[א] 🔗
“צפונות ואגדות” – המקיף בספרי מי"ב, כדי שליש של יצירתו כולה המשולשת: מאמרים, סיפורים, אגדות. בחלקו, אך רק בחלקו, מקביל – לפי החומר – לכינוס הטכסטים של “ממקור ישראל”. גם כעבודות הקבילו השניים בחלקם זה לזה: ידו האחת של הסופר עשתה בכינוס, וידו האחרת, לכאורה, בעיבוד; ולאמיתו של דבר, בהשלמה שלשם חיפוש, כפי שעוד אנסה להסביר.
משותף לשני האוספים היא שיטת החלוקה וההסדרה: גם ספר “צפונות ואגדות” מתחיל ב“בראשית”. העיקר: משותפת לשניהם מידתו של המאסף והבונה בנייניו, של שימוש “בלעדי” בחומר ראוי לבחירה, לכינוס ולעיבוד; “צפונות ואגדות” רובו ככולו, כמו “ממקור ישראל”, מצורף ערכים־ערכים וזאת מלבד מידת־היצירה שחלה בכל יחידה ויחידה, בבחינת “ערך מוסף”. ההבדל – ושוב, ראש וראשונה ביחס לחומר – הוא במידה יתירה של חופש שנקט בו בבחירת הסיפורים של “צפונות ואגדות”.
מקורות “ממקור ישראל” הם, כפי שהדגשתי חזור והדגש, מקורות עממיים, ועבריים, שלמן הימים אשר אחרי התלמוד עד לימי החסידות ועד בכלל. ב“צפונות ואגדות” הכניס מי“ב גם עשרות עיבודים על־פי התלמוד גופו; אפילו השתמש ברמזים מקוטעים שבתנ”ך והוציא מתוכם גרעין אגדי. הואיל והחומר כולו עבר דרך המסננת הלשונית שלו ולא ניתן בלשון המקורות, יכול היה להשתמש גם באגדות ובמסורות שנמסרו במקורם ביוונית, בארמית, בערבית ובאידיש.
לכשנעמיד זה מול זה את שני האוספים ונשווה אותם לפי סימנים חיצוניים אפילו, – אזי נגדיר, עוד הפעם, את “ממקור ישראל” כעין שיחזור של “ספר מעשיות ישראל” אשר העם מסיבות בלתי־תלויות בו לא הגיע מעצמו להקמתו ולעיצובו; ואילו “צפונות ואגדות” היא הצגת אגדת־ישראל לא רק על מועדיה וגלגוליה, אלא על נפשה, כפי שחזה אותה בעל החזיונות מנפשו הוא.
[ב] 🔗
מה עורר במי“ב את היצר ואת הדחף לחזור ולסַפּר, ולא להסתפק בחומר כשהוא לעצמו? אפשר לטעון –– לגבי אותם סיפורי־אגדה שכינוסם־כלשונם בא ב”ממקור ישראל" ובמישנה־מתן, בלשונו הוא, ב“צפונות ואגדות”: הטכסטים במקורותיהם הם לעיתים דלים למדי. הרי גם מסירתם במקומותיהם – ששם מצאם ומשם העתיקם – על־פי־הרוב (להוציא ספרי־מעשיות מפורשים) אינה אלא ארעית; ולא מעטים מסופרי־קודש ששמרו לנו עליהן, אך לא עמדו על טיבן והביאו את אשר הביאו בהקשר אחר ובשירות נושאיהם־מגמותיהם הם. לא נמעיט דמותם; מה גם שבכינוסם הם מהווים נכס אשר אין ערוך לו, ובו בכינוס גם תומך דבר אחד בשני ומַשלים קטע אחד את השני. אך המשורר אשר במי“ב לא אמר די בכך. הוא גם שאף לשלימותה – פירוש הדבר לעיתים גם השלמתה – של היחידה האגדית הבודדת. המגמה השירית, בלתי מפורשת אך שקופה, היתה כפולה: מן הצד האחד לשמור על המקורות ועממיותם, הווה ואמר: שלא להכניס בהם אשר אין בהם: ומן הצד השני לנסות לגלות מתוכם את כל הנסתר והחבוי בהם, היינו לגאול אותם ואת אמיתם. מי”ב ראה ב“צפונות ואגדות” את יצירתו הראשית, והיא בו־בזמן האחת ביצירותיו שאיננה אישית־אך־אישית.
