א    🔗

מתושלח – כּךְ קראוּ יוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה לסוּסוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם על־שוּם שהיה זקן מוּפלָג, שׂבע־ימים וּתשוּש־כּוֹחַ, חסַר־שינַיִם וּנכה־רגלים, וכוּלוֹ נראָה לעין כּבריה פּלאִית עתּיקה, שנשתּיירה לפליטה משנוֹת־קדוּמים, מדוֹר המַבּוּל. גוִיה גבוֹהה ודקת־בּשׂר, עוֹר צפוּד וסדוּק, גב מרוּסק וּפצוּע, עֵינַיִם דוֹמעוֹת וּמלפלפוֹת, האַחַת כּוּלָה אדוּמה והשניה תּבלוּל בּה, רגלים דקוֹת ורזוֹת, כּוּלָן עצמוֹת יבשוֹת וּבשַר אֵין בּהן, ירךְ שוֹקעת ונוֹפלת, זנב עלוּב וּמדוּלדל, שנתלשוּ שַערוֹתיו בּמשךְ הזמן, שַפה מרוּשלת וּתלוּיה בּרפיוֹן, סימן ליֵאוּש וצער־עוֹלָמים, – זוֹהי דמוּת־דיוֹקנוֹ של מתוּשלח בּימים ההם.

סוּס עניו ושוֹקט היה מתוּשלח מטבע בּריאָתוֹ, עוֹבד ועמל עם אדוֹניו וּמסתּפק בּמוּעט. כּל היוֹם כּוּלוֹ הריהוּ מתנַהל לאִטוֹ בּרחוֹבה של עיר, פּוֹסע פּסיעה קטנה, בּוס בּטיט־חוּצוֹת, טוֹרח וּמֹושךְ בּעֶגלת בּעליו, הטעוּנה חָבית מלאה, וּמסַפּק מַיִם ליוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה ליוֹם ולילה אֶחָד. לפנוֹת עֶרב, בּשעת בּין־השמשוֹת, חוֹזר עמוֹ כּתריאֵל לביתוֹ, פּוֹרק מעליו עוֹל דרךְ־אֶרץ, מַתּיר אסוּריו ורסנוֹ ונוֹתן לפניו מעט תּבן וּמספּוֹא להחיוֹת את נַפשוֹ הרעֵבה. וכתריאֵלית, זוֹ אִשתּוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אַף היא מכפּרת אֶת פּניו בּמנחה – בּעביט השוֹפכין, שהכינה לוֹ מבּעוֹד יוֹם לקינוּחַ־סעוּדה. מנחת־עֶרב זוֹ מַגישה לוֹ אֵשת כּתריאֵל בּחן וּבחסד וּברחמים רבּים. משל למה הדבר דוֹמה? לאוֹרח הגוּן, אָהוּב וּמכוּבּד, שבּעלת־הבּית מתכּוונת להנוֹתוֹ וּמַגישה לוֹ בּסבר פּנים יפוֹת דגים ממוּלָאִים לשוּלחָן, אוֹ לביבוֹת מבוּשלוֹת בּחמאָה, מַעשׂה ידיה להתפּאֵר. ואָמנם עביט זה של שוֹפכין הוּא תּקוָתוֹ ומשעֶנת־חַייו של מתוּשלח, מחיתוֹ וּמקוֹר־תּענוּגותיו בּימי הזקנה, לפי שבּוֹ הוּא מוֹצא פּעמים פּירוּרי פּת־קיבּר מרוּכּכים, שיירי דייסה של גריסים וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני מַאכלים רכּים וטוֹבים, שאֵינם זקוּקים לשינַיִם. כּל היוֹם כּוּלוֹ טוֹרחת אֵשת כּתריאֵל ואוֹספת אֶת המַטעמים האֵלה מכּל פּינוֹת הבּית והָחצר, מפשפשת וּמוֹצאת וזוֹרקת לתוֹךְ העביט מכּל הבּא בּידה, והכּל לשם מתוּשלח, לשמה של בּהמה עלוּבה זוֹ, החוֹזרת בּעֶרב על אַכסַניה שלָה בּפיק־בּרכּים וּבנפש שוֹקקה, רעֵבה וּצמאה ויגעת־כּוֹחַ. ומתוּשלח, כּיוָן שסעד אֶת לבּוֹ ומילא כּרסוֹ מַעדנים, הריהוּ הוֹפךְ אֶת ראשוֹ וּמסתּלק מן העביט, חוֹזר ועוֹמד ליד העגָלה, פּניו כּלפּי החָבית הריקה ואחוֹריו, בּמחילָה, כּלפּי אֵשת אדוֹניו, כּמַכּיר לָה טוֹבה ואוֹמר: “החיִיתיני. בּרוּכה אַתּ וּברוּךְ טעמךְ”… וּבשעת מַעשׂה הוּא משרבּב למַטה את שׂפתוֹ התּחתּוֹנה, השׂפה המרוּשלת, עוֹצם אֶת עֵינוֹ האַחַת, העין הרוֹאָה, וּמפנה לבּוֹ לבטלה – למיני הירהוּרים ודמיוֹנוֹת, הירהוּרי בּהמה ודמיוֹנוֹתיה.

 

ב    🔗

ואַף־על־פּי־כן, כּל האוֹמר: מתוּשלח מתּחילת בּריאָתוֹ היה כּךְ – אֵינוֹ אֶלָא טוֹעֶה. לשעבר, בּימי־נעוּריו הראשוֹנים, כּשהיה עדיִין בּחזקת סייח, רץ אַחרי עֶגלת אִמוֹ, מקפּץ וּמדלג להנאָתוֹ וּמשׂרְך דרכּוֹ מתּוֹךְ ריצה, היתה התּקוָה משׂחקת לפניו בּכל זהריה. מבינים ויוֹדעֵי־סוּסים חָשוּ לוֹ עתידוֹת וניבּאוּ עליו, כּי בּקרב הימים יִהיֶה סוּס יפה וּמַפליא עֵין רוֹאָיו, לתפאַרתּוֹ ולתפאֶרת בּעליו. “מוּבטחני, – כּךְ אמר עליו אַחַד המבינים, שהיה מפוּרסם בּשעתוֹ – מוּבטחני, כּי זה הקטן גדוֹל יִהיֶה, סוּס אַבּיר ושוֹטף, אשר יֵצא אָסוּר לכירכּרה מרקדה וזוֹג מקשקש בּצוָארוֹ”.

