א 🔗
וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ היה לו חדר פרטי מיוחד במשרד אף־על־פי שלא נמנה עם הפקידים הבכירים. פקיד זוטר היה שוואלבנקרנץ, ולחדר המיוחד זכה לא מחמת החשיבות שייחסו לתפקידו אלא מחמת סגולות אופי מיוחדות שאף הן נבעו מתכונות גופניות. מבנה גופו של שוואלבנקרנץ היה רופף. רפיון זה הוא שגרם לכך שמר שוואלבנקרנץ היה אדם חולני ורגיש לצינה מאין כמוהו. כיון שהיה חולני היה נוח לכעוס וכיון שהיה נוח לכעוס לא היה נוח לבריות ודעת הבריות לא היתה נוחה הימנו. ויותר משהוא עצמו שימש גורם למריבות ולמדנים גרם לכך תנור הנפט שהיה מצוי בד' אמותיו כמעט במשך כל ימות השנה פרט לימי שרב וחמסין מובהקים. נוהג היה מר שוואלבנקרנץ להדליק את תנורו מיד עם היכנסו לחדר עבודתו ולא היה מכבו עד לשעות ערב, שכן מסור היה לתפקידו ולעבודתו, לפנקסיו ולחשבונותיו ועשה במשרד עד רדת החשכה. במשך היום היה חדרו מתמלא אדים ועשן, ויותר משדמה לחדר באחד ממשרדי הממשלה דמה לבית־מרחץ. אין תימה איפוא, שהפקידים שישבו במחיצתו התמרדו ופנו בתלונה אל ההנהלה. מר שוואלבנקרנץ אף הוא לא טמן את ידו בצלחת ופנה אל ועד העובדים. כשבוע ימים נטוש היה קרב בין ההנהלה לבין הוועד, ובסופו של דבר הושגה פשרה: למר שוואלבנקרנץ הוקצה חדר קטן ומבודד, שעד כה לא היה בשימוש כל עיקר.
משהיה אדם פותח את הדלת ונכנס לאותו חדר, היה ערפל סמיך מכהה את עיניו. רק לאחר שעה ארוכה, עם שהסכינו העיניים לצריבת העשן המגרה וניקבו את דוק הגאזים המחפשים מוצא ואין, היו מצטיירות צלליות של מלבני הפנקסים הגדולים, המסודרים על המדפים, וממש כמו דמות אלחימאי מסתורי מימי הביניים בצבץ בערפל דיוקנו המהורהר של מר שוואלבנקרנץ, הגחון מעל לרשימה רבת ממדים והוא מסכם מספרים תוך מלמול מהיר ורצוף בשפת אשכנז.
איזה דיוקן!
“קצר קומה, מחוטט במקצת, מצוהב במקצת ולמראה אף ניסום בעיניו קצת, קרחת לא גדולה לו על מצחו, קמטים משני צידי לחייו וגון פניו זה שקורין טחור”.
תיאור זה, הכלוא במרכאות כפולות, הריהו תיאורו של אקאקי אקאקיביץ באשמצקין מתוך הסיפור “האדרת” מאת הסופר הרוסי גוגול ובתרגומו העברי של שנהר. ואקאקי אקאקיביץ עצמו אינו אלא פקיד זוטר באחת ממחלקותיה המרובות של ממשלת רוסיה הצארית במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה. העובדה, שדיוקנו של וילהם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ זהה עם דמותו של אקאקי אקאקיביץ באשמצ’קין מעידה כמאה עדים כי קיימים בעולם טיפוסי בני אדם, שמטבעם הם מחוץ לזמן ולמקום. תמורות העתים, הבדלי לאום וגזע, תנאי אקלים – לכל הדברים הללו אין שליטה עליהם.
