רקע
שלום עליכם
דויד מלך ישראל

 

הקדמה קצרה    🔗

תּמוּנוֹת וטיפּוּסים מני־קדם, זכרוֹנוֹת העבר הנשכּחים! קוּמוּ־נא מקבריכם, עלוּ מתּהוֹם הנשיה, בּוֹאוּ והתיצבוּ לנגד עֵיני־דמיוֹני. צר לי, צר לי עליכם. כּי הנה הזמַנים מתחַלפים. המַראוֹת מתחַדשים חדשים לבּקרים, דוֹר הוֹלךְ ודוֹר בּא – וכל יפי העבר שוֹטף וּמשתּפּךְ אֶל חיק הכּלָיוֹן. צר לי, צר לי עליכם. כּי הנה ימי בּאִים, וּבנינוּ, אשר יקוּמוּ אַחרינוּ, לא יכּירוּכם עוֹד ואֶת שמכם לא יֵדעוּ. יחד אִתּי תּרדוּ אלי קבר, ואָבד זכרכם מן החַיים, והיִיתם כּלא היִיתם מעוֹלָם. קוּמוּ־נא אֵיפוֹא והתיצבוּ אַחַד אֶחָד, ואַעביר אֶת צלליכם לוּא פּעם אַחַת לפני בּנינוּ, למַען יִתבּוֹננוּ אֶל יפי־תּארכם ויזינוּ עֵיניהם בּזיו־אִיקוּניכם וּלמַען יסַפּרוּ לדוֹר אַחרוֹן, כּי היה היִיתם לפנים אַנשי־מידוֹת, בּעלי קוֹמה וּבעלי צביוֹן, וכי חָיה חיִיתם לפנים חַיִים שיֵש בּהם טעם וצבע, – וכי גם הם לא אסוּפים מן החוּץ הם, לא בּני־בלי־שם, כּי־אִם בּניכם וּבני־בניכם, עֶצם מעצמיכם וּבשׂר מבּשׂרכם…


 

פרק א    🔗

תּלתּלי זקנוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלים בּיוֹתר, שׂערוֹתיו לבנוֹת כּשלג, בּראשוֹ מצנפת נַאפּוֹליוֹנית (מין מגבּעת קדמוֹנית), בּידוֹ מַטה עבר ואָרוֹךְ שגוּלת עֶצם לוֹ, ושׂק מלא וגָדוּש על שכמוֹ. כּוּלוֹ כּפוּף לָאָרץ, מהלךְ בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב מבּית לבית, מַחזיר על הפּתחים וּמאַסף אֶל שׂקוֹ חַלוֹת־לחם לטובת אסירי היהוּדים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים.

זה תּארוֹ וזאת דמוּת־תּבניתוֹ של דוּדי הזקן, אוֹ “דויד מלךְ יִשׂראֵל”, אשר מספּר שנוֹתיו אוּלי כּבר הגיע עד מאָה. הכּל מַכּירים אוֹתוֹ, הכּל יוֹדעים, מַה דוּדי הזקן שוֹאֵל מהם: שוֹאֵל הוּא חַלת־לחם לאסיריו העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים. אִיש לא יעמוֹד לטעון נגדוֹ. מי שיֶש לוֹ ורוֹצה ליתּן – נוֹתן, וּמי שאֵין לוֹ ואֵינוֹ רוֹצה ליתּן – אֵינוֹ נוֹתן. חזקה על דוּדי הזקן, שלא יבוֹא בּטרוּניה עם הבּריוֹת. כּי אִם יִהיוּ כּל בּני־האָדם על האָרץ בּעלי יכוֹלת וּבעלי רצוֹן לָתת, מי זה אֵיפוֹא יִהיֶה המקבּל? ואִם לא יִהיוּ נוֹתנים וּמקבּלים, הרי לא הנַחתּ מקוֹם לחסד ורחמים, לצדקה וּמעשים טוֹבים בּעוֹלָם! אם כּן, גן־עֵדן וחָיֵי העוֹלָם הבּא לָמה הם? ואִם אֵין גן־עֵדן וּשכר־מצוָה בּעוֹלָם הבּא, מַה תּקוָתם של צדיקים לעתיד לָבוֹא?…

