[א]    🔗

הערה מוקדמת לגבי הסוג הספרותי: הסיפור “קלונימוס ונעמי” הינו רומאן קצר. לסוג ספרותי זה, האופייני למי“ב במחצית השנייה של תקופת יצירתו הסיפורית, שִׁיֵיך רק את סיפוריו האחרונים: הם שלישיית “רומאנים קצרים” (בסתר רעם; בית תבנה; גרי רחוב). ל”מרים", סיפורו האחרון, קרא בשם רומאן, אך למעשה גם “מרים” אינו אלא רומאן קצר.

שלושה סימנים לרומאנים הקצרים האלה של מי“ב. סימן ראשון: דורות. מעביר הסופר לפנינו בסיפור קורותיהם של שלושה דורות ויותר. אופייני הוא גם יחס מיוחד בין הדור הראשון ובין הדור השלישי; הדוגמות: “בסתר רעם” (למן שלמה “האדום” עד לנכדתו פֶסי) ו”מרים" (הסב של מרים שהילדה הִנעימה לו את ימיו האחרונים.

סימן שני: קישורן זו בזו של נפשות ועלילות רחוקות ומרוחקות אלו מאלו; היסודות המאחדים אותן הם הזמן, המרחב והגורל. גורם זה אופייני במיוחד ל“גרי רחוב” ובמידה לא פחותה ל“מרים”.

סימן שלישי, וטיפוסי, לאמנות־הסיפור של מי"ב: אי־התאמה של האהבה; כלומר, שאהבת האיש את האשה ושל האשה את האיש אינן מתמזגות, הן עוברות בקווים מקבילים. זאת ועוד: האהבה החד־צדדית הזאת מוליכה אל המוות. הדוגמה: “בית תבנה”, ובמידה מסויימת – גם “מרים”.

“רומאנים קצרים”, מלבד השלישייה או הרביעייה הזאת, מזדמנים לנו עוד בכמה מסיפורי־התוגה של מי“ב. סיפוריו הראשונים אינם מאותו הסוג: “מחניים” ו”עורבא פרח“, כמו יתר הסיפורים של הסידרה “מחוץ לתחום”, מהווים רשות בפני עצמה, והם גם “חד־דוריים” (אם אפשר לומר כך). אבל כל הסימנים שמנינו למעלה מזדמנים בסיפור “נידויה של מתה”, ובעצם גם ב”דור הולך" ובמיוחד ב“קלונימוס ונעמי”. באלה האחרונים ובמיוחד באחרון, מתגלה עוד סממן של הרומאן הקצר מיצירתו־תפישתו של מי"ב: דפוסי הנוהג שבעיירה היהודית של אז, ובפרט כל הקשור באירוסין ובקידושין, הופכים גורל וחורצים משפט.

[ב]    🔗

דעה מקובלת היא כי סיפורי הנעוּרים והנדוּדים של מי“ב, ובפרט הסיפורים שגיבורם הוא ה”נודד" או ה“עוזב”, הם סיפורים אבטוביאוגראפיים. לגבי אותם קטעים שצויינו מראש כזכרונות (היא הכותרת המקורית של “מערפל הנוער”, כגון “פת לחם”) או כ“סיפורי זכרון”, ולא לבד שנכתבו בלשון־“אני”, קשה יהיה לסתור את ההנחה הזאת; אך על הקורא להביא מראש בחשבון שלשון־“אני”, כשהיא לעצמה, והדרך הווידויית שבכמה מן הסיפורים האלה, הם בו־בזמן ובמידה לא פחותה, אם לא בריש ובראשונה, אמצעי אמנותי. הווה אומר: מי שינסה לכתוב את תולדות מי"ב, ימי נעוריו ונדודיו, על סמך הסיפורים האלה, נוקט תפיסה פשטנית מדי.

