ליעקב קנאל ז"ל
א 🔗
"אמיץ היה האיש. אמיץ עד כדי שכחת עצמו, עד כדי פחזות.
והוא שהיה בעוכריו.
אומרים – רגש הפחד טבוע בדם, אלא שאפשר להתגבר עליו.
יעקב הפריך סברה זו. הוא לא ידע פחד מהו. לא הבין את עצם המושג. משהעירו לו שהוא מסכן עצמו שלא לצורך השיב: רק פחדנים נופלים. מי שאינו פוחד אינו עלול להיפגע.
היתה זו טעותו הגדולה בחייו.
יולי 1948. נתקבלה פקודת המיבצע לכבוש את הגבעות החולשות על עין געש. מסמר הכיבוש – חירבת אל מסאעיה.
היחידה יצאה עם החשיכה. בתחילת הקרב נפל מפקד הפלוגה. סגנו נטל מיד את הפיקוד לידיו והמשימה בוצעה. החירבה נפלה לידי היחידה.
למחרת החלה הפגזה קשה מלווה צליפות מן הרכס שממול. השטח היה מלא שיחים וקשה היה לנוע ביניהם. ההסתערויות הראשונות נהדפו.
אחר הצהריים נפגע מפגז עוד מפקד אחד, מטובי המפקדים. נפצע קשה, נטה למות. היתה זו מהלומה קשה. יעקב תמך בראשו, איגרף ידו וזעק: אתה לא תמות, שלמה. לא תמות מידי מנוולים אלה. אתה תחיה. הם לא יוכלו לך!
לא ניתן לסחבו מחמת חשש לחייו. התחילו מקימים סביבו גדר אבנים – מפחד פגיעה נוספת. יעקב עבד בקדחתנות.
ההפגזה התגברה. הכוח כשל, העצבים חשבו להיקרע, המתיחות היתה ללא נשוא. ולפתע קריאות לעזרה: הערבים מסתערים שוב!
החברים נטשו את הגוסס ורצו איש למקומו. יעקב רץ, טיפס על אחת מפסגות הרכס, יצא מבין השיחים וכולו גלוי לאויב השקיף על הנעשה לפניו.
לפתע התמוטט וצנח.
מישהו צעק לעברו: יעקב! אתה עדיין בקו האש! השתדל לרדת!
הוא שמע. התרומם, פסע שתי פסיעות ושוב צנח. הדם זנק מפיו בזרמים גדולים. החובש שנקרא לא הופיע – נפצע בדרך.
יעקב ניסה לומר דבר־מה אך הדם החניקו. לבסוף הניע בידו כאומר: אין טעם בזה, עזבו אותי.
לאחר זמן־מה נדם גופו. הדם זרם בערוץ.
מודעת היא שמחט פלדה אינה נוטה להתכופף – היא מתרסקת.
אדם היה האיש. לוחם היה ואיש חזון. אבל אמיץ מדי היה. אמיץ מכדי לחיות".
ב 🔗
הרשימה היה מודפסת במכונת־כתיבה על גבי גיליון־נייר אפרפר־שקוף וחתומה בשם אורי גיורא.
באותם הימים הייתי חבר מערכת שבועון צבאי. ערימת ניירות היתה מונחת על שולחני: דפים תלושים ממחברות בית־ספר ומפנקסי־חשבונות, טפסים צבאיים וסתם גליונות־נייר מקופלים בקפידה, מהם כתובים בכתב עקמומי חפוז ומהם בכתב רהוט של מי שלא אחת ניסה את הנוצה. נתקווקוו אותיות קולמוסו של תלמיד מתבגר, שריח כתיבה תמה נודף מהם, ושורות חזיתיות של מכונת־כתיבה התנוססו בבטחת אצבעה של מזכירת קצין השולט בפיקודיו ובסגנונו.
תוארי היה: קצין מנהלה ומערכה. כקצין מערכת הייתי עובר על כתבי־היד, כקצין מנהלה הייתי מקפיד על הסדר. לפיכך נמצאו על שולחני שלושה מגשים, וכל מגש יעודו עמו: לסל המערכת, לדפוס, לשיקול־דעת נוסף.
לאחר שקראתי את רשימתו של אורי גיורא החזקתיה בין אצבעותי ושרבבתי ידי בתנועת שיגרה כלפי אחד המגשים: “לסל המערכת”, “לדפוס”, “לשיקול־דעת נוסף”. כף ידי רטטה בין המגשים וכתב־היד התנופף באוויר. מסתבר כי שרבבתי ידי בכדי, מאחר שלגבי רשימה זו לא גמלה החלטה בלבי. מתוך כך רטטה היד והגליון התנפנף באוויר. רטט זה ונפנוף זה הם שעוררו את חמתי. היסוסים כגון אלה לגבי רשימה ספרותית של חייל – תעודת־עניות הם לעורך וקצין מנהלה. נמלכתי בדעתי ובאתי לידי החלטה: הרשימה הוטלה אל סל המערכת.