כּךְ היה מתפּלסף דוּדי הזקן בּפני עצמוֹ. הוּא היה הוֹלךְ לשיטתוֹ, כּי כל מַה שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלָמוֹ – בּחכמה בּראוֹ, לתועֶלת הרבּים וּלטוֹבתם: בּרא נוֹתנים – וּברא כּנגדם מקבּלים, בּרא בּני־אָדם שיֵש לָהם הכּל – וּברא כּנגדם בּני־אָדם שאֵין לָהם כּלוּם, בּרא אסירים, החבוּשים בּבית־האסוּרים – וּברא כּנגדם יהוּדים הדוֹאגים למַחסוֹרם וּמאַספים בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב חַלוֹת־לחם לצרכּם.


פּרק ב    🔗

מי היה דוּדי הזקן, אוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל, וּמה היה טיבוֹ קוֹדם לָכן – קוֹדם שהזקין והגיע לשנַת המאָה וקוֹדם שנתן אֶת לבּוֹ להיוֹת מַחזיר על הפּתחים וּמאַסף חַלוֹת־לחם לטוֹבת האסירים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים? דבר זה אֵין אִיש יוֹדע אִתּנוּ.

מהיכן חַי דויד הזקן? אַיֵה מקוֹם שִכנוֹ? בּן כּמה שנים הוּא? ואֵיפה הם בּניו וּבני־בניו? גם זה נעלם ממנוּ. סוֹד כּמוּס הוּא מן העוֹלָם. והדבר פּשוּט וּמוּבן מאֵלָיו: אֵין אָדם בּעיר, אשר יִזכּוֹר אֶת דוּדי הזקן מטרם היוֹתוֹ זקן. ואִם תּשאַל אֶת פּי דוּדי בּעצמוֹ, לא יענךָ. אַל תּנַסה אֵלָיו דבר, כּי רק תּרע לנַפשךָ והצל לא תּציל מפּיו כּלוּם. מוּבטח לָךְ, כּי אִם תּיכּנס עמוֹ בּדברים, שוּב לא ירפּךָ ולא יעזבךָ עד אשר יבקש ממךָ, כּי תּעניק לוֹ מכּל אשר יֶש לךָ לטוֹבת אסיריו היהוּדים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים. בּכל מַה שתּפתּח – סוֹפוֹ לסַיֵים בּאסיריו.

– רב דוּדי! אֵיפה לנתּ הלָילָה?

– בּרוּך אֵל עֶליוֹן, לנתּי בּאשר לנתּי, וּבלבד שלא לנתּי בּבית־האסוּרים. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ בּגד מבּגָדיךָ הישנים לאסירי העניִים?

– רב דוּדי! לאָן הלכוּ כּל בּניךָ וּבני־בניךָ, אשר היוּ לָךְ?

– בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן, הלכוּ בּאשר הלכוּ. נפזרוּ לכל רוּחוֹת השמַיִם, זה לכאן וזה לכאן. הלָלוּ מתוּ, והלָלוּ חַיִים. מה הם חַיֵיהם, הטוֹבים אִם רעים, – וּבלבד שאֵינם חבוּשים בּבית־האסוּרים. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, זוּג תּחתּוֹנים ישנים לאסירי העניִים?

– רב דוּדי! בּן כּמה אַתּה היוֹם עד מאָה ועֶשׂרים שנה?

– בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן, אֵינני עוּל־ימים. הלוַאי יאריךְ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שנוֹתיךָ כּשנוֹתי, ורק אֶת מַזלךָ יֵיטיב. והעיקר, שלא תּטעם טעם של בּית־אסוּרים כּל ימי חַיֶיךָ. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ זוּג מַגָפיִם בּלים לאסירי העניִים?

זה היה דוּדי הזקן, אוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל, וכה משפּטוֹ בּעירנוּ כּל הימים.


 

פרק ג    🔗

ולָמה קראוּ שמוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל?

משוּם שיוֹם אֶחָד בּשנה היה מלךְ, מלךְ לילדי יִשׂראֵל. ואוֹתוֹ היוֹם יוֹם שׂמחת־תּוֹרה היה.

