ליאב ניקולייביץ טולסטוי (1910–1828).

הרוזן ליאב ניקוליאביץ' טולסטוי נולד ב־9 בספטמבר 1828 ביסניאה פוליאנה. שמה של משפּחת אצילים עתיקה זוּ היה בעבר, דיק או דיקמן, אלא שתרגמו בני המשפּחה לאחר זמן את שמם לרוסית: “טולסטוי”, פרושו “עבה”, “שמן”. פּיוטר הגדול העניק את תואר הרוזנות לאחד מבני המשפּחה, לפיוטר טולסטוי, על הצליחו להחזיר את הצרביץ' האומלל, אלכסיי, מנאפולי לפטרבורג. דבר זה מתואר בצורה נאמנה בחלקה השלישי של הטרילוגיה היפה של מרשקובסקי. אם טולסטוי היתה בת למשפּחת הרוזנים וולקונסקי, שאחד מאבותיה נמנה עם קדושי הכנסיה הפּרבוסלבית. טולסטוי נתייתם מאמו בהיותו בן שנתיים ומאביו בהיותו בן תשע. עד גיל 13 נתחנך בכפר, בבית דודתו טטיאנה יורגולסקאיה, אשה אצילת רוח ונאמנה לדתה. היא עצמה עשתה את כל מלאכת הבית, ושימשה בכך מופת לליאב. על הנער השפיע באותם הימים אדם צעיר, גרישה שמו, שנמנה עם ידידי המשפּחה. הוא היה אדם דתי, אדוק במצוות, שאמונתו היתה בהירה ולא מיסטית. בהיות ליאב בן 13, נשלח לקאזן אל דודה אחרת, היא איליישנה פלגיאַה שנמנתה עם נשי החברה הגבוהה. המשפּחה סברה, שמקום זה טוב ביותר לסיגול נימוסים והתנהגות טובה. טולסטוי מתאר את ההשפּעה השלילית שספג בבית זה. שחיתות החוגים רמי המעלה, שקריהם ובעיקר ריקנותם הרוחנית, עוררו בו בחילה. “רדיפת הכבוד, השאיפה לשלטון, האנוכיות, הגאווה, הכעסנות והנקמנות, – כל התכונות הללו נראו להן כמידות נעלות. שעה שסיגלתי לעצמי את הנטיות הללו דמיתי יותר לאדם בוגר, וחשתי שדעתם נוחה הימני… אינני יכול להעלות בזכרוני את השנים הללו בלי אימה, צער ובחילה” – כותב טולסטוי בפרק הששי של ה“וידוי”. לשם מלחמה בחיי־שחיתות קבע ליאב לעצמו עקרונות מסויימים. הוא חתר לשלימות פנימית, משהגיע לידי מסקנה שמידות טובות והשכלה נפשית הן למעלה מכל. משום כך לא מצא קורת־רוח בלימודיו בבית הספר, נטש את האוניברסיטה ובשנת 1847 חזר לאחוזתו, אל יסנאיה פוליאנה, לחיות שם כבעל־אחוזה, המחנך את העם ומיטיב עמו. תכניותיו היפות עלו בתוהו, האכרים לא הבינו לרוחו. מרוב אכזבה עבר כעבור שנה לפטרבורג וסיים שם את לימודיו. מאז חי חליפות באחוזתו ובשתי הבירות ובזבז את ממונו, זמנו וכוחו בקלפים ובנשים. בשנת 1851 נמלט מפני נושיו לכפר קטן בקוקז כדי לחיות חיי צנע ולפרוע את חובותיו. תקופת חייו זו בקוקז השפיעה לטובה על התפתחותו הגופנית והרוחנית. “נראה לי, שההשגחה העליונה שלחה אותי הנה, לקוקז. אצבע אלוהים מדריכה אותי, והנני מברך על כך תמיד. חש אני, שהייתי כאן לאדם טוב יותר”. כעבור זמן־מה התגייס לצבא והשתתף בקרבות אחדים, בלתי חשובים. הוא מתאר קרב זה בשנת 1852 ומוסיף את ההרהורים הבאים: “האמנם אין בני האדם מסוגלים לחיות בשקט ובשלווה, בעולם היפה הזה, תחת רקיע השמים האין־סופי, מלא הכוכבים? כיצד יכולים הם לטפּח בנפשם רגשי־נקם ורשעות, רדיפה מטורפת להשמדת הזולת?”. ואף על פי כן ביקש להעבירוֹ לגדוד אחר, כדי שיוכל להשתתף בקרב של ממש. בנובמבר 1854 נשלח לסבסטופּול ונשאר שם עד כניעת מבצר־הגבורה. קרב זה הונצח על ידו בשלושה סיפּורים, שנדפּסו בשנות 1854/5. בסיפּורו הראשון הוא מתאר את גבורתם המופלאה של הטוראים ומביא בכך לידי ביטוי את התפיסה האומרת, שלא המפקד מכוון את הקרב, אלא ההמונים מדריכים את המפקד הטוב. בסיפּור השני והשלישי הוא מגנה את המלחמה ומוקיע את בורוּתן ואת אנוכיותן של השכבות המשכילות. זוועות המלחמה מעוררות בו את הרגש הדתי, והוא מבקש נחמה ב“ברית החדשה”. הוא מתחיל לחקור את משמעות החיים ואת מטרתם. הוא רושם ביומנו: “גיליתי רעיון גדול, שלמען הגשמתו הנני מוכן להקריב את כל חיי. רעיון זה הוא ייסוד דת חדשה. זו יכלה להיות דת ישו הנוצרי, אחר סילוק הדוֹגמות והמיסטיקה. יש לפעול תוך הכרה בהירה. כדי לאחד את הבריות באמצעות הדת”.

הוא פרש מן הצבא ועבר לפטרבורג. שם נתקבל בזרועות פתוחות על ידי חבריו לעט, טורגנייב, גונצ’ארוב, אוסטרובסקי, נקראסוב, פאט ואחרים, אולם הוא התידד עם פאט בלבד. הוא הפיק הנאה מלאה משמחות החיים, השתעשע ובילה בנעימים, אולם על אף חיי ההוללות מצא זמן לכתיבה. “שני פרשים”, “פגישה בגדוד”, “סופת השלג” הן פרי שנת 1856. כעבור שנה ערך מסע באירופּה. אחר חוויות מזעזעות שפקדוהו כגון: הוצאה להורג בפאריז, נתאכזב מן הקידמה ומאמונתו בהוּמניזם של האנשים המשכילים, כפי שהוא מתאר זאת בסיפּורו “לוצרן”. הוא רושם ביומנו: “הציביליזציה מסמלת בעיניהם את הטוב, הברבריזם את הרע; החרות – את הטוב, העבדות – את הרע. הכרה דמיונית זו הורסת את הצרכים הראשוניים הנקבעים על פי החושים”. בשנים לאחר מכן הוא חי בהפסקות מעטות באחוזתו. הוא מתמסר להנהלת המשק, עובד עם הפועלים הפשוטים כאחד מהם והוא מנסה להדריכם. בשנת 1860 נסע בשניה לאירופּה, כדי לבקר אצל אחיו החולה ולחקור בעיות מסוימות הכרוכות בהוראה. ב־20 בספּטמבר אותה שנה, מת אחיו ניקולאי. הדבר זיעזע אותו עד עומק נפשו, זיעזע את אמונתו בטוב והשפּיע עליו להתכחש לאמנות. “הגרוע ביותר הוא המוות, ואם אדם מעלה על דעתו שבכך מסתיים הכל, הריהו מגיע למסקנה, שהגרוע ביותר הוא החיים… כשאדם מגיע לדרגה הגבוהה ביותר של ההתפּתחות, מבין הוא ברורות, שהכל תרמית ומדוחים, שהוא אוהב את האמת למעלה מכל, וכי אמת זו איומה היא… מסקנה יתירה זו נותרה לי מעולם המוסר, ואינני יכול להתרומם לגובה רב יותר. אעסוק בדבר זה בלבד, אולם לא בצורה אמנותית המקובלת עליך” – כותב הוא במכתבו לפאט, באוקטובר 1860.

מסעו לא היה מסוגל להניח את דעתו. רק ימים מעטים יכול היה להקדיש לחקירת בעיות ההוראה בכל מדינה. על אף הכל סבור היה, שהצליח לברר את הענין ומצא את שיטת ההוראה הטובה ביותר. הוא פתח בית ספר ביסנאיה פוליאנה, בו נהנו התלמידים מחופש גמור והם שקבעו את תכנית הלימודים. טולסטוי יצא מן ההנחה המוטעית שהיתה משותפת לו ולרוּסוֹ, שהאדם נאמן לטבע ברייתו והתעלם מן העובדה, שהאדם המודרני הוא יצור היסטורי ובא לעולם מצוייד בתמצית רכושם הרוחני של אבותיו. תוצאת ההנחה המוטעית הזו היתה המסקנה, כי המוז’יק דווקא הוא היורד אל משמעותם של החיים, וכי האדם המשכיל חייב ללמוד תורה מפיו. כעבור שנה “יצא למדבר, בין הבשקירים, לנשום אויר צח, לשתות קומיס (חלב גמלים) ולחיות חיי בהמה” (“וידוי”). בשעת היעדרו נערך חיפּוש בביתו. הוא פנה ישר לצאר. “חייבים לפצותני בגלוי, בדיוק כפי שגלויה היתה הפגיעה בי. אחרת עלי להגר מארץ זו, דבר שהוא מנוי וגמור עמי” כעבור זמן־מה נרגע, בשנת 1862 נשא אשה, נטש את עבודתו החינוכית והקדיש את כל זמנו למשפּחתו ולספרות. בשנים 1864/69 חיבר את יצירת חייו העיקרית: “מלחמה ושלום” ובשנים 1873/76 את “אנה קרנינה”. בינתיים קרא הרבה ולמד הרבה. אגב עבודתו על הרומן “אנה קרנינה” שוב עינו אותו ספיקות. נתעוררו בלבו שאלות משאלות שונות, שלא היה מסוגל להשיב עליהן. “לשם מה לחיות, שעה שאין האדם יודע את מטרת החיים”. ב“וידוי” משווה הוא את מצב רוחו למצבו של נוסע באגדה מזרחית נודעה. הנוסע עומד להימלט לבאֵר לפני חיה טורפת, ובתדהמה מגלה הוא שבתחתית הבאר נמצא דרקון, שפיו פעור לבלעוֹ. כדי שלא ליפּול בלוע הדרקון, נאחז הוא בענף של שיח, וכך מרחף הוא בין הסכנות האורבות לו מכאן ומכאן. לפתע מגלה הוא ברעדה, כי מפלט זה לא יעמוד לו, הואיל ושני עכברים מכרסמים את הענף בו הוא נאחז. הוא יודע ששעותיו ספורות, ובכל זאת מושך הוא אליו עלה ומלקק את טיפות הדבש. דבש זה הסיח את דעתו מן הסכנות האורבות לו. אולם עכשיו גילה את הדבר והחל לחקור את החיים מקרוב. כיוון שהמדע והכנסיה לא יכלו לספּק לו תשובה המניחה את הדעת, החל להתקרב לאנשים פשוטים, בורים, עולי רגל, אל המוז’יק הפּשוט. שני מוז’יקים השפּיעו עליו השפּעה רבה: סטיוטייב ובונדריוב, שהוא מזכירם תכופות ביצירותיו. הם שיכנעוהו שאמונתו של המוז’יק היא האמונה האמיתית. טולסטוי מתחיל להאמין באלוהים וחי לפי רוח “הברית החדשה”. בשנת 1877 גילה את האמת החדשה ומאז הקדיש הוא את עטו למטרה זו. “הנני מאמין שהחיים, השכל והתבונה לא ניתנו לי אך ורק, כדי להורות את האנשים ולהסביר להם. הנני מאמין שהכרת האמת היא המתנה שקיבלתי לשם כך. מתנה זו היא להבה, אולם רק בשעה שהיא בוערת. הנני מאמין שמשמעותם היחידה של חיי היא לחיות באור זה, המאיר בקרבי ולהחזיקו גבוה־גבוה לפני בני אדם שיראוהו גם הם” (“אמונתי”).

ביצירותיו שלאחר מכן הוא מנסה לברר את משמעות החיים והמוות ונעשה למורה לעמו בשטח הדת והמוסר. עד אז היה אמן בלבד, מעתה היה לשליח הציבור. הוא מעמיד את הטוב לעומת היפה ופוסק הלכה מופרכת, ששניהם נוגדים זה את זה. הטוב פירושו כיבוש היצר, היפה משמש לעומת זה יסוד לכל יצרינו, ומשום כך הוא פּסול. “ככל שנוסיף להעריץ את היפה, נרחק מן הטוב”. הוא שלל זכות קיום מן היפה ודן לכף חובה את כל האמנויות וגם כל מה שיצר הוא עצמו לפני כן.