הזכרתי את “פת לחם”, סיפור האֵם החורגת (ואמנם היתה לנער מי"ב אֵם חורגת!). כמה מכותבי תולדות־הספרות “העבירו” את הדמות הזאת, כפי שהיא מצטיירת בקטע הנ“ל, למסגרת חייו של הסופר כמשהו קבוע ועומד, שהטיל צילו על חיי הנער לרעה. אך לאמיתו של דבר, אם אך נרצה “לחפור” ו”לזהות“, אפשר לראות בדמות הגיבור של הרומאן הקצר שאנו עוסקים בו, בדמותו של קלונימוס, גלגול מהימן לא פחות של הסופר כעלם;¹ ואם להנחה הזאת יש על מה לסמוך, הרי ייצא כי דמות האֵם החורגת בסיפור “קלונימוס ונעמי”, דמותה של מלכה, הדמות של אשה ואֵם המסוּרה לבעל ולבן החורג עד כדי הקרבת בשרה ודמה, מהווה גלגול של אותה דמות עיקשת שצויירה לנו ב”פת לחם"…

אך נדבר בראש ובראשונה על קלונימוס עצמו ועל עלילת ביטול ה“תנאים” בשל שמועת אפיקורסותו ויציאתו לתרבות רעה. אולי לא שקופה במבט ראשון, אך ברורה מן הבחינה העלילתית, ההקבלה ל“מעבר לנהר”. הווה אומר: גם סיפורי־הזכרון שאינם נושאים את השם הזה, סיפורי־זכרון הם אשר בהם משתקף מִרקם עלילתי שונה, אבל באותה דרך אמנותית; הטראומה הכפולה שבחיי מי"ב, כפי שהם ידועים לנו: התייתמותו מאמו בגיל נערוּת ושילוחו, על־ידי חותן נרגז, של העלם מעל פני הנערה שהיתה אשת נעוריו.

אחזור להקבלה בין “פת לחם” ובין “קלונימוס ונעמי”. ב“פת לחם” כתוב:

ב“קלונימוס ונעמי” כתוב:

מה בא זיהוי זה ללמדנו? את השוני שבין היסוד המציאותי ובין העיבוד האמנותי. שכן, הרקע – אחד. גם הדמויות הפועלות משקפות אותו המזג ואותה התכונה; אך הקירבה אל ה“מציאות” אינה אלא מקרית, ומה גם שאותה מציאות לא היתה כלל קבועה ועומדת.

[ג]    🔗

בסיפור עלילת “קלונימוס ונעמי” ישנה תמיהה אחת: למה מתנכרת מלכה לבתה נעמי, האוהבת את קלונימוס, ומשתדלת עוד יותר מאביו למען נישואי־החוץ שלו, בביתו של הגביר? המסַפּר עצמו מעורר את השאלה הזאת כקביעת עובדה שהיה בה מן המפליא:

מן הבחינה האמנותית מזדמנות בספרות, ודווקא ביצירות קלאסיות אשר גם מבחינת הבניין משמשות מופת ויסוד לקביעת כללים בתורת הספרות, לא אחת שאלות עלילתיות אשר אין הסופר משיב עליהן (דוגמה מפורסמת: מה הניע את הדוכס, במחזהו של קלייסט, לחוֹן את הנסיך מהומבורג?).² האמת היא, כי שאלות כאלה ללא מתן פירוש הן המאשרות לנו את היצירה הקלאסית, את קירבתה אל החיים, אשר גם למראיהם־במציאות ישאל השואל ויעלה השערות מהשערות שונות.

בסתר ליבה רצתה מלכה בנישואי בתה עם בנה החורג; ואם היא שינתה דעתה והתאכזרה, אמנם ללא ראייה־מראש את התוצאות ההרסניות, מתבקשים, לפי דרך השכל, שני הסברים שאינם דחוקים. האחד, שכּבת־ישראל כשרה לא רצתה להמרות פי בעלה, אשר אמנם התייעץ איתה בדבר ההצעה, אך נטה מפורשות לכך, מה גם שהתקשרות קלונימוס ונעמי לא עלתה על דעתו כלל, ואשתו לא הגידה לו את אשר עם ליבה. הסבר אחר – נקרא לו פסיכולוגי – בנטיית־ליבה של נפש טובה ועדינה, שלא להיטיב עם עצמה, שלא לבקש תועלתה חלילה… הואיל והמחשבה קיננה בליבה, גם לא התחשבה בבת, לא שאלה את עצמה מה מתרחש בבת, נאמנה לדפוסי־החיים ההם כפי שקיימו מדורי־דורות: קובעים ההורים, את פי הנערה אין שואלים. ואם מלכה שתקה בפני בעלה, הרי נעמי שתקה בפני אמה – נעמי זו אשר בתום נעוריה לא עמדה כלל על טיב רגשותיה היא.