משנכנַס יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שוּב לא ניכּר מַראֵהוּ של דוּדי הזקן. גבּוֹ הכּפוּף נזדקף, שׂערוֹת זקנוֹ וּפאוֹתיו מסוֹרקוֹת, מצנַפתּוֹ הנַאפּוֹליוֹנית הפוּכה על צדה השׂמאלי, צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ הלָבן והרחב מגוּהץ, מַטהוּ אֵיננוּ בּידוֹ, שׂקוֹ אֵיננוּ על שכמוֹ – נשתּנה דוּדי והיה לאַחר. פּניו מאִירים, עֵיניו נוֹצצוֹת. טעם דוּדי הזקן מעט יין, וּכאִילוּ הפךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר וּנשמה אַחרת: נשמה חַיה ועליזה.

אָסף דוּדי הזקן מכּל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת מַחנה רב של ילָדים, כּוּלָם תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, העמידם סביבוֹ שוּרוֹת שוּרוֹת, והריהוּ מהלךְ בּתּוךְ, ידיו נשׂוּאוֹת השמַימה, והוּא קוֹרא וּמנַצח עליהם בּקוֹל רם:

– צֹאן קדשים!

והקטנים עוֹנים לעוּמתו בּקוֹל:

– מאֶ־אֶה־אֶה!

– מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– דויד מַלכּנוּ, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לוֹ?

דוד מלךְ יִשׂראֵל מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים!

– דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים! מאֶ־אֶה־אֶה!!!

אֶל הילָדים נספּחים עוֹד ילָדים מכּל הפּינוֹת, והחבוּרה מוֹסיפה והוֹלכת, והקהל, המלווה אֶת המַחנה, מתרבּה והוֹלךְ, וקוֹל ההמוֹן בּרעוֹ הוֹלך הולךְ וחָזק, הוֹלךְ וּמַקיף אֵת כּל העיר. דויד מלךְ יִשׂראֵל עוֹצר אֶת מַחנהוּ ועוֹמד ליד כּל סוּכּה. בּעלי־הבּתּים מַגישים לוֹ כּוס יין. הנשים נוֹשׂאוֹת לקראתוֹ דוּבשנים בּסינריהן. אֶת היין הוּא שוֹתה בּעצמוֹ, ואֶת הדוּבשנים הוּא מחַלק בּין אַנשי־חילוֹ הקטנים, מחַלק וקוֹרא לָהם בּקוֹל רם וּבניגוּן:

– צֹאן קדשים!

– מאֶ־אֶה־אֶה!

–מַה זה בּידי?

– דוּבשנים, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מה הבּרכה אשר תּברכוּ עליהם?

– בּוֹרא מיני מזוֹנוֹת, מאֶ־אֶה־אֶה!

– אִמרו־נא לי אֵיפוֹא, מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– מַלכּנוּ דויד, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לוֹ?

– דויד מלךְ יִשׂראֵל, מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים!

דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים! מאֶ־אֶה־אֶה!!!


 

פרק ד    🔗

דוֹמה, למי ירע וּלמי יזיק הדבר הזה, אִם אִיש זקן כּבן מאָה יִשתּה פּעם אַחַת בּשנה, בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה, מעט יין ויִתבּסם ויִתחַפּשׂ למלךְ, וּנערים פּוֹחזים ושוֹבבים ירוּצוּ לפניו, יִקראוּ ויִגעוּ כּבני־צֹאן: מאֶ־אֶה־אֶה? ואַף־על־פּי־כן היה מַעשׂה ואֵירעה תּקלה:

בּעֶצם ימי הסליחוֹת נשלח לעירנוּ מטעם המלוּכה אָדוֹן חָדש (האָדוֹן הקוֹדם שבק חַיִים לכל חָי). אָדוֹן חָדש ­– וּגזירוֹת חדשוֹת, וּמנהגים חדשים. למשל: אָמרוּ עליו, על אוֹתוֹ אָדון, כּי אִיש־אמת הוּא, שחוֹתמוֹ אמת וּמשפּטוֹ אמת, נזדמן לוֹ אִיש יהוּדי, מיד שוֹאלוֹ: מאַיִן בּאת וּמַה מַעשׂיךָ פּה? ושוּב אָמרוּ עליו, כּי הוֹלךְ־צדקוֹת הוּא. כּלוֹמַר, נוֹעֵר כּפּיו מקחת שוֹחַד – לא כּסף ולא שוה־כסף. נקי־כפּים מַמש! וּמיד נפלה הברה בּכל העיר, מן הקצה אֶל הקצה: רע המַעשׂה! אִיש צר ואוֹיֵב! המן הרע!…

וכן היה. למחר בּבּוֹקר כּבר יצא לסַייר אֶת העיר. עבר בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים, תּר בּכל החנוּיוֹת והמקוֹלין, הריח ריחָה של חצר בּית־הכּנסת, בּדק בּכל החוֹרים והסדקים. בּיקש – ולא מצא כּלוּם. כּי הנה הימים ימי בּין־הזמַנים, ימים שהמלמדים סוֹגרים חַדריהם וקוֹראִים דרוֹר לתלמידיהם, וּבזיוּף שטרוֹת אֵין אִיש מאִתּנוּ עוֹסק, – אִם כּן, ממי נירא וּממי נפחָד?

אַךְ הנה ראה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּצערוֹ של זה ושלח לוֹ אֵת אשר בּיקשה נַפשוֹ: סוּכּוֹת! אֵין דעתּוֹ נוֹחָה, הוּא אוֹמר, מאוֹפן בּנייתן של סוּכּוֹת אֵלוּ, שהיהוּדים בּוֹנים לָהם. יֵש לָחוֹש, הוּא אוֹמר, לסַכּנת הרבּים מחמת שׂרפה. השמַעתּם מימיכם דברי צר ואוֹיֵב? אַלפי שנים ישבוּ בּני יִשׂראֵל בּסוּכּוֹת ולא יראוּ רע, וּפתאוֹם קפץ עליהם רוֹגזה של שׂרפה!

– וּבכן, מה חפצךָ אֵיפוֹא, אדוֹננוּ הפּריץ?

– חפצי הוּא, כּי תּבנוּ אֶת סוּכּוֹתיכם לא כּךְ, אֶלָא כּךְ.

ממילא מוּבן, כּי לא מפּיו של רשע חַיִים יהוּדים. יצאוּ מעם פּניו ועמדוּ וּבנוּ אֶת סוּכּוֹתיהם דווקא כּךְ, ולא כּךְ. שמע האָדוֹן וחָרה אַפּוֹ. נתן צו להרוֹס אֶת הסוּכּוֹת.

שלחוּ לוֹ: “אדוֹננוּ הפּריץ! וכי אֶפשר לָהם ליהוּדים בּלא סוּכּוֹת?” אָמַר לָהם: “גזירה היא מלפני!” מכּיוָן שכּךְ, אֵין תּקנה. אֵין יהוּדי דן עם מי שתּקיף ממנוּ. כּי אִם תּאֹמַר לָלכת עמוֹ בּקרי, מיד יאֹחז בּךָ ויִשאָלךָ: “מאַיִן בּאת?”…

בּקיצוּר, בּימי הסוּכּוֹת ההם השחירוּ פּני יִשׂראֵל כּשוּלי קדירה. הכּל עשוּ אֶת חַגָם בּהיחָבא, בּאוּ לָשבת שתּים־שלוֹש משפּחוֹת בּסוּכּה אֶחָת, חָלוּ ורעדוּ מאֵימַת הדין ולא ידעוּ מנוּחָה בּנַפשם גם בּימים, גם בּלילוֹת. ואוּלָם גדוֹלים רחמי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וימי הסוּכּוֹת עברוּ עליהם בּשלוֹם, בּאֵין מַחריד וּבאֵין מַכלים דבר, עד שהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, זה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה.


 

פרק ה    🔗

וּכשהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, זה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, יצא דוּדי הזקן, הוּא וחבוּרת הקטנים עמוֹ, אֶל חצר בּית־הכּנסת וקרא בּקוֹל רם, כּדרכּוֹ מדי שנה בשנה:

– צֹאן קדשים!

