידקה וּמציץ בּעֵיניו האפוֹרוֹת אֶל תּחת כּנף מעילוֹ של פייטי, מלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ, כּחָתוּל לאַחַר אכילת חמאָה. “וכי מתאַוה אַתּה לאכוֹל עוֹד?” – שוֹאלוֹ פייטיל לפי תּוּמוֹ, לוֹעֵס בּפיו אֶת פּרוּסַת המַצה האַחרוֹנה וּמַבּיט אֶל חברוֹ בּעֵיניו השחוֹרוֹת והערוּמוֹת. אַךְ תּם הוּא פייטיל זה: בּוַדאי וּבוַדאי מתאַוה פידקה לאכוֹל עוֹד! “אִם כּן, חַכּה כּמעט רגע! – אוֹמר לוֹ פייטיל. – לשנה הבּאה תֹּאכל עוֹד”… וּשניהם צוֹחקים לחָכמתוֹ של פייטיל, וּשניהם, כּאילוּ מתּחילָה נדבּרוּ לכךְ, נוֹפלים על פּניהם אַרצה וּמתגלגלים בּמהירוּת רבּה, כּשני כּדוּרים, אֶל מוֹרד ההר מזה.

 

ז    🔗

מעֵבר ההר מזה קמים שניהם ועוֹמדים על רגליהם, מתבּוֹננים רגע אֶל הנַחַל ההוֹמה, השוֹטף בּמרוּצה לצד שׂמֹאל, וּפוֹנים לָלכת ממנוּ וָהלאה, לצד ימין. הוֹלכים הם על־פּני השׂדה הגָדוֹל והרחב, המַדשיא דשא רךְ פּה ושם וּבקרוֹב יתּן גם אֶת ריחוֹ, ריח יֶרק רענן. פּוֹסעים הם על־פּני האדמה הטחוּבה והרכּה, תּחת השמש המאִירה והמחַממת, בּאֵין אוֹמר וּדברים, שניהם תּפוּשׂי־מַחשבוֹת, שניהם אחוּזי־קסם. ולא שפּוֹסעים הם, אֶלָא שטים. ולא ששטים הם, אֶלָא מרחפים. מרחפים יחד עם הציפּרים, הטסוֹת לנגד עֵיניהם, טוֹבלוֹת בּאַויר הירוֹק, אַויר העוֹלָם הנאֶה, שבּרא אלוֹהים לנשמַת כּל חָי. אַךְ הנה כּבר הגיעוּ עד הטחנה. היא טחנת־הרוּחַ של זקן־הכּפר. לשעבר היתה טחנתו של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. עכשיו עברה לרשוּתוֹ של זקן־הכּפר. אוֹפּאנַאס שמוֹ. גוֹי ערוּם ואִיש־מזימוֹת, שעגיל־כּסף בּאָזנוֹ האַחַת וּמיחָם לוֹ בּביתוֹ. אוֹפּאנַאס זקן־הכּפר בּעל־גוּף עשיר הוּא. מלבד הטחנה גם חָנוּת יֶש לוֹ. אַף חָנוּת זוֹ היתה לפנים חנוּתוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. התנַכּל אוֹפּאנַאס בּערמתוֹ אֶל היהוּדי עד כּי יכוֹל לוֹ, והפקיע מרשוּתוֹ גם אֶת החָנוּת, גם אֶת הטחנה. בּתקוּפה זוֹ, תּקוּפת ערבי פּסחים, הטחנה נעה תּמיד. ורק היוֹם לא תּנוּע. היוֹם יוֹם נפלָא. שקט בּאַויר העוֹלָם. שקט וּדממה. רוּחַ לא מנַשבת. עֶרב פּסח נפלָא. עֶרב פּסח בּאֵין רוּחוֹת מנַשבוֹת. וּלפיכךְ תּנוּחַ הטחנה. שני החברים, פייטיל וּפידקה, רוֹאִים בּזה טעם לשבח. כּשהטחנה נחה, אֶפשר להתבּוֹנן אֵליה מכּל צד. מוֹצא אַתּה בּטחנה כּמה וכמה דברים, המוֹשכים אֶת הלב. ויוֹתר מכּוּלָם חביבה הקוֹרה, הנתוּנה בּטחנה מלמַטה, היא והגלגל שבּסוֹפה, העשוּי להטוֹת בּוֹ אֶת כּנפוֹת־הטחנה לעֵבר הרוּחַ. על קוֹרה זוֹ ישבוּ שני החברים וּפתחוּ בּשיחַת־רעים, שאֵין לָה ראשית ואֵין לָה תּכלית. פייטיל מסַפּר לחברוֹ אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת שראה בּעיר. לפני ימים מוּעטים לקחוֹ אָביו אֶל העיר. נכנַס שם לשוּק וראָה חנוּיוֹת. לא חָנוּת אֶחָת, כּזוֹ שבּכפר וויֶריֶבּיווקה, אֶלָא הרבּה חנוּיוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשהגיע עֶרב, – כּךְ מסַפּר פייטיל – הלכוּ שניהם, הוּא ואָביו, לבית־הכּנסת. יוֹם־פּטירתוֹ של אָביו היה היוֹם ההוּא. “כּלוֹמַר, יוֹם־פּטירתוֹ של סבי. המבין אַתּה, חווידקי אוֹ שמא אֵינךָ מבין כּלוּם?”

