א    🔗

רועש גועש אחד מקצוי קיאֶב הכרך; גוֹרוֹבּץ, שר המאה בצבא הקוזאקים, חוגג את חתונת בנו. הרבה אורחים הגיעו אל ביתו של השר. בימים קדמונים אהבו הבריות לאכול לשובע, יותר מכן אהבו להיטיב לבם ביין ועוד יותר אהבו לעלוז ולשמח נפשם. על סוסו האדמוני הגיע הזאפורוז’אי ניקיטה הישר ממשתה הילולים בשפלת פּרשליי, שם השקה את אצילי המלך יין אדום שבעה ימים ושבעה לילות. הגיע גם אחיו המאומץ של השר דאנילו בּוּרוּלבּשׁ ועמו קטרינה אשתו הצעירה ובנם הקטן שאך שנה אחת מלאה לו. מעבר לנהר דניפר הגיעו הם, מכפר מולדתם שבין שני הרים. השתאו האורחים על פניה הצחות של קטרינה הגבירה, על גביניה השחורים כקטיפה אשכנזית, על כחול שמלת השיראין שעליה, על מגפיה שפרסותיהם כסף; אך מעל לכל השתאו על שלא בא עמה אביה הזקן. שנה אחת בלבד ישב מעבר לנהר, עשרים ואחת שנה נעדר ועקבותיו לא נודעו, ואל בתו חזר רק אחרי שנישאה לאיש וילדה בן. לוא בא האב היה ודאי מרבה לספר דברים מופלאים. מי ינצור לשונו לאחר ששהה תקופה כה ארוכה בארצות נכר! הכל אחרת שם: גם הבריות שונות משלנו וגם כנסיות נוצריות אין… אבל האב לא בא.

הגישו לאורחים יי"ש מורתח, מתובל בצימוקים ובשזיפים ועוגת נישואין על טס רב־ממדים. הכלי־זמרים השתערו על רבדה התחתון של העוגה, שנאפה על המטבעות שבקרבו. מתוך כך השתתקו לשעה קלה והניחו בצדם את צלצליהם, כינורותיהם ומצלתיהם בינתיים קינחו הבתולות והנשואות עולות הימים את פניהן במטפחותיהן ושוב הפסיעו מבין שורותיהן; ואלו הבחורים נעצו כפות ידיהם במתניהם, העיפו מבטים זחוחים על סביבותם וכבר מוכנים היו לזנק לקראתן, אלא שבאותה שעה הוציא שר המאה הישיש שני איקונין כדי לברך את הזוג הצעיר. אותן איקונין באו לו מידי נזיר ישיש ברתולומיאוס הצדיק. לא עתירי עדיים היו איקונין אלה, לא תכשיטי זהב וכסף הבהיקו עליהן בזיוָן, אך שום כוח מכוחות הטומאה לא היתה לו דריסת רגל בבית שבו הם מצויים. הגביה שר המאה את האיקונין וכבר עמד לשאת תפילה קצרה בפיו… והנה פתאם נבעתו התינוקות ששיחקו על הקרקע ופרצו בצעקה: מיד נרתע לאחור הקהל, והכל הורו באצבעותיהם על קוזאק אחד שעמד ביניהם. לא ידע איש מי הוא, אבל כבר היה סיפק בידו לסיים מחול אחד של קוזאצ’וק ולהצחיק את הקהל שהקיפו. ברם, משהגביה שר המאה את האיקונין השתנו פניו כהרף עין: החוטם נתארך ונטה הצדה, עיניו שהיו חומות נעשו ירוקות ונתפלבלו, שפתיו נתכחלו; סנטרו נתרטט ונתחדד ככידון, חט נשתלח מפיו, מאחורי ראשו צמחה חטוטרת והקוזאק היה לזקן.

– הרי זה הוא! הרי זה הוא! – צווח הקהל. נדחקו הבריות ונלחצו זה לזה.

– שוב הופיע המכשף – צעקו האמהות ונטלו את התינוקות בזרועותיהם.

שר המאה לבש גיאות, הפסיע קדימה חגיגית, כיון את האיקונין כלפיו ואמר בקול רם:

– סור מפה, צלם השטן! בל תיזכר ובל תיפקד!

נתפעפעו שפתיו של הזקן המופלא, הקיש כזאב בשניו, נגוז ויהי כלא היה.

רחש־נחש חלף בקהל כנחשול ביום סגריר. מפה לאוזן התגלגלו שמועות ופירושים.

– מה טיבו של מכשף זה? שאלו הצעירים שעוד לא נתנסו בחיים.

– פורענות עתידה להתרגש – סחו הזקנים והניעו בראשיהם.

בחצרו רחבת הידיים של שר המאה התלכדו חבורות בכל מקום, והאורחים הטו אזניהם לשמוע סיפורי מעשיות על המכשף המופלא. ואולם הסיפורים היו שונים זה מזה, ואיש לא ידע לומר עליו דבר דבור אפניו.

גלגלו חבית דבש אל תוך החצר והעמידו דליים לא מעטים שהיו מלאים יין יווני. השמחה חזרה ונשתררה בקהל ושוב נתעלזו הלבבות. הכלי־זמרים פצחו בנגינה. כל בתולה וכל אשת איש עולת ימים, כל בחור וטוב בקוזאקים נישא בסופת מחול על פני הקרקע לבוש כרדוט ססגוני מרהיב עין. ואלו הזקנים – מהם שהגיעו לבינה ומהם בני מאה שנה – נתבסמו קמעה ואף הם החלו מכרכרים – זכר לימים עברו שלא חלפו בכדי. עד עיצומו של לילה היו הכל מיטיבים לבם במאכל ובמשקה ומתהוללים כפי שאין אדם מתהולל בימינו. ומשהתחילו האורחים להתפזר רק מתי מספר הלכו לבתיהם; רבים לנו בחצרו של שר המאה – חצה גדולה ורחבת ידיים! אבל רבו מהם הקוזאקים שנרדמו מאליהם, בלי שנתבקשו ובלי שהוזמנו ללון, תחת הספסלים, על הרצפה, על יד סוס וסמוך לדיר; במקום שכרע נפל קוזאק הלום יין שם רובץ הוא וקול נחרתו נישא על פני קיאב הכרך.

 

ב    🔗

עולם ומלואו הוארו רכוֹת: זה הסהר נגלה מאחורי ההר; דומה כי במלמלת שׁשׁ צחה כשלג ויקרה מפז כיסה את חוף ההרים של דניפר הנהר, והצל הרחיק והעמיק אל מעבית הארנים.

בלב הדניפר שטה סירה; שני בחורים יושבים עליה מלפנים. כובעי קוזאקים שחורים שמוטים בראשיהם ומתחת למשוטיהם מזדלפים נתזי מים לכל העברים כניצוצות הניתזים ממחצב אש.

מדוע אין שרים הקוזאקים? מדוע אין הם מספרים לא על הכמרים הפולנים המהלכים על פני אוקראינה וכופים שמד קאתולי על עם הקוזאקים ולא על הקרב עם הטטרים אשר ניטש שני ימים ליד אגם המלח? איך ישירו ואיך יספרו על עלילות גבורה? דאנילו אדונם שקע בשרעפיו ושרוול כרדוטו הארגמני משתלשל מן הסירה ושואב את המים; גבירתם קטרינה מנענעת חרש את תינוקה, אינה גורעת עיניה ממנו ושלמתה המפוארת שלא כוסתה בבד־מגן מתאבכת באבק מים אפרורי.

עין לא תשבע מראות את ההרים הרמים, את האפרים הנרחבים, את היערות הירוקים, כפי שנראים הם מלבו של הדניפר. ההרים אינם הרים: אין מרגלות להם, פסגות חדות להם מלמעלה ומלמטה, ושמים גבוהים מעליהם ומתחתם. היערות של הגבעות אינם יערות; אין זה אלא השיער שצימח על ראש פרעותיו של המלאך השב הממונה על היערות. זקנו טובל במים ושמי רום נפרשים מתחת לזקן ומעל לשיער. האפרים אינם אפרים: אבנט ירוק הוא שנאפד סביב הרקיע העגול, והסהר מטייל לו להנאתו במחיצתו העליונה והתחתונה.

דאנילו האדון לא ניבט לצדדים, באשתו הצעירה מביט הוא.

– מה תשתוחחי, אשתי הצעירה, קטרינה פנינתי?

– לא אשתוחח, דאנילו אדוני! סיפורי הפלאים על המכשף הם שהפחידוני. אומרים עליו כי עוד בהיולדו היה מבעית כל עין במראהו. אף תינוק אחד לא אבה לשחק עמו בילדותו. שמע, דאנילו אדוני, אלו סיפורים נוראים מספרים עליו: הוא בנפשו דימה כי כולם צוחקים לו. והיה כי פגש איש בדרכו לפנות ערב קודר, נראה לו כי האיש פותח את פיו וחושף שיניו. ולמחרת היום היו מוצאים את האיש ואין רוח חיים באפו. שמעתי את הסיפורים האלה – בלבי מורא ובנפשי הרגשה מוזרה – אמרה קטרינה, שלתה מטפחתה וקינחה בה את פניו של התינוק שישן בזרועותיה. על מטפחתה התנוססו עלים וגרגרים עשויים משי אדום רקמת ידה.

דאנילו האדון לא הוציא הגה מפיו. מעיף היה מבטים לעברו של הצד החשוך. שם הרחק מאחורי היער השחיר חיל עפר ואחרי החיל התנשא ארמון עתיק. שלושה קמטים נחרתו בבת אחת מעל לגביניו של דאנילו האדון ושמאלו החליקה על שפמו שפם האבירים.