ואוּלָם נבוּאָתוֹ של אוֹתוֹ נביא לא נתקיימה. כּשגָדל הסייח ונתבּגר ונַעשׂה סוּס, נתנו עליו מתג ורסן, הוֹליכוּהוּ והביאוּהוּ לשוּק, העמידוּהוּ בּין סוּסים רבּים, העוֹמדים למכירה, הריצוּהוּ כּמה וכמה פּעמים אֵילךְ ואֵילךְ, רוּץ וָשוֹב, הציצוּ בּכל רגע לתוֹךְ פּיו וּבדקו בּשיניו, הניפוּ רגליו והתבּוֹננוּ בּפרסוֹתיו, – וכךְ היוּ הוֹלכים וּמוֹנים שבחיו, עד שמסרוּהוּ לרשוּת אחרים.

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחילוּ ימי גָלוּתוֹ הרעים והמרים, ימי עניוֹ וּמרוּדיו. תּקוּפה חדשה בּאה בּחַייו, כּוּלָה שלשלת ארוּכּה של צרוֹת וּפגָעים, של ירידוֹת מדחי אֶל דחי, של טילטוּלים וּנדוּדים מידי בּעל אֶחָד למשנהוּ, מעבוֹת עגָלה אַחַת לחברתּה. ודרךְ ארוּכּה, יגעה וּמלאה חַתחַתּים נגלתה לפניו – דרך הרים ובקעוֹת, דרך בּיצוֹת עמוּקוֹת ויון־מצוּלָה, שהוּא טוֹבע בּהם עד צוָאר, טעוּן מַשׂא לעיפה, ועל דרכּוֹ זוֹ השוֹממה מלַוה אוֹתוֹ כּל ימי חַייו מטר מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת, צליפוֹת־שוֹט וחביטוֹת־מַקל, הניתּכוֹת על ראשוֹ ועל גבּוֹ ועל ירכוֹ, נוֹקבוֹת ויוֹרדוֹת חַדרי בּטן.

 

ג    🔗

ימים רבּים היה מוֹשךְ בּעוּלָה של עֶגלת־דוֹאַר מחוּשקת בּרזל, מתרוֹצץ עמה רוּץ וָשוֹב כּמטוֹרף על־פּני דרךְ אַחַת כּבוּשה, זוֹ דרךְ־המלךְ, וּפעמוֹן גָדוֹל, טרחן ורגזן, הקשוּר ממַעל לראשוֹ, מצלצל בּאָזניו בּלי הרף וּבלי מַעצוֹר: גלי־גלין־גלָן! גלין־גלין־גלָן! אַחַר־כּךְ גָרם החטא, ונמסַר לרשוּתוֹ של אִיכּר פּשוּט, בּן־כּפר עוֹבד־אדמה, אשר העביד אוֹתוֹ בּפרךְ ומירר אֶת חַייו בּעבוֹדה קשה: בּחרישה וּבשׂדידה, בּהסעת עֵצים ואבנים, בּהוֹבלת שחת וזבל, וּבכל עבוֹדה גסה בּשׂדה, שלא היה רגיל בּה מעוֹדוֹ. משם נתגלגל ונפל בּידי צוֹעני. מיד לקחוֹ הצוֹעני למלאכתּוֹ לעשׂוֹת בּוֹ בּלהטיו ולחַנכוֹ

בּריצה על־פּי דרכּוֹ בּמיני סגוּלוֹת בּזוּיוֹת, אשר לא יִשכּחן כּל ימי חַייו עלי־אדמוֹת!… לא היוּ ימים מוּעטים עד שנפטר מפּני הצוֹעני מתּוֹךְ יִסוּרי־נפש גדוֹלים ועבר לעֵדר סוּסים, הנהוּגים למכירה, והתגלגל בּאשר התגלגלוּ הם, עד שנזדמן למַאזיפּיבקה ונמכּר שם לאִיש יהוּדי בּעל־עגָלה. אוֹתוֹ היהוּדי עגָלה משוּנה, מיוּחדת בּמינה, היתה לוֹ: ארוּכּה וּרחָבה וּכבדה, כּוּלָה מקוּשרת שלשלאוֹת של בּרזל ומקשקשת בּפעמוֹנים הרבּה, וּממַשל לָה אַפּיריוֹן מתוּח, מין סוּכּת־בּד גבוֹהה ורחָבה, הקרוּאה כּילָה. ימים רעים הגיעוּ לוֹ, בּעבדוֹ אֶת אדוֹניו היהוּדי בּעל העגָלה והכּילָה המשוּנה, ימי צרה וּמצוּקה, אשר לא היוּ כּמוֹהם לָרוֹע. רק קלָלוֹת ותוֹכחוֹת, מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת, חביטוֹת

וּצליפוֹת היוּ מנת־חלקוֹ, כּאִילוּ ירכוֹ יֶרךְ־אבנים היא, ועוֹרוֹ עוֹר־בּרזל!… הוֹי, מַה נקטה אָז נפשוֹ בּחַייו! כּמה פּעמים היה מענה בּדרךְ כּוֹחוֹ, מַרתּיע והוֹלךְ בּפיק־בּרכּים, נוֹשם ושוֹאֵף בּכבדוּת, כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ. מַרגיש היה, כּאִילו רגליו עקוּדוֹת ובבטנוֹ מין צנפה כּבדה של חוּטים נצנפת והוֹלכת, מקצרת נשימתוֹ וּמציקה לוֹ עד מות. והוּא, אדוֹניו בּעל־העגָלה, אַכזרי הוּא ולא יֵדע רחם: עוֹד פּעם ויוֹ ונוֹ ושוּב צליפת שוֹט וחביטת מַקל – שמא יוֹדעים אַתּם בשלמה הרעש הזה?

