מעשה שהיה מסופר מפיו
של שמש הכנסיה ב…
רצונכם איפוא שאשיח לכם על אבי זקני? ניחא. על שום מה לא אשמח לבב אנוש במילתא דבדיחותא. מי יחדש לנו ימים כקדם? ישושום זקן ונער ותגל בתולה לשמע הדברים שנתארעו בימים עברו, ימים שאין מספר לאותות, למועדים ולשנים שחלפו מאז. ואם אחד מאבותיך או אבות אבותיך נשתרבב אל תוך הפרשה מיד מיטשטשים כל התחומים ושוב… יתקפני, חלילה, השיעול בשעת תפילת הודיה לברברה הקדושה, אם לא נדמה לך שאתה ולא אחר עושה את כל המעשים הללו משל נכנסת אל תוך נשמת אביו של אביך זקנך או נשמתו של זה התגלגלה בך… ומיהו שמציק לי יותר מכולם ואינו נותן מנוח? כל בתולה וכל אשת איש שעדיין לא נתפוגגו נעוריה. הללו כל אימת שהן רואות אותי מיד פוערות פיותיהן: “פומה גריגורייביץ, פומה גריגורייביץ, הב לנו מעשה נורא!” הב הב ולא תשבענה… אני כשלעצמי לא אכפת לי לספר. אך נסו נא להציץ מה הוא שמתארע להן על משכבותיהן בלילות לאחר מכן. ידעתי גם ידעתי שכל אחת מהן מרטטת מתחת לשמיכה וכל כולה מוכנה להצטנף באדרתה. די לו לעכברוש שיגרד בקדרה או שהיא עצמה תגע דרך מקרה ביתוך. מיד – ישמרנו אלהים –– פורחת נשמתה. ולמחרת היום שוב חוזרת היא לסורה, מציקה לי ואין מנוס ממנה: ספר, ספר מעשה נורא וחסל. ובכן, מה הוא שאספר לכם? אין המעשיות מזמנות עצמן בכל עת ובכל שעה… אם כן, אשיח לכם כיצד שיחקו המכשפות “למך” עם אבי זקני זכרונו לברכה. אלא שבקשתי שטוחה לפניכם: אל תיכנסו לתוך דברי ואל תבלבלוני, שאם לא כן יתבשל מין תרביך שכזה – לא לבלוע ולא להקיא. להוה ידוע לכם כי אבי זקני, זכרונו לברכה, לא מפשוטי הקוזאקים היה. קרוא וכתוב ידע, ואפילו נגינות הטעמים היו נהירות לו. ביום חג ומועד היה קורא ומקריא במעשי השליחים, מטעים ומסלסל בגרונו כך שבימינו אפילו בנו של הכומר היה מתגדר בכל אלה. והרי יודעים אתם: בימים ההם אפילו נוטל אתה את כל יודעי קרוא שבבּטוּרין וכונסם יחד אי אתה צריך להושיט כובעך שכּן חופן אתה בכף ידך את כולם. אין תימה איפוא שכל אדם שהיה פוגע בו בדרכו היה כופף עצמו לפניו וקד לו קידה.
פעם אחת עלה בדעתו של ההטמן, ירום הודו לשגר איגרת לצארית. לבלר הגדוד שבאותם הימם – לכל הרוחות, כינויו נשתכח ממני… ספק ויסקריאַק, ספק מוֹטוּזוֹצ’קה, ספק גוֹלוֹפּוּצק… זכור לי רק שתחילתו של הכינוי המחוכם משונה במקצת – קרא אליו את אבי זקני וסח לו שההטמן בכבודו ובעצמו ממנה אותו בלדר על מנת שיריץ איגרת זו לצארית. אבי זקני לא מן השהיינים היה: התפיר את האיגרת אל תוך כובעו; הוציא את סוסו; העיף נשיקה חטופה לאשתו ולשני חזרזיריו, כפי שהיה נוהג לכנות את בניו שאף שאחד מהם במחילת כבודו אבי; ומיד נתאבכו בעקבותיו ענני אבק משל חמישה עשר נערים פתחו במשחקי בעיטה בטבורו של הרחוב. למחרת היום עוד לא קרא הגבר וכבר דודי בקוֹנוֹטוֹפ. באותם הימים נתקיים שם יריד: נתמלא המקום המון עם רב עד שהכל נתנמר לנגד העיניים. אך מתוך שהשעה היתה שעת שחרית מוקדמת היו עוד הכל נמים את שנתם סרוחים