– אין זה נורא כל כך שמכשף הוא – דיבר דאנילו – נורא כי אורח מבשר רע הוא. מה היא אותה רוח שטות שנכנסה בו והביאתו הנה? שמעתי כי הפולנים עומדים לבנות מבצר, כדי לחסום בפנינו את הדרך אל הזאפורוז’אים. אם אמת נכון הדבר… אמגר את קנו של השד אך תעבור השמועה לאמור: מערת פריצים בו. את המכשף הזקן עד כלה אשרוף ואף לעורבים לא אותיר מבשרו. ואולם חושבני כי אין מחסור לו בכסף ובזהב ובכל טוב הארץ. הנה הוא מקום מגוריו של השטן הזה! אם אמנם זהב לו… עוד מעט נעבור על פני צלבים – בית קברות הוא. פה נרקבים אבותיו הטמאים! אומרים כי כולם מוכנים היו למכור עצמם לשטן בעבור בצע כסף על נפשותיהם ועל כרדוטיהם המרופטים. אם אמנם זהב בידו או אז אין להתמהמה: לא בכל מלחמה מזדמן שלל…

– יודעת אני מה זומם אתה בנפשך. לבי אומר לי כי טובה לא תצמח מפגישתך אתו. אבל נשימתך כה כבדה, מבטך כה זועם, כה נזעפו גביניך מעל לעיניך!..

– שתקי, אשה! – קרא דאנילו בחימה – כל המתחבר עמכן סופו ליהפך בעצמו לאשה. בחור! הב אש למקטרתי – פנה אל אחד החותרים. הלה הקיש במקטרתו, הריק מתוכה את האפר הרומץ והערו אל מקטרת אדוניו – במכשף היא מייראת אותי! – המשיך דאנילו האדון – תודה לאל, אין הקוזאק ירא לא את השדים ולא את הכמרים הקתוליים. אוי לנו אם נשמע בקול נשותינו. וכי לא כן הדבר, בחורים? נשותינו הן המקטרת והחרב החדה.

השתתקה קטרינה וכבשה עיניה במים הרדומים. היה הרוח מורט את המים ומעלה חספוסים על אדוות הנהר, והדניפר כולו הכסיף כפרוותו של זאב בעיצומו של לילה.

נפנתה הסירה ושטה סמוך לחוף המיוער. על שפת הנהר נראה בית קברות: צלבים עתיקי ימים נדחקו זה אל זה והתלכדו לחטיבה אחת. אין שיח שלגונית מלבין ביניהם, אין עשב מוריק על ידם, רק הסהר מחממם ממרומי הרקיע.

– שומעים אתם קול צעקה, בחורים? מישהו קורא לנו לעזרה! – אמר דאנילו ונפנה אל נעריו החותרים.

– שומעים אנו קול צעקה ונדמה לנו כי מצד זה הוא בא – ענו הנערים פה אחד והורו על בית הקברות.

אבל בינתיים נדם הכל. שוב פנתה הסירה והתחילה להקיף את החוף המתבלט. פתאם צנחו המשוטים בידי הנערים ועיניהם קפאו בחוריהן. גם דאנילו האדון עצר בדיבורו: אימה וצינה פלחו את עורקיו, עורקי הקוזאק.

זע הצלב שעל גבי הקבר וחרש חרש יצא מתוכו בר־מינן כחוש. זקנו יורד על פי מידותיו, צפרניים ארוכות לאצבעותיו, ארוכות מן האצבעות עצמן. פניו נעוו ורטט חלף בהן. נראה כי גדולים ונוראים היו יסוריו. “מחניק, מחנק לי” – גנח בקול פרא, קול־לא־אנוש. הקול שרט כסכין את הלב והבר־מינן נבלע לפתע באדמה. זע צלב שני ושוב יצא בר־מינן נורא מקודמו וגבוה ממנו. שערו צימח על כל גופו, זקנו משתלשל עד ברכיו וצפרניו, צפרני עצם, ארוכות עוד יותר. ביתר פראות פרץ בצעקה “מחנק לי!” – ונבלע באדמה. צלב שלישי התערער ובר־מינן שלישי עלה מן הארץ. דומה היה כי רק העצמות לבדן הגביהו עצמן מעל פני האדמה. זקנו הגיע עד לכפות רגליו וצפרני אצבעותיו הארוכות ננעצו באדמה. בתנועה מבעיתה נשא ידיו אל על, כמי שרוצה להגיע אל הירח, וזעק זעקת אימים כמו לו ניסר אי־מי את עצותיו הצהובות…

התינוק שישן בזרועותיה של קטרינה פלט צווחה מפיו והקיץ. אף הגבירה עצמה פרצה בצעקה. החותרים הפילו כובעיהם המימה. נרעד האדון בכבודו ובעצמו.

לפתע נעלם הכל ויהי כלא היה; אך עוד שעה ארוכה לא נגעו החותרים במשוטיהם.

ניבט בורולבש ברעייתו הצעירה ומבטו הביע דאגה. אחוזת בעתה נענעה קטרינה את בנה הזועק בזרועותיה. לחצה בורולבש אל לבו ונשקה במצחה.

– אל תיראי, קטרינה! הביטי וראי: מאומה אין! – הורה בידו לצדדים – אין זאת כי אמר המכשף להפיל אימה על בני אדם שאיש לא יגיע אל קן הטומאה. רק נשים יפחיד בכל אלה. תני את בני בזרועותי – ובדברו הגביה דאנילו את בנו וקרבו אל שפתיו – ומה, איבן, אין מורא בלבך מפני המכשפים? אמור, בני: “לא, אבא. קוזאק אנכי”. אנא, חדל לבכות! הביתה נבוא! הביתה נבוא – ואמא תאכילך דיסה, לישון בעריסה תשכיבך ושיר תשיר לך:

נוּמָה, נוּמָה, נוּמָה.

נוּמָה, נוֹמָה, בְּנִי.

גְּדַל וּצְמַח, עֲטוּר הִלָּה

לְקוֹזָאקִים תְּהִלָּה,

לְאוֹיְבֵינוּ בֶהָלָה.

– שמעי נא, קטרינה, נדמה לי כי אביך אין חפץ בלבו לחיות בשלום עמנו. סר וזעף הוא בא כמי שנפשו רוגזת… אם אין הוא מרוצה למה בא אלינו? לא אבה לשתות לחירותם של הקוזאקים, לא נענע את התינוק בזרועותיו. בראשונה אמרתי לשפוך שיחי לפניו, אך לבי לא היה עמי והמלים נעתקו מפי. לא, לא לב קוזאקים לבו. בנוהג שבעולם: שני לבבות קוזאקים נפגשים, הרי הם בוקעים מתוך החזה זה לקראת זה. ומה, נערי האהובים, העוד רחוקה הדרך עד החוף? מילא, כובעים חדשים אתן לכם. לך, סטצ’קוֹ, אתן כובע מרופד קטיפה ורקום זהב. מטטרי התזתיו יחד עם הראש. כל ציודו היה לי לשלל; רק את נשמתי שילחתי לחפשי. ועתה נעגון. כבר הגענו, איבן, ואתה בוכה עוד. קחי אותו, קטרינה!

כולם יצאו. מאחורי האופק נראה גג סכוך קש: היה זה ביתו של דאנילו, ביתו ובית אבותיו מימים ימימה. מאחורי הבית עוד הר אחד ואחריו כבר השדה ואחרי השדה אף אם מאה מילין תעבור לא תמצא אפילו קוזאק אחד.

 

ג    🔗

כפרו של דאנילו האדון שכן בין שני הרים, בגיא צר המשתפל אל הדניפר. לא בית קומות הוא ביתו של דאנילו: לכאורה אין זו אלא בקתה כאחת הבקתות של קוזאק מן הפשוטים, אך מקום בה די והותר גם לו וגם לאשתו, גם לאָמה זקנה וגם לעשרה בחורים אנשי חיל מן הדגולים על הקירות למעלה סביב סביב אטצבאות מעשה עץ אלון ועליהם עומדים צפופים קדרות ומגסים לאכילה. גם גביעי כסף מצויים עליהן וגם קוּבּעוֹת עטורות פז, מהם דורונות ושי ומהם שלל מלחמה. מתחת לאצטבאות תלויים רובים עתיקים, חרבות וכידונים יקרי ערך. מידיהם של טטרים, טורקים ופולנים באו כל אלה – אם מרצונם הטוב ואם בעל כורחם – ומתוך כך כמה מהם להביהם פגומים היו ומשוננים. היה דאנילו האדון מתבונן בהם ונזכר על פיהם בקרבות שעברו עליו – קרב קרב וסימנו. למטה, סמוך לקיר, דרגשי אלונים משופים כהלכה. ועל ידם, לפני אצטבת התנור, עריסה תלויה בחבלים מושחלים לתוך טבעת שהוברגה אל התקרה. הרצפה כבושה היטב, שעיעה ומשוחה חמר. על הדרגשים ישן עם אשתו דאנילו האדון. על אצטבת התנור האמה הזקנה. בעריסה הילד הרך משתעשע, מתנדנד ונרדם לקול שיר ערש. על הרצפה לנים הבחורים גיבורי החיל – כל העשרה בשורה אחת. אך מתוקה יותר שנתו של הקוזאק אם אדמה שטוחה מתחתיו ומעליו רקיע שאין לו תכלה. לא כר יבקש ולא כסת ידרוש; חציר רענן למראשותיו ישים ועל דשא ישתרע דרך חירות ודרור. והיה כי יקיץ בעיצומו של לילה תעלוץ נפשו אם יתן מבטו בשמים הזרועים כוכבים וצמרמורת תחלוף בגופו מצינת הלילה המוסכת רעננות בעצמותיו של קוזאק. מחלץ הוא עצמותיו, מצית מקטורת ומתכרבל באדרתו החמה.

לא השכים קום בורולבש אחרי הלולת ליל אמש. וכשקם משנתו ישב בפינה על הדרגש ולטש חרב טורקים חדשה שלפני זמן מה קיבלה. בהמרה; וקטרינה רקמה אלונטית משי בחוטי זהב. פתאם נכנס אביה של קטרינה והוא זועם, סר וזעף ובפיו מקטרת ממדינות הים. קרב אל בתו וחקרה בחומרה על מה ולמה אחרה לשוב אל ביתה אמש.