בדרך כלל רגילים להעמיד את הטוב, את היפה ואת האמיתי בשורה אחת ומכנים את שלושתם בשם “מושגי יסוד”, אף כי אין כל קשר ביניהם. הטוב הוא הוא המטרה הסופית של חיינו, הוא הוא מושג היסוד היחידי. התעמקותו בחיי הדת הביאה אותו לידי מסקנה שדבר אינו קיים מחוץ לטוב. הטבע פסק מלהתקיים לגביו. אף כי ראה את עצמו כנוצרי לכל דבר, התעלם לחלוטין מישו, ובכך סתר את עצמו. הוא שלל את הנוצרי בגלל היופי שבו. היפה נהפך בעיניו למושג שטני, ועל כן שלל את מקומו במסגרת הדת. אף כי שלל כל עקרון דתי, הוסיף לדרוש, שיתנו בו אמון ואת השקפותיו העלה לדרגת עיקרון. רבים ראו בו מייסד דת חדשה, אולם הוא לא היה ראוי לשם זה, כיוון שלא ביצע כל מעשה בשטח הדת. הוא לא הביא מעולם שום קרבן ונשאר סופר ובן אצולה עד סוף ימיו. זמן רב הקדיש למחשבה מעמיקה, אולם הוא לא פעל. הוא השיא לאחרים עצות שלא תמיד כיבדן והתנצל על כך בחולשתו האנושית. הוא גילה פנים שלא כהלכה ב“ברית החדשה”. הוא בנה את שיטתו בשטח הדת ואחרי כן ניסה לפרש לפיה את הברית החדשה. הוא קידש מלחמה, לא רק על הערצת היפה, אלא על כל הציביליזציה ועל התרבות המודרנית. בהישגי הטכניקה והמדעים ראה גורמים שליליים. התרבות מהווה כוח, והואיל וכוח פירושו לדעתו, חמס, ראה בתרבות את המצאתו של השטן. הוא התיחס בשלילה לכל דבר מבוסס על כוח, או המייצג כוח. עקרונותיו הסוציאַליים כעקרונותיו הדתיים אינם אלא אוטופּיות. הוא תבע שויון כלכלי והתעלם מאי השויון הגופני והרוחני של בני האדם. הואיל ושלל כל דבר המבוסס על כוח, פסל כל צורה של שלטון, וכך היה לאַנרכיסט. כל אדם חייב לחיות כאוות נפשו ולעמול על השלמתו הפּנימית. גם חייו כתורתו מלאים סתירות. הוא ניתח כל דבר, וכיוון שלא נתברך בכשרון סינטתי, לא היה מסוגל ליצור שיטה אחידה. הוא חיפּש כל ימיו את האמת ומאחר שהופיעה לפניו תמיד בגילגול חדש, שינה את תורתו. דוסטוייבסקי תיאר אותו תיאור נאמן: “מחבר ‘אנה קרנינה’ הוא אמן שאין כמוהו, גאון רוסי, הרואה בבהירות רק את העומד לנגד עיניו, ולכן מקדיש הוא תמיד את תשומת לבו אך ורק לכך. אין הוא מסוגל להפנות ראשו לא ימינה ולא שמאלה, כדי להבחין בדבר מן הצד. נראה שאיננו מסוגל לכך. הוא אנוס לשם כך להפנות את כל גופו, ואז יצהיר הצהרה מנוגדת, מאחר שהוא גלוי־לב במידה מופרזת”.

עם התכחשו לאמנות, יצר טולסטוי יצירות אמנותיות למופת, כיוון שחוקר המוסר שבו לא הצליח להתגבר על הסופר הגאוני, ורק העניק לו צורות חדשות ותוכן חדש. מאז החל להורות שקיימים רק שני סוגי אמנות: האמנות הדתית ואמנות החיים. בהתאם לכך החל לתאר את החיים בלשון פשוטה ומובנת לכל. כך נוצרו סיפּוריו העממיים “מותו של איבן איליץ'”, “שלטון החושך” ופרקים אחדים של “התחיה”. מוסר “הברית החדשה” הוא היסוד לסיפּורים העממיים החדורים אהבה עמוקה.

אחר השינוי הפּנימי העמוק שנתחולל בו, שינה את אורח חייו. בשנת 1885 היה לצמחוני, התנזר מבשר וממשקאות חריפים וחדל לעשן. עם זאת לא ביקש מבני ביתו לשנות את אופן חייהם, כיון שאסור להשתמש בכוח ואף לא בכוח ההשפּעה, נגד שום איש. חסידיו ייסדו בהדרכתו כפרים דתיים אחדים, שחיו לפי עקרונות הנצרות הקדומה. אם כי היטה אוזן לדעותיהם של אחרים, לא ראה, אלא את עצמו כקנה־מידה לו. תורתו היתה קשורה קשר הדוק באישיותו, והיא נעלמה עם מותו. הוא רצה להיהפך לקדוש, אולם השלטונות לא פגעו בו. רובו המכריע של העם הרוסי הסתייג ממנו, והעתונים לעגו לו. בינואר 1908 ניסו לחוג את יום הולדת ה־80 במסגרת חגיגות ארציות, אולם הכרוזים לא עוררו הד, ולעריכת החגיגות לא הגיעו תרומות. למזלה של הועדה היוזמת ביקש טולסטוי עצמו את ביטול החגיגות וכך נחלצה הועדה ממצבה העדין. ברור היה לו, שחייו סותרים את תורתו. כאמור, התנצל בחולשתו האנושית. כשחש שמותו קרב, נמלט מביתו באוקטובר 1910 ומת ב־20 בנובמבר בתחנת הרכבת באוסטפוב.

העקרון הנכון בתורתו הדתית־מוסרית של טולסטוי הוא שיש להעדיף את חיינו הפּנימיים על חיינו החיצוניים, אולם אין בכך כל חידוש, כיון שכל דת דורשת זאת. עקרון היסוד נכון הוא, אולם את תורתו ואת תוצאותיה איננו יכולים לקבל. ברם, אין טעויותיו של הגאון גורעות כמלוא הנימה מערכו של הסופר כאמן. גם לשמש כתמים, אך היא מאירה את כל כדור הארץ. אפילו נתעלם מתורתו בשטח הדת והחברה, נרכין ראש בהתפּעלות עמוקה מפּני גדולתו. הקו העיקרי באופיו הוא חיפּוש האמת, אותו חיפּוש מתמיד, העובר כחוט השני בכל יצירותיו, אך הוא לא היה מסוגל לנסח את תוצאות חקירותיו במסגרת השקפת עולם אחידה. סבור היה שמטרתו העיקרית של האדם היא השתלמותו הפּנימית ומשישיג אותה ייפתרו כל הבעיות. הוא תיאר את רגשותיו, רשמיו ורעיונותיו וחשף את נשמתו לעין כל. כל חייו הפּנימיים והחיצוניים מוכּרים לנו. הוא הסתתר מאחורי שמות גיבוריו: אירטנב, נכליודוב, אולנין, דלסוב, לוין, – אולם מכירים אנו אותו מאחורי השמות השונים.

באחד בנובמבר 1865 הפסיק טולסטוי את כתיבת יומנו ולא הוסיף לרשום בו דבר במשך שלוש עשרה שנה. הדבר מובן: הוא היה עסוק מדי בכתיבת “מלחמה ושלום” והשקיע את כל כוחותיו ביצירה הגדולה. בשנים ההן הסיח דעתו מקול מצפּונו בהיותו שקוע עמוק בעבודה יוצרת. סיבה שניה לכך היא, שבתקופה ההיא, במשך עשר או חמש עשרה שנה, זכה לשלווה פנימית וחיצונית, כפי שלא ידעה זה שנים רבות. וזמן קצר לפני כן נשא אשה. שנות נישואיו הראשונות היו מאושרות ביותר. “האושר המשפּחתי ממלא את כל ישותי” (5 בינואר 1863). אשתו עודדתהו ליצירה ונתנה לה כיווּן חדש. לפני כן כמעט שלא הופיעה האשה ביצירותיו או שהיתה חבויה ברקע האחורי של היצירה. אחר נישואיו רואים אנו את הנשים והעלמות נהפכות לדמויות הראשיות ביצירתו. רבים סוברים, שאשתו של טולסטוי שימשה דוגמה לבעלה בעיצוב דמותה של נטשה ב“מלחמה ושלום” ושל קיטי ב“אנה קרנינה”. היא עזרה לו הן בעיצוב הדמויות והן בענינים הטכניים. היא עצמה היתה סופרת ופירסמה סיפּורים אחדים, ואשר לעזרה הטכנית, הרי גילתה אורך־רוח ומסירות בהעתיקה את “מלחמה ושלום” שבע פעמים. בזכות אשתו ניתן לו להתמסר ליצירה הכבירה ביותר, שהיא אחד הרומנים הגדולים לא רק של המאה ה־19, אלא של כל הדורות. בשנים הללו נוצר לא רק הרומן “מלחמה ושלום” (שנות 1864–1869), אלא גם “אנה קרנינה” (1873–1877). טולסטוי הירבה לצאת לציד בימים ההם, ובאחד ממסעותיו, בספּטמבר 1864, אירעה לו תקלה וזרועו נשברה. בשעת החלמתו החל להכתיב את הפרקים הראשונים של “מלחמה ושלום”. מעיין היצירה פרץ מנפשו בכוח עז, וכל המכתבים שנותרו בידנו מן הימים ההם מעידים על כוח היצירה שהוא כמעיין המתגבר בו. “כל מה שפירסמתי עד היום ההוא, נראה בעיני כנסיון בלבד”.

אחד הביוגרפים החשובים של טולסטוי, סופר דגול אף הוא, רומן רולן, מציין ש“מלחמה ושלום” הוא שיר־גבורה מן הגדולים ביותר בדורנו, “איליאס” מודרני. עולם שלם קם לנגד עינינו, ים ללא קץ של רגשות סוערים. רומן רולן מציין, כי תכופות עלו בדעתו בקריאת יצירתו הגדולה של טולסטוי, שמות הומרוס וגיתה, על אף ההבדלים העצומים שבין שלושת הסופרים. אחרי כן נתגלה לו, כי באמת התיחד טולסטוי עם יצירות שני הסופרים האלה בשעת עבודתו על “מלחמה ושלום”. הוא אף ציין בשנת 1865, שיצירתו “1805” – שם זה ניתן לשני חלקיו הראשונים של הרומן “מלחמה ושלום” – נמנית עם משפּחת ה“איליאס” ו“אודיסייה”. כשטולסטוי מונה את היצירות שהשפּיעו עליו השפּעה גדולה ביותר בין שנתו העשרים לשנתו השלושים, מציין הוא את השפּעתם של “הרמן ודורותיאה” ושל ה“איליאס” וה“אודיסייה”, כ“השפּעה גדולה מאד”. בשנים ההן שב והתעמק ב“פאוסט” ולא היה גבול להתפּעלותו מהומרוס. עשרות בשנים ראה בו את סמל הכנות, את קנה המידה של האמנות האמיתית.

שש שנים עבד טולסטוי ללא הרף על כתיבת “מלחמה ושלום” בתנאים הנוחים ביותר שידע בחייו. הרומן מתאר את מלחמת המגן הרוסית של שנת 1812, היה פרי עבודה מאומצת זו. רבים סבורים שבכל ספרות העולם אין עוד רומן שידמה לו מבחינת הערך האמנותי ועומק התוכן, הן מבחינת ההיקף. זמן מועט אחר הופעתו כבר דיברו עליו כעל אפּוֹס לאומי. הכל סברו, שטולסטוי ידע ליצור יצירה כבירה המתארת מאורע היסטורי חשוב ביותר, בכוח יצירה בלתי רגיל. גם מכסים גורקי רגיל היה להשווֹת את היצירה הזאת ל“איליאס”.

כיצד עלה בדעתו של טולסטוי לגשת ליצירתו זו? בשנת 1863 חיבר שלושה קטעים לרומן קטן בשם “הדקבריסטים”, ולרגל עבודתו הגיע לידי מסקנה, כי יסוד בנינו הספרותי איננו מוצק כל צרכו. עלילת הרומן ההוא מתרחשת בשנת 1856, שעה שגיבור היצירה חוזר מסיביר. הסופר הפסיק את העבודה, משחש שלא יוכל לתאר את גורל גיבורו בשנות החמשים, אם לא יתעמק לפני כן, בשנות העשרים של המאה ה־19. הוא רצה לתאר את תעתועיו ותלאותיו של הגיבור באותן השנים, ושוב הגיע לידי מסקנה, שעליו לחזור עוד יותר לאחור בחיי גיבורו ולהגיע לימי 1812, לעלומיו של הגיבור. היתה זו תקופת־פאר בתולדות רוסיה, ואף כי היתה רחוקה, הרי היתה השפּעתה מורגשת בכל. “רעם” הימים ההם הורגש גם כשניגש טולסטוי לכתיבת הרומן, כלומר, כעבור יובל שנים. טולסטוי השיג תוצאה הפוכה, והוא מציין זאת באמרוֹ, שאישיותו של הגיבור נסוגה אל הרקע האחורי. לעומת זה החלו להתבלט ברומן אנשי דור 1812. בכלל נוכל לציין ששינוי ניכר בגישת הסופר לנושאיו. לפני כן תיאר אנשים בודדים, והנה החלה להבשיל בו ההחלטה לחבּר רומן על עמים וצבאות, כלומר, על גושים אנושיים אדירים, בהם מגובש רצונם של מיליונים. אכן כשניסה לתאר את גיבורי 1856, נסוג יובל שנים לאחור. אחרי כן הכל להתרכז סביב מאורעות 1825. ולבסוף ויתר על שתי תכניותיו. לאט־לאט חזר בו מתכניותיו המקוריות, הגביל יותר ויותר את היקף הזמן, והתחיל מתעמק בחומר שלא חשב עליו תחילה כלל. לפי תכניותיו ושירטוטיו הראשונים שנשארו בידנו, ניסה לתאר תחילה נושא משפּחתי, והמומנטים ההיסטוריים לא נצטיירו, אלא ברקע האחורי והאירו משם את חיי הדמויות הראשיות. פיאר בזוכוב, אנדרי בולקונסקי, חשובים תחילה מאלכסנדר הראשון, מנפּוליאון או מקוטוזוב. הדמויות ההיסטוריות משמשות תחילה כדמויות צדדיות בלבד.