עוֹד זאת נחָמתוֹ בּעניוֹ, כּי יוֹם אֶחָד בּשבוּע היה לוֹ לאוֹתוֹ היהוּדי בּעל־העָגלה, יוֹם מכוּבּד מכּל ימים, שבּוֹ היתה הרשוּת נתוּנה לסוּסיו לעמוֹד בּמקוֹם אֶחָד ולשבּוֹת מכּל מלָאכה. יוֹם זה אֵין בּוֹ אֶלָא אכילה וּלעיסה בּלבד. כּמה פּעמים נתן מתוּשלח אֶת לבּוֹ לחקוֹר אֶת הדבר וּלהגיע עד תּכליתוֹ. קשה היה למוֹחוֹ, מוֹח־סוּס, לפתּוֹר אֶת החידה הסתוּמה הזאת: מַה נשתּנה היוֹם הזה מכּל הימים? מַדוּע אֵין נוֹהגים מנהג יפה זה בּשאָר ימוֹת השבוּע?… כּךְ הירהר מתוּשלח בּפני עצמוֹ, כּשהיה זוֹקף אָזניו למַעלה, עוֹצם עיִן אַחַת וּמציץ בּאַחרת אֶל שני חבריו הסוּסים, העוֹמדים יחד אִתּוֹ קשוּרים לכּילה ולוֹעסים להנאָתם.

 

ד    🔗

מכּילָתוֹ של היהוּדי בּעל־העגָלה עבר למכוֹנת־דישה, עבד שם עבוֹדת־פּרךְ, חָזר כּל הימים מסביב לגלגל, שׂבע לָרוֹב אָבק וּמוֹץ פּוֹרח, שבּאוּ אֶל פּיו וחָדרוּ אֶל אַפּוֹ ואֶל עַיניו, והיה כּמשוּגָע ונדהם מקוֹל רעש האוֹפנים בּלכתּם. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! מַה תּכליתוֹ של סיבּוּב זה, שאני סוֹבב וסוֹבב? – היה שוֹאֵל אֶת נַפשוֹ כּמה פּעמים וּמבקש לעמוֹד רגע. – מי חָכם, שאִיזן ותיקן סיבּוּב זה בּמקוֹם אֶחָד?”… ואוּלם לא הניחוּ לוֹ להסיח אֶת דעתּוֹ ממלאכתּוֹ ולהתעמק בּמַחשבוֹת. מאחוֹריו עמד בּן־אָדם וּמַקל־חוֹבלים בּידוֹ והרעים עליו בּקוֹלוֹ בּזה אַחַר זה: הוּ – הִי! הוּ– הִי!… “פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ! – הירהר מתוּשלח בּלבּוֹ והעיף עין מן הצד בּבעל המַקל. –מי יִתּן וראִיתי אוֹתךָ בּכךְ, כּשאַתּה קשוּר לגלגל זה, וּפלוֹני עוֹמד מאחוֹריךָ, מַצליף על גבּךָ וּמזרז אוֹתךָ, שתּחזוֹר וּתסוֹבב בּמקוֹם אֶחָד ללא טעם וּללא תּכלית!”

וסיבּוּב זה בּמקוֹם אֶחָד, בּתוֹךְ חשכת־אָבק וענני־מוֹץ, הוּא שהיה בּעוֹכריו וַעשׂאוֹ בּעל־מוּם לכל ימי חַייו. כּשיצא משם, כּבר היה כּחרס הנשבּר, כּכלי אֵין חפץ בּוֹ: עֵינוֹ האַחַת תּבלוּל בּה, השניה אדוּמה וּמלפלפת, רגליו רוֹעדוֹת וכוֹשלוֹת וכוּלוֹ גל של עצמוֹת. סוּס כּזה חַייו אֵינם קרוּאִים חַיִים, לקחוּהוּ והוֹליכוּהוּ שוּב לשוּק, אוּלי יִמָצאוּ גוֹאלים לוֹ. עמדוּ וּסרקוּהוּ וּפירכּסוּ אֶת עוֹרוֹ, קשרוּ אֶת זנבוֹ כּמשפּט הסוּסים וּמשחוּ פּרסוֹתיו בחֵלב, למַען היוֹת לָהן בּרק. אבל כּלוּם לא הוֹעילוּ בּתקנתם. אִי־אֶפשר לגנוֹב את דעת הבּריוֹת וּלנַקר את עֵיני הרוֹאִים. כאשר עינוּ אוֹתוֹ ואִילצוּהוּ, שתּהיֶה רגלוֹ רגל ישרה וקוֹמתוֹ קוֹמה זקוּפה וראשוֹ נטוּי למַעלה בּגאוַת־אַבּירים, כּן הוֹסיף לעשׂוֹת אֶת שלוֹ: הוֹריד ראשוֹ בּענותנוּת יתירה, כּפף את בּרכּיו והבליט עצמוֹתיהן, שירבּב אֶת שׂפתוֹ התּחתּוֹנה למַטה, ליפלף בּעֵינוֹ האדוּמה והוֹריד דמעה… לא, סוּס אשר כּזה לא יִהיוּ עוֹד קוֹפצים עליו! הלָלוּ, שעמדוּ אֶצלוֹ להתבּוֹנן אֵלָיו, גם הבּט לא הבּיטוּ אֶל פּיו, אֶלָא סטרוּ לוֹ בּידוהם על לסתוֹתיו, ירקוּ לוֹ בּפניו וכל־עוּמַת שבּאוּ כּן הלכוּ. אָמנם נמצא לוֹ גוֹאֵל אֶחָד בּין העוֹברים והשבים, אבל זה לא נתן עֵיניו בּוֹ, אֶלָא בּעוֹרוֹ. לא עוֹד, אֶלָא שמיד הירהר חרטה בּדבר. חָשב וּמצא, כּי כּל הענין כּוּלוֹ אֵינוֹ כּדאי לוֹ: עוֹר מרוּסק זה אֵינוֹ שוֹוה בּכל הטוֹרח המרוּבּה, שפּוֹשטי־נבלוֹת עתידים לטרוֹח בּוֹ.