אֶפשר, שפידקה מבין הכּל, אֶלָא שאֵינוֹ שוֹמע אֶת דברי חברוֹ, לפי שהוּא מַפסיקוֹ פּתאוֹם בּאֶמצע הענין וּמַשׂיאוֹ למַעשׂה אַחר, למַעשׂה משוּנה, שאֵין לוֹ שוּם שייכוּת אֶל בּית־הכּנסת אשר בּעיר. פידקה מסַפּר לפייטיל, כּי בּשנה שעברה ראה קן־ציפּרים על ראש אִילָן גָבוֹה. בּיקש לעלוֹת אֵלָיו – ולא יכוֹל. בּיקש לדחפוֹ בּמַקל – ולא יכוֹל. מה עשׂה? עמד וזרק אֵלָיו אבנים קטנוֹת. וכךְ היה עוֹמד וזוֹרק, עד שנפלוּ מעל הקן שני אֶפרוֹחים קטנים מתבּוֹססים בּדמם.

– הרגתּ אוֹתם? – שוֹאֵל פייטיל בּחרדה וּפניו מתעווים.

– רכּים היוּ עדיִין, – מצטדק פידקה.

– אבל הרגתּ אוֹתם?

– בּלא נוֹצוֹת. צהוּבּי־חַרטוֹם וּנפוּחי־כרס.

– אבל הרגתּ אוֹתם? הרגתּ?…

 

ח    🔗

היוֹם כּבר פּנה לערוֹב, וּשני החברים הקטנים, פייטיל וּפידקה, ראוּ על־פּי שקיעת החַמה, כּי כּבר הגיעה שעתם לָשוּב אֶל הכּפר. פייטיל שכח כּמעט, כּי הלילה הזה ליל־פּסח. וּפתאום נזכּר, כּי אֵמוֹ צריכה עדיִין לָחוֹף אֶת ראשוֹ וּלהלבּישוֹ מכנסַיִם חדשים לכבוֹד החָג. מיד קפץ ממקוֹמוֹ, וּפידקה אַחריו, וּשניהם התחילוּ לָרוּץ בּשמחה וּבזריזוּת, כּבתּחילה. וּכדי שלא יקדמוּ זה אֶת זה, אָחזוּ אִיש בּיד רעֵהו בּאַהבה וּבאַחוָה ורצוּ שניהם, כּחץ מקשת, אֶל עֵבר פּני הכּפר. וּכשנכנסוּ לכּפר, נגלתה לעֵיניהם התּמוּנה הזאת:

לפני בּיתוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה מצטוֹפפים המוֹני אָדם, אִיכּרים ואִיכּרוֹת, בּחוּרים וּבתוּלוֹת, זקנים עם נערים. קוּריטשקה הלבלר, אוֹפּאנַאס זקן־הכּפר, השוֹטר ושׂר־המאה – כּוּלָם כּאן. הכּל מדבּרים זה אֶל זה, הכּל הוֹמים וּמתרגשים ונַחמן ואִשתּוֹ עוֹמדים בּתוךְ הקהל, טוֹענים כּנגדוֹ וּמנַענעים ידיהם. נַחמן כּפף קוֹמתוֹ, והוּא מוֹחה בּשתּי ידיו אֶת זיעת פּניו. לידוֹ עוֹמדים בּניו הגדוֹלים, כּוּלָם פּניהם קוֹדרים וזוֹעמים… וּפתאוֹם היתה רוּחַ אַחרת וכל התּמוּנה נשתּנתה. אֶחָד מן הנאספים רמז בּידוֹ על שני החברים הקטנים, הבּאִים מן השׂדה, וכל הקהל כּוּלוֹ עם הלבלָר וּזקן־הכּפר והשוֹטר ושׂר־המאה נשתּתּקוּ בּבת אֶחָת, עוֹמדים נבוּכים והדיבּר אֵין בּפיהם. ורק נַחמן בּלבד נתעוֹרר. הציץ נַחמן על הקהל, זקף אֶת כּתפיו הרחָבות והאַמיצוֹת למַעלה: “נוּ???” וּצחוֹק פּרץ מפּיו. ואֵשת נַחמן – זוֹ ספקה כּפּיה ונתנה אֶת קוֹלָה בּבּכי. זקן־הכּפר והשוֹטר ושׂר־המאָה יצאוּ מתּוֹךְ הקהל ושׂמוּ אֶת פּניהם אֶל שני החברים התּוֹהים:

היכן היִיתם, בּני נַעוַת המַרדוּת?

– היכן היינו? אצל הטחנה היינו.

 

ט    🔗

שני החברים, גם פייטיל וגם פידקה, קיבּלוּ לאַחַר המַעשׂה אֶת ענשם כּגמוּלָם. וּשניהם לא ידעוּ ולא הבינוּ, בּשלמה הסַער הזה?

אֶת פייטיל הלקה אָביו בּכיפּת־השבּת אשר לוֹ, – כּלי שמשתּמשים בּוֹ לצרכי קדוּשה – “למַען יֵדע נַער כּמוֹתוֹ ויִזכּוֹר!” מַה צריךְ נַער כּמוֹתוֹ לָדעת וּמַה צריךְ הוּא לזכּוֹר?… וּכדי להפיג אֶת צערוֹ, לקחַתּוּ אִמוֹ מידי אָביו וּפייסה אוֹתוֹ אַף היא בּסטירוֹת אחָדוֹת, ותיכף לָזה עמדה וחָפפה אֶת ראשוֹ השחוֹר והכניסו אוֹתוֹ לתוֹךְ מכנסַיִם חדשים – המַלבּוּש היחיד והמיוּחָד, שהכינה בּשבילוֹ לכבוֹד יוֹם טוֹב. גָמרה האֵם אֶת מלאכתּה זאת, ישבה על הסַפסל ונאנחה. על מה נאנַחַת היא?… וּפייטיל שוֹמע אֶת אִמו מדבּרת אֶל אָביו: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, לוּא יחלוֹף החַג הזה בּמהרה, לוּא יעבוֹר בּשלוֹם!” וּבינתוֹ של פייטיל תּקצר מהשׂיג אֶת טעם הדברים האֵלה: לָמה יחלוֹף החַג הזה בּמהרה, והוּא הן לא בּא עדיִין? וּפייטיל תּוֹהה על כּל החידה הסתוּמה האת. אֵין פייטיל מבין אֶת טעם המַלקוּת אשר ספג מידי אָביו. אֵיו פייטיל מבין אֶת טעם המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אִמוֹ. חידה סתוּמה היא לפניו. מַה נשתּנה הפּסח הזה מכּל הפּסחים?…

 

י    🔗

ואִם בּינתוֹ של פייטיל, בּינַת נַער יהוּדי, תּקצר מהשׂיג אֵת כּל זאת, בּינתוֹ של פידקה לא כּל־שכּן. מתּחילה תּפס לוֹ קוּריטשקה אָביו בּבלוֹריתוֹ וּמרט אֶת שׂער ראשוֹ, אֶת שׂער הפּשתּן הלָבן, והוֹסיף לוֹ על כּל זאת מַכּות וּמַהלוּמוֹת נמרצוֹת. אֶת המַכּוֹת והמַהלוּמוֹת קיבּל פידקה בּמנוּחָה של פּילוֹסוֹף: כּבר ניסה בּאֵלה. אַחַר־כּךְ נכנסוּ אֶצלָם הנשים השכנוֹת ועמדוּ לסַפּר לפני אִמוֹ כּמה וכמה מַעשׂים משוּנים. מַעשׂה בּתינוֹק שנשבּה לבין היהוּדים בּעֶרב פּסח שלָהם. עמדוּ היהוּדים וּכלָאוּהוּ בּמַרתּף וּביקשוּ לעשׂוֹת לוֹ בּלהטיהם. צעק התּינוֹק. שמעוּ קוֹל צעקתוֹ בּחוּץ. בּאוּ והצילוּ אוֹתוֹ מידיהם. בּדקוּ בּגוּפוֹ וּמצאוּ בּוֹ סימנים: אַרבּע דקירוֹת, אֵלוּ כּלפּי אֵלוּ, כּעֵין שתי וָעֵרב…