 

מה היתה מטרת טולסטוי בכתיבת הרומן?    🔗

טולסטוי מנסח בשנת 1863, במבוא לחלק הראשון, את מגמות יצירתו בצורה זו: “אני כותב על תקופה המתקשרת בחוליות של זכרונות חיים לתקופתנו, שריחה אנו מריחים ואת רעמיה אנו שומעים. אלו הן שנותיה הראשונות של נפּוליאון בצרפת ושל שלטון אלכסנדר ברוסיה… אולם לא נפּוליאון, לא אלכסנדר, לא קוטוזוב ואף לא טאליראן יהיו גיבורי. אני אכתוב את תולדותיהם של אנשים החפשים מן המדינאים, של אנשים החיים בתנאים נוחים ביותר, שאינם יודעים עוני ובערות, של אנשים בלתי תלויים שאינם יודעים כל מחסור. של אנשים שנועדו להטביע חותמם בתולדות הימים.” בשנת 1867, אחר סיימו את הנוסח הראשון של “מלחמה ושלום”, צירף אליו מבוא, בו כתב בין השאר: “ביצירתי מופיעים רק נסיכים ורוזנים ודומיהם, אנשים הדוברים והכותבים צרפתית, כאילו הצטמצמו החיים ברוסיה באנשים אלה בלבד. הנני מודה בכך, שאין זו אמת ואין זו גישה ליברלית ואינני יכול, אלא להשיב תשובה ניצחת אחת שאין לסתרה, חיי הפקידים, הסוחרים, הסמינריסטים והפועלים השכירים, אינם מענינים, ובמובן מסויים אין הם מובנים לי, ואילו חיי בני האצולה מובנים לי לגמרי, מענינים וחביבים בגלל זכרונות ובשל טעמים אחרים ושונים”. בנוסח זה מתעלם המחבר בימים ההם מן העם, כלומר, מן המלחמה בנפּוליאון, כיוון שלא הובהר לו כראוי מושג המלחמה העממית. רק לאחר זמן נתגבשה בנפשו דמותו של פלאטון קארטייב, המשמשת סמל לחכמת העם ולצידקתו של המוז’יק. ככל שהוסיף טולסטוי לעבוד על יצירתו, הלכה ונהפכה לאפּוס נפלא של גבורת העם ותפארתו, אף כי עדיין לא דהו הקווים הראשונים, שהיה להם אופי של כרוניקה משפּחתית.

הואיל והרומן “מלחמה ושלום” נכתב זמן קצר אחר תבוסתה של רוסיה במלחמת קרים, בימי שלטון ניקולאי הראשון, לא ייפּלא שהוא התרכז בעיקר סביב תיאור העבר. בנוסחו האחרון של הרומן מסביר הסופר שנצחון העם במלחמתו בנפּוליאון, בא לו בזכות אותו מעוף כביר, בעל מוסריוּת עמוקה, שחדר אל כל שכבות החברה ומעמדותיה. שעה שניגש לכתיבה עוד הדהדו בנפשו החגיגות שנערכו בשנת היובל לנצחון הגדול. עדיין שרדו חיילים שהשתתפו באותה מלחמה, והדורות הצעירים יותר שמרו בלבם את סיפּורי אבותיהם על מעשי גבורתו ועל אומץ לבו של הצבא הרוסי. טולסטוי הושיט את ידו אל גיבורי שנת 1812. לבו נמשך אל ההיסטוריה הקרובה ואל המאורעות שהונצחו על דפּי ההיסטוריה באותיות זהב. וודאי נתכוון גם לרכך את הרושם הקשה של התבוסה בקרים. מטרתו של הרומן היתה לשפּוך אור על הכח המוסרי הגדול, הטמון בנפשו של העם הרוסי, אותו כח שהביא לידי חידוש פני החברה אחר תבוסת סבסטופּול. יש סבורים, שהרומן נכתב כפולמוס הסופר עם בני דורו. נמצאו סופרים שהצביעו בזה אחר זה על פגעים ופצעים בגוף המדינה והחברה. טולסטוי נקט עמדה הפוכה מזו. הוא החליט להעלות מן העבר לא את השלילה, אלא את הצדדים החיוביים, אשר בזכותם הצליח העם הרוסי להתגבר על האויב המסוכן, הן מבחינה צבאית, הן מבחינה מוסרית. גישה זו אינה נכונה והיא חד־צדדית. ב“מלחמה ושלום” אנו מוצאים את החיוב ואת השלילה כאחד. אנו מוצאים בו תיאור נלהב לכוחו המוסרי של היסוד העממי הרוסי, אך מוצאים אנו בו גם את הוקעת בני החברה הגבוהה, החיים על פירורים משולחן החצר. טולסטוי ייחס חשיבות רבה למאמריו של המבקר הספרותי נ. סטרכוב, אשר כתב בין השאר: “יש בנו ההרגשה, שטולסטוי מתאר את דמויותיו בנאמנות ובצורה בלתי משוחדת. נוסף על כך הוא מורידן בכוונה מאותה במה אידיאליסטית גבוהה, שהננו מעלים עליה ברצון אנשים ומאורעות בגלל סגולותיו הנצחיות של טבע האדם… אם נתבונן אל “מלחמה ושלום” מנקודת מבט זו, נראה בספר זה חישוף אכזרי של תקופת אלכסנדר וגילוי גורמי הצרות ללא רחם. הסופר מסיר את הלוט מאנוכיותם של חוגי האצולה, מצביעותן, מירידתם המוסרית, מאווילותם ומתפיסתם הנבובה. האנשים מופיעים בכל מקום במהותם האמיתית והם מודרכים רק על ידי אינטרסים אנוכיים, על אף הקרבות ומבול הדם האיום. הם מוכנים להקריב את טובת הכלל למען תועלתם האישית. הסופר מתאר בצבעים חיים את הפגעים הנוראים הנובעים ממריבות המצביאים, הוא מצייר לפנינו את התוצאות האיומות הנובעות מהססנות ומחוסר יד בטוחה וחזקה. צבא שלם של מוגי לב, מנוולים, גנבים, קלפנים, הוֹמה לפנינו על במת העלילה”.

 

גבור הרומן: העם הרוסי    🔗

לא היה דבר זר לרוחו של טולסטוי משימוש בנסיונות לא לו או מחריצת פסק־דין כולל על תופעות שונות. את הכל הוא רוצה לראות במו עיניו ולעמוד יפה על כל פרט מן הנושא בו הוא דן. הוא נמנע מביטויים שיגרתיים ונזהר מפני סכנת מליצות נדושות. הוא חוזר ומעריך את מושג הגבורה, כפי שכבר עשה בסיפורים שנכתבו בימי נעוריו. סגולות הגבורה האמיתיות קיימות באנשים פשוטים וצנועים, שחיצוניותם אינה מזהירה כלל ועיקר. כאלה הם קוטוזוב, טיימוכין, סוסין, ובראש ובראשונה ההמון הרב, המצטיין ברוחב נפשו ובגבורתו העילאית. לא פעם הושמעה טענה על טולסטוי, שהוא טישטש את אופי גבורתה של מלחמת המגן. אף בחוסר רגש לאומי הואשם, אולם הטענות הללו הושמעו מפי אותם אנשים, שדעתם לא היתה נוחה מן הביקורת הקשה שמתח טולסטוי על מעמד האצולה. גיבורו האמיתי של הרומן, הגיבור ללא דופי הוא העם הרוסי, המגן על מולדתו מפני הפולש, מפני נפּוליאון הגדול וצבאו העצום, שלא הובס מעולם עד הימים ההם. הוא מתאר את הנצחון הרוסי המזהיר ואת סופו המר של צבא נפוליאון כתוצאה מהתלהבותם הפטריוטית של המוני העם. העם הוא אשר נקט יזמה ואירגן את גדודי הפרטיזנים, שהנחיתו מכה אחר מכה על האויב. הגורם העיקרי במלחמת 1812 הוא לדעת טולסטוי – העם. אחד החיילים הנתקל ערב קרב בורודינו בפיאר בזוכוב, אומר: “כל הצבא כאיש אחד נושא נפשו לתקוף את האויב. הסיסמה: מוסקבה! רצוננו לחסל את הצרפתי אחת ולתמיד”. טולסטוי מוכיח בצורה משכנעת שהמסע הצבאי של שנת 1812 לא נשא אופי של כיבוש, אלא של התגוננות. אכן, הצדק אתו! סטרכוב מדגיש בניתוח היצירה שהמלחמה היתה בעלת אופי הגנתי מן הצד הרוסי, כלומר אופי עממי וקדוש, ואילו מן הצד הצרפתי, היתה זו מלחמה תוקפנית, וללא הצדקה. העם הרוסי הגן על עצמאותו הלאומית ועל זכותו ההיסטורית לכוון את גורל עצמו. מנקודת מבט העם הרוסי היה העיקר במלחמה זו, המעוף המוסרי הכביר והרגש האנושי שגילו החיילים הרוסיים בקרבות.

השקפת טולסטוי על הרגש האלומי שנתלקח במלחמת 1812, לא הזדהתה עם השקפותיהם של רבים מבני דורו. הם האשימוהו בחוסר רגש פטריוטי. והדין עמהם: טולסטוי לעג ללאומיות המזוייפת, המתבטאת בפטפוט, בדברי הבל, במודעותיו הקולניות של רסטופצ’ין ובמעשיהן של גבירות משתעממות, המכינות תחבושות שלא הגיעו לעולם לשדה־הקרב. לעומת זאת תיאר טולסטוי את הרגש הלאומי הרדוּם, שהתלקח בשכבות העם השונות, שעה שמצא את עצמו פנים אל פנים מול האויב. העם הוא אשר סירב לחתום על כל הסכם עם הפולש, הוא אשר לא נח ולא שקט עד גרשו את הפולש האחרון מעבר לגבול המדינה. רגש לאומי אמיתי ממלא את לבו של הסוחר פרפונטוב, המעלה באש את חנותו בעת נפילת סמולנסק, כדי למנוע שלל מן האויב. כמוהו נוהגים גם האיכרים קרפּ וולאס, המסרבים למכור את תבואתם בכסף מלא לצרפתים, והם מעדיפים להעלותה באש. הנסיכה מריה ולקונסקיה, מתפלצת משהיא מעלה על דעתה, שליסי שלה ישאר בגורי, ועלול להימצא ב“חסותם” של הצבאות הצרפתיים, המתקדמים לעבר הכפר. אנדריי וולקונסקי מרכין ראשו לפני נפוליאון, אולם מאז מפלת סמולנסק, הוא פונה במידה גדלה והולכת נגד הצרפתים ונגד הקיסר שלהם. הוא תולה בהם את קולר הייסורים שירדו על רוסיה, ואף על ברקלי־דה־טולי, הוא זועם על הפקירו את סמולנסק. “הוא לא היה מסוגל להבין – אומר וולקונסקי – כי נלחמנו שם בעד האדמה הרוסית, שבצבאותינו שררה רוח שלא ראיתי כמוה מעולם וכי תוך יומיים הדפנו את הצרפתים ללא הרף, ודבר זה הכפיל את כוחנו עשרים מונים”.

אנדרי וולקונסקי מסביר את התבוסה הרוסית ליד אוסטרליץ בכך, ששם לא היה לחיל הרוסי על מה להילחם. הרוסים חזרו ושיננו לעצמם, כי עתידים הם להפסיד בקרב, עד אשר הפסידו בו באמת. לעומת זה משוכנע וולקונסקי שבקרב הקרוב, ליד בורודינו, מוכרחים הרוסים לנצח, מאחר שלדעתו תלוי הנצחון ברגש הפטריוטי הטמון בו, כפי שהוא טמון בקפיטן טיימוכין ובכל חייל רוסי אחר. אנדרי וולקונסקי רוצה היה לנהוג באכזריות בצרפתים מחריבי רוסיה, ובעצם לא היה רוצה לקחתם בשבי, אלא לרצחם נפש עד האחרון שבהם. “הצרפתים הרסו את ביתי, ועכשיו עולים הם על מוסקבה להשמידה – אומר אנדריי. – הם מיררו את חיי ומסיפים למררם גם עכשיו, הצרפתים הם אויבי ולפי מושגי, פושעים הם, עד האחרון שבהם. זו גם דעת טיימוכין ודעת כל הצבא. יש להוציא להורג כל צרפתי!”