אף־על־פי־כן אין להפריז על המידה ואין ליטול מכל אחד מהם את עצמותו, את ה“אני” שלו ואת ההיסטוריה האישית שלו. די להעיף עין על שמותיו הפרטיים של שוואלבנקרנץ כדי לחוש מיד בריח ההיסטוריה הנודף מהם. וילהלם פרנץ יוסף על שום שלידתו ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כיון שנולד ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה דוקא על הגבול שבין אוסטריה לגרמניה, ניתנה להוריו הזדמנות נאה להפגין את נאמנותם לשתי הממלכות גם יחד, והילד נקרא בשמו של פרנץ יוסף הישיש ועל שמו של וילהלם קיסר בעת ובעונה אחת. אלא שבכך לא סגי. אביו ציוני היה, מראשוני חסידיו של הרצל. לפיכך, לאחר שנתן לקיסר את אשר לקיסר ראה חובה לעצמו לתת את המגיע גם לאלוהיו. עמד וצירף לשמותיו של הרך הנולד עוד שלושה: תיאודור בנימין זאב. ההיסטוריה הטילה, איפוא, את מלוא כובד משקלה על שוואלבנקרנץ מן היום הראשון שראה אור עולם, ומאז לא הרפתה ממנו. בשל תעלוליה – ולא בשל ציונותו של אביו – גלה ממולדתו ומצא עצמו בארץ ישראל, בשל השתוללותה ישב וסיכם מספרים באחד ממשרדיה של ממשלת ישראל, ואף זאת לאחר שנתנסה בנסיונות עגומים וקשים, שלעומתם ישיבה זו נראתה כמנוחה ונחלה. יש עוד לקבוע בצער שיחסים אלה בין ההיסטוריה לבין שוואלבנקרנץ לא הושתתו על עיקרון ההדדיות: ההיסטוריה השפיעה על מהלך חייו, אך אין לומר כי הוא השפיע על מהלך ההיסטוריה. אדרבה, לוא היתה לו השפעה כלשהי, לא היה מתגורר בירושלים בודד וגלמוד, ללא גואל, ללא מודע, ללא קרוב, לא היה מסתפק במעמדו העלוב בחברה ובדרגתו הנמוכה במשרד אפילו לאחר שהוקצה לו מדור מיוחד.
ב 🔗
יום אחד נכנס שמואל אמיר לחדרו של שוואלבנקרנץ. ואם שמואל אמיר נכנס לחדרו של שוואלבנקרנץ אות הוא כי יש דברים בגו, שכן בנוהג שבמשרד אין איש נכנס לחדר זה, אלא אם כן יש בכך הכרח. על אחת כמה וכמה שמואל אמיר, שהוא מנהל מחלקה ובעל דרגה גבוהה לאין שיעור מזו של שוואלבנקרנץ, ולעולם לא יעשה מעשה העלול לפגוע בכבודו ולגרוע מחשיבותו.
משנתפזר קמעה מעטה העשן והאדים, שאפף את האורח, ניראו עיניו הפקחות של אמיר כשהן מחייכות מאחורי זכוכיות המשקפיים ושפתיו הדקות כשהן עוצרות בעד הצחוק לבל יפרוץ מפיו.
– מה זה, שוואלבנקרנץ? מה מספרים עליך? הפכת לפאטריוט?
שוואלבנקרנץ הרים את ראשו והטיל באמיר מבט איבה.
– כלום נרשמת לחבר קנאי הלשון העברית? זה הולם אותך, שוואלבנקרנץ. אומרים שזה עתה גירשת אשה יפה מחדרך, ורק משום שלא פנתה אליך בעברית.
שוואלבנקרנץ שתק.
– הנכון הדבר, שוואלבנקרנץ? הייתכן?
שוואלבנקרנץ השיב במבטא גרמני מובהק:
– כן, כן… זה נכון… זה… זה נכון נכון.. – כל אימת שהיה מתרגש היה מתחיל לגמגם, ביחוד שעה שדיבר עברית – נכון מאד… למ… למה פנתה בגרמנית… בגר… מנית אני… אני לא חייב לענות ל..לא חייב ולא רוצה.. לא רוצה לדבר גר… במשרד… במשרד.. כן.
אמיר צחק בקול רם.
