רקע
שלום עליכם
הצעיר במלכים

 

א    🔗

אַךְ יֶלד מאוּשר היה יוּזיק!

הכּל אהבוּהוּ, הכּל פּינקוּהוּ, הכּל עשׂוּ רצוֹנוֹ. חיבּקוּהוּ, נשקוּהוּ, גיפּפוּהוּ, סילסלוּהוּ – על כּפּים נשׂאוּהוּ.

– מעוֹלָם לא ראִינוּ אָב וָאֵם מפנקים כּל־כּךְ אֶת בּנם יחידם, כּשם ששתּי האחָיוֹת הלָלוּ, שׂרה ורבקה, מפנקוֹת וּמטפּחוֹת אֶת מַחמַל־נַפשן זה, אֶת אחיהן הקטן. כּל היוֹם כּוּלוֹ אֵינךְ שוֹמַעת מפּיהן אֶלָא אֶת שם יוּזיק: יוּזיק, אכוֹל. יוּזיק, שתה. יוּזיק, רחָץ. יוּזיק, ישן. יוּזיק, הא לךָ תּפּוּחַ. יוּזיק, לךְ לבית־המרחָץ. יוּזיק, לבש אֶת מכנסיךָ החדשים. יוּזיק, יוּזיק ושוּב יוּזיק! כּבר מלאה כּל אוֹזן משמוֹע אֶת שם יוּזיק! יוּזיק זה שקוּל בּעֵיניכן כּנגד כּל העוֹלָם כּוּלוֹ! לוֹקחוֹת אַתּן יֶלד נחמד, מַרגָלית טוֹבה, וּמַעבירוֹת אוֹתוֹ על דעתּוֹ, מאַבּדוֹת אוֹתוֹ בּידים מן העוֹלָם!

כּךְ אוֹמרוֹת השכנוֹת, היוֹשבוֹת עם שתּי האחָיוֹת בּבית אחד. ואַף־על־פּי־כן אַף אֵלוּ אֵינן מוֹנעוֹת אֶת טוּבן מיוּזיק וּמַטעימוֹת אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם חתיכת דוּבשן וּכרוּכית, קוּרקבן צלוּי וּמַעשׂה־מרקחת.

כּל־כּךְ משוּם מה? משוּם רחמנוּת בּלבד. כּל בּני העיר יוֹדעים אֶת יוּזיק וּמשגיחים עליו וּמטפּלים בּו בּרחמים רבּים: יֶלד יתוֹם הוּא, אֵין לוֹ אָב וָאֵם.


 

ב    🔗

אִיש יהוּדי היה בּכתריאֵליבקה וּשמוֹ רפאֵל הנאמן. ולָמה נקרא שמוֹ רפאֵל הנאמן? לפי שהיה נאמן בּבית אדוֹניו, רב שׂמחה הנגיד, עוֹבד בּמרתּף היין שלוֹ בּאמת וּבאמוּנה. והיה רפאֵל הנאמן עני מדוּכּא וחסַר־לחם, וגם ידוּע־חוֹלי היה, משתּעֵל וּמכעכּע כּל ימיו ולבּוֹ מנַגן, כּלוֹמַר, כּשהיה נוֹשם ושוֹאֵף אַויר, היה קוֹל המיה יוֹצא מלבּוֹ, כּעֵין המית הכּינוֹר, בּנַגן בּוֹ המנַגן בּקשתּנית שאֵינה משוּחָה. ואַף־על־פּי־כן היה רפאֵל זה אִיש תּם וישר, נקי־כפּים וּבר־לבב, אשר לא נהנה מעוֹלָם משל אחרים אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה. כּל ימיו לא ידע מאוּמה כּי־אִם הלחם הצר אשר הוּא אוֹכל בּבית אדוֹניו.

ואדוֹניו, הוּא רב שׂמחה הנגיד, אָמנם הוֹקיר עבוֹדתוֹ מאוֹד וכיבּדוֹ ונישׂאוֹ על כּל המשרתים בּשביל חָריצוּתוֹ ויִשרת־לבּו: בּכל עֶרב שבּת עם חשכה היה משלם לוֹ אֶת מַשכּוּרתּוֹ בּעין יפה, ששה קרבּוֹנים מדי שבּת בּשבּתּוֹ, וּפעמים, בּעֶרב יוֹם טוֹב, לא היה מוֹנע ממנוּ גם מַתּנה הגוּנה, אִם כּסף ואִם שוה־כסף, כּגוֹן: יין לאַרבּע כּוֹסוֹת, בּקבּוּק ייש של פּסח מן המַרתּף וכיוֹצא בּאֵלוּ, – הכּל כּמנהג בּעלי־בתּים חשוּבים. וכי סבוּרים אַתּם, שרב שׂמחה הנגיד אֵינוֹ יוֹדע מַה לקרב וּמַה לרחק ואֵינוֹ מבין להעריךְ עמל אִיש ויִשרתוֹ? ואִם תּמצא לאמוֹר: רפאֵל הנאמן השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, הפקיר אֶת חַייו בּשביל אדוֹניו ועבד אוֹתוֹ כּל ימי עבוֹדת־פּרךְ, עד שיצא ממַרתּפוֹ רצוּץ ושבוּר כּחרס הנשבּר, חוֹלה וכוֹאֵב, חָש בּעצמוֹתיו וּבריאָתוֹ ולבּוֹ מנַגן והוֹמה כּחלילים? ויֵש לאמוֹר: אִם כּן, רב שׂמחה הנגיד בּמה חָטא? התחת אלוֹהים הוּא, כּי יִתּן חַיִים וּבריאוּת למשרתוֹ? הכּל יוֹדעים, כּי חַיִים וּבריאוּת אֵינם בּידי אָדם, אֶלָא בּימי שמַיִם, וּכבר אָמרוּ חכמינוּ, זכרוֹנם לברכה, בּענין זה… ואוּלָם וַדאי אַתּם יוֹדעים בּעצמכם, מה אָמרוּ חכמינוּ, זכרוֹנם לברכה בּענין זה.

בּקיצוּר, רפאֵל הנאמן יצא ממַרתּף היין של אדוֹניו כּוּלוֹ רצוּץ ושבוּר, חוֹלה וכוֹאֵב, חָש בּעצמוֹתיו וּבריאָתוֹ, ולבּוֹ מנַגן והוֹמה כּחלילים. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שעלה בּחוֹל המוֹעֵד של פּסח על מיטתוֹ ולא ירד עוֹד ממנה.


 

ג    🔗

רפאֵל הנאמן נפטר מעוֹלָמוֹ והלךְ למנוּחוֹת – הוֹי, מה רבּה היתה התּכוּנה בּכתריאֵליבקה! מַה נהדרה היתה לוָית המת! וכמה טרחוֹת טרח אָז רב שׂמחה הנגיד! מי שלא ראה אֶת רב שׂמחה הנגיד בּהתאַבּלוֹ על משרתוֹ, לא ראה צער ויִסוּרים מימיו. בּידיו הוֹציא אֶת ארוֹן המת מבּיתוֹ, בּרגליו הלךְ ללווֹתוֹ לעוֹלָמוֹ, בּעֵיניו השגיח על הקבּרנים, שלא יעשׂוּ מלאכתּם רמיה, וּבכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ סתם אֶת הגוֹלל על קבר משרתוֹ הנאמן. וכאשר נסתּם הגוֹלל והיֶלד היתוֹם, הוּא יוּזיק, עמד על קבר אָביו לאמוֹר קדיש מפּי עזריאֵל השמש בּקוֹל ציפצוּף דק, לא יכוֹל רב שׂמחה להתאַפּק וגעה בּבּכי.