ענוּ הקטנים לעוּמתוֹ אַף הם בּקוֹל רם:

– מאֶ־אֶה־אֶה!

פּתאוֹם נתגלָה, כּעוֹלה מן האָרץ, האָדוֹן החָדש בּכבוֹדוֹ ובעצמוֹ. עמד להתבּוֹנן אֶל המַחזה, תּוֹהה וּמשתּוֹמם. ניכּר, שראה מַחזה־שעשוּעים כּזה לנגד עֵיניו בּפּעם הראשוֹנה. ואוּלָם דוּדי הזקן, כּפי הנראֶה, לא שעה אֶל האָדוֹן החָדש ולא חָרד מפּניו כּל־עיקר, אֶלָא הוֹסיף לעשׂוֹת אֶת מַעשׂהוּ, כּדרכּוֹ מימים ימימה:

– אִמרוּ־נא לי אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– דויד מַלכּנוּ, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לו?

– דויד מלךְ יִשׂראֵל, מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חָי! וקיים!

– דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חָי! וקיים!

בּיקש האָדוֹן, כּי יבארוּ לוֹ אֶת פּשר המַחזה: מַה טיבו של זקן זה וּמה הזמר שהקטנים הלָלוּ מזמרים בּחבוּרה?

יצא רב שבּתיל המלמד, הוּא רב שבּתיל, אשר יד סוֹפר מהיר לוֹ בּכתב רוּסיה; אֶת פּאוֹתיו סילק לאחוֹרי אָזניו, והוּא עצמוֹ התיצב לפני האָדוֹן כּמליץ וכמתוּרגמן:

– ווין צאַר זשידיווסקי דאַוויד, אַ וואָני יעֶוואָ חלאָפּי… כּלוֹמַר, הזקן הזה הוּא דויד מלךְ היהוּדים, ואֵלה עבדיו הם.

תּמך האָדוֹן אֶת בּטנוֹ בּשתּי ידיו וגעה בּצחוֹק כּל־כּךְ, עד שנתפּקקוּ חוּליותיו כּמעט. ודויד מלךְ יִשׂראֵל לא חָדל מזמר “צֹאן קדשים”,וצֹאן־הקדשים לא חָדלוּ מקרוֹא “מאֶ־אֶה־אֶה”, עד אשר קצר נפש האָדוֹן בּכל הענין כּוּלוֹ. עמד וגירש אֶת הקטנים מעם פּניו, ואֶת דויד מלךְ יִשׂראֵל הזקן תּפשׂ והעמידוֹ לבחינה, כּמשפּטוֹ תּמיד: “מאַיִן בּאת?!” נתגלָה, כּי מלךְ יִשׂראֵל הזקן אֵינוֹ יוֹדע אַף הוּא, מאַיִן בּא. יצאָה פּקוּדה מאֵת האָדוֹן לשלחוֹ תּיכף וּמיד לבית־האסוּרים, מקוֹם אשר “אסיריו העניֵים” חבוּשים שם.

– שם – אָמַר אוֹתוֹ רשע – ילין השיכּוֹר הזקן הזה, עד אשר יסיר אֶת יֵינוֹ מעליו!


לתקוּפת השנה, בּהתקדש חַג הסוּכּוֹת, ישבוּ היהוּדים אִיש בּסוּכּתוֹ, כּאשר ציוָה אלוֹהים. וּבהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, הוּא יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שתוּ היהוּדים יין, שׂשׂוּ ושֹמחוּ בּשׂמחת התּוֹרה, כּאשר ציוָה אלוֹהּים. ורק דבר אֶחָד נעדר מהם: כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נראוּ בּרחוֹבה של עיר פּני דוּדי הזקן, הוּא “דויד מלךְ יִשׂראֵל”. כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נשמַע בּחוּץ קוֹלוֹ המזמר “צֹאן קדשים” ולא ענה לעוּמתוֹ קוֹל צֹאן־הקדשים:

– מאֶ־אֶה־אֶה!!!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!