מדרכו־בעיבוד יתחוור לנו משהו תוך כדי השוואה עם מעשי אחרים שעשו אף הם בחומר האגדי בדרך העיבוד. בשיחה הקודמת השוויתי את “ספר האגדה” לביאליק ורבניצקי עם “ממקור ישראל”; נביא איפוא גם כאן מקבילת־מה של ביאליק תחילה: עיבודו השירי ב“ויהי היום” של סיפורי־עם קלאסיים בלשון־מקרא סיפורית, נקייה ובלתי־מכבידה. ביאליק ב“ויהי היום” הוא משורר־אגדות, הוא מסַפּר על־פי העם בפנותו אל העם; רצונו גם לשעשע והוא עצמו משועשע. נסיונו שנעשה כבר קלאסי נשאר אמנם מוגבל למספר מצומצם של עלילות־עם, אך עשוי היה להראות דרך לבאים אחריו.
נסיון־עיבוד אחר, ואשר קדם הן לביאליק והן למי“ב, הוא זה של זאב יעבץ אשר ב”שיחות מני קדם" (וב“שמועות מני קדם”) עיבד בעיקר אגדות תלמודיות והפך אותן, בדרך אספני המערב, לבדיות, לסיפורי בדיה ומשל. “שיחות מני קדם” הוא ספר נפלא, לא אוכל לדבר עליו בלי התרגשות, הוא היה גם אחד הספרים העבריים הראשונים שקראתי בימי נעורי, ואבי, אשר רחש כבוד רב למסַפּר יעבץ (רק מן ההיסטוריון השמרני הסתייג) נתן אותו בידי – ממש במקביל לאגדות האחים גרים שקלטתי באותו גיל – ולא מצאתי אז ביניהן כל חַיץ. “חולדה ובור” בעיבודו של יעבץ (הוא קורא לאגדה בשם “חלדאי וברורית”) לא עוד כלגנדה, כאבטיפוס המרומז בתלמוד, אלא כמעשייה בעלת נשימה ארוכה יותר, אשר בה ניתן לעלילה בלתי־משתכחת להאיר דבריה.
השוואת השניים, יעבץ וביאליק, אל מי“ב תראה לנו אותו – אם נצטמצם באותן עלילות ספורות המזדמנות אצל אחד מהם וחוזרות אצלו – הולך בדרך אחרת. תנאי מוקדם אצל שלושתם, הייתי אומר, היא המידה התנ”כית, היינו החזרת החומר שנמסר בלשון־חכמים או מושפע במסירתו הראשונה מלשון־חכמים, אל מידה סיפורית קדומה יותר, אף מרחיבה יותר. אך מי“ב שומר על הצמצום גם בלבוש המקראי. זאת ועוד: ביאליק בדורו כיעבץ בדורו – וכבר נגעתי בכך – הבליטו את הצד הכללי שבעלילה הספציפית, כך שהדברים יצאו שווים לכל נפש ובמיוחד לנפש הילד; שעה שמי”ב גם באגדתו פונה אל נפש היחיד אשר רק לפרקים תהיה אחת גם עם נפש הילד.
[ג] 🔗
לפני שאמשיך ארשה לי סטייה – מחוייבת הנושא. אגדה מה היא? תשובתי שידעתיה בלא יודעים עוד כנער, והיום חושבני שאני מסוגל גם להוכיחה: אגדה היא אמת. קודם־כל אמת פשוטה־כמשמעה: הגורמים העל־טבעיים והדמיוניים, המצויים לעיתים כה קרובות בבדיות, במשלים ובלגנדות, אולי עשויים לסתור כאילו את האמת המציאותית, המוחשית, הריאלית והריאליסטית; אבל כאלה אינם אלא גורמי־לוואי של אמת הרבה יותר חשובה, אמיתית: האמת הפנימית.
