יוֹהן ווֹלפגנג פוֹן גיתה נולד ב־28 באוגוסט 1749 בפרנקפורט על נהר מיין, ומת ב־22 במרס 1832 בוויימר. הוא גדול הסופרים הגרמנים ואחד הגאונים הגדולים של האנושות שפעל לא רק בשטח אחד, אלא בכמה וכמה שטחי חיים. בעודו בגיל שלוש למד לקרוא, בגיל חמש כבר למד מצווֹת הדת ובגיל שבע למד דקדוק שפת רומי. בנעוריו למד צרפתית, אנגלית, איטלקית, עברית והתענין אפילו באידיש, לשון הגיטו בעירו. ולא להשכלה הרוחנית בלבד דאגו הוריו, אלא גם לחינוכו הגופני. הוא נמשך גם לאמנויות ומורהו לציור הצטער על כך שלא התמסר לציור באופן מקצועי. תיאטרון הבובות, שקיבל מסבתו, עורר את דמיונו של הילד. הכשרון הספרותי נתגלה בו עוד בשנה העשירית לחייו אולם כמעט כל הנסיונות האלה הושמדו על ידו מתוך חוש ביקורת חריף שחונן בו. בהיותו בן 16 עבר לאוניברסיטת לייפּציג ללמוד משפּטים. בזכות סגולותיו הגופניות והרוחניות המצוינות קבלו כל מקורביו ברצון את מרותו. הטבע והחיים, המדע, הספרות והאמנות השקו את נפשו באלף תעלות. לאט־לאט החלו הפירות הספרותיים להבשיל. בשנת 1770 פירסם את שיריו הראשונים, וזמן קצר לאחר מכן את נסיונו הראשון בשטח הדרמה. המאמץ הרוחני הקשה פגע בבריאותו ובאוגוסט 1768 נאלץ לשוב לבית הוריו לשם החלמה. כשיצא בפעם השניה מבית הוריו, עבר לשטרסבורג שבצרפת. בסתיו 1771 שוב חזר לפרנקפורט. בימים ההם העלה על הנייר את יצירתו הספרותית הראשונה הראויה לשמה “גץ פוֹן ברליכינגן”, שפורסמה בלי ציוּן שם המחבר בשנת 1773. סיים את לימודיו בשטח המשפּטים והחל לעבוד בבית המשפּט בווטלצאר. “גץ” זכה בינתיים להצלחה גדולה, והוצג במשך שנה לא פחות מ־14 פעם, הצלחה בלתי רגילה בימים ההם. פרי חוויותיו “ייסורי וורתר הצעיר”, שהופיע בדפוס, שוב ללא שם המחבר, בסתיו 1774, זכה להצלחה גדולה. רומן סנטימנטלי זה זכה לשלושה תרגומים לצרפתית ולתרגום אנגלי תוך שלוש השנים הראשונות ויצר אסכולה ספרותית. בגרמניה בלבד הופיעו בעשרים השנים שלאחר מכן למעלה מ־6000 רומנים מסוג זה. ההצלחה הגדולה שימשה הוכחה חיצונית ופנימית לכשרונו הספרותי הנדיר. המחזה “קלאביגו” נכתב תוך שבוע אחד, כפי שהבטיח לאחת מידידותיו. יצירתו הגדולה ביותר “פאוסט” העסיקה אותו למשנת ה־20 לחייו ועד סוף ימיו הארוכים. מעידים על כך ספרו האוטוביוגרפי “שירה ואמת” ומכתב ששיגר אל ווילהלם הוּמבּוּלדט, חמשה ימים לפני מותו. על כל פנים ברור, שבשנים בין 1769 ל־1775 העלה את הנוסח הראשון של הטרגדיה הנקראת “פאוסט הקדום”. זהו נוסח מקוצר המשתרע על 1371 שורות בלבד, לעומת ההוצאה הראשונה של החלק הראשון, שראה אור בשנת 1808 והמשתרע על 3499 שורות.

שנת 1775 היתה השנה האחרונה שגיתה עשה בבית הוריו בפרנקפורט. באותו פרק זמן התאהב בלילי שינמן, בת 17, בתו של בנקאי עשיר. ואף כי הזוג הצעיר נתארש, נאלץ להפּרד, לרגל הבדלים מעמדיים. כדי להסיח מלבו את צער הפרידה, יצא גיתה לסיור קצר בשווייץ. לאחר מכן הוזמן לחצר הנסיך מוויימר, אשר בה חי חלק ניכר מחייו למשנת 1775. בקצב מהיר עלה מחיל אל חיל בדרגות השלטון, עד שנתמנה בשנת 1782 לנשיא מועצת המדינה. במקביל לפעולתו המדינית, לא הניח גיתה ידו מיצירתו הספרותית, שפירותיה החשובים ביותר הם “טאסו” ו“איפיגניה”. התקופה ההיא עשירה בעיקר ביצירות פיוטיות. מספּטמבר 1786 עד יוני 1788 סייר גיתה באיטליה, ספג רשמים עמוקים והשלים כמה וכמה יצירות ספרותיות חשובות, ביניהן את “אגמוֹנט”. אחר שובו מאיטליה נשא לאשה את כריסתיאנה ווֹלפּיאוס. בשנת 1790 שוב ביקר באיטליה ועם שובו פירסם את הנוסח הראשון של “פאוסט”. משנת 1796 ואילך קיימים קשרי ידידות חזקים בינו ובין פרידריך שילר. ידידות זו מפרה את יצירותיהם הספרותיות של שניהם. גיתה מוסיף לעבוד על “פאוסט”, על סיום “וילהלם מייסטר” ומפרסם את האפּוס הקצר “הרמן ודורותיאה”. בשנת 1787 יצא למסעו הגדול האחרון. כוונתו היתה לשוב ולבקר באיטליה, אולם לא הגיע, אלא לשווייץ. עם מותו של שילר בשנת 1805 אבד לגיתה ידיד־נפש. הוא המשיך בעבודה יוצרת והשלים כעבור שנה את חלקו הראשון של “פאוסט” שנתפּרסם בדפוס כעבור שנתיים. בימים ההם נערכה הפגישה בין גיתה ובין נפּוליון. במלאות שנת הששים לחייו פירסם את הרומן “וואַהלפרוונדשפטן”, ומאז מתחילה תקופת ספרות הזכרונות. בשנת 1811 רואים אור החלקים הראשונים של “שירה ואמת”. בשנת 1816 מתה אשתו, בגיל 51. אף לאחר שנת ה־70 לחייו, אינו פוסק מהתענין בזרמים הספרותיים החדשים, ברומנטיקנים בעיקר, והוא מתרגם מאנגלית, מאיטלקית ומצרפתית. בגיל 81 השלים את חלקו השני של “פאוסט”.

יצירותיו החשובות ביותר: מחזות: “גץ פון ברליכינגן”, מחזה (1773); “קלביגו”, טרגדיה (1774); “סטלה”, מחזה (1775); “האחיות”, מערכון (1776); “איפגניה בטאוריס”, מחזה (1787); “אגמונט”, טרגדיה (1788); “טורקואטו טאסו”, מחזה (1790); שירים סיפּוריים: “הרמן ודורותיאה”, שיר סיפּורי (1797), “ריינקה פוקס”, עיבוד אפּוס חיות (1793); רומנים ונובלות: “ייסורי וורתר הצעיר”, רומן (1774); “וילהלם מייסטר”, רומן (1796); “וואַהלפרוואנדשפטן”, רומן (1809). היצירה החשובה ביותר של חייו היא “פאוסט”, פּואמה דרמטית. החלק הראשון הופיע ב־1808, והחלק השני ב־1832.

ה“הקדשה”    🔗

בראש היצירה, כמקובל בספרות העולם, נתונה ה“הקדשה”. לשוא נחפּש בה פניה ישירה אל הקורא, בה אנו מטים אוזן לשיחת הסופר עם עצמו או עם דמויות רוחפות לנגד עיני־רוחו. יצורי דמיונו הפיוטי הם דמויות “פאוסט”. פעמים רבות ניסה לשלב את הדמויות האלה במסגרת היצירה, אולם תמיד התחמקו מידו, בלי נתק את הקשרים בינן לבין יוצרן. עם זאת נקפו לבו של המשורר על שלא הביא את היצירה לידי סיום. הואיל והדמויות שוב הופיעו לנגד עיניו, גומר הוא אומר להביא את היצירה לידי גמר. ה“הקדשה” נכתבה כשהחליט גיתה לסיים את היצירה, שחלקים גדולים ממנה היו מוכנים. כאמור, העסיקו הנושא עוד מימי נעוריו, ואף העלה על גבי הנייר תמונות אחדות. בעברוֹ לוויימר פנתה התענינותו לכיווּן חדש. גם המסע באיטליה לא הוסיף, אלא תמונות מעטות בלבד. בהוצאת כתביו הראשונה, כינה משום כך את היצירה “קטע”. פירסום יצירה בלתי מושלמת, פרושו בדרך כלל ויתור על ההשלמה, אך לפי הפצרתו המתמדת של ידידו שילר, המשורר הדגול, ניגש הסופר לחידוש יצירתו. השלמת היצירה לא היתה מלאכה קלה כל עיקר. הדמויות היו פרי חוויותיו מתקופה רחוקה. בינתיים בגר הסופר, התעשר בנסיון חיים, וקשה היה לו להעלות בנשמתו את החוויות ששימשו יסוד ליצירה בימיה הראשונים. זוהי משמעות ה“הקדשה”, כפי שגיתה העלה אותה בקולמוסו, ב־24 ביוני 1797, בהתקרבו לשנת ה־50 לחייו. אין ה“הקדשה” מסמלת את ההתחלה ואף לא את הסוף. היא נוצרה שעה שהסופר חזר לעבודתו על היצירה. יום אחד לפני כן עיבד את התכנית היסודית, שקבעה את מסגרתה הרחבה של היצירה. ביצוע תכניתו דרשה תקופת־דור, והיצירה המושלמת ראתה אור רק אחר מות הסופר.