 

רעיון היסוד של הרומן    🔗

בסיפוריו שפורסמו לפני “מלחמה ושלום” גינה טולסטוי את הברק החיצוני של חיי תרבות והעמיד את המוז’יק לעומת האדם המשכיל בהדגישו שחיי המוז’יק נכונים יותר, מאחר שהוא חי לא למען עצמו בלבד, אלא גם למען הזולת. בתקופה ההיא עדיין הכיר בחיים האינדיבידואליים, המכוונים כלפי מטרה מסויימת, אולם לאחר זמן התכחש להשקפה זו ודרש שכל פרט יראה את עצמו כחלק ממשהו שלם וגדול, אשר בו הוא חייב להטמיע את עצמו. הרומן “מלחמה ושלום”, גוּלת הכותרת של יצירתו, מדגים את השינוי שנתחולל בהשקפותיו. אין זה רומן היסטורי במלוא מובן המלה, אלא שורה ארוכה של תמונות. הוא תאר את התקופה המשמשת לו כנושא, בנאמנות בלתי רגילה. תולדות ארבע משפחות, רוסטוב, בזוכוב, וולקונסקי ודרובצקוי, משמשות מסגרת לתקופה. הוא נזהר מספּר מאורע, שאינו עומד בקשר כלשהו אל אחת מארבע המשפּחות הללו. רעיון היסוד של הרומן נכלל במשפּט הבא: “אין גדלות במקום שאין בו פשטות, טוב־לב ואמת”. רעיון זה עובר כחוט השני ביצירה. הרוסים הם סמל הפשטות, טוב הלב והאמת במלחמה הגדולה. הם ניצחו ואילו הפולשים היהירים, בני ה“גרנד נסיון” סונוורו באשליותיהם. רעיון־יסוד זה קובע, שנפוליון איננו אישיות גדולה בעיני טולסטוי. הוא מתאר אותו פעמים רבות בנאמנות ובדיקנות, ואף כי אינו מגלה בשום מקום טינה לגביו, הריהו מורידו והופכו לדמות מגוחכת ומעוררת רחמים, מתוך שהוא מפריך את האגדות שנוצרו סביבו. תיאוריו השונים מבערים מלבנו כל שמץ הערצה לגבי המצביא הגדול. טולסטוי מגנה את נפוליון, משום שחסרים בו הקוים האופיניים לאישיות גדולה באמת. מטעם זה מצייר האמן תמונה דוחה של האצולה הרוסית, הידועה לו יפה. הם מתפּארים במוצאם, במצבם החברתי, משמיעים משפּטים נבובים, מעמידים פנים של אצילי־נפש ושל בעלי השכלה, שעה שעיניהם נשואות לרכישת הון ולסיפוק תאוותיהם הגסות. הנסיך קוריאגין וילדיו, הנסיכה דרובצקאיה ובנה, בוריס, משפּחות רוסטוב ודולוכוב וכל השאר, – כולם אנשים בעלי מוסריות ירודה, אנוכיים וערמומיים. רק בני משפּחת וולקונסקי עומדים על רמה גבוהה יותר. וולקונסקי הזקן – בן הדור הישן, מעריץ את וולטר, בעל השכל החריף והידיעות המרובות, אולם משפּרש לפנסיה הריהו משתמש בכל הזדמנות להפחית ערכו של כל דבר שמחוץ לתחומי אחוזתו. בתו, מריה, סימפּטית הרבה יותר. טולסטוי צייר דמות זו על פי תמונת יוליאנה לזרבסקה. זו היא צעירה מכוערת וחולנית, אך עיניה הגדולות והנוצצות מלאות הבעה. היא כולה רוך וטוב לב והיא מגלה ברמזים בלבד לאחיה, היוצא לשירות צבאי, שאביה נוהג בה בגסות. היא נושאת את סבלה באורך רוח ומוצאת נחמה בדת, אף כי אביה אינו פוסק מללעוג לה. מריה מאושרת, כיוון שהדת ממלאת את כל יישוּתה. היא מתיחסת בטוב לב לכל אדם ואוהבת אף את אויביה. אחר מות אביה היא נישאת לניקולאי רוסטוב והיא חיה חיי אושר עם בעלה. פלאטו קארטייב מסמל ברומן את הנשמה הרוסית. אין הוא רואה את עצמו כפרט בודד. הוא סבור, שאין טעם לחייו כפרט אינדיבידואלי ועצמאי. משמעות יש לחייו רק במידה שהם מהווים חלק ממשהו שלם וגדול יותר. משום כך אין הוא מעריץ את הפרט באדם, אלא את המשותף לכל האנשים, את צלם האלוהים, את הנשמה האנושית הטובה והטהורה. אמונתו השלמה בנצחון האמת ודתיותו העמוקה אופיניות להשקפת עולמו. שני גורמים אלה מנחמים אותו במאבק החיים הקשה. הוא נהנה מכך, שחלק לו בסבל המשותף. קארטייב הוא סמל האכר הרוסי ולכן אין שום דבר אופייני, לא בו ולא בדיבורו. הוא מדבר בשפת העם, לפי הלך מחשבתו של העם, לפי השקפת עולמו הפטליסטית והוא מדבר בפתגמים הנוגדים זה לזה. הוא משלים עם גורלו בהכנעה גמורה ומקבל באדישות גמורה את פני המוות, כשהוא מוצא להורג על ידי הצרפתים. הוא היה מורו של פיאר, וכל מה שפיאר לא מצא בחכמים, מצאו בקארטייב. לטולסטוי עצמו היו שני קארטייב ולא אחד, בדמותם של ידידיו הקרובים, סיוטייב ובונדריוב.

 

דמותו של קוטוזוב    🔗

גם קוטוזוב מסמל את הנשמה הרוסית. הוא מפקיד את ניהול המלחמה בידי הגורל במובן מסויים, משום שהוא יודע, שלא המצביא מנהיג את ההמון, אלא ההמון מדריך את המצביא הטוב. אכן, גם הוא פטליסט במובן מסויים. טולסטוי מתאר בדיקנות רבה את המבחן הקשה ביותר של הצבא הסובייטי בשנת 1805. הצבא הרוסי צעד אז בהנהגת קוטוזוב מקדמס לזנאים, כדי להתאחד עם צבאות שבאו לקראתו מרוסיה. 40 אלף חייליו העיפים והרצוצים של קוטוזוב, שלא היו מצוידים כהלכה, נמצאו במצב קשה, אחר שהאויב גבר על חיילי הגנרל האוסטרי מאק, וכבש את ראש הגשר הוינאי. דומה, עוד מעט ונפוליון יצליח לנעוץ טריז בין הרוסים ובין בני בריתם האוסטרים וימחצם. במצב נואש זה ציווה קוטוזוב על מחנה של 4,000 איש, שבראשו עמד הגנרל בגרציאן, לגלות מאמץ עליון ולעצור את הצרפתים, כדי שמרבית הצבא הרוסי תינצל מהתקפת אגף מסוכנת. מחנהו של בגרציאן התגבר על מכשולים קשים והגיע בלילה אחד ליעד אשר נקבע בקירבת הכפר שונגרבן. הוא הקדים את הצבא הצרפתי בשעות אחדות והציל את צבא קוטוזוב מאובדן ומשבי.

לפי השקפת טולסטוי מוליד העם מצביאים גדולים והם מגשימים את רצונו וממלאים את מבוקשו. רק המצביא המביא בחשבון את רגשות העם מסוגל להוציא לפועל את המעשים הדרושים לעם להתגבר על אויביו. קוטוזוב הוא מצביא מסוג זה, מכיוון שבהנהלת המלחמה באה לידי ביטוי רוח העם. הוא נושא באחריות לגורל המלחמה הגדולה. טולסטוי תמה על היסטוריונים רוסיים אחדים שהעריצו את נפוליון שלא היה לפי דעתו, אלא “מכשיר גרוע בידי ההיסטוריה”. הליכותיו של נפוליון אינן מעוררות כלל את הערצת טולסטוי, לא בימי גדולתו ואף לא בימי גלותו. קוטוזוב לעומת זה תואר על ידי ההיסטוריונים הרוסיים כאישיות עלובה הזקוקה לרחמים, אף כי הוא נשאר נאמן לעצמו בכל פעילותו עד שקשה למצוא בכל ההיסטוריה מצביא, שיוכל להשתוות אליו במסירות ובראיה מדויקת של הנולד. "כיצד יכול איש זקן זה לפענח בבטחון את משמעות המאורעות מנקודת מבטו של העם, ולעשות זאת לבדו, בניגוד להשקפה הכללית? כיצד הצליח להישאר נאמן לרעיונו זה – שואל טולסטוי וללא מתן תשובה לשאלה זו הוא ממשיך: “מקור הכשרון הנדיר הזה לרדת לעומק משמעותם האמיתית של המאורעות היה בתחושת העם, וקוטוזוב נשא בנפשו תחושה זו בשלימות וללא כל פגם, תחושה זו היא שהשפיעה על העם, שבחר דווקא בישיש זה כנציג מלחמת העם, בניגוד לרצון הצאר”.

קוטוזוב חזר וטען עד מותו, שקרב בורודינו נסתיים בנצחון הצבא הרוסי, ונצחון זה הביא לידי תבוסת צבאות נפוליון. טולסטוי רשם בתרשימי־הכנה לרומן: “קוטוזוב קיבל לידו את הפיקוד ברגע החמור ביותר, ומאז כיוון את הכנותיו בכל שנות המלחמה מתוך שיתוף העם וברצון העם, לקרב האחד, לקרב בורודינו. העם ריכז שם את כל מאמציו וניצח. קוטוזוב ויתר על הסממנים החיצוניים של הנצחון. הוא העיז לכפּור במסורת שדרשה כיבוש שטח. הוא לבדו ידע מה שהיה ידוע לכל העם הרוסי, שעם זה ניצח”. קוטוזוב ידע זאת מאחר שברור היה לו שהצבא הרוסי עולה במובן המוסרי על הצבא הצרפתי. כשהגנרל וולצוגן מודיע לקוטוזוב, לפי פקודת ברקליי דה טולי: “כל עמדותינו באיזור בורודינו עברו לידי האויב, אין לשוב ולכבשן, צבאותינו נסוגים ואין להפסיק את הנסיגה” – מתפרץ קוטוזוב ברוגז ובמחאה: “כיצד… מעז אתה… כיצד מעז אתה, אדוני הטוב, לומר זאת לי? אינכם יודעים דבר! הנני מבקש למסור לגנרל ברקליי שידיעותיו מסולפות ואני, המפקד העליון, בקי ממנו במצב הנוכחי של הקרבות”. שעה שוולצוגן מנסה להתנגד, מפסיקו קוטוזוב ברוגזה ובתוקף: “האויב נהדף באגף השמאלי ונמחץ באגף הימני… הואל נא למסור לגנרל ברקליי, שהחלטתי לפתוח מחר בהתקפה על האויב… הדפנו אותם לאורך כל החזית, והנני מודה על כך לאל הטוב ולצבאותינו האמיצים. האויב נוצח, ומחר יגורש מעל האדמה הרוסית הקדושה”. חוּשוֹ הצבאי לא בגד בקוטוזוב – בדיוק ברגע זה חש אליו בדהרה הגנרל רייבסקי מלב הקרבות ומבשר, שהצרפתים אינם מעיזים לפתוח בהתקפה חדשה. קוטוזוב מנסח את פקודת היום להתקפת מחר – שלא יצאה לפועל מטעמים תכסיסיים – ומצווה למסור לצבא על ההתקפה החדשה העומדת להיערך. פקודת המצביא העליון מתפשטת במהירות בכל הצבא. החיילים העייפים מחליפים כוח, והתלהבותם מתעוררת. הנוסח המדויק של הפקודה אינו מגיע לחיילים, העיקר רוח הדברים ומשמעות הפקודה. דברי קוטוזוב נבעו מאותו הרגש, שהיה משותף למצביא ולכל חייל רוסי. קוטוזוב מסגיר את מוסקבה לנפוליון, כדי שיוכל להציל את רוסיה. הוא משוכנע, שכניעת מוסקבה, אין פירושה כניעת הצבא הרוסי. כשנודע לו אחרי כן, שנפוליון פינה את מוסקבה בסודי סודות, התרגש כל כך שלא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. הוא בכה מרוב שמחה על שרוסיה ניצלה. פושקין קדם לטולסטוי בהערכת קוטוזוב, שעה שכתב: “רק קוטוזוב מסוגל היה להביא לידי קרב בורודינו. רק קוטוזוב עשוי היה להסגיר את מוסקבה לידי האויב, רק קוטוזוב יכול להשאר באותו אפס־מעשה פעיל ונבון, שהרדים את עירנותו של נפוליון, אשר שטט בין חורבות מוסקבה. רק קוטוזוב יכול לצפות לרגע הגורלי והמכריע, הואיל ואימון העם הופקד בידו, ואמנם הוא נמצא ראוי לכך בצורה מופלאה”. הגדרתו זו של פושקין הקולעת ביותר: “אפס מעשה פעיל ונבון” היא המנסחת את תמציתה של אסטרטגית קוטוזוב, דבר שגם טולסטוי עמד עליו.

שני אנשים עומדים איש נוכח רעהו: נפוליון מזה וקוטוזוב מזה. הראשון רודף אפקטים. הכל מחושב, כל מעשה וכל דיבור. השני פשוט וצנוע בחיצוניותו, בדיבוריו ובמעשיו. אין הוא דומה כלל לתיאור השיגרתי והמקובל של מצביא גדול. “קוטוזוב לא פיטפט מעולם על 4000 שנים, הצופות אל החיילים מן הפירמידות. הוא לא דיבר על קרבנות על מזבח המולדת, הוא לא דיבר על מה שעשה ועל מה שהוא עתיד לעשות. הוא לא דיבר על עצמו, לא הצטעצע בשום תפקיד ואמר תמיד את הדברים הפשוטים והאפורים ביותר”.