לא אוכל כאן שלא להביא אסמכתא שעמדה לי כבר פעמים רבות בוויכוח על הסתירה המדומה שבין מציאות ודמיון (אני אומר: לא אוכל שלא להביאה, אם גם אינה מופיעה דווקא באיזה קונטכסט ברדיצ’בסקאי אשר להישאר במסגרתו ציוויתי עלי). בנעורי הצצתי בעשרות ספרים תיאולוגיים־מערביים של ספריית אבי הגדולה, ומצאתי שם גם דברי השכלתנים, רציונאליסטים בלע“ז, שמצאו צורך לבאר ביאור “טבעי”, סטיות־כביכול של התנ”ך מחוקי־הטבע… קריעת ים־סוף (או גם, ומה גם, הפיכת כיכר־הירדן לים־המלח בימי אברם ולוט) כיצד?! הווה אומר: סוּפה וסערה פעלו שם את פעולתם; או שרעידת־אדמה היתה והבקיעה פס יבש בתוך המים… אך, מה הוכח לנו? האם קריעת ים־סוף הוא הנס של משה רבנו? האם אינו נס, פי כמה מזה הנס הפעוט הנ“ל, שהוא הפך את ה”ערב־רב", אבק־אדם אלה, עבדים נרצעים קשורים ודבוקים לסיר־הבשר שלהם – הפך את יוצאי־מצרים לעם, אשר, בדור השני אחרי השיעבוד, מסוגל היה לכבוש לו את ארץ־כנען! אם אני מאמין למשה זה, מחולל הנס הגדול, הרי אני מאמין גם למשה זה שהסתייע בנס הקטן.
הווה אומר: האמת הפנימית היא הקובעת: ואמת חיצונית, כשהיא לעצמה ואין לה כדי להשפיע עלינו אלא בעצם קיומה – בלשון האגדה: מעשה שהיה – נחותה היא לעומת דבר שהראציונאליסטן מבטלוֹ כמה שלא היה ולא נברא; אם אמנם הדבר משפיע עלינו אמת, היא האמת הפנימית. ושוב אנו חוזרים אל אותו סממן אשר מי“ב קורא לו הבדלה, לא כל עלילה, המוכחת ומאומתת על־פי עדים. היא גם ראויה להיזכר ולהיפקד; גם לא כל עלילה המתבססת על נסים ועל האמונה בנסים, אמנם תיקח ליבנו; האמת הפנימית, כנשמה יתירה של סיפור־ המעשה, תתגלה רק באותן האגדות שיש להן נשמה. ורק כאלה אסף מי”ב ב“ממקור ישראל” וחזר וסיפר ב“צפונות ואגדות”.
אם נרחיב וגם נעמיק יימצא לנו כי אמת־האגדה ארבע פנים לה. (שוב אני מתייחס במיוחד אל אגדת ישראל ואל מי שאני מעריך כגואל לה, אל מי"ב). ארבע אלה הן: האמת הלאומית, האמת הדתית, האמת השירית, האמת האנושית. נחזור אל אחת האגדות שכבר דיברנו עליה: אגדת חולדה ובור. האמת הדתית מזדקרת לנו ראשונה: קדושת השבועה, או פחד השבועה; המצוה הדתית, שפגעו בה, נוקמת את נקמתה באופן אכזרי ביותר. האמת הלאומית – במקרה זה נמצא אותה בעקיפין: זכר הסיפור הועלה בגמרא, תוך כדי ויכוח הלכתי בין חכמים בני זמנם ותקופתם הקבועים. האמת האנושית – ספרו־נא את הסיפור לכל אדם, לתושב, לגר, לנוכרי, לרחוק – והעלילה תיגע בליבו, תפתח ליבו. האמת השירית – אף היא, אם גם הסיפור דנן לא זכה, לא בתקציר של רש"י ובעלי התוספות וגם לא בהרחבתו באוסף האנונימי מהדורת גסטר (וההולכים אחריו),1 לכיבוש שירי־אמנותי – חבויה היא, האמת השירית, בתוך הסיפור, היא־היא המשפיעה עלינו ועושה אותנו למשוררי הסיפור בעצמנו.