“מחזה פתיחה בתיאטרון”    🔗

כמופת ל“מחזה פתיחה” שימשה לסופר דרמה הודית בשם “סאקונטלה”, שהוצגה זמן קצר לפני כן בגרמניה. הסופר מניח, שלהקה תיאטרונית נודדת הגיעה העירה, והכל מוכן להצגה. המון מגוּון ממלא את האולם ומצפּה בכליון עינים להרמת המסך. על הבמה עדיין אין יודעים מה יציגו. לא באה ההכרעה. מנהל התיאטרון מעונין בראש ובראשונה בהצלחה קופּתית. “גדול חפצי להנות הקהל, בפרט שהוא חי ונותן לחיות.” את הלהקה מייצג נציגה המובהק ביותר, הבדחן, המעונין בתפקיד שיחבבוֹ על קהל הצופים. השלישי בברית זו הוא המשורר. המנהל והשחקן דרכם לחזר אחר ההמון, אך למשורר ברור, שלא יהיה ראוי לשמו, אם יצטרף גם הוא אליהם. חוויותיו מבשילות בנפשו בפינה שקטה ולובשות צורה ספרותית. היה זה פשע מצידו אילו גילה נכונות להסתגל לאספסוף הרודף בידור ושעשועים. אופינית לו, ולו בלבד, הסגולה הנדירה לתת משמעוּת ופירוש להתרחשויות בעולם. אין הוא שואף להצלחה לאלתר; “כל מה שנוצץ לשעתו נולד, רק האמיתי לדורות לא יאבד”. אַל נחפּש קוים מקבילים בין דמות המשורר לבין גיתה. שעה שכתב את החרוזים האלה, היה גיתה לא משורר בלבד. הוא ניהל את תיאטרון־החצר בוויימר, ומילא נוסף על כך תפקידים רשמיים רמי־מעלה. עם זאת למד לדעת את התיאטרון מבפנים. נכון מזה אם נאמר, שכל אחת משלוש הדמויות הללו מסמלת השקפה אחרת של הסופר, ועל אף חילוקי הדעות השוררים ביניהם, מדבר המנהל בשם שלושתם, שעה שהוא מבקשם לגשת לעבודה. יצירה בימתית מוצלחה לא תווצר אלא אם יצליחו שלושת יוצרי התיאטרון: המשורר, השחקן והמנהל, להגיע לידי אחדות ומזיגה. ל“מחזה פתיחה” בפאוסט נועדה משמעות נוספת. עד כה חסרה היצירה השלמה במסגרת אחידה, ולא היתה מסוגלת לספּק את הקהל. מחזה הפתיחה מסתײם באחת השורות החשובות היותר של היצירה, המגדירה למעשה את כל תכנה ואת כיווּנה: “משמים, דרך עולם, אל השחת!” זוהי תמצית היצירה וסיסמתה, ולאחר שנאמרו הדברים האלה, נפתחת הטרגדיה עצמה.

“פרולוג בשמים”    🔗

מנהל התיאטרון הגדיר את מגמתו: “משמים, דרך עולם, אל השחת”. הוא יוצר מסגרת, הכוללת את העולם הזה ואת העולם הבא. המשורר מתכוון לבטא את הרעיון, שכל המתרחש בעולמנו הקטן אינו, אלא תוצאה של תהליכים בעולם סמוי, הנעלם מתפיסתנו. אין האדם עצמאי, אלא תלוי בגורמים שונים, העולים עליו בהשפּעה ובכוח. עם זאת יש במצב גם משום חיוב, שהרי הוא קושר את חיינו הקצרים ואת האדם בן התמותה לנצח נצחים. המחבּר מנסה להפוך את הבלתי מובן למובן, ולהמחיש. משתמש הוא לכך במסגרת לקוחה מספר איוֹב. אלוהים יושב לדין וסוקר את הנעשה בעולם. שלושת מלאכי־הפנים משבחים את היקוּם, ותשומת הלב פונה מן השמש העושה דרכה במסלול קבוע, אל כדור הארץ הקטן. אחר שיר־שבח מפי מלאכי־הפנים, מופיע מפיסתופל. תחילה אין אנו רואים בו את היריב הגדול. דומה הוא לאחד מן הפמליה, אף כי נועד לו שם תפקיד מיוחד: השלילה. מן היקוּם עוברת השיחה לכדור־הארץ, ומכדור־הארץ לתושבו החשוב ביותר, לאדם. אנו שומעים את שמו של האיש, המסמל את האדם והוא־הוא גיבורה הראשי של העלילה: דוקטור פאוסט. גורלו יסמל את האדם באשר הוא. מפיסתופל יודעו יפה ומגדירו כהלכה. הוא מצביע על הכפילות שבנפש האדם הקושרת אותו לכוחות נוגדים: “לא מארץ מזון האויל ומשקו / התסיסה תישאנו אל המרחקים, / בעצמו יכיר למחצה שיגעונו; / מיבחר כוכבים ידרוש משחקים, / ומארץ כל עונג יקר במינו / וכל קירבה וכל מרחקים / לא ישביחו את סער תהום ערגונו”.

ה“פרולוג בשמים” נכתב על פי ספר “איוב”, וההקבלה בין שתי היצירות גלויה לעין. המחבר מציג לפנינו את שלושת המלאכים – רפאל, גבריאל ומיכאל – המסתכלים למטה במערכת השמש, בה מפלס לו כוכב הלכת הגדול את דרכו בחלל. גבריאל משבח את יפי כדור הארץ, את חליפות היום והלילה במהלכם המדוייק. מיכאל מתעכב על התופעות האדירות ומשבח את ההרמוניה. כל שלושת המלאכים חוזרים ומדגישים במקהלה את החרוז החוזר של הבית הראשון, המדגיש את החוקיות הניצחית ואת הסדר השורר ביקוּם. היצירה הנעלה רעננה כביום הראשון לבריאה. בתוך ההרמוניה העליונה השוררת בשמים מופיע מפיסתופל, רוח השלילה, בן התוהו ובוהו. הוא מפנה תשומת לבו לעולם המוסר ודן אותו לשלילה. אין הוא רואה דבר מכל אותם הזיו והזוהר שהמלאכים שיבחוהו לפני כן. בדבריו אתה מוצא קורטוב של לגלוג על שירתם. ברוח של הומור תובע הוא את האלוהים למשפּט על שהוריד את האדם, התושב העיקרי של כדור־הארץ, לדרגה נמוכה כל־כך. נראה שהמחבר לא בא לשבח את עולם הכוכבים והמזלות, אלא את המוסר השורר בעולם, והופעת מפיסתופל משמשת לו ניגוד חריף. הסופר נתכוון להעמיד זה לעומת זה את העולם הפיזי ואת העולם המוסרי ולומר, שחוּקים מקיפים ויסודיים פועלים בשני המקומות גם יחד. מפיסתופל מפנה פתאום את תשומת לבו של אלוהים למצבה העלוב של האנושות. אלוהים שואל את מפיסתופל אם יודע הוא את פאוסט עבדו. גם השאלה הזאת לקוחה מתוך ספר איוב. השטן משיב בתיאור מדויק ומפתיע של הדמות. תיאור זה מוכיח שריכז את תשומת לבו זה זמן רב בפאוסט ויודע הוא אותו על כל פרטיו. השטן מצביע על השאיפה היסודית בנפשו של פאוסט לפרוץ את התחומים המגבילים את יכולתו. הוא מראה את געגועיו הסוערים על מצב נעלה ורם יותר. האדם הוא הענק, כבוּל הידים. פאוסט מסמל כאן את השאיפות הנעלות ביותר של המין האנושי, את הטיפוס המפותח ביותר של המין, המסמל את האנושות כולה ואת סיכוייה הגדולים. אלוהים תובע ממפיסתופל להרחיק את פאוסט מ“מקורו הראשוני” ומציע לו כפרס את שלטונו על המין האנושי. נשמת פאוסט היא פרס התחרות. אם יצליח השטן לבער מתוכו כל טוב, תינתן לו נשמתו כגמול. במקרה כשלון, תישאר הנשמה ביד האלוהים. הסצינה נהפכת לפי המקור התנ"כי, לסמל מיתולוגי של רעיונות מסויימים. גורל המין האנושי מסומל בפאוסט ובשאיפותיו. מפיסתופל פוסל את שאיפתו של האדם לנעלה ורואה בה טעות גורלית. הוא סבור, שיעלה בידו בנקל להטות את האדם לנתיבו שלו ואף מוכן הוא להתערב על כך עם האלוהים. אלוהים נותן הסכמתו להתערבות הואיל ונצחון הטוב בנפש האדם הוא חלק מסדר העולם. הן הוא עצמו נטע בנפשו של האדם את השאיפה לנעלה. “תועה כל עוד הוא שואף.” חיי אדם הועלו על כף המאזניים, ואיזו כף תכריע? הטוב או הרע? כך נוצרה המתיחות הדרמטית הדרושה לסופר. כל אחד מאתנו יראה את גורלו של פאוסט כגורל עצמו.

“פאוסט”, חלק ראשון    🔗

פאוסט מופיע לפנינו כמלומד בלבוש המקובל של ימי הביניים. הוא בנו של רופא, וסייע בשעתו לאביו בחיפוש השיטות הנכונות של הרפואה, בחיפוש הדרך בין המדע מזה ובין הדעה הקדוּמה ואמונת השווא מזה. הוא צמא־דעת והתעמק בענפי המדע השונים. הוא זכה לתארים שונים מאת בתי־ספר גבוהים, עד אשר נהפך לסמל השקידה והלימוד. עם זאת הוא מאוכזב, מכיוון שכל עיוניו הרבים בחוקי החימיה והפיסיקה לא הביאוהו אל מטרתו: אל שלוות הנפש. ריבוי ידיעותיו אינו מספּק את נפשו, הכּמהה לפענח את סוד היקום העמוק ביותר. מרוב אכזבה ויאוש הוא פונה עורף לעולם המדע ונכון הוא להתמכר לכשפים, בתקווה, כי בהם ימצא פתרונים לשאלותיו המרובות." אי אתפשך, בריה? אתכם, שמי עד / שד טבע, אי? מקורות כל חיים / בכם שמים וארץ תלויים / אליכם הלב הבלה שוקק / תקרו, תשקו, ואני פה נמק?" הוא הצליח להעלות את שר האדמה, אולם הוא חוזר ומתחמק מידו. אפּיזודה קטנה זו אופינית לאדם באשר הוא: הוא מצליח להעלות את שר־האדמה, אולם להחזיק בו, אין לאל ידו. פאוסט המאוכזב שוקע תחתיו, ושמשו־תלמידו וואגנר חוזר ומגלה לפניו את צרוּת אפקו וקטנותו של העולם, בו הוא חי. “מי יוֹר לי נתיב? מה לעשות, לחדול, מה?” מתפרץ היאוש מגרונו של פאוסט, והוא מחליט להתאבד בשתית רעל. אך אין כוונתו להתאבדות, אלא לצורה החדשה שתלבש מהוּתוֹ, אשר בה יוכל לפתח פעילות בספירות אחרות. הוא שואף להכרה סופית ועליונה של המתרחש בעולם, לפיענוח אחרון של רזים וסודות. ומשלא הצליח להשיג מטרתו זו בחקר ובמדע ומאחר ששערי עולם הרוחות נעולים בפניו, החליט להשיג את מטרתו בדרך אחרת. הוא עומד לשתות את הרעל שבצלוחית הקטנה. אולם אותה שעה מגיעים לאזניו צלילי הפעמונים המבשרים את בוא חג האביב, חג הפסחא. מקהלת המלאכים שרה: “קם הגואל! / אשרי האוהב / עמד בנסיון / כאב ויגול / ומרפּא בו לכאב”. האמונה הדתית המקובלת נסתלקה מנפשו של פאוסט זה שנים רבות, אולם צלצול הפעמון החביב והמקובל עליו, מעורר זכרונות ישנים ומעורר תקוות חדשות. הלך־רוח אביבי. פאוסט לא יצורף אל עולם השדים והרוחות. הוא ישאר בארץ החיים. האדם נרתע על סף הטרגדיה.