ואוּלָם רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת אֶת מתוּשלח בּשׂיבה טוֹבה – זימן לוֹ אֶת כּתריאֵל שוֹאֵב־המים.

 

ה    🔗

עד עכשיו היה כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, יהוּדי רחַב־גֶרם, שחוֹטמוֹ חָרוּם וּפנים שׂעירים כּוּלָם, עוֹסק בּמלאכתּוֹ יחידי ועוֹשׂה שתּי שליחוּיוֹת בּבת אָחָת: של שוֹאֵב־מַיִם ושל סוּס. כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ היה ממַלא חביתוֹ מַיִם והוּא עצמוֹ היה מטלטל אוֹתה מבּית לבית להשקוֹת ממנה אֵת כּל העיר. ואַף כּי היה כּתריאֵל עני מדוּכּא וּמימיו לא אָכל לחם לשׂוֹבע, מכּל מקוֹם לא קינא בּאִיש על־פּני האדמה. ורק כּשהיה רוֹאה אָדם נוֹסע ונוֹהג בּסוּס, היה מתעכּב בּדרכּוֹ, עוֹמד וּמַבּיט אַחריו שעה ארוּכּה, עד שזה היה נעלם מעֵיניו. כּל מַשׂא־נַפשוֹ בּחַיִים היה, כי יעזרהוּ אלוֹהים ויגיעֵהוּ לקנוֹת סוס למלאכתּוֹ. ואוּלָם כּכל אשר חָשׂךְ משׂכרוֹ וקבץ על־יד וצירף פּרוּטה לפרוּטה, לא הספּיק רכוּשוֹ, עמַל שנים רבּוֹת, כּדי קניית סוּס. ואַף־על־פּי־כן לא התעצב כּתריאֵל אֶל לבּוֹ ולא התיאֵש מן הרחמים. לא עבר אַף יוֹם אֶחָד מימי השוּק בּלי אשר יֵצא להתהלךְ בּין הסוּסים הרבּים, העוֹמדים למכירה, להסתּכּל בּהם וליהנוֹת מזיוָם. וּפעם אַחַת, כּשהתהלךְ בּשוּק אֵילךְ ואֵילךְ, ראה פּתאוֹם סוּס עלוּב וּמדוּלדל, אָבל וּכפוּף־ראש, בּלא מתג ורסן, עוֹמד יחידי בּקרן־זוית, – ועמד אֶצלוֹ. לבּוֹ ניבּא לוֹ, כּי הסוּס הזה נוֹצר בּשבילוֹ.

וכךְ היה. בּעליו לא הרבּוּ בּמחירוֹ ולא עמדוּ על המקח. לא היו רגָעים מוּעטים וכתריאֵל לָקח אֶת הסוּס וּמיהר עמוֹ אֶל בּיתוֹ שׂמח וטוֹב־לב. כּשהגיע לביתוֹ, עמד מבּחוּץ ודפק על הדלת. יצאה אִשתּוֹ לקראתוֹ דחוּפה וּמבוֹהלת.

– אוֹיה, מַה זה בּידךָ?

– סוּס, כּשם שאני יהוּדי, סוּס!

שׂמחָתם של כּתריאֵל ואִשתּוֹ גָדלה כּל־כּךְ, שלא יכלוּ למצוֹא מקוֹם, שיִהיֶה ראוּי והגוּן לסוּסם. אִילמלא בּוֹשוּ מפּני השכנים אשר מסביב, היוּ מַכניסים אוֹתוֹ לביתם וקוֹבעים לוֹ דירתוֹ בּתוֹכם. תּוֹךְ כּדי רגע הוּבא תּבן וּמספּוֹא, וכתריאֵל ואִשתּוֹ עמדוּ מנגד וזנוּ עֵיניהם בּסוּסם בּשעת אכילתוֹ.

גם השכנים נאספוּ וּבאּוּ לראוֹת בּמַחזה. הלָלוּ עמדוּ והלעיבוּ בּסוּס המשוּנה, שהביא כּתריאֵל מן השוּק, התלוֹצצוּ עליו, שיננוּ לשוֹנם וּבידחוּ אֶת דעתּם, כּמנהג הכּתריאֵלים מעוֹלָם. זה אָמַר: אֵין זה סוּס, אֶלָא פּרד. וזה אָמַר: לא פּרד, אֶלָא חָתוּל. וּבא השלישי והכריע בּיניהם ואָמר: לא פּרד ולא חָתוּל, אֶלָא רוּחַ, רוּחַ הוּא ולא בּשׂר!…

כּמה ימי שני חַייו? – שוֹאֵל האֶחָד.

מתּוֹךְ ריסי עֵיניו ניכּר, שזקן מוּפלָג הוּא.

חוֹששני ששנוֹתיו כּשני חַיֵי מתוּשלח.

– מתוּשלח!

וּמאָז קראוּ לוֹ מתוּשלח, וזה שמוֹ עד היוֹם הזה.

 