אותה שעה פשטו בחדר דמדומי שקיעה ואותיותיה של הרשימה ניטשטשו לנגד עיני. קמתי מכסאי, פסעתי אל מזוזת הדלת והעליתי אור במנורה. חזרתי אל השולחן ותליתי עיני במגש שתכולתו מיועדת לסל. רוח טרום־מערבית נשבה מן החלון וזיקפה אותו גליון דק ושקוף שעליו נדפסה הרשימה; אלמלא חשתי לעזרתו היה מועף מן השולחן אל הרצפה. אף שדינה של הרשימה יצא לסל תפסתי את הגליון באצבעותי. ישבתי בכסאי ועיינתי שנית בכתוב. לאחר שסיימתי נקפני לבי על גזר־הדין. בזווית השמאלית של הדף מתחת לשם “אורי גיורא” צוינה כתובת צבאית, שלא השגחתי בה בקריאה ראשונה: כ. ב. א. מספר כך וכך. הטלתי את הרשימה במגש “לשיקול־דעת נוסף” – הפעם ללא היסוס כלשהו. כתבתי לאורי גיורא והזמנתיו אלי לשיחה.
ג 🔗
כעבור שלושה שבועות הופיע בחדרי חייל, וראשו – מן הצוואר ועד לקדקוד – חבוש תחבושות לבנות. רק העיניים והשפתיים בצבצו מבין התחבושות – עיניים שחורות כפחם ושפתיים סמוקות כדם. אפשר שרקען הלבן של התחבושות הוא שעשה את העיניים כה שחורות ואת השפתיים כה סמוקות.
החייל נעצר בפתח חדרי ועיין בשלט שהיה ממוסמר לדלת. לאחר מכן פסע לעבר שולחני.
– כן? – שאלתי.
התחבושות זעו. רק לאחר שעה ארוכה – ואפשר שרק לי נדמה כי עברה שעה ארוכה – נפלטו גם המלים מבין השפתיים:
– שמי אורי גיורא.
השפלתי ראשי אך מיד חזרתי בי וזקפתיו. נתחייכתי כמיטב יכולתי ורפרפתי על פני התחבושות במבט של מנהל מנוסה המרבה לראיין עובדים – מבט שיש בו מן החמימות והקפידה כאחד. עוד בחיי אזרח סיגלתי לי מבט זה וידעתי לשלוט בו ולכוונו לפי רצוני.
– אנא, שב.
הוא ישב.
פתחתי את מגרת שולחני ופשפשתי בה. לא מצאתי את הרשימה. העיניים השחורות עקבו במתיחות אחרי תנועותי. שוב התחילו התחבושות נעות, ואולם הפעם הקדמתי את אורי גיורא ואמרתי לו עוד לפני שהמלים נפלטו מפיו:
– הזמנתיך כדי לחטוף אתך שיחה קלה בדבר רשימתך.
אורי גיורא נד בראשו.
– הרשימה כשלעצמה נאה למדי… אלא שיש לי כמה השגות. מובטחני כי בדרך של שיתוף־פעולה נוכל שנינו לחסל השגות אלו.
אין ספק בלבי כי בדברי שופע הייתי מאור־פנים. אף־על־פי־כן הושפלו העיניים השחורות ונתרחקו אל זווית השולחן.
– ובכן – המשכתי – אין צורך בחוש אמנותי דק כדי לעמוד על הכשרון הספרותי המבצבץ מתוך שורות רשימתך. ואולם נדמה לי ששלחת לי קטע אחד בלבד. לבי אומר לי – ואני נוהג לסמוך על אמרי־לבי בעניני אמנות וספרות – כי… כי אין זה אלא שבב, נתז מתוך יצירה אפית רחבה יותר. האין אני צודק?
התחבושות לא נעו. אורי גיורא החשה.
– אבל נניח לזה – הוספתי לדבר – בין שמונח לפני קטע ובין שיש כאן רשימה בפני עצמה, חייב אני לדון עליה מתוך זיקה אל העיתון שאני עורכו. ועיתון צבאי מגמה כפולה לו: חינוך מחד גיסא ובידור מאידך גיסא. הלא תסכים שלא אוכל לשייך את יצירתך למדור הבידור.
אורי גיורא עצם את עיניו והפך אנדרטה עשויה גבס.