מאולם התיאטרון, מן הפרוֹלוֹג בשמים ומחדר תלמודו של פאוסט, יוצאים אנו עתה זו הפעם הראשונה לחפשי. לפני שער העיר נתקלים אנו בהמון מגוּון המטייל להנאתו לכבוד החג. האביב המלבלב מופיע לפנינו במלוא זיוו והדרו. גם פאוסט וואגנר בין המטיילים. פאוסט איש המדע והספר מגלה את אהבתו העמוקה אל הטבע. מתברר שהוא לא רק נערץ כאיש המדע, אלא שחביב ומקובל הוא על התושבים, גם כאדם. בימי המגיפה שפקדה את העיר פעל רבות כרופא להצלת החולים. פאוסט שוקע בהרהורים עמוקים ומגלה לפני וואגנר את המאבק הפנימי המתמיד המתנהל בקירבו: “שתי נשמות בקירבי שוכנות / אחת לרעותה צרות ועוינות: / האחת בתשוקת אהבה עזה / כבמלקחי־איש בעולם אוחזה / השנית חורגה מעפר וצללים / ברב־עוז אל שדות זוהר אבות נעלים”. אין בכוחו להשכין שלום בין שתי הנשמות המתרוצצות בקרבו, האחת מושכת אותו לרוח והאחת לחומר. שוב אין הוא רואה מוצא אחר מאשר לפנות לשדים ולרוחות הגוברים בארץ בשעת דמדומי החמה. אחת הרוחות לובשת צורת כלב שחור ומתקרבת אליו. הטיול בחיק הטבע השפיע לטובה על פאוסט והרגיע את רוחו. סערת נפשו שככה. עם שובו לחדר לימודיו פנה הוא לצורה מסויימת של העל־אנושי, לדת. הוא מעלעל בספר אחד השליחים, הפותח במשפט: “בראשית היה הרעיון” או אולי “בראשית היה הכוח”? לבסוף נוטה הוא לניסוח: “בראשית היה המעשה”. עיונו של פאוסט ב“ברית החדשה” נוטל את מנוחתו של הכלב השחור, וכיון שפאוסט חושש שאסף איזה רוח בדמות כלב, מחליט הוא להשתמש ב“מפתח שלמה”, ומעלה באמצעותו שדים ורוחות. הוא מעלה אש, מים, אויר וקרקע, אולם אין כל קרבה בין הרוח בדמות כלב, לבין ארבעת היסודות. הוא עומד להדבּיר את הרוח בצלב, שעה שמפיסתופל מופיע בלבוש תלמיד נודד. הוא מציג את עצמו כ“רוח השולל תדיר”, כלומר, יצור שהרע הוא יסודו העיקרי. פאוסט רוצה לשמוע פרטים מלאים יותר על אורחו המוזר, אולם הוא יודע להתחמק מן החקירה בעזרת הרוחות, ורק בפגישה לאחר מכן בחדר הלימוד, מגלה מפיסתופל נכונות למשא־ומתן. הוא מציע לפאוסט ידידות ומשיאו לפשוט את בגדי המלומד וללבוש ככל האדם, כדי שיוכל לעמוד על טיב החיים ומשמעותם. פאוסט מפקפק עם עשויים החיים לספּק את געגועיו ומאווייו באיזה לבוש שהוא. מפיסתופל מצליח להוציא את פאוסט מכליו והוא משמיע קללה נוראה, המנתקת את כל הקשרים שהיו קיימים בינו לבין המציאות באיזו צורה שהיא. הוא מקלל את המחשבה, את החזיון, את החלום, את הפירסום, את הקנין, את הממון, את היין, את האהבה, את התקווה, את האמונה ובראש כולם, את הסבלנות. מקהלת הרוחות הסמויה מודיעה, כי בקללה הנוראה נהרס עולם שלם, וכי לא נותר לו לאדם, אלא להתחיל את הכל שנית. רגע זה רצוי ביותר למפיסתופל, כיון שהוא נוח להצעת שירותו. בתרמית זו מקווה מפיסתוֹפל להשיג את מטרתו: להשתלט על נשמת פאוסט לנצח. פאוסט מעורר את השאלה מה מסוגל לתת לו ה“שד המסכן”. פאוסט אינו להוּט אחר מטמון ואוצר. כל סבלו אינו, אלא בחוסר סיפוק ובגעגועים, ורצונו להשתחרר מהם. “אם יום יבוא ונרגע ורווי נחת / אני על יצוע־עצלוּת אשתרע / והיה זה אות, כי הגיע יומי! / אם תוכל בחלקות נפשי לתעתע / אשר אמצא חן בעיני עצמי / אם תוכל הונותני בהנאה / תהי אחרונה לי זה השעה! / בזאת אתערב”. אחר שמפיסתופל מסכים להתערבות ושניהם תוקעים כף, מסכּם פאוּסט בארבע השורות הקלסיוֹת הבאות את ההסכם ביניהם: “אם פעם אומר לרגע העף: / התמהמה־נא! יפית כל כך! / אז תוכל לאסור אותי בכבלים / אז ארד ברצון לגאי הצללים”. בנטף של דם, כלומר בחלק גופו, חותם פאוסט על ההסכם עם השטן. והריהו מוכן ומזומן לצאת למסע, שיתן הזדמנות למפיסתוֹפל לספּק את תאוותו של פאוסט. ההתערבות שנעשתה בשמים בין אלוהים לבין השטן לבשה על הארץ צורה של ממש.

שעה שפאוסט מחליף בגדיו ומתכונן לדרך הארוכה, לובש מפיסתופל את מעילו הארוך של פאוסט ומתקלס בתלמיד חדש בהציגו את עצמו כפאוסט. השטן שופך לעג מר על צורות המדע השונות והתלמיד החדש נמלט נבוך ומבולבל מן החדר.

הזוג המוזר פותח במסע ארוך ומייגע. המסע פותח בקטנות. אנו מוצאים את עצמנו במשתה חברים עליזים במרתפו של אורבך בליפּציג. פאוסט מגלה אדישות לגבי הנעשה במרתף היין. מפיסתופל נאלץ להודות שנכשל במשימתו הראשונה. הווי זה ואווירה זו, אינם מושכים את לבו של פאוסט. כדי שפאוסט יהא ראוי מבחינה חיצונית לפרק הבא של המסע, עליו להיות צעיר יותר. כך מגיעים אנו אל מטבח המכשפה, פאוסט משתעמם גם כאן, אולם תשומת לבו נמשכת פתאום לראי־קסמים, בו מתגלה יופיה של אשה. גירוי זה, שכוחו גובר בקסמים שונים, עתיד לקבוע את גורלו של פאוסט. מפיסתופל הבטיח לפאוסט, במשקה קסמים זה יראה בכל אשה את דמות הלנה, כלומר את כליל היופי. מנקודת מבט זו יש לפרש את הקשר בין פאוסט לגרטכן. היא מסמלת את האשה בכלל. זוהי נערה כבוּדה, שומרת מצווֹת, טהורה, בת־טובים. פאוסט פונה אליה ברחוב ומלווה אותה אל ביתה. כיון שהוא מודרך בתאווה בלבד, נוקפו לבו בבואו אל חדרה הקטן והנקי. “אברח! ולא אשוב לעולם” אומר פאוסט לעצמו, אולם אינו מקיים את ההבטחה. לבסוף הוא נאוֹת לקבל את המתנה היקרה שמפיסתופל מעניק למענה. בטיול קצר בגן בית השכנה מטיילים שני הזוגות, מרתה ומפיסתופל, גרטכן ופאוסט. והם מאירים זה את זה מדעת או שלא מדעת. פאוסט מגלה לגרטכן את אהבתו, ואנו נזכרים בהתערבות המטילה את צילה הטראגי על הפגישה: פאוסט חייב לחוש את התאווה החולפת כ“נצחית”.

שוב אנו מוצאים את פאוסט בטיול בטבע, אשר אליו הוא קשור קשר פנימי עמוק. מפיסתופל מצטרף אליו; מתברר שהוא נציג רוח האדמה. מפיסתוֹפל יודע לגרות את תאוות פאוסט עד שיאה. גרטכן מתגעגעת על אהוב נפשה ודואגת לבריאותו. היא חשה בבהירות, שנתחוללו בה שינויים פנימיים עמוקים, ושוב אין היא מסוגלת לגנוֹת בנקל את חברתה שיצאה לתרבות רעה. אבדה מנוחתה של גרטכן, ולא בנקל תמצאנה. בגן מרתה מתעוררת שאלת האמונה באלוהים, בשעת טיולם של פאוסט וגרטכן. פאוסט מודה שאין הוא נמנה עם המאמינים “קראי לו בשם, אשר תבחר / קראי לו אושר! לב! אהבה! אלוהים! / אני אין לי שם / לכך! הכל הוא רגש; / שם הוא צליל ריק ועשן קודר / יקוד משמים יכהה”.