ו    🔗

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ בּאה תּקוּפה חדשה בּחַיֵי

מתוּשלח. ימים טוֹבים וּנעימים הגיעוּ לוֹ בּבית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אשר כמוֹהם לא ראה מעוֹלָם, ואפילו בּאביב ילדוּתוֹ הרחוֹקה. ראשית, משום מלאכתּוֹ הקלה. מלָאכה זוֹ כּשׂחוֹק היא בּעֵיניו, כּאַיִן וּכאֶפס. וכי יֶש לךָ מלָאכה קלה מזוֹ – לטלטל חָבית בּרשוּת הרבּים ולעמוֹד אֵצל כּל בּית וּבית? ושנית, משוּם בּעליו. אדוֹנוֹ זה החָדש, כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, אִיש יקר הוּא, שאֵין דוּגמתוֹ בּמציאוּת. וכי ראִית מימיךָ אָדם מן היִשוּב, אשר לא יניף מַקל על בּהמתּוֹ, לא ירים קוֹל עליה ולא יִגע בּה אפילוּ בּאֶצבּע קטנה? ואכילתוֹ שהוּא אוֹכל כּאן אַף היא ראוּיה לשבח. אָמנם שיבּלי־שוּעל לא ראה עדיִין בּבּית הזה, אבל מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לוֹ שיבּלי־שוּעל, ושינַיִם אֵין לוֹ בּפיו? וכי לא יפה מהן שבעתים עביט השוֹפכין עם פּירורי הלחם המרוּכּכים, שאֵשת כּתריאֵל מַגישה לוֹ בּכל עֶרב בּסבר פּנים יפוֹת? מי שלא ראה אֶת אֵשת כּתריאֵל, כּשהיא עוֹמדת על מפתּן בּיתה לפנוֹת עֶרב, חוֹבקת ידיה על לבּה ונהנית מזיו פּניו של מתוּשלח בּשעת אכילתוֹ, לא ראה מַחזה מעוֹרר־לב מימיו. משמַגיע לילה, עוֹמדים כּתריאֵל ואִשתּוֹ וּמַציעים לסוּסם מעט קש בּפרוֹזדוֹר בּיתם, למַען יֵרךְ לוֹ משכּבוֹ ותערב עליו שנתוֹ. ויֵש אשר יקוּמוּ בּחצי הלילה ויֵצאוּ בּלָאט אֶל הפּרוֹזדוֹר לראוֹת אֶת שלוֹם מתוּשלח וּלהתבּוֹנן, אִם לא בּאוּ, חָלילה, גנבים וגנבוּהוּ משם. בּבּוֹקר בּבּוֹקר מַשכּיּם כּתריאֵל עם עלוֹת השחר ועוֹמד לאסוֹר אֶת מתוּשלח אֶל החָבית, מטפּל בּו בּזהירות יתירה וּמַראֶה לוֹ פּנים שׂוֹחקוֹת, יוֹשב בּעגָלה ונוֹסע אל הנהר לשאוֹב מים. אוֹתה שעה דעתּו של כּתריאֵל זחוּחָה בּיוֹתר, והריהוּ מרים אֶת קוֹלוֹ וּמזמר בּפני עצמוֹ בּניגוּן משוּנה:

– אַשרי האִיש אשר לא הלךְ…

כּלוֹמַר, מַה טוֹב וּמַה נעים לאִיש יהוּדי שוֹאֵב־מים, אשר סוּס לוֹ ואֵינוֹ צריךְ לילךְ בּרגל. ואַחרי אשר מילא אֶת החָבית מַיִם, שוּב אֵינוֹ יוֹשב בעגָלה, אֶלָא הוֹלךְ מאַחריה, מחַמר אַחַר סוּסוֹ, בּוֹס אִתּוֹ יחד בּטיט־חוּצוֹת, מנַענע שוֹטוֹ בּאַויר וּמזרזוֹ בּדברים רכּים: “נוּ, מתוּשלח, הרימה פּעמיךָ, בּמחילה מכּבוֹדךָ!”

וּמתוּשלח מרים רגליו בּכבדוּת, פּוֹסע בּתוֹךְ הבּיצה, מנַענע ראשוֹ מחמת זקנה, מעיף עין מן הצד בּבעליו וּמהרהר בּלבּוֹ: “מיוֹם שעמדתּי על רגלי לא אִינה המקרה לידי לעבוֹד אֵצל בּריה משוּנה כּזוֹ!” רגע הוא נמלָך בנַפשוֹ, וּפתאוֹם הוּא מַרתּיע רגליו לאחוֹריו וּמתעכּב בּתוֹךְ הבּיצה, בּכוונה גלוּיה, כּמנַחש ואוֹמר: “הבה אֶעמוֹד ואֶראֶה, מַה יִהיוּ דבריו של זה עכשיו?” ראה כּתריאֵל, כּי עמד סוּסוֹ מלכת, מיד עמד גם הוּא והתחיל חוֹזר מסביב לחָבית, מתבּוֹנן בּאוֹפני העגָלה, תּוֹהה על סדניה וחבליה ואֵינוֹ יוֹדע מנוּחה בּנַפשוֹ. אוֹתה שעה הוֹפךְ מתוּשלח אֶת ראשוֹ אֶל אדוֹניו, מסתּכּל בּו בּעין אַחַת, מנַענע שׂפתיו ונראֶה כּמלגלג עליו:

“אַךְ טיפש הוּא, שוֹאֵב־מַיִם זה! כּמוֹהוּ כּבהמה לכל דבר, כּסוּס, כּפרד!”…

 

ז    🔗

ואוּלָם הימים הטוֹבים לא אָרכוּ. בּיקש מתוּשלח לישב בּשלוָה לעֵת זקנתוֹ בּבית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם – קפץ עליו רוֹגזם של ילדי בּעליו וילדי השכנים וּשאָר תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם.

כּבר בּיוֹם הראשוֹן, כּשראוּהוּ ילדי כּתריאֵל בּפרוֹזדוֹר בּיתם, מיד התחילו להתנַכּל אֵלָיו ולהציק לוֹ עד היכן שידם מַגעת. לא משׂנאָה עשׂוּ לוֹ כּךְ. אַדרבּה, אַהבה רבּה אהבוּהוּ ונַפשם נקשרה בּנַפשוֹ למן הרגע הראשוֹן. ואוּלָם אַהבתם זוֹ היא שנהפכה לוֹ לרוֹעֵץ והביאה עליו כּלָיה. לוּא ידעוּ לרחם עליו מעט תּחת אַהבתם אשר אהבוּהוּ!…