– על דברים אלה, חותני, לא אותה תשאל. לא האשה אחראית, הבעל אחראי. אל ייחר אפך, חותני, כך נוהגים אצלנו – אמר דאנילו ולא הרפה ממלאכתו – אולי אין זה ממנהגם של הכופרים בארצות נכר – דבר זה אינו ידוע לי.

סומק פרח בפניו הזועפות של החותן ובעיניו ניצת זיק פרע.

– ומי ישגיח על הבית אם לא אביה? – מלמל לעצמו – ובכן שואל אני אותך: היכן שוטטת עד מאור בלילה?

– שאלה של טעם שאלת הפעם, ועליה אענה לך כי זה מכבר אין חלקי עם אלה שהנשים חותלות אותם בחיתוליהן. יודע אני כיצד יושבים על גבי סוס. גם חרב חדה אדע להחזיק ביד. ועוד כמה וכמה דברים יכולני לעשות… יכול אני שלא לתת את הדין על מעשי לשום אדם בעולם.

– רואה אני, דאנילו, שומע אני בחוש כי במדנים חשקה נפשך. אם מכסה אדם דבר אות הוא כי לבו חורש מזימות.

– רשאי אתה לחשוב ככ אשר יעלה על רוחך – אמר דאנילו – וגם אני אחשוב על פי דרכי. שבח לאל: מעולם עוד לא נתתי ידי לדבר שיש עמו קלון; כל ימי לחמתי בעד אמונת אמת ובעד המכורה, לא כאותם ארחי פרחי המשוטטים אל יודע היכן בשעה ששלומי אמוני הדת הפראבוסלאבית מחרפים נפשם במלחמת מצוה. ואחר־כך באים הם כחתף לקצור את אשר לא זרעו. גרועים הם מאנשי האוּניה¹ ואין הם מציצים אפילו בכנסיית אלהים. את אלה יש לחקור ולדרוש כהלכה היכן הם משוטטים.

– הוי, קוזאק! הידוע לך?… איני מיטיב לקלוע: רק במרחק של שבע מאות רגל כדורי יפלח לב. גם בין תופשי חרב לא מן המעולים אני: בשר ודם נקצץ בחרבי לחתיכות, זעירות מן הגריסים שמהם מבשלים דיסה.

– אני מוכן – אמר דאנילו האדון ובזריזות יתרה הצליב את האויר בחרבו כמו לוא ידע מראש לשם מה ליטשה.

– דאנילו – זעקה קטרינה, אחזה בידו ונתלתה בה – התעשת, חסר דעה, הבט וראה על מי תרים ידך? אבי! שערך לבן כשלג והנה התלקחת כנער פותה.

– אשה – פרץ דאנילו בצעקת אימים – הלא ידעת: איני אוהב דברים אלה, אין זה ענין לנשים לענות בו.

החרבות התנגשו. צליל מאוים פשט בחדר; ברזל כיתת ברזל, ניצוצות ניתזו באויר ושני הקוזאקים כוסו בהן כמו באבק. נתנה קטרינה קולה בבכי, הלכה לנשׁכּה מיוחדת, צנחה על משכבה ואטמה אזניה לבל תשמע את שקשוק החרבות. אך שני הקוזאקים מלומדי מלחמה היו והיטיבו לשלוף חרב מכדי שתוחרש מכה ממכות חרבותיהם. לבה עמד להיקרע לגזרים. בכל מעקשי גווה שמעה את זרימת המהלומות: טוק. טוק! “לא, לא אחזיק מעמד, לא אחזיק מעמד… אולי מפכה כבר דם השני מן הגוף הצח. אולי כושל עתה בחיר לבבי, ואני שוכבת פה!” נכנסה קטרינה לבקתתה, לובן מכסה פניה והיא אינה יודעת נפשה.

קשתה המלחמה על הקוזאקים, מלחמת שוים בשוים, ואין איש גובר על רעהו. הנה משתער אביה של קטרינה – נסוג דאנילו האדון. מתקיף דאנילו האדון – נסוג האב הזועף ושוב תיקו. רותחים. תנופת זרועות – אוך! – צחצוח חרבות… ניתקו החודים, הועפו לצדדים וקול צלצולם מנסר בחלל.

– אודך כי עניתני, אלהים – אמרה קטרינה, אבל עד מהרה פרצה שוב בצעקה משראה שהקוזאקים תפסו את רוביהם.

ירה דאנילו האדון – החטיא. האב כיון את רובהו… זקן הוא, כהתה עינו במקצת, אך ידו אינה רוטטת. רעמה היריה. מט דאנילו האדון. הדם כיסה בשני את השרוול השמאלי של כרדוט הקוזאקים.

– לא! – זעק דאנילו – לא אמכור את עצמי בזיל הזול. לא יד שמאל, יד ימין היא הקברניט. על הקיר תלוי אצלי אקדח טורקי; בכל ימי חלדי לא בגד הוא בי אפילו פעם אחת; רד מן הקיר, ידיד ותיק! תן שירות לרעך – ודאנילו פשט את ידו.

– דאנילו – שיועה קטרינה ביאוש, אחזה בידיו ונפלה על פניה לרגליו – לא בעדי אשטח תחינתי לפניך. אני אחת אחריתי: אשה כי תחיה אחרי מות בעלה, בוז יבוזו לה. הדניפר, הדניפר הקר יהיה לי לקבר… אך הבט נא וראה את בנך? מי יפרוש כנפיו על הגוזל הרך? מי ישאנו בזרועותיו? מי ילמדנו לטוס על גבי סוס אביר כעל כנפי נשרים? ללחום לחרותנו ולאמונתנו, לשתות ולהולל כיאות לקוזאק? אבדת, בני אבדת. אביך מתנכר לך, ראה איך מפנה הוא את פניו ממך והלאה. אכן, נודע הדבר. לא אנוש אתה כי אם חיה טורפת. לבך לב זאבים ונפשך נפש נחש ערום. ואני אמרתי זיק רחמים רומץ בך, בגופך גוף אבן רגש אנוש בוער. אכן, טעות מרה טעיתי. יעלוץ לבדך בקרבך, עצמותיך ירקדו בקברך מרוב גילה כאשר תשמעה אזניך את שועת בנך הנטבח, המושלך בלהבות או במים רותחים בימי חיות פולניות טמאות. עתה ידעתי. נכון תהיה מקברך לקום ובכובעך להפיח את אש המדורה המתערבלת תחתיו.

– חדלי, קטרינה! איבן, חמדת, עיני, גשה נא ואשקך, בני. לא, בני, לא יפול משערות ראשך ארצה. גדול תגדל לתהילת ארצך ומולדתך. כרוח סערה תטוס לפני הקוזאקים, בראשך כובע קטיפה ובידך חרב חדה. תן ידך, אבי. נשכח את אשר היה בינינו. אם חטאתי לפניך, כפר לי. מדוע אינך מושיט לי את ידך? – דיבר דאנילו אל אביה של קטרינה, אשר עמד ופניו לא הביעו דבר: לא חימה ולא פיוס.

– אבי! – קראה קטרינה, והיא מחבקת ומנשקת אותו – אל תקשיח לבך, אבי, סלח לדאנילו. מעתה לא יוסיף להדאיבך עוד.

– רק למענך, בתי, אסלח לו – ענה האב. נשק לה ובעיניו התבזקה אש זרה. צמרמורת חלפה בגופה של קטרינה: זרים ומוזרים נדמו לה גם הנשיקה וגם ברק העיניים. היא השעינה מרפקיה על השולחן ודאנילו האדון חבש את ידו הפצועה ובלבו מחשבה כי רע המעשה אשר עשה: לא כמנהג קוזאקים נהג בבקשו מחילה על חטא שלא חטא.

 

ד    🔗

הזריח יום, אך לא יום שמש; זעפו השמים והזריעו גשם דק על השדות, על היערות ועל הדניפר רחב הידיים. הקיצה קטרינה הגבירה ובלבה אין שמחה: עיניה מלאות דמע, רוחה עכורה ואין מנוח לנפשה.

– אישי מחמדי, אישי יקירי, חלום מופלא חלמתי.

– מה החלום אשר חלמת, קטרינה הגבירה, אהובת נפשי?

– חלמתי… אכן, חלום מופלא חלמתי… והכל כמו בחיים, כאלו בהקיץ… חלמתי כי אבי הוא הוא מפלצת האימים שראינוה אצל שר המאה. אך אנא, אל תאמין בחלומי. כי חלומות השוא ידברו. כאלו עמדתי לפניו, כולי רעדתי, פחדתי, ומכל מילה שיצאה מפיו רחפו עצמותי. לוא שמעת מה דיבר אלי?

– מה דיבר אליך, קטרינה היקרה מפז?

– הוא דיבר: “הביטי בי קטרינה, נאוה אני. אך לשוא ידברו עלי כי לא יפה תואר אנכי. היה אהיה לך בעל לתפארת. ראי נא איך מביט אני בעיני”. ובדברו הטיל בי רשפי אש מעיניו. צעקתי והקיצותי.

– כן, הרבה אמת דוברים החלומות. דרך אגב, האם ידוע לך כי הופר השקט מאחורי ההר? יש אומרים: הפולנים מראים שוב את פניהם. גורובץ שלח אלי לאמור: לא תנום ולא תישן. אך לשוא ידאג: גם בלעדי זאת לא אנום ולא אישן. בלילה הזה שנים עשר מחסומים נתצו נערי. את פשוטי הפולנים בשזיפי עופרת נכבד ואציליהם גם לקול מגלב יכרכרו.

– ואבי האם ידוע לו הדבר?