ערב הסגרת מוסקבה נערכת התיעצות צבאית בפילי, המתוארת על ידי טולסטוי באמנות יוצאת מגדר הרגיל. מסיבות ההתיעצות והרוח השוררת בה עומדות בהתאמה מלאה לאישיותו של קוטוזוב. המפקדים הרוסיים ובראשם המפקד העליון, מסובּים לשולחן פשוט, בביתו של איכר. על החלטות המועצה הצבאית העליונה מספּרות לנו לא 4000 שנה של פירמידות מצרים, אלא מאלשה, ילדה כפרית בת שש, המסתתרת באחת מפינות החדר. כל אהדתה נתונה לדוד קוטוזוב, המלטפה והשם סוכר בתה המוגש לה. בויכוח בין הדוד ובין האיש “במעיל הארוך” (הכוונה לבנינגסן) תומכת הילדה בדוד. הגנרלים הגרמניים המשתתפים במלחמת 1812 גמדים וחסרי־כשרון הם לעומת קוטוזוב. טולסטוי מדגים את טימטומו של המצביא הגרמני בדמותו של הגנרל פפוהל. גנרל לא־יצלח זה, הקים את המחנה המבוצר בדריסה, שלא התאימה כלל למטרה צבאית. "גנרל זה הוא מסוג האנשים המשוכנעים ללא כל תקוה וללא כל אפשרות לתיקון, בחשיבות עצמם. סוג זה מצוי אך ורק בקרב הגרמנים. אנדרי וולקונסקי תיאר את קוטוזוב בצורה זו: “הוא לא ימציא שום דבר מקורי. הוא לא ישבור ראשו על שום דבר, הוא לא יגש לביצוע דבר, אלא יטה אוזן לדברי כל היועצים, יחרות כל דבר בזכרונו, יציב כל דבר וכל איש במקומו, לא יניח מכשול בדרכו של דבר העשוי להביא תועלת ולא יתיר שום דבר העלול להזיק. ברור לו ללא כל ספק שקיים דבר־מה החזק והחשוב מרצונו; והוא זרם המאורעות שאינו ניתן להכוונה. הוא חונן בכשרון לראות את הנולד, לרדת למשמעותו והוא מסוגל משום כך לקחת חבל במאורעות מסויימים מרצונו הטוב שנכפה על הזולת”. מטעם זה מגיע וולקונסקי לידי ההכרה, שהכל יהיה, כפי שצריך להיות. טולסטוי מוסיף לכך בשם עצמו כביכול: “קוטוזוב ידע היטב מנסיונו הצבאי במשך שנים ארוכות והבין זאת יפה בשכלו המנוסה, שאין ביכלתו של אדם אחד לכוון מאות אלפי בני אדם הנאבקים לחיים ולמות. ברור היה לו, שגורל הקרב אינו מוכרע על ידי הוראות המצביא העליון, אלא על־ידי השטח בו מוצב הצבא, ואף לא על ידי מספּר התותחים או הקרבנות, אלא על ידי אותו הכוח הסמוי, הקרוי רוח קרבית. הוא עקב בתשומת לב רבה אחר כוח זה, ואף כיוונו, עד כמה שהיה מסוגל לכך”.

בוודאי, אין טולסטוי צודק בהפריזו כל כך בהערכת יזמת המצביא. תיאורו סותר את עצמו: קוטוזוב יודע שאדם אחד אינו מסוגל לכוון מעשי מאות אלפי אנשים, ועם זאת משתדל הוא לכוון את הכוח הנקרא “רוח קרבית”. בפתיחת הכרך השלישי של “מלחמה ושלום” מתאר טולסטוי שני צדדים של חיי אדם, את חייו הפרטיים, החופשיים יותר במידה שמטרותיו מופשטות יותר, ואחרי כן הוא מדבר על חיי התחושה, בעלי הכוח העז, הדומים ל“כוורת דבורים”. בחיים אלה ממלא הפרט צווים הכרחיים. את החיים הפרטיים אנו חיים בהכרה, ואף על פי כן משמשים אנו כמכשירים ביד ההיסטוריה וביד מטרות אנושיות כלליות. “ככל שהאדם עומד על דרגה גבוהה יותר של הסולם החברתי – כותב טולסטוי – כן הוא נמצא במגע ובקשר אל מספר אנשים רב יותר. בד בבד גדלה השפעתו על אחרים וניתן לעקוב אחר כל תנועותיו שנקבעו מראש ואין להימנע מהן”. פרוש הדבר הוא שטולסטוי אינו מכחיש לגמרי את תפקיד הפרט בתהליך ההיסטורי, אולם הוא סבור, שמעשי האישים ההיסטוריים הבולטים נקבעים על ידי צרכי הסביבה וענינה. אין הדין עם טולסטוי כשהוא מפרש פרוש מיסטי את שני הכוחות המניעים את ההמונים. בנידון זה הוא פטליסט. לפי דעתו “ניקבע תהליך המאורעות העולמיים מלמעלה”. “ההשגחה העליונה” היא אשר הפעילה פעם את העולם, והיא המכוונת אותו גם עתה. בני האדם פועלים ונכנעים לכל לחץ, פעם זורמים הם ממזרח למערב ופעם ממערב למזרח. טולסטוי מקדיש פרקים שלמים מן הרומן, לביסוס פילוסופיה של ההיסטוריה, עד שלעתים נהפך הרומן למסה פילוסופית.

כשרונו הספרותי האדיר של טולסטוי, מתגלה בצורה הברורה ביותר ב“מלחמה ושלום”. התיאור הריאליסטי הגיע ברומן זה לשיאו. הוא מנתח באיזמל חד את כל גיבוריו. כולם עומדים לפנינו בצורה ברורה, הוא מצייר אנשים של בשר ודם. גם הדמויות ההיסטוריות גם האנשים הפשוטים, מתגלים במלוא חיוניותם. הוא מפרק ממש את כל גיבוריו ומרכיבם לפנינו עד אשר אנו מכירים את מבטו של הגיבור, את הליכתו, את קולו, את הירהורי לבו, את אופיו והרגליו. בכתבו את הרומן הגדול הזה, עדיין לא נתחולל בו השינוי שקירבו לנצרות. התענינותו כאן מכוונת לנושאים שונים מן הנושאים שביצירותיו המאוחרות יותר. שלושה יסודות מתמזגים ברומן; הצבאי – הדן בפלישת נפוליון לרוסיה בשנת 1812; החברתי – המתאר את החברה הרוסית; הרעיוני – המתאר את התפשטות הרוח הליברלית המערבית. יש לו לרומן מגמה ברורה. הוא תוקף בסמוי את התרבות האירופית וסולל דרך מבחינה מסויימת לקומוניזם, דבר שלא כל קורא יבחין בו. ודוקא משום כך מסוכן הדבר ביותר. טולסטוי מתאר את האירגון הצבאי הרוסי כלקוי, וכל המשטר פגום בעיניו. הוא מסביר את הנסיגה המחפירה, את המאמץ הצבאי חסר התכלית ליד פרץ, ואת הטרגדיה של אוסטרליץ, בחוסר נסיונו של השליט הרוסי הצעיר, אשר סמך ידו על אנשים שלא היו ראויים לכך. טולסטוי מתאר את צבאו האדיר של נפוליון שכלל כ־800 אלף איש ומייחס את התבוסה גם לטעותו של הקיסר, שהיה סבור שיצליח להגיע למוסקבה עד סוף הקיץ, ושלא התכונן למסע צבאי חורפי. שריפת הערים ומדיניות ה“אדמה החרוכה” עוררו נגדו שנאה עזה של האוכלוסיה. מקום רב מקדיש טולסטוי לתיאור המפלה ליד בורודינו, אשר בה מתחיל המפנה בקריירה הצבאית של נפוליון.

הרומניטס בן זמננו, סומרסט מוהם סבור, שבלזק הוא הרומניסט הגדול ביותר, אלא ש“מלחמה ושלום” לטולסטוי הוא הרומן הגדול ביותר. שום סופר לא כתב רומן בעל נשימה אפּית עמוקה ורחבה כל כך מתקופה חשובה כל כך בהיסטוריה, רומן המעלה מספר כה רב של דמויות, כטולסטוי. זהו אפּוס במלוא מובן המלה. סטרכוב, אחד מידידי טולסטוי שהיה מבקר ספרותי חשוב, ניסח את דעתו במשפּטים תמציתיים אחדים: “תמונה מלאה של חיי אנוש. תמונה מלאה של רוסיה בימים ההם. תמונה מלאה למה שניתן לקרוא היסטוריה ומאבק עמים. תמונה מלאה של כל דבר, בו מוצאים בני האדם אושר וגדלות, עצבות והשפּלה, זהו ‘מלחמה ושלום’.”

טולסטוי היה בן 36 בגשתו לחיבור הרומן, זהו גיל בו עומד היוצר במלוא אונו. לכתחילה אמר טולסטוי לכתוב משהו צנוע ובעל היקף מוגבל הרבה יותר, ברם תוך העבודה נתרחב הנושא. יש אומרים, כי ברומן מתוארות כ־500 דמויות, כל אחת מהן נבדלת מחברתה ומוצגת בצורה ברורה. דבר זה כשלעצמו הוא הישג גדול. אף כי טולסטוי מספּר ברומן על תולדות ארבע משפּחות ענפות, הצליח לטוות חוט אחיד של הסיפור ושל העלילה. הרומן הגדול מצטיין על אף היקפו העצום, באחדות ברורה. קוראים קצרי ראוּת לא יראו, אלא אלפי פרטים, ואפשר שיתבלבלו בעושר הפרטים האלה. לא כל אחד ימצא דרכו ביער־עד זה של הסיפור. יש להתרומם ולסקור את האופק במבט אחד. יש לחוש את הרוח ההומרית הבאה כאן לידי ביטוי בשטפו העז של הסיפור ובקצבה האדיר של ההיסטוריה.

תחילה מתאר טולסטוי את השלום, את החברה הרוסית ערב המלחמה. מאה דפים ראשונים משקפים בנאמנות אכזרית ובלעג עילאי את קטנוּת האדם. משעברנו על מאת הדפים הראשונים, מגיעה אל אזנינו זעקת המת־החי, הנסיך ואסילי: “אנו חוטאים, אנו מרמים, לשם מה כל אלה? ידידי, כבר עברה עלי שנת ה־60 לחיי… הכל מסתיים במוות… המוות, איזו זוועה!” טולסטוי מציג לפנינו הולכי־בטל מסוכנים, הנכונים לכל פשע, אולם לידם עומדים אנשים בריאים בנפשם, גלויי לב ונאמנים, כפיאר בזוכוב, אנשים העשויים להתמכר לטוב מתוך עצמאותם או מתוך הרגשתם הלאומית החזקה, כגון מריה דימיטריבנה. אנו רואים ילדים בני משפחת רוסטוב, אנשים טובי־לב ומסורים לדת כנסיכה מריה. ולבסוף אנשים המעונים על ידי הקיום הבלתי בריא, כגון הנסיך אנדריי. לאט־לאט מתפתחת העלילה, מתחילה המלחמה, בה משתחררים הכוחות העמוקים והחזקים ביותר. המנהיגים האמיתיים אינם אלה המנסים לכוון, אלא כקוטוזוב או כבגרטיון הנותנים לעם לכוונם. “כוונותיהם האישיות תואמות במלואן את המסיבות, את רצון הנכנעים ואת מצב רוחו של המקרה”. המלחמה מעוררת את הנשמות החלשות הללו מתרדמתן. האויב כובש חלק מן המולדת, ובא היום הגדול, יום בורודינו. שנאת האחים נעלמת. דולוכוב מחבק את ידידו פיאר. אנדרי הפצוע בוכה מרוב אהבה והשתתפות בצער על אסונו של אנטול קורגין, האדם השנוא עליו ביותר, המוטל לידו באלונקת הפצועים. הלבבות מתקרבים לרגל החללים הנופלים למען המולדת ונכנעים לחוקיו הנצחיים של הטבע. “יש להיכנע ברצינות וביראת הבורא להכרחיות האיומה של המלחמה… המלחמה היא הצורה הקשה ביותר של הכניעה לחוקים האלוהיים למען חירות האדם”. שני גיבורי הרומן, פיאר ואנדריי, עומדים יחד במבחנים, לוקחים חבל בסבל המולדת ויחד אחוזים הם פחד מפני המוות. שניהם מגיעים לחירות פנימית בדרך האהבה והאמונה.

טולסטוי אינו מסיים בכך. האפילוג מתרחש בשנת 1820, ומשמש מעבר לתקופה חדשה. הקו החשוב ביותר של הרומן הוא השטף האפי בהרצאת המעשים ותיאורם החי של מאות גיבוריו. חיילים ואכרים, אצילים ופשוטי עם, רוסים, צרפתים ואוסטרים, עוברים לפנינו, ואין לגלות כלל, שאינם, אלא יצורי־דמיון. טולסטוי התכונן לעבודתו הגדולה באופן יסודי, ורשם “מיליוני רשימות הכרוכות זו בזו”. הוא אסף את החומר בספריות, חיטט בארכיון משפּחתו, עבר על פנקסיו וריענן את זכרונותיו. אך עמלו בליקוט החומר אינו פוגם כלל בתוצאה. הכל מקורי ורענן. הוא העלה זכרונות מימי ילדותו ונעוריו, והעביר לפנינו את חייו בעודו צעיר בגילגולים שונים, בדמויות ניקולאי רוסטוב, סוניה ופטיה. דמותה של נטשה הצעירה נחשבת לאחת היפות ביותר בספרות העולם. בדרך כלל העמיק טולסטוי בתיאור דמויות נשים, יותר מאשר בדמויות גברים. טורגנייב, הסופר הרוסי הגדול, קבל על התיאור הפסיכולוגי של טולסטוי, שהוא חסר התקדמות של ממש, גינה את ההססנות הנצחית, את תנודות הרגש שאינן פוסקות. טולסטוי הודה, שוויתר על דמויות מסויימות והתמסר יותר לתיאור ההיסטורי. עם זאת חדר אל מעמקיה הכמוסים ביותר של הנשמה. במבט חריף גילה קוים, מניעים וגורמים הסמויים מן העין הרגילה. סגולותיו המיוחדות הופכות את הרומן הזה ליצירה גאונית של האמנות הריאליסטית. המבקר סטרכוב שר שיר־שבח ותהילה לרומן: “איזו יצירה כבירת היקף, ובכל זאת נבנתה בתחושת קנה המידה. אין ספרות בעולם שתוכל להתפּאר ביצירה כזו. אלפי אנשים, אלפי סצינות, פרטי פרטים של חיי היחיד והכלל, היסטוריה, מלחמה, כל זוועה הקיימת בעולם, כל רגש, כל תקופות חיי האדם, למבכי התינוק עד גסיסתו של הישיש, כל שמחה וכל מרירות, העשויות להתרחש בחיי אדם, כל מצב רוח, שאדם יכול להעלות על הדעת, למהתרגשותו של כייס בשלחו ידו אל כיס חברו ועד לרגש הנעלה של מפעל הגבורה, עד לרעיונות שנולדו מתוך קרינות אור הנשמה, – הכל נכלל בתמונה אדירה זו… אין למצוא באמנות פלא כזה, עדיין לא היה בעולם פלא כזה, אשר הושג באמצעים הפשוטים ביותר”.

