א 🔗
– אִילוּ נַער טוֹב היִית, כּי־עתּה עמַדתּ לגרוֹר אֶת החזרת והיִית לָנוּ לעֵזר, עד־אִם כּילינוּ מַעשׂינוּ בּמלאכת הדגים לכבוֹד החַג הקדוֹש.
כּךְ אָמרה לי אִמא בּעֶרב שבוּעוֹת אַחַר הצהרים, כּשהיא מזדרזת עם המבשלת שלָנוּ לגרד וּלנקוֹת אֶת הדגים וּלהכין אוֹתם לכבוֹד החַג ולכבוֹד סעוּדת־החָלָב, הבּאה עלינוּ לטוֹבה. הדגים דגים חַיִים היוּ, שהוּטלוּ לתוֹךְ קערת־חרס גדוֹלה מלאה מַיִם והיוּ רצים בּתוֹכה לכאן וּלכאן, מפרכּסים לָצאת ממנה ואֵינם יכוֹלים.
יוֹתר מכּוּלָם התרוֹצץ דג אֶחָד קטן מדגי השיבּוּטה, עלוּב־נפש, שכּרסוֹ גדוֹלָה וּפיו קטן ועגוֹל ועֵיניו קטנוֹת ואדוּמוֹת. כּנראֶה, כּלתה נַפשוֹ של זה לָצאת מן המיצר, לָשוּב אֶל הנהר ואֶל מימיו הצלוּלים, ולא רצה לקבּל תּנחוּמים, פּירכּס בּכל גוּפוֹ לקפּוֹץ מתּוֹךְ הקערה, פּער פּיו, כּישכּש בּזנבוֹ והתּיז מַיִם אֶל פּנַי, כּמבקש רחמים וּמדבּר אֵלי בּלשוֹן בּני־אָדם: “הוֹי, נַער, קוּמה והצילני! אָנא, הוֹשיעה־נא!”
מוֹחה אני אֶת טיפּוֹת המים מעל פּנַי ונגָש אֶל המלָאכה, לגרוֹר חזרת לכבוֹד החַג, ואני מהרהר בּפני עצמי: “לבּי לבּי עליךָ, דגי הקטן והעלוּב, אבל ידי קצרה מהוֹשיעךָ… הנה יִקחוּךָ בּני־אָדם למלאכתּם ויעשׂוּ בּךָ כּרצוֹנם. ינַקוּךָ ויסירוּ קשׂקשׂתּךָ מעליךָ, יבקעוּ בּטנךָ ויוֹציאוּ בּני־מעֶיךָ. אַחַר־כּךּ ינַתּחוּ אוֹתךָ לנתחים ויִתּנוּךָ בּתוֹךּ הסיר, יִמלָחוךָ בּמלח ויפלפּלוּךָ בּפילפּלים, יעמידוּךָ על האֵש ויבשלוּךָ בּרוֹתחים – בּשל ורתּח, בּשל ורתּח, בּשל ורתּח”…
– כּמה גדוֹלה הרחמנוּת! – אני אוֹמר לאִמא. – צער בּעלי־חַיִים!
– רחמנוּת על מי?
– על הדגים הקטנים.
– מי אָמַר לךָ זאת?
– רבּי.
– רבּךָ?
אִמא מציצה על המבשלת, העוֹזרת לָה בּמלאכת הדגים, וּשתּיהן נוֹתנוֹת אֶת קוֹלָן בּצחוֹק.
– אַתּה שוֹטה, ורבּךָ גָדוֹל ממךָ, חַה־חַה! גרוֹר אֶת החזרת, גרוֹר ואַל תּעמוֹד!
כּי אני שוֹטה – דבר זה ידוּע לי מכּבר. שבח זה שמַעתּי מפּי אִמא פּעמים הרבּה. וגם מפּי אַבּא. וגם מפּי אֶחָי. וגם מפּי אַחיוֹתי. אבל כּי רבּי שוֹטה גָדוֹל ממני – הלכה זוֹ נתחַדשה לי זה היוֹם.
ב 🔗
חָבר יֶש לי וּשמוֹ פּיני. אָביו של פּיני הוּא שוֹחט.