במאמר מוסגר אציע עוד נימוק אפשרי, נימוק־שלא־מדעת, להכרעת מלכה לטובת הכלה הזרה: צל־צילו של טאבו, נישואי אח ואחות, אפילו אין ביניהם כל קירבת־דם.

ושוב, האם רשאים אנחנו להשיב על שאלה אשר הסופר הודה בפנינו שאין לו עליה תשובה? ואולי אין זאת אלא שהסופר נתן תשובתו מראש, לפני גשתו לגולל לפנינו את מגילתו? הרי בשער הסיפור נתן את הסימן לקרוא את סיפורו – ניסוח מחמיר משלו של האנתיתיזה הקלאסית: “הכל צפוי – והרשות נתונה”; בלשונו הוא: “יש חליפות לחיים, אולם הן בלי חירות”, ובהמשך לכך הפירוש: “היד הכבדה המונחת עלינו, אותה לא נסיר כל הימים”.

[ד]    🔗

הסיפור הוּכּר על־ידי הביקורת כאחד החשובים ביותר מסיפורי מי“ב, ואכן הירבו לתת דעת עליו. לחובר קורא הן לסיפור והן לעלילתו בשם טרגדיה, ואת הגורל הפועל בסיפור ומכריע את גיבוריו הוא מציין כגורל כפול, הן של היחיד והן של הכלל. פיכמן, המבקר הלירי, מגדיר את הסיפור כולו כחלום־בלהות. דבריה של רחל כצנלסון־שז”ר הם דומני החזקים והעמוקים ביותר שנאמרו עד כה על הסיפור הזה ובעקבותיו. למשל, הערתה על הסכמתה של מלכה, הנקראת על־ידה האֵם הנבונה והאוהבת, ל“נישואי־החוץ” של קלונימוס: “זה היסח־הדעת המיוחד, המלווה את האדם לפני השתלשלות טראגית, והמסַפּר כאחד על עוורונו ועל רצונו להיות עיוור מתוך התעלמותו מנבואת הלב”.³

הערה אחרת של ר"כ במסתה: בנסיבות החיים ההם, באותם הימים, לא היה לקלונימוס לגלות את הספק הקטלני שלו אלא בפני חבר, מנוסה ממנו, ומשום כך גם נציג רוח־הציבור לעומת אחד מקצץ בנטיעות. לא היתה לו, כי בלתי אפשרי היה הדבר באותו מקום ובאותו זמן, חברה שיכול לפתוח בפניה את ליבו. כזאת, נעמי, לא היתה מסגירה אותו…

שאלה בלתי־צפויה מעורר גרשון שקד בפרק לימודי־מחקרי שהוקדש לסיפורנו.⁴ הוא קובע אשמת הגיבור בגורל הגיבורה. הוא קורא אשמה זו כהאשמה, מרומזת אם לא מפורשת מצד הסופר, המסיים את הפרק הרביעי של הסיפור בעימות כדלקמן: “את יחוד האלהים בשמי מרום יבקש בכור־הבית, ושם בפינה נשמת־אדם נופלת. – – –” המשפט הזה, חריצת־משפט זאת, באה בעליל להשלים את האמור בהקדמת הסופר לסיפורו, בבחינת אשמנו בגורלנו.

זאת ועוד: המבקר נגע כאן אולי בשורש, במניע, של אמנות־הסיפור אצל המסַפּר הזה. דומה, הרגש היסודי אצל מי"ב הוא החמלה, רחמיו על נעמי; רחמיו עליה כאשר עדיין היא שרויה בתוגת נעוריה וטרם נסתתרה בינתה. אנו נזכרים ברחמי המסַפּר הזה על עשרות מאלה שהחיים עלבו בהם, בפרט ובמודגש על “יורדים” למיניהם; או אפילו על בית שנתייתם כאשר בעליו, שמילא אותו ברוחו, עזב אותו והוחלף באחר. אעלה, ובזאת אסיים, עוד הערה אחת של רחל כצנלסון, הערה עניינית, כאשר היא נותנת ביטוי להזדעזעותה מתיאור שלבי הטירוף של גיבורת הסיפור. הנה דבריה:

אכן, שירתו של מי"ב היא הארה כשם שהיא הגות.