"שמע, שוואלבנקרנץ, מעשים כאלה – יש בהם לפעמים משום סכנה. אספר לך מעשה שהיה. בימי המנדט היה לי בוס אנגלי. כלומר, יהודי אנגלי. לשונו אנגלית היתה, אך מזגו היה יהודי בהחלט, עצבני ורגזן. פעם אחת יושבים אנחנו ועובדים… פתאום נכנס גבר שמנמן ששפם קצרצר לו מתחת לאף ופנה אל הבוס בגרמנית. הלה שמע ונתכעס לפתע. אמנם, היה זה בשנת 1942, בעצם ימי המלחמה עם היטלר, אבל אני עצמי שמעתיו לא פעם שובר את לשונו ומדבר גרמנית רצוצה. אולם, הפעם הסמיק משום מה והפך ליורה רותחת:
– אדוני, נא לדבר עמי באחת השפות הרשמיות הנהוגות בארץ: אנגלית, ערבית או עברית.
הוא עצמו אמר את דבריו באנגלית בלי שגרע עינו מן התיק, שהיה מונח לפניו.
השמנמן נדהם. רגעים אחדים שררה דממה. סומקו של הבוס שלי גדל והלך, פשט על פני צווארו ועד לקצות אצבעותיו הגיע – חששתי שמא יתחיל הדם לקלוח מעורו. השמנמן הסתכל על סביבותיו אובד עצות. ברם, כעבור שעה קלה התאושש וחזר על שאלתו. ושוב, כמובן, בגרמנית:
– אדוני הוא מר…?
הבוס שלי אף הוא חזר על תשובתו. הפעם בעברית ובנימה תוקפנית.
– אבר מיין ליבר הרר!
הבוס קם והזדקף. רגע נדמה לי כי עומד הוא לזנק אל האורח ולהתקיפו. אלא שאותה שעה נתחייך השמנמן לפתע ויצא את החדר בלי אומר ודברים.
למחרת היום אחרתי לבוא למשרד. איני זוכר כבר בשל מה אחרתי. אך שער בנפשך, שוואלבנקרנץ, מה גדול היה תמהוני כשנכנסתי לחדר וראיתי את הבוס שלי יושב ומשוחח בידידות עם אותו שמנמן. שני ספלי קפה טורקי מעלים אדים, וקופסת סיגרות משובחות מונחת על השולחן. שמא תוכל אתה, שוואלבנקרנץ, לנחש ולומר מה קרה?"
שוואלבנקרנץ הקשיב רב קשב, ומבטו מרותק אל עיניו של אמיר.
– הפתרון היה פשוט. כשהבוס שלי חזר לביתו בערב הקודם מצא את השמנמן יושב בביתו, לוגם תה ומשוחח בניחותא עם אשתו של הבוס. נתברר שזה עתה בא מאמריקה, בידו מתנה ובפיו בשורה: כל משפחת אשתו של הבוס ניצלה מהתופת הנאצי ונמצאת במקום מבטחים. השמנמן נצטווה למסור את ברכותיו לאשה ולבעלה הרתחן.
– אמנם, קבלת הפנים, שזכיתי לה במשרד בעלך – אמר המבשר לאשה – לא עודדתני ביותר למלא את שליחותי, אך מצפוני לא הרשני לחזור אל המשפחה ריקם. החלטתי, איפוא, לא להתחשב בהתנהגותו הגסה. מצאתי את הכתובת ובאתי.
– העיקר, שוואלבנקרנץ, היזהר. מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.
אמיר הסיר את משקפיו, קינחם קנח היטב, שיפשף את עיניו המגורות מן העשן ופנה ללכת. ליד הדלת נעצר והתעטש. משיצא נשתמע בפרוזדור קול צחוקו הצורמני.
ג 🔗
מי פילל כי שיחה קצרה זו, שיחה שתכליתה לא היתה אלא קיטור שיגרתי, שאדם פיקח ושנון מקנטר אדם תמים וחם מזג, תהא נקודת מפנה מכריע בחייו של מר וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בינימין זאב שוואלבנקרנץ.
מן הרגע שאמיר עזב את חדרו של שוואלבנקרנץ ניטל מן הלה כושר העבודה. לשוא מילמל את מספריו, לשוא דיפדף בפנקסיו, לשוא הגדיל את האש בתנור ואפילו לבש את מעילו – העבודה לא זזה. כל רגע הפך לשעה וכל שעה לנצח.