– אביך ריחיים על צוארי. עד היום הזה חידה הוא בעיני וארחותיו נפלאו ממני. חושב אני: הרבה אביך חטאיו בארצות נכר. שאם לא כן מה טעם לדבר: כמעט חודש ימים מתגורר הוא פה ולוא אך פעם אחת התעלז כיאה לקוזאק ראוי לשמו. תמד לא רצה לשתות! שומעת את, קטרינה, לא אבה לשתות את התמד שסחטתי מידיהם של היהודים בברסט. הוי, נער! – הרים קולו דאנילו האדון – קפוץ, חביבי, אל המרתף והבא לי תמד יהודי. אפילו יין שרף אינו שותה. פלאי פלאים! נדמה לי, קטרינה הגבירה, כי גם בישו אלהינו אין הוא מאמין. ומה דעתך אַת?

– אלהים ישמור אותנו מן הדברים שפיך מדבר.

– מופלא הוא, הגבירה – המשיך דאנילו בקבלו ספר חרס מידיו של הקוזאק – אפילו הקאתולים המזוהמים להוטים אחרי יי"ש. רק הטורקים אינם שותים. ומה, סטצקו, הרבה תמד לגמת במרתף?

– רק טעמתי, אדוני.

– משקר אתה, בן כלבים! ראה כיצד עטו הזבובים על שפמך. הכרת פניך עונה בך כי כמחצית הדלי הערית אל קרבך. הוי קוזאקים! זרע הוללים! הכל מוכן הוא לתת לעמיתו, רק את התירוש במו פיו את כולו ייבש. אני, קטרינה הגבירה, זה עידן ועידנים לא הייתי שיכור, לא כן?

– לא עידן ולא עידנים. לפני…

– אל תיראי, אל תיראי, לא אשתה יותר מספל אחד. והנה אותו כוהן גדול טורקי נדחק אל תוך הדלת – סינן מבין שניו בראותו את חותנו שהשח עצמו על מנת להיכנס בפתח.

האב הסיר כובעו והיטיב אבנטו. חרב משובצת אבני חן היתה תלויה באבנט.

– מה הדבר, בתי? – אמר – השמש גבוהה בשמים ואצלך פת צהריים עוד אינה מוכנה.

– מוכנה הארוחה, אדוני אבי, עוד מעט ונערוך השולחן. הוציאי את קדרת המלילים! – אמרה קטרינה הגבירה אל האמה שהיתה מייבשת את כלי העץ –חכי, מוטב שאני עצמי אוציאנה – המשיכה קטרינה – ואת קראי לבחורים.

כולם ישבו על הרצפה במעגל: מול פינת האיקונין האדון האב, משמאלו דאנילו האדון, מימינו קטרינה הגבירה ועשרת גיבורי החיל בכרדוטיהם הכחולים והצהובים.

– מלילים אלה אינם לפי רוחי – אמר האב האדון לאחר שטעם מהם כזית והניח את הכף – אין טעם בהם.

“יודע אני גם יודע כי אטריותיהם של היהודים ערבים לחיכך יותר” – אמר בלבו דאנילו.

– מדוע אומר אתה, חותני – המשיך בקול רם – כי אין טעם במלילים אלה? וכי אינם עשויים כהלכה? קטרינה עושה מלילים כך שאפילו החטמן אינו זוכה בכאלה אלא לעתים רחוקות בלבד. ואין לבחול בהם. מאכל נוצרי הוא זה. כל הקדושים ואנשי האלהים אוכלים היו מלילים.

האב לא הוציא הגה מפיו; השתתק גם דאנילו האדון. הגישו חזיר־בר מטוגן עם כרוב ועם שזיפים.

– איני אוהב בשר־חזיר – סח אביה של קטרינה וגרף את הכרוב בכפו.

– מה פסול מצאת בבשר חזיר שאינם אוהבו? – שאל דאנילו – רק טורקים ויהודים אינם אוכלים בשר חזיר.

שבעתיים נזעף האב ופניו קדרו.

לא אכל האב אלא דיסת כוסמת בחלב בלבד ובמקום יי"ש גמע מים שחורים משונים מן הצפחת שבחיקו.

סיים דאנילו את סעודתו וישן שנת צדיקים. לא ננער אלא לפנות ערב. מיד ישב וכתב אגרות אל צבא הקוזאקים. ואלו קטרינה הגבירה ישבה מסובה על אצטבת התנור ונענעה את העריסה. יושב דאנילו האדון, עין שמאלו מביטה על הכתב וימינו ניבטת בחלון. ומבעד לחלון הרחק הרחק מבהיקים ההרים והדניפר. מאחורי הדניפר מתכחלים היערות. שמי הלילה התבהרו וכוכביהם מהבהבים מעל. אך לא על השמים הרחוקים ולא על היער הכחול מתענג דאנילו האדון: מביט הוא על הכף המזדקר ועל הארמון המשחיר עליו. נדמה לו כי אור התנצנץ בארמון ובקע מן החלון הצר. אבל הכל רגוע מסביב. אין זאת כי דמיונו מתעתעו. אין שומעים אלא את סאונו העמום של הדניפר מלמטה ומשלושה צדדים מהדהדות בזו אחר זו חבטותיהם של הנחשולים שניעורו בן רגע. אין הוא מורד, הדניפר. כישיש שבע ימים רוטן הוא ומתמרמר; הכל מעכר את רוחו; הכל השתנה סביבו; איבה חרישית שוררת בינו לבין ההרים, היערות והאפרים ואת תלונתו עליהם מוליך הוא אל הים השחור.

הנה השחירה סירה על פני הדניפר רחב הידיים ובארמון שוב נזדהר דבר־מה. חרש שרק דאנילו ונערו הנאמן הופיע לקול שריקתו.

– מהרה, סטצקו, קח רובה וחרב חדה ולך אחרי.

– אתה הולך? – שאלה קטרינה הגבירה.

– הולך אני, אשתי. שומה עלי לסייר בכל המקומות ולסקור אם הכל הולך למישרין.

– אבל מורא נופל עלי, יראה אני להישאר לבדי. תנומה נמסכת בעורקי. ומה אם אחלום את החלום שנית? אף אין בטחון בלבי כי אמנם חלום היה זה – כה חיים נראו הדברים לעיני.

– הזקנה נשארת אתך; במבוי ובחצר ישנים הקוזאקים.

– הזקנה ישנה כבר והקוזאקים אין אמון להם בלבי. שמע, דאנילו האדון, סגרני בחדר, נעל את הדלת ואת המפתח קח אתך; והקוזאקים צוה עליהם שישכבו לפני הפתח.

– יהי כן – אמר דאנילו, קינח את רובהו וטענו אבק שרפה.

סטצקו הנאמן עמד כבר על רגליו ועליו כל ציודו ציוד הקוזאק. דאנילו חבש כובע עשוי צמר כבשים, הגיף את החלון, סגר את הדלת על מסגר ובריח ונעלה. בחשאי יצא מן החצר, פסע בין הקוזאקים שלו, שישנו על הקרקע, ושם פעמיו אל ההרים.

הרקיע כמעט כולו ניטהר. רוח רעננה נשבה קלילות מן הדניפר. נדמה היה כי הבריאה נאלמה דום, לולא נאקותיו של שחף שבקעו מרחוק. פתע נשמע רחש… בורולבש ומשרתו הנאמן נחבאו מאחורי שיח אשר חיפה על מחסום עשוי גדעי עץ, מישהו צעד במורד ההר לבוש כרדוט אדום, חמוש שני אקדחים וחרבו על ירכו.

– חותני הוא – הפליט דאנילו האדון וסקרו מאחורי השיח – לאן ולמה צריך הוא ללכת בשעה זו? סטצקו! אל תסיח דעתך! תהיה עינך פקוחה על דרכו של האב האדון – האיש הלבוש כרדוט אדום ירד עד לחוף הנהר ופנה אל הכף המזדקר – ובכן, לשם הולך הוא! – אמר דאנילו האדון – מה דעתך, סטצקו, האין הוא נשרך הישר אל המכשף?

– אמנם כן, דאנילו אדוני. לא למקום אחר הולך הוא. לולא זאת רואים היינו אותו בצד אחר, ואלו הוא נעלם על יד הארמון.

– שמע, סטצקו. נצא מכאן ואחר כך נלך בעקבותיו. פה טמון דבר־מה. לא, קטרינה! אמור אמרתי לך כי אביך איש רע מעללים הוא, לא כמנהג נוצרים נאמנים ינהג.

על פני החוף הבולט חלפו דמויותיהם של דאנילו האדון ומשרתו הנאמן, הנה כבר אין רואים אותם. היער הצניעם, יער קדומים אשר הקיף את הארמון. החלון העליון הואר בלאט. עומדים הקוזאקים למטה ומטכסים עצה להיכנס פנימה. אין רואים לא שער ולא דלתיים. ודאי ישנה כניסה מן החצר, אבל איך ייכנסו בה? מרחוק הגיע לאזניהם קול שקשוק שלשלאות וריצת כלבים.

– מה הוא שאני מרבה לחכוך בדעתי? – אמר דאנילו האדון משראה אלון רם קומה על יד החלון – עמוד פה, נערי, ואני אעלה באלון, ממנו ניתן להשקיף הישר אל החלון.

התיר חגורתו דאנילו האדון, השליך חרבו ארצה לבל תשמיע קול, נאחז בענפים וטיפס למעלה. החלון היה עוד מואר. ישב דאנילו על סיקוס, ממש סמוך אל החלון, כרך זרועו סביב וניבט: אפילו נר אין בחדר ואף־על־פי־כן מואר הוא. על גבי הקירות סמלים תמהוניים. נשק תלוי על הקירות, וגם הנשק זר ומוזר: אין רואים כזה לא בידי טטרים ולא בידי קרימאים, לא בידי פולנים ולא בידי נוצרים, אף לא בידיהם של בני העם השבדי המהולל. מתחת לתקרה עטלפים נגלים וגזים חליפות וצלליהם מרצדים על פני הקירות, הדלתות, הרצפה. הנה נפתחה הדלת ללא קול חריקה. נכנס מישהו לבוש כרדוט אדום וקרב ישר אל השולחן המכוסה מפה לבנה. “חותני הוא, הוא ולא אחר”. החליק דאנילו על פני הגזע, נשתפל למטה קמעה ונצמד יותר אל האילן.