פּעם אַחַת נכנַסתּי אֶצלוֹ לבקרוֹ. נכנסה נַערה אַחרי והביאה לביתם תּרנגוֹל גָדוֹל, שרגליו כּפוּתוֹת בּחבלים דקים. אבי חברי, השוֹחט, היה ישן אוֹתה שעה שינה של צהרים. ישבה הנַערה ליד הדלת והמזוּזה והמתּינה לוֹ עד שיקוּם משנתוֹ. התּרנגוֹל, בּחוּר כּהלכה, עז־נפש, רגז והשתּמט מידי הנַערה בּכל כּוֹחוֹ, דחף ודרס אוֹתה בּבטנה בּרגליו האַמיצוֹת, ניקר אֶת ידה בּמַקוֹרוֹ החָזק, קרא פּעם בּפעם בּחמַת־רוּחוֹ: “קוֹ־קוֹ־קוֹ!” כּמתמַרמר ומוֹחה: "עד מתי תּעני אֶת נַפשי חינם?… הנַערה, שגם היא לא היתה רפת־אוֹנים, נטלה ראשוֹ של זה וכבשה אוֹתוֹ תּחת זרוֹעה, דחפה אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם בּמַרפּקה, דחפה ואָמרה לוֹ:
– שב דוּמם והיאָלם!
נכנע התּרנגוֹל מפּניה, ישב דוּמם ונאלם.
לשעה, כּשהקיץ השוֹחט משנתוֹ, נטל ידיו בּמַיִם והוֹציא חלָפוֹ. רמַז השוֹחט לנַערה, כּי תּגיש לוֹ אֶת תּרנגוֹלָה. התבּוֹנַנתּי אֶל התּרנגוֹל העלוּב וראִיתי, כּי רוּח חדשה עברה על בחוּר זה. נדמה לוֹ, כּפי הנראֶה, כּי שעת גאוּלָתוֹ בּאה. הנה יתּירוּ אסוּריו מעל רגליו וישלחוּהוּ לחָפשי אֶל תּרנגלוֹתיו ואֶל הדוֹחַן ואֶל שוֹקת־המים ואֶל כּל מַחמַדי־לבּוֹ. אַךּ לשוא היתה שׂמחָתוֹ. השוֹחט נטל אוֹתוֹ וּנתנוֹ לבין בּרכּיו, אַחַז אֶת ראשוֹ בּידוֹ האַחַת והרימוֹ כּלפּי מַעלָה, מרט נוֹצוֹת אחָדוֹת מגרגרתּוֹ בּידוֹ השניה, והחלף בּין שיניו. עשׂה השוֹחט חסד עמוֹ וּבירךְ עליו אֶת הבּרכה בּכוונה רבּה – והעביר חלָפוֹ על גרגרתּוֹ. שחט השוֹחט אֶת התּרנגוֹל, מצה דמוֹ אֶל האֵפר והשליכוֹ מעם פּניו בּכוֹחַ גָדוֹל כּל־כּךּ, שסבוּר היִיתי, כּי התּרנגוֹל נַעשׂה גל של עצמוֹת.
– פּיני! אָביךָ רשע הוּא! אָמַרתּי לחברי.
– מנַיִן לָךְ, שרשע הוּא?
– אֵינוֹ חוֹשש לצער בּעלי־חַיִים.
– ואני לא ידעתּי כּלל, שחָכם אַתּה כּל־כּךּ! – אוֹמר לי חברי, מַראֵני אֶצבּע משוּלשת וּמכוונה כּלפּי חוֹטמי.
ג 🔗
המבשלת שלָנוּ עין אַחַת עיורת לָה. וּלפיכךְ קראוּ לָה: “פרוּמה שעֵינה סתוּמה”. בּתוּלָה זוֹ לבּה אַכזרי וקשה כּאֶבן. פּעם אַחַת יִסרה אֶת החָתוּל בּעקרבּים. על־שוּם מה? על־שוּם שנדמה לָה, כּי החָתוּל חָטף ואָכל כּבד אֶחָד מן הכּבדים, המוּנחים על דף־המליחה. לבסוֹף, כּשחָזרה וּמנתה שנית אֶת העוֹפוֹת השחוּטים ואֶת כּבדיהם, נתבּררה טעוּתה.
כּסבוּרה היתה, כּי שבעה עוֹפוֹת נשחטוּ, וּלשבעה עוֹפוֹת שבעה כּבדים. עכשיו בּדקה וּמצאה, כּי רק ששה עוֹפוֹת נשחטוּ. וכיוָן שנשחטוּ רק ששה עוֹפוֹת, הוה אוֹמר, רק ששה כּבדים היוּ לָהם. מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו!… לשוא חָשדה בּחָתוּל כּשר!
שמא סבוּרים אַתּם, כּי פרוּמה נצטערה צער גָדול והלכה לבקש סליחה מאֵת החָתוּל? לא היוּ דברים מעוֹלָם! רק ירקה הצדה ושכחה אֵת כּל המַעשׂה. גם היא שכחה, וגם החָתוּל שכח. כּעבוֹר שעה ראִיתי אֶת החָתוּל יוֹשב על הכּירה בּענוָה רבּה, מלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ, וטוֹב לוֹ, כּאִילוּ לא היה מַעשׂה כּלל. בּאמת אָמרו: “מוֹחַ של חָתוּל”.
ורק אני לא שכחתּי. לא. אני שמַרתּי אֶת הדבר בּלבּי. נגשתּי אֶל המבשלת שלָנוּ ואָמַרתּי לָה: “לשוא יִסַרתּ אֶת החָתוּל. לשוא עברתּ עבירה גדוֹלה, עבירה של צער בּעלי־חַיִים. עתידה אַתּ ליתּן אֶת הדין”.
– סוּר מעל פּנַי כּרגע, פּן אֶשלח בּךָ סחָבה זוֹ שבּידי!
כּךְ אוֹמרת לי פרוּמה שעֵינה סתוּמה וּמוֹסיפה וקוֹראת אַחרי:
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מנַיִן לךָ ילָדים שוֹטים כּאֵלה בּעוֹלָמךָ אשר בּראת?…
ד 🔗
והיה מַעשׂה בּכלב, שדנוּהוּ בּרוֹתחים. וגם הפּעם ידה של פרוּמה שעֵינה סתוּמה היתה בּאֶמצע. הוֹי, מַה גָדוֹל היה כּאֵבוֹ של אוֹתוֹ כּלב! מתּחילה צעק צעקה גדוֹלה וּמרה, קפץ מרוֹב יִסוּריו ונבח בּילָלָה רבּה. כּל אַנשי העיר נזעקוּ לקוֹלוֹ, בּאוּ ועמדוּ לראוֹת בּמַחזה וצחקוּ צחוֹק גָדוֹל, שאָר הכּלבים שבּעיר אַף הם נַענוּ בּנביחה, כּל אֶחָד בּפּתח חצרוֹ וכל אֶחָד על־פּי דרכּוֹ, כּאִילוּ שאלוּ אֶת פּיהם וחיכּוּ לעצתם. אַחַר־כּךּ, כּשחָדלוּ הקוֹלוֹת ונָדַמוּ הנביחוֹת, פּרשׁ הכּלב הנכוה לקרן־זוית, עמד שם וליקק בּלשוֹנוֹ אֶת עוֹרוֹ הדוה ויִיבּב לנַפשוֹ בּקוֹל יבבה דקה. נכמרוּ המוֹן רחמי על כּלב זה. קרבתּי אֵלָיו ונתכּוונתּי להחליקוֹ על גבּוֹ.
– אַל־נא, חברבּר, אַל תּבכּה!
ראה הכּלב, כּי יד אָדם שלוּחָה אֵליו, נזדעזע ונתעוֹרר, כּאִילוּ נכוָה שנית בּרוֹתחים, הרים זנבוֹ, נשׂא רגליו ונמלט על נַפשוֹ.
– עמוֹד, חברבּר, אָנא, עמוֹד! – בּיקשתי לפייסוֹ בּדברים רכּים. – לָמה אַתּה בּוֹרח מפּני, שוֹטה שבּעוֹלָם? כּלוּם לרעתךָ אני מתכּוון חָלילָה?…
אבל הכּלב לעוֹלָם כּלב הוּא. אָזנַיִם לוֹ ולא יִשמַע לשוֹן בּני־אָדם. אֵין הוּא יוֹדע מצוָה זוֹ של צער בּעלי־חַיִים.
ראה אַבּא, כּי רוֹדף אני אַחרי כּלב, עמד וגָער בּי בּנזיפה:
– כּלךְ־לךָ אֶל החדר, עוֹרף־כּלבים שכּמוֹתךָ!
וּבכן, אני הוּא עוֹרף־כּלבים. אני, ולא אַחר!
ה 🔗
ושוּב היה מַעשׂה בּשני אפרוֹחים, שני אֶפרוֹחים קטנים, שהוּמתוּ בּידי שני שקצים מילדי הגוֹיִים, האֶחָד גָדוֹל והשני קטן. שני האֶפרוֹחים הרכּים, כּשנפלוּ מעל קנם לָאָרץ, עדיִין חַיִים היוּ ורוּחָם בּקרבּם. ישבוּ עלוּבי־הנפש מתּחת לָאִילָן, חרדים ורוֹעדים בּכל אֶברי גוּפם ונוֹצוֹתיהם פּרוּעוֹת.
– מַהר, יקטן, קוּם וּפגע בּהם! קרא הגָדוֹל בּשקצים אֶל חברוֹ הקטן. עמדוּ שניהם, נטלוּ בּידיהם אֶת האֶפרוֹחים הפּצוּעים וחָבטוּ
ראשיהם בּאִילָן, כּשם שאָנוּ חוֹבטים ערבוֹת בּעמוּדי בּית־המדרש בּיוֹם הוֹשענא רבּה. וכךְ היוּ עוֹמדים וחוֹבטים, עד שהאֶפרוֹחים נפחוּ נַפשם וָמתוּ.
– לָמה אַתּם עוֹשׂים כּדבר הזה? – צעקתּי מרחוֹק, שׂמתּי נַפשי בּכפּי ורצתּי אֶל השקצים בּחמַת־רוּחי.
– וכי מה בּכךְ? – שאָלוּני הגוֹיִים הקטנים בּמנוּחָה רבּה. – הלא אֵלה רק אַנקוֹרים הם!
– ואִם אַנקוֹרים הם, בּמה חָטאוּ? וכי בּשביל שאַנקוֹרים הם, אֵינם טעוּנים רחמים?
שני הגוֹיִים הקטנים הבּיטוּ אִיש בּעֵיני אָחיו הבּטה משוּנה. וּכאִילוּ נדבּרוּ בּיניהם, קמוּ שניהם עלי ואָחזוּ בּי מזה וּמזה.
כּשחָזרתּי לביתי, נתגלָה סוֹדי על־ידי קפּוֹטתי הקרוּעה. הציץ בּי אַבּא וַעשׂאני גל של עצמוֹת.
– אויל־שׂפתים! – קרא עלי אַבּא.
מניח אני “אויל־שׂפתים” זה וּמוֹחל על כּבוֹדי. אבל מַכּוֹת־לחי אֵלוּ על־שוּם מה בּאוּ לי?…
ו 🔗
מַכּוֹת־לחי על־שוּם מה בּאוּ לי? כּלוּם לא לימדָנוּ רבּנוּ בּחדר, כּי כּל הבּרוּאִים בּעוֹלָמנוּ יצירי־כפּיו של הקדוֹש־ בּרוּךְ־הוּא הם, ורחמיו על כּל מַעשׂיו? אָסוּר, הוּא אוֹמר, לפגוֹע אפילוּ בּזבוּב שעל־גבּי הקיר, משוּם צער בּעלי־חַיִים, ואפילוּ עכּביש זה, שדרכּוֹ להזיק, אַל יִגע אָדם בּוֹ, וטעם נתן רבּנוּ לדבריו: “אִילוּ, הוּא אוֹמר, נגזר דינוֹ של זה למיתה, היתה מיתתוֹ בּידי שמים”.
אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה מתאַכזרים בּני־אָדם לנפש הבּהמה ושוֹחטים שוָרים ועגָלים, כּבשׂים ואֵילים ועוֹפוֹת בּכל יוֹם וָיוֹם, בּכל יוֹם וָיוֹם?
ולא לבהמוֹת בּלבד הם עוֹשׂים כּן. כּלוּם אֵין בּני־אָדם הוֹרגים אִיש אֶת אָחיו? וכי לא היה מַעשׂה בּימי הפּרעוֹת והשליכוּ בּתוֹךְ הרעש עוֹללים ויוֹנקים ממרוֹם הגגוֹת אָרצה?
וכי לא הרגוּ אָז בּאַפּם אֶת בּת שכננוּ הילדה, אֶת פֶּרילי הקטנה?…
הוֹי, מה אָהבתּי אֶת הילדה הזאת! וּמה אָהבה הילדה אוֹתי! “הדוֹד בֶּבֶּבֶּה” קראה לי, – שמי וולוולה, – והיתה מוֹשכת אֶת חוֹטמי בּאֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והדקוֹת והחמוּדוֹת מאוֹד.
בּשבילה, בּשביל פּרילי הקטנה, שינוּ גם הגדוֹלים אֶת שמי וקראוּ לי שם חָדש: “הדוֹד בּבּבּה”.
– פּרילי! הנה הוֹלךְ הדוֹד בּבּבּה ויִקחךְ ויִשאֵךְ על זרוֹעוֹתיו.
ז 🔗
פּרילי ילדה חוֹלָה היתה. כּלוֹמַר, לא היא גוּפה היתה חוֹלָה, אֶלָא רגליה חוֹלוֹת היוּ, ולא יכלה לָלכת בּהן. לא לָלכת ולא לעמוֹד, רק לָשבת. וּלפיכךְ לא מצאוּ לגוּפה טוֹב מישיבה. היוּ נוֹשׂאים אוֹתה החוּצה וּמוֹשיבים אוֹתה בּחוֹל החַם, נגד השמש. פּרילי אָהבה אֶת השמש. גדוֹלה היתה אַהבתה לשמש. והיִיתי אוֹמן אוֹתה ונוֹשׂאָה על זרוֹעוֹתי. והיא חָבקה אֶת צוָארי בּאֶצבּעוֹתיה הקטנוֹת והדקוֹת והחמוּדוֹת, התרפּקה עלי בּכל גוּפה הקטן והניחה אֶת ראשה על כּתפי: “אָהבתּי הדוֹד בּבּבּה”.
שכנתּנוּ קריינה אוֹמרת, כּי עד היוֹם הזה לא שכחה עדיִין אֶת הדוֹד בּבּבּה. כּיוָן שהיא רוֹאָה אוֹתי, על־כּרחה, היא אוֹמרת, נזכּרת היא בּפרילי שלָה.
אִמא גוֹעֶרת בּה על שהיא בּוֹכה. “אָסוּר לבכּוֹת, אוֹמרת אִמא, אָסוּר לאָדם לחטוֹא בּשׂפתיו. חַייב אָדם לשכּוֹחַ, לשכּוֹחַ”…
כּךְ אוֹמרת אִמא לשכנתּנוּ קריינה, משדלתּה בּדברים, כּדי להסיח אֶת דעתּה מצערה. ואוֹתי מגרשת אִמא מעם פּניה: "לךְ, לךְ מזה! לָמה תּעמוֹד פּה לעֵין־רוֹאִים, להרבּוֹת יגוֹן וּלהזכּיר נשכּחוֹת?…
ח 🔗
נשכּחוֹת? נפלָאים ממני דברי אִמא! כּלוּם אֶפשר לשכּוֹח אֶת פּרילי הקטנה וּלהסיחה מן הלב? וגם עתּה, בּעמדי בּפּינה לגרוֹר אֶת החזרת לכבוֹד החַג, זכוֹר אֶזכּרנה. דמעוֹת עוֹלוֹת בּעֵינַי וּמטפטפוֹת על לחָיי מאליהן, מאליהן…
– ראוּ־נא אֶת החָכם הזה – שוּב הוּא בּוֹכה! – אוֹמרת פרוּמה שעֵינה סתוּמה אֶל אִמא. ואִמא מעיפה בּי אֶת עֵיניה וצוֹחֶקת:
– וַדאי המרוֹר עלה לעֵיניךָ? מרוֹר חָריף הוּא זה, אוֹי לאִמךָ! שכחתּי להזהיר אוֹתו, כּי יעצוֹם אֶת עֵיניו בּשעת הגרירה, אוֹי ואבוֹי לי!… הא לךָ סינרי. מחה דמעוֹת עֵיניךָ, נַער שוֹטה. וגם אֶת חוֹטמךָ קנח דרךְ־אַגָב. אֶת חוֹטמךָ! אֶת חוֹטמךָ!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.