מי יודע? שמא גם לו הביאה האשה בשורה? ואולי אפילו מתנה? שמא אינו כה גלמוד ובודד בחלד כפי שהוא עצמו משער? שמא נמצאת אי שם במרחקים משפחה, שמא קיים שאר־בשר, גואל, ידיד, שמא מהלכת על פני תבל נפש חיה הדורשת טובתו, דואגת לו, מיצרה עליו, ואולי אפילו מוכנה לשתף את עצמה בגורלו, להקריב את חייה למענו? הוא, האוויל, השוטה, דחה אותה בשתי ידיים.
מה דמות היתה לה, לאותה אשה, שנכנסה לחדרו? גבוהה למדי, שמנמונת במקצת (גם המבשר של מר אמיר שמנמן היה). ופניה? האדים והעשן העלימו מעיניו את פניה. אולם, קלסתר פניה לא היה נחרת בזכרונו אפילו היה האויר בחדר צלול ושקוף, משום שבשעת הופעתה לא זיכה אותה אף בהרמת ראש קלה. ולו גם הרים את ראשו, לא היה סיפק בידו לראות את קווי פניה, שהרי שהתה בחדר שניות ספורות בלבד. אף־על־פי־כן אימץ את דמיונו הדל וקימט את מיצחו הקמוט גם בלאו הכי – שמא בכל זאת יופיעו הפנים בערפילי החדר.
לאמיתו של דבר, אין חשיבות לדיוקנה של אשה. העיקר הוא מה הבשורה שבפיה – הרהר שוואלבנקרנץ שעה שישב במשרד. ברם, משעזב את המשרד (ובאותו יום הקדים לעזוב) והשתרע במיטתו חש היאך נשמט מתודעתו ומשרעפיו דבר הבשורה, מתעמעם ענין המשפחה שבמרחקים ודוקא דמותה של האשה – שמנמונת במקצת וללא קלסתר פנים – מגיחה מתוך הערפל הכחלחל, מתפשטת, מתמשכת ומאפילה על הכל.
ללא קלסתר פנים; ואם יזדמן לו לראותה שנית – כלום יכירנה?
כן, יכירנה. אין בכך כל ספק.
שוואלבנקרנץ התנחם, נרגע ונרדם. ולמחרת היום, בגבור העשן בחדרו ניגש מדי פעם בפעם אל התנור וכיבה את אשו. כעבור יומיים חדל כליל מלהעלות את האש בתנור. כעבור שבוע פתח את החלון בחדר משרדו. חודש אדר עדיין לא הגיע לקצו והוא פשט כבר את אפודת הצמר, שהיה לובש מעל לחולצה. ייתכן שפשט אף את אפודת הצמר, שהיתה מוסתרת גם מתחת לחולצה. על־כל־פנים הופעתו החיצונית הלכה והשתנתה מיום ליום. מכנסיו נתגהצו והקמט נמתח בהם כמיתר. עניבתו נתקשרה כדבעי. יום אחד הביא קשתית למשרד ותלה עליה את מעילו.
במרוצת הזמן התחיל מאיר פנים לבריות. שוב לא היה חדרו בבחינת מוקצה מחמת מיאוס. חברים לעבודה נכנסו לתוכו בלי שהיה בכך הכרח ולא כוונות של קינטור. אף הוא עצמו לא היה מרותק לשולחנו כמימים ימימה, ויש שהיה סר אל החדר הסמוך – חדרו של שמואל אמיר. נמצא אפילו מי שראהו עומד בחדר הכתבניות ומשוחח עם כתבנית צעירה פנים אל פנים ומשהו מעין חיוך מרחף על שפתיו.
באוויר המשרד ניסרה שאלת תמיהה:
– מה קרה לשוואלבנקרנץ?