 

שתי הדמויות העיקריות    🔗

אחד ההישגים המופלאים של הרומן הוא, שהמלחמה והשלום משולבים זה בזה בצורה אורגנית ביותר. כל הנעשה בשדות הקרב קשור קשר הדוק אל החיים האזרחיים. המעשים בחזית והמעשים שמאחורי החזית מצטרפים לאחדות אורגנית. כסופרים רבים אחרים, נשען טולסטוי בתיאור יצורי דמיונו על אנשי בשר ודם, שידעם בחייו. יש אומרים, שתיאר את שתי הנשמות שהתרוצצו בקרבו בשתי הדמויות, פיאר בזוכוב הרך והחלש והנסיך אנדריי וולקונסקי, מלא חיים אך יבש. נסיון חיים וכוח דמיון פעלו יחד בעיצוב הדמויות הללו. יש אומרים, שצייר את הרוזן לפי דמות סבו, את ניקולאס רוסטוב לפי תמונת אביו ואת הנסיכה מרי החיננית, לפי תמונת אמו. אולם שתי הדמויות העיקריות הם פיאר והנסיך אנדריי. המשותף להם ולטולסטוי, ששלושתם מתגעגעים על השלוה הנפשית.

דמויות רבות לאין־ספור מופיעות ברומן, חשובות וטפלות, דמויות קבועות ודמויות חולפות. אך לכולן משותף תיאורו המצויין של הסופר. יכולת תיאור זו באה לידי ביטוי בראש וראשונה בשני גיבוריו הראשיים של הרומן: אנדריי וולקונסקי ופיאר בזוכוב. הם מסמלים שני טיפוסים חשובים, החורגים מגבולות האנושי הנצחי. סגולתו החשובה ביותר של אנדריי היא מחשבתו החודרת של מוחו החריף. תמיד הוא נכון לנתח את עצמו ולמתוח ביקורת על עצמו. אנדריי וולקונסקי אדם מפוכח, בעל נטיה מעשית, לגלגן, הרואה את הכל בעין חדה, מתח מחשבתו בלתי רגיל, ועליו להשקיע מאמצים מתמידים, כדי לכבוש את עצמו. הנסיך אנדריי מצטיין בראש וראשונה ברצון ברזל, הלהוט תמיד אחר מעשים. גורם אחר המעוררו לפעולה הוא שאיפתו לשלטון ולתהילה. הואיל ועקרונותיו המוסריים יציבים, הריהו מקפּיד בבחירת האמצעים המוליכים אותו למטרה. הוא מסור ולהוט אחר מילוי חובתו, הגון וישר, מוכן להקריב את עצמו, בשעה שיש להגן על ערכים נעלים ומסוגל הוא למעשים התובעים קרבנות ולרגשות נשגבים ביותר.

פיאר בזוכוב כבד־תנועה, בלתי־מהוקצע, בלתי־מרוכז, ביישן ורגיש, שבוי בידי חולשות נפשיות וחושניות. כיון שהוא מפוזר ומעשיו לקויים בחוסר עקביות, הריהו במובן מסויים ניגודו של אנדריי וולקונסקי. אופיני לו החיפוש המתמיד אחר אידיאלים מוסריים. חיפוש זה אינו מונע את כשלונותיו המוסריים הנובעים בעיקר מחולשת רצונו. חייו חלפו בביזבוז, בחוסר שיטתיות, באפס סדרים. אחר פרישתו מאשתו, גדלה ביותר התלהבותו של בזוכוב למצוא את משמעות החיים. הוא מצטרף תחילה למיסדר הבונים החפשים, אחרי כן הוא נתון להשפעת השקפת עולמו הפטליסטית של פלאטון קראטייב ולבסוף הוא מגיע לרעיונות הדקבריסטים. אנו מוצאים בו תכונות האופיניות לטולסטוי עצמו, כגון המאבק הפנימי, הכמיהה המתמדת לאמת. נראה שטולסטוי צייר דמות זו לפי דוגמת עצמו, והוא העניק לה את הניגודים הפנימיים האופיניים לו עצמו.

מבין דמויות הנשים צייר את תמונת נטשה רוסטובה בצורה המושלמת ביותר. זוהי אחת התמונות הנאות והמושכות ביותר בגלרית הנשים בספרות העולם. אכן, כל העומדים במחיצתה למאנדריי וולקונסקי ופיאר בזוכוב עד גגיסוב ואחרומיסובה הזקנה, אוהבים אותה ודעתם נוחה הימנה; ביופי בריא ובחן בלתי מצוי נתברכה אשה זו, ואנו מאושרים באשרה וכואבים את כאבה.

 

סוד חיותן של הדמויות    🔗

דרך כתיבתו של טולסטוי היא התערבות ישירה במהלך העלילה. הוא נופח בדמויותיו נשמת חיים ואומר להן: פעלנה! הוא השתמש בשיטה זו עד קצה גבול יכולתו. מטעם זה עושה הרומן “מלחמה ושלום” רושם טבעי, הגובר על ידי הדגשת פרטי העלילה שלכאורה אינם נראים כחשובים. הפתיחה: תיאור מסיבת הרעים בבית אנה פבלובנה. היכן נוכל למצוא תיאור כזה של מסיבה, המבליט את חולשותיהם הפעוטות של האנשים, את גינוני החן הריקים, את השקרים המוסכמים, ללא התקלסות וללא לעג צורב, המשאיר אחריו מרירות בפה? ריבוי הפרטים וההתפתחות, לא דווקא התפּתחות העלילה, אלא התפּתחות הדמויות, הם היוצרים את השלימות. הגיבורים אינם עומדים במקום אחד, החיים מטלטלים אותם, והם משתנים בעקבות מסיבות החיים. על רוסטוב הצעיר ועל נטשה עוברים אולי הגילגולים המעמיקים ביותר; מצעיר הולל לבעל אחוזה נכבד, מנערה חולמנית ומשתלהבת, לאשה שאין לה בעולם, אלא בעלה ובנה, מן האשה הכבדה המסיחה דעתה מעצמה ואף הירהור קל שבקלים אינה מקדישה לנעשה מעבר לתחום משפּחתה. תיאור הגיבורים מותנה ביחס הסופר אל ילידי רוחו אלה. טולסטוי אינו שר הימנון לאדם ולעולם. הוא מתאר טיפוסים חיוביים ושליליים. וירה, אחותה של נטשה וברג, בעלה, אינם טיפוסים אהודים כלל ועיקר. אף בגיבורים הקרובים לרוחו מודגשות תכונות שונות: פיאר מגושם ומסורבל, הנסיכה מאריה אינה יפה, וכשהיא מתרגשת עולים כתמים אדומים בפניה. אנדריי, כשהוא מופיע לראשונה, אינו חש בסבל שהוא גורם לאחרים. רוסטוב הצעיר מתחיל דרכו כהולל קל‏־דעת, ורק מעט־מעט הוא נהפך לאדם בעל שאר־רוח, ועם זאת הוא נשאר כל ימיו מהיר־חימה. טולסטוי אינו שופט ואינו מחייב. האנשים אינם מושלמים, ובכך סוד חיוּתם. דמויות רבות ושונות מתרוצצות במרחבי הרומן ומפליא הדבר, שרוחב היריעה, הן בזמן והן במקום, אינו מצמצם את הדמויות הפועלות ואינו עושן זעירות וחסרות חשיבות. אמנם אין האנשים קובעים את מהלך ההיסטוריה, אף מנהיגיהם אינם פועלים, אלא נפעלים, בלי שהם עצמם יחושו בכך. ובכל זאת יש טעם לכל הנעשה ויש הגיון בכל הדברים.

 

המלחמה והשלום הם תופעות טבע, מחויבי מציאות    🔗

הספר, כשמו כן הוא, מתאר מלחמה ושלום. המלחמה מתוארת במידה רבה של ריאליזם, על האכזריות והשפלוּת אשר בה, על פורקן היצרים ועל האכזבה הגדולה אחרי הקרב הראשון, כשמתגלה, כי המלחמה במציאות אינה כלל וכלל הגשמת חלום הילדות על גבורה ועל תהילה. חשים אנו, כי בדרך הטבע בא השלום אחר המלחמה. גם המלחמה, גם השלום שניהם כאחד תופעות הטבע הם. שניהם מחוייבי המציאות. האנדרלמוסיה שבמלחמה, אך מבליטה את הקיים וההווה שבשלום. טולסטוי מתיחס ברוחב לב ובסבלנות לגיבוריו, על אף מגרעותיהם, ויחס זה נוקט הוא לגבי העולם כולו. עם כל השלילה שבעולם, הרי יש בו ערכים חיוביים, קבועים ועומדים. יתירה מכך: לא באה השלילה אלא כדי להדגיש את החיוב. בני אדם מוצאים זה את זו בימי שלום. קדמה לכך המלחמה שהביאה פירוד בלב האנשים. ליזה ואנדריי, פיאר והלן לא התאימו זה לזה מלכתחילה, אולם הכרה זו מתבררת ומתלבנת, רק משגדל בעולם כולו הפירוד בין אדם לאדם, בין עם לעם. פרשת היחסים בין נטשה ובין אנדריי, מסובכת יותר, והיא מושפעת במידה רבה עוד יותר על ידי הנעשה בעולם ובטבע. אנדריי המיואש מתבונן באחד ממסעותיו אל עץ אלון זקן, שענפיו יבשים, מפותלים ומעוותים. בדמיונו רואה הוא בו סמל לחייו הוא, חיים חסרי תכלית ומטרה. אך הנה מוצא הוא את נטשה. פגישה שטחית לכאורה. לאחר חדשים אחדים חוזר הוא באותה הדרך ואין הוא מכיר את העץ הזקן. כולו מכוסה עלים ירוקים. הוא מלבלב ככל היקום מסביבו. עדיין אין אנדריי יודע, שהאביב בלבו אינו, אלא נטשה. הוא יבחין בכך לאחר מכן. אולם הציפיה הממושכת, הנכפית עליהם, אינה לפי כוחותיה של נטשה הצעירה, שכולה רגש, המצפּה בנשימה עצורה להפתעות החיים – לא נועדה לתקופת ציפיה חסרת־מעשה. נטשה, אביבו של אנדריי, נהפכת לקיץ בשל, במחיצתו של פיאר. הנישואים המוצלחים הם הרמוניה, המתבטאת בצורות שונות. ניקולאי רוסטוב נושא את האשה העשירה, אשר בזכותה יוכל להשתחרר ממצוקתו הכלכלית ולהגיע אל עמדה נכבדה, אך נטשה זוכה בבעל עשיר ואין אנו מרגישים אכזבה. זוגות רבים חושבים על תועלתם הפרטית, ורה וברג, יוליה קורגין ובוריס דרובצקוי, גיבורי הסיפור נישאים במסיבות חיצוניות החייבות להתאים להרמוניה טבעית. אולם אין אנו חשים צער רב בשמענו על אהבתה של סוניה לניקולאי, שאינה באה על סיפוקה. נטשה מסבירה לנו, כי סוניה היא גידול עקר. היא טובה, נעימה, נחמדה, אך אין בה חיות. על כן אינה זוכה לגבר שהיא רוצה בו.

 

מה קובע את מהלך ההיסטוריה?    🔗

ומן החוקיות השלטת בחיי האדם הפרטי, מחזירנו הסופר אל החוקים השולטים בחיי עמים. לא במקרה בחר הסופר רקע היסטורי ליצירתו. הוא חוזר על השקפתו, שמהלך ההיסטוריה אינו נקבע לפי רצונם ולפי תכניותיהם של אישים. לא רצונו של נפוליון הוא שהעמידו בראש הצבא הצרפתי למוסקבה, אלא שרשרת ארוכה של מקרים. אולם גם צירופי המקרים הקובעים את פני הדברים, אינם שרירותיים. בסופו של דבר מתרחש הכל כפי שצריך היה להתרחש, לפי צו הגורל. הכל נארג במסכת אחת גדולה ואין שיירים מזדקרים כבאריג, שנגזר שלא כהלכה. הרמוניה זו, שאנו רוצים למצוא בחיים, בטולסטוי אנו מוצאים אותה. שרשרת המקרים, שאינם צפויים, הקובעים את ההיסטוריה לפי טולסטוי, עלולה לכאורה להנמיך את חשיבותו של האדם. קרב בורודינו המפורסם פרץ במקום מקרי לחלוטין ולא היה מחוייב המציאות לגבי מהלך המלחמה. אך מצד שני אין אספּקט והוויה שאינו קשור למלחמה. טולסטוי סבור, שיש טעם וכיוון בחיים ולא כראי לחיים יצר את הרומן, אלא ברומן שלו יצר חיים חדשים.