כּךְ מסַפּרת אַחַת השכנוֹת, אֵשת־חַיִל קוֹלָנית, שפּנים אדוּמים לָה ושביס רחב חָבוּש לראשה. כּל השכנוֹת מַקשיבוֹת לדבריה, עוֹמדוֹת וּמנַענעוֹת ראשיהן החבוּשים וּמצטלבוֹת: השם ירחם!… וּמוֹחוֹ של פידקה לא יִתפּוֹס וּלבבוֹ לא יבין זאת: לָמה מַבּיטוֹת השכנוֹת בּשעת מַעשׂה אֵלָיו? מה ענינוֹ אֵצל אוֹתוֹ תּינוֹק, שנשבּה לבין היהוּדים? וּמה ענינוֹ של פייטיל לכאן? ולָמה תּפס לוֹ קוּריטשקה אָביו בּבלוֹריתוֹ, מרט אֶת שׂער־פּשתּנוֹ הלָבן והוֹסיף לוֹ מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת נמרצוֹת? ולא על הבּלוֹרית יחשוֹב פידקה, ולא על המַכּוֹת והמַהלוּמוֹת יִצטעֵר – כּזאת וכזאת כּבר טעם מאָה פּעמים ואֶחָת. רק אַחַת יִשאַל אֶת נַפשוֹ, אוֹתה יבקש לָדעת: מַה יוֹם מימים, שאָביו שקד כּל־כּךְ על תּקנתוֹ – גם בּבלוֹריתוֹ תּפס, גם אֶת שׂער ראשוֹ מרט וגם מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת חָלק לוֹ בּאפּוֹ? כּל־כּךְ לָמה? לָמה?…

 

יא    🔗

– וּבכן? – שוֹמע פייטיל אֶת קוֹל אָביו, המדבּר אֶל אִמוֹ תּיכף לאַחַר הפּסח וּפניו מאִירים, כּפני אָדם, שאוֹשר רב נפל בּחלקוֹ. – וּבכן? לָמה חָרדתּ אֶת החרדה הגדוֹלָה הזאת? אֶת מי יראת כּל־כּךְ?… אָכן כּךְ דרכּה של אִשה וכה משפּטה כּל הימים! הנה כּבר עבר גם הפּסח שלָנוּ, גם הפּסח שלָהם – ואֵין מכלים דבר…

– בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – עוֹנה אוֹתוֹ אִשתּוֹ בּמוֹעל־ידיה. וּפייטיל תּוֹהה שוּב על דבריהם ואֵינו מבין כּלוּם. אֶת מי ירֵאה אִמוֹ כּל־כּךְ? וּמה השׂמחה הזאת, שכּבר עבר הפּסח? וכי לא טוֹב היה, אִילוּ נמשךְ הפּסח עידן ועידנים?…

פּגש פייטיל אֶת פידקה בּחוּץ, ליד בּיתם, והוּא עוֹמד לסַפּר לוֹ אֵת כּל פּרשת החָג: אֶת דבר התּפילה, אשר לימדוֹ אָביו להתפּלל, ואֶת דבר המַאכלים הטוֹבים, אשר אָכלוּ בּכל יום. הוֹי, מַה טוֹבים מַאכלי יוֹם טוֹב אֵלוּ וּמַה נעימים הם! וּפייטיל מתאַמץ למסוֹר לפידקה אֶת הטעם הנפלָא של מַאכלי פּסח, אשר אָכלוּ בּביתם, ואֶת טעם היין המתוֹק, אשר שתוּ בּביתם. וּפידקה עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת וּמקשיב, והוּא גוֹחן וּמציץ אֶל תּחת כּנַף מעילוֹ של פייטיל. ניכּר, שרוֹאֶה הוּא עדיִין בּחָזוֹן אֶת המַצה… וּפתאוֹם קוֹל נשמע בּחלל האַויר, קוֹל פּוֹלח וּמנַסר וקוֹרא בּניגוּן:

– חוויד־קה! חוויד־קה!