– כּלוּם יוֹדעים אַתּם, כּלוּם מבינים אַתּם, כּמה גָדוֹל הנזק הזה לי? אבידה גדוֹלה אָבדה לי, אבידה שאֵינה חוֹזרת!

כּךְ היה רב שׂמחה הנגיד אוֹמר אַחַר־כּךְ לכל אֶחָד ואֶחָד. וּלהאִשה האַלמנה אָמר:

– אַל תּבכּי ואַל תּתעצבי. מסתּמא לא אֶעזבךְ ולא אֶשכּחךְ, גם אוֹתךְ וגם אֶת בּנַיךְ היתוֹמים. השליכי יהבךְ על האלוֹהים ועלי!

ואָמנם שמר רב שׂמחה אֶת מוֹצא־שׂפתיו ועזר אֶת האַלמנה וּבניה עד כּמה שידוֹ מַגעת. כּלוֹמַר, בּשבוּעוֹת הראשוֹנים לאַחַר פּטירתוֹ של רפאֵל הנאמן היה משלם לָה אֶת מַשׂכּוֹרת בּעלה המת בּדיוּק נמרץ, ששה ששה קרבּוֹנים מדי שבוּע בּשבוּע. אמת לא בּבת אַחַת היה מסַלק אֶת ששת הקרבּוֹנים, אֶלָא קמעה קמעה, ולא בּעין יפה היה נוֹתן, אֶלָא בּפנים זוֹעפים ונרגָזים, כּמי שכּפאוֹ שד. ואוּלָם אִמרו־נא, בּבקשה מכּם: כּלוּם חַייב הוּא לשלוֹחַ לָה אֶת הכּסף אֶל בּיתה על־ידי שליח מיוּחָד? דוֹמה, אָדם המבזבּז ממוֹנוֹ וּמשלם שׂכירוּת למשרתוֹ אַחרי מוֹתוֹ – יוֹצא ידי חוֹבתוֹ לכל הדעוֹת!

– בּאָה אַתּ אלי לדרוֹש כּסף מידי, – אָמַר פּעם אַחַת להאַלמנה, – כּאִילוּ בּעלת־חוֹבי אַתּ, כּאִילוּ חלק ונַחלָה לָךְ בּמַרתּפי!

אוֹתוֹ היוֹם בּכתה האַלמנה כּל־כּךְ, עד כּי לא היה בּה עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. וּכשנוֹדע הדבר לבנוֹתיה, לשׂרה וּלרבקה, עמדוּ שתּיהן והשבּיעוּה, כּי מכּאן וּלהבּא לא תּוֹסיף עוֹד לָלכת למַרתּפוֹ של רב שׂמחה הנגיד.

– אִם כּן, לאָן נפנה עתּה וּמַה נַעשׂה?

– כּל מַה שאחרים עוֹשׂים נַעשׂה גם אָנוּ. נלךְ לעבוֹד בּבתּי זרים, נכבּס בּגדי־לָבן, נתפּוֹר כּוּתּנוֹת בּמכוֹנה.

ענין זה של תּפירת כּוּתנוֹת בּמכוֹנה ענין גָדוֹל הוּא עכשיו בּכתריאֵליבקה, והרבּה משפּחוֹת ניזוֹנוֹת ממנוּ. כּל אִשה או בּתוּלה מבּנוֹת הכּתריאֵלים, שידה מַשׂגת לקנוֹת מכוֹנת־תּפירה ויֶש בּה כּוֹחַ לָשבת על מלאכתּה שש עֶשׂרה שעוֹת בּיוֹם, יוֹשבת ותוֹפרת כּוּתּנוֹת לבני העיר. ואִם אֵין כּוּתּנוֹת, תּוֹפרים מעילים, ואִם אֵין מעילים, תּוֹפרים מטפּחוֹת וּסדינים וּמַעטפוֹת. עבוֹדה מצוּיה תּמיד. ורק זוֹ רעה חוֹלָה: מאַיִן תּקח האַלמנה מכוֹנה? ולא מכוֹנה אַחַת, אֶלָא שתּי מכוֹנוֹת!

אמת, מנהג נהגוּ בּכתריאֵליבקה לתקנת הרבּים, שכּל הרוֹצה לקנוֹת מכוֹנה בּא וקוֹנה וּמסַלק מחירה אַחַר־כּךְ לשיעוּרים, קמעה קמעה. אבל בּמה דברים אמוּרים? כּשמסַלקים דמי־קדימה בּשעת קנייה. ואִשה אַלמנה, שאֵין לָה אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה, מַה תּעשׂה?

– נַסי־נא וּלכי עוֹד הפּעם אֶל הנגיד שלָךְ והפּילי תּחינתךְ לפניו, – מַשׂיאוֹת לָה השכנוֹת עֵצה טוֹבה, – אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם…


 

ד    🔗

מַה לא יעשׂה אָדם חַי, כּשחרב חַדה מוּנַחַת על צוָארוֹ? פּיקפּקה האַלמנה ולבּה היה מהסס בּה, עד שקמה והלכה שוּב אֶל רב שׂמחה הנגיד, כּיוונה שעה יפה וּמצאַתּוּ לאַחַר סעוּדתוֹ. וזאת לָכם לָדעת: אָדם שאַתּם זקוּקים לטוֹבתוֹ וּמצפּים לחַסדוֹ, אַל תּיכּנסוּ אֶצלוֹ לא קוֹדם סעוּדתוֹ ולא בּשעת סעוּדתוֹ, אֶלָא לאַחַר הסעוּדה. קוֹדם שאָכל אָדם – הריהוּ כּחָיה טוֹרפת; אָכל – נַעשׂה כּבשׂה רכּה.

– מַה תּשמיעיני טוֹבוֹת הפּעם?

עמדה האַלמנה וסיפּרה לוֹ דברים כּהוָיתם: כּךְ וכךְ – מכוֹנוֹת.