ליד הצריח במחילת החומה, לפני תמונת היראה של מטר דולורוזה מגלה גרטכן את המשבר הנפשי הקשה המתחולל בה. היא משוועת לעזרה ולהצלה מחרפּה וממוות. לפני פתח ביתה של גרטכן נתקל פאוסט באחיה, ואלנטין החייל. מפיסתופל מעורר סכסוך בין השנים, וואלנטין נופל חלל. גרטכן נמלטת בלב דואב אל תוך הכנסיה, אולם גם שם רודפת אחריה רוח רעה ולוחשת באזנה שלא במות אחיה בלבד היא אשמה, אלא גם במות אמה. היא מתמוטטת כליל תחת נטל האשמה כבדה, ובינתיים מרחיק מפיסתופל את פאוסט מן העיר, שהרי הוא נאשם ברצח והכל רודפים אותו. הוא מנסה להשכיח מלבו את החוויה הקשה וגם את אהבתו לגרטכן ולכן משתף הוא אותו בליל ולפורגיס. הסצינה מתרחשת בהרי הארץ, בהם לא היה הנוסע הבודד בטוח בחייו. לעולם מסוכן ומעורפל זה, מעביר מפיסתוֹפל את פאוסט באישון־לילה וברגע בו משתוללת סופה עזה. חיות ושדים למיניהם מתרוצצים בכל מקום באפלה. פני כולם מוּעדוֹת להר הבריקן. שם עומד להתכנס ההמון הגדול לפגישה עם שר השדים. מקהלות של מכשפים ומכשפות משמיעות קול למעלה ולמטה, אש ועשן מתאבך. מפיסתופל מבטיח לפאוסט להכניס אותו לפני ולפנים. הוא פוגש שם גנרל, מיניסטר, עשיר חדש, מחבר, ואף את לילית המסוכנת. אף תיאטרון נמצא שם ומוצג קטע מחתונת הזהב של אוברון וטיטניה. רב התוהו ובוהו, ואין אנו יורדים למשמעות הנעשה על הבמה. פאוסט הצליח לסלול לעצמו דרך מעלה־מעלה. מובן מאליו שמבחינה רוחנית־מוסרית אין דרך זו מוליכה למעלה, אלא למטה, כל המתרחש בליל ולפורגיס איננו, אלא גיבוש כל המתנגד לאלוהים ולהגיון. גיבוש כל המכוער והשפל, ריכוז כל הכוחות החותרים לקראת השלילה. כוונתו של מפיסתופל לטבּע את פאוסט בים החוּשניוּת, הרי החוויה עם גרכטן אינה לפי דעתו, אלא הראשונה בשורה. מטעם זה מרקיד מפיסתופל את פאוסט עם המכשפה. אחר שיכרון החושים באה ההתפּכחות במרחב השדה, בצורתה החמורה ביותר. פאוסט מקלל את יועצו מאשים את עצמו. מפיסתוֹפל מוכן להביא לידי שיחרורה של גרכטן שנעצרה ונדונה בינתיים. אנו פוגשים את מרגרית בכלא, בו נכלאה על הריגת ילדה. להאשמה הכפולה לגבי האם והאח, מצטרפת האשמה שלישית לגבי ילדה. מתעורר בקרבה הפחד מפני הגרדום, והיא חוזה תמונות־זוועה על הוצאה להורג וקבורה. על אף כל הזוועה נשאר מבטה של מרגרית חד. היא חשה בעליל מתוך התנהגותו של פאוסט, שאין הוא קשור עוד אליה, אלא ברגשי אשם והשתתפות בצער. עם הופעת מפיסתופל נראה לה הכלא כמקום קדוש. היא דוחה כל סיוע לבריחה ומעדיפה להתייצב למשפּט האלוהים. נשמע קול מלמעלה: “ניצלה!”. החוטאת נהנית מחסד שמים.

זוהי עלילת החלק הראשון של “פאוסט”. מובן מאליו שלא מיצינו כאן, אלא מעט מן העלילה עצמה. היצירה משתרעת על 12 אלף שורות ויותר, וכמעט שאין בה שורה, שלא תהיה עשירה ברעיון ובתוכן. כמעט כל שורה חושפת ומגלה בעיות ושאלות האומרות: דרשונו. אוֹפי הדמויות איננו קבוע. הדמות פושטת צורה ולובשת צורה, בעיקר מפיסתופל ושר־האדמה. גם על דמותו של פאוסט עוברים גילגולים, ולא בנקל עומדים אנו על משמעוּתה האמיתית. היצירה עשירה בפילוסופיה, ברעיונות עמוקים של מוסר ודת. ה“מפתח לפאוסט” לא יימצא, אלא אם נזכור שביצירה זו השקיע מחברו, אחד הסופרים הגדולים של כל הדורות, כמעט את כל חייו הארוכים. לשם הבנת היצירה עלינו להציץ אל תוך מעבדת הסופר.

במעבדת הסופר    🔗

בן 20 היה גיתה, כשנולד בו רעיונה היסודי של היצירה. 60 שנה צמח הרעיון בנפשו העשירה. אכן, המקורות היו הספר העממי על פאוסט ומחזה תיאטרון הבובות. בהיותו סטודנט, ראה בשטרסבורג הצגת מחזה על נושא זה, ועוד בימים ההם רשם ביומנו, שעלילת המחזה בתיאטרון הבובות מעוררת בו הדים שונים. אקרמן, ידידו הנאמן של גיתה, מניח, שהנוסח הראשון הועלה על הנייר בשנת 1773, כלומר, בתקופה בה נוצר “וורתר”. כעבור שנה ביקר בבית גיתה ידידו, הוגה הדעות, לבטר, וגיתה קרא לפניו סצינות אחדות מתוך היצירה. גם הסופר קלופּשטוק שמע קטעים אחדים, אולם הוא לא נתרשם ממנה ביותר. מזמן לזמן שומעים אנו על קריאת קטעי היצירה בחצר בווימר. במשך תקופה ארוכה הרפּה גיתה מן הרעיון להביא את היצירה לידי סיום, ולכן פירסם אותה בצורת “קטע”. מסעו באיטליה הפיח בו כוח והתלהבות, משסיים את עבודתו על “איפיגניה” ועל “אגמונט”, חזר וניגש לעבודה על “פאוסט”. בגן הנהדר של וילה בורגזה העלה על הנייר את הסצינה ב“מטבח המכשפות”. האיטלקים הציבו במקום זה פסל נהדר של הסופר. אופיני ביותר אחד ממכתביו שכתב מן המסע באיטליה, מאחד במרץ 1788, בו נאמר בין השאר: “השבוע היה עשיר־תוכן, והוא נראה לי בזכרוני כאילו היה זה חודש. תחילה ניגשתי לתכנית “פאוסט”, והנני מקוה שדבר זה עלה בידי יפה. מובן מאליו, שלא הרי חיבור היצירה עכשיו, כהרי חיבורה לפני 15 שנה. נראה לי, שדבר לא ילך לאיבוד, בעיקר, מכיון ששבתי ומצאתי כפי שנראה לי, את החוט. אשר לנעימת היצירה כולה, אינני דואג. כבר סיימתי סצינה חדשה, ואם אשחיר קצת את הנייר לא יעמוד, כנראה, איש על כך, שהיא נכתבה עתה.” גיתה מדבר כאן בפעם הראשונה על “תכנית”, וסבור הוא שחזר ומצא את ה“חוט”. על אף תקווֹתיו היפות ועל אף הוסיפוֹ את הסצינה “יער ומערה”, אין ספק שהיצירה הגיעה לנקודה מתה, ולא נותר לו, אלא להפסיק את העבודה עליה. כך פורסמה יצירה בלתי גמורה זו, בכרך השביעי של כל כתבי גיתה, שראו אור בשנת 1790. הסצינה האחרונה של היצירה היא הכנסיה. קהל הקוראים לא הבין את הקטע, שהרי אף הטרגדיה של גרטכן עדיין לא נסתיימה, והסופר שמח שהצליח להשתמט מן החובה לסיים את היצירה. הוא פעל בשטחים שונים. הוא ניהל את תיאטרון החצר; הוא עבד על שתי יצירות חשובות “ריינקה פוקס” ו“וילהלם מייסטר” והמשיך את חקירותיו בשטח המדע. הוא התענין בבעיות הצומח והחי, האופּטיקה והאַנטומיה. רצה גיתה לישב בשלווה ולמשוך ידו מיצירה זו, אלא שקפץ עליה “רוגזו” של ידידו, פרידריך שילר. המשורר עמד מיד על חשיבותו של ה“קטע” והפציר בידיד להביאוֹ לידי סיום. “עלי להתוודות שכל מה שקראתי בטרגדיה זו נראה לי כטורסו של הרקולס. מורגשים בסצינות אלה כוח וכשרון עשיר של הגאון” – כתב שילר. בימים ההם לא הרהיב גיתה עוז בנפשו לשוב להמשך העבודה. אולם דברי שילר עשו עליו רושם רב ועודדוהו לתכנן את סיום היצירה. שילר תבע וחזר ותבע את המשך היצירה, וביקש להעמיד לרשותו קטעים אחדים מן היצירה לשם פירסום בכתב־עת שנערך על ידו. היה זה פרט חיצוני שנתן את הדחיפה המכרעת לחידוש העבודה. גיתה תכנן ביקור שלישי באיטליה, אולם בגלל מצב המלחמה נדחה המסע וגיתה הסתפּק בביקור קצר בשווייץ. חוסר המנוחה הנפשי עוררהו להתמסר שנית להמשך היצירה. גיתה פנה בקיץ 1797 אל שילר, סיפּר לו פרטים על חייו הפנימיים וביקש שיפרש לו את חזיונותיו וחלומותיו. תשובת שילר נתקבלה עוד למחרת היום. פירושו של שילר הפרה את דמיונו של גיתה, ולמחרת היום העלה על הנייר את ה“הקדשה”. מאז התחיל עובד על היצירה בקצב עז וחיבר את ה“פרולוג בתיאטרון”. גם ה“פרולוג בשמים” נכתב בשלוש השנים שלאחר מכן, ב־1800 בקירוב. סבור היה גיתה שיעלה בידו להצמיח את היצירה מן הקרקע כ“משפּחה גדולה של פּטריות”, אולם דעתו לא היתה נוחה פעם מסצינה זו ופעם מאחרת. שילר עמד בכל המסיבות והגילגולים על המשמר, ובשעה שהרגיש שעבודת גיתה מתעכבת, התערב בדבר בעצה ובעידוד. שילר מת במאי 1805 ולא ראה את סיום היצירה, ואף את הסצינות שנכתבו בחייו, לא זכה לראות. בימים ההם עמד גיתה לפרסם את “פאוסט”, אולם מלחמות נפּוליון הפריעו בדבר, ורק כעבור שלוש שנים, ב־1808 פורסמה היצירה כולה בכרך השמיני של כל כתביו, אף כי צויין שם: “חלק ראשון”. את מקומו של שילר תפס בנידון זה ידיד אחר, יוהן פּטר אקרמן. הוא לא הרפּה מן הסופר הישיש, שחיבר את החלק השני בין שנתו ה־75 לשנתו ה־82. כלומר: בשנים שהן בדרך כלל, מעבר לכוח היצירה האנושי. ב־22 ביולי 1833 קוראים אנו ביומן: “ההתעסקות העיקרית הובאה לידי סיום”. במצב רוח מרומם העיר גיתה לאקרמן, כי בתוספת שנות חיים יראה מתנת השמים, הואיל ואחר כתיבת “פאוסט”, שוב אין זה מעלה ואין זה מוריד אם יכתוב דבר מה או ימשוך ידו מכתיבה. בשנת מותו הופיע החלק השני, ככרך הראשון של יצירותיו. חמשה ימים לפני מותו נכתב המכתב המפורסם לידידו וילהלם פון הומבולדט, בו מודה גיתה, שעברו ששים שנה מאז רחפה לנגד עיניו שורה שלמה של תמונות “פאוסט”.