כיוצא בזה עלילת “ריש־קטיעא”, עלילה שתלוה באילן גדול זה ששמו יהושע בן־נון.2 האמת הלאומית של המסופר קשורה ודבוקה בגיבור ההיסטורי, אשר העם לא ילאה לשמוע על חייו עוד ועוד, גם מעֵבר למסופר במקרא; ומי שיתאר אותו לנו גם בכשלונו, גם בחולשתו ומה גם כמי אשר גזירת הגורל כמעט ששברה אותו (וגם בנתה אותו), הרי הוא מקרב אותו לנו יותר ויותר. בכך יש כבר מן האמת האנושית, שבמקרה זה היא מורכבת רק לכאורה, שכן האדם, כלל האדם, נולד ליפול קרבן על חטא לא־לו. האמת השירית היא במיבנה הדראמאטי של הסיפור – טרגדיה־אחות לטרגדיית אדיפוס – קשירת הקשר והתרתו… אך גם הצד הדתי המובהק אינו נעדר; אף מצטייר כאן ההבדל שבין התפיסה היהודית, או גם הנוצרית, לבין היוונית, או גם האלילית; ריש־קטיעא לא התקרב, בסופו של דבר, אל אמו: הנס שנתרחש – הצפת היצוע בחלב־אם – הניס אותו.
“חולדה ובור” וכן “ריש קטיעא” מופיעים גם במעובד ב“צפונות ואגדות”. בעיבוד הסיפור הראשון – כותרתו “שני עדים, או חולדה ובאר” – מפתיעתנו כבר ההתחלה: המסַפּר קבע מקום מסויים למאורע, ושם לַגיבורה: “בעיר אחת מערי הגליל חי איש כהן, ולו בת צעירה לימים ושמה אלישבע”… שמה זה כאילו מקדים לרמוז על השבועה, ואילו מוצאה ממשפחת כהנים – וגם מצילה, שנשאר אלמוני, עתיד להודות לפניה כי מבני כהנים הוא – הוא הפרט המוחסר במקור, היודע לסַפּר כי הבחור, על אף מוצאו זה, רצה לזכות באהבתה מיד, כתמורה להצלתה על ידו, והיא נרתעה והוא כבש את יצרו. (כאן הלך מי"ב בעקבות אחת מאגדות החורבן, שגם עיבד לחוד.3) השוואת המקור, של “חולדה ובור”, לעיבוד היא מאלפת ביותר ועשויה לשמש נושא למחקר, והסתפקתי בהעלאת פרט אחד, או שניים, בלבד. אשר לנוסחת “צפונות ואגדות” של “ריש קטיעא” אציין רק זאת, כי מי"ב קיבל את לשון המסורת האחת שנשתמרה לנו, אשר גורסת כי מקום העלילה היתה ירושלים, ולא ארץ מצרים,4 והוא מייחס את המאורע לימי אדוני־צדק, מלך ירושלים, – וזאת לא באופן שרירותי, אלא בהתאם להערכתו את הדמות ההיסטורית; הוא ראה ביהושע בן־נון את הראשון לשופטים.