ישב רב שׂמחה והקשיב לדבריה כּל אוֹתה השעה בּכוונה רבּה, מַקשיב וּמחַצץ בּשיניו, והוּא אָדוֹם כּוּלוֹ וּמזיע וּמנַמנם קצת. כּלוֹמַר: לא שהיה ישן חָלילה, אֶלָא מנַמנם מתּוֹךְ ישיבה, מַבּיט אֶל האַלמנה בּעין אַחַת בּלבד, ואַף זוֹ חציה פּקוּחה וחציה עצוּמה, וּמהרהר בּשעת מַעשׂה הירהוּרים מרפרפים, נוֹגעים ואֵינם נוֹגעים, בּעסקיו וּבעניני הקיבה שלוֹ. רב שׂמחה זה אָדם שמן הוּא מטבע בּריאָתוֹ וּמסוּרבּל בּבשׂר קצת, וּלפיכך גזירה נגזרה עליו מטעם הרוֹפאִים, שירבּה בּמַאכלי־בשׂר וימעיט בּמַאכלי־קמח. ורב שׂמחה עצמוֹ לָהוּט דווקא אַחרי מַאכלי־קמח, כּגוֹן לחם וּלביבוֹת, חביצוֹת ואִיטריוֹת, סוּפגָניוֹת וכל מיני פּשטידוֹת שמנוֹת, וכיוֹצא בּאֵלוּ מַאכלים טוֹבים, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם. יוֹדע רב שׂמחה, כּי מַאכלים אֵלוּ אסוּרים עליו בּהנאה ואֶת נַפשוֹ הם קוֹבעִים, ואַף־על־פּי־כן, כּשהוּא רוֹאֶה אוֹתם לפניו, הריהוּ אוֹכלָם, ואַחַר שאָכל, הריהוּ מהרהר חרטה עליהם.

– וּבכן, מַה שלוֹמךְ עתּה? – אוֹמר הוּא אֶל האַלמנה לאַחַר שזוֹ נשתּתּקה, והוּא מתעוֹרר מתּוֹך נימנוּמוֹ וּפוֹקח עליה עין אַחַת אדמדמת.

– מַה שלוֹמי? – משיבה לוֹ האַלמנה. – אוֹי ואבוֹי לי, הלא שמַעתּ. כּה יִשלח אלוֹהים שלוֹם לכל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי! אִילוּ השׂיגה ידי לקנוֹת מכוֹנה, ולא מכוֹנה אַחַת, אֶלָא שתּי מכוֹנוֹת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אֶחָת…

– אֵיזוֹ מכוֹנה? – אוֹמר לָה רב שׂמחה בּתמהוֹן וּפוֹקח עליה אֶת עֵינוֹ השנית.

– הלא כּבר סיפּרתּי לָךְ, כּי בּנוֹתי רוֹצוֹת לעסוֹק בּמלאכת התּפירה, לתפּוֹר כּוּתּנוֹת בּמכוֹנה, אֶלָא שמכוֹנה אֵין לָהן. צריכוֹת הן לשתּי מכוֹנוֹת, כּדי שתֹהיֶה מלאכתּן נַעשׂית כּפלָיִם.

– מכּיוָן שכּךְ, יפה הן עוֹשׂוֹת! מלאכת התּפירה מלָאכה הגוּנה היא, מלָאכה המחַיה אֶת בּעליה. טוֹב ויפה הדבר הזה! אַדרבּה, טוֹב מאוֹד!

ואוּלָם, תּוֹךְ כּדי דיבּוּר חוֹלפת מַחשבה בּמוֹחוֹ: “מַה זה היה לי, שהקיבה כּבדה עלי כּל־כּךְ? דוֹמה, שלא הרבּיתי היוֹם בּאכילה!” ואַחַת מעֵיניו מתקטנת והוֹלכת, עד שהיא נסגרת מאֵליה. מתּוֹךְ נימנוּמוֹ מַרגיש הוּא פּתאוֹם, כּי האַלמנה נשתּתּקה שוּב, והריהוּ מתגבּר וּמתעוֹרר וּממַלמל אֵליה שוּב בּלָשוֹן עיפה וּמרוּשלת:

– וּבכן, טוֹב ויפה. תּפירה ענין טוֹב לבתוּלה. טוֹב מאוֹד. אַדרבּה, מַדוּע לא?

– ולָכן בּאתי לבקש ממךָ, רב שׂמחה: מאַחַר שלבּךָ טוֹב עלינוּ ועד עכשיו לא מנַעתּ אֶת חַסדךָ ממנוּ, אֶפשר כּדאי וכשר הדבר בּעֵיניךָ, כּי…

שמע רב שׂמחה, כּי הדברים מתגלגלים וּבאִים לידי בּקשת גמילוּת־חסד, מיד נזדעדע כּוּלוֹ וּפקח שתּי עֵיניו בּבת אַחַת והקיץ:

– כּי מה?

– כּי תּלוה אוֹתי מעט כּסף לצרכי קניית המכוֹנוֹת.

– אֵילוּ מכוֹנוֹת?

– המכוֹנוֹת אשר אָמַרתּי לָךְ: שתּי מכוֹנוֹת בּשביל בּנוֹתי, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אֶחָת…

– מאַיִן אֶקח לָךְ מכוֹנוֹת? מה עניני אֵצל מכוֹנוֹת?

– לא מכוֹנוֹת אבקש, אֶלָא כּסף, – אוֹמרת האַלמנה. – מכוֹנוֹת אֶקנה בּעצמי. המכוֹנוֹת ניתּנוֹת לכל דוֹרש בּתשלוּם מחירן לשיעוּרים למשל: נוֹטלת אני שתּי מכוֹנוֹת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אַחַת, וּמסַלקת לפי־שעה חמשים רוּבּל; כּעבוֹר שלוֹשה חדשים אשלם עוֹד עֶשׂרים וחמשה, ואַחַר־כך, אִם יִרצה השם…

– ידעתּי גם ידעתּי. לא עליִךְ המלָאכה ללמדני וּלהסביר לי דבר. מבין אני גם בּלעדיִךְ. ואוּלָם אני נוֹחַ לי, כּי בּנוֹתיִךְ תּגדלנה בּלא מכוֹנוֹת. מכוֹנוֹת פּישפּשה וּמצאָה לָהן!

– אבל כּיצד תּתפּוֹרנה כּוּתּנוֹת בּלא מכוֹנוֹת? בּידיהן לא תּוּכלנה לתפּוֹר כּוּתּנוֹת הרבּה. כּל התּוֹפרוֹת בּכתריאֵליבקה יֵש לָהן עכשיו מכוֹנוֹת.

– וּבכן רצוֹנךְ לעשׂוֹת גם אֶת בּנוֹתיִךְ לתוֹפרוֹת? אוֹי לאָזנַיִם שכּךְ שוֹמעוֹת! אִילוּ קם רפאֵל בּעלךְ מקברוֹ ושמע, כּי אוֹמרת אַתּ לעשׂוֹת אֶת בּנוֹתיו לתוֹפרוֹת, וַדאי שהיה מת שנית מגוֹדל החרפּה. ידוֹע תּדעי, כּי רפאֵל בּעלךְ יהוּדי כּשר היה, תּם וישר, שלא הִניח אַחריו כּמוֹתוֹ. אִילוּ שמע רפאֵל אֶת דבר התּוֹפרוֹת, מוּבטחני, שהיה מַרעיש עוֹלָמוֹת וּמאַבּד עצמוֹ לָדעת!

רב שׂמחה מדבּר בּחוֹם וּברגש. מדבּר הוּא דברים היוֹצאִים מן הלב, וקוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק.

