א    🔗

שמוֹ היה גציל, ואוּלָם בּבית־רבּוֹ שינוּ קצת אֶת השם הזה וכינוּהוּ “גוֹי־עצל” – מפּני שהיה פּרא־אָדם וכבד־תּנוּעה בּכל הליכוֹתיו, כּגוֹי עצל מַמש, וכל מי אשר נגע אלוֹהים בּלבּוֹ היה מתקלס בּוֹ ושוֹפךְ עליו לעג כּמים. בּין נַערי בּית־הספר הקטנים היה הוּא הגָדוֹל, בּחוּר כּארזים, מגוּשם וּמטוּמטם, בּעל ידים ורגלים גסוֹת וּבעל שׂפתים עבוֹת וּמפוּשׂקוֹת. וקוֹלוֹ אַף הוּא קוֹל גס, כּיוֹצא מתּוֹךְ החָבית הריקה, וּלבוּשוֹ מכנסַיִם רחָבים וּמַגָפיִם גדוֹלים, וכוּלוֹ מסוּרבּל כּדוֹב.

ראשוֹ עליו כּגיגית, ודלת־ראשוֹ מגוּדלת פּרע, וּבקדקדוֹ אֵין מוֹחַ, בּלתּי־אִם אניצי־פשתּן, נוֹצוֹת של עוֹפוֹת אוֹ תּבן למַאכל בּהמה. כּךְ היה מעיד עליו רבּוֹ רב יעקוֹב והיה מגנה אוֹתוֹ על גוֹדל קוֹמתוֹ ועל מַראֵהוּ המגוּשם בּכל מיני שמוֹת של גנאי: “גוֹי־עצל”, “גָלית־הפּלשתּי”, “שוֹר־הבּר”, חמוֹר־גרם", “הוֹלךְ על אַרבּע”, וכיוֹצא בּאֵלוּ שמוֹת נאִים. וגוֹי־עצל? לא כלוּם. אֵינוֹ חָש ואֵינוֹ מַרגיש, כּאִילוּ אֵין הדבר נוֹגע בּוֹ כּלָל. פּרשׁ לקרן־זוית, מילא אֶת לחָייו מארוּחַת־יוֹמוֹ אשר אִתּוֹ, והוּא יוֹשב ולוֹעֵס להנאָתוֹ, מַעלה גרה בּיחידוּת,

כּעֵגל־מַרבּק על אבוּסוֹ. להוֹדיעךָ, שגוֹי־עצל אֵינוֹ מסתּפּק בּקב חרוּבים. לָהוּט הוּא אַחַר גרוֹנוֹ, והאכילה יקרה לוֹ מכּל יקר. “בּטן לא תדע שׂבעה” – היוּ חבריו מהללים אוֹתוֹ בּפניו. “יוֹשב בּתענית” – היה ממַלא אַחריהם רבּם רב יעקוֹב בּלשוֹן סַגי־נהוֹר. “משוּל כּציפּוֹר – היתה עוֹזרת כּנגדוֹ אִשתּוֹ הרבּנית: – רק שנַיִם־שלוֹשה גרגרים, וּמצא לוֹ!”… וגוֹי־עצל שוֹמע וּמַחריש. כּיוָן שנתן לבּוֹ לאכילָתוֹ, שוּב אֵין העוֹלָם כּוּלוֹ כּדאי לוֹ. וארוּחוֹתיו, אשר נשׂאוּ לוֹ אֶל בּית־רבּוֹ, היוּ ממיטב המַאכלים וּמחלביהם – לביבוֹת של חָלָב וחביצוֹת שמנוֹת לָרוֹב. כּי היה הבּחוּר המגוּשם והמטוּּמטם הזה, עם כּל המַעלוֹת הטוֹבוֹת, גם בּן יחיד לאִמוֹ העשירה, רךְ וּמפוּנק לפניה מעֶצם יוֹם היוָלדוֹ, וזוֹ הלעיטה אוֹתוֹ מַעדנים וּמַשמַנים בּיד רחָבה, פּיטמה אוֹתוֹ יוֹמם ולילה, כּשם שמפטמים אֶת האַוָז, ותמיד בּכתה והתאוֹננה עליו בּאָזני כּל, כּי “היֶלד אֵינוֹ טוֹעֵם מאוּמה”, כּי “נַפשוֹ מתעֶבת כּל אוֹכל”.

– אָכן צריךְ ללחוֹש עליו מפּני עֵין־הרע! – היה אוֹמר הרב רב יעקוֹב לאַחַר צאתה, מתּוֹךְ אנחה עמוּקה.