[ד] 🔗
“צפונות ואגדות” מחולק לשתי חטיבות: “מני קדם” ו“אגדות עם”. החטיבה הראשונה, “מני קדם”, מלווה ומשקפת, מן הבחינה האגדית, את חיי העברים הקדמונים על אדמתם ומסביב לאדמתם, למן ראשיתם ועד לסוף התקופה התלמודית; החטיבה השנייה, “אגדות עם”, מוקדשת לאגדות ומסורות קשורות ודבוקות בתולדות היהודים בפיזוריהם, למן ימי־הביניים ואילך. המחבר ראה לפניו בספרו את קו־הגבול בין דברי ימי היהודים כאומה לבין גורלם כעם מפוזר ומפורד – מנקודת־ראות אגדית, ולאו־דווקא מהותית – אחרי חתימת הגמרא. כבר דיברנו על הערכתו ההיסטורית והחקרית, הבלתי־תלויה והמחמירה, שלפיה יש לקבוע את קו־הגבול, מן הבחינה התולדתית והרוחנית, עם חתימת הספרות היהודית־ההלניסטית – בת־תקופתו, רוחו והשפעתו של הבית השני, כלומר: לפני מועדי התלמוד. הסתירה בין ראייה היסטורית לבין ראייה אגדית זו מותנית, אם תמצאו לומר, בשתי ראיות אלה; אך למעשה היא נעוצה בכך, שב“צפונות ואגדות” הלך מי“ב בעקבות העם ותפיסתו. כשם שבסיפורי־העיירה של מי”ב, בהם הוא נוגע לעיתים קרובות בבעיות לאומיות ודתיות שבנפש השבט הזה, מעולם לא שיעבד את רקמתו לדעותיו הקיצוניות, כך גם באגדה; ישנן גם שם, אך במרומז בלבד. כשאנו עוקבים אחרי עקבות חזונו המדעי בתוך היצירה של מי"ב, אנו מגלים אותו בעקיפין. גם “צפונות ואגדות” – ואולי במיוחד “צפונות ואגדות” – יכול לשמש עדות, לעיתים מפתיעה, למה שכבר גילה ועמד לגלות בחקרי־הקדומים שלו; אך אַל־לנו להסיח דעתנו מן הכוונה השירית־תולדתית ביצירות־האגדה שלו, להבדילה מן המדעית־תולדתית שאליה עוד אמר להגיע, – ונדון על זאת לחוד.
רצוני להדגיש, איפוא, הדגש וחזור והדגש, כי “צפונות ואגדות” מהווה בניין שירי־עצמאי, נבדל מן הבניין המדעי־תולדתי שעמד להקים, ורק הביא אבנים למסד, במחקריו למקרא. “צפונות ואגדות” הוא בכלל שירתו וחזונו; ושניהם, השירה והחזון, משרתים, שירות מהימן ונאמן, את נחלת העם בסיפוריו.
על כתיבת אגדות לספרו “צפונות ואגדות” עבד מי“ב לסירוגין, כעשרים שנה. בהקדמתו לחלק הראשון הוא כבר עומד על כך, שאת היחידות הבודדות ההן כתב בזמנים שונים ואם־כן גם מתוך גישות עיבודיות שונות. אך ההקדמה עצמה נכתבה לצורך הכינוס הראשון של החומר, שקדם לכינוס הסופי בעשר שנים כמעט; הרי רק בשנתיים האחרונות של חייו, כשעמד לפני עריכת כתביו המקובצים – והיא תקופת “רומאנים קצרים” ו”מרים" – הוא הוסיף עוד עשרות אגדות על המכונס מקודם. אז גם, ולקראת חתימת הכתבים כולם, קבע לאוסף את שמו הסופי. במתן הראשון נקראו “מיני קדם” ו“אגדות עם” בשם הכולל “מאוצר האגדה” – לציין הן את נתינתו רק מעט מהרבה, והן את לכתו לפי ההגדרה המקובלת והמקודשת: אגדה. השם הסופי: צפונות ואגדות, הרי הוא, דווקא על־ידי השימוש בלשון־רבים, עוד צנוע מן הקודם, ובו־בזמן מרמז יותר. צפונות מה הן? דברים שהיו קיימים, אך גנוזים, וראויים לגאולה. בלשונו של מי“ב יש ל”צפונות" מובן נוסף, אם לא עיקרי. הוא קיפל בו את המיתוס, זה שטוענים שלא היה קיים כלל בתוך אמונת־היחיד, ואשר רק המשורר יגלה לנו אותו מחדש, כעצם מעצמי השירה, שלו ושל עמו יחד.