על הקרקע. סמוך לפרה רבץ בחור מן ההוללים שחוטמו נסתמק כפירהולה; בקרבת מקום נתרה בישיבה תגרנית דוגרת על מרכולתה: אבני צור, כחל כביסה, רסס וכעכים; מתחת לעגלה היה שרוע צועני; על גבי קרון גדוש דגה קרונאי מבני קרים. על אם הדרך פישק רגליו מוסקאל עבדקן ולידו אבנטים וכפפות – כללו של דבר ערב־רב כנהוג בירידים. אבי זקני נעצר כדי להזין עיניו בהם. בינתיים נתעוררו ריחושי חיים מתחת לגנונות: היהודיות שקשקו בצנצנותיהן; זעיר שם תימרו טבעות עשן וריחן של סופגניות חמות פשט על פני כל המחנה. נזכר הדוד שאין לו לא מחצב אש ולא טבק מן המוכן ומתוך כך היה משוטט על פני היריד. עוד לא פסע עשרים פסיעות – זאפּוֹרוֹז’אי לקראתו. בפניו ניכר כי הולל הוא! אברקיו אדומים כאש, כרדוטו כחול, אבנטו הצבעוני מבהיק לו, חרב על ירכו ומקטרתו שרשרת נחושת משתלשלת ממנה עד לעקביו – זאפורוז’אי כהלכתו. גוי קו קו הוא זה. עומד לו אחד שכזה, מתמתח, מחליק בידו על שפמו – מין שפם היאה לבחור כארזים דוגמתו – מנקש בפרסותיו, והריהו כבר בעיצומו של המחול. ולא סתם מחול בעלמא, מחול המחולות! רגליו מכרכרות ככישור בידיה של אשה; כרוח סערה מרעיד הוא בידו את כל מיתריה של הבנדורה ומיד תוקע כפותיו במתניו ונישא על פני הקרקע, כורע ומזדקף, מזדקף וכורע חליפות; נושא קולו בשיר – הנשמה מתרווחת!.. לא, עברו הימים ההם, שוב לא נזכה לראות זאפורוז’אים. קיצורו של דבר, נפגשים השניים. זה בכה וזה בכה – לא יצאו רגעים אחדים ונעשו מכרים. התחילו משיחים זה עם זה והיו מרבים בשיחה עד שאבי זקני נשתכחה משימתו מלבו. עשו לעצמם משתה והשתיה כדת אין אונס כבחתונה שערכוה לפני הצום הגדול. אלא שבסופו של דבר היה להם לזרא לנפץ קדרות ולהשליך מטבעות לתוך הקהל, וגם היריד לא יעמוד לעולם ועד! נדברו ביניהם שני הרעים החדשים ששוב לא ייפרדו זה מזה ומכאן ואילך יעשו דרכם בצוותא. היה זה בעיצומם של דמדומי ערבים כששניהם יצאו לשדה. החמה הסתלקה כבר אל מקום מנוחתה; במקומה בערו זעיר שם רצועות אדמדמות; על פני השדות התנמרו הנירים כסינור החגור ביום חג במתניה של אשת איש שלא נס לחה. הותרה לשונו של הזאפורוז’אי ושוב לא נתן מחסום לפיו. וכבר סברו, אבי זקני ועוד קוזאק הולל אחד שנילוה אליהם בדרך, שהדיבוק נכנס בו. היה מפיק מפיו סיפורי מעשיות מופלאים כאלה עד שאבי זקני תמך כמה פעמים מתניו בכפותיו וכמעט שנתבקעה כרסו ויצאו בני מעיו מרוב צחוק. ברם, ככל שהרחיקו נתקדרו השדות; וככל שנתקדרו השדות נתבלעה לשונו החרוצה של הבחור כארזים. לבסוף נשתתק אותו דבר כליל והיה מרטט בגופו מכל רחשוש.
– אהא, אחא! הרי אתה כבר ירוד כמי שתש כוחו ונס לחו. אינך מהרהר אלא בדבר אחד: היאך תגיע לביתך ותסתרח על גבי התנור.
–לא אכסה מכם, חבריא – סח הלה עם שנפנה אליהם פתאם ונעץ בהם מבט קפוא – להוה ידוע לכם שנפשי זה מכבר מכורה לסטרא אחרא.
– מה רבותא יש כאן? מי לא נזדמן לו בחייו לבוא במגע עם הסטרא אחרא? אדרבה, כיון שכך דין הוא שיהא אדם מתהולל עד כלות הנשמה.