אבל החותן אין לו פנאי לראות אם מביט אי־מי בחלון או לא. סר וזעף הוא בא ורוחו עכורה, גרף את המפה מן השולחן ואור תכלת צלולה התפשט לאטו בכל החדר. אבל גלי האור שקדם לו – אור זהב חוורוור – לא התערבבו באור החדש. הם התגוונו בתוכו, צללו בו כּביַם התכלת ונתמשכו רבדים רבדים כעל פני השיש. עתה העמיד החותן קדרה על השולחן והיה מטיל בה עשבים שונים ומשונים.

בחנו דאנילו במבטו ושוב לא ראה עליו את הכרדוט האדום; תחת הכרדוט הראו עליו אברקיים רחבים מאותו סוג שהטורקים לובשים; בחגורתו אקדחים; בראשו כובע תמהוני כל כולו מכוסה כתב, והכתב לא רוסי ולא פולני; הציץ בפניו – והנה גם הפנים משתנות: החוטם נתארך ונתלה מעל לשפתיים; הפה נתרחב עד לאזניו ושן מוטה הצדה הזדקרה מתוכו. לנגד עיניו עמד המכשף. אותו המכשף שראהו בחתונתו של שר המאה. “חלום אמת חלומך, קטרינה” – אמר בורולבש בלבו.

היה המכשף מקיף את השולחן ביתר מהירות. התחלפו הסמלים על גבי הקיר וביתר עצמה התעופפו העטלפים למטה ולמעלה, לאחור ולפנים. אור התכלת הלך ונקלש עד שכבה כליל, וכל החדר הואר באור ורוד דק. נדמה כי משתפך האור הנפלא על פני כל הפינות וצלצול חרישי מתלוה אליו. לפתע נגוז האור ועלטה באה. רק קול המיה עלה באוזניים משל הרוח מרנן בשעת ערבית חרישית, סובב סובב על פני ראי המים ומרכין מטה, מטה, המימה את ענפי הכסף של שיח הערבה. ומדמדם דאנילו האדון כי הסהר מבהיק בחדר, כוכבים מהלכים בו, קטעי רקיע כחול־כהה מרצדים במעורפל וצינת אוירו של הלילה נושבת הישר בפניו ומדיפה בליל ניחוחות. ומדמדם דאנילו האדון (והוא ממשש בשפמו להיוכח כי אין הוא ישן), שלא הרקיע חדר אל הארמון פנימה, כי אם חדר משכבו שלו נגלה לעיניו; על הקירות חרבותיו, חרבות טטרים וחרבות רוסים; מדפים סמוכים אל הקירות ועליהם כלי מטבח וחפצי בית; על השולחן לחם ומלח; עריסה משתלשלת… ואולם במקומם של האיקונין מציצים פרצופים מאוימים; על אצטבת התנור… ערפל דחוס הבליע את הכל ושוב השתררה האפלה. ושוב הואר החדר כולו באור ורוד מלווה צלצול נפלא, ושוב עומד המכשף בלי נוע ובראשו הצניף המשונה. נתעזזו הצלילים, נתעבו ונצטללו, נתעצם האור הורוד, נתקרן ביתר בהק ודבר־מה לבן בדומה לענן ריחף בטבורה של הבקתה; ומדמדם דאנילו האדון כי הענן אינו ענן, כי אשה היא הניצבת שם; ממה עוצבה האשה? המן האויר ארגוה? מדוע עומדת היא ואינה נוגעת בקרקע, אין משען לגופה, אור ורוד נשקף מבעד ומרצדים הסמלים על פני הקיר? הנה נדה קלילות בראשה השקוף; חרש נוהרות עיניה, עיני תכלת בהירה; תלתליה גולשות על כתפיה קווצת קווצות כערפל אפרורי בהיר; חכלילות חוורורה נמסכת בשפתיה כאור שני של שחר מהסס הקולח מבעד לשמי בוקר צחים־צלולים. גביניה מתכהות קמעה… א! הרי זו קטרינה! הרגיש דאנילו כי הקפאון כובל את גופו ומשתק את אבריו; ניסה לדבר, אך שפתיו נעו וקולו לא נשמע.

בלי נוע עמד המכשף על מקומו.

– היכן היית? – שאל.

נתרטטה האשה שניצבה לפניו.

– הוי! למה קראתני? – נאנקה חרישית – עלץ לבי בקרבי. הייתי שם, במקום בו נולדתי ובו גרתי חמש עשרה שנה. הוי! מה טוב שם! מה ירוק, מה ניחוחי האחו אשר בו שיחקתי בימי ילדותי; פרחי השדה כשהיו, בקתתנו, גינתנו כשהיו. הוי! איך חיבּקתני אמי הטובה! כמה אהבה הפיקו עיניה! פרשה עלי כנפיה אמי, בשפתי ובלחיי נשקתני, במסרק צפוף את צמתי הלבקונית סירקה… אבי! – היא נעצה במכשף את מבטי עיניה החיורות – מדוע טבחת את אמי?

המכשף זקף אצבעו כלפיה בתנועת איום.

– האם ביקשתיך לדבר על הדברים האלה? – רעדה הרטיטה את גופה של היפהפיה האורירית – היכן גבירתך? היכן היא?

– קטרינה גבירתי נרדמה עתה. שמחתי על כך, המראתי באויר ואעוף. זה מכבר חשקה נפשי לראות את אמי. פתאם שבתי והייתי לבת חמש עשרה. קלה הייתי כציפור. למה קראתני?

– הזוכרת אַת את כל אשר אמרתי לך אמש? – שאל המכשף, וקולו היה כה חרישי בדברו עד כי לא על נקלה נשמעו דבריו.

– זוכרת אני, זוכרת; אך מה לא הייתי נותנת כדי לשכוח את דבריך. קטרינה המסכנה! הרבה דברים מאלה שנשמתה יודעת אינם נהירים לה.

“זו היא נשמתה של קטרינה” – אמר דאנילו האדון, ועדיין לא הרהיב עוז בנפשו להניד אבר.

– חזור בתשובה, אבי! האין זה נורא ואיום כי אחרי כל רצח אשר ביצעה ידך קמים המתים מקבריהם?

– שוב את בשלך? – שיסעה המכשף בקול אימים – אני אעמוד על שלי; אאלצך לעשות את אשר חשקה בו נפשי, קטרינה תאהבני!…

–– הוי! מפלצת אתה ולא אב! – נאנקה האשה – לא. לא יהיה כדבריך. אמת נכון הדבר: בלהטיך הטמאים יש לאל ידך לקרוא את נשמתי ולענותה; אבל רק האלהים לבדו יכול לאלצה לעשות כחפצו. לא, כל עוד שוכנת אני בגופה לא תיעתר לך קטרינה לעשות מעשה תועבה לאלהים. אף לולא היית אבי, גם אז לא היה עולה בידך לאכפני לבגוד באישי האהוב, באישי הנאמן. אף לולא היה אישי נאמן לי ואהוב לנפשי, גם אז לא הייתי בוגדת בו, כי לא יאהב אלהים נשמות חוטאות המפרות שבועה ומועלות מעל.

עתה נעצה עיניה החיורות בחלון שמתחתיו ישב דאנילו האדון. המלים נעתקו מפיה והיא קפאה על עמדה.

– לאן את מביטה? את מי את רואה שם? – צעק המכשף.

נרעד קטרינה האורירית. אבל דאנילו האדון דרך כבר על האדמה ויחד עם סטצקו הנאמן עשה את דרכו אל הריו. “נורא, איום ונורא” – מלמל לעצמו ובלבו, לב קוזאק קשוח, מעין מורא ומורך לב. בחיפזון עבר על פני חצרו. הקוזאקים ישנו בה שינה עמוקה כמקודם, פרט לאחד מהם שישב על המשמר ועישן מקטרת. הרקיע היה כולו זרוע כוכבים.

 

ה    🔗

מה טוב עשית כי עוררתני! – דיברה קטרינה. היא שפה את עיניה בשרוול כותנתה הרקום וסקרה מכף רגל ועד ראש את בעלה הניצב עליה – חלום נורא חלמתי! כבדה נשימתי בחזי! אוך!… אמרתי כבר בא קצי.

– מה החלום. האם לא זה הוא? – ובורולבש הגיד לאשתו את כל אשר ראו עיניו.

– איך נודע לך הדבר, אישי? – שאלה קטרינה תמהה ומשתאה – אך לא. הרבה דברים מאלה שאתה מספר אינם ידועים לי. לא, לא חלמתי כי רצח אבי את אמי; עיני לא ראו לא מתים ולא דברים אחרים. לא, דאנילו, לא כך מספר אתה. אח, מה נורא הוא אבי!

– אין פלא שלא ראית דברים רבים. אפילו עשיריה אחת אינך יודעת מכל אשר לנשמתך ידוע. האם יודעת את כי אביך הוא ארמילוס? עוד אשתקד, כשעמדתי יחד עם הפולנים (בימים ההם עשיתי יד אחת עם עם זה – עם לא אמון בו) לצאת למלחמה על הקרימאים, סח לי ההגמון של מינזר האחוה – והוא איש קדוש, אשתי – כי ארמילוּס יש בו הכוח לקרוא לנשמתו של כל אדם ואדם ולהעלותה לפניו; בכל פעם שבן אדם נרדם משוטטת לה הנשמה כחפצה ומעופפת על־יד משכנו של הקדוש־ברוך־הוא יחד עם מלאכי עליון. מן הרגע הראשון לא מצאו חן בעיני פניו של אביך. לוא ידעתי כי אב כזה לך לא הייתי נושא אותך לי לאשה; עוזב הייתי אותך לנפשך ולא הייתי מביא עלי עת החטאה להיות שאר בשרו של ארמילוס.