[ה] 🔗
מלאכת העיבוד כמלאכת הכינוס ראשונית היתה. לא היו לו למי“ב קווים כלליים, ומה גם כללים, למעשה העיבוד. ואם לא רק האגדות כשהן לעצמן שונות הן זו מזו מבחינת העלילה והרוח גם יחד, אלא – כפי שכבר הזכרנו – המקורות וספרי המקורות אינם מעור אחד ומתפיסה אחת: אולי עיבוד כל נושא וכל יחידה היה דורש גישה משלהם ועיצוב משלהם. מי”ב, בעצם, על אף זאת שקבע לאוספו מסגרת סופית בעריכתו הסופית, לא העריך את ספרו כשלמות, אפילו לא הספיק לראותו בהשפעתו כדבר שלם. אולי רק הקורא כיום יעמוד – לא רק על המלאכה ועל ההישג שבה, אלא גם על הכוונה. ובאמרי כוונה, אני מתיחס אל הסגולה, שהיא תוצאת הראייה, התפיסה, ההערכה והכיבוש השירי.
נייחד את הדיבור על בניין ומהלך הספר, על שתי חטיבותיו. קודם כל “מני קדם”.
שלושה ספרים ל“מני קדם”. הספר הראשון: “מסיפורי בראשית”, בעקבות ספר בראשית. הנה מעשה בראשית, בריאת העולם ויצירת האדם, והדורות הראשונים – מאדם עד נוח. שתי הפרשיות האלה הן בתורה עצמה ראשיתה־הקדמתה האוניברסאלית: גם דברי ימי העברים מתחילים עם בריאת העולם, עם האדם הראשון, כאשר בעצם רק בדור העשרים לאדם הראשון מופיע העברי הראשון, שאיתו יתחילו תולדות האומה – בני אברהם, יצחק ויעקב. אם הדת אינה זקוקה למיתוס, הרי ההיסטוריה לא יכלה לוותר עליו. כאן איפוא לאגדה אגדת־אחות להיאחז בה, וצפונות שמה.
האגדות מלוות את חיי האבות, מאברהם עד יוסף ויתר אֶחיו השבטים ועד שמשפחת העברים היתה לעם. להיסטוריה גופא שלושה מועדים (הוא שם הספר השני משלישיית “מני קדם”). המועד הראשון: ימי משה, יציאת מצרים, מתן־תורה ומסעות המדבר, עד למות הנביא על־פי ה' – כיסוד לה, להיסטוריה, ותנאי מוקדם; המועד השני: ימי בית ראשון, למן יהושע ושופטים, דרך המלכים ועד לנביאים; המועד השלישי: ימי בית שני, שראשיתם שוב ראשית דתית וסיומם חורבן לאומי. על סף ימי התלמוד (החלק השלישי והאחרון ל“מני קדם”) קבועה עוד פרשה היסטורית אחת, אחרונה בימי קדם: עשרת הרוגי מלכות. ואילו המסופר להלן על חז"ל ודרכם בקודש – שוב מתרחש, כמו בימים הטרומיים, שבטרם־אומה, בתחום חוץ־היסטורי, תחום שכולו אגדה. המעגל נסגר.