 

טענות נגד “מלחמה ושלום”    🔗

לפני כתיבת “מלחמה ושלום” לא היה טולסטוי מפורסם, אלא ברוסיה בלבד. העולם הגדול הכיר את שמו מתוך יצירתו זו ומתוך “אנה קרנינה”. הרומניסט הצרפתי הגדול, פלובר קדם לטורגניב בהתלהבות ל“מלחמה ושלום”, שכן כתב: “נדמה לי, שמתגלות בו לפעמים סגולות של שקספּיר”. גם טורגנייב ראה ברומן “יצירה מופלאה”, אולם השמיע טענות מרובות על הצד ההיסטורי וכתב, שהרומן חסר את הביטויים האופיניים לתקופה. מרשקובסקי העלה את הטענה, שפרט לשמות ולמאורעות ההיסטוריים, כמעט שאין להרגיש ברומן, שעלילתו אינה מתרחשת בימינו. אין הבדל רב בין האוירה השוררת בשתי היצירות הגדולות, בין “מלחמה ושלום”, הרומן ההיסטורי ובין “אנה קרנינה”, רומן התקופה. היו שטענו, כי טולסטוי מקטין את חשיבותו ההיסטורית של נפוליון וכי אין הוא אוביקטיבי לגביו, שלא הצליח להתגבר על הגישה הלאומית הרוסית המובהקת. על אף הטענות הללו, ואפילו נודה, שהחלק השלישי ברומן חלש משני קודמיו ומסתפּק בעיקר בשירטוט המאורעות, מאשר בתיאורם המפורט, אין בספרות העולם רומן גדול ממנו.

 

לא הרגש אלא המצפון    🔗

ברומן כביר זה הגיעה אמנות טולסטוי לשיאה. הוא מופיע לפתע פתאום כסופר נטורליסטי מובהק, ואפילו המבקרים הספרותיים הצרפתיים מודים ש“הקדים את האסכולה הצרפתית החדשה”. שום דעה קדומה אינה מערפלת את ראייתו. ביצירותיו הראשונות שלל את הרומנטיקה המסורתית, שאפפה זה דורות רבים את עולם הצ’רקסים. הרי פושקין ולרמנטוב סמכו ידם על גישה זו. טולסטוי לא נרתע מלהסיר את הלוט הרומנטי ולתאר את הנושא ללא “התרשמות ביירונית”, עינו חדרה עמוק בנפש האדם ובסביבתו. הוא מסוגל לתאר בנאמנות עיר ויושביה על שפע היחסים המשתלבים זה בזה. בנידון זה יש רק סופר אחד, העשוי להתחרות בו, בלזק. כשאנו מניחים אחת מיצירותיו הגדולות מידנו, נדמה לנו שהננו עוקרים מעיר ידועה לנו ונפרדים מעשרות מכרים חדשים שהכרנו. הוא תיאר דמויות רבות בצורה שבאמצעותה קל לנו להבין אנשים חיים. הוא תיאר מאורע, המסייע לנו להבן מאורעות דומים לו בחיים. נדמה לנו שמיזג בקרבו סגולותיהם של סופרים רוסיים גדולים, והוסיף עליה מסגולותיו האישיות המצויינות. הוא יודע ללעוג ולדון לכף חובה, כגוגול, לתאר פרטי פרטים, כגונצ’ארוב, לתאר ברוֹך, כטורגנייב ולחדור בעומק רב אל נפשות דמויותיו, כדוסטוייבסקי. משותף לו ולדוסטוייבסקי הוא, ששניהם סופרי המצפּון הם. דמויות טולסטוי סובלות הרבה, וחיהם הפנימיים ערים ביותר. לא הרגש הוא הנקודה המרכזית בגיבוריו, אלא המצפון. סגולה אחת אופיינית לו במיוחד, שאין אנו מוצאים דוגמתה בסופרים רוסיים אחרים והנדירה בסופרים בכלל, והיא העושר הרעיוני. רעיונותיו וטיפּוסיו חדרו לספרות הרוסית החדשה ובמובן מסויים גם לספרות העולם. “בשפל” למקסים גורקי ובעיקר לוקה, המטיף לאהבה בתוך הזוהמה והפשע, הושפעה במידה רבה מ“שלטון החושך” (1887).

 

“שלטון החושך”    🔗

המצפון שטושטש וחזר ונתעורר, הקדרות שירדה על נשמות בני אדם – שלוש נשים בעיקר – ושהוליכה אותן אל החטא – זהו הנושא של “שלטון החושך”. ב“טרז ראקין”, יצירת הביכורים של זולה, כמעט ששורר אותו מוטיב עצמו: טוחנת צעירה (ביצירת זולה) הרוצה להיפטר מבעלה הזקן והנכה, מסיתה את אהובה, פועל שכיר בטחנה, לרצוח את הבעל, משנעשה הדבר, שוב אין מכשול לאושר שהושג בדרך הרצח, אלא שכאן מתחיל פועל כוחו העצום של המצפון. כוח זה שניעור, הופך את חייהם לגהינום ומכלה לבסוף את חייהם. ביצירת טולסטוי החייבת העיקרית היא האכרה מטריונה, המסיתה להרעיל את האכר הזקן והעשיר, פיוטר, כדי שאשתו הצעירה אניסיה, תוכל להינשא לניקיטה, בן מטריונה העובד בחצר כשכיר. ביצירת טולסטוי אין נציגה איומה זו של החושך באה לידי התעוררות, והוא הדין בשתי הנשים האחרות, שידעו את החטא ונכשלו בשחיתותיו ואינן מתעוררות. הן מודאגות, אך אינן מתחרטות. מפחדות הן, אך לבן אינו נוקפן. ניקיטה הוא היחיד, הנושא עליו כל עול הפשע והנוחם והתיסר ביסורי נפש, שאינה שבה למנוחתה עד שהוא מתוודה קבל עם ועדה ונוטל על עצמו את העונש בעולם הזה. טולסטוי הוסיף בדרמה מזעזעת זאת הרבה משיטתו המוסרית. בדמות האכר אקים, אבי ניקיטה, הכניס את בא־כח האור, את טהרת הנפש וחסידות. איכר זריז וממולח זה, המדבר ברמזים, אח הוא לאותם בני הכיתות הרוסיות – מחפשי אלוהים ויושר, שהיו נעים ונדים ברוסיה לארכה ולרחבה וזורעים בהתנהגותם ובדיבוריהם המגומגמים גרעיני אמת ויראת שמים. טולסטוי ראה בחייו הרבה איכרים צדיקים כאלה, התווכח עמהם הרבה וסיפר עליהם לאחרים. פעמים היו נודדים כאלה, מבקשי אלוהים, באים לביתו של טולסטוי ביסניאה פולינה. ידוע מקרה, שאקים ממין זה משראה את הארמון, שבו יושב טולסטוי, את המשרתים ואת הרחבות, ברח משם ומיאן להשתהות שם, ואף הוכיחה נמרצות. טולסטוי עצמו סיפּר, כי בו ביום היה אומלל ומזועזע. בּתארו את נציג האור באמנות משוכללת ובסמלו בפועל השכיר והשיכור, מיסריס, את האדם הטהור והישר, – נטל הרבה מן הזוועה והקדרות של דרמה מזעזעת זו. “שלטון החושך” הוא תהליך נפשי, דרמה אנושית כתובה בגאוניות ובעוז ונתונה במסגרת אתנוגרפית בטבורה של רוסיה. דבר זה מכביד על התיאטרון, הניגש להצגת המחזה ומרבה את האחריות. יש לשים לב לתפקיד כפול: להביע את הצד האנושי והנפשי הטהור ושלא לתת למסגרת, כלומר לצד האתנוגרפי, משקל רב מדי. סטניסלבסקי, הבימאי הרוסי הדגול, הודה בגלוי, שהתיאטרון האמנותי המוסקבאי לא הצליח בהצגת “שלטון החושך” להביא לידי גילוי את הצד האנושי והנפשי, מפני שתיאטרון זה הבליט יותר מדי את הצד האתנוגרפי, את הכפר הרוסי על כל מנהגיו ועל כל ההווי שלו.

 

“מלחמה ושלום”, פרקים י“ב, י”ג של חלק א'    🔗

(בתרגומה של לאה גולדברג)

הפגישה בין בוריס ונטשה ושיחת נטשה ואמה בחדר משכבה של הרוזנת    🔗

נטשה היתה בת שש־עשרה, והשנה שנת 1809, זו עצמה שהועידה לה על פי מניין האצבעות עם בוריס, אחרי שהתנשקה עמו. מאז לא ראתה את בוריס אפילו פעם אחת. בפני סוניה ובפני אמא, בהיזכר שם בוריס, דוברת היתה על עניין זה דרך־חירות, כעל עניין מוגמר, באומרה שכל מה שהיה מעשה־ילדות היה, שאין כדאי לדבר בו וכבר נשתכח מלבה לפני ימים רבים. אך עמוק־עמוק, בסתר לבה, הציקתה השאלה, האמנם דין התחייבות זו שנתחייבה לבוריס דין הלצה בטלה הוא, או שמא עניין חשוב הוא, הבטחה שאין להפירה.

מעצם היום שבו יצא בוריס ממוסקבה לצבא בשנת 1805 לא ראה את הרוסטובים. פעמים אחדות היה במוסקבה, עבר לא הרחק מאוטראדנוייה, אך אפילו פעם אחת לא סר אל בית־הרוזן.

לעתים עלה הרהור בלבה של נטשה, שאין הוא רוצה לראותה, וההשערה הזאת היתה מוצאת לה סיוע באותה נעימה של תוגה שבה דיברו עליו הגדולים:

– בדור זה אין זוכרים ידידים ישנים, – היתה הרוזנת נוהגת לומר מדי היזכר שמו של בוריס.

אנה מיכאילובנה, שהיתה בעת האחרונה באה לעתים רחוקות יותר אל בית רוסטוב, גם היא היתה נוהגת בגינונים מיוחדים במינם, מקפידה היתה ביותר על כבודה, ובכל פעם היתה דוברת כמתוך הערצה והודייה על המעלות הטובות של בנה ועל הקאריירה המזהירה שלפניו. כאשר באו הרוסטובים אל פטרבורג, בא אליהם בוריס לבקרם.

נסע אליהם לא בלי התרגשות. זכרונו על נאטאשה היה פיוטי שמכל זכרונותיו. אך עם זאת גמר בלבו, בנסעו אליהם, לרמוז רמז ברור גם לה, גם לקרוביה, כי היחסים הילדותיים שבינו לבין נאטאשה אינם יכולים עוד בשום עניין ואופן להיחשב כהתחייבות לו או לה. היתה לו עמדה מזהרת בחברה, מחמת קרבתו האינטימית של הרוזנת בזאוחובה, מצב מזהיר בשירותו, בכוח חסדו של איש נשוא־פנים אשר הוא זכה לאימונו השלם, והיו צצות בלבו תוכניות של נישואין עם אחת הכלות העשירות ביותר שבפטרבורג, אשר יתכן ונקל היה להוציאן אל הפועל. כאשר נכנס בוריס אל חדר־האורחים של הרוסטובים, היתה נאטאשה בחדרה. כשנודע לה דבר בואו, כמעט ורצה אל הטרקלין, לחייה לוהטות, והיא קורנת בבת־שחוק האומרת יותר מחיבה.

בוריס זכר את נאטאשה הלבושה שמלה קצרה, עיניה נוצצות מתחת לתלתלים השחורים, צחוקה צחוק משובת־ילדות באין מעצור, נאטאשה זו אשר הכירה לפני ארבע שנים, ולפיכך, כאשר יצאה אליו נאטאשה שונה לחלוטין, נבוך, ופניו הביעו תמהון שבהתפעלות. הבעת פניו זו הסבה נחת לנאטאשה.

– נו, מה, המכיר אתה את ידידתך הקטנה, השובבה? – אמרה הרוזנת. בוריס נשק את ידה של נאטאשה ואמר שהוא מתפּלא על התמורה שחלה בה.

– מה יפית!

“ומה היית סבור!” השיבו לו עיניה הצוחקות של נאטאשה.

– נאטאשה ישבה, ובלי שתיכנס בשיחה שבין בוריס לרוזנת, היתה מתבוננת בחתן־ילדותה ובוחנתו על פרטי הפרטים. הוא חש על עצמו את כובד המבט המתמיד, המלבב הזה, והיה מציץ בה לפרקים.