“חבל שהתחבושות מעוררות אסוציאציות של גבס. כאן מקומו של השיש” – חלף הרהור בלבי.
שתקתי רגעים מספר.
– הרי ש… – פתחתי שוב – הרי שמקומו ב… ב… אספקט החינוכי… כלומר ערכו נעוץ בתכליתיותו החינוכית. אך דא עקא, אורי, כמכשיר חינוכי רשימתך היא – אם תרשה לי להיות גלוי־לב – פרימיטיבית במקצת. הזמנים בהם ניתן היה לשפיע על הלוחמים בדרך של יצירת דמות הירואית־פאתיטית חלפו לבלי שוב. המדינה היחידה שעדיין משתמשת באמצעי תעמו… סליחה, בדרכים חינוכיות מסוג זה היא רוסיה הסובייטית. במדינות הדימוקראטיות מקובלות כיום שיטות השונות מאלה תכלית שינוי, שיטות המושתתות על מחקרים חדישים בשדה הפסיכולוגיה החברתית, הדינאמיקה הקבוצתית, ומסתבר…
אורי גיורא קם ממקומו. חסון היה וגבה־קומה.
– היכן הרשימה? – שאל.
– הרשימה בידי, אבל…
– החזירנה לי! – תבע.
– מדוע?
– משום שאין לה מקום בעיתונך. אין בה לא בידור ולא חינוך. יש בה אמת.
– האמת אינה סתירה לא לבידור ולא לחינוך.
– הייתי עד למותו של ידיד. סיפרתי על כך ותו לא.
– רצונך לומר שפשוט תיארת דברים כהוויתם?
– כן.
וגם הכאראקטריסטיקה של ידידך המנוח היא…
– איני יודע כאראקטריסטיקה מה היא. מניתי את סגולותיו של האיש כפי שהיו.
– המ… אם כן לפנינו מעין נקרולוג.
גיורא שתק.
– ואם נקרולוג הוא זה מדוע לא הזכרת את שמו המלא של החייל שנפל?
– הוא היה בוחל בכגון אלה. אפילו השם המופיע ברשימה בדוי הוא.
– אם היה בוחל, לשם מה בכלל כתבת מה שכתבת ואף שלחת לעיתון?
– פשוט מאוד. רציתי שידעו כי ישנם אנשים כאלה, כי היה אדם כזה.
נתהרהרתי. גיורא עמד זקוף נכחי. התחבושות היו קפואות.
– שמא מותר לי לדעת1 מה היה שמו האמיתי של ידידך שנספה?
– הוא לא נספה. הוא נפל בקרב.
– מה היה שמו?
– אלקנה ישורון.
פי נפער מאליו ולא נסגר שעה ארוכה.
ד 🔗
ראשית הכרתי את אלקנה ישורון בימי המאורעות תרצ“ו–תרצ”ט.
באותם הימים עליתי ירושלימה ללמוד באוניברסיטה העברית.
כיוון שלא היה לי גואל ומודע בעיר הקודש סח לי אחד מידידי בשרון על קיומו של אלקנה, מסר לי את כתובתו ורשם כמה מלים על פתק המיועד אליו.
הגעתי לירושלים בשעות הערב. ירדתי מן האבטובוס, עצרתי עוברים ושבים ושאלתים בדבר הכתובת.
– שכונת שומרי ציון, בית נסים מזרחי.
– תרד למטה ושם תשאל עוד פעם.
– אתה רואה סימטה זו? תלך עד הסוף ושם תשאל.
הלכתי עד הסוף ושם שאלתי. סימטאות מרוצפות פערו פשפשי חצרות. עליתי במדרגות ונמצאתי עומד בפני דלת צבועה ירוק. כפי הנראה נצבעה לא מכבר, שכן ריח צבע טרי נדף ממנה וגבר על שאר הריחות הממלאים את סימטאותיה של ירושלים.
ניקשתי באצבעי על הדלת ושמעתי קול קורא מתוך הבית. לא הבחנתי את המלים. לחצתי על הידית. הדלת נפתחה ונכנסתי פנימה.
נמצאתי עומד בחדר מרווח למדי ובו מיטת־ברזל, שולחן, כסא, כמה מדפי־ספרים וקולב צמוד לקיר. על הקולב היתה תלויה חולצת חאקי. מנורת־נפט שפכה אור צהצהב על דפיו של ספר פתוח.
פסע לקראתי בחור לבוש מכנסי חאקי קצרים וגופיה. פתאום נדמה לי ששני מאורות מקרינים עלי אור ופולחים בשני פסים את האפלה למחצה שהחדר היה שרוי בה. חשתי כאותו הולך־רגל הצועד בכביש באישון לילה ולפתע מסתנוור בפנסיה של מכונית הנעה לקראתו. שתי עיניים בלתי־מוכרות הטילו בי מבט תמיהה.