ארבע תקופות היצירה    🔗

“פאוסט” היא יצירת חייו של גיתה, לא רק משום שהיצירה ליוותה אותו למעלה מששים שנה, אלא משום שחיי אדם הוחדרו לתוך היצירה. אנו מוצאים ביצירה את הצעיר השופע חיים, את הגבר המבצע תכנית מדוייקת בכוחות מרוכזים, ולפנינו גם הישיש המערה אל חיק היצירה את תמצית חכמתו ונסיונו. החומר היווה חלק מן הספרות הגרמנית 200 שנה לפני גיתה, אולם לא פאוסט ההיסטורי היה בשבילו העיקר. אותו פאוסט נעלם באגדה וגיתה לא התחקה על עקבותיו. הן הספר העממי והן מחזה תיאטרון הבובות חיו בזכרונו בלבד. הוא עיבד חלקים שונים מן המסורת, מן האגדה וצירפם אל חוויותיו. הוא הוא שהתהולל במרתף היין של אורבך. הוא עצמו שחקר ולמד וחיפּש את האלוהים. הוא עצמו שדיפדף בספר הטבע, שהתענין באַלכימיה, שזועזע בשנת 1772 על ידי הוצאת צעירה להורג על רצחה את ילדה. אולם לא רק בדמותו של פאוסט מוצאים אנו את עקבות חוויותיו של גיתה. גם מפיסתופל לא היה משפּיע עלינו בכוח עז כל כך, לולא עברו על גיתה גם החוויות הקשורות בו. הוא עצמו חש את החשוב והמכריע להבנת מפיסתופל: את שלילת הקיום, העולם והחיים. שתי נשמות מתרוצצות בנפשו של כל אדם ועל אחת כמה וכמה בנפשו של הגאון. כך ביקע גיתה את אישיותו ותיאר את שני חלקיה. אנו עדים לכך בדמויות גץ וּויסלינגן, קלביגו ובומרשה, טאסו ואנטוניו. וכן גם כאן פאוסט ומפיסתופל, כל אחד משקף חלק אחר באופיו של הסופר. “פאוסט” איננה עבודת פסיפס. הסופר לא השתמש בשום דבר זר ומוכן, בחוויה שלא הוא חי בה. אחדות אישיותו של הסופר משמשת ערובה לאחדות יצירתו. ניתן להבחין ארבע תקופות בהן נוצרה היצירה: " פאוסט הקדום", יצירתו של הסופר בן ה־25, “הקטע” שפורסם על ידי הסופר בהיותו בן 40, “החלק הראשון”, שהושלם על ידי הסופר בו ה־50, ולבסוף “החלק השני” שנוסחו הסופי נטבע באחרית חיי הסופר, בגיל 80 בערך.

אחד הקוים האופיניים ליצירה הוא שלטונו המוחלט של הסופר ב“צורה”. גיתה למד משקספּיר להציב סצינה אחר סצינה, לפרק את העלילה הגדולה לעלילות־משנה זעירות, ולהסביר לקורא או לצופה, את הקשר הפּנימי ביניהן. בימים ההם מקובלת היתה המונודרמה, והסופר משתמש בצורה זו בשיחת הגיבור עם עצמו. הוא שולט גם באמנות הדושיח ומשלב פה ושם קטעים שיריים. הוא מחליף את הנושא, כפי שלמד משקספּיר, וכפי שניסה לבצע ב“גץ”. הוא מעמיד דמות מול דמות, את מפיסתופל מול מרתה, וכל דמות שופכת אור על בת זוגה. לכל דמות אופי שלה, וכל אחת שופעת חיים. אם המלומד, אם השמש־התלמיד, אם הסטודנט, אם החייל, אם כל דמות אחרת – הרי הם נושמים את אוירת דור הרפורמציה. הסופר משתמש בדמות אחת, כדי להגביר את רושם הדמות האחרת: וואגנר, בעל ההתענינות המצומצמת, מבליט את ערנותו הרבגונית של פאוסט. דמותו של פאוסט שולטת ביצירה. ניכרים בה קווים אחדים מן האגדה, אשר סיפּרה על המלומד המבקש לחקור כל הנעשה בשמים ובארץ, אולם גיתה העלה את הדמות לרמה, העולה בהרבה על האגדה העממית. לפנינו אדם בעל שאיפות רוחניות ומוסריות גבוהות, חוקר הגון וישר רודף־אמת, הסובל מן התהום שבין הרצון ובין היכולת, שבין הרוח ובין החומר. הוא מורד באלוהים, מאחר שאין הוא מוכן לוותר על קיומו הרוחני העצמי. גם בהופיעו כמפתה, צוייר בקוים אציליים. הוא מאמין בכוח סמוי, המקיים את היקום, ואין ספק שבתפיסת הדמות מנקודת מבט זו, הושפּע גיתה משפּינוזה. מתוך השתוללות היצר ולא מתוך חוסר מצפּון או מתוך רשעות, משחית פאוסט את גרטכן וחוש האחריות שבו מתקומם ברגע האחרון כדי להצילה. פאוסט הוא “אדם עליון”, הן בהתרגשות חושיו, הן בשאיפותיו הרוחניות הטהורות. בכל מעשיו הוא שופע כוח עז, המונעוֹ מירידה שאולה. גם מפיסתופל ידוע לנו מן האגדה, אולם גם עליו עברו שיניים יסודיים בבית היוצר של הסופר. הוא מסמל את כל השאיפות המכוּונות כלפּי מטה. הוא נותן יד לפאוסט להשתוללות חושיו, שגרטכן נופלת לה קרבן. אולם מפיסתופל זה נתרומם לגובה רב מעל לשטן, לפי התפיסה המקובלת של ימי הבינים. סגולתו העיקרית היא שכליות קרה, המנתחת את הכל. הוא רואה תמיד את המציאות גם כשפאוסט משתעשע בהזיות. הוא מצביע תמיד על רקען החושני של שאיפות פאוסט, ודבר זה מצדיק את מהותו ואת פעולותיו. על כל פּנים ברור שלפי תפיסת גיתה מהווה מפיסתופל חלק בלתי נפרד מן האלוהים־הטבע, ואין הוא בן הגיהנום בלבד. מפיסתופל עומד בקשר ישיר אל שר האדמה, המסמל את הכוחות הפועלים בעולם המציאותי.

החלק הראשון של “פאוסט”, יצירתו החשובה ביותר של גיתה, הופיע בשנת 1808, והעבודה על החלק השני נסתיימה בשנת 1832. יצירה זו היא הפירמידה הנצחית של חיי גיתה ושל שירתו. היא ה“ענין העיקרי” (“האוֹפּטגשפט”), תפקיד חייו, שרעיונו כבשוֹ עוד בימי נעוריו ולא מש ממנו עד יום מותו. הוא עצמו לא עמד במובן השכלי על הקשרים בינו ובין היצירה, והדבר נשאר גם בעיניו בגדר מסתורין. לעתים הרגיש, שהוא נלאץ מתוך הכרח פּנימי להמשיך ביצירה. קסם זה עובר גם עלינו, והיצירה מוסיפה לחדור לפני ולפנים של נשמתנו. זוהי אחת הפסגות של ספרות העולם, הקורנת השפּעה חיצונית ופנימית מיום היולדה.

בעיר מולדתו של גיתה הופיע בשנת 1587 ספר עממי בשם “היסטוריה פוֹם דוקטור יוהן פאוסטן” בהוצאת המדפּיס יוהן שפּיס. הדוקטור המלומד מצטין בידיעות מגיות ובאחיזת עינים ומבצע מעשי כפירה וקונדס בסיוע ידידו השטן, הגוררוֹ אחרי כן עמו בהתאם לחוזה אשר נחתם ביניהם. המחבר מסיק מסקנות מסיפּורו הקצר, שאינו חורג בהרבה ממסגרתה הצרה של האנקדוטה. נושא זה עוּבד פעמים רבות, הורחב וקוצר חליפות והיה מקובל ביותר מאות בשנים. נראה שלגיתה הגיע הנושא לראשונה מספר עממי כזה ואחרי כן ודאי ראהו בצורת מחזה קצר בתיאטרון הבובות שערך הצגותיו ביריד. אחד העיבודים הדרמטיים הידועים היה של הסופר האנגלי הנודע, בן דורו של שקספּיר, כריסטופר מרלו. מן המקורות האלה נטל גיתה את היסודות הבאים: פסק דינו של פאוסט על ענפי־המדע השונים, להיטותו היתרה אחר ידיעות מזה ואחר תענוגות מזה; פרישתו מן התיאולוגיה והעיסוק במגיה; ברית הדמים עם הגיהנום וסיוע מפיסתופל; דמות תלמידו של פאוסט, וואגנר; מסעות האויר בעזרת מעיל הקסמים, הסעודות והמשתאות בבית המרזח של אורבאך, מעשי הקונדס לרגל הקרנבל, חצר הקיסר ועריכת קרבות, העגבים בין פאוסט ובין הלנה, והפרי הבכיר והמופלא של עגבים אלה (יוסטוס), היעלמותם המפתיעה של האם והילד. הוא הושפּע מן החומר הגלמי הזה והעלה אותו לדרגת השירה הגבוהה ביותר.

גיתה שאף מאז ימי נעוריו להשפּעה בלתי אמצעית של הטבע (“נאטורא נאטוראנס”). הוא רצה להתבונן בטבע מתוך קירבה ולפענח את סודותיו. לתכלית זו היה נכון להשתמש אף באַלכימיה. הוא לא מצא קורת־רוח בתוצאותיו החיוביות ובהנחותיו של המדע, מאחר שעמד על כך שהן מדכאות את רוחו ואף מביאות אותו לידי יאוש. קור הספיקות הקפּיא בנפשו את האמונה זה כבר. רעיונות אלה מצאו את ביטויים במונולוג – המבוא הגדול לעיבודו הראשון של הנושא (“אוּרפאוסט”), שנכתב בשנים 1773/75. הדברים נאמרים במעמד רוח האדמה, המסמלת את ניגודו של ואגנר. אחרי כן עוברים אנו לפתע לסצינה בין מפיסתופל ובין התלמיד ולהילולה בבית המרזח של אורבאך, בה מספּק פאוסט את היין במעשי כשפים. אחרי כן באים הסיפּור על גרטכן ותמונת הכלא, המנוסחת בראשונה בפרוזה. גם ואלנטין מופיע, אולם דוקרב המוות עדיין לא עוּבד לכל פרטיו. קרוב לוודאי, כי בשנים שלפני וויימאר, תיכנן גיתה המשך שאינו מסתיים בצורה פּסימית. כידוע נמצא נוסח זה רק בסוף המאה ה־19, בשנת 1887, כלומר למעלה מ־60 שנה אחר מותו של גיתה.

בשנת 1790 פירסם גיתה עיבוד אחר של הנושא בשם “פאוסט, קטע”. היסודות החדשים בעיבוד זה הם: מטבח המכשפות, “היער והמערה”, קטע שיחה בין פאוסט ובין מפיסתופל אחר צאת ואגנר, סוף המחזה בכנסיה, בלי דמותו של ואלנטין והסצינה בכלא. גם כאן לא הוסבר כיצד מופיע מפיסתופל לפתע־פתאום. אין אף מלה על חוזה או על התערבות, אין הקדשה ואף לא הפּרולוג בתיאטרון. גם הפּרולוג בשמים איננו. וחסר אף המונולוג השני של פאוסט וטיול הפסחא.

החלק הראשון השלם, ראה אור בשנת 1808 והיסודות החדשים הם: ההקדשה, הפּרולוג בתיאטרון, הפּרולוג בשמים, שני החוזים או ההתערבות (בשמים ובחדר העבודה של פאוסט), הדוקרב הטראגי בין ואלנטין ופאוסט־מפיסתופל, הסצינה בכלא בצורה שירית וכדומה. החלק השני עדיין לא זכה בימים ההם לניסוח ואינו אלא בגדר תכנית. גרעינו הראשון, המערכה עם הלנה וכל השאר, גדל ונתרחב עד שנת חייו האחרונה של גיתה, כשניתן לו סוף־סוף להעלות על הנייר בדצמבר 1831: “דאס האוֹפּטגשפט אֶרלדיגט”. הסופר סיים את יצירת חייו העיקרית.

אכן, פאוסט הוא מפעל חייו של גיתה. לפי עדות עצמו טיפּל בנושא ששים שנה ויותר. הרעיון גדל, צמח ופשה בקרבו. ברור היה לו שלא בנקל יעלה בידו להכניס אחידות ליצירה. באחד ביוני 1831, שנה לפני מותו, כותב גיתה לידידו צלטנר: “אין זה דבר של מה בכך, שאדם מגשים בשנת ה־82 לחייו, מטרה, שהציב לו בשנתו ה־20, שירצה על הנושא ושיעלה עור, בשר וגידים על השלד שחי בנפשו ואף ילביש את הדמות המוכנה, גלימה, כדי שהכל יחד ישאר בגדר סוד ותעלומה שיגרמו הנאה לבני אדם ויעסיקום.”

“פאוסט” היווה אף בעיני הסופר עצמו “סוד גלוי”. בתקופות חייו השונות ראהו בעין שונה וברגשות שונים. את קטעי החלק הראשון יצר בתקופת ההתהווּת והסער הפּנימי מתוך השראה חסרת־הכרה כמעט. הוא הכניס למסגרת זו את אהבות נעוריו ואת מוסר כליותיו שעינוהו, את מאבקיו השכליים, את ספקותיו ואת הצמאון הנצחי לדעת. שירתו פרצה מנשמתו בעושר שופע ומתוך גילוי לב לוהט. הוא לא נתכוון להקים סכר מלאכותי סביב השטף העז וזלזל בכל קנה מידה של חוקי הצורה והתבונה המסוננת. לאחר מכן היה לחסיד הסגנון האמנותי ודגל ברעיון הקלאסיציזם. מתוך אספּקלריה זו דן את החלק הראשון של יצירתו לכף חובה וראה בו יצירה בלתי ברורה. מתוך נימוקים חיצוניים הוא מסיים את היצירה ומפרסם אותה בשנת 1808, לא מתוך שדעתו נוחה הימנה ולא משום שסמך ידו עליה, אלא משום שכל כתביו הופיעו באותה שנה. גם אז הביע את מורת־רוחו מיצירתו במלים קשות. הוא מדבר על כלאיים של עז ואייל, על “קומפּוזיציה ברברית”, על “אשליות הצפון”, על “משפּחה גדולה של פּטריות”, על “גל אשפּה שּל המדע המסולף”, על “תוהו ובוהו מוסרי”, על דעות קדומות, ועל צרוּת מוחין של הקרתנות. שנים רבות אחר מותו נמצא שירו בשם “פרידה”, שנכתב בשנים הראשונות למאה התשע עשרה, בו הוא מגנה את יצירתו במלים קשות. כשניגש לעבודה על החלק השני, אין הוא מודרך על ידי הקשר לחלק הראשון דווקא. הוא מעונין קודם כל בדבר אחד: בהבלטת חשיבותו של העולם הקלאסי וביצירת התאמה בינו, מצד אחד, ובין העולם הרוחני של ימי הבינים ותקופת הרנסנס, מצד אחר. כיום, כעבור מאה שנה ויותר, אין עוד ספק בדבר, שהיוצר הגדול הוטעה על ידי עצמו, שעה שדן ביצירתו הגדולה. החלק הראשון תופס מקום כבוד בפנתיאון של ספרות העולם, ואילו מתוך החלק השני נקראים בעיקר אותם החלקים הדרושים להשלמתו האורגנית של החלק הראשון ולסיומו, בעיקר המערכה החמישית. הקטעים ההם קרובים במיוחד לבני המאה ה־20. שאר חלקי היצירה זכו אף הם, כמובן, להערכה רבה. הקורא יבחין בקטעים היפים, יתפּעל מחכמת החיים העשירה הבאה לידי ביטוי בכל חלקי היצירה, אולם ייתכן, שיתפּעל מכל היצירה ועם זאת תפחת אהבתו אליה. לשווא יחפּש את השירה. הוא לא יגלה נטיה להסתפּק במיתולוגיה קרה כפיצוי לשירה, בהמון דמויות אלגוריות שלא יובנו לנו, אלא בעמל רב של פרשנים. המחבר השתחרר כאן מחוקי האחדות האמנותית, התעלם מאחדות המקום והזמן וזילזל באחדות העלילה והאופי. מורגש שהכוח היוצר נחלש, ושוב איננו מסוגלים להחזיק בידינו את חוט אריאדנה. הוא נשמט מידנו ואיננו מוצאים את דרכנו במבוך הרעיונות. חוט שני? רעיון יסוד? כלום אפשר לדבר על כך בשני חלקי היצירה? על שאלה זו אפשר להשיב בחיוב וגיתה עצמו השתדל להבהיר את הדבר, הן בצורת שיר, הן בשיחותיו. בתקופה מסויימת עוררה שאלה זו את כעסו. ובין השאר אמר לאקרמן: “אנשים מוזרים הם הגרמנים. הם מכבידים על החיים יתר על המידה ברעיונותיהם ומחשבותיהם העמוקים, שהם משתדלים להחדיר לכל מקום. לו יהי לכם סוף־סוף אומץ לב להרשות להתרשמויות להשתלט עליכם. היהנו, התרגשו, התרוממו, התעוררו והתעודדו לדבר‏־מה גדול. רק אַל נא תחשבו שכל דבר שאינו רעיון מופשט, הבל הוא. הנה שואלים אתם לרעיון שנסיתי לבטא ב”פאוסט" שלי. כאילו ידעתי זאת וכאילו יכולתי לבטא את הדבר! “משמים, דרך עולם, אל השחת” – זה אולי משהו, אולם אין זה רעיון אלא מהלך העלילה. ועוד: השטן מפסיד בהתערבות, והאדם החותר תמיד להשלמה, ואפילו מתוך טעויות, עשוי להיגאל – רעיון זה עשוי להסביר הרבה, אולם אין הוא הרעיון המשמש יסוד ליצירה כולה ולחלקיה הבודדים. היה זה מעשה נאה, לו יכולתי להגדיר בצורת רעיון אחד העובר ביצירה מהתחלתה ועד סופה, חיים אלה העשירים, המגוונים והמלאים הרפתקאות, כפי שדהגמתים ב“פאוסט”.

מדברי הסופר עצמו מתברר על אף הכל, שהיה לו רעיון־יסוד והוא: משמעות החיים והסיפּור האמיתי שלהם הוא, שעלינו להשתדל להתעלות מעלה־מעלה ולחתור אל השלימות. עלינו להשתדל לפתח את אישיותנו לטובתנו אנו ולטובת האנושות, ואפילו נשגה ונטעה, כיון שהדבר הוא הכרחי, אך חייבים אנו להפיק תועלת גם מטעויותינו. עלינו להתרומם מעלה־מעלה בכיווּן אל האידיאל האלוהי ואל חסדי השמים. האהבה תעביר שאיפה זו לנצחון סופי. עם זאת מדגיש גיתה עצמו שלא רצה לבטא רעיון אחד־יחיד, אלא ביקש להדגים לפנינו חיים עשירים, מגוּונים ומלאי הרפתקאות. אפילו נקבל הסבר זה, הניתן מאת המקור המוסמך ביותר – הסופר עצמו – עלינו לקבוע שביצוע הרעיון אינו מושלם. הסופר מבטא את הרעיון היסודי במלים נצחיות בסוף הדרמה הכפולה, אולם לפנינו רק מלים ולא מעשים. דבר זה נעשה לצערנו רק במערכה האחרונה של החלק השני כשפאוסט מסיים את דרכו עלי אדמות. הוא סוקר את חייו וכאילו אומר: עכשיו, בשעה אחרונה זו מבין אני מה הייתי חייב לפעול בכל חיי. על כל צעד ושעל עדים אנו לטעויות פאוסט, לקוצר ידו, להתבוננותו המתמדת. אנו זוכים גם למעשים, אולם אלה הם בדרך כלל מילוי תאווֹת ושכרון חושים ואף גרוע מזה: אחיזת עינים ומעשי פשע. אין אנו רואים ביצירה כולה, אלא בסופה בלבד, שחיים סוערים אלה משמשים גם דרך המוליכה כלפּי מעלה. אין אנו רואים שפאוסט היה עולה לדרגה עליונה יותר במצרף החיים. לא זו בלבד שאינו מתקרב לשמים, אלא שאינו מגשים אף את הניתן להשיג בתחום האנושי. היינו מסכימים לוותר על כך, אילו ראינו שמחציתה החיובית של נפשו השסועה גוברת על מחציתה השלילית, שהרי מפיסתופל מסמל בסופו של דבר את הכפילות האנושית הנצחית, את השלילי שבנפש האדם. החתירה אל הטוב והשאיפה אל על, מוצאת את ביטויין השירי בחלק הראשון. החלק השני נחלש ודהה. בחלק השני עוברת העלילה מספירות המוסר לספירות ההסתכלות האסתטית־ספרותית, המושכת את האמן בלבד. הסופר מסתבך בשאלות הסגנון האמנותי. לוּ עברה העלילה לידי מפיסתופל, כלומר, לידי הנשמה השניה המתרוצצת בפאוסט, לוּ ראינו את מאבקה עם הנשמה הראשונה, היתה הראשונה מתעלה על ידי כך, אולם דבר זה מתרחש לעתים רחוקות בלבד. הרוח הרעה פורשת, כביכול, לעתים קרובות או שהיא מסתלקת, ואז תופס גיתה את מקומו של פאוסט ושל מפיסתופל, והוא עורך ויכוחים מדעיים ואסתטיים ומתעלם מן הדמויות העיקריות ומן העלילה. המסגרת הדרמטית המתפּוררת ניצלת רק במערכה האחרונה כשכוח יצירתו של הסופר מגלה את יכולתו בפעם האחרונה. ביצירה שוב פועמת רוח חיים המספּקת את הריאַליסט ואת האידיאַליסט, והיא מתעלה לדרגה של מוסיקה על־אנושית ולחכמה מתרוננת.

גיתה ידע להגשים את מטרתו השניה: להדגים לפנינו בצורה פיוטית חיים עשירים, מגוּונים ומלאי הרפתקאות. בחברת פאוסט משוטטים אנו בשטחי החיים השונים, מציצים אנו אל סודות הטבע, לומדים לדעת את הכוחות החיוביים והשליליים, את המוסר ואת חוסר המוסר; עוברים לפנינו הכרה, רגשות סוערים, אהבה, שירה, חיי אזרח ועמל בית ספר, החצר, פעילות סוציאלית, מלחמה, אנשים מטיפּוסים שונים, מעמדות, – והכל באספּקלריה צבעונית נהדרת. עם זאת יש לציין, שפאוסט, נקודת הכובד של התענינותנו, יורד תכופות לדרגת סבילות של מסתכל, המתערב בקרב הקהל הרב והמגוון.

ידוע לנו על מכתבו של גיתה, בו הוא מציין שנתכוון להשיג מטרה משולשת בדמותו של פאוסט: א. הנאה אישית של הפרט; ב. הנאת המעשה המכוּון כלפּי חוץ; ג. הנאת כל היצירה הפועלת כלפּי פּנים. נראה שהצליח להשיג בראש וראשונה את מטרתו הראשונה, בעיקר בחלק הראשון. המטרה השלישית מובלטת במערכה האחרונה של החלק השני, והמטרה השניה נעלמת לגמרי מעינינו. מעשים אלה, מה הם? כסף הנייר? משחק המכסות? עריכת המלחמה? כלום הולמים מעשים אלה את שאיפותיו הרמות, שפאוסט מרבה לדבר עליהן? ועלינו להוסיף, כי גם במעשים אלה פועל בעיקר מפיסתופל, ופאוסט יורד לדרגת ניצב. תכופות מוצאים אנו במקום כוח פיוטי, הרהורים ורעיונות מופשטים וסתומים. אנו תועים במבוך אין סופי ואפל של אלגוריות וסמלים. לא ייפלא אם הקורא יחלוף על חלקים אלה, יחצה את המדבר וימהר לנווה רענן, למקורות השירה הרוננים. למזלנו נשאר גיתה גם ביצירתו הכבירה הזאת בראש ובראשונה משורר, חוזה ויוצר. הוא מעלה בפנינו דמויות מלאות חיים כגון: גרטכן או ואגנר, ואלנטין, מרתה וההמון. היצירה עשירה ביופי פיוטי, הבא לידי ביטוי בסצינות בשמים, במונולוגים של פאוסט, בסצינות גרטכן ועוד. הסופר משתמש בצורות השירה המגוּונות ביותר, כדי לבטא את התוכן העשיר בתמונות וברעיונות. הוא מעלה לפנינו סולם רחב ביותר של מצבי רוח. מן הפשוט ביותר עד הנעלה ביותר, מן ההומור הגס עד הדרמה הקודרת, מן המצוי עד הנדיר ביותר. הוא מעורר בנו הדים עזים לכל הרגשות הללו, עד אשר פאוסט נהפך למזון נצחי בהכרתנו, במחשבתנו ובהשקפת עולמנו. גיתה המשורר משפּיע בכל אמצעי שירתו, והשפּעתו גדלה ככל שהוא מתרחק מן המדע היבש.

“השאיפה” ו“ההנאה”    🔗

שני רעיונות מרכזיים טבועים בפואימה הדרמטית: “השאיפה” ו“ההנאה”. השאיפה אופינית לפאוסט, לואגנר ולתלמיד החדש; והיא מכוּונת לרכישת ידיעות מרובות. פאוסט שואף נוסף על כך לרדת לעומקו של הטבע ולעמוד על משמעותם של הכוחות הפועלים בו. שתי הדמויות הצדדיות לא באו, אלא להאיר את הדמות המרכזית, הואיל ובהם אין השאיפה, אלא תת־הכרתית ותחושתית. גיתה ראה בשאיפה את אחד הצירים המרכזיים בנפש האדם: “תועה אדם כל עוד הוא שואף” אומר פאוסט בראשית היצירה, ובסופה שומעים אנו שאין האדם מסוגל להיגאל, אלא אם ישאף ללא הרף. אין זה מקרה, ששני המשפּטים נאמרים בספירות השמים. הציר המרכזי השני בנפש האדם הוא ה“הנאה”. במונולוג הגדול שומעים אנו: “הליצר לבי השואף אשמע?” כלומר, נוסף על השאיפה נטוע בלב האדם היצר החותר להנאה. בהתערבות בין מפיסתופל ובין פאוסט מהווה רעיון זה את המרכז: “אם תוכל הונותינו בהנאה”. בגלל גישה זו חילק גיתה את פאוסט לשני חלקים. המלומד יוצא מחדר תלמודו בחלק הראשון, כדי ליהנות מן החיים. בחלק הראשון רואים אנו את מעשיו. אנו נתקלים בביטוי “הנאה” במקומות החשובים ביותר של היצירה. כאן המפתח להתערבות. “במעמקי ים התאווֹת צמא להט חושינו הבה נשקיע”. משהצליח גיתה להבהיר לעצמו, ששני הרעיונות המרכזיים בחיי האדם הם ה“שאיפה” וה“הנאה”, מצא את הנוסחה לחוזה בין פאוסט ובין מפיסתופל. השאיפה הגבוהה אשר ברכה בה, חזקה בפאוסט עד כדי כך, שהיא מונעת כל אפשרות של הנאה ונהפכת על ידי כך לקללה. מפיסתופל סבור שיעלה בידו לספּק את ההנאה, אולם פאוסט משוכנע שאין הוא מבטיח זאת, אלא משום שאין לו כל מושג על שאיפותיו. משום כך ברור לו לפאוסט, שמפיסתופל לעולם לא יזכה בהתערבות. הרי שההתערבות מתרכזת סביב הרעיון, אם יצליח מפיסתופל לסבך את פאוסט בחוויה כאובה או משמחת, שתעצור לרגע את שאיפתו המתמדת, והוא יתפּרץ בקריאה: “התמהמה־נא! יפית כל כך!”. מפיסתופל מתכוון לשכר את פאוסט בהנאה. ההתחלה צריכה להיעשות על ידי פגישתו עם גרטכן, אולם פגישה זו נסתיימה בצורה טרגית ולכן מחפּש מפיסתופל חוויות אחרות, עדינות פחות. למטרה זו משמש ליל ולפּורגה. לפי התפיסה המקורית צריך היה מפיסתופל לכנס סביבו את כל עוזריו, שדים ורוחות, מכשפים ומכשפות, כפי שראינו זאת מאידך גיסא ב“פרולוג בשמים”. יודעים אנו, שגיתה כבר העלה על הנייר את נאומו של השטן וחלקים אחרים מן הקטע, אולם לאחר זמן השמיטם ולא צירפם ליצירה. עלילת “פאוסט” נעצרת במובן מסויים בסצינה זו. ברור שהסופר זקוק לסצינה זו, כדי שתשמש לו ניגוד ל“פרולוג השמים”. הוא התכוון ליצור שתי ממלכות מקבילות, שבכל אחת מהן מוקף השליט פמליא של מלאכים. שני הכוחות, החיוב והשלילה, מסומלים באלוהים ובמפיסתופל. שניהם שותפים בגורלו של פאוסט, והאדם נעשה לנושא ההתערבות בין השניים, ובכך הוא מסמל את האנושות. זוהי התערבות בין השמים ובין הגיהינום. תחילה אנו רואים את פאוסט כעבד האלוהים, ומפיסתופל רוצה להביא בפעולתו לידי כך שאלוהים “ישכל” את פאוסט. מובן, שדבר זה אינו נעשה, אלא למראית עין, שכּן יודע האלוהים בחכמתו העליונה, ש“תועה האדם כל עוד הוא שואף”.

היצירה – שלמה ואינה מושלמת    🔗

אפשר להשווֹת את “פאוסט” לכדור הארץ, שכּן מוצאים אנו גם ב“פאוסט” רבדים הרובצים זה על גבי זה. הטרגדיה של גרטכן היא החלק הקדום ביותר של היצירה. לידה מוצאים אנו את הסצינה “יער ומערה” משנות המסע באיטליה ו“ליל ולפּורגה”, שנכתב אחר 1800. במונולוג הגדול הראשון של פאוסט מדבר אלינו הסופר הצעיר. המונולוג השני נכתב בשנות העמידה, והסצינה בכלא נכתבה שנית בצורה שירית כעבור 25 שנה. כבכדור הארץ מוצאים אנו גם ביצירה זו מישורים ותהומות, מדרונות ורכסים. היצירה הגדולה אף לקתה במגרעות ניכרות. ליל ולפורגה מסתיים בלי שנוכל לעמוד על משמעותו האמיתית. גיתה עצמו הודה בכך באמרו שסיים את עבודתו על היצירה, ושהיא שלמה, אך אינה מושלמת. הסופר בן ה־82 עוד נתכוון להעמיק את המוטיבים העיקריים וקבל על עצמו שלא עיבדם כהלכה. את חלקה השני של היצירה מונים בחוסר צורה. גיתה נאבק עם היצירה כל חייו. היצירה גדלה עם יוצרה ולא רק על ידו, אלא מתוכו. אפשר לציין בחייו הארוכים של הסופר שלוש תקופות שונות. מנקודת ראות הסגנון האמנותי: “סער ופרץ”, התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. קוים מכל תקופה ותקופה אתה מוצא ב“פאוסט”. יש שדימו את היצירה לכנסיה גוטית גדולה, שמסד בנינה הוכן בתקופה הרומנית, ושהמשך בנינה חל בתקופת הרנסנס והבארוק. הוא ראה בסגנון זה של הבנייה דבר־מה אופיני לגרמנים, והגדיר את אמנותו במכתבו מאוגוסט 1774, לפריץ יעקובי: “ראשית הכתיבה וסופה הם רפרודוקיצה של העולם סביבי באמצעות העולם הפנימי”. אמנם זאת רצה לעשות ב“פאוסט”. אחדוּת אמנותית במסגרת המגוונת ביותר – זו היתה מטרה אמנותית בתקופה ההיא, אולם אין אנו מוצאים אחדות, אלא בסופר ובגיבורו הראשי.

הסופר בנה את יצירתו הגדולה בהדרגה. ה“הקדשה” היא בעלת אופי אישי ויוצרת את הרקע. ה“פרולוג בתיאטרון” מגביר את קוצר הרוח ואת הציפיה הדרוכה להצגה. ה“פרולוג בשמים” מצטיין באפתעה, שכן במקום ההצגה בתיאטרון מעביר הסופר את הקורא ואת הצופה לתחום השמים. מתכוון הוא לעורר את ההרגשה, כי עומד הוא לגולל לפנינו את פרשת גורל האדם, אולם הדבר נעשה מנקודת מבטו של הנצח. בכך נפתחת ובכך מסתיימת העלילה, אולם הסופר אינו חוזר על עצמו. ליל ולפורגה הוא הניגוד המוחלט של הטוב. ומשירדנו לנקודה העמוקה ביותר, מתחילה שוב העליה. הסופר מבדיל בין העולם הקטן, שעלילותיו מתרחשות בחלק הראשון ובין העולם הגדול, אשר לו מוקדש החלק השני. כל אחד משני החלקים מצטיין מבחינת החוויה בנקודת שיא, המסומלת בשניהם בדמות אשה. לעומת גרטכן הפשוטה, הטהורה והטבעית עומדת נסיכה יוונית נעלה, הלנה. ממטבח המכשפה וממרתף אורבך מוליכה הדרך לגרטכן. מקום זינוקו של המסע הגדול הוא חדר התלמוד, בו מתגלה נפש המלומד בשיחות עם עצמו ובו נחתם חוזה ההתערבות הגורלי. על אף חוסר הצורה למראית עין, רואים אנו בכל מקום את ידו הבונה, המסדרת והמעצבת של הסופר. כל פרט מחושב. ניטול למשל, את עלילת גרטכן. תחילה הפגישה החטופה בכנסיה, אחרי כן הפגישה הראשונה בגנה של מרתה עד לנקודת השיא, שאחריה באה הירידה: מצוקתה של גרטכן, אבדן אמה, רצח אחיה, רצח ילדה, הכלא, ההוצאה להורג, המביאה את השחרור הנפשי. אף המונולוגים של פאוסט, שיחותיו עם עצמו, קריאותיו ממעמקים, מצטיינות בדרמטיות. חיש קל עוברות לפנינו תמונות קצרות וארוכות, אולם כל אחת מצטיינת בראיה חדה ובפיוט: ההילולא במרתף היין, גרטכן ליד הפלך או הצריח, טיול הפסחא או חדרו של המלומד. כל תמונה היא יצירה אמנותית מהוקצעת ושלימה. על אף הגיוון הרב של הטונים ועל אף הסיום המפויס, קרא גיתה ליצירתו “טרגדיה”. ואמנם הטון היסודי – טראגי. המונולוג הגדול של פאוסט מסתיים כמעט בטרגדיה. חיי גרטכן מסתיימים על כל פנים בטרגדיה. אכן, למד גיתה, כנראה משקספּיר, להעמיד לעומת הטראגי גם משקל נגדי. הקורא את היצירה יושפּע מן “הפרולוג בשמים”. ואפילו יעברו לפניו בטרגדיה תמונות אכזריות של החיים, יוסיף לקוות, שהכל יסתיים בכי טוב וכי האדם יגאל. האמונה בטוב ובנעלה תנצח בסופו של דבר. אחר המאבק הנפשי המופשט בחדרו של המלומד בא טיול הפסחא, ההפך הגמור, התוסס חיים ממשיים. מרבים לדבר על ההשפּעות שמהן ינקה יצירת גיתה, אולם מפליא הוא, מה מעט בהיקפו הוא החלק שקיבל מאחרים בתוך 12 אלף שורותיה של היצירה. כל עלילת גרטכן היא המצאתו המקורית של גיתה. בענין זה אין אנו מוצאים במקורות, אלא משפּט אחד שפאוסט קיים יחסים עם שפחה עניה.

פאוסט נעשה ברבות הימים לנציגו הבולט ביותר של האדם הגאוני. כל קורא וכל צופה חי את שאיפותיו ואת גורלו בתקווה ובפחד, בספקנות ובאמונה. שלושה מושגים: פאוסט – גיתה – הרוח הגרמנית, נתמזגו בחיי התרבות למושג אחד. היצירה וגיבורה מסמלים את האדם באשר הוא, ללא הבדל מוצא או השכלה. תחומי היצירה מתרחבים וכוללים תרבויות שונות. לפנינו רשמי יוון העתיקה והקלאסיציזם הגרמני המודרני. תקופת הרפורמציה משתקפת ביצירה, כתקופת גיתה עצמו. אנו עומדים על טיבה של רוח הכנסיה בימי הביניים ועל טיב הדעות הקדומות, ההשכלה והספיקות האופיניים למאה ה־18. הרנסנס והרומנטיקה נושקים אהדדי. במובן מסויים מגוללת לפנינו היצירה את תולדות רוח האדם, לפחות בחצי הכדור המערבי. היצירה עשירה במוטיבים פילוסופיים, וניכר שמחברה הוא בן־בית גם במדעי הטבע. הסופר שואף לפענח את הסודות העמוקים ביותר של האדם והעולם. הוא קושר קשרים בין גורל האדם ובין הנצח. העלילה מתרחשת בתקופות שונות ומקיפה עמים ועולמות שונים. כדור הארץ מרחף בין השמים ובין הגהינום, כפי שמקומו של האדם הוא בין האלוהים ובין השטן. המוגבל עומד לעומת האין־סוף, המותנה לעומת המוחלט. ומתוך הניגוד הזה נוצרת העלילה הדרמטית. גיתה נאבק במיוחד עם בעיית הניגודים. המיוחד מקשר לכללי והכללי למיוחד. הכפילות מופיעה כניגוד. הוא רשם לעצמו ראשי פרקים להרצאה פיסיקלית בשנת 1805: “אנו והעולם, אור ואפלה, גוף ונשמה, שתי נשמות, רוח וחומר, אלוהים והעולם, הרעיון והמוחשי, האידיאלי והריאלי, חושניות ושכליות, דמיון והגיון, קיום וגעגועים”. ההפרדה בין המושגים המנוגדים יוצרת את נקודת זינוקה של העלילה. כוחותיהם הנוגדים יוצרים את העלילה, ואיחודם החדש הוא המטרה. היצירה מסמלת את המאורעות המתרחשים בעולם, את העולם הפנימי ואת העולם החיצוני, את העולם הקטן – האדם – ואת העולם הגדול – היקוּם. הגיבור הסוביקטיבי מתייצב לפני העולם האוביקטיבי. הוא חותר להבנת העולם, ורק מהשצליח למצוא את מקומו במסגרת הרחבה, הוא מגיע לידי סיפוק וגאולה. פאוסט שואף לדרגה גבוהה ביותר של הבנת העולם. טרגיותו מתבטאת בהכרה, שתפיסת שני העולמות היא למעלה מכוחותיו. שר האדמה שולל ממנו בגלוי את יכולת ההכרה. האמצעי להכיר את העולם עשוי לשמש לפאוסט “הנאה”. בחלק הראשון של היצירה התכוון פאוסט להכיר את העולם הקטן בדרך זו, אולם הוא מסתבך בנסיונו זה. הוא נשאר אדיש כלפי ההנאה החושנית הגסה במרתפו של אורבך, ובשעה שהוא עומד לפני חוויה עדינה של אהבה, מסתבך הוא בסבך ההרגשה. שתי צורות ההנאה לא שימשו לו מפתח להבנת העולם. זמן מועט לפני שניגש גיתה לחידוש העבודה על “פאוסט”, פירסם את מחקרו “המטמוֹרפוֹזה של הצמחים” ואחרי כן עסק בבדיקת תהליך זה בחיות. ניתן לומר, שבמובן מסויים אין “פאוסט”, אלא תיאור מטמורפוזה של האדם בצורה ספרותית. גיתה מדגים לפנינו את התהליך בטיפוסים שונים. תחילה רואים אנו את ההמון, שעדיין לא עמד על דעתו. אחרי כן מופיעה שאיפת ההכרה בצורה מוגבלת בואגנר ולבסוף בצורה מושלמת בפאוסט. הגאולה באה מאחר שהגיבור הוכיח בחייו שהוא ראוי לה.

הסופר מתיצב בשורה ארוכה של יוצרים גדולים: הומרוס, דאנטי, סרוונטס ושקספּיר.

יעקב כהן, שתרגומו צוטט בתוך הטקסט, כותב בהקדמתו על “פאוסט”: “אין זו יצירה אמנותית במובן הרגיל, כי אם ספר התקופה התרבותית החדשה, ספר האדם המודרני על מצוקותיו הנפשיות וחיפושיו ותעויותיו, מאוייו ונפתוליו, נפתוליו עם האלוהים ועם השטן. ופאוסט זה, הלא הוא סמל האדם והתפּתחותו העליונה, מבחר פרי התרבות המזוקקת, גדל היצרים ורב התבונה, אציל הרוח ומוסרי וביסוד יסודותיו, בבוּאה נאמנה של יוצרו, המשורר, המשורר הגדול. ולא לחנם היה הספר הזה מאז הופיעו ל”ספר השלחן" לאלפי משכילים בני עמים ודורות שונים, בו ביקשו את המופת שלהם, קראו את וידוי נפשם, למדו והגו בו כהגות בכתבי הקודש, אף מצאו נחמה בו וסעד לתקוות חייהם. ויחיד במינו הוא הספר הזה גם בשפע החיים המכונסים לתוכו. בריבוי הגוונים שבו, ועל הכל, בעשירות המופלגת של חכמת החיים העמוקה, הנוצצת מכל דף ודף שלו. ואף כי גם הוא, ככל מעשה אנוש, לא ניקה מפגימות, הנה עומד הוא ומתנשא, בשני חלקיו כמגדל עוז נישגב, בנוי בידי אחד מגדולי האמנים ברוכי־האלוהים בין בניני התפאורה הכבירים ביותר של ספרות העולם. אכן, עולם שלם הוא “פאוסט”, והרוצה להעמיק בספר ולהרחיב את ידיעותיו עליו, צריך להתוודע אל המקורות, הלא הם תולדות המשורר, הרבה ממכתביו ושיחותיו וגם אל הפרושים הרבים שנכתבו על יצירה זו, אמנם לא תמיד בהצלחה יתירה."