כשנכנַס מתוּשלח לפּרוֹזדוֹר, היתה ראשית מלאכתּם של ילדי כּתריאֵל לנַסוֹתוֹ בּאֵין רוֹאִים ולעמוֹד על אָפיוֹ, אִם מַרגיש הוּא כּאַחַד האָדם? עמדוּ ונגעוּ לוֹ בּמַקל נגיעה קלה בּעוֹרוֹ – לא כּלוּם. גירדוּ בּציפּרניהם אֶת רגליו – לא כּלוּם. תּקעוּ לוֹ על אזנוֹ – לא כּלוּם. ורק אַחרי שניסוּהוּ בּגבעוֹל של קש על התּבלוּל שבּעֵינוֹ, ראוּ ונוֹכחוּ, כּי אָמנם מַרגיש הוּא כּאַחַד האָדם, לפי שמיצמץ בּעין זוֹ וניענע ראשוֹ לכאן וּלכאן, כּמתעוֹרר ואוֹמר: “אַל, בּנַי! נסיוֹן זה לא לרצוֹן הוּא לי!” מכּיוָן שכּךְ, פּישפּשוּ וּמצאוּ שבט של מַטאטא ועמדוּ וּנעצוּהוּ לתוֹךְ מַעמַקי חוֹטמוֹ. מיד קפץ מתוּשלח כּנשוּךְ־נחש והתחיל סוֹבב בּמקוֹמוֹ כּמטוֹרף, סוֹבב וּמזוֹרר. פּרץ כּתריאֵל מן הבּית והרים קוֹל־זוָעוֹת:

– שקצים! עוֹכרי יִשׂראֵל! מה עשׂיתם לסוּס? אֶל החדר לכוּ, בּנים מַשחיתים, ריקנים שכּמוֹתכם!

נשׂאוּ הילָדים אֶת רגליהם ונמלטוּ על נַפשם וּבאוּ אֶל החדר, הוּא בּית תּלמוּד־התּוֹרה.

 

ח    🔗

שם, בּבית תּלמוּד־התּוֹרה, היה נַער אֶחָד, ראוּבלי שמוֹ, נַער שוֹבב וּפרוּע וּמשוּלָח לנַפשוֹ, שדרכּוֹ תּמיד להזיק. נַער זה אפילוּ אִמוֹ אָמרה עליו: “אַל יִרבּו כּמוֹתוֹ בּיִשׂראֵל!” ידוֹ היתה בּכּל, ויד כּל בּו. לא היה מקוֹם בּכל העיר, אשר לא הגיע אֵלָיו ראוּבלי. אֶל כּל המַחבוֹאִים חָדר, אֶל כּל המַרתּפים והעליוֹת, אֶל כּל החוֹרים והסדקים. לא היתה נפש חַיה, אשר לא פּגעה בּה יד ראוּבלי. כּל הימים היה רוֹדף אַחרי תּרנגוֹלוֹת, מַחריד אַוָזים ממקוֹם מַרעיתם, רוֹכב על־גבּי עזים, מענה חתוּלים, מַכּה כּלָבים, מתעלל בּחזירים, ודרכּוֹ תּמיד בּסוּפה וּסערה, בּרעם וּברעש וּבקוֹל צוָחָה. המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אִמוֹ, המַלקוּיוֹת אשר ספג מידי מלמדוֹ בּבית תּלמוּד־התּוֹרה וּסטירוֹת־הלחי אשר קיבּל מידי זרים בּחוּץ – כּוּלָן היוּ ללא הוֹעיל, והקלָלוֹת הנמרצוֹת אשר קיללוּהוּ אָבדוּ בּתּוֹהוּ. ראוּבלי זה היה כּספוֹג, שסוֹפג אֶת הכּל. דוֹמה, זה עתּה הכּוּהוּ לחי, זה עתּה התמוֹגג בּדמעוֹת, הסיבּוֹת עֵיניךָ ממנוּ – והנה כּבר קפץ ראוּבלי ממקוֹמוֹ, שלח לָשוֹן אַחריךָ, עשׂה שׂפתיו כּמין דוּבדבן, אוֹ נפח לחָייו כּשתּי שלפּוּחיוֹת הלָלוּ. וּלחָייו היוּ אדוּמוֹת תּמיד, וכוּלוֹ שׂמח ועליז. מַה לוֹ וּלאִמוֹ העלוּבה, אִשה אַלמנה, עניה וסוֹעֵרה, המתענה בּצר וּבמצוֹק, ונהרגת על כּל פּרוּטה, כּדי לסַפּק למלמדוֹ אֶת שׂכר־לימוּדוֹ בּבית תּלמוּד־התּוֹרה? אֵין זה עסקוֹ!

כּשבּאוּ ילדי כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם וּבישׂרוּ בּשׂוֹרה בּבית תּלמוּד־התּוֹרה, כּי אביהם הביא סוּס מן השוּק, ושם הסוּס מתוּשלח, קפץ ראוּבלי על הסַפסל, קינח אֶת חוֹטמוֹ בּשתּי ידיו אַחַת הנה ואַחַת הנה וקרא בּקוֹל רם:

– ילָדים, כּבר יֶש לָנוּ כּינוֹר!

להוֹדיעכם, שראוּבלי אוֹהב נַגן היה והתאַוָה כּל ימיו לכינוֹר. כּשהיה שוֹמע קוֹל מנַגנים, היתה נַפשוֹ כּלה ויוֹצאת. וּמלבד

זאת, קוֹל נאֶה היה לוֹ, וידע אֶת כּל הניגוּנים בּעל־פּה. נדר נדר בּלבּוֹ, כּי כּאשר יִגדל ויִהיֶה לאִיש, יִקנה כּינור לעצמוֹ וינַגן בּוֹ כּל הימים וכל הלילוֹת. לפי־שעה עשׂה לוֹ כּינוֹר קטן של עֵץ וּמתח עליו חוּטים, שישמשוּ לוֹ בּמקוֹם מיתרים. ראתה אִמוֹ ושפכה אֶת כּל חמתה על ראשוֹ:

– כּלי־זמר תּהיֶה בּאַחריתךָ? אַל אֶזכּה לראוֹתךָ בּכךְ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

לפנוֹת עֶרב, כּשנפטרוּ הילָדים מפּני רבּם חַיִים־חָנה המלמד, הלכו כּוּלָם אֶל בּית כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם לקבּל אֶת פּני מתוּשלח. ראוּבלי היה הראשוֹן, אשר השמיע אֶת דעתּוֹ, כּי הסוּס הזה סוּס טוֹב הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. נתוֹן יִתּן מזנבוֹ שׂערוֹת הרבּה עד בּלי די.

אִם אֵינכם מַאמינים – הנה לָכם האוֹת הראשוֹן.