– מה אומר ומה אדבר, אחים! כשאני לעצמי מוכן אני להתהולל, אלא שהלילה תם המועד. הגיעה שעתו של בחור כארזים. אנא, אחים! – אמר ותקע כפו בכפותיהם – אנא, אל תסגירוני. הדירו עצמכם משינה לילה אחד, ואני כל ימי חיי לא אשכח חסדכם עמדי!
בן־אדם נתון בצרה דין הוא שיחלצוהו רעיו. מיד הכריז אבי זקני בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שמוטב לו שיקצצו את תלתל הבלורית שבראשו משיניח לשד להריח נשמה נוצרית בזרבובית הכלבים שלו.
אפשר שהקוזאקים שלנו היו ממשיכים בדרכם אלמלא פרש הלילה אריג שחור על פני השמים ובשדה השתררה עלטה כאותה אפלה שבה שורי אדם שכיסה עצמו באדרת כבשים רק במרחקים הבהב זיק בודד, והסוסים שחשו בקרבתו של מכלא נעצו עיניהם בחשכה, זקפו אזניהם והחישו פעמיהם. דומה כי הזיק נישא לקראתם ולעיניהם של הקוזאקים נגלה פונדק שכולו מט ליפול לצד אחד כאיכרה החוזרת מחינגת טבילה. לא הרי פונדקים באותם הימים כהרי פונדקים בימינו אנו. לא זו בלבד שאדם הגון לא היה לו מקום להוכיח תקפו וגבורתו בריקוד סוער ראוי לשמו, אלא שאפילו כל אימת שהשׁכר היה חודר בראשו של פלוני ורגליו חורתות כתב חרטומים על הקרקע, לא ידע היכן יניח ראשו. כל החצר כולה היתה גדושה קרונותיהם של הקרונאים; במחסנים, ברפתות, באבוסים, במבוי נחרו הכל כחתולים, זה מצונף ומכורבל וזה סרוח מלוא קומתו. הפונדקי ישב לבדו לפני מאורו והיה חורץ חריצים למנות את מספר הלוגים והקבים שייבשו פיותיהם של הקרונאים. אבי זקני הזמין שליש דלי לשלשתם והלך אל המחסן. כל שלשתם שכבו זה על יד זה. אלא שעוד לא היה סיפק בידו להפוך עצמו מצד אל צד וכבר ראה כי מרעיו תרדמה נפלה עליהם. העיר אבי את הקוזאק השלישי שנתלווה אליהם והזכיר לו את ההבטחה שהבטיחו לרעם. הלה קם, שף עיניו ושוב נרדם. מאין ברירה עמד אבי זקני על המשמר לבדו. כדי לגרש שינה מעיניו הלך וסקר את כל הקרונות, בדק את הסוסים, העלה עשן במקטרתו, חזר וישב סמוך למרעיו. דממה שררה בכל. דומה כי אפילו זבוב אחד לא חלף במעופו. פתאם נדמה לו שמאחורי הקרון הסמוך מזקר קרניו מישהו אפור…. אותה שעה היו עיניו נעצמות בכוח רב כזה שהיה אנוס בכל רגע לשפשפן באגרופיו ולשטפן בשיירי היי"ש. אלא שכל אימת שהיתה ראייתו מתבהרת קמעה היה הכל נגוז ונעלם. המתין אבי זקני שעה קלה, והנה שוב אותה מפלצת מתחת לקרון… פקח עיניו לרווחה ככל שהיה לאל ידו; אך התנומה הארורה היתה מערפלת את כל מה שלפניו. ידיו נתאבנו; ראשו נשמט; תרדמה עמוקה נפלה עליו. צנח על הקרקע כמי שפגע בו חץ. שעה ארוכה ישן אבי זקני ורק לאחר שהשמש קפחה קפיחות של ממש בקדקדו המגולח, רק אז קפץ על רגליו. חילץ עצמותיו פעם אחת ופעמיים, גירד גבו וראה כי מספר הקרונות פחת מאמש. נראה כי הקרונאים שירכו דרכם עוד לפני צאת החמה. חש אל מרעיו – הקוזאק ישן והזאפורוז’אי היה כלא היה. חקר ודרש ולא הציל מפיהם של הבריות דבר וחצי דבר. רק המקטורן העליון בלבד היה מונח באותו מקום. אימה נפלה עליו והרהורים מלאו את לבו. הלך לראות את הסוסים – אינם. לא סוסו שלו ולא סוסו של הזאפורוז’אי! מה פשרם של דברים אלה? נניח שהזאפורוז’אי הסטרא אחרא נטלו. ומי נטל את הסוסים? נמלך אבי זקני בדעתו ונסתבר לו שהשד בא כפי הנראה ברגל; ומאחר שהדרך אל הגיהינום אינה קצרה קנה במשיכה את סוסו. עגמה עליו נפשו על שלא עמד בדיבורו כיאות לקוזאק. “מילא – אמר בלבו – אין ברירה. אלך ברגל; אפשר שיתמזל לי בדרך, אפגע בסוחר סוסים החוזר מן היריד ואקנה סוס בהזדמנות”. עמד ליטול כובעו והנה גם הכובע איננו. אבי זקני עליו השלום ספק כפיו משנזכר שרק אתמול החליף כובעו ארעית בכובעו של הזאפורוז’אי. וודאי הוא שהשטן נטלו – הוא ולא אחר. הרי לך בלדרו של ההטמן! כך מריץ אדם איגרת למלכה! כאן פתח אבי זקני את פיו וכיבד את השד בכמה כינויים ראויים לשמם. מובטחני שלא אחת התעטש הלה בתפתה. אלא שקללות וגידופים אין בהם כדי להושיע, ואף שהיה מגרד פדחת שעה ארוכה לא עלה בידו למצוא עצה. מאין ברירה גמר בלבו להסתייע במוחותיהם של אחרים: הקהיל כל בחור וטוב שהיה באותה שעה בפונדק, מהם קרונאים ומהם סתם עוברי אורח, והשיח להם צרתו – דברים כהוייתם. שעה ארוכה היו הקרונאים חוככים בדעתם עם שסנטריהם שעונים על שוטיהם וראשיהם סובבים כה וכה. עד שפתחו ואמרו כי מימיהם לא שמעו על מעשה נסים מעין זה בקרב נוצרים נאמנים שיהא השד נוטל אתו איגרת של הטמן. היו מהם שהוסיפו כי אין עצה ואין תושיה, שכן דבר שגנבו שד או מוסקאל אין לומר עליו אלא חבל על דאבדין. רק הפונדקי עצמו ישב בקרן זוית והחריש. ראהו אבי זקני, קרב אליו וניסה לדובבו, שהרי סייג לחכמה שתיקה, וכיון שאדם שותק אות הוא כי חכמה בלבו. אלא שהפונדקי היה מקמץ בדיבורו, ואלמלא עמדה לו לאבי זקני זכותם של חמישה זהובים ששלה מכיסו, היה עומד לפניו בכדי.
אני אורך כיצד למצוא את האיגרת – סח והוליך את אבי זקני הצדה. אבן נגולה מלבו – ניכר בך כי קוזאק אתה ולא מוג לב כאשה. ועכשיו שים אזנך כאפרכסת. בקרבת הפונדק פונה שביל שמאלה, אל היער. סמוך לשקיעת החמה היה מוכן ומזומן. ביער גרים צוענים. הללו יוצאים ממאורותיהם באותם הלילות שבהם רק המכשפות רוכבות על יתוכיהן. מה מלאכתם למעשה – אין זה מענינך. הרבה נקישות תשמע, אלא שאתה אינך צריך לילך לעבר הנקישות; משעול צר יתגלה לך בסמוך לאילן חרוך. באותו משעול תלך ותלך ותלך… האטד ישרוט את עורך, חורשת אגוזים תחסום את הדרך בפניך – ואתה לך. אל תתן דעתך עליהם ואל תעצור עד שתגיע לנחל קטן. שם תראה את מי שאתה זקוק לו; ואל תשכח למלא כיסיך באותם הדברים שלשמם נוצרו הכיסים… בנת? טוּב זה גם הבריות וגם השדים להוטים אחריו – לאחר שהשיח הפונדקי דברים אלה הסתלק לקיטונו ושוב לא הוציא הגה מפיו.
אבי זקני זכרונו לברכה לא נמנה עם מוגי לב. יש שהיה פוגש זאב ותופסו בזנבו באין אומר ודברים; יש שהיה עובר בין קוזאקים כשאגרופיו מונפים, והכל היו צונחים על הקרקע כאגסים. אף־על־פי־כן חש צמרמורת בגופו משנכנס אל תוך היער באותו לילה אפל. אפילו כוכב אחד לא נצנץ בשמים. חושך ועלטה, אין קול ואין זיע משל למרתפו של יקב. רק אי־שם במרומים – רחוק רחוק – נשמע היאך טיילה רוח קרה בין אמירים, והאילנות הניעו צמרותיהם דרך הוללות ורחשו ריחושי שיכרון כקוזאקים שראשם נמלא יין. פתאם נשבה צינה חזקה ואבי זקני נזכר באדרת הכבשים. אותה שעה דומה היה כי מאה פטישים התחילו מתלהמים ביער עד שצללו אזניו של אבי זקני; נתבזקה חזיזית ורגע קט הואר כל היער כולו. מיד ראה אבי זקני שביל שהתפתל בין חורש שיחים. אף האילן החרוך היה כאן וגם שיחי האטד לא נעדרו. כן, הכל כפי שהושח לו; לא רימהו הפונדקי. אף־על־פי־כן אין זה מן הדברים המענגים לשרך דרכך בין שיחים דוקרניים; מימיו לא ראה כי קוצים וסיקוסים ישרטו עורו של אדם כדי כאב שכזה. כמעט על כל פסיעה עמד לפרוץ בצעקה. על־יד על־יד נחלץ והגיע למקום מרווח. עד כמה שיכול היה לראות בעיניו דללו האילנות וככל שהמשיך ללכת הלכו ונתרחבו כדי שיעור שכמוהו לא ראה אבי זקני אפילו מעברה השני של פולניה. אותה שעה ריצד הנחל בין האילנות, נחל שחור כפלדה יצוקה. שעה ארוכה ניצב אבי זקני על הגדה והיה מביט לכל הצדדים. מעבר לנחל בוערת אש; דומה: הנה הנה תכבה, אלא ששוב חוזרת היא ומנצנצת בתוך הנחל המרטט כאציל פולני בצבת זרועותיו של קוזאק. הנה גם הגשר. “על פני גשר שכזה רק כרכרתו של השטן עשויה לעבור!” אף־על־פי־כן דרך בעוז רוח, ועד שהיה סיפק בידו של פלוני להוציא קופסיתו ולהריח טבק, היה כבר אבי זקני על גדתו השניה של הנחל. רק עכשיו הבחינו עיניו כי סמוך לאש ישבו בני אדם שפרצופיהם מעוררים פלצות. בכל זמן אחר היה נותן כל אשר לו ובלבד שייפטר מהם, ואלו עכשיו לא היתה לו ברירה. שומה עליו לבוא בדברים עמהם עמד אבי זקני, כפף עצמו כמעט כפי שכופפים הבריות קומתם בפני שר ושוע וקד להם קידה: “יהא השם בעוזרכם, אנשים טובים!” אף לא אחד מהם נד בראשו; יושבים ומחרישים ובוזקים דבר־מה על האש. ראה אבי זקני מקום אחד פנוי וישב בו בלי גינונים ושהיות. הפרצופים – לא אכפת להם ולא כלום. אף אבי זקני לא אכפת לו ולא כלום. שעה ארוכה ישבו ושתקו. קץ אבי זקני בנפשו; התחיל מפשפש בכיסו, שלה מקטורת, ניבט סביבו – איש אינו משגיח בו. “הואילו נא בטובכם, רבותי. מה, אם, כדומה למשל, אומַר לכם דבר דבור על אפניו (שבע ימים היה אבי זקני, מצוי בין הבריות וידע לסלסל בלשונו. אפילו מהצאר בכבודו ובעצמו ודאי לא היה יוצא בבושת פנים) אם כדומה למשל: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, דהיינו דין הוא שבן־אדם לא ישכח את עצמו ובעת ועונה אחת לא ילבין פני חברו: מקטורת מצויה בידי, אלא שלכל השדים והרוחות אין לי במה להדליקה”. אפילו נאום זה לא זכה לקורטוב של תשובה. רק פרצוף אחד תקע לו אוד אחד הישר אל תוך מצחו, ואלמלא המיש עצמו קמעה אבי זקני, אפשר שהיה נפרד מעין אחת לעולמי עולמים. משראה כי הזמן חולף בכדי גמר בלבו להשיח את עינינו ויהי מה – בין אם תקשי בלו כת דיליה זו ובין אם לא תקשיב. הפרצופים זקפו אזניהם ופשטו טלפיהם. ניחש אבי זקני מה שומה עליו לעשות: חפן את כל המטבעות שהיו עמו והטיחן בהם כמי שמשליך עצמות לכלבים. ברם, משהטיל מטבעותיו נתערבב הכל לנגד עיניו, הקרקע נתרעד תחתיו והוא נקלע כמעט ממש אל תוך התפתה. כיצד? דבר זה אפילו הוא עצמו לא ידע לומר. "ריבון העולמים! – גנח אבי זקני משהבחין בכל המתרחש סביבו: אלו מפלצות! פרצוף אחד נאלח ממשנהו! מכשפות לא תיספרנה מרוב כשלג הניתך לפעמים בחג המולד: מגונדרות, מפורכסות כאדוניות ביריד. וכולן – כולן עד אחת – מרקדות מין הופאק של שדים. אבק נישא מהם – ירחם השם! כל נוצרי היתה צמרמורת מרטיטה את כל גופו משהיה רואה רק עד מה הגביהה קפוץ סיעה זו של מרעין בישין. ואלו אבי זקני על אף הפחד והאימה פרץ בצחוק למראה השדים הללו, שפרצופיהם פרצופי כלבים, רגליהם צמוקות כרגליהם של אשכנזים והם עצמם מכשכשים בזנבותיהם ומכרכרים סביב המכשפות כבחורים המחזרים אחרי ריבותיהם; ואלו הכלי־זמרין היו מטפחים באגרופיהם על לחייהם משל היו אלה מצילתיים וצופרים בחוטמיהם כבשופרות. השגיחו באבי זקני ומיד קפצה עליו כל הכת. פרצופים של חזירים ופרצופים של כלבים, פרצופים של תיישים ופרצופים של חוגות – הכל שירבבו עצמם וידחקו עצמם לנשקו. רקק אבי זקני – עד כדי כך אחזו התיעוב. סוף סוף תפסוהו והושיבוהו ליד שולחן שארכו אפשר שהוא כארכה של הדרך מקוֹנוֹטוֹפּ לבּאטרין. “מילא, אין רע בכך – הרהר אבי זקני משראה על השולחן בשר חזיר, נקניק, בצל מרוסק עם כרוב ועוד כמה וכמה מטעמים – נראה כי זרע השטן אינו מקפיד על צומות”. דין הוא שתדעו כי אבי זקני לא היה טומן ידו בצלחת כל אימת שהיה מזדמן לו לטחון בשיניו דבר של טעם. נוהג היה המנוח לסעוד לבו כהלכה, בשובה ונחת ולתיאבון. לפיכך דחה סיפורו לעת מצוא וקירב אליו מגס מלא שומן פרוּס וקותל חזיר, נטל מזלג שאינו נופל כמעט מן המזלג שהאיכר מגבב בו את חצירו, נעץ עליו חתיכה ראויה להתכבד, שם מתחתיה קליפה של כיכר לחם ו… הטילו בפיו של זולתו. הנה שומע הוא ממש סמוך לאוזנו לועס פרצוף נאלח ומנקש בשיניו. אבי זקני לא אמר נואש; נטל עוד פרוסה. דומה כי הפעם נתפסה זו בשפתיו, אלא ששוב שקעה לא בגרונו שלו. ניסה כוחו בשלישית – ושוב החטיא. יצא אבי זקני מכליו; שכח את פחדו, שכח בטלפיו של מי נמצא אותה שעה וזינק על המכשפות.
– וכי מה עלה בדעתכם, זרע סמאל, לצחק בי? אם לא תחזירו לי תיכף ומיד את כובע הקוזאקים של, קאתולי אני אם לא אהפוך את כל פרצופי החזירים שלכם פנים ועורף.
הוא טרם כילה לדבר וכל המפלצות חישפו שיניהן ופרצו בצחוק גדול. צמרמורת של צינה חלפה בנפשו של אבי זקני.
– ניחא – ייללה אחת המכשפות, שאבי זקני ראה אותה כראשונה במעלה ביניהן, כיון שמסכתה היתה נאה משל כל השאר – נחזיר לך את כובעך, אך לא לפני שתשחק אתנו שלוש פעמים ב“למך”.
תנאי בל יעבור כביכול. כלום יאה הוא לקוזאק לשחק ב“למך” עם נשים? ניסה הדוד להתחמק, להשתמט, אך בסופו של דבר ישב. הביאו קלפים, משומנים שכאלה, מאותו הסוג שבו מנחשות בנות הכמרים בדבר חתניהן.
– שמע, איפוא – נבחה המכשפה בשניה – אם תזכה אפילו פעם אחת – הכובע שלך; ואם תישאר “למך” בכל שלושת המשחקים אל נא ייחר אפך – לא זו בלבד שלא תראה את כובעך אלא אפשר שלא תראה אורו של עולם כלל ועיקר.
– חלקי הקלפים, פרצופה, חלקי! יהיה אשר יהיה!
הקלפים חולקו. נטל אבי זקני את שלו – מיאוס להביט בהם, טינופת שכזאת; לוא רק קלף נצחון אחד לרפואה. מכל קלפי הסוג, העשיריה הבכירה שבהם – אפילו זוגות אין. והמכשפה מושיטה לו חמישיות ואינה מרפה. נגזר עליו להישאר למך. נשאר אבי זקני למך ומיד התחילו כל הפרצופים צוהלים, נובחים, מחרחרים: “למך! למך! למך!”
– הלואי שתתפקעו, זרע מרעים! – נצטעק אבי ואטם אזניו באצבעותיו.
“מילא – מהרהר הוא – קודם טרפה המכשפה את הקלפים ודחקה במרמה את הרצוי לה; עכשיו אני עצמי אחלק”. גילה את קלף הנצחון. הציץ בקלפיו: הסוג – אין טוב ממנו, מצויים גם קלפי נצחון. בתחילה הלך הכל למישרין. אלא שהמכשפה הניחה לפניו חמישה קלפים, מהם ארבעה – מלכים. בידיו של אבי זקני קלפי נצחון בלבד. אבי זקני אינו שוהה ואינו מהרהר הרבה: מוציא את קלפי הנצחון ומכה בהם בשפמיהם של כל המלכים כולם.
– ה־ה! וכי כך משחק קוזאק ראוי לשמו? במה אתה מכה, אחא?
– מה פירוש במה? בקלפי נצחון!
– אפשר לדידך קלפי נצחון הם ואלו לדידנו לאו דוקא.
מביט אבי זקני ורואה: באמת הקלפים מסוג פשוט. מעשה שטן! נגזר עליו להיות למך בשניה, והעדה הטמאה שוב צווחת ככרוכיה: “למך, למך!” נתרעד השולחן והקלפים פיזזו עליו. נתלהט אבי זקני, חילק בפעם האחרונה. שוב הולך הכל למישרין. שוב מניחה לפניו המכשפה חמישיה; כיסה אותה אבי זקני ונטל מן הסוור מלוא כף ידו קלפי נצחון.
– קלף נצחון! – צווח והטילו בשולחן כך שהקלף נגלל כולו. בלי אומר ודברים כיסתו המכשפה בשמיניה מן הסוג הרגיל.
– ובמה אַת מכה, שדה זקנה!
המכשפה הגביהה את הקלף: ששיה פשוטה היתה מונחת מתחתיו.
– להטי שדים! סח אבי זקני ובמורת רוחו הלם על השולחן במלוא כוחו.
למזלו היו הקלפים שבידי המכשפה מן הסוג הגרוע ואלו אבי זקני היו לו אותה שעה זוגות דוקא. התחיל נוטל קלפים מן הסוור – כשל כוח סובלו: טינופת שכזאת נדחקת לידו עד שרפו ידיו. הסוור לא נותר בו אפילו קלף אחד. השליך יהבו על הקדוש־ברוך־הוא ויצא בששיה פשוטה; המכשפה קיבלה. “קבלה זו מה פירושה? אַ־א! וודאי כאן משהו אינו כשורה!” השפיל אבי זקני בחשאי את קלפיו מתחת לשולחן והצליבם בסימן שתי וערב; הוציאם ותלה עיניו בהם: בידיו אלוף, מלך ונסיך מקלפי הנצחון; והקלף שהניח עתה זה אינו ששיה כי אם מלכה.
באמת למך הייתי! מלך קלפי הנצחון! מה? קיבלת, לא כן? זרע חתולים! ואלוף אינך רוצה? אלוף! נסיך!..
בתפתה הרעים הרעם. המכשפה אחזה השבץ. פתע פתאם הוטח כובעו של אבי זקני ממש בפניו.
– לא, אין די בזה! נצטעק לאחר שנתעזז לבו וחבש את כובעו – אם בזה הרגע לא יעמוד לפני סוסי האביר יהממני הרעם פה, במקום טומאה זה, אם לא אשית עליכם, על כולכם את סימן הצלב הקדוש! – וכבר הגביה ידו, אלא שבאותו רגע נשמע באזניו קול שקשוק עצמותיו של סוס.
– הרי סוסך לפניך.
ניבט המסכן בעצמותיו של סוסו והיה ממרר בבכי כתינוק שאין בו בינה. נכמרו רחמיו על ידידו הותיק.
– תנו לי איזה סוס שהוא לחלץ עצמי מקינכם זה!
חבט השד במגלבו. כלהבת אש התנשא תחתיו סוס אביר וכעוף כנף המריא אבי זקני למעלה.
ברם, בדרך נפלה עליו אימה. סוסו דהר מעל לקניונים ומעל לבצות ולא נשמע לא לצעקה ולא לרסן. באילו מקומות עבר! רק לשמע הסיפורים חיל ורעדה היו אוחזים בנו. פעם אחת ניבט מתחת לרגליו ונתחלחל עוד יותר. תהום! וסביבה כיפי אימים תלולים. ובהמת השטן לא אכפת לה: הישר מעל לתהום דוהרת היא. ניסה אבי זקני להיאחז בסוס – לשוא. טס הוא מעל לגדעים ומעל לעיים וצנח אל תוך הקניון כל עוד נפשו בו. נחבט בקרקע עד שכמעט פרחה נשמתו. מכל מקום, כל ימיו לא זכר מה נעשה בו באותה שעה: ומשהתאושש קמעה הביט סביבו – כבר האיר היום; מקומות מוכרים חלפו לנגד עיניו ונמצא רובץ על גג בקתתו שלו.
הצטלב אבי זקני וירד. מופלאים להטיו של השטן! רבונו של עולם! אילו נסים מתארעים לו לבשר ודם. ניבט בידיו והנה מכוסות דם; הציץ בחבית מלאה מים שעמדה זקופה לפניו – גם הפנים מלאות דם. נטל ידיו, רחץ פניו כהלכה, שילדיו לא יתחלחלו. ונכנס בלאט. ראה שבניו נרתעים ממשהו, אחוריהם מופנים אליו ובאצבעותיהם מורים הם לפניהם ואומרים: הבט, הבט, אמא מכרכרת כמשוגעת! ואמנם אשתו ישנה בישיבה, לפניה מפס, בידיה כישור ומחצית גופה מנתרת על הדרגש. החזיק אבי זקני בנחת בזרועה והעירה: “שלום לך, אשתי. כלום בקו הבריאות את?” שעה ארוכה לטשה עליו עיניה עד שלבסוף הכירתו והשיחה לו כיצד ראתה בחלומה שהתנור היה מהלך על פני הבקתה ובעזרתו של האֵת מגרש מן הבית קדירות, גגיות וכיוצא באלה. “מילא – סח אבי זקני – את ראית בחלום ואני בקיץ. רואה אני כי נהא חייבים לטהר את בקתתנו במים קדושים; אלא שעכשיו אין שהות בידי. שומה עלי להזדרז”. אמר מה שאמר, ישב לפוש קמעה, השיג סוס ושוב לא עצר לא ביום ולא בלילה עד שהגיע למקום ומסר את האגרת בידי הצארית עצמה. שם הזין עיניו בפלאים כאלה שהיה בהם די והותר לסיפורי מעשיות לתקופה ארוכה: היאך הוליכוהו אל חדריה של הצארית שהיו גבוהים עד כדי כך שאפילו אתה בא ומניח עשר בקתות זו על גבי זו אפשר שאינך מגיע לגובהם היאך הציץ בחדר אחד – אין; בחדר שני – אין; בחדר שלישי – עדיין אין; אפילו ברביעי אין; ואילו בחמישי… ניבט והנה יושבת היא בכבודה ועצמה, כתר זהב בראשה, מקטורן אפור כולו חדש, על בשרה, מגפיה אדומים והיא אוכלת מלילי זהב. היאך ציותה שימַלאו לו כובעו בשטרי כסף כחולים עד אפס מקום, היאך… אי אתה יכול לזכור את הכל. שוב לא היה אבי זקני אפילו מהרהר בעלילותיו עם השדים ופעמים כשהיה מישהו מזכירן היה מחריש כאלו לא בו מדובר. היו הכל טורחים הרבה עד שהיה מתרצה להשיח דברים כהוייתם. דומה כי נענש על שלא נזדרז לטהר בקתתו מיד לאחר מה שאירע, ומתוך כך בכל שנה ממש באותו יום ובאותה שעה היה הנס מתארע לאשתו וגופה מתרקד מאליו ואינו חדל. ידיה עושות במלאכה ורגליה בשלהן: מרקידות אותה בעל כורחה ושוב אין לה שליטה עליהן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.