המדים, הדרבנות, התסרוקת של בוריס, הכל היה על פי האופנה האחרונה, והכל כפתור ופרח. בדבר זה השגיחה נאטאשה תיכף ומיד. ישב מצטדד מעט מכורסה סמוך לרוזנת, כשהוא מיישר בידו הימנית את הכסיה המצוחצחה־מבהיקה שעל ידו השמאלית, והיא הולמת בתכלית את צורת כפו; היה דובר במין קימוץ־שפתיים דק־שבדק על השעשועים שבחברה הפטרבורגית הגבוהה, ובסלחנות לגלגנית היה מעלה את זכרם של ימי מוסקבה שחלפו ושל מכירים ממוסקבה מימים עברו. לא בלי כוונה, כפי שהרגישה נאטאשה, הזכיר, כשהוא קורא בשמות של אצילים הרמים ביותר במעלה, את נשף הציר אשר הוא היה שם, ואת ההזמנות שהוזמן על־ידי השוע פלוני והשר אלמוני…

נאטאשה ישבה כל העת דמומה, והיתה מבטת בו מתחת למצחה המורכן. המבט הזה היה מדריך את מנוחתו של בוריס ומביאו במבוכה יותר ויותר. הוא היה מציץ בנאטאשה לפרקים קרובים יותר והיה משתסע בסיפוריו. ישב לא יותר מעשר דקות וקם ליטול ברכת־פרידה. אותן העינים עצמן, סקרניות, מתגרות ולגלגניות במקצת, היו מביטות בו. אחרי ביקורו הראשון אמר בוריס לעצמו, שנאטאשה מושכת את לבו כקודם, אך אין הוא צריך להפקיר עצמו לרגש הזה, מאחר שנישואיו עמה – נערה שכמעט ואין לה רכוש – עלולים להרוס את הקאריירה שלו, וחידוש היחסים הקודמים ללא מטרה של נישואין הרי הוא מעשה בלתי־הוגן. בוריס גמר בלבו להימנע מפגישות עם נאטאשה, ואולם על אף ההחלטה הזאת, חזר והובא אל ביתם כעבור ימים אחדים והחל לנסוע לשם לעתים קרובות ולשבת שם ימים שלמים.

נדמה לו, שהוא מוכרח לברר את יחסיו בשיחה עם נאטאשה, לומר לה, שעליה לשכוח כל מה שהיה לפנים, שעל אף הכל… לא ייתכן שהיא תהיה אשתו, שהוא חסר־כל, וכי לעולם לא יסכימו בני ביתה שהיא תינשא לו. אך תמיד לא עלה הדבר בידו וכמין מבוכה עצרתו מלגשת לשיחת־בירורין זו. יום-יום היה הוא מסתבך והולך. נאטאשה, כפי שנראה להן לאמה ולסוניה, לכאורה, מאוהבת בבוריס כאז. היתה שרה לו את השירים האהובים עליו, היתה מראה לו את האלבום שלה, הכריחתו לכתוב בו שירים למזכרת. לא התירה לו להזכיר את הנושנות, ברמזה בכך, מה יפים הימים שחודשו; אך יום־יום היה הוא יוצא ונוסע מביתה כבתוך ערפל, בלי שאמר מה שביקש לומר כשהוא עצמו איננו יודע מה הדבר שעשה, לשם מה בא, ובמה עלול כל זה להסתיים. בוריס חדל מלבוא אצל אלן, יום יום קיבל ממנה אגרות נזיפה, ואף־על־פי־כן עשה את כל ימיו בבית הרוסטובים.

*

ערב אחד, כאשר הרוזנת הזקנה, נאנחת וגונחת, לבושה לסוטה של לילה, שביס־השינה לראשה, בלא קווצות נכריות ורק אגודת־שער אחת דלה מבצבצת מתחת לשביס הקאליקו הלבן שלה, היתה כורעת על שטיח קטן ומשתחווה אפיים ארצה עם תפילת הערבית, חרקה דלת־חדרה, ובאה במרוצה נאטאשה, אף היא בלסוטת־לילה, ובדרדסים על רגל יחפה, וסילסולי־נייר בשערות ראשה.

הרוזנת העיפה בה מבט וזיעמה עפעפיה. היתה מסיימת את תפילתה האחרונה: “האמנם יהיה משכב זה קברי?” כוונת־לבה לתפילה הופרעה ונתבטלה. נאטאשה, סמוקה וערנית, משראתה את אמה בתפילה, עמדה לפתע במרוצתה, נשתופפה, ובלי משים שירבבה את לשונה כשהיא מאיימת על עצמה. בראותה שהאם מוסיפה להתפלל, רצה על בהונות רגליה אל המיטה, בהחליקה חיש־חיש ברגל קטנה על הרגל השנייה חלצה־השמיטה את דרדסיה ועלתה בקפיצה על אותו משכב אשר הרוזנת חששה פן יהיה לה לקבר. המשכב הלזה גבוה היה, עשוי כסתות, ועליו חמישה כרים ההולכים ומתקטנים. נאטאשה קפצה למעלה, צללה בפלומת הכסת, נתהפכה על הכותל, והחלה משתובבת מתחת לשמיכה כשהיא שוכבת כה וכה, כופפת את ברכיה עד לסנטרה, בועטת ברגליה, וצוחקת צחוק כמעט והוא נשמע, פעם מכסה ראשה בשמיכה ופעם מציצה באמה. הרוזנת סיימה את תפילתה, ובפנים זועפות ניגשה למטתה; אך, בראותה שנאטאשה מכוסה עד למעלה ראש, נתחייכה בחיוכה הטוב, הרפה:

– נו, נו, נו, – אמרה האם.

– אמא, המותר לדבר עמך קצת? כן? – אמרה נאטאשה – נו, נשיקה בגומה פעם אחת, נו, עוד פעם, ודי.

והיא חיבקה את צוואר אמה ונשקה אותה מתחת לסנטרה. בהליכותיה עם אמה היתה נאטאשה נוהגת בגסות חיצונית, אך היתה כה דקת־חושים וכה זריזה, שככל אשר תגפף בידיה את אמה, ידעה תמיד לעשות זאת כך, שהאם לא תחוש לא כאב, לא אי־נוחיות, לא אי־נעימות.

– נו, מה הענין היום? – אמרה האם, כשהיא מתפּרקדת על הכרים וממתינה עד אשר נאטאשה, שנתגלגלה פעמיים מסביב לעצמה, תשכב לצידה מתחת לאותה שמיכה עצמה, בהניחה את זרועותיה על השמיכה ובשוותה לעצמה ארשת של כובד־ראש.

ביקורי לילה אלה של נאטאשה, האורכים עד שובו של הרוזן מן הקלוב, היו ממיטב התענוגות של האם והבת.

– מה, איפוא, היום? ואני צריכה להגיד לך…

נאטאשה סתמה את פי אמה בידה:

– על בוריס… אני יודעת, – אמרה בכובד ראש. – הן לשם כך באתי. אל תדברי, אני יודעת! לא, הגידי! – הרפתה מפי האם. – הגידי, אמא, הוא נחמד?

– נאטאשה, אַת בת שש־עשרה. בגילך הייתי אשה נשואה. אומרת אַת, שבוריס נחמד. הוא נחמד מאד, ואני אוהבת אותו כבני, אבל מה אַת רוצה?… מה כוונותיך? הלוא אַת העברת אותו על דעתו לגמרי, הרי רואה אני…

בדברה דברים אלה הציצה הרוזנת בבתה. נאטאשה היתה שוכבת ישרה, באפס־תנועה, מבטת היתה לעבר פניה אל אחד הספינכסים מעץ־מאהאגוני, החרוטים בזוויות המיטה, באורח שהרוזנת לא ראתה אלא את הפרופיל של פני בתה. הפנים הללו הפליאו את הרוזנת בארשת המיוחסת של ריכוז ורצינות שבהם.

נאטאשה היתה מקשיבה ושוקלת בדעתה.

– נו, ובכן מה יש? – אמרה.

– העברת אותו על דעתו לגמרי, לשם מה? מה אַת מבקשת ממנו? הלוא יודעת אַת, שאסור לך להינשא לו!

– מדוע? – אמרה נאטאשה, בלי לשנות ממצב שכיבתה.

– משום שהוא צעיר, משום שהוא עני, משום שהוא קרוב־משפּחה… משום שאַת בעצמך אינך אוהבת אותו.

– ומניין אַת יודעת?

– אני יודעת. זה לא טוב, חמדתי.

– ואם אני רוצה… – אמרה נאטאשה.

– אַל תדברי הבלים, – אמרה הרוזנת.

– ואם אני רוצה…

– נאטאשה, אני ברצינות…

נאטאשה לא הניחה לה לסיים, משכה אליה את ידה הגדולה של הרוזנת ונשקה אותה מלמעלה, אחר כך את כף־היד מבפנים, אחר כך חזרה והפכה אותה והחלה לנשק אותם בעצם העליונה של פרק האצבע, אחר כך ברווח שבין הפרקים, אחר כך שוב בעצם, והיא משננת: “ינואר, פברואר, מארס, אפריל, מאי”.

– דברי, אמא, דברי, למה זה אַת שותקת? דברי, – אמרה, כשהיא מחזירה מבטה אל האם שהיתה מסתכלת בנערה בעיניים אוהבות, ודומה שמחמת ההסתכלות הזאת שכחה כל מה שביקשה להגיד לה.

– לא טוב הדבר, נשמתי… לא הכל יבינו את הקשר הילדותי שביניכם, ועם הדבר שיראוהו, והוא כה קרוב אליך, יכול להזיק לך בעיני אנשים צעירים אחרים מבאי־ביתנו, והעיקר כל הדבר גורם לו יסורים ללא צורך. אולי כבר מצא לו בת־זוג כרצונו, עשירה; ועכשיו דעתו נטרפת עליו.

– נטרפת? – ענתה אחריה נאטאשה.

– אספּר לך על עצמי. היה אחד שאר־בשר…

– אני יודעת, קירילא מאטבאיץ'. אבל הלוא הוא זקן?

– לא תמיד היה זקן. אבל, הקשיבי, אני אשוחח עם בוריה, אין צורך שיתמיד כל כך בביקוריו…

– וכי למה אין צורך, אם יש לו חשק?…

– משום שאני יודעת שזה יסתיים בלא־כלום.

– מנין אַת יודעת? לא, אמא, אַת אַל תגידי לו. אלו הבלים! – דיברה נאטאשה בנעימה של אדם, אשר אומרים ליטול ממנו את רכושו – נו, לא אנשא לו, אז שיבוא הנה סתם, אם זה גורם שמחה לו ושמחה לי – נאטאשה חייכה והציצה באמה.

– לא להינשא, אלא ככה, – חזרה על דבריה.

– וכי כיצד זה, חביבתי?

– ככה סתם. נו, וכי למי איכפּת שלא אנשא, אלא… סתם.

– ככה סתם, – ענתה אחריה הרוזנת, וכל גופה מתנדנד בצחוק מפתיע, צחוק־זקנה האומר טוב־לב.

– רב לך לצחוק, באמת, די, – קראה נאטשאה – את כל המיטה אַת מנדנדת. אַת נורא דומה לי, צחקנית ממש כמוני… חכי… – חטפה את שתי ידיה של הרוזנת, ונשקה על האחת את פרק הזרת – “יוני”, והוסיפה לנשק את יולי ואוגוסט על היד השנייה. – אמא, האם הוא מאוהב מאד? איך בעיניך? בך היו גם כן מתאהבים כך? והוא נחמד מאד, מאד, מאד נחמד! רק לא לגמרי לפי טעמי – הוא צר שכזה, כמו אורלוגין בחדר־האוכל… אינך מבינה?… כזה התדעי, צר, אפור, בהיר…

– מה אַת מפטפטת! – אמרה הרוזנת.

נאטאשה הוסיפה ודיברה:

– אמנם אינך מבינה? ניקולנקא היה מבין… בזאוחי הנה הוא כחול, כחול־כהה עם אדום, והוא רבוע.

– אַת גם אתו מתגנדרת, – צחקה הרוזנת.

– לא, הוא פראנק־מאסון, נודע לי. הוא חמוד, כחול־כהה עם אדום, איך להסביר לך…

– רוזנתי, – נשמע קולו של הרוזן מאחורי הדלת – האינך ישנה? נאטאשה קפצה, ויחפה, דרדסיה בידיה, ברחה אל חדרה.

שעה ארוכה לא יכלה להירדם, כל העת היתה חושבת על כך, שאין איש יכול, בשום עניין ואופן אין שום איש יכול להבין כל מה שהיא מבינה וכל מה שיש בה.

“סוניה?” הירהרה בהתבוננה בחתלתולה הזאת, הישנה מקופלת, ובצמתה האדירה. “לא, וכי היא תבין! היא כולה מוסר ומעשים טובים. התאהבה לה בניקולנקא, ולא איכפת לה עוד כלום. אמא, אפילו היא איננה מבינה. זה ממש מפליא, מה חכמה אני – ומה… נחמדה היא”. הוסיפה בדברה על עצמה בגוף שלישי ובדמותה, שדברים אלה עליה יוצאים מפיו של איזה גבר חכם, חכם מאד, החכם שבכולם והטוב שבכולם. “הכל, הכל יש בה”. הוסיף ודיבר הגבר ההוא, “חכמה להפליא, חמודה וגם יפה נוסף על כל אלה, יפה מאין כמוה, זריזה – שוחה, רוכבת היטב מאד, וקול לה! אפשר לומר הקול הוא הפלא ופלא!” והיא פיזמה את המשפּט המוזיקלי האהוב עליה מתוך אופרה של כרוביני, הטילה את עצמה על המיטה, פרצה בצחוק למחשבה המשמחת שעוד מעט ותרדם, קראה לדוניאשה שתכבה את הנר, ובטרם תספיק דוניאשה לצאת מן החדר, והיא כבר עברה לעולם אחר, עולם החלומות המאושר עוד יותר, אשר שם הכל קל ויפה כמו גם במציאות, אך עוד יותר טוב, משום שהכל שם אחרת.

* * *

למחרת היום הזמינה הנסיכה אליה את בוריס, שוחחה אתו, ומן היום ההוא חדל בוריס לבוא לבית הרוסטובים.