– דאנילו – אמרה קטרינה בבכי גדול וכבשה את פניה בידיה – האני חטאתי לפניך? האני בגדתי בך, אישי האהוב? מה עשיתי כי חרה אפך בי? וכי לא עבדתיך באמת ובאמונה? וכי דבר תוכחה הוצאתי מפי כשהיית חוזר מבוסם ממשתה רעים? וכי לא לך בן שחור־עיניים ילדתי?

– אל תבכי, קטרינה. עתה ידעתי את תומת לבך ולא אטשך לעולם ויהי מה. כל החטאים על אביך ירבצו.

– לא, אל תקראנו אבי. לא אב הוא לי. שהדי במרומים: לא בתו אני. את חצני אנער ממנו. ארמילוס הוא, כופר בעיקר! אם ילך לאבדון, אם יטבע – לא אושיט לו ידי להושיעו. תיבש נפשו מעשבי סתרים – לא אגמיאנו מים לשבור צמאונו. אתה אבי.

 

ו    🔗

במרתפו העמוק של דאנילו האדון, מאחורי שלושה מנעולים יושב המכשף אסור באזיקי ברזל; ובמרחק־מה, מעל לדניפר בוער ארמונו ארמון שטנים ונחשולי ארגמן אדומים כדם גואים ומצטופפים סביב החומות העתיקות. לא על מעשי כשפים ולא על חילול השם יושב המכשף במרתף העמוק – על אלה שופט כל הארץ יעשה משפט. יושב הוא בשל המעל שמעל בסתר, בשל הקשר שקשר עם אויבי רוסיה ארצנו הפראבוסלאבית – למכור לקאתולים את גוי אוקראינה ואת כנסיות הנוצרים לשרוף באש.

קדרו פניו של המכשף; בראשו שרעפים שחורים כאשון הלילה. רק יום אחד נותר לו לחיות ומחר תגיע שעתו לעבור מן העולם. מחר מצפה לו מיתת בית דין. לא קלה היא המיתה אשר נועדה לו; חסד ייעשה לו אם יבשלוהו חיים בדוד מלא מים רותחים או יפשטו את העור מבשרו החוטא. קדרו פניו של המכשף, ראשו מושפל על חזהו. אולי חוזר הוא בתשובה לפני יום הדין, אבל חטאיו אין להם כפרה. מעליו חלון צר מעשה שבכת ברזל. משקשקים אזיקיו; אל החלון קרב הוא לראות אם תעבור בתו על פניו. ענוה היא. עדינת נפש כיונה, אינה נוקמת ואינה נוטרת איבה. אולי ייכמרו רחמיה על אביה… ואולם אין איש בחוץ. למטה גולשת הדרך. אין עובר בה בן־אדם. מתחתיה זורם הדניפר; אין דעתו נתונה לבריות: גועש הוא, ומשתוחחת נפשו של הכבול לשמע סאונו החדקולי.

הנה נגלה מישהו בשביל – קוזאק הוא! אנחה כבדה נפלטה מפיו של האסיר. ושוב ריק הכל. הנה יורד מישהו במרחק… מעיל ירוק מתנפנף… כובע־סירה מנצנץ על הראש בברק זהב… היא! הצמיד ראשו אל החלון. הנה קרבה היא והולכת.

– קטרינה, בתי! רחמי, תני לי נדבה!..

אלמת היא, אינה רוצה לשמוע, אף את עיניה אל הכלא לא תישא. והנה כבר חלפה, כבר נעלמה. ריק ושומם העולם כולו. נוגות הומה הדניפר. עצבת עוטה את הלב. האם מוכרת למכשף עצבת זאת?

היום נוטה לערוב. השמש שקעה ואיננה. כבר בא הערב; צינה נושבת; אי שם גועה שור; ממרחקים בוקעים צלילים – אין זאת כי האיכרים חוזרים מעבודתם בחבורה ומיטיבים לבם בשיר; על פני הדניפר חולפת סירה… מי שת לבו אל אסיר בכלא? הבהיק בשמים חרמש הכסף הנה הולך מישהו מן הצד שכנגד. קטרינה היא העושה את דרכה חזרה.

– בתי, בשם ישוע המשיח. גם גורי זאבים שוחרי טרף לא יטרפו את אמם, בתי! שאי נא עיניך וראי את אביך הנפשע – הולכת היא ואינה שומעת – בתי! למען אמך האומללה! – היא נעצרה – בואי לקבל את מילתי האחרונה.

– למה תקרא לי, הכופר? אל תקראני: בתי! אין קרבה ושאר ביננו. מה חפצך ואעשה למען אמי האומללה?

– קטרינה! קצי קרוב. ידעתי גם ידעתי; חפץ אישך אל זנב סוסה לאסרני ולהריצה בשדה, ואולי מיתה נוראה מזאת יעד לי.

– היש מיתה בעולם אשר תשוה לרוע מעלליך? צפה לה; איש לא יבוא לבקש רחמים עליך.

– קטרינה! לא המיתה מבעיתה את נפשי כי אם היסורים הצפויים לי בעולם הבא… טהורה את, קטרינה, וחטא אין בך. נשמתך תעופף בגן עדן על יד כסא כבודו; ונשמת אביך הכופר תבער על מוקד עד ולעולם לא תכבה האש במוקד: גבור תגבר ותתלקח ואיש לא יזיל עליה אגל טל אחד; לא ישיב הרוח משבו עליה…

– מעונש זה קצרה ידי להושיעך – אמרה קטרינה ונפנתה ממנו.

– קטרינה! עמדי! רק מילה אחת ויחידה: יש לאל ידך להציל את נשמתי. אין את יודעת עד מה רחום וחנון הוא האלהים. השמעת על השליח שאול הטרסי, אשר עשה את הרע בעיני אלהים, אבל חזר בתשובה והיה לקדוש?

– מה אוכל לעשות כדי להציל את נשמתך? – אמרה קטרינה – אשה חלשה אנכי ומה כוחי?

– אם רק אוכל לצאת מפה, את הכל אשליך אחרי גוי. אחזור בתשובה: שק לבשרי אלבש, יומם ולילה לאלהים אתפלל. לא רק בשר אפילו דג לא יבוא אל פי. בגד לא אציע על משכבי, לשמים תחינתי אשא. ואם לא ישא לי אלהים ברוב חסדו, אם רק על חטא אחד מכל מאה מחטאי לא יכפר לי, עד לצוארי בעפר הארץ איקבר או בכוך אבנים את ימי אכלה; לחם לא אוכל ומים לא אשתה עד יבוא קצי. ואת כל עשרי לנזירים אצוה למען ישאו תפילה לעילוי נשמתי ארבעים יום וארבעים לילה.

נתהרהרה קטרינה.

– אף אם אפתח את השער אין לאל ידי להתיר את אזיקיך.

– לא אירא את האזיקים – דיבר המכשף – אומרת את כי את ידי ואת רגלי כבלו? לא ולא. דוק פרשתי על עיניהם ובמקום זרועי בול עץ יבש להם הושטתי. הנני לפניך, הביטי בי, אף שלשלת אחת אין עלי! – אמר ופסע אל טבורו של המרתף – גם מן הקירות הללו לא הייתי חושש, עובר הייתי דרכם, אבל אישך אינו יודע מה טיבם של קירות אלה. נזיר קדוש בנאם, ושום כוח מכוחות הטומאה אין ביכולתו להוציא אסיר מפה אם לא ייפתח השער במפתח בו נעל הקדוש את קלעתו. קלעה כזאת אחפור לי גם אני הרשע כשאצא לחפשי.

– שמע, אבי, אני אוציאך לחפשי; אך אם כזב בפיך – אמרה קטרינה ונעצרה על יד הדלת – ותחת אשר תחזור בתשובה שוב תהיה אח לשטן…

– לא, קטרינה. לא אאריך ימים עלי אדמות. גם אם לא אמות מיתה משונה קרוב קצי. האמנם חושבת את כי אפקיר את נשמתי ליסורי עד?

המנעולים השמיעו שקשוקם.

– שלום לך! האל הרחום ינצרך, בתי – אמר המכשף ונשק לבתו.

– אל תגע בי, רשע מרושע, מהר וסור ממני! – דיברה קטרינה. אך הוא כבר היה כלא היה.

– שילחתיו לחפשי – אמרה בחלחלה וסקרה את הקירות במבט פרוע – מה אומר לאישי, מה אדבר ומה אצטדק לפניו? אבוד אבדתי. לא נותר לי אלא להיקבר באדמה – נתנה בבכי קולה וכמעט שנפלה על הגדם שהמכשף ישב עליו – אך את נשמתו הצלתי – אמרה חרש – מעשה צדקה עשיתי. אבל אישי… זו לי הפעם הראשונה שרימיתיו. הוי! מה נורא, מה יקשה לי להוציא דבר שקר מפי בפניו. מי הולך? אישי הוא! אישי! – זעקת יאוש נפלטה מגרונה, אבדו חושיה והיא צנחה לארץ.

 

ז    🔗

– אני היא, בתי יקירתי! אני היא, ליבתי! – דברים אלה קלטו אזניה של קטרינה כששבה אליה רוחה ועיניה ראו את אמתה הזקנה ניצבת עליה. הישישה רכונה היתה ונדמה היה כי לחשה דבר־מה. פשטה את זרועה המצומקת והרעיפה מים קרים על קטרינה.

– היכן אני? – שאלה קטרינה. היא קמה על רגליה והסתכלה סביבה – לפני חומת הדניפר, מאחורי הרים… לאן הולכתיני, אמתי?

– לא הולכתיך כי אם הוצאתיך; בזרועותי נשאתיך ממרתף מחניק. ואת המרתף במפתח נעלתי לבל יחרה בך אפו של דאנילו האדון.

– והמפתח היכן הוא? – שאלה קטרינה והציצה בחגורתה – איני רואה אותו.

– אישך התירו לראות את המכשף, ילדתי.

– לראות? אבדתי, אמתי? – צעקה קטרינה.