ולמעשה לא קרה לשוואלבנקרנץ ולא כלום. עדיין לא קרה דבר. הוא ציפה לפגישה, והצפיה עצמה היתה המאורע היחיד שאירע. הרי המין האנושי כולו צופה לימים טובים מאלה. וגזעו של שוואלבנקרנץ כל קיומו הוא צפיה לגאולה. מהי, אחרי ככלות הכל, ההיסטוריה האנושית כולה אם לא ערגה תמימה ומתמידה לתיקון עולם? והרי לעיל עמדנו כבר על יחסי גומלין שבין שוואלבנקרנץ לבין ההיסטוריה. על אף היחסים הללו בטח שוואלבנקרנץ בפגישה שעתידה לבוא, ובטחונו לא הושם לאל.
יום אחד סר אל החדר הסמוך, והנה… האשה. היא ישבה מול שמואל אמיר. כפפותיה היו מונחות על השולחן ותיקה תלוי על מסעד הכיסא. כל ישיבתה היתה כזו של אדם שהסכין לשבת במקום זה מתמול שלשום. היא שוחחה בנחת כאילו בכל הופעתה לא היה משום דבר היוצא מגדר הרגיל. שוואלבנקרנץ הכירה מיד: שמנמונת במקצת, גבוהה למדי ופניה… רבון העולמים! כל קו, כל גומה, כל בליטה שבפנים אלה היו מוכרים לו. היאך סבר כל הימים הללו שקלסתר פנים זה, המפליא בברירותו ובבהירותו, ממש כתחריט לבן על רקע שחור, ניטשטש בהכרתו כביכול.
אמיר הצביע על האשה ואמר:
– בבקשה להכיר, אשתי.
גון פניו הצחור של שוואלבנקרנץ הפך ארגמן. שרידי השערות, שעטרו את גולגולתו, נסתמרו ונתפרעו עד כי דמתה קרחתו לזו של חבר משק ותיק מימי העליה השניה או השלישית, שעלה לגדולה וזכה להיות חבר כנסת או מנהל אגף במשרד ממשלתי.
ד 🔗
כפי שניתן להיוכח בנקל שייך סיפור זה לסוג הסיפורים המסתיימים במה שמקובל לקרוא בעולם הספרות בשם “פואנטה”, כלומר נקודת מוקד או, אם תמצי לומר, פורקן לכל העלילה כולה.
אפשר שנאה היא דרך זו לגבי כתיבת סיפורים, אך החיים לעולם אינם מסתיימים ב“פואנטה”. אף לאחר ה“פואנטה” נמשכים הם והולכים לפחות עד יום המוות. שוואלבנקרנץ, מלבד היות גיבור של סיפור קטן, היה אדם חי. ואותה אשה, מלבד היותה משאת נפשו של שוואלבנקרנץ, אף היא היתה אשה חיה. ומי גבר ויעיז לצלול לנבכי התהום שבנפש אשה נטולת גיל, לחדור למסתורי נשמתה העמוקה מני ים, להתחקות על שרשי סיביה הדקים של נשמה זו, סיבוכיה ותסביכיה העדינים, ולעמוד על טיב מניעי רוחה הרגישים והמורכבים לפי חוקי המיכאניקה העדינה ביותר? מוטב להימנע מנסיונות־שוא ולספר את הדברים כהוויתם. והדברים כהוויתם, כלומר, התפתחות המאורעות בחייו של שוואלבנקרנץ ובחיי האשה היה בהם משהו מפתיע, אולי אפילו מסחרר, שכן, כעבור שנה בקירוב מיום הפגישה שתוארה לעיל, נתגרשה האשה מבעלה והתחתנה עם שוואלבנקרנץ.
ושמואל אמיר… גורלו של שמואל אמיר אינו ענין לכאן, שהרי לא הוא גיבורו של הסיפור, כי אם וילהלם פרנץ יוסף תיאודור בנימין זאב שוואלבנקרנץ.
על־כל־פנים, כדאי להטעים שכל המסופר אינו צריך לגרוע מאישיותו של שמואל אמיר, שהיה אדם נעים הליכות, מוכשר ופיקח, אף־על־פי שלעתים חמד לצון וליגלג על חבריו בעבודה. אדרבה, יש להודות שגילה חכמת חיים ועמקות מחשבה שעה שאמר לשוואלבנקרנץ:
– מי יודע מה צפוי לו לאדם מזולתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.