הקוֹל קוֹל אִמוֹ. אֵשת קוּריטשקה קוֹראת לבנה הקטן, כּי יֵלךְ לאכוֹל ארוּחַת־הצהרים. ואוּלָם פידקה אֵינוֹ נחפּז הפּעם לָלכת. יוֹדע הוּא, כּי עתּה לא יִמרטוּ עוֹד אָת שׂער בּלוֹריתוֹ. משוּם כּמה טעמים. ראשית, הלא עוֹמד הוּא עם פייטיל סמוּךְ לביתם, ולא אֵצל הטחנה. ושנית, הלא כּבר עבר הפּסח! לאַחַר הפּסח אֵין אֵימַת היהוּדים על פידקה. וּלפיכךְ הוּא שוֹכב בּחוּץ על בּטנוֹ וידיו תּוֹמכוֹת אֶת ראשוֹ הלָבן. כּנגדוֹ שוֹכב אַף פייטיל על בּטנוֹ וידיו תּוֹמכוֹת אֶת ראשוֹ השחוֹר. והשמַיִם שמי־תּכלת. והשמש מחַממת. והרוּחַ מַחליקה וּמגפּפת אֶת פּניהם. והעֵגל אַף הוּא כּאן. והתּרנגוֹל מטייל מסביב, הוּא וכל נשיו עמוֹ. וּשני הראשים הקטנים, השחוֹר והלָבן, נתמכים על אַרבּע הידים, וּשניהם מדבּרים וּמסַפּרים זה עם זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת – אֵין קץ ואֵין גבוּל לדבריהם.

 

יב    🔗

ונַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה אֵיננוּ בּביתוֹ. לָקח נַחמן אֶת מַקלוֹ ויצא עם בּוֹקר לפעלוֹ ולעבוֹדתוֹ – לסחוֹר אֶת מסחָרוֹ בּכּפר. מתעכּב הוּא ליד כּל חָצר וחָצר. נוֹתן שלוֹם לכל שכן ושכן. קוֹרא אֵת כּל אֶחָד בּשמוֹ. מדבּר עמהם על כּל עניני העוֹלָם. ורק על ענין אֶחָד לא ידבּר נַחמן: על המַעשׂה שהיה בּעֶרב פּסח. ולפני לכתּו מנַסה הוּא לבדוֹק אֶת שכנוֹ וּלפשפּש אֶצלוֹ: “אוּלי יִמָצא תּחת ידךָ, חביבי, כּל כּלי אשר לא יִצלח למלָאכה?” אֵין, לחמן". “אֶפשר גרוּטוֹת של בּרזל, מעט דוֹחַן, בּגד ישן, אוֹ לוּא גם עוֹר?” “שׂאֵני, לחמן, אֵין כּלוּם. צוֹק־העתּים הגיע”. “צוֹק־העתּים? וַדאי בּימי החַגים נתתּ בּכּוֹס אֵת כּל אשר לָךְ?” “חַס ושלוֹם! אַף טיפּה לא בּאה אֶל פּי. ורק צוֹק־העתּים הגיע”…

השכן נאנח, וגם נַחמן נאנח עמוֹ. ושוּב הוּא חוֹזר לדבּר בּהויוֹת העוֹלָם כּדי שלא יֵראֶה בּעֵיני שכנוֹ כּנכנס לשם מסחָר בּלבד. משם הוּא הוֹלךְ אֶל השכן השני והשלישי, עד שהוּא מוֹצא אֶת מבוּקשוֹ. וּכשהוּא שב לביתוֹ, לא ישוּב ריקם.

ונַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה פּוֹסע בּרגליו הגדוֹלוֹת והאַמיצוֹת פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הכּפר, כּוּלוֹ עמוּס מַשׂא לעיפה, כּוּלוֹ מזיע, ולבּוֹ אֵינוֹ הוֹלךְ עתּה אֶלָא אַחרי דבר אֶחָד: כּמה ירויח הפּעם בּסחוֹרתוֹ, או כּמה יפסיד בּה? שכח נַחמן אֶת המַעשׂה שהיה בּעֶרב פּסח והסיח דעתּוֹ ממנוּ. וגם אֶת בּשׂוֹרוֹתיו של קוּריטשקה שכנוֹ, המבשׂר לוֹ יוֹם־יוֹם על שׂרי־הפּלךְ החדשים וּפקוּדוֹתיהם וּגזירוֹתיהם החדשוֹת, – גם אֵלה שכח. רחוֹק לבּוֹ של נַחמן מדברים בּטלים אֵלוּ.

ינַשבוּ הרוּחוֹת בּחלל העוֹלָם, תּהמה הסוּפה ותיליל, תּשׂתּעֵר הסערה בּחמַת־אֵיתנים להשמיד וּלאַבּד ולעקוֹר אֶת הכּל – האַלוֹן העתּיק, העוֹמד נטוּע מששת ימי בּראשית, שוֹלח שרשיו המרוּבּים למַעמַקי האדמה, כּלוּם יִירא חמַת־רוּחַ, כּלוּם יֵחַת מסערה?…