“האמנם העיניים הללו הן שהקרינו שפע זה של אור?” – תמהתי.
התדהמה לא ארכה אלא שניות ספורות בלבד. עד מהרה התאוששתי ובמוחי נתרקם הסבר מתקבל על הדעת: האפקט הוא אפקט פיסיקאלי – אופטי. לפני שנכנסתי ישב הבחור ליד שולחנו וקרא בספר לאורה של מנורת הנפט. עיניו ספגו את שלהבתה. משנפנה אל האזורים האפלים של החדר נצנץ האור… הן לא ייתכן שהנפש…
– אלקנה ישורון? – שאלתי.
– כן.
– נתבקשתי על־ידי משה וורנר… – שליתי את הפתק מכיסי ומסרתיו לו.
– משה וורנר? מה שלומו?
– בסדר.
הוא נטל את המזוודה הקטנה שהחזקתי ביד והניחה באחת מפינות החדר.
– היכנס, היכנס בבקשה… שב.
הבטתי על סביבי. בכל החדר לא היה אלא כיסא אחד בלבד. נשארתי עומד.
– שב – אמר אלקנה בתקיפות־מה.
נשתפלתי על אותו כיסא.
הוא קרב אל המנורה ועיין בפתק.
“כן, האפקט הוא אפקט פיסיקאלי, שהרי אין זו דרכה של הנפש לשלוח רסן מפניה ולקרון מתוך העיניים בצורה כה גלוייה, כמעט חסרת בושה” – הוספתי להרהר עם שמבטי מרותק אל עיניו המושפלות כלפי הפתק.
סיים את הקריאה ושוב הקרין עלי שתי אלומות־אור.
– “ואולי לא פיסיקאלי” – נתעוררו ספקות בלבי.
– אני עובד בלילות – פתח – תישן במיטתי. שמא רעב אתה?
שתקתי. הייתי רעב.
הוא ניתר ממקומו ונבלע באחד הקירות. הפעם לא היה שום ספק כי האפקט הוא פיסיקאלי־אופטי: באחד הקירות התגלה כוך שלא השגחתי בו קודם־לכן.
מתוך הכוך הוצאו שני ארגזים – אחד מצופה נייר צבעוני והשני ללא ציפוי – קומקום, פרימוס ושני פחים.
– נרתיח תה. יש לנו לחם וזיתים. פח מלא זיתים.
– פח מלא זיתים?
– כן. ישר מן השוק. מה יש בדעתך ללמוד?
– עדיין לא החלטתי. על־כל־פנים, מדעי הרוח.
הפרימוס הודלק. הזיתים הוצאו מן הפח והוגשו לשולחן בשתי צלוחיות. הלחם נפרס.
עקבתי אחר תנועותיו של אלקנה – תנועות מתוחות, קצובות – ונזכרתי במורתי לפסנתר בשכבר הימים, שהיתה מתופפת ברגלה על הרצפה כדי לווסת את קצב נגינתי.
התה היה ערב לחיך אף שלא הומתק כלל ועיקר, והזיתים – מעדני מלכים.
– גם אני לומד מדעי הרוח – הפטיר אלקנה עם שהוא קולף בשיניו זית ירוק ומוצץ את החרצן בקפידה ובקצב. כן, גם המציצה קצובה היתה.
– אלו מקצועות?
– היסטוריה ישראלית, בעיקר תקופת בית שני. ופדאגוגיה.
– מתעתד להיות מורה?
– לאו דוקא. לא מורה ולא פרופיסור ולא סנדלר. כלומר, גם מורה, גם פרופיסור, גם סנדלר – הכל לפי הצורך. חסר גלגל – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קח אותי. צריך לחפור אדמה? צריך לירות, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי־דין? מורים? שואבי־מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין אפילו שם. אני – האידיאה הטהורה של השירות. מוכן לכל. איני קשור בשום דבר. אני יודע רק ציווי אחד – לבנות.
מובאה ארוכה זו מדבריו המפורסמים של טרומפלדור אל ז’בוטינסקי שנאמרה בעל־פה, בקצב של דקלום, והוסבה על עצמו עוררה את רוגזי בשל היומרנות שנשתמעה בה.