“אגדות עם”. לחטיבה השנייה של “צפונות ואגדות” הקדים המאסף הקדמה משלה, אשר אף היא נכתבה כעשר שנים לפני חתימתו הסופית של הספר, כאשר עדיין לא הגיע אל דברוֹ האחרון, גם לא באגדה. במקום המיתוס הקדום בא בשני הספרים האלה – האחד: מימי הביניים, והאחר: מימי הקבלה והחסידות – גלגולו של המיתוס במסתורין. הספרות החזונית העברית, הדים מאוחרים לאפוקליפטיקה היהודית שהמשיכה דרכם של חזיונות יחזקאל, זכריה ודניאל, מרבה לתאר הסדַרים בשמיים, תפקידי המלאכים ומלחמת־תמיד של בני־האלוהים עם כוחות השטן; היא מציירת גן־עדן וגיהנום על חדריהם ומדוריהם, והתאורים הציוריים האלה מהווים בספרי “אגדות עם” את הפתיחה, שממנה והלאה מתגוללים לפנינו אחד־אחד הסיפורים על דוחקי הקץ וקרבנות הגזירות, אותו מצב־ביניים־תמיד שבין תקווה ופחד, בו נמצאו אבותינו בימים הארוכים של חשכת־הגלות. ההגיון לא יכול להמציא לנו תשובה, כיצד החזיקו מעמד; ההיסטוריה, הגשמית והרוחנית, משיבה לנו רק את התשובות הגלויות, של הנראה־בעין. אך משהו – האגדה משיבה. בה נשתמר אשר לא דעך, אף התחדש מעצמו.
עיבודו של מי"ב של שיכבה זו של מקורות אגדיים, המעידים עדותם משלהם, עקיפה בעיקר, על כאלף שנים (שנות־ביניים, למן המאה השביעית עד למאה השמונה־עשרה), עשויים איפוא לשמש אמצעי לא־מבוטל לזרוע אור – מבפנים – על החידה הלאומית אשר, אפילו נניח כי התמורות וההפיכות שהתחוללו בקרב “עם עולם” מימי ההשכלה ואילך עד מקום מעמד רגלינו כיום – מן הדין שלא תיתן לנו מנוח. בקלות יענו לי: ומה (אם נשאר בתחום הרוח בלבד) על מעשי הגדולים בשירה ובמחשבה, שקמו לנו עוד בימי הזוהר של תקופה ארוכה זו? הם, שהיתוו דרך והורו את הנבוכים, אף שרו לנו משירי ציון? אך תשובת האגדה שונה מתשובת הרבנים, המחברים והמשוררים הדגולים, שהקימו להם ממלכת־ביניים, מאורגנת דווקא היטב, בהגיון ובתנופה, מעל לאומה. באגדה נשתמרה הלמות־ליבו של בן־העם, שנשא את אותם הגדולים על כתפיו, והם – מסתבר – לא ראוהו אלא מגבוה.
[ו] 🔗
הקורא בעיון את שתי ההקדמות, שלשני חלקי “צפונות ואגדות”, יספוג בין־השיטין מן התוגה החרישית המפעמת בהן – בדברים המשמשים לכאורה לחש־פתיחת־שער למערת־כשפים, אך מאחוריהם התייאשות כמעט גמורה. הדברים נכתבו, כאמור, כעשר שנים לפני חתימתם הסופית של כתבי מי“ב בכלל ושל ספר זה בפרט, וכבר אז בעצם ראה את מלאכתו זו – שהעריך אותה כנסיונית ופראגמנטארית, כמשהו ששייך לעברו בלבד; שכן כבר אז אמר לעזוב את הספרות ולהקדיש עיתותיו כולן למחקר. בשלוש השנים האחרונות לחייו חזר – ואם תמצאו לומר: הוחזר – לספרות, והיא, כאמור, תקופת הרומאנים הקצרים ו”מרים" והסדרות שהרחיבו בעיקר את החלקים הראשונים של “צפונות ואגדות”; ובמסרו את הספר המורחב והמתוקן לדפוס (הוא כבר לא ראה בהדפסתו, אך השלים מלאכתו בו), לא שינה את ההקדמות; שוב עמד והפעם לפני הפרידה הגמורה מספרו זה ומן הספרות בכלל. לא מותו הפתאומי הוא שהשאיר את מפעלו זה בלתי שלם, אלא רצונו לפנות סופית ובאופן מוחלט למה שהעריך כעדיף על כל יצירתו המשולשת. אפס, הואיל והמוות מנע ממנו לגשת למילוי אותו התפקיד האחרון, המדעי, מקבלת יצירתו בכלל, והאגדית בפרט, מובן נוסף, מעמיק – הייתי אומר: צוואתי. שכן, דרכו בחפירת שורשי מסורת ישראל, תגלית חייו, זוכה לאור חוזר מהאגדה שלו. את הספרים האחרונים, שתיכנן ולא כתב אותם, נמצא מרומזים ב“צפונות ואגדות”, והדבר מקנה דווקא להן, אם מותר לומר כך, את אותו מימד רביעי, שמציאותו מציאוּת, אך מציאָתו – חסד.