– יחוֹנך אלהים, ילדתי. החשי רק, גבירתי־עלמתי, איש לא יידע דבר.

– ברח, ארמילוס ארור, שמעת, קטרינה? הוא ברח! – אמר דאנילו האדון ופסע לעבר אשתו. עיניו מזרות אש. חרבו רוטטת על ירכו ומשמיעה קול שקשוק.

נדהמה אשתו והיתה לאבן

– מישהו שילחהו לחפשי, אישי האהוב? –פלטה ברעדה.

– אכן, צדקת שילחהו לחפשי, אך לא מישהו כי אם השד עצמו. הביטי וראי: קורת עץ כבולה פה במקומו בשלשלאות ברזל. גזרת אלהים היא שהשטן אינו מתירא מטלפיו של קוזאק. לוא אחד הקוזאקים שלי היה רק מעלה בדעתו לשחררו ולוא נודע לי הדבר… אזי אין די דמיון בראשי לתאר מה מיתה משונה הייתי גוזר עליו!

– ולוא אני הייתי זאת? – נפלטה שאלה מפיה של קטרינה, אך מיד התחלחלה הגבירה ועצרה בדיבורה.

– אם יעלה על לבך כדבר הזה – לא אשתי את. בשק הייתי מתפירך ומטביעך בלב הדניפר.

נפסקה נשימתה של קטרינה ונדמה לה כי שערותיה סומרות בראשה ונפרדות זו מזו אחת אחת.

 

ח    🔗

בפונדק בואכה אל הגבול התקבצו הפולנים. זה כשני ימים מיטיבים הם לבם במשתים. לא מועט הוא האספסוף שנתלכד שם. נראה כי לפשיטה נערכים הם: קצתם יש להם רובים; מצלצלים הדרבונות, משקשקות החרבות. האדונים מתעלזים ומתפארים, מספרים על עלילות גבורה שלא היו ולא נבראו. את הדת הפראבוסלאבית מנאצים ואת עם אוקראינה עבדם יקראו. דרך חשיבות מסלסלים בשפמיהם ודרך חשיבות מסתרחים על הספסלים עם שראשיהם מופשלים כלפי מעלה. אף הכומר שלהם שרוי במחיצתם, אלא שכצאן מרעיתו כן הרועה. אפילו קורטוב של דמיון אין בינו בין כוהן נוצרי: שותה הוא לשכרה, מתהולל עמהם ובלשונו הטמאה דיבורי קלון מפיו מוציא. כאדונים כן עבדיהם: שרוולי כרדוטיהם המרופטים מופשלים לאחור, וכל עצמם מהלכים הם זחוחי דעת משל יש בהם ממש. מבלים עתותיהם במשחקי קלפים ומטפחים בקלפיהם זה בחטמו של זה. נשים זרות גרפו אתם. צווחות, קטטות. משתוללים ועושים מעשי קונדס: תופסים יהודי בזקנו ועל מצחו הטמא צלב מציירים; יורים בנשים בכדורי סרק ומרקדים קראקוביאק עם הכומר שלהם המוקצה מחמת מיאוס. אפילו בימי הטטרים לא חולל עד כדי כך שם שמים על אדמתה של רוסיה. בעוונותיה העטה עליה הקדוש ברוך הוא את הכלימה הזאת. ובתוככי סדום זו קולטת האוזן דיבורים על כפרו של דאנילו האדון השוכן מעבר לדניפר, על אשתו היפהפיה… לא למצוות ולא למעשים טובים התלכדה כנופיה זו!

 

ט    🔗

על יד השולחן מסב דאנילו האדון בחדר. נשען הוא על מרפקיו והוגה בשרעפיו. על האטצבא יושבת קטרינה הגבירה וזמר מזמרת.

– עגמה עלי נפשי, אשתי! – אמר דאנילו האדון –חש אני בראשי ולבי דוי. מועק רובצת עלי. חושבני אי־פה, לא רחוק מתהלך לו המות, המות שלי.

“אישי, חמדת עיני! תן ראשך בחיקי! למה יקננו בנפשך הגיגים שחורים כאלה” – אמרה קטרינה בלבה אך לא קמה בה הרוח להוציא את המלים מפיה. כליותיה יסרוה על המעשה אשר עשתה ובמר נפשה מנעה מעצמה את חיבובי בעלה.

– שמעיני, אשתי! – אמר דאנילו – אם לא אהיה בארץ החיים אל נא תטשי את בננו, אם עזוב תעזביהו לא תדע נפשך מנוח לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. בעצבון תרקבנה עצמותי באדמה לחה; אך שבעתיים מהן תתעצב נשמתי?

– מה תמלל אישי? האם לא אתה הוא שלעגת לנו, לנשים רפות אונים? והנה עתה במו פיך כאשה רפת אונים תדבר. עוד זמן רב יאריכו ימיך.

– לא, קטרינה. שומע אני בחוש כי קרוב יום מותי. העולם כולו עצבות שורה עליו. ימים רעים ממשמשים ובאים. אח! זוכר אני את הימים ההם, ימים לא ישובו. את התהלך עם החיים קוֹנשׁביץ' הזקן – הדרו ותפארתו של צבאנו. חולפים עתה גדודי הקוזאקים לנגד עיני. תור זהב היה זה, קטרינה. ההטמן הישיש ישב רכוב על סוסו השחור כעורב. שרביטו הבהיק בידו; חיל המשמר סביבו ומכל הצדדים גואה הים האדום של הזאפורוז’אים. פתח ההטמן את פיו, והכל קפא על עמדו. פרץ הקוזאק בבכי משהעלה זכרונות על עלילות גבורה מימים עברו ועל קרבות עזים מן הימים ההם. אח, לוא ידעת, קטרינה, כיצד שיספנו ושוספנו, ביתקנו ובותקנו אנחנו והטורקים. עד היום הזה רואים את הצלקת בראשי. ארבעה כדורים פלחוני בארבעה מקומות. ואף אחד מן הפצעים לא הגליד כליל. כמה זהב חפנו אז! אבנים יקרות בכובעיהם גרפו הקוזאקים. אלו סוסים, לוא ידעת, קטרינה, אלו סוסים נפלו שלל בחלקנו. אח! לעולם לא אלחם כמו בימים הטובים ההם. לכאורה עדיין איני זקן ועוד כוחי במתני; והנה החרב – חרב קוזאקים – נשמטת מידי, חי אני באפס מעשה, ואיני יודע על מה ולמה אני חי. אין סדר באוקראינה. שרי אלים ושרי מאות מתכתשים זה עם זה ככלבים. אין להם ראש וראשון משכמו ומעלה גבוה מכל העם. האצולה שירכה דרכיה וכמנהג פולנים תנהג: את ערמתם סיגלה לה… את נשמתה מכרה ואת האוּניה קיבלה. היהודים מדכאים את אביוני העם. הו, ימים, ימים! איכם, ימים עברו! אנא גזתם, שנותי! הוי, נער, לך למרתף והבא לי קנקן תמד. אשתה לכבוד מנת חלקנו בשנים שחלפו ולזכר ימים משכבר.

– במה נכבד את אורחינו, אדוני? מצד האפרים פולנים הולכים – אמר סטצקו שנכנס לבקתה.

– ידעתי גם ידעתי על מה ולמה הם באים – אמר דאנילו והתרומם ממושבו – אכפו סוסיכם, עבדי הנאמנים! הכינו הרתמה, הריקו חרבותיכם! ואל נא תשכחו להצטייד במנות עופרת ראויות לשמן. בכבוד נקבל את אורחינו.

טרם ישבו הקוזאקים על סוסיהם, טרם טענו רוביהם וכבר כשלכת בסתיו פשטו הפולנים על אדמת ההר.

– א! יש מי שיתגושש עמי הפעם! – קרא דאנילו בהשקיפו על אדונים בריאי בשר שהתנדנדו בחשיבות על גבי סוסיהם ברתמות זהב – צפויה לנו הלולה ראויה לשמה. בפעם האחרונה השכירי חרבך מדם, נשמתי הקוזאקית! שלחו הרסן מפניכם, בחורים! חג לנו היום!

ופשטה בהרים הלולה וכרה גדולה: חרבות מבתקות על ימין ועל שמאל, מתעופפים כדורים, צוהלים ושועטים סוסים. מעצמת הצעקה נטרפת הדעת, מרוב העשן מסתמאות העיניים. עולם ומלואו מתערבב מתערבל. אך הקוזאק שומע בחוש מי לו ומי לצריו; כדור כי יהום – פרש עז כוח נופל מסוסו; חרב כי תשרוק – ראש מתגלגל על פני האדמה ופיו מדובב דברים אין פשר.

עוד מזדקרת בקהל גולת כובעו האדומה של דאנילו האדון; מסנוור ברק האבנט המוזהב החוגר את כרדוטו הכחול; מתערבלת רעמת הסוס השחור. כעוף כנף מעופף הוא, חולף פעם פה פעם שם. משמיע קריאות בפיו, מנפנף בחרבו חרב דמשק וזרוע עוזו מוחצת על ימין ועל שמאל. שסף אויביך, קוזאק! עורה, קוזאק! השכר חרבך מדם, הרווה בדם את נפשך הששה אלי קרב! אל תשית לבך אל רתמות פז ואל כרדוטי זהב! רמוס ברגל גאוה זהב ואבני חן! דקור, קוזאק! התהולל, קוזאק! אך הבט אחורה וראה: כבר מציתים את הבקתות הפולנים הטמאים ומובילים את הצאן הנפחד. כרוח סערה פנה אחור דאנילו האדון. כבר סמוך לבקתות חולפת גולת הכובע האדומה, ומידלל הקהל מסביב.