וּראוּבלי התגנב ועמד מאחוֹריו של מתוּשלח והתחיל תּוֹלש שׂערוֹת מזנבוֹ. כּל זמן שתּלש ראוּבלי שׂערוֹת בּוֹדדוֹת, אַחַת אָחָת, עמד מתוּשלח בּמנוּחה, לא נע ולא זע, כּמַעביר על מידוֹתיו ואוֹמר: “בּשׂערה אַחַת של זנבי אַתּה רוֹצה? אֵין אני מצרי־עין. בּאמת אָמרוּ: זה נהנה וזה לא חָסר”… ואוּלָם כּאשר שלח ראוּבלי אֶת ידוֹ אֶל זנַב הסוּס והתחיל תּוֹלש ממנו קווּצת שׂערוֹת מלוֹא הכּף, רגז מתוּשלח ונתמַלא חימה, כּמתמַרמר ואוֹמר: “כּיוָן שניתּנה רשוּת לחזיר…” וּבלי חשוֹב מַחשבוֹת הרבּה הרים אֶת רגלוֹ האחוֹרית וּבעט בּשיניו של ראוּבלי והכּה לוֹ בּפרסתוֹ על פניו ושיסע אֶת שׂפתוֹ לשנים.

– כּךְ נאֶה לָךְ, רעם הממַני! כּךְ יאֶה לָךְ, שבר הָשבּרתּי! כּן יאֹבדו כּל שׂוֹנאַי, אַללי לי!

כּךְ קוֹננה אמוֹ של ראוּבלי, אַסנה התּרנגוֹלָנית, שׂמה תּחבּוֹשת על שׂפתוֹ המשוּסעת, בּכתה, ספקה כּפּיה, רצה אֶל חיֶינה הרוֹפאת והרעישה שמַיִם בּזעקתה.

 

ט    🔗

ואוּלָם ראוּבלי הוּא נַער העשׂוּי לבלי חָת: כּל מַכּה לא תּבעתהוּ וכל חץ לא יִפגע בּוֹ. לא היו ימים מוּעטים וּשׂפתוֹ המרוּסקה הבריאָה והפּצע נמחָה כּלא היה. מכּיוָן שכּךְ, רחש לבּוֹ דבר חָדש: כּל נַערי תּלמוּד־התּוֹרה חַייבים להיקבץ שנית אֶל פּרוֹזדוֹר בּיתוֹ של כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם, להוֹציא משם אֶת מתוּשלח ולרכּוֹב עליו בּרחוֹבה של עיר לעֵין השמש. מתי יִהיֶה האוֹת הזה? הכּל מוֹדים, כּי אֵין לךָ יוֹם הגוּן לכךְ כּיוֹם השבּת, בּשעה שאַחַר הסעוּדה, עֵת הכּל עוֹלים על משכּבם לישוֹן שינה של צהרים. אוֹתה שעה עוֹמדת כּתריאֵליבקה ריקה ועזוּבה ושוֹקטת, ואִיש לא יֵראֶה בּרחוֹבוֹתיה. גנבים כּי יבוֹאוּ אָז אֵליה, וגָנבוּ דים, וניצלו את כּל בּתּיה, ואֵין פּוֹצה פּה כּנגדם. אָמנם נמצא נַער אֶחָד בּין נַערי תּלמוּד־התּוֹרה אשר עמד ושאל שאלה חמוּרה: “אֵיךְ אֶפשר לוֹ ליהוּדי לרכּוֹב בּשבּת?” ענה ראוּבלי ואָמַר לוֹ: “וכי רכיבה יֶש כּאן? הלא אֵין זה אֶלָא שׂחוֹק ושעשוּעים בּלבד!”

הגיע יוֹם השבּת עם צהרים. כּל אַנשי העיר גָמרוּ סעוּדתם ועלוּ על משכּבם לישוֹן, וגם כּתריאֵל ואִשתּוֹ בּתוֹכם. התגנבוּ הנערים ונכנסוּ בּחשאי אל פּרוֹזדוֹר בּיתוֹ של שוֹאֵב־המַיִם, וּראוּבלי עמד לפרכּס אֶת מתוּשלח, ליפּוֹתוֹ ולקשטוֹ בּכל מיני קישוּטים. ראשית כּל, קרב אֶל רעמתוֹ וּקלָעה מַעשׁה מקלעת, עשׁה אוֹתה קווּצוֹת־תּלתּלים וגבעוֹלי קש שזוּרים בּתוֹכן, אַחַר־כּךְ חָבש לוֹ לראשוֹ מין מצנפת עשׂוּיה נייר לָבן וקשר אוֹתה לצוָארוֹ בּדלילי חוּטים. ואַחרי כּכלוֹת הכּל, תּלה לוֹ מַטאטא מאחוֹריו, כּדי שיִהיֶה זנבוֹ אָרוֹךְ ונאה יוֹתר. וּמיד התחילוּ הנערים מטפּסים ועוֹלים כּוּלָם על גבּי מתוּשלח בּזה אַחַר זה. הלָלוּ יוֹשבים על גבּוֹ, והלָלוּ נתלים בּוֹ מאחוֹריו, והנחשלים, שלא מצאו לָהם מקוֹם פּנוּי מלמַעלה, מצדדים והוֹלכים משני עבריו, מזרזים אוֹתוֹ, שוֹרקים לוֹ, מנַענעים לוֹ ידיהם וּמזמרים לוֹ זמר:

כָכָה יֵעָשֶׁה לַסּוּס אֲשר רְאוּבֶלִי חָפֵץ בִּיקָרוֹ!

וּמתוּשלח, שלא היה מן הזריזים בּיוֹתר, לא נחפּז לָלכת, אֶלָא פּסע פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד אגוּדל. ראשית, מַה לוֹ למַהר? יֶש לוֹ שהוּת. ושנית, הלא יוֹם שבּתוֹן היוֹם הזה! קצרה רוּחוֹ של ראוּבלי והתחיל דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ בּרגליו, מאִיץ בּוֹ וּמַבהילוֹ בּידיו וצוֹוח אֶל הנערים, ההוֹלכים בּעקבוֹתיו, בּכל מַאמַצי כּוֹחוֹ:

– יִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם! לָמה תּחרישוּ?

