[א]    🔗

ייחודו של הסיפור “הבודדים” בעימות שני גיבורים, אחד גיבור בגוף ואחד גיבור ברוח, שניהם יוצאי־דופן במעלתם; עצם היותם שונים, כל אחד במסגרתו, גוזר את דינם, כי בתנאי הגלות ובמשטר העיירה נדונים שניהם להתנוונות וליציאה ל“תרבות רעה”. בעצם, הם נוצרו להיות אחד תחת שניים. בימי קדם של שבט זה, הגבורה הפיסית והגבורה הרוחנית שכנו בגוף אחד והשלימו זו את זו.

המסַפּר “מעמת” את השניים גם בשמותיהם. ה“גשמי” שמו משה־אברהם, הרוחני – אברהם־משה (בקביעת שמות אלה – כינויים ללא כוונה תחילה, המבטאים כאילו בהיסח־הדעת, היותם אחד והיפוכו, – נמצא אחת משישים מההומור הברדיצ’בסקאי, מסימני ההיכר של המסַפּר שלא נחקרו עד כה).

הרמיזה שבשמות השניים כפולה: לפי רצון מחוללם היתה כאן אחדות טרומית אשר סדריה נשתבשו בעטיו של שיבוש גורל עמם; השניים, אף־על־פי שהם גיבורים בעלי קווי־אופי המייחדים טיבו של כל אחד, אינם, בסופו של דבר, אלא סמלים חיים לפלגות־עיר, לפלגות־עם, לפלגות גורל ישראל.

אי־לזאת, שני הנקובים בשמותם הדומים־לא־דומים, הם גיבורי־יחיד של הסיפור. כל יתר בני העיירה נשארים באלמוניותם ואין הם משמשים אלא מסגרת ורקע לתיאור הופעתם של השניים. שם הסידרה, “עיירות”, שבה נקבע הסיפור, יש גם בו כדי להעיד. אך מן הבחינה הסיפורית, קיצוני הוא סיפור “הבודדים” בהסתפקותו ברמז; ואף אמנם, מתוך המרומז אנו חשים הכל, רואים הכל, שותפים לכל.

אנו רואים את בני העיירה “פולנה” בימי חול ובימי חג. אנשים “שוקטים”, אלה אשר מנקודת־ראותו של המורד הנידח אשר בקירבם, “אין להם בעולמם אלא ד' אמות של החנות”, או, בהמחשת־יתר, “מוכרי כפתורים ומחטים”, יודעים עם כל זאת לשמוח בחגיהם, ואף לצאת מכליהם – למצער אחת בשנה, באחרון של חג. סבלם בא להם מידי שני יוצאי־דופן שנולדו בתוכם: האחד, גיבור הכוח, פורץ גדר ומחבל ברכושם, והשני, גיבור הרוח, מחבל במסורתם. ואולם הציבור הנפגע עומד על נפשו איתן פי־כמה מן הבודדים־הנפרדים שסופם להינמק. בעימות השני של הסיפור, כאשר שני הגיבורים עומדים פנים אל פנים מול בני־עירם, נותרים שני המחנות ללא ישע. העם משולל מנהיג ונותר בודד.

[ב]    🔗

סיפור זה בנוי, כמרבית סיפורי מי"ב, פרקים־פרקים, קצרים כארוכים, כמערכות חזיון.

(א) במקום הקדמה – תיאור מנהג יהודי שהיה רוֹוח בגלילות ההם: באחרון לסוכות יתן העם מקום להתפרצויות־כוח ויכבד את המצטיינים בהן. תיאור פולקלורי מובהק, העשוי לשמש עדות־מכלי־ראשון.

(ב) בעיירה מסויימת, הנקובה בשם פולנה, נמצא גיבור בעל־כוח שאין דוגמתו בכל הסביבה. הוא אחד משני הבודדים, משה־אברהם, שתכונותיו דומות לתכונותיהם של שמשון ושל דויד בשעתם, ונועד כמוהם להיות כובש לשבטו ומרחיב גבולות עם. ואולם משה־אברהם הוא “גיבור שאין לו סביבה”, חייט בן חייט נחות־דרגה: תופר מכנסיים פשוטים מאריג זול.

(ג) הגיבור השני, לעומתו, גיבור־הרוח, סגולתו אינה מתגלית ברבים, אף לא אחת לשנה, וכולה – לעת עתה – סגורה בתוך נפשו הבודדה; אברהם־משה, כבן עשרים שמראהו רק כבן ט"ז, בעל פנים צנומים, דל־בשר ודל־עצמות, בן לאב תורני וחובש בית־המדרש. מחשבותיו, שהסתירן בחוּבו, מפליגות מעבר לזמן ולמקום, והוא מוכשר להיות מנהיג רוחני נועז לעמו המדוכא, מפלס נתיב לתועי־דרך, אולם אין לו לאברהם־משה חבר עימו יוכל להשיח – גם הוא איפוא גיבור ללא סביבה.

המסַפּר ממשיך ומדמה לעצמו, שהשניים נפגשים. לא היה כדבר הזה בממש, ואפילו היה, כאילו לא היה. אך המסַפּר, כגיבורו השני, משקיף אל העבר ורואה – הדבר מומחש לו במראה השניים עתה – כי פעם היו השניים גוף אחד ונשמה אחת. משה רבנו היה גיבור בכוח, מכה האיש המצרי, וגם גיבור הרוח.

(ד) משה־אברהם יוצא לתרבות רעה; אין כוח בעולם שיבלום מירוצו. הוא מצטרף אל חבר גנבים וגזלנים ומפיל חיתתו על בני עירו. והוא הדין, במקביל, באברהם־משה. אם עמיתו גורם לבני־העיר נזק בחומר, אזי הוא – ברוח. הוא עושה פומבי לדעותיו האפיקורסיות ומקומם נגדו את בני עדתו. משה־אברהם הוציא את עצמו מן הכלל, אברהם־משה הוּצא מן הכלל.

(ה) שניהם, אם כן, נידחים ומנודים, נידונים להימוק בשיממון. כוחם היתיר לא עמד להם, סופו שפנה נגדם להכחידם.

[ג]    🔗

סיפורי מי"ב הם קלאסיים. הם אמנם משקפים הווי יהודי ספציפי, קשורים ודבוקים בו, אך בה בשעה הם כלל־עולמיים, מאלפים ומובנים לכל קורא, אפילו זה, שהווי יהודי רחוק מליבו ומנפשו. “תוגת גיבור שאין לו סביבה” – ציוּן זה כוחו יפה בכל מקום ובכל זמן.

תוכו היהודי של “הבודדים”, כמרבית סיפורי מי"ב מתחום־המושב, הוא קודם־כל עדוּת. עדוּת זו, המסַפּר שמר אותה בליבו עד שהגיעה שעתה להיות מעוצבת. המחַבר מציג את העיירה ויהודיה, בני מקומם וזמנם בתולדות פזורי ישראל, תמיד ובכל מקום באספקלריה כפולה: חייהם־שבחומר וחייהם־שברוח, שומרי מסורת אבות, כפי שקיבלוה והבינוה. כיוון שכל סיפור מסיפוריו מוסב על מאורע כלשהו, מקבלת העדוּת הכללית מדי פעם גוֹן אחר, שהנפשות הפועלות, הן וגורלן, מוסיפות עליו ברק מיוחד. בספור שלפנינו העדוּת הנוספת כלולה בהקדמה המסתיימת, אם תרצו, בניתוח סוציולוגי פיוטי־עממי: “…אל תשאלו שאלות על ההמון היהודי ואל תאמרו: סתירות בנפשו. יודע הוא כי לכל עת, ויודע הוא גם ערך הבשר והגוף”.

אולם לא הלקח הכלל־אנושי, לא העדוּת היהודית־שבטית, ואף לא הצד האמנותי היו עיקר למסַפּר. מחבר “הבודדים” עיקרו המסקנה הלאומית, השלופה מתוך העלילה־לא־עלילה. דומה, כי ביקורתו העצמית של מי"ב מזדקרת כאן יותר מאשר בשאר כתביו. הסיפור “הבודדים” משמש דוגמה חיה למהות ערעורו הלאומי, כפי שביטאו במפורש בכתביו הקהליים.

[ד]    🔗

המסַפּר חזה מבשרו את הסתירה שבגיבוריו. אך בסיפור חייו שלו הוא קשור באחד, בלוחם את מלחמת ההשכלה – אברהם־משה, דמות־אח לגיבורו של “הציץ ונפגע”, “מעבר לנהר”, “בין הפטיש והסדן”, “מנחם”, “מחניים” ועוד, וגם קרוב ל“הזר” אף לקלונימוס. הבודד בהתגלמותו של אברהם־משה הוא כמעט אותו עלם עזוב, נע־ונד, שבסיפורי־ה“אני” של מי“ב. כל אלה, לרבות ה”זר" הכובש את חזונו בליבו עד לרגע התפרצותו שלא ברצונו – בודדים־בגלוי הם. ואילו בדידותו של אברהם־משה נרמזת, בחינת נסתר, עד לשורת הסיום של הסיפור.

העימות שבין אברהם־משה לבין משה־אברהם סימוכין לו בשני הגיבורים המנוגדים והמשלימים בסיפור “הקדיש, או שני רחוקים”. קירבת שני הסיפורים מודגשת גם בכך שהסופר קבע את מקומם בסידרה אחת, זה לצד זה. עוד יש לציין – וגם לחקור – שורש־נשמה אחד של ה“עוזב”, ה“נודד”, ה“בודד”, וה“זר” שהזכרנו, לבין ה“הלך”, או נושא קנאתו של ה“מקנא”, או – בגלגול אחרון של הדמות – נתן שרוני ב“מרים”. כלומר, סודו של אברהם־משה קרוב מאד למה שהצמיח בבעל “שינוי ערכין” את ערעורו.

ברם, גילויו של המסַפּר־האמן אשר הכריע את הסופר־המערער הוא בעיצוב דמותו של משה־אברהם דוקא. אברהם־משה ודומיו כוחם איתם לתת מבע לבדידותם. ואילו גורלו של משה־אברהם מלים אין לו, ומה גם הסבר בנפשו. לו, ולתוגתו האילמת, ניתן ביטוי רק בחסד האמנות.

[ה]    🔗

סיפורו “הבודדים” עשוי לשמש גם דוגמה למימדו התנ“כי המיוחד של מי”ב ולצירופי־לשון וסגנון שלו – גלגולים חיים של שפת המקורות. אך תולדה ומקרא אינם אצל מי"ב הזכרות גרידא. סיפור קצר זה מתרחש בעת ובעונה אחת בשני מישורים, בקדום ובמאוחר. משה־אברהם משול לשמשון, לדויד, ומעשי־גבורתו דומים למעשיהם של גיבורי התולדה הנמסרים במקרא. הדגמת־קדומים משמשת, כאמור, המסורת הכפולה של משה רבנו (“מי יודע עוד ברחוב היהודים כי האיש שאמר ‘הראני את כבודך’ הרים את ידו ויך את המצרי”), ובשאלה מצליפה זאת מגלה הסופר טפח מדרכו בביקורת התולדה, אשר הביאה אותו לראות ולהראות את הניגוד בתכונותיהם של שני הגיבורים משה ויהושע בן־נון, האחד אשר ידיו כבדו, והשני אשר החליש את עמלק… העיירה, מכל מקום אינה עוד, בדמיונו של הבודד, אותו משכן זמני לבני העם המפוזר; הוא רואה את עצמו על אדמת־קודש: “האספו אליו כל העם, מדן ועד באר־שבע, וישא להם את משאו, את משאו הגדול!”

אחרון־אחרון ייחודו של המסַפּר בהתייחסותו הן אל תעתועי הגורל והן לפסק־דין מחמיר היוצא על עם ואדם. מכאן התמיהה (ולא של המסַפּר בלבד) על מידותיה של ההשגחה: “מלבד החג, שבו יצא מגבולו, לא ידע איש, למה נתן ה' לאדם אחד כוח רב, שהיה מספיק לעשרה בני־אדם ויותר…” וכיוצא בזה: “מי יאמר לאביר־הטבע מה יעשה? לזה יתן גו חזק, ולזה נשמה גבוהה תמורתו, לזה מנה אחת אפיים בחומר, ולזה ברוח”… ושוב ובתמיהה שיש בה מעין הטענה: “והשאלה חוזרת (לגבי הגיבור־שברוח): למה נוצר? למה ניתנה לאיש מנה שהוא מוציא ממנה רק פרוטה”… שאלות אלו מעוררות ספק הן בלב בני העיירה, הן בלב המסַפּר, אך גם הוא, את כאבו יגיד מפורש ולא יסתיר: “חלום עתיק היה זה בירחי קדם של עמנו (כלומר, איחוד הכוח היתיר והרוח היתירה בגוף ובנפש של אחד), והימים עברו ואינם”, אף חוזר ופוסק את דינו: “הבית לא נבנה – ובוניו בתוכנו”.