– אוֹי וַאבוֹי לאֵם הגוֹזל הרךְ! – היתה עוֹנה אַחריו

אִשתּוֹ הרבּנית בּניגוּן מגוּחָךְ וּמעוָה פּניה בּשעת מעשׂה כּל־כּךְ, עד כּי קשה היה להתאַפּק מצחוֹק. – בּמדינַת פּוֹליֶסיה נהגוּ, שמחַתּלים בּחיתּוּלים עוֹללים ויוֹנקים כּמוֹהוּ!

– אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיו החביבוֹת! – מסַיים אַחריה הרב רב יעקוֹב, קם וּמשלשל על ראשוֹ של גוֹי־עצל אֶת כּוֹבעוֹ עד למַטה מאָזניו.

כּל התּלמידים מריעים בּצחוֹק, וגוֹי־עצל יוֹשב סַר וזעֵף וּמַחריש. אָמנם רוֹגז הוּא בּקרבּוֹ, אַךְ כּוֹבש רוֹגזוֹ ושוֹתק. קשה להחריד אֶת גוֹי־עצל ממנוּחָתוֹ, קשה להעלוֹת אֶת חמתוֹ. אַךְ כּיוָן שהחרידוּ אוֹתוֹ ממנוּחָתוֹ והעלוּ חמתוֹ, שוּב אֵין תּקוּמה לאִיש בּפניו.

דוֹב שכּוּל כּי יִפגעוּ בּוֹ, אֵין פּגיעתוֹ נוֹראה כּל־כּךְ. בּקצפּוֹ משׂתּעֵר גוֹי־עצל על סביבוֹתיו כּמשתּוֹלל, דוֹרס וּמַכּה על ימין ועל שׂמֹאל, וּמַכּת־לחי הבּאה מידוֹ עוֹשׂה רוֹשם, אשר לא בּמהרה יִמָחה. אֶת הדבר הזה ידעוּ חבריו מפּי הנסיוֹן, וּלפיכךְ חָרדוּ מפּניו חרדת־מות ונזהרוּ מגשת אֵלָיו וּמפּגוֹע בּוֹ בּשעת הסַכּנה. גדוֹלה תּנוּפת־יד, שילדי יִשׂראֵל נוֹהגים בּה כּבוֹד! וּכדי שיִהיוּ בּטוּחים מכּל רע, נוֹסדוּ החברים יחד ועשׂוּ כּוּלָם אגוּדה אַחַת, אגוּדת־מגן של עשׂרה כּנגד אֶחָד. וכךְ נפלגוּ תּלמידי רב יעקוֹב לשתּי כּיתּוֹת: כּל התּלמידים מעֵבר מזה, וגוֹי־עצל מעֵבר מזה. כּל התּלמידים חירפוּ אֶּת נַפשם, וגוֹי־עצל חירף את אֶגרוֹפוֹ. כּל התּלמידים שקדוּ על תּלמוּדם, וגוֹי־עצל שקד על לביבוֹת־החָלָב ועל החביצוֹת השמנוֹת, אשר ניּתנוּ לוֹ מבּית־אִמוֹ לָרוֹב.

 

ב    🔗

וַיהי היוֹם, בּהגיע חַג הפּסח, והתּלמידים נתאַספוּ כּוּלָם בּמקוֹם אֶחָד לשׂחק אֶת משׂחַק האגוֹזים, כּמנהג ילדי יִשׂראֵל בּהיוֹת הפּסח. וזאת לָכם לָדעת, כּי משׂחַק האגוֹזים אֵינוֹ נוֹפל בּעֶצם טבעוֹ משאָר המשׂחָקים שבּעוֹלָם – לא ממשׂחַק הסביבוֹן של הקטנים בּחנוּכּה, ואַף לא ממשׂחַק הקלָפים של הגדוֹלים. כּכל המשׂחָקים שבּעוֹלָם, אַף משׂחַק האגוֹזים מתחַלק לסוּגים שוֹנים: “משׂחַק־הגוּמה”, “משׂחַק־הסַפסל”, "משׂחַק הכּיפּה, וכיוֹצא בּאֵלוּ. וסוֹפוֹ של משׂחָק זה כּסוֹפם של שאָר המשׂחָקים: אֶחָד זוֹכה והשני מַפסיד. וּכמוֹ בּשאָר המשׂחָקים, כּן גם בּמשׂחָק זה: כּל הזוֹכה – הרי זה משוּבּח ונקרא חָכם ונבוֹן וחָרוּץ מאֵין כּמוֹהוּ, וכל המַפסיד – אֵינוֹ אֶלָא שוֹטה וחסַר־דעה וחדל־אִישים, אשר לא יִצלח לכל מלָאכה.

וּבכן, נתּכּנסוּ כּל בּני־החבוּרה, עשׂרה חברים מספרם, לחדר אֶחָד לשׂחק בּאגוֹזים. וזה משפּט המשׂחָק: נוֹטלים סַפסל וּמַעמידים אוֹתוֹ משוּפּע אֶל הקיר, כּרעיו מבּפנים וּמוֹשבוֹ אֶל עֵבר המשׂחקים, מַניחים לפני הסַפסל על הקרקע שוּרה ישרה של אגוֹזים וּמגלגלים עליו אגוֹז אֶחָד מלמַעלָה למַטה להכּוֹת בּשוּרה. כּל שאגוֹזוֹ מַרבּה לפגוֹע בּאגוֹזים אשר בּשוּרה – הרי זה מַרבּה לזכּוֹת.

עוֹד הם משׂחקים, והנה נפתּחה הדלת וגציל בּא, כּוּלוֹ שׂמח וּמאִיר מזיו החַג ותלים של אגוֹזים בּוֹלטים מתּוֹךְ כּיסי מכנסיו הרחָבים.

– בּרוּךְ הבּא! – אוֹמר האֶחָד.

– קוה קיוינוּ לביאַת המשיח! – עוֹנה השני.

– וַיבוא המן! – מוֹסיף השלישי.

– פירש רש״י: הרוּחַ הביאוֹ בּכנפיו! – מבאֵר הרביעי, וּשאָר החברים עוֹנים בּצחוֹק כּוּלָם.

– מה אַתּם משׂחקים – אֶת משׂחַק־הסַפסל? אִם כּן, אשׂחק

גם אני עמכם. יֶש לי רב! – כּךְ אוֹמר גציל, מקשקש בּאגוֹזים אשר בּכיסיו וּמקבּל תּשוּבה מיד:

– לא בּאָלף רבּה!

– מפּני מה?

– מפּני חטאֵינוּ!

– אִם כּן, אקלקל לָכם אֶת משׂחַקכם.

ולא אֵיחַר גציל לעשׂוֹת. עמד בּרגליו הדוּבּיוֹת ופיזר אֶת שוּרת האגוֹזים לכל פּינוֹת הבּית. ראוּ בּני־החבוּרה וחָרה אַפּם עד להשחית.

– ילָדים, לָמה תּחשוּ? – שאל האֶחָד.

– הבה נתחַכּמה! – ענה השני.

– קוּמוּ וּפגעוּ בּוֹ! – ביאֵר השלישי.

– אַדרבּה, נַסוּ־נא, אִם בּעלי־נפש אַתּם! – אוֹמר גציל, עוֹמד וחוֹשׂף זרוֹעוֹתיו, כּוּלוֹ ערוּךְ למלחָמה.

פּרצה תּגרה בּין שתּי הכּיתּוֹת, וּמַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת עפוּ מכּל צד. מעֵבר האֶחָד – כּל עשׂרת התּלמידים, מעֵבר השני – גציל לבד.

עשׂרה כּנגד אּחָד – יד מי תּהיֶה על העֶליוֹנה? הוה אוֹמר: יד העשׂרה. אָמנם גם הם נהנוּ מתּנוּפת ידוֹ החזקה של גציל וטעמוּ טעם אֶגרוֹפיו הכּבדים, ולא אֶּחָד מהם יצא מן המלחָמה בּשן וָעין; אבל בּשׂכר זה הראוּהוּ אֶת נַחַת זרוֹעם ואֶת מַחַץ ציפּרניהם ושיניהם החַדוֹת בּכל אשר יכלוּ מימין וּמשׂמֹאל, מפּנים וּמאָחוֹר, הרסוּ ודרסוּ, שׂרטוּ וּמרטוּ, נשכוּ וטרפוּ – וסוֹף דבר היה, כּי גָברוּ העשׂרה, וגציל ניגף לפניהם והוּכרח לפנוֹת לָהם עוֹרף וּלהימלט כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. וכאן מַתחיל עֶצם המַעשׂה בּאגוֹזים.

 

ג    🔗

כּשנמלט גציל החוּצה, כּוּלוֹ מוּכּה וּפצוּע, פּניו שׂרוּטים וּבגָדיו קרוּעים, עמד רגע בּמקוֹמוֹ שקוּע בּמַחשבוֹת.

אַחַר־כּךְ טפח בּשתּי ידיו על כּיסיו המלאִים, וקוֹל קישקוּש אגוֹזים רבּים נשמַע מתּוֹכם.

– אִם כּן, אֵין אַתּם רוֹצים לשׂחק אִתּי בּאגוֹזים? לכוּ אֵיפוֹא לָאבדוֹן כּוּלכם ושׂחקוּ שם אֶת מַלאַךְ־המות! אֵין לי חפץ בּכם! יכוֹל נוּכל עמוֹד, גם אִם נשׂחק רק שנינוּ לבדנוּ…

כּךְ אָמַר גציל לנַפשוֹ וּפנה לָלכת אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו. כּאשר עבר כּברת־אֶרץ קטנה, עמד בּאֶמצע הדרךְ ואָמַר שוּב לעצמוֹ, כּאִילוּ היה פּה בּחברת אִיש אַחר זוּלָתוֹ:

– לאָן אֵיפוֹא אנחנוּ הוֹלכים, גציל? – וּמיד השיב לעצמוֹ:

– לשם, הרחק מזה… אֶל מחוּץ לָעיר, מאַחרי בּתּי־הריחַיִם… שם נהיֶה בּוֹדדים לנַפשנוּ, רק שנינוּ לבדנוּ, אִיש לא יפריע אוֹתנו… ואִם יאֹמַר אִיש להפריעֵנוּ, נַכּהוּ מַכּה רבּה, אֵת כּל עצמוֹתיו נשבּר…

ובדבּר גציל אֶל נַפשוֹ כּדברים האֵלה, נדמה לוֹ, כּי אָמנם לא אֶחָד הוּא פּה, כּי־אִם שנַיִם, וגם כּוֹחַ נוֹסף בּוֹ עתּה פּי־שנַיִם מאשר היה. יבוֹאוּ־נא חבריו עתּה להתיצב בּפניו – ייעשׂה אֶת כּוּלָם גל אֶחָד של עצמוֹת!… וגציל לוֹבש גבוּרה חדשה ונהנה מזה בּלבּוֹ הנאה רבּה ואֵינוֹ פּוֹסק מדבּר אֶל נַפשוֹ, כּאִילוּ היה פּה בּאמת בּלוית אִיש שני.

– שמַע־נא, בּחוּר! עד מתי נכתּת רגלינוּ? – שוֹאֵל הוּא אֶת עצמוֹ, וּמשיב לעצמוֹ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר:

– האוּמנם כּבר עיפתּ?

– אני לא עיפתּי, אֶלָא חוֹשש אני, שמא עיפתּ אָתּה… אוּלי כּדאי וכשר בּעֵיניךָ, כּי נשב פּה שנינוּ לשׂחק בּאגוֹזים? הא? מַה תּאֹמַר אַתּה, גציל?

– לוּא יהי כּדבריךָ.

וגציל יוֹשב על האָרץ בּאֶמצע הדרךְ, הרחק מחוּץ לָעיר, מאַחרי בּתּי־הריחַיִם. מוֹציא מתּוֹךְ כּיסיו אֵת כּל האגוֹזים, מוֹנה מספּרם וּמחַלקם לשנַיִם, חלק כּחלק, אֶת החלק האֶחָד הוּא נוֹתן לתוךְ הכּיס הימני, ואֶת החלק השני – לתוֹךְ הכּיס השׂמאלי. מסיר כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, מַניחוֹ לפניו, זוֹרק לתוֹכוֹ אגוֹזים אחָדים מן הכּיס הימני ואוֹמר לעצמוֹ:

– כּסבוּרים הם, כּי בּלעדיהם לא נוּכל עמוֹד… שמַע־נא, גציל, מה המשׂחָק אשר נשׂחק שנינוּ?

– מאַיִן לי לָדעת? בּחַר לךָ כּל משׂחָק אשר תּחפּוֹץ.

– אֶפשר נשׂחק אֶת משׂחַק “זוּג וּפֶרט”?

– לוּא יהי כן.

והוּא מנַעֵר אֶת האגוֹזים בּכוֹבעוֹ וּפוֹתח בּמשׂחָק:

– וּבכן, אמוֹר: זוּג, אוֹ פּרט? פּתח פּיךָ ודבּר! – כּךְ

הוּא אוֹמר לעצמוֹ, מזרז אֶת עצמוֹ בּדחיפת מַרפּק, וּמיד הוּא משיב לעצמוֹ:

– זוּג.

– זוּג אָמַרתּ? אִי לךָ, גוֹי־עצל, נפלתּ כּסוּמא בּארוּבּה. תּן הנה. הפסדתּ שלוֹשה אגוֹזים.

והוּא מוֹציא שלוֹשה אגוֹזים מתּוֹךְ כּיסוֹ השׂמאלי

ומַניחָם לתוךְ כּיסוֹ הימני. ושוּב הוּא מנַענע אֶת כּוֹבעוֹ ושוֹאֵל שוּב:

– עוֹד פּעם: זוּג אוֹ פּרט?

– פּרט.

– פּרט אָמַרתּ? חמוֹר־גרם אָתּה! תּן הנה, בּמחילה מכּבוֹדךָ. הפסדתּ אַרבּעה אגוֹזים.

והוּא מַעביר אַרבּעה אגוֹזים מכּיסוֹ השׂמאלי אֶל כּיסוֹ הימני, מנַענע אֶת כּוֹבעוֹ ואוֹמר שוּב לעצמוֹ:

– וּבכן, אוּלי תּמצא בּפעם הזאת? זוּג, אוֹ פּרט?

– זוּג.

– זוּג אָמַרתּ? כּשיעלוּ עשׂבים בּלחָיֶיךָ! תּן הנה, מנוּוָל שכּמוֹתךָ, חמשה אגוֹזים!

– לא די שאני מַפסיד, עוֹדךָ מחָרף אוֹתי?

– כּדאי והגוּן אַתּה לכךְ, מפּני ששוֹר־הבּר אַתּה ואֵינךָ יוֹדע בּין ימינךָ לשׂמֹאלךָ!… וּבכן, אמוֹר עוֹד פּעם: זוּג, אוֹ פּרט? אוּלָם בּפעם הזאת הלא תּדבּר נכוֹנה!

– זוּג.

– זוּג? כּה תּחיֶה ותאריךְ ימים! תּן הנה, גָלית הפּלשתּי, שבעה אגוֹזים ואמוֹר עוֹד פּעם: זוּג, אוֹ פּרט?

– זוּג.

– שוּב זוּג? אִי לךָ, הוֹלךְ על ארבּע! תּן הנה, חדל־אִישים, עוֹד פּעם אֶחָת: זוּג, אוֹ פּרט?… וּבכן? לָמה נאלמתּ פּתאוֹם?

– אֵין לי אגוֹזים עוֹד.

– שקר הדבר! יֶש לָךְ!

– כּשם שאני יהוּדי – אֵין לי.

– בּדוֹק־נא בּכיסךָ, חַפּשׂ היטב!

– אֵין אפילוּ סימן כּל־שהוּא.

– אָיִן? הפסדתּ אֵת כּל האגוֹזים? אמוֹר מעתּה: מַה יֶש לךָ שם בּקדקדךָ – אניצי־פשתּן, נוֹצוֹת של עוֹפוֹת אוֹ תּבן למַאכל בּהמה?…

– המעט ממךָ כּי הוֹצאת ממני אֵת כּל אגוֹזי, עדיִין מתגָרה אַתּה בּי להרעימני!

– כּךְ נאֶה לךָ, גוֹי־עצל! אָמוֹר אָמַרתּ להוֹציא ממני אֶת אגוֹזי, והנה הוֹצאתי אני ממךָ אֶת אגוֹזיךָ!

וגציל נהנה מאוֹד מכּל המַעשׂה ולבּו גס בּוֹ, שהגיע לגדוּלָה כּזאת: שגוֹי־עצל הפסיד אֶת כּל אגוֹזיו, והוּא, גציל, זכה בּכוּלָם. והדבר הזה מוֹסיף לוֹ אוֹן ועצמה. מַרגיש הוּא, כּי עוֹר חָדש ניתּן לבשׂרוֹ, כּי כּוֹחוֹ רב לוֹ עתּה לזכּוֹת בּכל האגוֹזים אשר בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. "אֵיכם עתּה, נבלים כּוּלכם, אשר גירשתּוּני היוֹם משׂחק

בּחברתכם? היאָספוּ עתּה אֵלי וניבּחן יחד, ונראֶה, מי חָכם ממי? אֵת כּל אגוֹזיכם אוֹציא מיֶדכם, לא אַשאִיר לָכם שׂריד וּפליט! כּוּלכם תּוּכּוּ לרגלי, אַפּים אַרצה תּשתּחווּ לי, אֶת עפרי תּלחכוּ, אֶחָד־אֶחָד תּגועוּ לעֵינַי ותמוּתוּ!…