– אכן, עכשיו מובן לי בשל מה בחרת דווקא בתקופת בית שני. האישים שבאותה תקופה מגשימים את האידיאלים שלך – פתחתי בציניות – ישו הנוצרי, למשל: צריך לדוג דגים בכנרת הוא דג. צריך לחלק לחמים, יינות – הוא מחלק. להיות משיח, נביא, בן אלוהים – בבקשה. או ניטול לדוגמא את יוחנן מגוש חלב. צריך למכור שמן – מוכר, למרוד במלכות – מורד. יכולני להמשיך: יוחנן בן זכאי – צריך להיות מת – הוא מת. לעמוד בראש סנהדרין ביבנה – עומד. יהושע בן חנניה – צריך להיות בעל־מלאכה…
אלקנה גמע מן התה בהנאה מרובה, נתחייך ואמר:
– יהושע בן חנניה אינו שייך לתקופת בית שני. עיקר פעילותו אחרי החורבן.
צרור יריות בקע מן החוץ.
אלקנה קם ממושבו והתחיל נוטל את הכלים מן השולחן ומחזירם אל הכוך. בחיפזון רב עשה מה שעשה, אלא שגם בחפזונו שלט קצב. אמנם, קצב מוגבר.
לאחר שסיים מלאכתו לבש את חולצת החאקי שהיתה תלויה בקולב וחבש כובע נטול־מצחיה עשוי צמר כבשים בלתי־מעובד – כובעם של נוטרים־גאפירים משנות תרצ“ו–תרצ”ט.
מנורת הנפט נתעממה. כפי הנראה אזל הנפט.
אלקנה פתח את דלת חדרו, ניצב שניות מספר בפתח והציץ בי. שוב נדמה לי כי שתי אלומות אור פלחו את החשכה שנשתררה והלכה.
“אפקט פיסיקאלי, אפקט פיסיקאלי” – רטנתי בלבי – הפעם בעקשנות רוגזנית של מי שמנסה לשכנע את עצמו ויהיה מה.
בפי שאלתי:
– שמירה?
היתה זו אחת מאותן השאלות השכיחות שאין להן שחר. דוגמת השאלה שנשאל פלוני שנכנס לביתו רטוב מכף רגל ועד ראש: “מה? גשם בחוץ?”
– כן. שמירה. אבל אתה מתבקש לא לקשור עניין זה עם כל מה שנאמר קודם לכן…
רעם של יריות נכנס לתוך דבריו. נשתתק והמתין עד שייפסקו היריות. כיון שלא פסקו הגביר קולו והוסיף כמעט בצווחה:
– שמירה זו – הוא הטעים את המילה “זו” – אינה אלא עניין של פרנסה.
– אינך חייב להתנצל בפני – אמרתי.
ספק אם שמע אלקנה את דברי – היריות נמשכו במלוא תוקפן.
– לא אחזור עד שבע בבוקר. תוכל לישון ברווחה. שלום.
הוא יצא.
הייתי עייף. נשבתי בשלהבת המנורה הדועכת וכיביתיה, ובעודי לבוש בבגדי השתרעתי על מיטתי ועצמתי עיני.
שאון היריות רפה קימעה, נתעמעם והפך לשקשוק קצוב. שקשקו מכונות ובתוכן מסמרים, ברגים וגלגלים. כל בורג, כל מסמר, כל גלגל לא היה אלא אלקנה בשינוי צורה. לפתע סגר עליהן בית שדלתו משוחה צבע ירוק. מעל לדלת התנוסס שלט ועליו כתובת מעורפלת ובלתי־ברורה: ספק בית שני, ספק בית שלישי. נשמעה התפוצצות. מסמרים, ברגים וגלגלים ניתזו לכל העברים, אך הבית עמד על תלו. שני חלונותיו הקרינו אור מסנוור הישר לתוך עיני. הקרניים חדרו מבעד לשמורותי.
הסטתי ראשי. האור זהר. המכונות שקשקו בקצב:
– חת שתים, חת שתים.
במאמץ רב פקחתי את עיני. השמש זרחה מבעד לחלון הפתוח לרווחה. אלקנה ניצב במרכז החדר והתעמל.
– חת שתים, חת שתים!
אוויר צונן זרם מן החלון. היה קריר. אלקנה היה ערום, פרט לתחתונים שעטפו את ירכיו. כל שריר משרירי גופו נע בקצב מתוח:
– חת־שתים…
ה 🔗
עוד באותו יום שכרתי לי חדר ולא הייתי נפגש עם אלקנה אלא בחצר האוניברסיטה על הר הצופים תוך כדי ריצה מאולם־הרצאות אחד אל משנהו.
יום אחד ישבתי על מדרגות האמפיתיאטרון ועקבתי אחר גלישתם של הרי יהודה הוורודים בכחולו של ים המלח. חרוטי הרכסים שבעבר־הירדן הכהו את תכלת האופק כקרעי עננים אפרפרים.