וּמתוּשלח עדיִין מתנַהל לאִטוֹ, פּוֹסע מתּוךְ

יִשוּב־הדעת, מזיז רגליו בּעצלתּים וּמהרהר בּפני עצמוֹ: “הנח לָהם לשוֹבבים אֵלה, יִתהוֹללוּ עד אשר תּקוּץ נַפשם”…

ואוּלם כּשהתחילוּ הנערים להציק לוֹ בּיוֹתר וּלענוֹתוֹ, לזרזוֹ בּמַגע יד ורגל וּלדפקוֹ מאחוֹריו, נתעוֹרר גם מתוּשלח והחיש צעדיו, וּכשהתחיל מתוּשלח להחיש צעדיו, נתעוֹרר המַטאטא, הקשוּר מאחוֹריו, וסטר לוֹ על רגליו. נזדרז מתוּשלח והתחיל רץ בּמהירוּת יתירה – נזדרז גם המַטאטא והתחיל סוֹטר לוֹ בּחָזקה, בּזה אַחַר זה. כּעס מתוּשלח והתחיל מקפּץ וּמדלג. זחה דעתּם של הנערים מאוֹד, וּראוּבלי מנַתּר וקוֹפץ על גב הסוּס המבוֹהל וצוֹוח בּקוֹל: הוֹפּ־הוֹפּ־הוֹפּ! וכךְ היוּ מנַתּרים כּוּלָם, עד שהתחילוּ צוֹנחים ונוֹפלים לָאָרץ אֶחָד אֶחָד. ראה מתוּשלח כּי היתה הרוָחָה, הרים רגליו והתחיל רץ כּמטוֹרף, בּלי הבּיט לפניו, שוֹטף ועוֹבר הלאה־הלאה, והמַטאטא אַחריו. וכךְ היה רץ שעה ארוּכּה, עד שהרחיק מאוֹד ועבר אֶת בּתּי־הריחַיִם והגיע אֶל מחוּץ לָעיר.

ראוּ ילדי הרוֹעים סוּס משוּנה רץ בּשׂדה וּמצנפת של נייר על ראשוֹ, נזעקוּ אֵלָיו כּוּלָם ורדפוּ אַחריו בּחבוּרה, התנַפּלו עליו במַקלוֹתיהם ושילחוּ בּוֹ אֶת כּלביהם הרעים. והלָלוּ, כּלוֹמַר הכּלָבים, כּיוָן שניתּנה לָהם רשוּת להשחית, מיד הדבּיקוּהוּ, כּיתּרוּהוּ מכּל העברים, הרדיפוּהוּ ושלחוּ בוֹ אֶת שיניהם הטוֹרפוֹת לשסעוֹ חָי. אֵלה דבקוּ בּרגליו ואֵלה פּערו פּה והעמיקוּ שן בּגרגרתּוֹ. נפל מתוּשלח מלוֹא־קוֹמתוֹ, נשתּטח לפניהם על הקרקע והתחיל לנַחר בּגרוֹנוֹ. התעללוּ בּוֹ הכּלָבים עֵת רבּה, עד אשר נפח אֶת נַפשו.

 

י    🔗

ממחרת יוֹם השבּת קיבּלוּ נַערי תּלמוּד־התּוֹרה אֶת גמוּלם כּכל חַטאתם. לא די להם שחָזרו לביתם אַחרי נפילתם מוּכּים וּפצוּעים וּמרוּסקי־אברים, אֶלָא ששׂבעוּ מַכּוֹת־לחי מידי אבוֹתיהם וספגוּ מַלקוּת מידי חַיִים־חָנה מלמדם. ויוֹתר מכּוּלָם לָקה ראוּבלי, לפי שכּל הנערים הלוֹקים בּכוּ בּשעת ענשם ורצוּ אֶת עווֹנתם בּדמעוֹת, ואִילו ראוּבלי קיבּל מַלקוּת מתּוֹךְ צחוֹק. כּעס עליו חַיִים־חָנה המלמד והרבּה מַלקוּיוֹתיו על אַחַת שבע. אבל כּאשר הוֹסיף חַיִים־חָנה המלמד להלקוֹתוֹ, כּן הוֹסיף ראוּבלי לצחוֹק, וכאשר הוֹסיף ראוּבלי לצחוֹק, כּן הוֹסיף חַיִים־חָנה המלמד להלקוֹתוֹ. והגיע הדבר לידי כּךְ, שחַיִים־חָנה המלמד עָזב את הרצוּעה ועמד אַף הוּא לצחוֹק. ראוּ התּלמידים אֶת רבּם צוֹחק, וצחקוּ כּוּלָם. והיה הצחוֹק גדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי נאֶספוּ כּל השכנים אשר מסביב לתלמוּד־התּוֹרה, אנשים ונשים וטף, וּבאוּ ועמדוּ על מפתּן הבּית, מַבּיטים וּמשתּאִים ושוֹאלים בּצחוֹק אַף הם:

– מַה זה? מַה הצחוֹק הזה לָכם?

ולא יכוֹל אִיש להשיב לָהם דבר, כּי תּקף עליהם הצחוֹק מאוֹד.

ורק שני אנשים נמצאוּ אָז בּכתריאֵליבקה, אשר גָלָה צחוֹק מעל פּיהם: שני אֵלה היוּ כּתריאֵל שוֹאֵב־המַיִם ואִשתּוֹ הכּתריאֵלית. יֶלד כּי יֶחלה בּבּית וימוּת על־פּני הוֹריו, לא יִספּדוּ לוֹ ולא יִבכּוּ אוֹתוֹ כּל־כּךְ, כּאשר ספדוּ וּבכוּ כּתריאֵל ואִשתּוֹ על אבדתם הגדוֹלה, אבדה שאֵינה חוֹזרת, על סגוּלָתם וּמַחמַד־עֵינם, על מתוּשלח הזקן, אשר נספּה בּלא עֵת.