– בּתוֹפרוֹת חָשקה נַפשה! פּישפּשה וּמצאה ענין נאֶה לבת יִשׂראֵל! יוֹדעים אָנוּ, מַה טיבה של בּתוּלה תּוֹפרת! בּנוֹת רפאֵל הנאמן תּהיֶינה תּוֹפרוֹת? לא, היה לא תּהיֶה! אני לא אֶתּן לעשׂוֹת נבלה כּזאת! היוֹדעת אַתּ, כּי אני גידלתּי אֶת רפאֵל בּעלךְ, אני אני עשׂיתיו אִיש, אני ולא אַחר! וּמי השׂיאוֹ אִשה, אִם לא אָני? והנה אַתּ בּאה אֵלי כּיוֹם הזה ורוֹצה, כי אֶתּן לעשׂוֹת אֶת בּנוֹתיו תּוֹפרוֹת וחייטוֹת? חַס וחָלילה! וכי מי אני בּעֵיניִךְ? כּלוּם לבּי לב־אָבן? כּלוּם בּרזל אני עשׂוּי? כּלוּם לא אָחוּש ולא אַרגיש?…

והאַלמנה יצאה מלפניו ריקם, כּל־עוּמַת שבּאה.

יצאה ונשׂאה ידיה למרוֹם ונשבּעה בּחַיֵי בּניה, כּי מהיוֹם הזה והלאה, כּל עוֹד רוּחַ חַיִים תּהיֶה בּקרבּה, לא תּדרוֹךְ עוֹד כּף רגלה על מפתּן בּיתוֹ של רב שׂמחה הנגיד. מוּטב לָה שתּלךְ היא וּבנוֹתיה לעבוֹד בּבתּי זרים!


 

ה    🔗

ואוּלָם עלוּבת־הנפש רק בּפיה אָמרה כּךְ. וכי אֶפשר, שאֵשת רפאֵל הנאמן, בּעלת־בּית בּין שאָר בּעלוֹת־הבּתּים הכּתריאֵליוֹת, תּלךְ לשרת בּבית זרים? אוֹ תּעמוֹד לבשל בּתנוּר זרים? אוֹ תּהיֶה סמוּכה על שוּלחַן זרים? חַיִים כּאֵלוּ המות יפה מהם! ולָכן התענתה האַלמנה בּמסתּרים ושאלה אֶת נַפשה לָמוּת. והאלוֹהים, אלוֹהי הרחמים, שהוּא אבי יתוֹמים ודיין אַלמנוֹת, שמע הפּעם אֶת תּפילת העניה ולא נתנה להתענוֹת ימים רבּים על האָרץ. מיתה יפה בּרר לָה, שלא כּל אָדם זוֹכה לכמוֹתה: מין שׂאֵת אוֹ סַפּחת עלתה לָה בּבטנה, שהתגלגלה עמה בּיִסוּרים גדוֹלים רק כּשלוֹשה חדשים, עד שמתה. לאָשרה, כּיוונה שעה יפה ונפטרה מעוֹלָמה בּימוֹת החַמה, ימים שאֵין מַלאַךְ־המות שוֹלט בּכתריאֵליבקה אֶלָא בּעוֹללים ויוֹנקים בּלבד, וּלפיכךְ נשתּייר לָה מקוֹם פּנוי אֵצל קברוֹ של רפאֵל בּעלה – ועל זאת קינאוּ בּה רבּים!

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחיל יוּזיק הקטן לאמוֹר קדיש אַחרי שניהם, אַחרי אָביו ואִמוֹ יחד. ודבר זה גָרם לוֹ שנתחַבּב כּל־כּךְ על השכנים ועל השכנוֹת. ולא על השכנים והשכנוֹת בּלבד נתחַבב יוּזיק, אֶלָא על כּל בּני העיר, שראוּהוּ יוֹם־יוֹם בּבית המדרש בּשעת אמירת קדיש. כּל מי שראה אֶת היֶלד הזה, האַדמוֹני ויפה־העֵינַיִם, כּשהוּא עוֹמד בּבית־המדרש על הסַפסל וקוֹרא בּקוֹל דק וּבניגוּן אֶת הקדיש אַחרי אָביו ואִמוֹ, שהה רגע ועמד בּמקוֹמוֹ כּנטוּע, מתאַנח וּמתעמק בּהירהוּרים ונוֹפל לתוֹךְ עצבוּת. הלא סוֹפוֹ של כּל אָדם לכךְ! כּל אָדם מיִשׂראֵל יֶש לוֹ בּנים קטנים, וכל אָדם מיִשׂראֵל צריךְ ליתּן אֶל לבּוֹ ולזכּוֹר אֶת יוֹם המיתה. מי יוֹדע, אוּלי עתידים גם בּניו הקטנים להיוֹת יתוֹמים, חַס ושלוֹם, כּיוּזיק זה?… וּלפיכךְ ריחמוּ הכּתריאֵלים אֶת היתוֹם הקטן וחיבּבוּהוּ מאוֹד והעניקוּ לוֹ אִיש כּפי מַתּנַת־ידוֹ, זה נוֹתן לוֹ פּרוּטה וזה מהנהוּ בּתפּוּחַ, וּמי שאֵין לוֹ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּליטוּף לחי בּלבד.

ואָמנם היה יוּזיק יֶלד יפה אַף נעים, כּוּלוֹ מַחמַדים, כּוּלוֹ אוֹמר: “אהבני!” ולא עוֹד, אֶלָא שהצטיין גם בּלימוּדוֹ מכּל חבריו, נַערי תּלמוּד־התּוֹרה בּכתריאֵליבקה. נח המלמד היה מסַפּר תּמיד בּשבחוֹ וּממַלא פּיו תּהילָתוֹ, וכל בּני העיר התבּרכוּ בּוֹ.

– שמַעתּי מקלסים מאוֹד אֶת בּנוֹ של רפאֵל הנאמן.

– אֶת מי? אֶת יוּזיק? לא בּא כּבּוֹשׂם הזה! עין לא ראתה!

– והיכן מתגלגלת מַרגָלית טוֹבה זוֹ? בּאַשפּתּוֹת, בּתוֹךְ בּני־עניִים!

– מנהג העוֹלָם בּכךְ. מי חַי וּמַאריךְ ימים על האָרץ? משׁה־אַהרוֹן הזקן, עוֹבר־בּטל זה, שכּבר ניטלוּ ממנוּ כּל אֶברי גוּפוֹ. וּמי מת? חַיִים־ישעיה חתן רב שׂמחה, אַברךְ בּעֶצם עלוּמיו, בּעל אִשה וּבנים וּבעל עסקים גדוֹלים ועצוּמים.

– לָמה חתנוֹ של רב שׂמחה דווקא? והלא כּךְ מצינוּ גם בּכלָתוֹ של רב יוֹסי הנגיד!

– מַה שלוֹמה?

– אַל תּשאַל לשלוֹמה. כּבר הבהילוּ אֵליה שוּב אֶת הפּרוֹפיסוֹר מיהוּפּיץ.

– האוּמנם? מי יִתּן וזכיתי בּזה, שמבזבּזים על מַחלָתה, רק לשליש ולרביע, וּמצא לי!

– בּאמת אָמרוּ: עוֹלָם הפוּךְ.

– עֶליוֹנים למַטה ותחתּוֹנים למעלה.

כּךְ נדבּרים הכּתריאַלים אִיש אֶל רעֵהוּ וּמהרהרים אַחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמתקנאִים בּמַזלם של העניִים, שזכוּ לבנים מהוּגָנים. ואִיש מהם אֵינוֹ נוֹתן לבּוֹ לחקוֹר ולָדעת, כּיצד חַיִים בּני־העניִים המהוּגָנים הלָלוּ בּעוֹלָמם? מַה מַאכלם וּמַלבּוּשם? שמא גוֹועים הם בּרעב, מתּוֹךְ עוֹני ודחקוּת? שמא קוֹפאִים הם בּקוֹר בּלילוֹת־החוֹרף הארוּכּים? שמא גדלים הם בּתוֹךְ המַרתּפים האפלים והלחים ללא אַויר וּללא שמש ונַעשׂים שם בּעלי־מוּמים לכל ימי חַיֵיהם, גיבּנים וּמוּכּי־שחפת, עניִים ואֶביוֹנים פּוֹשטי־יד, נפשוֹת עלוּבוֹת וּבזוּיוֹת, שאֵין לָהם מקוֹם על אַדמַת אלוֹהינוּ?…

נס נַעשׂה ליוּזיק, ששתּי אַחיוֹתיו, שׂרה ורבקה, לא נחוּ ולא שקטוּ עד שהביאוּ מכוֹנת־תּפירה אֶל בּיתן. מכוֹנה זוֹ בּאה לָהן בּחסד הנשים השכנוֹת, היוֹשבוֹת עמהן בּבית אֶחָד, תּחת כּיפּת־גג אֶחָת. שלוֹש הנשים הלָלוּ, בּתיה הרוֹפאת, פּסי השמשת וסוֹסי התּגרנית, נמלכוּ זוֹ בּזוֹ וּבאו לכלל עֵצה אֶחָת והוֹציאוּ מפּוּזמקאוֹתיהן אִשה אִשה אֶת צרוֹרה והלווּ אֶת שתּי האחָיוֹת קרבּוֹנים אחָדים לצוֹרךְ המכוֹנה: סילקוּ לבעל המכוֹנוֹת דמי־קדימה, ואֶת השאָר קיבּלוּ האחָיוֹת על עצמן לשלם לשיעוּרים, קמעה קמעה. וּמַה תּימה יֶש כּאן? הלא בּנוֹת יִשׂראֵל הן ולבּן לב־בּשׂר. וכי מַה תעשׂינה שתּים בּתוּלוֹת בּוֹגרוֹת, שיֶלד יתוֹם מוּטל בּזרוֹעוֹתיהן?

ורק חסרוֹן אֶחָד בּדבר: המכוֹנה מקשקשת, מַרעישה אֶת המוֹחַ וּמַחרישה אֶת האָזנַיִם כּל היוֹם וכל הלָילָה. העבוֹדה, בּרוּךְ השם, מצוּיה תּמיד, וּשתּי האחָיוֹת אֵינן זזוֹת מן המכוֹנה אפילוּ רגע. שתּיהן מתחַלפוֹת בּעבוֹדתן וּממַלאוֹת אִשה אֶת מקוֹם אחוֹתה: כּשזוֹ תּוֹפרת בּמכוֹנה, עוֹמדת זוֹ להסיק אֶת התּנוּר וּלכבּד אֶת הבּית, וּכשזוֹ עוֹמדת לשפּוֹת אֶת הסיר בּתּנוּר, יוֹשבת זוֹ לתפּוֹר בּמכוֹנה. והמכוֹנה מקשקשת, מַרעישה אֶת המוֹחַ וּמַחרישה אֶת האָזנים, והשכנוֹת יוֹשבוֹת אִשה בּקרן־זוית שלָה, אוֹטמוֹת אָזניהן וּמעקמוֹת פּניהן וּמתרעמוֹת בּחשאי:

– רוֹגזה של מכוֹנה קפץ עלינוּ!…


 

ו    🔗

ואוּלָם כּנגד זה זימן לָהן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לנשים אֵלוּ בּימי ענין מנַחם וּמשיב־נפש ויוּזיק שמו. כּךְ מנהגוֹ, כּביכוֹל, תּמיד עם בּריוֹתיו. בּידוֹ האַחַת הוּא מוֹחצן וּבידוֹ השניה הוּא חוֹבשן. ראִית בּית, שחַשרת־עננים כּיסתה עליו, צר וּמצוֹק מצאוּהוּ, העסקים נתדלדלוּ, כּל פּנים לָבשוּ בּוֹ קדרוּת וּמַר לוֹ, מַר מאוֹד. והנה יֶלד נוֹלד לבּית, תּינוֹק ניתּן לוֹ, – וכל הבּית נתעוֹרר פּתאוֹם לחַיִים חדשים ואוֹר־יקרוֹת נשפּךְ עליו ממרוֹם. מתּחילה צעק התּינוֹק, צרח בּכל כּוֹחוֹ ולא הניח לאִיש לישוֹן בּלילוֹת. אַךְ הנה גָדל מעט התּינוֹק וחָדל לצעוֹק, פּקח אֶת עֵיניו הקטנוֹת והתּמימוֹת והציץ על עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּבר־דעת מַמש, מַחריש וּמשתּאֶה… “הבּיטוּ וּראוּ, הרי זה מַבּיט בּשתּי עֵיניו! הבה, פּעוּט! הבה, בּן־פּטיטיה!”… והפּעוּט פּוֹעֵר אֶת פּיו הקטן, משרבּב לָשוֹן קטנה ואדוּמה ומַתחיל שׂוֹחק – וכל פּנים שׂוֹחקוֹת עמוֹ. “ראוּ־נא גם ראוּ, הרי זה שׂוֹחק, חי נַפשי, כּי שׂוֹחק הוּא!” והנה היתה אוֹרה ושׂמחה ושׂשֹוֹן בּבּית. הכּל פּוֹנים אֶל התּינוֹק, הכּל מטפּלים בּוֹ, הכּל נוֹשׂאִים אוֹתוֹ על כּפּים. נשכּחוּ הצרוֹת מן הלב, נסוּ יגוֹן ואנחה וכל מרירוּת החַיִים כּאִילוּ אֵינה.

וכךְ אֵירע גם לבית זה, שכּמה נשים ישבוּ בּוֹ בּכפיפה אֶחָת. נפשוֹת עלוּבוֹת אֵלוּ – יוּזיק היה משׂוֹשׂן ונחָמתן בּחַיֵיהן. כּוּלָן טיפּלוּ בּוֹ, כּוּלָן נשׂאוּ אוֹתוֹ על כּפּים, כּוּלָן היו כּרוּכוֹת אַחריו. וּכשהתחילוּ ימי הפּסח ממַשמשים וּבאִים, הקדימוּ הנשים והלבּישוּהוּ בּגדי־מַלכוּת, כּלוֹמַר, קפּוֹטה נאָה וּמכנסַיִם חדשים ונַעליִם שלמוֹת וכובע חָדש, וּמילאוּ אֶת כּיסיו אגוֹזים, והאכילוּהוּ לביבוֹת חַמוֹת מן המַחבת, וקילקלוּ אֶת קיבתוֹ כּל־כּךְ, עד כּי כּפשׂע היה בּינוֹ וּבין המות.

– אבל מי בּיקש מיֶדכן, כּי תּלעטנה אֶת היֶלד סם־מות זה להצבּות בּטנו? – צעָקוּ שתּי האחָיוֹת לפני הנשים השכנוֹת.

– הסוּ, הסוּ! ראוּ־נא אֶת אֵלוּ ואֶת זעקתן! רק לביבה אַחַת הטעימוּ אֶת היֶלד, והרי הן מַרעישוֹת שמַיִם וָאָרץ!

כּךְ התנַצלוּ השכנוֹת בּפני שתּי האחָיוֹת, וּבתיה הרוֹפאת קרבה אֶל המלָאכה לרפּא אֶת יוּזיק כּיד חָכמת הרפוּאה הטוֹבה עליה, ולא זזה ממנוּ עד שהחיתה אוֹתוֹ והקימַתּוֹ על רגליו. וּכשהגיע עֶרב חַג הפּסח, עמדוּ ונתנוּ ליוּזיק כּוּתּוֹנת לבנה ושלוֹש פּרוּטוֹת וּשלָחוּהוּ לבית־המרחָץ. וּכשחָזר יוּזיק מבּית־המרחָץ, הלבּישוּהוּ הנשים אֶת בּגָדיו החדשים ועמדוּ כּוּלָן סביבוֹ לָזוּן עֵיניהן בּוֹ.

– בּן־מלָכים! – אָמרה האָחָת.

אַל תּשלט בּוֹ עֵין־הרע! – נַענתה השנית.

ויוּזיק לָקח אֶת הסידוּר הקטן בּידוֹ והלךְ לבית־המדרש, קרא שם קדיש אַחרי הוֹריו וחָזר וּבא לביתוֹ בּברכת יוֹם טוֹב וּמצא אֶת השוּלחָן ערוּךְ והכּל מתוּקן לסדר: מַצה וּמרוֹר, יין־צימוּקים וַחרוֹסת, בּיצים ותפוחי־אדמה.

הכּל היה מתוּקן לסדר, ורק אֶחָד היה חָסר כּאן: בּעל־הבּית, אשר יסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ.

מלךְ לא היה בּבּית!


 

ז    🔗

שלוֹש הנשים השכנוֹת כּוּלָן אַלמנוֹת היוּ וּבנים אֵין לָהן. כּלוֹמַר, בּנים היוּ לָהן, אֶלָא שבּניהן נתפזרוּ והלכוּ לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם, זה לכאן וזה לכאן, הלָלוּ יצאוּ לכּרכּים והלָלוּ נדדוּ למדינַת הים. מַזלן של נשים אֵלוּ גָרם לָהן, שתּתכּנסנה שלָשתּן לכפיפה אַחַת אֵצל בּתיה הרוֹפאת, שהיא בּעלת־הבּית והיא העשירה מכּוּלָן.

ואַף־על־פּי שישבוּ שלָשתּן בּכפיפה אַחַת, ואָפוּ לחמן בּתנוּר אֶחָד, ולָשוּ עיסתן בּמלוֹש אֶחָד, מכּל מקוֹם היתה כּל אַחַת פּוֹרשׁת לקרן־זוית שלה וכל אַחַת סמוּכה על שוּלחָנה בּיחידוּת. לפי שכּךְ דרכּן של נשים, שכּל אַחַת מתקנאת בּקדירת חברתּה ואֵין השלוֹם מתקיים בּיניהן. ואִם ראִיתם בּימינוּ אֵלה נשים מבּנות יִשׂראֵל מתקשטוֹת וּבאוֹת אִשה בּית רעוּתה, נוֹשקוֹת זוֹ לזוֹ וּמפרכּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ וּבוֹדקוֹת אִשה בּמגבּעת חברתּה, יוֹשבוֹת בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת וּמפצעוֹת אגוֹזים יחד, – אַל יִפּלא הדבר בּעֵיניהם. כּל זה אֵינוֹ אֶלָא משוּם שנשים אֵלוּ אֵינן יוֹשבוֹת תּחת כּיפּת־גג אַחַת ואֵינן אוֹפוֹת לחמן בּתנוּר אֶחָד ואֵינן לָשוֹת עיסתן בּמלוֹש אֶחָד.

אָמנם גם שלוֹש הנשים הלָלוּ, שבּהן הכּתוּב מדבּר, לא התקוֹטטוּ בּיניהן, לא רבוּ בּחָזקה ולא פּגעוּ חָלילה אִשה בּכבוֹד רעוּתה, אֶלָא היוּ מדיינוֹת וּמתנַגחוֹת בּלבד. והכּל משוּם שלא כּל הדעוֹת שווֹת. למשל: פּסי השמשת היתה נוֹהגת בּכל עֶרב שבּת לחתּוֹת אֶת האֵש לתוֹךְ הכּירים ולסתּוֹם אֶת פּי־התּנוּר בּדף הסוֹתם. כּלוּם חטא חָטאָה בּזה? בּאה סוֹסי התּגרנית ונתכּוונה לשפּוֹת אֶת כּד הציקוֹריה שלָה דווקא על הכּוֹפח. וטעמה ונימוּקה עמה: הן לא תּדחוֹק אֶת עצמה עם כּד הציקוֹריה שלָה לבין קדירוֹת של בּשׂר! עמדה פּסי השמשת וטענה: אָמנם כּבוֹדוֹ של כּד הציקוֹריה בּמקוֹמוֹ מוּנח, ואַף־על־פּי־כן לא זכה עדיִין, שבּשבילוֹ תּבוֹא כּלָיה על החַלָה אשר בּתּנוּר! אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: אִם כּן, מוּטב שתּבוֹא כּלָיה על שׂוֹנאָי! אָמרה לָה פּסי השמשת: מעקימת פּנַיִךְ ניכּר, שהרבּה שׂוֹנאִים לָךְ? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: הלוַאי יִהיוּ פּוֹחתים והוֹלכים! אָמרה לה פּסי השמשת: מאֵימתי לימַדתּ לשוֹנךְ לדבּר צחוֹת? אָמרה לָה סוסי התּגרנית: מיוֹם שנכנַסתּי לָדוּר בּחוּרבה זוֹ. אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת, היא בּעלת־הבּית, העוֹמדת בּשעת מַעשׂה מן הצד, שוּלי מטפּחתּה מוּפשלים לָה לאחוֹרי אָזניה וּבידה מַערוֹךְ, שהיא עוֹרכת בּוֹ אֶת עלה־האִיטריוֹת לכבוֹד שבּת: תּמהתני עליִךְ, יקירתי, שדעתּךְ אֵינה נוֹחָה מחוּרבה זוֹ! וכי ממוֹן רב שילמתּ לי בּשׂכר דירתךְ? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: אַשריִךְ, שעשירה אַתּ ויֶש לָךְ ממוֹן רב, בּלא עֵין־הרע! אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת: מה לָךְ ולי, כּי בּאת למנוֹת אֶת ממוֹני? וכי מידךְ לקחתּיו? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: מידי אֵין לָךְ לָקחת כּלוּם, אֶלָא אֶת הדלוּת בּלבד; אִם רצוֹנךְ בּה – קחי אוֹתה לָךְ! אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת: אִם אַתּ לוּא שמעיני, מוּטב שתּישאֵר הדלוּת אֶצלךְ ותאריכי עמה ימים! נַענתה פּסי השמשת ואָמרה: דלוּת יֶש לָה רגלים, ואֵינה פּוֹסַחַת גם על בּתּי עשירים וּבעלי־נחלָאוֹת! כּעסה בּתיה הרוֹפאת והתנַפּלה על פּסי השמשת בּחרפוֹת וגידוּפים. עמדה סוֹסי התּגרנית להגן על חברתּה. קם שאוֹן בּין שלוֹש הנשים והיתה מהוּמה ועירבּוּביה רבּה וּבילבּוּל לשוֹנוֹת שנוּנוֹת, המנַצחוֹת זוֹ אֶת זוֹ בּמשלים וּבפתגמים חריפים: “כּלב אֶחָד נבח, קפץ השני ונַענה לוֹ בּנביחה”… “כּךְ דרכּוֹ של חזיר: מטנף עצמוֹ וּמטנף אחרים”… “אוֹי לשוֹטה ואוֹי לשכנוֹ”… “אִם שוֹטה אני בּעֵינַיִךְ, לא תּתחַתּני בּי”… “אֵין פּוֹגעים בּפישפּשים מפּני ריחָם”… “שמרי לשוֹנךְ, מנוּולת שכּמוֹתךְ, פּן תּינגפנה לחָייִךְ!”… “לחָייִךְ ולחָיֵי אחרים – לחָייִךְ קוֹדמוֹת!”… “אִם כּן, הא לָךְ וקבּלי מידי!”… הא לָךְ וקבּלי גם אָתּ!"… הא לָכן וקבּלנה שתּיכן!…

כּסבוּרים אַתּם, מַכּוֹת־לחי היוּ אֵלה? חַס ושלוֹם! רק אֶצבּעוֹת משוּלָשוֹת בּלבד תּקעוּ אִשה לחברתּה – שתּי אֶצבּעוֹת כּפוּפוֹת ואֶצבּע שלישית זקוּרה בּיניהן, מכוּונת כּנגד החוֹטם.


 

ח    🔗

ואַף־על־פּי־כן לא גָרמה המַחלוֹקת להטיל אֵיבה ניצחת בּין שלוֹש הנשים ולעשׂוֹתן שׂוֹנאוֹת זוֹ לזוֹ. על־פּי רוֹב היוּ מתנַגחוֹת מעט, מנַצחוֹת זוֹ אֶת זוֹ בּחרב־לשוֹנן, וּמיד מתפּייסוֹת זוֹ לזוֹ ועוֹשׂוֹת שלוֹם בּיניהן. כּל־שכּן בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. וכל־שכּן בּחַג הפּסח. מי שלא ראה אֶת שלוֹש השכנוֹת בּערבי פּסחים, לא ראה אַהבה ואַחוָה וריעוּת מימיו. שלשתן היוּ אוֹפוֹת מַצוֹת בּיוֹם אֶחָד, שלָשתּן מחַמצוֹת סלָקים בּכלי אחד, שלָשתּן יוֹצאוֹת לשוּק וקוֹנוֹת בּזוֹל גָמוּר, בּחצי־חינם מַמש, שׂק תּפּוּחי־אדמה אֶחָד. ולא עוֹד, אֶלָא ששלָשתּן היוּ מסוּבּוֹת בּשעת הסדר לשוּלחָן אֶחָד, לשוּלחָנה של בּתיה הרוֹפאת, שהיא בּעלת־הבּית, מַגבּיהוֹת עמה יחד אֶת קערת המַצוֹת וקוֹראוֹת עמה יחד אֶת ההגָדה: בּתיה הרוֹפאת קוֹראת מתּוֹךְ “קרבּן־מנחה” שלָה בּשׂפת יהוּדית־אַשכּנַזית, וכל הנשים עוֹנוֹת אַחריה בּלחש, מלה בּמלה.

ואוּלָם כּל זה היה לשעבר, בּזמַן שיִשׂראֵל הרוֹפא, בּעלה של בּתיה הרוֹפאת, היה חַי וּמסַדר סידוּר־פּסח בּביתוֹ. ואַחַר־כּךְ, כּשמת יִשראֵל הרוֹפא, היה אֶחָד מבּני השכנוֹת עוֹרךְ אֶת הסדר לפיני הנשים. עכשיו, שכּל הגברים נתפּזרוּ זה לכאן וזה לכאן, ולא נשתּיֵיר בּבּית אֶלָא גבר אֶחָד, הוּא יוּזיק הקטן, התחילוּ הנשים דנוֹת בּיניהן ונמלָכוֹת זוֹ בּזוֹ, אִם טוֹב וכשר הדבר לפניהן, כּי יוּזיק יסַדר לָהן אֶת הסדר? יוּזיק, בּרוּךְ השם, נַער מבין הוּא, שכּבר התחיל לוֹמד חוּמש וקוֹרא עברית בּשטף־לָשוֹן, כּמַיִם שוֹטפים, – ולָמה לא יִהיֶה הוּא לָהן מלךְ הלָילָה?

– יוּזיק, היֵש אֶת נַפשךָ להיוֹת מלךְ?

– מלךְ? יֵש וָיֵש!

– אִי לָךְ, אֶרץ, שמַלכּךְ יוּזיק!

כּךְ אָמרוּ שלוֹש הנשים וּשתּי האחָיוֹת ועמדוּ כּוּלָן והציעוּ על הסַפסל כּרים וּכסתוֹת הרבּה והכינוּ אֶת מיטת־ההיסב כּדת וּכדין. וּכשבּא יוּזיק מבּית־המדרש בּברכּת יוֹם טוֹב, עלה וישב על כּיסא־מַלכוּתוֹ, כּוּלוֹ הדוּר בּלבוּשוֹ וּמַראֵהוּ כּמלךְ מַמש.


 

ט    🔗

שלוֹשה דברים בּאִים לוֹ לאָדם מאליהם, שלא מדעתּוֹ, ואֵלוּ הם: פּיהוּק, שׂחוֹק וּדמעוֹת.

כּשהגיע הצעיר בּמלָכים, הוּא יוּזיק היתוֹם, למרוֹם קצוֹ, כּלוֹמַר, אַחרי אשר קרא אֶת ההגָדה ואָמַר “לפיכךְ” ועבר על מזמוֹרי ההלל ונטל כּוֹסוֹ בּידו וקם ממקוֹמוֹ והתחיל קוֹרא בּקוֹל רם “הריני רוֹצה לקיים מצוַת כּוֹס שני של אַרבּע כּוֹסוֹת”, – נשמַע פּתאוֹם בּין הנשים קוֹל נהי וילָלָה, קוֹל בּכי תּמרוּרים, כּהמר על המת.

כּיצד היה מַעשׂה וּמַה גָרם לבכי הנשים – קשה לָדעת. אַחרי אשר קידש יוּזיק על היין והתחיל אוֹמר עבדים היִינוּ", נזכּרה אַחַת משתּי האחָיוֹת, כּי גם בּשנה שעברה היוּ כּוּלָם מסוּבּים לסדר, אֶלָא שאוֹתוֹ סדר אַחר היה. האָב היה חַי, והאֵם היתה חַיה, ולָהן, לשתּי האחָיוֹת, תּפרוּ שׂמלוֹת חדשוֹת לכבוֹד החָג. מי מילל לָהן אָז, כּי לשנה הבּאה תּהיֶינה סמוּכוֹת על שוּלחַן זרים, בּין נשים זרוֹת, ויוּזיק הקטן יסַדר לָהן אֶת הסדר?… ואַחַת מעֵיניה של האָחוֹת התחילה מעפעֶפת שלא מדעתּה, ואַחַת משׂפתיה, התּחתּוֹנה, התחילה רוֹעֶדת קצת. ראתה האָחוֹת השנית והתחילה אַף היא מוֹרידה דמעוֹת בּחשאי, דמעה אַחרי דמעה. וּלמַראֵה שתּיהן נזכּרה גם אַחַת משלוֹש השכנוֹת בּצרת־נַפשה. זכרה האִשה האַלמנה אֶת בּעלה המנוֹח, אֶת נתּי השמש. כּשהיה נתּי חַי, הלא היתה המאוּשרה בּנשים. אָמנם גם אָז לא התענגה על רוֹב טוּב, ואַף־על־פּי־כן טוֹב היה לָה אָז מעתּה שירדה פּלָאִים ונעשׂתה סגָנית לאִשתּוֹ של עזריאֵל חרוּמף. כּשהיה נתּי בּעלה חַי, היה עזריאֵל חרוּמַף סגָן לוֹ, נכנע לפניו וּמקבּל מרוּתוֹ, ועכשיו, כּשמת נתּי, ירש עזריאֵל מקומוֹ ונַעשׂה שמש ראשוֹן בּבית־המדרש, ואִשתּוֹ, זוֹ גנסי המנוּולת, נטלה גדולה לעצמה, מתיהרת וּמתבּרכת בּלבּה, כּי אֵין דוֹמה לָה…

כּךְ הירהרה פּסי השמשת, והיא מבקשת לבכּוֹת ומעקמת פּניה כּל־כּךְ, עד כּי סוֹסי התּגרנית לא יכלה להתאַפק עוֹד וּבכתה אַף היא לעוּמתה. נזכּרה סוֹסי התּגרנית בּענוּת־נַפשה, שהיא מתענית יוֹם־יוֹם בּשוּק, בּין שבעים ושבע נשים עניוֹת, המהפּכות כּוּלָן בּחררה אַחַת, אוֹחזוֹת כּוּלָן בּקוֹנה אֶחָד וּמוֹשכוֹת אוֹתוֹ לכאן וּלכאן וּמעבירוֹת אוֹתוֹ על דעתּוֹ, וגוֹזלוֹת זוֹ מזוֹ אֶת פּרוּסַת־לחמן האַחרוֹנה. ושוּב נזכּרה סוֹסי בּבתּה הבּכירה, שמתה בּשכּבר־הימים, בּשחר ילדוּתה. ציפּוֹרה היה שמה. אִילמלא מתה ציפּוֹרה בּעוֹדנה ילדה, וַדאי שהיתה מַגיעה עכשיו לפרקה ונישׂאת לאִיש ויוֹלדת בּנים וּבנוֹת. וגם אֶת בּעלה זכרה סוֹסי, שהיה כּל ימיו עלוּב־נפש וחדל־אִישים, עני וחוֹלה, שהתענה בּעוֹלָמוֹ והתגלגל בּיִסוּרים עד שמת. וסוֹסי התּגרנית קוֹראת בּלחש אֶת ההגָדה מפּי בּתיה הרוֹפאת, מתנוֹעעת אִתּה יחד וּמתמוֹגגת בדמעוֹת. ואפילוּ בּעלת־הבּית עצמה, היא בּתיה הרוֹפאת, הקוֹראת לפני הנשים, אַף היא אֵינה שוֹמַעת אֶת דברי ההגָדה, השוֹטפים מפּיה מאליהם, ואַף היא מהרהרת בּצרוֹת־נַפשה, נזכּרת בּבניה, שעזבוּ אוֹתה בּוֹדדה ושוֹממה ונדדוּ למדינַת־הים, לאַמריקה הרחוֹקה. אָמנם בּמכתּביהם הם כּוֹתבים לָה, כּי כּבר בּאוּ אֶל המנוּחָה וטוֹב חלקם שם: עמלים הם ועוֹשׂים חַיִים בּעמלם. ולא עוֹד, אֶלָא שגם אֶת תּמוּנוֹתיהם שלחוּ לָה והבטיחוּה, כּי בּמהרה בּקרוֹב, כּאשר ירחיב אלוֹהים אֶת גבוּלָם, יִשלחוּ לָה כּסף וכרטיסים לאניה ויִקחוּה ויביאוּה אליהם, אֶל האָרץ הטוֹבה והבּרוכה, בּמקוֹם שהכּל עמלים ועוֹשׂים חַיִים בּעמלם, בּמקוֹם שהכּל שוים, הכּל בּני־חוֹרין: עשיר ועני, יהוּדי וגוֹי, קטן וגָדוֹל. ואַף־על־פּי־כן לא תֹּאבה בּתיה ולא תּשמע לָהם ולא תּסַע אליהם. כּי אֵיךְ תּרחיק נדוֹד, וּבנים יֶש לָה גם פּה, וגם הם טעוּנים רחמי־אֵם: עלוּבים הם, דווּיִים וּסחוּפים, נהרגים על פּת־לחם…

כּךְ מהרהרת בּתיה הרוֹפאת בּפני עצמה וקוֹראת אֶת ההגָדה בּשטף־לָשוֹן ואֵינה מַרגישה בּעֵיניה, שהן זוֹלגוֹת דמעוֹת מאליהן, בּזוֹ אַחַר זוֹ. ואוּלָם כּשגָמַר יוּזיק לקרוֹא אֶת מזמוֹרי ההלל ועמד ממקוֹמוֹ ונטל בּידוֹ כּוֹס שנית של אַרבּע כּוֹסוֹת, גָדל הבּכי כּל־כּךְ, שהנשים עצמן נבהלוּ לקוֹלָן. וּבתיה הרוֹפאת התנַפּלה עליהן וגָערה בּהן בּנזיפה, מוֹחָה בּשעת מַעשׂה אֶת דמעוֹת עֵיניה וגוֹרפת חוֹטמה בּרעש:

– מה זה היה לָכן, כּי קראתן פּתאוֹם לבכי וּלאֵבל? מה היוֹם הזה לָכן? יוֹם־כּיפּוּרים? אוֹ תּשעה בּאָב? הראִיתם כּזאת מימיכם?

וּמיד נחה דעתּן של הנשים. עמדה אַחַת מהן והגישה כּד מַיִם למלךְ, שיִטוֹל אֶת ידיו, השנית הביאה אֶת הדגים החַמים והמפוּלפּלים מן התּנוּר, והשלישית הקריבה אֶת המרוֹר. המלךְ ישב לברךְ על אכילת מַצה, הנשים ענוּ אַחריו אָמן, והסעוּדה החלָה בּדממה, בּאֵין אוֹמר וּדברים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49258 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!