אלקנה עבר על פני בהילוכו המהיר והקצוב.
– שלום, אלקנה – הפטרתי לעברו, שעה שכבר נתרחק ממני כדי שיעור של כמה אמות.
הוא הפך פניו, צמצם עיניו בי ומשהכירני הזריח בי את חיוכו. האמפיתיאטרון היה שטוף שמש והילת עיניו נטמעה בזוהר הכללי.
– שלום, שלום! – השיב בחיבה, נפנף בידו לעברי והוסיף להתרחק בצעדה חפוזה, קצובה. ברם, לאחר כמה פסיעות נוספות חזר וקרב אלי.
– סלח לי – סח עם שהשתפל על מדרגות האבן בסמוך אלי – מה אתה עושה עכשיו?
השאלה היתה תמוהה בעיני.
– משקיף על הרי יהודה בואכה ים המלח במידה שטווח־ראייתי מאפשר לי דבר זה.
הוא נד בראשו. קורטוב של קוצר־רוח הורגש במנוד־ראש זה.
– אני מבין… כלומר, מסתבר שיש לך שעה פנויה? – פתח בהיסוס מה.
– מסתבר.
– שעה אחת?
– כן.
– ומה תהא ההרצאה הבאה?
– קבלה.
– אתה לומד קבלה?
– כן.
– מוזר.
– מדוע מוזר?
– משום שנבצר ממני להבין מה הוא הדבר הקוסם לראציונאליסט קר כמוך בתורה דתית שהיא כולה מסתורין מצד אחד, ומצד שני גובלת באמונות טפלות.
פרצתי בצחוק.
– אני – ראציונאליסט?
– על־כל־פנים, כך התרשמתי – פלט אלקנה בשפה רפה.
– מעניין מאוד. ואני סבור הייתי שאתה הראציונאליסט.
– אולי – השיב במהורהר – אבל בכל אופן לא קר.
– לא, לא קר. צדקת. בהחלט לא קר. אולי נבוא לידי פשרה – הצעתי ספק בלגלוג ספק בכובד־ראש – אתה ראציונאליסט חם ואני איראציונאליסט קר.
שוב נתחייך אלקנה.
– יפה – אמר – נכון או לא נכון, אבל יפה. ואף־על־פי־כן עדיין לא ברור לי מה קוסם לך בקבלה?
– מעולם לא ניסיתי להגדיר דבר זה. מכל מקום נדמה לי שקוסמת לי הדרך, שבה יכול היחיד להתמזג עם הקוסמוס ולאו דווקא עם האלוהים. הפאנתיאיזם שבקבלה הוא שמושך את לבי.
– פאנתיאיזם? אם כן, מדוע בחרת דווקא בקבלה? מדוע לא בבודהיזם, בראהמיניזם, שפינוזה?
– לבודהיזם ובראהמיניזם אין קתדרה באוניברסיטה. אשר לשפינוזה הריני לומד גם פילוסופיה כללית ומובטחני שאף שעתו תגיע.
הוא שתק. זקפתי עיני. כתמים לבנבנים פשטו על פני השמים ומיד נתמסמסו בתכלת כטבעות־עשן הנפלטות מן הפה. הצצתי באלקנה. ראשו מושפל היה ומבטו עקב אחר חרק זערורי, שהתנהל בכבדות על חספוסי האבן. כל גבשושית היתה לו להר וכל חריץ לעמק. דומה היה כי החרק מזיע, מלחית ומתנשם.
– שמא מוכן אתה פעם אחת לוותר על הבראהמיניזם למען היהדות?
עדיין היה ראשו מושפל ולא ידעתי אם בלעג או ברצינות נאמרו הדברים.
– פעם אחת? – תמהתי.
– כן. המדובר הוא בפעם אחת. רצוני שתוותר על ההרצאה היום.
– למען היהדות?
– כן.
– משהו קונקרטי, מעשי?
– בהחלט – פתח בהתרגשות עצורה – בעוד כעשר דקות תתקיים באחד האולמות הרצאת אורח. המרצה הוא מאנשי ה… מאותם האנשים הידועים בציבור בהשקפותיהם התבוסניות. קבוצת סטודנטים – ואני בתוכם – החליטה לערוך הפגנה, כלומר למנוע בעד אדם זה מלשאת את דברו ויהי מה. לא ייתכן שאישיות כמותו תשמיע מה שתשמיע באוזני תלמידים ובכתלי האוניברסיטה העברית בירושלים בימים אלה, כאשר כל עצם וכל גיד של היישוב והעם כולו דרוך כמו…
– מדוע לא ייתכן? – שיסעתיו.
הוא קם ועמד על רגליו.
– אם דבר זה אינו מובן לך חבל על כל רגע שאני מבטל עליך. שלום לך. כפי הנראה קל יותר להתמזג עם הקוסמוס מאשר להשתלב..
– מה שומה עלי לעשות? – נכנסתי שוב לדבריו.
– אתה… אתה… מוכן? – תמה אלקנה תמיהת הפתעה כמוצא שלל רב. שביב מאותה קרינה ערבית נתנצנץ בעיניו.
– מה עלי לעשות? – שאלתי שנית, והפעם בהטעמה.
– מה לעשות? לצעוק, לרקוע ברגליים, לשרוק… – הוא הציץ בשעונו – אבל עלינו למהר. כבר איחרנו.
במרוצת עברנו על פני הגן. ניחוח הארנים נספג בריאות ומילא את החזה. לפתע נתמהל בריח כימיקאלים חריפים שפרץ מן הדלתות הפתוחות של אולם הכימיה. סמוך לאולם הצטופפו מספר סטודנטים, כמה מהם שקועים היו בוויכוח סוער ולוהט.
נסתבר כי ההפגנה לא נתקיימה. ברגע האחרון חזר בו המרצה־האורח ולא בא להרצות, אלא שעל רקע ההרצאה שבוטלה פרץ ויכוח. כפי הנראה הגיעו הדברים גם לתיגרות־ידיים, ואפשר שאפילו נודו אבנים. לפחות אבן אחת נודתה, שכן בחור אחד צנום, גבוה ובהיר־שיער עמד פעור־פה והצמיד ממחטה אל רקתו. הממחטה היתה ספוגת דם. אגל סמוק נקווה מתחת לסנטרו מוכן ומזומן לנשור.
לא היה סיפק בידי לראות באיזו דרך הגיעה לידו של אלקנה תיבת עזרה ראשונה. על־כל־פנים, דקות ספורות לאחר שהגענו למקום עמד זקוף מעל לראשו הרכון של הפצוע, שהיה גבה־קומה ממנו, וחבשו בתחבושת לבנה. תנועותיו היו זריזות, קצובות ובטוחות כשל חובש מומחה במקצועו ופניו הפיקו ריכוז ומתח.
עד היום הזה איני יודע אם לו היה הפצוע או לצריו.
ו 🔗
פגישתנו האחרונה נתקיימה בנסיבות רומאנטיות
ירח מלא השליח קרניים צהובות על פרוורי ירושלים לאחר יום שרב כבד. הבתים נתמסמסו בעופרת חמסינית מותכת. הראדיו הודיע על שלושים ושש מעלות חום ובישר זרם אוויר קר לפנות ערב.
מאין דבר אחר להאמין בו שמתי מבטחי בשירות המיטריאולוגי, ועם רדת השמש יצאתי אל מחוץ לעיר.
הזרם הקר לא בא. אדרבה, בכבדות מסורבלת נשמו טרשי ההרים ופלטו מקרבם את הלהט שספגו במשך היום. חרולים חרוכים חרקו מתחת לסנדלי. דמויות דמיון תמהוניות – יצירי תערובת של קמרוני הרים וקרני ירח – שוטטו בבקעות.
אחת מהן הפסיעה לקראתי. ככל שנתקרבה פשטה את צורתה הדמיונית, קרמה עור ולבשה בשר עד שבסופו של דבר נתגלמה באישיותו של אלקנה ישורון.
לבוש היה מכנסיים קצרים וחולצת חאקי. טיפות זיעה הבהיקו על מצחו השזוף.
– משוטט? – שאלני בלי שברכני לשלום.
זו לי הפעם הראשונה שראיתיו מחייך בשפתיו בלבד. עיניו לא לקחו חלק בחיוך. הן היו צוננות. כל כולו היה דרוך ומתוח. ניכר היה כי אינו להוט לשהות עמדי ונחפז הוא לעבור ממני והלאה.
לא רציתי להכביד עליו. עמדנו שנינו זה מול זה וחיפשנו דרך להיפרד בחביבות ובנימוס.
מובטחני שהיינו מוצאים פתרון לבעיה אלמלא דמות שלישית, שצמחה לפתע מן האדמה ובאה עלינו כחתף: כפיה, עבאיה, מקלע. ערבי עמד נכחנו וכיוון עלינו את מקלעו.
עור פניו היה שחום עד כדי שחור והבהיק כברק חרטומיהן של נעלים מצוחצחות. עיניו התיזו שלהבות ירקרקות. שפתיו נתעקמו קימעה לצד שמאל.