המפתח ל“צפונות ואגדות” הוא בפרשיות הפתיחה שלהן, במישנה־מתן אגדות בראשית, אגדות קשורות בסדרות “בראשית” ו“נוח” של ספר בראשית. בהן הוציא את המיתוס הקדום והשקוע מתוך נרתיקיו. כל דת, אפילו זאת שקוראים לה “אלילית”, יש לה מסורת־בראשית “רשמית” משלה; היוונים שאגדת־האלים שלהם נהירה היא לכל יורשי תרבותם, מסַפּרים על שלושה דורות של אלים, למן “סבא” ו“סבתא” של זיאוס והירה, ועל המלחמות שבין הכוחות הנאבקים עד לביסוס שלטונו של אבי האלים והאדם. אך גם מסורת משולשת זו, שהיא בעצם שלוש מסורות, אינה יחידה להם. הוא הדין גם ביתר המיתולוגיות הקדומות – ומסתבר: גם בזו שהיתה לנו העברים ואבדה לנו.
מה שליקט מי“ב מתוך המדרשים בעיקר (המדובר באותן “צפונות” של עלילות “בראשית” ו“נוח”), אך גם זעיר שם זעיר שם מתוך ספרות העיון הרבנית, ושוב מתורות מקובלים ואנשי־סוד – הוא דווקא מיתוס בלתי אחיד; שכן, אחרי נצחונו הגמור והמוחלט של אלוהי האבות והאומה, לא נשאר כל כוח שכנגד; ובאופן פאראדוקסאלי, אך מחוייב־הגיון, נרמזים לנו מיתוסים שונים, אף סותרים אלה את אלה, אך שיש לציינם רשמיים בזכותם, או באי־זכותם… ריבוי זה הועלה בליקוטיו וחידושיו של מי”ב, בסופו של דבר, מתוך ראייתו המיתית של הסופר עצמו, מן המיתוס אשר בנפשו. תחושת־דם אבות־אבותיו, בקרבו פנימה, היתה להכרה; היא, ונסיון חיים מלאים שבמחקר ובשיר, יצרו והעמיקו את ההכרה שמצאה לבסוף את ביטוייה שוב בשיר, בשירת האגדה. “צפונות ואגדות” של מי"ב מגלות לנו את הצפונות באגדות.
שלוש “אגדות בני אלים”5 שהקדימן בתורת פתיחה לספר כולו – ברשימת המקורות מוגדרות הן “דברי־חזון של המחבר” – הן מתן ביטוי משולש לחזיונות־קדומים שהם רק לכאורה פרי שירתו־דמיונו שלו. לשלושתן – יצירת האם־כל־חי, מהותו הקדמונית של השבתון, ומלחמת־האחים כמלחמת־איתנים – אחיזה בתורה, ואסמכתא במדרש, וקירבת־משפחה למיתוסי־עולם; וגם הגורליות, האכזרית והערטילאית, המדברת מתוכן, היא רק לכאורה פרי דמיונו היוצר של הסופר. שלוש אגדות אלה הן משיאי יצירתו של מי"ב, וכל־כולו נכנס לתוכן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות