לכל הרוּחות! אך מתחילים נוצרים נאמנים

לעשות דבר־מה, מתענים, מלחיתים ככלבי ציד

הרודפים אחרי ארנבת – ואף־על־פי־כן אין

ממש במעשיהם. אם השטן הכניס ראשו בענין די

לו שיכשכש כשכוש קל בזנבו, ושוב אי אתה יודע

מהכין באה עליך הפורענות, משל מן השמים

גזרו עליך.

 

א. חנה    🔗

כנחל איתן קלח השיר והצטלצל על פני רחובותיו של הכפר… היתה זו העונה שבה מתלכדים בחורים וריבות לחבורה קולנית אחת, ולאחר שנתייגעו מעמל היום וטרדותיו מגירים הם חדוותם בצלילים, והצלילים לעולם יש בהם קורטוב של תוגה בזהרורי הערבית הצחה. הערב המהורהר חובק חולמנית את שמי הכחול והופך עולם מלואו למרחקיה מתמסמסת. הנה ירדו כבר הדמדומים, והשירה עדיין לא נדמה, לבקוֹ, קוזאק צעיר, בנו של ראש הכפר, החזיק בנדוּרה בידו ושירך דרכו לבדו משחמק מחברתם של המזמרים. כובע מעשה צמר טליים חבוש בראשו. מהלך לו הקוזאק ברחוב, מרפרף באצבעותיו על פני המיתרים ומרקד קמעה לצליליהם. הנה נעצר בלאט לפני פתחה של בקתה מוקפת עצי דובדבנים לא גבוהים. בקתה זו של מי היא? של מי הדלת? החשה הקוזאק שעה קלה ולאחר מכן פתח בנגינה ונתן בשיר קולו:

הַשֶמֶש רַד, הָעֶרֶב בָּא.

קוּמִי צְאִי, מְשוֹש לִבִּי.

– נראה כי תרדמה עמוקה נפלה על יפתי זכת העינים – אמר הקוזאק עם תום הזמר וקרב אל החלון – חאליוּ, חאליוּ! האם ישנה אַת או אין עם לבך לצאת אלי? אולי יראה אַת פן יראונו האנשים ואולי אין את נפשך לגלות לצינה את פניך הצחות? אל תיראי: אין איש. הערב חם. גם אם יופיע בן אדם, במעילי אכסך, באבנטי אעטפך, בידי אחפה עליך – ואיש לא יראנו. גם אם תנשב הצינה, אל לבי אאמצך, בנשיקותי אחממך, כובעי לרגליך הצחורות אנעל. יונתי, חמדתי, פנינתי! היגלי ולוא אך כדי ניד עפעף! שלחי מן האשנב את ידך הצחה… לא, אינך ישנה, עלמה יהירה! – הרים קולו ונשמעה בו נימת בושה של אדם שפגעו בכבודו פתע – עונג הוא לך להתאמר בי, שלום!

מיד נפנה הקוזאק, הזיח כובעו וסר מן החלון בגאוות לבב בעוד אצבעותיו פורטות חרש על מיתרי הבנדורה. אותה שעה הסתובבה ידית העץ של הדלת, נשמע קול חריקה והדלת נפתחה. נערה, שעוד לא מלאו לה שבעה עשר אביבים, הביטה במורך־לב על סביבותיה ועטופת דמדומים עברה את הסף. ידה לא הרפתה מידית העץ. באפלה בהירה למחצה נצנץ ברק של ברכת פגישה בשתי עיניים זכוֹת כשני כוכבים; הבהיקה מחרוזת אלמוגים אדומה ואפילו הסומק שפרח בישנית בלחייה לא נעלם מעינו – עין הנץ – של העלם.

– עד מה קצר רוח אתה – סחה לו בחצי־קול – כבר עלתה חמתך! מדוע בחרת לך שעה זאת? המונים משוטטים בחוצות… כולי רועדת אני כעלה ברוח!

– הוי! אל תרעדי עלעלתי הנאוה! היצמדי אלי ביתר שאת – אמר הבחור. מיד שימט את הבנדורה שהיתה תלויה בצוארו על רצועה ארוכה, חיבקה וישב על־ידה בפתח הבקתה – הן יודעת את כי נפשי מרה עלי אם רק שעה אחת לא אראה את פניך.

– יודע אתה מה חושבת אני? – שיסעתו הנערה ונעצה בו מבט מהורהר – נדמה לי כי מישהו לוחש באזני בלי הפוגה ואומר כי להבא לא נתראה לעתים כה קרובות. רעי לה הם האנשים בכפרכם. הריבות קנאה בעיניהן והבחורים… מרגישה אני כי אפילו אמי משגיחה עלי ביתר חומרה. מודה אני: רוחי היתה טובה עלי יותר בהיותי אצל אנשים זרים.

מעין עוית של יגון הקדירה את פניה באמרה את דבריה האחרונים.

– רק חדשיים נמצאת את בכפר מולדתך וכבר עגמה עליך נפשך. אולי גם בי מאסת?

– חלילה לי. לא מאסתי בך – אמרה והעלתה בת צחוק על שפתיה – אהבתיך, קוזאק שחור תלתלים, אהבתיך על כי חומות עיניך וכאשר תשלחנה בי מבטן עולצת נפשי בקרבי וטוב לה. אהבתיך על כי ריסי שפמך ממצמצים מצמוצי ברכה; על כי הולך אתה ברחוב, מזמר ומנגן בבנדורה ועונג הוא להאזין לך.

– הוי, חאליה שלי! – פרצה קריאה מפיו של הבחור נישק את חנה וביתר שאת אימצה אל חזהו.

– הנח! די, לבקו! קודם אמור: האם דיברת עם אביך?

– מה? – סח כמי שננער משינה – כי רוצה אני לשאתך לאשה ואת רוצה להינשא לי – דבר זה אמרתי לו.

– אך נעימת שממון הצטלצלה במילה “אמרתי” שיצאה מפיו.

– ומה?

– מה אעשה לו? תרח זקן זה השים עצמו חרש כדרכו: אינו שומע ולא כלום, ולא עוד אלא שגוער הוא בי על שמשוטט אני אל יודע היכן, מתהולל ומשתובב ברחובות יחד עם הנערים. אבל אל תתעצבי, חאליו שלי. על דברתו של קוזאק – יכול אוכל לו.

– אכן, לבקו, די לך כי תוציא מילה אחת מפיך והכל יהיה כדבריך. מבשרי חזיתי: לפעמים איני רוצה להישמע לך, אך תאמר דברך – ועל כורחי עושה אני רצונך. ראה, ראה – המשיכה עם שהניחה ראשה על כתפו ונשאה עיניה למעלה. שמי אוקראינה התכחלו במרומים, שמים שאין להם שיעור, ומלמטה סוככים עליהם ענפיהם המתולתלים של עצי הדובדבנים – ראה, הנה שם במרחק התהבהבו כוכבים; אחד, שני, שלישי, רביעי, חמישי… האין זאת כי מלאכי השרת פתחו את אשנבי בתיהם הזוהרים והם ניבטים בנו? האין זאת לבקו? הן הם הם שמסתכלים על אדמתנו? מה היה אלו היו לבני אדם כנפיים כמו לעוף השמים? – יכולנו לעוף שמה, גבוה, גבוה! הוי, נורא! אין אלון אצלנו אשר יגיע עד השמים! ובכל זאת אומרים כי אי־שם בארץ רחוקה מצוי אילן, שצמרתו מרשרשת בשמי השמים, ואלהים יורד בו ארצה לפני חג הפסחא.

– לא, חאליו; יש לו לאלהים סולם ארוך מן השמים ועד הארץ. לפני החג הקדוש מציבים אותו מלאכי עליון קדושים; ואך ישים אלהים כף רגלו על מדרגה ראשונה, מועפות כל רוחות הטומאה אל התפתה. על כן ביום תחייתו של ישו אף רוח רעה אחת על פני אדמה אין.

– ראה איך מתפכפכים המים חרש כהתנדנד תינוק בעריסה – המשיכה חנה והורתה על הבריכה. יער אדרים אפל הקיפה בזעף ושיחי הערבות עוררו מספד עליה והטביעו בה את ענפיהן הנוגות. כישישה תשושת כוח חיבקה הבריכה בזרועותיה הקרות את שמי המרחב הקודרים־רחוקים והעתירה נשיקות כפור על כוכבי האש, שריחפו במעומעם באוירו הפושר של הלילה, משל צפו מראש בלבם כי קרב מועד בואו של מלך הלילה הזוהר. סמוך אל היער, על ההר, נמנם בית קורות ישן ותריסיו מוגפים; עשבי בר ואיזוב כיסו את גגו. ליפפו היער בצלו והטיל עליו קדרות פרע. חורשת אגוזים שיטחה עצמה למרגלותיו וגלשה אל הבריכה.

– זוכרת אני כאילו מתוך חלום – סחה חנה ולא גרעה עיניה ממנו – לפני הרבה, הרבה זמן, כשהייתי עוד קטנה וגרתי בבית אמי, דבר־מה נורא סיפרו על הבית הזה. לבקו, וודאי יודע אתה מה הוא הדבר. ספר לי.

הניחי לי, יפתי. רבים הם דברי ההבל אשר בפיהם של פתאים ונשים. מה בצע בסיפור אימים? רק חרדה יביא בלבך, כמרירי לילה יבעתוך, ולא תדעי מנוחה.

– ספר, ספר, מחמדי, בחורי שחור התלתלים – דיברה חנה, הצמידה פניה אל לחיו וחיבקתו בזרועותיה – לא. אינך אוהב אותי כפי הנראה. נערה אחרת יש לך. לא אירא, לא אפחד; לא ידריך הסיפור את מנוחת לילי. עתה לא אירדם אם לא תספרו לי. אתייסר ואהגה בו… ספר, לבקו!..

– דומה כי אמת דוברות הבריות באמרן כי שד שוכן בנערות ומגרה את סקרנותן. הטי אזנך, איפוא. לפני שנים רבות, חמודתי, גר בבית זה שר־מאה מצבא הקוזאקים, ולשר בת, יעלת חן צחה כשלג, כפניך שלך. אשתו של השר מתה זה מכבר; עלה בדעתו לשאת אשה אחרת. “האם תוסיף לפנקני, אבי כמו קודם כאשר תישא אשה אחרת?” “אפנקך, בתי, אפנקך, ביתר עוז אל לבי אאמצך; ביתר ברק יבהיקו עגיליך וינצנצו רבידיך – מתנות ידי”. הביא השר אשה צעירה אל ביתו. יפה היתה האשה הצעירה; צחה וחכלילית היתה האשה הצעירה. רק בבתה החורגת שלחה מבט אימים, עד כי נבעתה הבת למראיה ופרצה בצעקה; אף מילה אחת לא הוציאה מפיה האם החורגת זעומת המבט. בא הלילה. הלך שר המאה אל חדר משכבו ואשתו עמו; גם יעלת החן הצחה הסתגרה בנשכּתה. במר נפשה נתנה בבכי קולה. פתע רואות עיניה חתול שחור, נורא מתגנב אליה; פרוותו בוערת עליו וצפרניו, צפרני־ברזל, מקישות ברצפה. נבהלה הנערה וקפצה על הספסל – החתול אחריה. זינקה אל אצטבת התנור – גם שמה הגיח החתול. פתאם השתער על צוארה והתחיל לחנוק אותה. זעקה הנערה, ניתקה אותו מצוארה והשליכתו אל הרצפה; והחתול הנורא מתגנב שנית. חרדה גדולה נפלה עליה. על הקיר תלוי היה החרב של אביה. תפסה אותו הנערה וחבטה בו ברצפה – נקטעה רגלו של החתול על צפרני הברזל שלה. פרץ החתול ביללה ונעלם בפינה חשוכה. כל היום לא יצאה מנשכּתה האשה הצעירה; ביום השלישי יצאה וידה חבושה. ניחשה הנערה האומללה כי מכשפה היא אמה חורגתה וכי היא, הנערה, קטעה את ידה. ביום הרביעי ציוה השר על בתו לשאוב מים, לכבד את הבקתה, כמו לו בת איכרים פשוטה היתה, ואסר עליה להיראות בחדרי האדונים. כבדה העבודה על הנערה קשת היום, אך מאין ברירה מילאה את רצון אביה. ביום החמישי גירש השר את בתו מן הבית – רגליה יחפות ופת לחם אין לה לשבור רעבונה בדרך. רק אז פרצה העלמה בבכי תמרורים ובכפות ידיה כיסתה את פניה הצחות: “אבי, אבי, את בתך יחידתך עכרת. את נפשך החוטאת עכרה המכשפה. אלהים יכפר עוונך, אבי, ועלי גזר, כנראה, לעבור מן העולם היפה הזה!” והנה, רואה את? – לבקו נפנה אל חנה והורה באצבעו על הבית – הביטי לכאן: הנה, הרחק קצת מן הבית, החוף הגבוה ביותר, מחוף זה הפילה את עצמה המימה העלמה ומן היום ההוא עברה מן העולם…

– והמכשפה? – שיסעתו חנה ביראה ונתנה בו מבט מעיניה הדומעות.

– המכשפה? הזקנות בדו מלבן, כי מן היום ההוא והלאה היו כל הנטבעות יוצאות בליל לבנה אל גנו של הפריץ להתרומם באורו של הירח; ובתו של השר היתה להן לראש. לילה אחד ראתה את אמה חורגתה על יד הבריכה, זעקה בקול גדול, השתערה עליה וגררתה המימה. אבל גם אז מצאה לה המכשפה תחבולה: הפכה עצמה לאחת הנטבעות וכך נושעה משבט עשוי סוף ירוק, שהנטבעות עמדו להכותה בו. מי פתי ויאמין לדברי הבאי שבפיהן של זקנות! אומרים עוד כי בכל לילה ולילה מזעיקה העלמה את הנטבעות ומתבוננת בפניה של כל אחת ואחת מהן. מנסה היא להכיר מי מהן המכשפה; אבל עד היום הזה לא הכירה. ואם מזדמן לה בן־אדם כופה היא גם אותו שינחש, והיה כי ימאן תאיים עליו להטביעו במים. הנה כי כן, חאליו שלי – זה הסיפור שבפי הבריות. בימינו רוצה הפריץ להקים בית משרפות במקום זה ורקח יינות שלח לכאן במיוחד לשם כך… אבל אזני שומעות רחש. אין זאת כי בחורינו חוזרים מזמירותיהם. שלום, חאליו! תערב לך שנתך, ואל תהרהרי בבדותות של נשים.

לאחר שאמר דברים אלה חיבקה ביתר שאת, נישקה והלך לו.

– שלום, לבקו! – אמרה חנה, נעצה עיניה ביער האפל ושקעה בשרעפים.

אותה שעה בקע מן האדמה סהר אפל – כולו אש יוקדת. עדיין שרויה מחציתו מתחת לאדמה וכבר הלך זיו תפארתו מסוף העולם ועד סופו. ניצוצות ריצדו על פני הבריכה. צלן של האילנות הלך ונתבלט על פני הירק הכהה.

– שלום, חנה! – נצטלצל קול מאחריה ועל המלים נוספה נשיקה.

– חזרת? – שאלה וניבטה לאחוריה, אך מיד הסיטה ראשה משראתה בחור זר לפניה.

– שלום, חנה, – נשמע בשניה, ושוב מישהו נשקה בלחיה.

– עוד אחד הקרה השטן! – הפטירה חנה ברוגזה.

– שלום, חנה החמודה!

– הנה גם שלישי!

– שלום, שלום! שלום, חנה! – מכל עבר ניתכו עליה נשיקות.

– הרי כנופיה שלמה כאן – נצטעקה חנה עם שהיא מנסה להיחלץ מסיעת בחורים שהתחרו זה בזה כדי להגיע אליה ולנשקה – עוד לא היו לכם לזרא הנשיקות הללו? חי נפשי, עוד מעט לא תוכל נערה להראות פניה בחוץ.

לאחר שהשמיעה דברים אלה נסגרה הדלת ולא נשמע אלא קול חריקתו של בריח הברזל.

 

ב. הראש    🔗

האם מכירים אתם את ליל אוקראינה? הוי! אינכם מכירים את ליל אוקראינה! הזינו עיניכם בו! מלב השמים משקיף הסהר! רקיע שנבצר מן העין להקיפו הרחיב תחומיו ושוב אין לו שיעור ותכלה. בוער הוא ונושם. האדמה כולה שטופה נהרת כסף. נפלא הוא האויר. צונן־חונק, רווי עדנה, מניד אוקינוס ניחוחות. ליל אלהים! ליל קסם! יערות עטופי עלטה קפאו על עמדם ספוגי שאר רוח והטילו צל ענק על סביבתם. שקטות ורגועות הבריכות חוֹמות גנים ירוקות־כהות כלאו קדורנית את צינת מימיהן וחשכתן. מעביות הבתולים של ענביות ועצי דובדבנים שלחו במורך לב את שרשיהם אל צינת המעין ולפרקים מאוושות הן בעליהן דרך רוגזה והתמרמרות; והפוחז הנאוה – זה רוח הלילה – מתגנב אליהן כהרף עין ומנשקן. הנוף כולו ישן. אך כל אשר בשמים ממעל נושם, נפלא, מפואר. ומתמלאת הנשמה על גדותיה רגשי תפארת ופליאה ושפעת מראות כסף צצות במעמקיה וחולפות בה בסדר ובמשטר. ליל אלהים! ליל קסם! אך פתע זע הכל: יערות, בריכות, ערבות. ניתכים רעמי תפארתו של הזמיר, זה נעים זמירות אוקראינה, ונדמה כי הסהר עצמו מקשיב רב קשב בלב השמים.

כמו מכושף נם הכפר על הגבעה. סיעות סיעות עומדות הבקתות ולובנן מבהיק שבעתיים באורו של הירח; במשנה זוהר בוקעים מן החשכה קירותיהם הנמוכים. השירים נדמו. שלוה שורה בכל. יראי שמים נחים על משכבותיהם. רק זעיר שם מבצבץ האור מתוך חלונות צרים. רק סמוך לספיהן של בקתות בודדות סועדת פת ערבית משפחה מאחרת בנשף.

– כן, שוב אין ההוֹפּאק¹ מתרקד! רואה אני: הדברים אינם מתלכדים זה בזה. ובכן, מה סח לי עמיתי?… הבה ואנסה… הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ! – כך השיח עם עצמו איכר בגיל העמידה שנתבסם כהלכה והיה מכרכר ברחוב – חי נפשי, לא כך רוקדים הופאק! למה אשקר! חי נפשי, לא כך! ובכן: הופ טרלה! הופ טרלה! הופ, הופ, הופ!

– הרי לך השתטה בן אדם! מילא, לוא היה זה אחד הנערים – ניחא. ולא היא. חזיר בר זקן שם עצמו ללעג ולקלס ומרקד ברחובות בלילה – צוחה אשה באה בימים שהחזיקה חבילת קש בידה – כלך לך לבקתתך! הגיעה שעתך לישון.

– אלך – סח האיכר ונעצר – אלך. לא אכפת לי הראש. וכי מה סבור הוא? הלואי שייראה השד לאביו! אם ראש הוא, אם שופך הוא על הבריות קיתון של צוננים בכפור, כלום דין הוא שתזוח דעתו בשל כך? כן, ראש, ראש. אני ראש לעצמי. כה יתן לי אלהים וכה יוסיף. כה יתן וכה יוסיף! אני ראש לעצמי. כך הוא ולא כמו ש… – המשיך עם שקרב אל הבקתה הראשונה שנזדמנה לו בדרכו, ניצב ליד החלון והיה מחליק באצבעותיו על פני השמשה ומנסה למצוא את ידית העץ – פתחי לי, אשה! אשה, הזדרזי, אומר אני לך, ופתחי. הגיעה שעתו של הקוזאק לישון.

– לאן אתה, קאלניק? לבקתה זרה נקלעת! – צווחו מאחוריו ריבות שעתה זה חזרו ממסיבת זמירות עליזות וליוו את צווחותיהן בצחוק גדול – רצונך שנראה לך את בקתתך?

– הורוני, יעלות חן.

– יעלות חן? אתן שומעות? – החרתה אחריו אחת הריבות – מה אדיב הוא קאלניק! ראוי הוא בשל כך שנראה לו את בקתתו… אך לא… תחילה תרקוד לפנינו.

– לרקוד? בתולות מחוכמות אתן! – סח קאלניק והיה מאריך בהברות, מצחק, מאיים באצבעו ומועד ברגליו, כיון שנבצר מהן לעמוד איתן במקום אחד – ואתן תניחו לי לנשק אתכן בזו אחר זו? את כולכן אנשק, את כולכן! – ובדברו ניסה לרדף אחריהן בצעדים נפתלים.

הנערות נצטווחו ונתערבבו זו בזו; ואולם לאחר שנוכחו לדעת כי קאלניק אינו קל ברגליו כל עיקר חצו את הרחוב במרוצה.

– הרי בקתתך לפניך – צעקו לעברו לפני שהסתלקו והורו לו על בקתה שהיתה גדולה הרבה מכל השאר. היא בקתתו של ראש הכפר. קאלניק השתרך צייתנית לאותו צד ושוב פתח בחירופים וגידופים כלפי הראש.

אך מיהו ראש זה ששימש מטרה לכל אותם ריגונים ודברי גנאי? הוי! ראש זה הריהו אחד מנשיאי העדה שבכפר. עד שיגיע קאלניק אל סוף דרכו מובטחני שיהא סיפק בידינו להשיח עליו כמה וכמה דברים. בכפר כולו אין לך אדם שיראנו ולא יסיר כובעו מראשו; ואלו הבתולות, אפילו הצעירות שבהן, מקדימות בשלומו. כלום יש לך בחור בעולמו של הקדוש ברוך הוא שנפשו אינה יוצאת להיות לראש? הראש יש לו דריסת יד בכל תיבת טבק. אפילו איכר גברתן עומד בדחילו ורחימו זקוף וגלוי ראש כל זמן שהראש נועץ את אצבעותיו הגסות והעבות אל תוך הקופסית שלו מעשה קליפת ליבנה. בכל ישיבת מועצה, בכל כנס של בני הכפר ידו על העליונה אף שלכאורה מוגבל שלטונו במספר הקולות. כמעט בשרירות לבו שולח הוא את הבריות כטוב בעיניו ליישר דרכים ולהחליקן או לחפור תעלות. הראש זועף, כל מראהו אומר חומרה יתרה, ואין הוא מרבה שיחה עם הבריות. לפני שנים רבות – מזה עידן ועידנים – בימים שהצארית הגדולה יקטרינה –מנוחתה עדן – נסעה לקרים, נבחר הראש למורה דרך לה. שני ימים תמימים כיהן במשרה זו ואפילו זכה לישב על תתורה סמוך לרכּבה של הצארית. ועוד בעצם הימים ההם למד הראש לכוף ראשו דרך הגות וחשיבות, ללטף את שפמו הארוך, שקצותיו המסולסלים משתלשלים כלפי מטה, ולהטיל מבט של נץ מתחת לגבינים מזועמים. מכאן ואילך כל שיחה שתפתחו בה אתו ידע הראש לגלגלה כך שבסופו של דברה ידובר באותו מסע, היינו כיצד הסיע הראש את המלכה וכיצד היה יושב על תתורת מרכבתה. לפרקים אוהב הראש להשים עצמו חרש ביחוד כל אימת שהוא שומע דבר שאינו רוצה לשמעו. אין כראש שונא טרזנות: לעולם לבוש הוא מקטורן מעשה אריג צמר מטוה בית שצבעו שחור והוא חגור אבנט צמר צבעוני. מימיו לא ראהו אדם בכסות אחרת, להוציא את מועד מסעה של הצארית לקרים, שבו היה נתון בכּרדוט קוזאקים שחור, אלא שספק אם זכר מישהו מבני הכפר את הימים ההם, ואילו את הכרדוט מחזיק הוא בקמטר מאחורי מסגר ובריח. הראש – אלמן, אך בביתו מתגוררת גיסתו. הלזו מבשלת לו סעודת מנחה וערבית, מדיחה את הספסלים, מסיידת את הבקתה, טווחה חוטים לבדי כותנותיו, ועל פיה ישק כל ביתו. מרננים אחריה בכפר כאלו אינה גיסתו כלל ועיקר, אלא שראינו כבר כי רבים מבני הכפר עינם צרה בראש והריהם מוכנים ומזומנים להוציא עליו לעז בכל עת ובכל שעה. דרך אגב, כל אימת שהראש היה בא לשדה מלא נשים העובדות בקציר או סר לביתו של קוזאק שהיתה לו בת צעירה, לא ראתה הגיסה ביקורים אלה בעין יפה. הראש הוא שתום עין; אך לעומת זאת עינו האחת והיחידה מרשעת היא ורואה מרחוק בת כפר נאה. אף־על־פי־כן לעולם לא יתן עינו זו בפרצוף חינני אלא אם כן יסקור תחילה את השטח שמא צופיה בו הגיסה. כבר היה סיפק בידנו לספר על הראש די הצורך ואלו קאלניק השיכור עדיין לא הגיע עד מחצית הדרך ועוד שעה ארוכה היה מכבד את הראש בחרפות וגידופים ככל אשר תעלה הלשון שבפיו המתנועעת בעצלתיים ולסירוגין.

 

ג. יריב בלתי צפוי. קשר    🔗

– לא, חבריא, לא, איני רוצה. שמחה מה זו עושה? עדיין לא נמאסה עליכם ההשתוללות? גם בלאו הכי יצאו לנו מוניטין של ריקים ופוחזים ושמנו הולך לפנינו. מוטב שתשכבו לישון – כך דיבר לבקו על לב חבריו ההוללים, שהיו מסיתים אותו למעשי קונדס חדשים – שלום, אחים! ליל מנוחה לכם! – ובצעדים חפוזים הלך מהם על פני הרחוב.

“האם ישנה היא, חנה שלי זכת העיניים?” – אמר בלבו משקרב אל הבקתה המוכרת לנו, שעצי דובדבנים מקיפים אותה. בתוך הדממה נשמע רחש חרישי. לבקו נעצר. בין האילנות הלבינה כותונת. “מה פירושו של זה?” – חלפה מחשבה במוחו. בחשאי נתקרב יותר ונחבא מאחורי אילן. באורו של הירח נגהו פני נערה לנגד עיניו… זו היא חנה! אך מי הוא אותו גבר גבה קומה העומד על ידה וגבו מופנה אליו? לשוא ניסה לזהותו! הצל כיסהו מכף רגל ועד ראש. רק מלפנים היה מואר קמעה; אך כל צעד קטן ביותר היה מסכן את לבקו שיגלוהו. נשען בלאט אל האילן וגמר בלבו להישאר במקומו. הנערה ביטאה את שמו במפורש.

– לבקו! הריהו אפרוח בן־יומו! – סח אותו גבר גבה־קומה בחצי קול צרוד – אם אפגשנו פעם אחת אצלך אמרוט את בלוריתו…

– עז רצוני לדעת מיהו אותו נוכל המתהלל למרטני בבלוריתי! – הפטיר לבקו בלאט ושרבב צוארו כדי שאף מילה אחת לא תחמוק ממנו. אך הזר המשיך כה חרישית שלא ניתן להבחין את דבריו.

– איך לא תיבוש? – אמרה חנה לאחר שגמר לדבר – אתה משקר; אתה מרמה אותי; אינך אוהב אותי. לא אאמין לעולם כי תאהבני.

– ידעתי – המשיך גבה־הקומה – הרבה דברי הבאי השיח לך לבקו וסחרר ראשך (כאן נדמה לו לבחור שקולו של הזר לא לגמרי זר לו, כאלו כבר שמעו היכן שהוא) אבל אני אראה ללבקו את נחת זרועי ־ הוסיף באותה רוח – כסבור הוא שאיני רואה את תעלוליו. סופו שיטעם טעמם של אגרופי!

מששמע מלים אלה שוב לא יכול היה לעצור בחמתו. נתקרב אל אותו ברנש כשיעור של שלוש פסיעות והניף זרועו במלוא כוחו לחלוק לו מהלומה, שהזר, על אף היותו גברתן למראית עין, וודאי שלא היה עומד בה; אלא שבאותו רגע נפל האור על פניו ולבקו נתאבן כהלום רעם בראותו את אביו עומד לפניו. רק ראשו שהתנדנד מאליו לכאן ולכאן ושריקה קלה שהסתננה מבין שיניו הביעו את תדהמתו. מן הצד נשמע רשרוש; חנה זינקה בחיפזון אל הבקתה וסגרה את הדלת אחריה.

– שלום לך, חנה! – צווח באותה שעה אחד הבחורים שהתגנב בחשאי וחיבק את הראש; משפגע בשפם מחוספס נתמלא אימה ונרתע אחורה בקפיצה.

– שלום לך, יפהפיה – צווח עוד אחד; אלא שהפעם צנח על הקרקע מעצמת הדיפתו של הראש.

– שלום, שלום, חנה! – קראו כמה בחורים שנתלו בצוארו.

– הלואי שתבלע אתכם האדמה, פרחחים ארורים! – צרח הראש עם שהוא רוקע ברגליו ומנסה להדפם ממנו – איזה מין חנה אני לכם? לכו לכל הרוחות והלואי שתועלו לגרדום בעקבות אבותיכם, שדים בני שדים! נצמדו כזבובים לדבש. את חנה רוצים אתם? שמא תסתפקו באגרופי?…

– הראש! הראש! הרי זה הראש! – נצטעקו הנערים והתפזרו במרוצה לכל העברים.

– הרי לך אבא – סח לבקו לאחר שננער מתדהמתו וליוה במבטו את הראש שהיה מתרחק והולך ומפיק קללות וגידופים מפיו – ובכן, ידיו רב לו עוד במעשי קונדס שכאלה! ואני תמה ומהרהר על שום מה משים הוא עצמו חרש כל אימת שאני פותח פי לדבר אתו לענין. חכה, תרח זקן, אני אלמדך לקח. מבשרך תחזה מה ייעשה לאיש המשוטט מתחת לחלונותיהן של ריבות צעירות ומפתה כלותיהם של אחרים! הי, נערים! הנה! הנה! – נצטווח ונפנף בידו לבחורים שהתחילו חוזרים ומתלכדים לחבורה – בואו הנה! שידלתי אתכם שתלכו לישון, אבל עכשיו נמלכתי בדעתי ומוכן אני להתהולל אתכם אפילו כל הלילה כולו.

– דבר בעתו מה טוב – סח בחור בעל־בשר ורחב גרם, שיצאו לו בכל הכפר מוניטין של ראש וראשון לכל הוללות ומשובה – באין מעשי פרחחות ותעלולים חיי אינם חיים. דומה כי חסר אני משהו, משל איבדתי כובע או מקטורת; בקיצור, הקוזאק אינו קוזאק ותו לא.

– מוכנים אתם הלילה לשגע את הראש כהוגן?

– את הראש?

– כן, את הראש. וכי מה הוא סבור! עושה הוא בכפר כבתוך שלו משל אינו אלא ההטמן² בכבודו ובעצמו. לא די לו שרודה הוא בנו כבעבדיו הריהו מתחכך עוד בנערותינו! כסבור אני אין בכל הכפר ריבה נאה שהראש אינו כרוך אחריה.

– אמת נכון הדבר – קראו כל הנערים פה אחד.

– למה נהיה לו לעבדים, חבריא? וכי מגילת היוחסין שלנו פחותה משלו? כולנו ברוך השם קוזאקים בני חורין! נוכיח לו, חבריא, כי הקוזאקים בני חורין אנחנו!

– נוכיח לו – צווחו הבחורים – ואם לראש נוכיח גם על הלבלר לא נפסח!

– לא נפסח גם על הלבלר! דוקא ברגע זה התרקם במוחי שיר נאה על הראש. בואו ואלמד אתכם – המשיך לבקו והקיש בידו על מיתרי הבנדורה – שמעו נא: החליפו בגדיכם ותנו על עצמכם מכל הבא ליד!

– הילולה וחינגה, בני קוזאקים! – סח פוחח אחד בעל גוף. הקיש רגל ברגל וספק כפיו – הרי זה תענוג! הותרה הרצועה. משמתחילים בשגעון מיד נדמה כי חזרו הימים הטובים. הלב רווה נחת ומהגה כציפור דרור, והנשמה שרויה בגן־עדן! הי, נערים! הבה נתהולל!

וכל החבורה ניתרה ממקומה ונישאה ברחובות בקול שאון והמולה. וישישות יראות שמים ניעורו מחמת הרעש, הגביהו חלונותיהם, הצטלבו בידיים רדומות ואמרו: “הרי שעכשיו מתהוללים הבחורים”.

 

ד. הבחורים מתהוללים    🔗

בקתה אחת ויחידה בקע ממנה אור בקצה הרחוב. היה זה מדורו של הראש. הראש סיים מכבר את סעודת הערבית וחזקה עליו שהיה כבר נרדם אלמלא אורח ששהה בביתו – רקח יינו ששלחו בעל האחוזה להקים בית משרפות על המגרש שנמצא בין אדמותיהם של קוזאקים בני חורין ושהיה שייך לבעל האחוזה.

במקום כבוד, ממש מתחת לזיו האיקונין ישב לו האורח – בר־נש קטן־קומה, שמנמן שעיניו זעירות וצוחקות תדיר ובהן דומה משוקעת כל אותה ההנאה שבה עישן את מקטרתו הקצרצרת. תוך כדי עישון היה רוקק בכל רגע ומהדק באצבעו את הטבק שהפך לאפר והיה עובר על גדות בית קיבולה של המקטורת. ענני העשן נתרחבו סביבו בקצב מהיר ועטוהו ערפל כחלחל. דומה היה כי ארובה רחבה משל בית משרפות יין, שהיה לה לזרא לשבת על הגג, העלתה בדעתה לערוך טיול וישבה כבוד ליד השולחן בבקתתו של הראש. מתחת לחטמו הזדקר שפם קצרצר ועבות; אלא שמפאת אוירת הטבק היה השפם פעמים מתגלה מבעד לאדי הקטורת ופעמים נבלע בהם משל לא שפם הוא אלא עכבר שהרקח לכדו ונתנו בפיו ומתוך כך פגע פגיעה חמורה בזכותו היחודית של חתול האמבר. בתורת מארח ישב הראש ועל בשרו כותונת ואברקי בד בלבד. עינו עין הנץ נעצמה לאטה ונתעממה כחמה בערוב היום. בקצה השולחן ישוב היה אחד משוטרי הכפר מן הפמליה של הראש. לפי שהקפיד על כבודו של בעל הבית היה לבוש מקטורן.

נפנה הראש אל הרקח, הצליב בסימן שתי וערב על פיו שנתפהק, פתח ואמר:

– וכי במהרה בימינו עתיד אתה להקים את בית המשרפות?

– בסתיו, אם ירצה השם, אפשר שנפתח בריקוח. ערב אני לך כי בחג חסותה של הבתולה הקדושה יהיו רגליו של אדוני מציירות מעקשים ופילולים על פני האדמה דוגמת הכוָונים שהאשכנזים הללו אופים.

לאחר שהוציא מפיו מילות אלה נעלמו עיניו של הרקח כליל; את מקומן של העיניים ירשו שתי קרני אורה שנתמשכו עד לאזניו. מרוב צחוק ניטלטל גופו לכאן ולכאן ושפתיו הנעלסות ניתקו רגע קט ממקטורתו המעלה עשן.

– הלואי, ריבונו של עולם! – סח הראש והעלה על פניו משהו מעין בת־צחוק – עכשיו מצויות כבר אי־אלו משרפות, ברוך השם, ואלו בימים עברו, בזמן שליויתי את המלכה בדרך פּרייאסלבוֹ, עוד בּזבּוֹרוֹדקוֹ³ המנוח…

– ברוך מזכיר נשכחות! באותם הימים מקרמנצ’וּג ועד לרוֹמני עצמה לא נמנו שתי משרפות… ועכשיו… שמעת מה בדו מלבם אשכנזים אלה, ימח שמם? אומרים כי עוד מעט שוב לא יהיו מרקחים בעצי הסקה, כנהוג בין נוצרים נאמנים, אלא בקיטור מעשה רוחות ושדים – תוך כדי דיבור היה הרקח משקיף במהורהר על השולחן ועל ידיו שלו שהיו מונחות עליו עם שכפותיהן זקופות כלפי מעלה – כיצד זה מרקחים בקיטור? חי נפשי, איני יודע.

– שוטים הם האשכנזים הללו, ירחם השם! – סח הראש – אצלי היו סופגים מלקות, כלבים בני כלבים! כלום נשמע כדבר הזה שיהיו מקדיחים דבר־מה בקיטור? כל אימת שיגיש אדם כף חמיצה אל פיו יהיו שפתיו ניצלים כחזרזיר עול־ימים…

אותה שעה השמיעה קולה הגיסה שישבה על גבי אצטבת התנור ורגליה מקופלות תחתיה:

– אף אתה, אחא, תהא שרוי כאן אצלנו בלי אשתך?

– מה צורך יש לי בה? לוא באשה ראויה לשמה עסקינן הרי זה ענין אחר.

– וכי אין היא נאה, אשתך?

– אוי ואבוי לנוי שכזה. זקנה כסטרא אחרא. הפרצוף כולו קמטים כארנק שהפכו את קרביו – ושוב התחיל מבנהו של הרקח הנמוך מתערער מחמת צחוק גדול.

אותה שעה נשמע רשרוש מאחורי הדלת. לאחר מכן נפתחה אותה דלת ואיכר עבר את הסף. הוא ניצב בטבורה של הבקתה כמי ששקע בהרהורים – פיו פעור ועיניו סוקרות את התקרה. היה זה מיודענו קאלניק.

– הרי שהגעתי לביתי – סח עם שישב על הדרגש בסמוך לדלת ולא נתן דעתו על הנוכחים כלל ועיקר – עד היכן האריך לי את הדרך אותו בעל דבב, ימח שמו וזכרו. מהלך לו בן אדם, מהלך ומהלך ואין לדבר סוף, כאילו מחץ מישהו את רגליך! הוציאי אדרתי, אשה, ואציע דרגשי בה. לא אבוא אליך מאחורי התנור, חי נפשי, לא אבוא: חש אני ברגלי. הוציאי אותה, הריהי מונחת שם מתחת לאיקונין: היי זהירה רק, שלא תהפכי את קדרת הטבק השחוק. ואולי לא! מוטב שלא תגעי! אל תגעי. שמא שיכורה את היום… מוטב שאני עצמי אוציאו.

קאלניק נתרומם קמעה, אך כוח אדיר שאין לו שליטה עליו ריתקהו שוב אל הדרגש.

– בר־נש זה ראוי הוא לשבח – סח הראש – בא לבקתה ונוהג בה כבתוך שלו – דין הוא שנשלחו ביד חזקה ובזרוע נטויה.

– הנח לו אחא, שיפוש קמעה! – סח הרקח ועיכב בידו של הראש – אדם זה יש בו מן המועיל, הלואי שירבו כמותו במקומותינו ותהא הברכה שורה במשרפתנו.

ניתנה האמת להיאמר: לא מטוב לבו אמר הרקח מה שאמר. מאמין היה באמונות טפלות, וכל המגרש מביתו אדם שכבר הספיק לשבת על דרגש, ואינו נותן לו שהות, מביא פורענות על עצמו.

– אל תשליכנו לעת זיקנה – רטן קאלניק והשתרע על הדרגש – מילא, לוא הייתי שיכור – ניחא. והרי אינני שיכור. בחיי ראשי, איני שיכור. למה אכזב! מוכן אני להכריז על כך בפני עם ועדה, מה לי הראש! הלואי שיתפגר, כלב בן כלב! רוקק אני עליו! הלואי שקרון יעבור עליו, בן־שחת שתום עין שכמותו! שופך קיתון של מים על הבריות בכפור…

– אהא! לא די לו לחזיר שנכנס לבקתה הריהו תוחב עוד את טלפיו על השולחן – סח הראש וקם ממקומו בחמת זעם. אלא שבו ברגע נופצה שמשת החלון לרסיסים ואבן כבדת משקל הוטחה ברגליו. – לוא ידעתי – אמר בהרימו את האבן – מי הוא בן־בליעל זה שהטיח את האבן הייתי מלמדו פרק בהלכות הטחה – אלו תעלולים! – הוסיף עם שהוא סוקר את האבן במבט יוקד – הלואי שייחנק באבן זו.

– חדל! חדל! ישמרך אלהים, אחא – שיסעו הרקח שהחויר כסיד – ישמרך אלהים בעולם הזה ובעולם הבא מלברך מישהו בדברי מארה שכאלה.

– מצא לו סנגור הפרחח! הלואי שילך לאבדון.

– אל תעלה בדעתך, אחא. אינך יודע, כנראה, מה אירע לה לחותנתי המנוחה?

– לחותנתך?

– כן, לחותנתי.

– ערב אחד, אולי קצת קודם לשעה זו, שבה אנו נמצאים עכשיו, ישבנו לסעוד פת ערבית: חותנתי המנוחה, חותני זכרונו לברכה, השכיר שלהם והשכירה שלהם, ותינוקות כחמישה במספר. הערתה חותנתי כמה מלילים מתוך קדירה גדולה לתוך מגס שלא יהיו חמים מדי. אחר העבודה היו הכל רעבים ולא רצו לחכות עד שיצטננו. השחילו את המלילים על גפרורי עץ ארוכים ופתחו באכילה. פתאם צמח מן האדמה בר־נש אחד – אֵל יודע מה טיבו – ומבקש שיניחו לו לקחת חלק בסעודה. וכי אפשר שלא להאכיל אדם רעב! אף לו נתנו גפרור. אלא שהאורח משמיד מלילים כפרה המכלה חציר. עד שהללו אכלו כל אחד אחת ותקעו גפרורים ליטול שניה היתה הקרקעית חלקה כמו הרצפה בביתו של פריץ. נתנה חותנתי עוד מלילים אל תוך המגס. כסבורה היתה שבע כבר האורח ועכשיו יכלה פחות. לא מניה ולא מקצתיה. אדרבה, הגביר חיילים וזלל כפל כפליים. הלואי שיתחנק במלילים אלה" – לחף הרהור בראשה של חותנתי הרעבה; פתאם הקדים הלה קנה לושט וצנח. הכל זינקו אליו וכבר יצאה נשמתו, נחנק.

– כך יאה לו וכך נאה לו, זולל ארור שכמותו – סח הראש.

– לכאורה אפשר שכך הוא, אך למעשה לא כך יצא; מכאן ואילך לא ידעה חותנתי מנוח. כל אימת שיורד הלילה בא הבר־מינן ואינו מרפה ממנה. רוכב על גבי הארובה, ימח שמו, ומליל מחזיק בין שיניו. כל עוד מאיר היום אין פרץ ואין צוחה. ואולם אך יורידם הדמדומים – תן עינך בגג וכבר מאכף הוא את הערובה, כלב בן כלב.

– והמליל בפיו?

– והמליל בפיו.

– מופלא, אחא… שמעתי מעשה מעין זה עוד בימיה של הצארית, מנוחתה עדין…

כאן נעצר הראש. מתחת לחלון נשמע קול המולה ושעטה של מרקדים. בתחילה רטטו חרישית מיתרי הבנדורה ואחר כך הצטרף עליהם קול אנוש. המיתרים הצטלצלו ביתר אייל, כמה קולות נילוו אליהם והזמר פרץ כרוח סערה:

שְׁמַע, הַסְכֶּת נָא, כָּל שְׁתוּי יַיִן.

בְראשֵׁינוּ יֵש מוֹחוֹת.

רַק הָרֹאשׁ זֶה שְּׁתוּם הָעַיִן

הִתְפָרֵק לַחַתִּיכוֹת.

הוֹי, כַּדָּד, הַצְמֵד לָראשׁ

הִשׁוּקֵי בַּרְזֶל בּוֹטִים.

הוֹי כַּדָּד, לַטֵף הָראשׁ

בְּעַקְרַבִּים וּבַשּוֹטִים

לֹא בָּחוּר אַתָּה, כְּלִי שֶׁבֶר!

בְּלוֹרִיתְךָ נִמְרט, הָראשׁ,

נוֹרִידְךָ, הָראשׁ, לַקֶבֶר

וּשְׂפָמְךָ תָּלֹש נִתְלֹשׁ.

– שיר נאה הוא, אחא – סח הרקח. הרכין ראשו, הטהו קמעה הצדה ונפנה אל הראש שהיה מוכה תדהמה לשמע עזות מצח שכזאת – שיר נאה. רק פסול אחד מוצא אני בו דהיינו שהראש זוכה בו לאו דוקא לשבחים וקילוסים – ושוב הניח ידיו על השולחן, עיניו נתמלאו מין מתיקות שבהנאה מרובה והוא התקין עצמו להוסיף ולהאזין, שכן מתחת לחלון רעם הצחוק והושמעו צעקות: “הדרן! הדרן!” ברם, כל עין חודרת היתה מבחינה מיד שלא התדהמה היא שעיכבה את הראש שעה ארוכה במקום אחד. רק חתול זקן ורב נסיון מרשה כך לפעמים לעכבר טירון לכרכר סביב זנבו ובאותה שעה עצמה הריהו מתכן במהירות תכנית לבלום את דרכו אל המאורה. עוד עינו הגלמודה של הראש צופה אל החלון וכבר ידו החזיקה בידית הדלת והאות לשוטר ניתן. פתאם נשמעה צווחה בחוץ… הרקח, שעם כל מעלותיו נמנתה גם הסקרנות, פיטם בזריזות את מקטורתו בטבק ויצא במרוצה אל הרחוב; ברם, השובבים נפוצו לכל רוח.

– “לא! אתה לא תחמוק ממני!” – צרח הראש וגרר אחריו בר־נש לבוש אדרת כבשים שחורה ומהופכת כך שצמרה פונה כלפי חוץ, כיון הרקח את השעה ונתקרב להציץ בפניו של פורע סדר זה, אך נסוג אחורה במורך־לב משראה זקן ארוך ופרצוף מטיל אימה משוח בששר. “לא, לא תחמוק ממני!” – צווח הראש והמשיך לגרור את שבויו הישר אל תוך המבוי. הלה לא גילה אפילו קורטוב של התנגודת והלך אחריו בנחת כמי שנכנס אל בקתתו שלו.

– קארפו, פתח את הקיטון!" פנה הראש אל השוטר – אנחנו נטיל אותו אל תוך הקיטון החשוך. אחר כך נעיר את הלבלר, נאסוף את השוטרים, נתפוס את כל הפורעים הללו ועוד היום נפסוק את גזר דינם.

מנעול לא גדול שהיה תלוי במבוי השמיע צליליו בידיו של השוטר, והדלת נפתחה. בו ברגע ניצל השבוי את האפלה שבמבוי, הפתיע את הראש בכוח בלתי רגיל וחילץ עצמו מידיו.

– לאן? – נצטווח הראש ותפסו בצוארונו ביתר עזוז.

– הנח לי! אני הוא! – נשתמע קול דקיק.

– לא יועיל לך, לא יועיל, אחא! אפילו תיילל כשד ולא רק כאשה, אותי לא תרמה! – מיד הטיחו אל תוך הקיטון האפל כך שהשבוי המסכן פלט אנחה מפיו וצנח על הרצפה, ואלו הראש בלוית השוטר שם פעמיו אל בקתת הלבלר ובעקבותיהם כאניית קיטור העלה עשנו הרקח.

שקועים בסרעפיהם הילכו כל השלושה והשפילו ראשיהם. משפנו לסמטה חשוכה פרצו לפתע כל שלשתם בצעקה מחמת מהלומה כבדה במצחו של כל אחד מהם. מישהו ענה להם באותה צעקה. צמצם הראש עינו ולתמהונו ראה את הלבלר בלוית שני שוטרים.

– הריני הולך אליך, אדוני הלבלר.

– ואני אל הוד מעלתך, אדוני הראש.

– נסים מתארעים, אדוני הלבלר.

– נסים ונפלאות, אדוני הראש.

– ומה?

– משתגעים הנערים! משתוללים בחוצות חבורות חבורות. את הוד מעלתך במילות שכאלה מכנים… בקיצור, בושה להעלותן על דל שפתי; אפילו מוסקאל שיכור יחשוש מלהגותן בלשונו הטמאה. (הלבלר הצמוק, שגופו נתון באברקיים מנומרים ובאפודה שצבעי כעין שמרי יין, ליוה את דיבורו בשרבוב צוארו ובהחזרתו המידית למצבו הקודם). אך נתתי תנומה לעיני והנה הקימוני ממיטתי פרחחים ארורים אלה בנקישותיהם ובפזמוניהם הבזויים, וכבר עמדתי להטעימם טעם שוט, אלא שעד שלבשתי אברקי ואפודתי נתפזרו במנוסה לכל העברים. אף־על־פי־כן לא נמלט מאתנו הארי שבחבורה. עכשיו מזמר הוא את זמירותיו באותה בקתה שבה מחזיקים אנחנו את האסירים. יקדה נפשי להכיר ציפור זו, אך פרצופו כולו מרוח אפר כפרצופו של אותו שד שמנַגד את המסמרים לרשעים בגיהינום.

– וכיצד לבוש הוא, אדוני הלבלר?

– אדרת שחורה מהופכת, כלב בן כלב, אדוני הראש.

– כלום אינך מכזב, אדוני הלבלר! ומה אם אותו פרחח יושב עכשיו בקיטוני שלי?

– לא, אוני הראש, אתה הוא שבמחילת כבודך חטאת בשפתיך קמעה.

– תנו אש! נראה אותו.

– הביאו אש, פתחו את הדלת. הראש נעתקו מפיו משראה לפניו את גיסתו.

– הואל נא בטובך לומר לי – פתחה בהסתערות – כלום לא יצאת משארית דעתך? כלום נותרה עוד בגולגלתך שתומת העין טיפה סרוחה של מוח בשעה שדחפת אותי לקיטון חשוך זה? מזלי הוא שראשי לא נחבט באנקול הברזל. וכי לא צרחתי באזניך כי אני היא? תפס, דוב ארור, בטלפי הברזל, שלו, ודחף. הלואי שידחפוך השדים בעולם הבא!

את המלים האחרונות שילחה החוצה יחד עם עצמה עם שיצאה מפתח הבית לצרכיה שלה.

– כן, רואה אני שאת היא זו – סח הראש לאחר שנתאושש – מה תאמר, אדוני הלבלר, כלום לא שד משחת הוא אותו פרא־אדם?

– שד משחת, אדוני הראש.

– כלום לא הגיעה השעה ללמד לקח את הפרחחים הללו ולחייבם לעסוק בדברים שיש בהם ממש?

– זה מכבר הגיעה השעה, אדוני הראש.

– פתאים אלה רוח…לכל הרוחות! נדמה לי כי שומע אני את צוחותיה של גיסתי ברחוב; פתאים אלה רוח שטות נכנסה בהם וסבורים הם כי אין ביני וביניהם ולא כלום. כסבורים הם שאיני אלא קוזאק כאחד מהם – מתוך השיעול שנפלט מפיו בעקבות מלים אלה ומתוך עיניו הנזעמות שפלבלו לכל עבר ניתן היה להניח כי הראש מתקין עצמו לשיחה על דברים חשובים – בשנת אלף… הרגני הרוג אך אין אני יכול להגות את שמותיכן הארורים של השנים הללו… העיקר, בשנה פלונית ניתן לו לדאצי, הוא הקומיסאר שבאותם הימים, צו לבחור מבין הקוזאקים אחד שיהא נבון מכולם! הוֹ! – “הו” זה פלט הראש עם שזקף אצבעו כלפי מעלה – נבון מכולם! להיות מורה דרך לצארית, ואני אז…

– מה נאמר ומה נדבר! דבר זה ידוע כבר לכל בר־בי־רב, אדוני הראש. כל אחד ואחד יודע כיצד יגעת ומצאת חיבתה של הצארית. ועכשיו דין הוא שתודה כי אני צדקתי: קורטוב של חטאה הבאת עליך משאמרת כי תפסת אותו פּרחח באדרת מהופכת.

– אשר לשטן זה באדרת מהופכת הרי שומה עלינו לכבול אותו ולייסרו למען יראו וייראו. דין הוא שידעו רשות מהי. וכי מטעמו של מי מונה הראש עם לא מטעמו של הצאר? לאחר מכן תהיה ידנו נטויה גם על שאר הנערים: עדיין לא שכחתי היאך פרחחים ארורים אלה הבריחו אל תוך גן הירק עדר חזירים שהשחית את כל הכרוב והמלפפונים שלי; לא שכחתי כי בכורי שטן אלה סירבו לדוש את תבואתי; לא שכחתי… הלואי שירדו שאולה, לפי שעה שומה עלי לדעת מיהו אותו שד משחת באדרת מהופכת.

–נראה כי ציפור זריזה הוא – סח הרקח. כל עוד התנהלה שיחה זו נטענו לחייו עשן בלי הפוגה – משל לתותח־מצור – ושפתיו שניתקו מן המקטרת הקצרצרה פלטו סילוני עננים כמתוך מזרקה – אין רע אם מחזיקים אדם שכזה ליד משרפת יין, על כל צרה שלא תבוא; אך מוטב לתלותו באמירו של אלון במקומה של נברשת הכנסיה.

חידוד זה נראה לרקח מאד ומתוך כך החליט מיד להעניק לעצמו פרס בצורת צחקוק צרוד, בלי שהמתין לאישורם של כל השאר.

אותה שעה התחילו מתקרבים אל בקתה לא גדולה, שכולה מטה ליפול; סקרנותם של סיירינו גברה. כולם הצטופפו על־יד הדלת. הלבלר שלה מפתח והתחיל מרעיש בו סמוך למנעול; אלא שמפתח זה היה המפתח של קמטרו. רוחם של סיירינו קצרה שבעתיים. תחב הלבלר ידו במקום שתחב והיה מפשפש בו ופולט קללות משנבצר ממנו למצוא את המבוקש. “כאן” – הפטיר סוף סוף לאחר שכופף עצמו והוציאו מתוך כיס רב־מידות, שאברקיו המנומרים היו מצוידים בו. משנפלטה מילה זו מפיו התלכדו לבבותיהם של גיבורנו והיו ללב אחד. לב אדיר זה הלם בעצמה כה רבה, שאפילו חריקתו של המנעול לא החרישה את פעימתו הבלתי־קצובה. הדלת נפתחה ו…הראש הלבינו פניו כפני בר־מינן; הרקח חש צינה בגופו ודומה היה כי שערותי עמדו להמריא אל על פניו של הלבלר הביעו זועה; השוטרים קפאו על עמדם כנטועים באדמה ולא היה לאל ידם לסגור את פיותיהם שנפערו בבת אחת: לנגד עיניהם עמדה הגיסה.

– הלזו, אף־על־פי שנדהמה לא פחות מהם, נתאוששה קמעה ופסעה פסיעה לקראתם.

– עמוד! – נצטווח הרא בקול אימים וטרק את הדלת אחריה – רבותי! זהו השטן! – המשיך – אש! הזדרזו והביאו אש! לא אחוס על בקתת הציבור. הציתוה, הציתוה, כך שאפילו עצמותיו של השד לא ייוותרו על פני האדמה.

הגיסה שמעה מאחורי הדלת את רוע הגזרה ופתחה בצווחות אימים.

– מה לכם, אחים – סח הרקח – שערותיכם, ברוך השם, עוד מעט ילבינו כשלג, אבל עד היום הזה לא נתוסף מוח בקדקדכם; אין המכשפה ניצתת באש פשוטה! רק אש של מקטורת עשויה להדליק גלגול. אני אתקין הכל, ואתם תחרישו.

לאחר שכילה לדבר הערה אפר חם ממקטרתו אל תוך צרור של קש והתחיל מנפח את האש. היאוש השיב את רוחה של הגיסה האומללה ומיד הגבירה חיילים, התחננה בפניהם בקול גדול וניסתה לשדלם בדברים של טעם.

– המתינו, אחים! למה נביא עלינו חטאה גדולה! אפשר שאין זה השטן –אמר הלבלר – אם אותו דבר, כלומר אותה בריה היושבת שם, תסכים לשים על עצמה סימן שתי וערב אות ומופת הוא שאין היא השטן.

ההצעה נתקבלה פה אחד.

– יגער השם בך, השטן – סח הלבלר והצמיד שפתיו אל חור המנעול – אם לא תמוש ממקומך נפתח את הדלת.

פתחו את הדלת.

– הצטלב – אמר הראש והציץ אחורה כמי שבוחר לו מקום מבטחים לצורך נסיגה.

הגיסה הצטלבה.

– לכל הרוחות! הרי זו באמת הגיסה.

– מי הוא סטרא אחרא זה שגררך, גיסתי, לתוך מאורה זו?

הגיסה יבבה ותוך כדי ייבוב השיחה כיצד חטפוה הנערים ברחוב משל היתה חבילת זרדים ועל אף התנגדותה הטילוה בחלונה הרחב של הבקתה והגיפו את התריס. הציץ הלבלר וראה שציריו של התריס הרחב מנותקים ואין הוא מוחזק מלמעלה אלא בקורת עץ בלבד.

– לאט לך, שטן שתום עין – נצטווחה והשתערה על הראש. הלה נרתע אחורה ועדיין היה סוקרה במבטו מכף רגל ועד ראש – נהירות לי מזימותיך: חשקה נפשך לשרפני, קפצת על המציאה, שתהא בן־חורין לחזר אחרי הבתולות, שלא יהא מי שיראה היאך משתטה אחד זקן שכולו שיבה. כלום סבור אתה שאין אני יודעת על מה שוחחת הערב עם חנה? הכל ידוע לי. לא אשה כמוני יוליכו שולל. קדקדך המטומטם לא יצלח להערים עלי. זמן רב הארכתי רוחי, עכשיו כלו כל הקצין. ואל תבוא עלי בטענות…

משהוציאה דברים אלה מפיה זקפה אגרופה לראווה והסתלקה בחיפזון בעוד הראש עומד במקומו מוכה תדהמה. “לא. כאן באמת מרקד השטן” – אמר בלבו וגירד פדחתו במלוא אונו.

– תפסנו אותו! צעקו השוטרים שנכנסו באותה שעה.

– את מי תפסתם?

– את אשמדאי באדרת מהופכת.

– תנוהו לי – צווח הראש והחזיק בידו של השבוי שהובא – וכי יצאתם מדעתכם? הרי זה קאלניק השתוי!

– מעשה שטן! בידינו היה, אדוני הראש! – השיבו השוטרים – בסמטה הקיפונו הנערים הארורים, התחילו מרקדים מורטים, חורצים לשון, חוטפים מן היד… יקחם אופל!… אלהים יודע כיצד נתקלנו בזרזיר זה!

– בתוקף הסמכויות המסורות לי מטעם הציבור כולו – פתח הראש – הריני מצווה לאמור: ללכוד את השודד כהרף עין וכדרך שיילכד השודד כן יילכד כל מי שיימצא ברחוב ויובא לדין בפני על מנת שאעשה בו שפטים!..

– רחם עלינו, אדוני הראש! – פתחו כמה מהם בצעקה והם קדים וםשתחוים – לוא ראית אלו פרצופים שם: שהדנו במרומים, גם נולדנו וגם נטבלנו ולא ראינו פרצופים כאלה, מוקצים מחמת מיאוס. לפתח חטאת רובץ, אדוני הראש. עד כדי כך עלולים הם ליירא כל איש תם וישר ששום אשה לא תשפוך לו תמהומת אחר־כך.

– אני אחלק לכם מנת תמהומת! מה לכם? אינכם מצייתים לי? ודאי עשיתם יד אחת אתם. קשר קושרים אתם? מה זה?.. כן, מה זה? מעודדים ביזה ושוד? אתם… אני אודיע לקומיסאר! תיכף ומיד!

כולם התפזרו במנוסה לכל העברים.

 

ה. הנטבעת    🔗

אותה שעה היה יוצרה ומחוללה של כל האנדרלמוסיה קרב לאיטו אל הבריכה ואל הבית הישן – שליו ברוחו ואינו שת לבו אף כהוא זה על הרצים שיצאו דחופים לרודף ולהשיג. אין צריך לומר כי המדובר הוא בלבקוֹ. אדרתו השחורה היתה פתוחה עליו. את כובעו החזיק בידו. פלגי זיעה ניגרו מפניו. הבריכה השקועה בקפאון רגעונה השפיעה צינה משיבת נפש על ההלך היגע וליבבתו לפוש על גדתה. דומיה שררה בכל. רק במעמקי עבי היער נשמעו סלסולי הזמיר. תנומה אחזה בעפעפיו, תנומה שאין עצב לנגדה, ועיניו החלו נעצמות במהירות; אבריו הלאים מוכנים היו לשקוע בשכחת חדלון; ראשו שח… “הרי כך עלול אני להירדם כאן!” – סח לבקו, עמד על רגליו ושף את עיניו. הסב ראשו: נדמה לו כי הלילה הגביר נגהו. הילת שכרון מוזרה נלוותה אל זהרו של הירח. מימיו לא הזדמן לו לראות מראה מרהיב עין מעין זה. ערפילי כסף עילפו את הסביבה. ריחם של עצי התפוח ופרחי הלילה ניגר על פני האדמה כולה. תוהה ומשתאה הביט במי הבריכה העומדים בלי נוע: בית האדונים העתיק נהפך על פיו ונראה בהם טהור ועטוי הוד צלול. במקומם של התריסים הקודרים נשקפו דלתות וחלונות מזוגגים. מבעד לזכוכיות שקופות ריצדו נצנוצי תזהובת. והנה נדמה כי החלון נפתח. עצר לבקו נשימתו ונתן עיניו בבריכה. לא הניד עפעף ולא גרע מבטיו ממנה, דומה היה כי שיקע עצמו במעמקיה. הנה מראה פלאים לפניו: בתחילה הזדקר מרפק לבן בחלון. לאחר מכן הציץ ראש של נערה מאירת פנים ועיניה מנצנצות ונוגות בלאט מבין גלי שיער צהבהב־כהה. השעינה ראשה על מרפקה, ועיניו רואות: מנענעת היא קלילות בראשה, מנפנפת, היא מחייכת היא… כהרף עין החל לבו פועם בקרבו… נתרטטו המים, והחלון נסגר. חרש התרחק מן הבריכה והעיף מבטו על הבית: התריסים הקודרים פתוחים היו. הזגוגיות הבהיקו לאור הירח “הרי לך האות כי אין לסמוך על להגן של הבריות – אמר בלבו – הבית כולו חדש; הצבעים חיים כאלו רק היום צבעוהו. כאן דר מישהו”. נתקרב לבקו בחשאי, אך מן הבית אין קול ואין קשב. הזמירים החליפו סלסולים ביניהם ושירת הזוהר נישאה בצלילי עצמה על פני היקום. יש שנדמה היה כי נמוגו הצלילים בעדנת כוסף. באותם רגעים ניסרה איושה בחלל, החרגולים השמיעו צרצורם ועוף הבצה צפר וחבט במקורו החלקלק על פני ראי מים רחב ידיים. הרגשת רווחה משונה מילאה את לבו של לבקו ודממה מתוקה מדבש השתררה בנפשו. התקין את הבנדורה, פתח בנגינה ונתן קולו בשיר:

סַהַר, סַהַר, לְבָנָה,

כּוֹכָבִי הַזוֹהֵר,

חֲצֵרָה שֶׁל יָפָתִי

בְּזִיוְךָ הָאֵר.

חרש נפתח החלון והנערה, שראשה נשקף לו בבריכה, הציצה מן החלון והקשיבה רב קשב לזמר. ריסיה הארוכים מורדים היו עד למחצית עיניה. פניה היו חיורות כסיד, כזהרו של הירח. אך מה נפלאה היתה, מה יפת תואר! היא צחקה… לבקו הזדעזע.

– שירה לי משיריך, קוזאק עול ימים – לאטה לו. הסיטה ראשה הצדה והשפילה עד תום את ריסיה העבותים.

– מה שיר אשיר לך, עלמתי הברה?

דמעות ניקוו בעיניה ונשרו על פניה החיורות.

– עלם חמודות! – אמרה הנערה ונעימה נוגעת לב נשמעה בדבריה, נעימה שאין לתארה – עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! דבר לא אחשוך ממך. שכרך הרבה מאד! ממיטב מטמונַי אגמול לך. יש לי רב: שרווליות רקומות משי, אלמוגים, רבידים. חגורה זרועת פנינים אתן למנחה לך. אוצרות זהב יש לי… עלם חמודות! מצא לי את אמי חורגתי! מכשפה נוראה היא: לא היה לי מנוח ממנה בארץ החיים. היא עינתה אותי, העבידתני בפרך כאחת האיכרות. הבט בפני וראה: את חכליל לחיי הפכה ללובן בכשפיה הטמאים. תן עינך בצוארי הצחור: מים רבים לא ישטפום! מים רבים לא ישטפום! לעולם לא ילבינו הכתמים הכחולים מצפורני הברזל שלה. ראה נא את רגלי הצחות: רבות הלכו הרגליים האלה. אך לא על מרבדים: על חול לוהט, על אדמה לחה, על קוצים ודרדרים הלכו. ובעיני הביטה, בעיני: בדמעותי כהו עיני… מצא אותה, עלם, מצא את אמי חורגתי…

קולה אשר נדמה כי גובר הוא נדם לפתע. פלגי דמעות זרמו על פניה החיורות. רגש כבד, מלא רחמים ותוגה, העיק על לבו של הבחור.

– נכון אני לכל למענך, עלמתי! – אמר בלב נפעם – אבל כיצד, היכן אמצאנה?

– ראה, ראה – דיברה בחיפזון – על שפת הבריכה משתעשעת היא בין נערותי, רוקדת במעגל ומתחממת באורו של הירח. אך נוכלת היא וערומה. דמות של נטבעת לבשה. אבל יודעת אני, שומעת אני כי פה היא. על לבי היא מכבידה, בגרוני היא שמה מחנק. בגללה נבצר ממני לשחות קלילה וחפשית כדג. טובעת אני וצוללת אין אונים תהומה. מצא אותה, בחור.

לבקו ניבט לחוף: בערפילי כסף דקים ריצדו נערות קלילות כצללים ולבשרן כותנות לבנות כאחו זרוע זיוָניוֹת. רבידים, ענקים וקמעות זהב הבהירו בצואריהן; אבל כולן הי חיורות; נדמה היה כי גופן קורץ מעננים שקופים ואורו של הסהר המכסיף חדר ונצנץ מבעדם. מעגל המחולות והמשחקים הלך וקרב. נשמעו קולות.

– במשחק העורבים הבה נשחק במשחק העורבים – נתרעשו כולן כסוף הנהר שנגעו בו שפתי הרוח האוריריות בשעת דמדומים חרישים.

– ומי יהיה לעורב?

– הפילו פור! – ואחת הנערות יצאה מן הקהל.

– היה לבקו סוקרה בעין בוחנת. פניה, שמלתה אין ביניהן לבין פניהן ושמלותיהן של כל השאר ולא כלום. רק ניכר היה כי לא בנפש חפצה נטלה על עצמה תפקיד זה. כולן הסתדרו בשורה אחת ארוכה דוגמת להקת עופות והיו נמלטות חיש־מהר מהתקפותיו של העוף הדורס.

– לא, איני רוצה להיות לעורב – אמרה הנערה והיא ליאה וכושלת – צר לי לגזול אפרוחים מאמם המסכנה.

– את אינך מכשפה – אמר לבקו בלבו.

– אם כן מי יהיה לעורב?

שוב עמדו הנערות להפיל פור.

– אני אהיה לעורב – נענתה אחת מהן.

לבקו נתן בה מבט נוקב. בעוז רוח ובזריזות רדפה אחרי הלהקה והיתה משתערת על חברותיה ומטילה עצמה לכאן ולכאן כדי ללכוד את קרבנה. כאן הרגיש לבקו כי זיו גופה אינו דומה לזיון של כל השאר: דבר־מה שחור נראה בפנימיותו. לפתע נשמעה צעקה: העורב זינק על אחת מבנות הלהקה ותפסה. אותה שעה נדמה לו ללבקו כי צפרני דורס נשתרבבו מתוך אצבעותיה ושמחת רשע התנצנצה בפניה.

– המכשפה! – הפליט והורה עליה באצבעו עם שנפנה אל הבית.

העלמה צחקה והנערות גררו עמהן את זו שמילאה את תפקיד העורב.

– נקבה שכרך, עלם חמודות! ידעתי, לא בזהב חשקה נפשך; אהבת את חנה, אבל אביה הזועם מונע ממך לשאתה לאשה. מן היום הזה והלאה לא ימנע ממך; קח ומסור לו פתקה זו…

שלחה את ידה הצחה ופניה הקרינו הילת פלאים… בלב פועם, נרעש ומרטט כולו, נטל בחיפזון את הפתקה… וניעור.

 

ו. היקיצה    🔗

– האמנם ישנת? – סח לבקו לעצמו עם שקם על רגליו ועמד על גבי גבשושית לא גדולה – הכל חי היה כמו בהקיץ… מופלא, מופלא – שינן והשקיף על סביבותיו.

הירח שקפא מעל לראשו הורה על חצות; היקום היה שרוי בדומיה; מן הבריכה נשבה צינה; בית רעוע ניצב מעליה בשממונו ותריסיו מוגפים; האזובים וצמחי הבר העידו כי בני אדם נטשוהו זה מכבר. עכשיו יישר את כף ידו שהיתה קפוצה כמתוך עוית כל זמן שישן. משחש בה את הפתקה פרץ בצעקה מרוב תמהונו.

“אח! לו ידעתי קרוא וכתוב!” – אמר בלבו והיה הופך והופך בה.

באותו רגע נשמע קול שאון מאחוריו.

– אל תיראו! תפסוהו מיד! מה נפחדתם, מוגי לב? עשרה אנחנו. ערב אני לכם כי אין זה שד אלא בשר ודם! – כך צווח הראש באזני מלויו. ולבקו חש בחיבוקיהם של כמה זוגות ידיים, מהן שהיו מרטטות מאימה – השר נא, אחא, את מסכת האימים! די לך לשטות בבריות – סח הראש ותפסו בצוארונו, אלא שתיכף ומיד לטש עליו את עינו ובא במבוכה גדולה – לבקו, בני! – נצטעק ונרתע לאחור תמה ומשתאה, ידיו צנחו אין־אונים – אתה הוא זה, כלב בן כלב! ימח שמך, זרע מרעים! ואני מייגע מוחי מי הוא אותו פוחז, מי הוא אשמדאי מהופך זה שידיו רב לו בתעלולים ובמעשה קונדס! יוצא איפוא שאתה הוא זה – הלואי שישפכו מקפּת גרגרים לא מבושלים בגרונו של אבי אביך – בחסדך זכינו לשוד ולביזה ברחובות הכפר, אתה הוא שמחבר שירים!.. א־ה־ה, לבקו! מה שם נקרא לכל אלה? נראה כי חש אתה עקצוצים בגבך וכדאי להעבירו תחת שבט! כפתוהו!

– לאט לך, אבא! נצטויתי למסור לך פתקה זו – הפטיר לבקו.

– אין דעתי פנויה לפתקאות בשעה זו מחמדי! כפתוהו.

– חכה, חכה, אדוני הראש! – סח הלבלר ופרש את הפתקה – כתב ידו של הקומיסאר הוא.

– של הקומיסאר?

– של הקומיסאר – החרו אחריו מיכנית השוטרים.

“של הקומיסאר? משוּנה! עוד יותר תמוה!” – הרהר לבקו בנפשו.

– קרא, קרא! – אמר הראש – מה הוא שהקומיסאר כותב?

– נשמע מה כותב הקומיסאר – הפליט הרקח בעוד מקטרתו בין שיניו וידיו חוצבות אש.

הלבלר כעכע בגרונו ופתח:

“צו לראש, יבטוּך מַקוֹגוֹננקוֹ. גוּנב לאזנינו שאתה, זקן מטופש שכמותך, תחת אשר תגבה פיגורים שהצטברו ותשליט סדר ומשטר בכפר, רוח שטות נכנסה בך ואינך עוסק אלא במעשה תועבה”…

– בחיי ראשי – נכנס הראש לתוך דבריו של הקורא – איני שומע דבר וחצי דבר.

הלבלר פתח שנית:

“צו לראש יבטוך מאקוגוננקו. גונב לאזנינו שאתה, זקן מטור…”

– די, די! אין צורך – נצטווח הראש – אף־על־פי שלא שמעתי יודע אני כי עיקר הדברים אינו בכאן. קרא הלאה.

“לפיכך הריני מצווה עליך תיכף ומיד להכניס לחופה את בנך, לבקו מאקוגוננקו, אשר ישא לו לאשה את הקוזאקית בת כפרכם חנה פּטריצ’נקוֹב, וכן לתקן את הגשרים בדרך המלך ולא לתת בלי ידיעתי את סוסיהם של הכפריים לאדונים מבית המשפט, אפילו נוסעים הם במישרין ממשרדי הממשלה. והיה כי אמצא בבואי שפקודתי זאת לא בוצעה, אתה לבדך תתן את הדין, קומיסאר, רב־סרן בדימוס קוּזמה דרקאף־דרישפאנובסקי”.

– כאלה הם פני הדברים! – סח הראש ופער את פיו – השומעים, שומעים אתם: על הכל יתן הראש את הדין ומשום כך יש לציית. לציית בלי אומר ודברים! אם לא, אל תבואו עלי בטענות… ואותך – המשיך עם שנפנה אל לבקו – בשל פקודתו של הקומיסאר – אף שתמה אני תמיהה גדולה כיצד הגיעו הדברים אליו – הריני משיא אותך; אלא שלפני כן תטעם טעמה של רצועה! רצועה הידועה לך משכבר הימים זו התלויה אצלי על הקיר מתחת לאיקונין. מחר אחדש ימיה כקדם… היכן נטלת פתקה זו?

– היה לבקו תוהה ובוהה על המפנה המפתיע שחל בענינו, אף־על־פי־כן עדיין נשתיירה בו מידה של ישוב הדעת כדי לבדות מלבו תשובה ולהעלים את האמת על הדרך שבה הגיעה אליו הפתקה.

– פרשתי אמש מן הכפר – אמר – והלכתי העירה. בדרך פגע בי הקומיסאר שהיה יורד מכרכרתו. משנודע לו כי מבני כפרנו אני, נתן לי פתקה זו וציוה עלי לומר לך בעל־פה, אבא, שבדרכו חזרה יסור אלינו לסעודת צהריים.

– כך אמר לך?

– כך אמר לי.

– שומעים אתם? – סח הראש ונפנה אל מלויו כולו אומר כבוד וחשיבות –הקומיסאר בכבודו ובעצמו יבוא אל אחינו בני הכפר, כלומר אלי, לסעודת צהריים. הוּ! – תוך כדי דיבור זקף הראש אצבעו כלפי מעלה ואת ראשו הציב במין מצב שכזה, שהיה נדמה כי מקשיב הוא לרחש בלתי־נשמע – הקומיסאר, שומעים אתם, הקומיסאר יבוא אלי לסעוד פת צהריים! מה דעתך, אדוני הלבלר? ואתה, אחא, כלום סבור אתה שאין בכך משום גדולה ויקר?

– עד כמה שכוח זכרוני מגיע – החרה אחריו הלבלר – אף ראש אחד לא זכה לכבד קומיסאר בסעודת צהריים.

– יש ראש ויש ראש! – סח הראש וכל עצמותיו אמרו כי דעתו זחוחה עליו. פיו התעקם ומשפתיו ניתק משהו מעין צחקוק צרוד וכבד הדומה יותר לקול רעם שהגיע ממרחקים – מה דעתך, אדוני הלבלר? וכי אין הדעת נותנת שלכבודו של אורח נשוא פנים יובא מכל בקתה לפחות אפרוח אחד וגם בד וכיוצא באלה?

– הדעת נותנות ונותנת, אדוני הראש.

– ומתי החתונה, אבא? – שאל לבקו.

– חתונה? מכה טרייה הייתי נותן לך ולא חתונה… מילא, לכבודו של אורח נשוא פנים… מחר יערוך הכומר חופה וקידושין. יקחכם אופל! יראה הקומיסאר מה טיבה של משמעת. ועכשיו, חבריא, לישון! לכו לבתיכם!.. מה שאירע היום הזכיר לי את הזמנים שבהם הייתי… – משהוציא מפיו מלים אלה הזעיף הראש את גביניו ונתן בנוכחים את מבטו השכיח, מבט מלא חשיבות ומשמעות.

– עכשיו יתחיל הראש להשיח כיצד הסיע את המלכה – סח לבקו ושם פעמיו אל אותה בקתה ידועה־מוכרת, המוקפת עצי דובדבנים נמוכים. הולך הוא בצעדים חפוזים ולבו טוב עליו. “הלואי שתזכי להגיע למלכות שמים, עלמתי הטובה והיפה – הרהר בנפשו – הלואי שכל ימיך בעולם הבא תהיי מצחקת בין מלאכי עליון קדושים! אף אוזן אחת משל בשר ודם לא תשמע מפי על הנס שאירע לי הלילה. רק לך, חאליו, אמסרנו. את לבדך תאמיני לי ואתי יחד תשאי תפילה לאלהים ותבקשיהו שיצרור בצרור החיים את נשמתה של הנטבעת האומללה!”

עתה קרב אל הבקתה; החלון היה פתוח; קרני הירח חדרו בעדו ונפלו על חנה שישנה לנגד עיניו; ראשה נשען על ידה; סומק חרישי פרח בלחייה, שפתיה נעו ודובבו במעומעם את שמו. “נומי, יפתי, וראי בחלומך את כל הטוב שבעולם; אך גם כל הטוב שבעולם לא ייטב מיקיצתנו”. נתן את סימן הצלב מעליה, סגר את החלון והסתלק בחשאי. וכעבור מספר דקות שקע כל הכפר בתנומה; רק הסהר לבדו עדיין שט עטור הילת פלאים על פני מדבריותיהם של שמי אוקראינה המפוארים – מדבריות שאין להם תכלה וקץ. תפארת נשמה במרורים ולילה, לילה אלוהי, דעך בהוד ובהדר. זהרי כסף ניתכו על האדמה ועלפוה באור יקרות. אך איש לא השכיר נפשו בתירוש קסמיהם של אלה: הכל צללו בתרדמה. רק לעתים רחוקות הופרה הדממה בנביחתם של הכלבים ועוד שעה ארוכה שוטט בשוקים קאלניק השיכור, שהיה מחפש את בקתתו.