– עכשיו תמותו – סינן מבין שיניו בערבית.
זו היתה חוויית המוות הראשונה בימי חיי, מוות בטוח העומד לבוא בעוד כמה שניות, תחושת הפחד הפתאומי – אימה הולמת ברקות ועוצרת נשימה – חלפה כלעומת שבאה, נשטפה בנהר החידלון הגדול – נהר קפוא ורחב־ידיים כאוקיינוס הקרח הצפוני וחידלון מתוק עד אין נשוא שבהתלכדות עם ההרים והירח ובהתמזגות מוחלטת עם כל חרול חרוך, עם כל קרן צהובה־ירקרקת…
לא בכדי יעצני אלקנה ללמוד את הדהאמה הבודהיסטית. סבור אני שכך ולא אחרת חש בודהא בנירוואנה. אלא שאותה שעה לא הרהרתי בבודהא. משום־מה הרהרתי בדוסטויבסקי שהועלה לגרדום וברגע האחרון חונן במפתיע על־ידי השליט הרוסי האכזר. ואולם, אין אני יודע בבטחה אם הרהור זה חלף במוחי לפני שהשתרר בי החידלון הנירוואני או לאחר־מכן. מעדיף אני לחשוב כי לפני כן, שהרי אם נתעורר לאחר מכן אות הוא כי הנירוואנה לא היה שלימה. מכל מקום בין שהיתה שלימה ובין שלא היתה שלימה אותה שעה חשתי כי גרגיר אני הזורם אל האין־סוף והנצח וזרימה זו היתה נמשכת ללא תכלה אלמלא הופרעה ולאו דוקא ביריה.
בזריזות מדהימה, במהירות שאינה ניתנת למדידה אפילו בשניות זינק אלקנה אל הערבי ובעט ברגל בזרועו של זה. נפלטה יריה. המקלע התעופף באוויר ונח לרגלי. אלקנה והערבי נפתלו על הקרקע צמודים זה לזה במאבק נואש.
גחנתי והרימותי את המקלע.
לאחר שעה קלה נמצאנו יושבים בתחנת משטרה ומוסרים עדות.
פניו של אלקנה היו מלאות שריטות וחבורות. עיניו הקרינו את זהרן. דיבורו היה מהיר אך קצוב. הוא השיח בפרוטרוט כיצד “אנחנו” גברנו על הערבי. “אנחנו” בעטנו, “אנחנו” נאבקנו.
המלה “אנחנו” צרמה את אוזני.
ז 🔗
רשימתו של אורי גיורא נדפסה ללא שינויים.
חלפו כשמונה שנים. שוב היה יום שרב כבד ושוב יצאתי לשוטט בהרים לאור ירח מלא.
הפעם הרחקתי לכת ונתייגעתי. נזדמן לי סלע צחיח וישבתי עליו לפוש קימעה. מילאתי את מקטרתי, הדלקתיה ומצצתיה בהנאה מרובה.
הרכס שממולי היה מכוסה שיחים ועשבים תמירי גזע וארוכי גבעול. השרב לא יכול להם. איוושתם הגיעה גם לאוזני. שם פכפכו מים וצרצרו חרגולים.
סופג הייתי את עשנה של המקטרת2 והוגה בהפליה שבטבע. כאן רכס שופע חיים וממולו סלע קרח ושומם.
היה לבי סמוך ובטוח כי היקום קולט את הרהורי לבי. אף־על־פי־כן סירב לתקון את המעוות. אדרבה, הלך והגבירו. קבוצת־נוער הופיעה על אחת מפסגות הרכס. איוושת השיחים, צרצור החרגול, פכפוך המים – הכול נבלע בהמולת קולותיהם של נערים ונערות.
קירבתי את שעוני אל עיני וניסיתי להבחין את השעה לאורו של הירח. ראיתי את המחוג ולא ראיתי את הספרות. תרתי סביבי כדי לזהות את מקום הימצאי. אורות ישוב הבהבו במעלה הר, ונסתבר לי כי נמצא אני סמוך לעין געש. מיד צפה ועלתה בזכרוני רשימתו של אורי גיורא שהדפסתיה לפני שמונה שנים. נתחוור לי למעלה מכל ספק, כי הרכס שממולי הוא הוא הרכס שעל אחת מפסגותיו נפל חלל אלקנה ישורון, משיצא מבין השיחים והשקיף נכחו כולו גלוי לאויב.
אותה שעה בקעה משם שירה שפרצה מפיותיהם של הנערים והנערות.
מקטרתי כבתה ושוב לא הדלקתיה. דומם וקפוא ישבתי על הסלע הצחיח והשומם והאזנתי לקול השירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.