וגציל קם ממקוֹמוֹ וּמשׂתּעֵר על סביבוֹתיו, אֵש־נקם מתלקחת קרבּוֹ וַחמתוֹ בּוֹעֶרת בּוֹ עד להשחית. חוֹרק הוּא אֶת שיניו, מאַיֶים בּאֶגרוֹפיו לָאַויר וּמדבּר לעצמוֹ רתת:

– גשוּ־נא אֵיפוֹא הלוֹם ונַסוּ עתּה להתגָרוֹת בּי! עתּה

אֵינני עוֹד גלמוּד בּאָרץ! עתּה שנַיִם אנחנוּ פּה, אני וגוֹי־עצל… האַף אֵין זאת, גוֹי־עצל? לָמה תּשב בּדד ותחריש כּחָתן? הבה נשׂחק עוֹד מעט בּאגוֹזים!

– מאַיִן אֶקח אגוֹזים? הלא כּבר אָמרתּי לךָ, כּי אֵין לי בּכיסי אפילוּ אגוֹז אֶחָד.

– אָה! ואני כּמעט שכחתּי, כּי נקי אַתּה מאגוֹזיךָ… היוֹדע אַתּה אֵיפוֹא אֵת אשר אִיעצךָ, גוֹי־עצל?

– מַה תּיעצני?

– מעוֹת יֶש לךְ?

– ואִם יֶש לי, מַה בּכךְ?

– קנה אגוֹזים ממני.

– כּיצד אֶקנה אגוֹזים ממךָ?

– פּרא־אָדם! וכי אֵינךָ יוֹדע, כּיצד קוֹנים? תּן לי אֶת מעוֹתיךָ, ואֶתּן לךָ אגוֹזים.

– אָכן זאת היא כּוונתךָ, ואני לא ידעתּי… לוּא יהי כּדבריךָ!

וגציל מוֹציא מאַרנקוֹ אגוֹרת־כּסף, עוֹמד רגע על המקח, מוֹנה מספּר אגוֹזים מכּיסוֹ הימני אֶל כּיסוֹ השׂמאלי, והמשׂחָק מַתחיל מחָדש.

 

ד    🔗

כּלָל גָדוֹל בּמשׂחָק: אָדם שנסתּלק ממנוּ מַזלוֹ וההצלָחה פּנתה לוֹ עוֹרף, שוּב אֵין לוֹ תּקנה עד שיֶחדל. שאִם לא כן, אַחריתוֹ עדי־אוֹבד: מוּבטח לוֹ, כּי תּאוַת הנצחוֹן, זו התּאוָה להחזיר אבדתוֹ וּלהינקם ממנַצליו, תּעבירהוּ על דעתּוֹ, תּוֹליכהוּ שוֹלָל, לא תּרפּהוּ ולא תּעזבהוּ עד אשר יִמכּוֹר אֶת כּוּתּנתּוֹ מעל בּשׂרוֹ ויוּצג כּלי ריק, והיה למשל ולשנינה.

כּדבר הזה קרה גם אֶת גציל מיוּדענוּ. כּל־כּךְ התעמק בּמשׂחָקוֹ וכל־כְךְ הרבּה לנַחש בּכוֹבעוֹ: “זוּג, אוֹ פּרט”, והעביר אֶת אגוֹזיו וּמעוֹתיו מן הכּיס האֶחָד אֶל השני, עד אשר כּלוּ כּל הקצים – תּמוּ האגוֹזים מכּיסוֹ השׂמאלי והכּסף אַף הוּא ירד לטמיוֹן.

– גוי־עצל! לָמה לא תּשחק עוֹד?

– אֵין לי בּמה לשׂחק.

– שוּב נשאַרתּ בּלא אגוֹזים, חדל־אִישים שכּמוֹתךָ?

– אַתּה אוֹמר, כּי חדל־אִישים אני, ואני אוֹמר, כּי אַתּה רמאי!

– השמיעֵני־נא עוֹד פּעם אֶת השם “רמאי”, ואֶסתּוֹם לךָ אֶת פּיךָ!

– אַדרבּא, הראֵני־נא אֶת כּוֹחךָ!…

גציל משתּתּק ויוֹשב רגָעים אחָדים סַר וזעֵף, מחַטט בּעפר, חוֹפר גוּמה בּאֶצבּעוֹתיו ונוֹהם לעצמוֹ בּקוֹל נהימה חרישית. אַחַר־כּךְ הוא מתאוֹשש ואוֹמר:

– קצה נַפשי לָשבת לבדי. הבה, גוֹי־עצל, נשׂחק בּאגוֹזים.

– מאַיִן לי אגוֹזים?

– וּמעוֹת עדיִין יֶש לָךְ? הנני ואֶמכּוֹר לךָ עוֹד עשׂרה.

– מעוֹת? מאַיִן לי מעוֹת? אֵין לי אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה!

– לא אגוֹזים ולא מעוֹת? האוּמנם לכךְ הגעתּ? אָכן אִיש מַצליח אַתּה, גוֹי־עצל, מאֵין כּמוֹךָ, חַה־חַה־חַה!

וגציל נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל, והצחוֹק משתּפּךְ על־פּני רחבי השׂדה, מַגיע עד למרחַקי היער ועוֹנה משם בּבת־קוֹל בּוֹדדה, המַחרידה לב ונפש.

– מה הצחוֹק הזה לךָ פּתאוֹם? – שוֹאֵל הוּא אֶת עצמוֹ. הוּא שוֹאֵל והוּא משיב תּוֹךְ כּדי דיבּוּר:

– צוֹחק אני על סכלוּתךָ הרבּה. לא די לךָ שהפסדתּ אֵת כּל אגוֹזיךָ, אֶלָא שקמתּ והענקתּ לי גם אֶת כּספּךָ, ממוֹן הרבּה כּל־כּךְ! ועדיִין אַתּה רוֹצה, כּסיל וָבער, חמוֹר־גרם ההוֹלךְ על אַרבּע, כּי אֶתאַפּק ולא אֶצחַק, חַה־חַה־חַה!…

– הלא אַתּה פּיתּית אוֹתי לכךְ, רשע מרוּשע, נבל מנוּוָל, זד וּבן־בּליעל!

– אָכן חָכם אַתּה מאֵין כּמוֹךָ! ולוּא פּיתּיתי אוֹתךָ לכרוֹת אֶת חוֹטמךָ, הגם אָז שמַעתּ בּקוֹלי? אִי לךָ, שוֹר־הבּר, הנגרר בּרסנוֹ לאשר יוֹליכוּהוּ!…

– הלא תּיאָלם למצער, נוֹכל וחַמסן, ואַל אוֹסיף להבּיט אֶל פּרצופךָ הנבזה!

וגציל מסב אֶת פּניו מעצמוֹ, יוֹשב רגָעים אחָדים סַר וזעֵף, מחַטט בּעפר, סוֹתם אֶת הגוּמה החפוּרה ונוֹהם לעצמוֹ בּקוֹל נהימה חרישית.

 

ה    🔗

– היוֹדע אַתּה, גוֹי־עצל, אֵת אשר אוֹמַר לָךְ? – פּוֹתח הוּא שוּב ואוֹמר לעצמוֹ אַחרי דוּמיה קצרה. – הבה נתפּייס ונַעשׂה שלוֹם בּינינוּ. הנה עזרני אלוֹהים והצליח משׂחָקי וזיכּני בּאגוֹזים הרבּה כּל־כּךְ בּלא עֵין־הרע, – האֵין זאת, גוֹי־עצל?

– אַף אני סבוּר, שהאגוֹזים אֵינם רעים למַאכל.

וגציל מוֹציא מכּיסוֹ הימני מלוֹא קוּמצוֹ אגוֹזים, זוֹרקם אֶל פּיו בּזה אַחַר זה, סוֹטר בּידוֹ על סַנטרוֹ לפצעם. האגוֹז מתבּקע בּקוֹל נפץ, והוּא מוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת הגרעין השמן, מנַקהוּ מן הקרוּם, זוֹרקוֹ שנית אֶל פּיו ואוֹכלוֹ לתיאָבוֹן, טוֹחנוֹ בּשיניו הגדוֹלוֹת והלבנוֹת, כּסוּס זה הטוֹחן בּשיניו שיבּלי־שוּעל. וּמדי עשׂוֹתוֹ כּן הוּא שוֹאֵל אֶת עצמוֹ:

– היֵש גם אֶת נַפשךָ, גוֹי־עצל לטעוֹם טעם גרעין של אגוֹז? אמוֹר אֶת האמת, אַל תּכחד!

– יֵש וָיֵש!

כּךְ הוּא משיב לעצמוֹ וּפוֹשט אֶת ידוֹ השׂמאלית, אבל מיד הוּא סוֹטר עליה בּידוֹ הימנית, סוֹטר ואוֹמר:

– לאַט לךָ, בּטן לא תּדע שׂבעה!…

– ואַתּה הלא משוּל כּציפּוֹר?…

– דוֹם, זוֹלל וסוֹבא!

וגציל אֵינוֹ פּוֹסק מפַּצע אגוֹזים, מפַצעם בּזה אַחַר זה וטוֹחנם יפה בּשיניו, כּסוּס זה הטוֹחן שיבּלי־שוּעל על אבוּסוֹ. והמעט ממנוּ, כּי הוּא ממַלא אֶת כּרסוֹ וחברוֹ יוֹשב על־ידוֹ ועֵיניו רוֹאוֹת וכלוֹת, הנה גם יִתקלס בּוֹ:

– שמַע־נא, גוֹי־עצל, אֵת אשר אֶשאָלךָ: מַה תּאֹמַר נַפשךָ, למשל, בּשעה זוֹ, שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּאכילָתי ואַתּה יוֹשב בּתענית?

– מַה תּאֹמַר נַפשי? הלוַאי יֵהפךְ אָכלךָ בּמעיךָ למרוֹרוֹת!…

– ההיטב חָרה לךָ, גוֹי־עצל? אִי, גוֹזל רךְ, אוֹי ואבוֹי לאִמךָ!… הא לךָ גם לָךְ גרעין של אגוֹז.

וידוֹ הימנית של גציל מוֹשיטה גרעין של אגוֹז לידוֹ השׂמאלית. בּיקשה היד השׂמאלית לקבּל אֶת הגרעין, נזדרזה היד הימנית והגישה לָה אֶצבּע משוּלשת. עמדה היד השׂמאלית וסטרה על היד הימנית. נַענתה היד הימנית וסטרה על היד השׂמאלית. עמדה היד השׂמאלית וחָלקה מַכּה נמרצה ללחיוֹ הימנית. עמדה היד הימנית וענתה בּמַכּה כּפוּלָה ללחיוֹ השׂמאלית. קפצה היד השׂמאלית ותפסה בּדש־בּגדוֹ הימני. קפצה היד הימנית וקרעה אֶת דש־בּגדוֹ השׂמאלי מלמַעלָה למַטה. נמלכה היד השׂמאלית ותפסה לוֹ בּפאָתוֹ הימנית. נמלכה היד הימנית ותפסה לוֹ בּאָזנוֹ השׂמאלית.

– הנַח ידךָ מן האוֹזן, גצי! שמעֵני ויִיטב לָךְ – הנַח ידךָ מן האוֹזן!

– הנַח אַתּה אֶת ידךָ מן הפּאָה, ואַניח אני אֶת ידי מן האוֹזן!

– על אפּךָ ועל חמתךָ, לא אַניח אֶת ידי!

– אִם כּן, אָבדה אָזנךָ, גוֹי־עצל!

– ואַתּה, גצי, אָבדה פּאָתךָ!

– אוֹי!

– אוֹי ואבוֹי!

 

סוֹף מַעשׂה    🔗

וכךְ התגלגל גוֹי־עצל מיוּדעֵנוּ על האָרץ רגָעים אחָדים והתפּלש כּוּלוֹ בּעפר. פּעם היה צדוֹ הימני מלמַעלָה, וּפעם היה צדוֹ השׂמאלי מלמַעלָה. פּעם הרים אֶת ידוֹ הימנית וגָבר גציל, וּפעם הרים אֶת ידוֹ השׂמאלית וגָבר גוֹי־עצל. ולבסוֹף קפץ מן האָרץ ועמד על רגליו, כּוּלוֹ מלוּכלָךְ וּמזוּהם, בּגָדיו קרוּעים, פּניו מוּכּים וּפצוּעים, פּאָתוֹ מרוּטה ואָזנוֹ שוֹתתת דם, מיהר והוֹציא מכּיסוֹ הימני אֶת כּל אגוֹזיו והשליךְ אוֹתם בּחימה שפוּכה ממנוּ וָהלאה, הרחק־הרחק אֶל תּוֹךְ הבּיצה אשר מאַחרי בּית־הריחַיִם, מַשליךְ ונוֹהם לעצמוֹ בּשׂמחַת־נקם:

– כּךְ נאֶה, כּךְ יאֶה… גם לי, גם לָךְ לא יִהיֶה!…