לא שעה ולא שתי שעות נאבקים פולנים וקוזאקים. אלה ואלה הולכים ופוחתים. לא ייעף ולא ילאה דאנילו האדון. בכידונו הארוך מפיל הוא פרשים מאוכפיהם, רומסם בפרסות סוסו האביר. כבר מתפנה החצר, כבר נושאים רגליהם הפולנים; כבר פושטים הקוזאקים כרדוטי כסף ורתמו פאר מעל החללים; כבר מתעתד לדלוק אחריהם דאנילו האדון, לאחור ניבט הוא לקרוא את בחוריו… ולפתע נתרתח כולו חימה: אביה של קטרינה נגלה לעיניו. הנה עומד הוא על ההר ומכוון אליו את רובהו. דפק דאנילו בסוסו והריצו הישר אליו… קוזאק, לקראת אבדנך דוהר אתה!.. רעם הרובה, והמכשף נעלם מאחורי ההר. רק עיניו של סטצקו הנאמן הבחינו עוד בבגד האדום ובכובע התמהוני. מט הקוזאק וצנח ארצה. גח אל אדונו סטצקו הנאמן – שוכב אדונו שרוע על הקרקע ועיניו הזכות עצומות. דם שני תוסס על חזהו. אך דומה שומע בחוש הוא כי עבדו הנאמן על ידו. אט אט זקף שמורותיו ועיניו נתברקו: “שלום, סטצקו! אמור לקטרינה לבל תיטוש את בנה. אל תטשוהו גם אתם, עבדי הנאמנים!” – ונאלם דום. פרחה נשמתו של קוזאק מגופו של אציל; נתכחלו השפתים. ישן הקוזק שנת עולמים.

פרץ בבכי עבדו הנאמן, אל קטרינה בידו נפנף: “לכי, גבירתי, לכי; נתבסם אדונך, הלום יין שרוע הוא על אדמה לחה. ימים רבים יעברו בטרם יתפכח!”

ספקה כפיה קטרינה, כאלומה בשדה נפלה על גופת המת. “אישי, אישי! האתה שוכב פה ועיניך עצומות? עורה, גוזלי, מחמד עיני, הושט לי את ידך. קומה! הביטה על קטרינה אשתך ולוא אך פעם אחת; ינועו שפתיך, ידובבו ולוא אך מילה אחת… אך שותק אתה, מחשה אדוני הדגול! כים השחור התכחלו פניך. לא יפעם לבך. מדוע קפא גופך, אדוני? אכן, דמעותי אין אש בהן אם נבצר מהן להחם אותך. אכן, בכיי אין קול בו אם נבצר ממנו להעיר אותך. מי ינהיג עתה את גדודיך? מי יטוס על סוסך השחור כעורב, מי יקרא קריאת קרב, מי ינופף בחרבו לעיני הקוזאקים? קוזאקים, קוזאקים! אי תהילתכם ותפארתכם, אי כבודכם שגלה? על אדמה לחה שרוע כבודכם ועיניו עצומות. קברוני נא, קברוני עמו! סתמו עיני בעפר. בלוחות אֶדר הדקו את חזי הצח. אך למשא עלי יופיי וחין ערכי!”

בוכה קטרינה, מקוננת וכבד אבלה; והאופק מתכסה אבק! שר המאה הישיש גורובץ דוהר להושיט עזרה.

 

י    🔗

נפלא הוא הדניפר ביום צח ובהיר עת יפכה באדוות דרור בין יערות והרים את שפעת מימיו. לא זיע, לא אושה. מביט אתה ואינך יודע אם נע או לא נע מרחבו השגיא; ומדמדם אתה כי כולו יצוק הוא זכוכית, ונתיב תכלת, כאספקלריה המאירה שאין קץ לארכה ואין תכלה לרחבה, דומה מתפתל על פני תבל ירוקה. אז ינעם גם לחמה לוהטת לפנות במרומיה כה וכה, להטביל קרניה בצינת מי זכוכית ולשקף בהם את יערות החופים במלוא זיום והדרם. ירוקי תלתלים! מצטופפים הם יחד עם פרחי השדה, נוהים אל המים, נרכנים ומשקיפים בהם, ועינם בהירת האישון לא תשבע מראות, לא תלאה מהתענג. מחייכים הם לו, ברכתם שולחים לו במנוד בדיהם. אך בלב הדניפר לא ירהיבו עוז להביט; רק השמש ושמי התכלת יביטו בו ואין מלבדם. נדיר הוא עוף הכנף אשר במעופו אל לב הדניפר יגיע. רחב ידיים הוא הדניפר, עוטה הוד והדר! אין נהר ישווה לו בתבל. נפלא הוא הדניפר גם בליל קיץ חם עת התנומה שורה בכל – באדם, בחיה, בעוף; רק האלהים לבדו סוקר בשגב את שמי השמים ובשגב מנער את גלימת כהונתו. מן הגלימה ניתזים כוכבים. בוערים הכוכבים, מאירים אל הארץ וכולם כאחד נשקפים בתוך הדניפר. את כולם טומן הדניפר בחיקו האפל. אחד לא יימלט בלתי אם יכבה בשמים. יער שחור נקוד עורבים רדומים והרים שסועי גו מימים קדמונים נתלים מעליו ומנסים לכסותו לפחות בצילם הארוך – לשוא. אין כסות בעולם אשר תכסה את הדניפר. כחול, כחול מהלך הוא באדוות אשדו בשעות הלילה ובשעות היום; ונגלה הוא ממרחקים ככל אשר תשור עין האדם. בעדנת תפנוקים נצמד הוא אל חופיו מצינת הלילה וסילון של כסף נזלף במימיו; מתלקח הסילון כפס של חרב דמשק; והוא, הכחול, שב ונרדם. גם אז נפלא הדניפר ואין נהר ישוה לו בתבל! אך עת יכסו מפלשי עבים כחולים את עין השמים, יער שחור יעורער עד שורש, חורקים אלונים והבזק משתבר בין העננים ומעיר בבת אחת את העולם כולו – או אז נורא הוא הדניפר. רועדות גבעות המים, חובטות בהרים ונרתעות אחורה בברקים ובאנחות, זועקות ונאנקות. כך נאנקת אמו הזקנה של קוזאק המשלחת את בנה לצבא. פחז כמים רוכב הוא על סוסו השחור כעורב, פניו רעננות, כפותיו תקועות במתניו וכובעו זחוח על ראשו; והיא מתייפחת ורצה אחריו, אוחזת בארכוף, תופסת במתג, פוכרת ידיה וממררת בבכי.

על פני החוף הבולט בין משברים גועשים משחירים פרע סלעים וגדמים חרוכים. סירה החותרת אל החוף נחבטת בו באון, נישאת אל על ושוקעת תהומה חליפות. מי הקוזאק אשר הרהיב עוז בנפשו לשוט בסירה עת חרה אפו של הדניפר? אין הוא יודע כנראה כי כחגבים יבלע הדניפר את בני האדם.

הסירה עגנה ומתוכה יצאה המכשף. רוחו עכורה; מרה היתה לו סעודת ההבראה שערכו הקוזאקים לזכר אדונם אשר נפל חלל. במיטב דמיהם שילמו הפולנים: ארבעים וארבעה אדונים על כל רתמותיהם וכרדוטיהם ושלושים ושלושה עבדים הוכו לפי חרב; והשאר על סוסיהם נלקחו בשבי להיות לממכר לטטרים.

במדרגות האבן ירד המכשף בין גדמים חרוכים, מטה מטה מקום שם חצב לו משכן במעמקי האדמה. חרש נכנס פנימה ולא חרקה הדלת. על השולחן המכוסה מפה העמיד קדרה ובידיו הארוכות היה מטיל בתוכה עשבים שונים ומשונים; נטל קנקן עשוי עץ מופלא, שאב בו מים והיה שופכם ומנענע בשפתיו, מלחש לחשים והשבעות. אור וורוד נראה בחדר והתאַיימו פניו של המכשף. דומה היה כי דם הוצק בהם. רק הקמטים העמוקים השחירו עליהם והעיניים טבלו באש. רשע, חוטא ומחלל שם שמים! זה מכבר זורקה שיבה בשער זקנו, פניו נחרשו בקמטים, רזון שולח בעצמותיו ועדיין חורש הוא מזימות ועושה מעשים אשר תועבה הם בעיני אלהים. באמצע הבקתה ריחף ענן צחור, ומשהו מעין שמחה נתבזק בפניו. אך מדוע קפא על עמדו פתאם? מדוע פער את פיו ואין הוא מהין לזוע ממקומו? מדוע סמרו כזיפים שערות ראשו? קלסתר פנים מופלא זהר בענן לנגד עיניו. כאורח לא קרוא הופיע הקלסתר; ומדי רגע הצטייר ביתר בהירות ונעץ בו מבט מעיניו הקמות. קוי הפנים, הגבינים, השפתיים – כל אלה לא היו מוכרים לו. מעולם לא ראה אותם בכל ימי חלדו. ואף־על־פי־כן אימה גדולה נפלה עליו, והראש שלא ידעו מתמול שלשום עוד נעץ בו את מבטו הקפוא. כבר גז הענן, ביתר שאת נחרתו הקוים הזרים, והעיניים החדות לא נגרעו ממנו. לבנו כשיד פניו של המכשף. זעקת פרא פרצה מגרונו והקול לא קולו… נגוז הכל ויהי כלא היה.

 

י"א    🔗

– הרגעי, אחותי, חמדתי – דיבר שר המאה הישיש גורובץ – אך לעתים רחוקות חלומות נכוחות ידברו.

– שכבי, אחותי – אמרה כלתו הצעירה – אקרא לזקנה יודעת נחש. שום כוח לא יעמדו כנגדה. תמהומת היא תשפוך לך.

– אל תיראי ואל תיחתי – אמר בנו ואחז בחרבו – כל רע לא יאונה לך.

בעיני סגריר ערפיליות השקיפה קטרינה על כולם והמלים נעתקו מפיה. “בעצם ידי הבאתי עלי כליה. שילחתיו לחפשי”. לבסוף אמרה:

– אין מנוח לי ממנו! זה לי עשרה ימים שאני עושה בביתכם בקיאב; נפשי מרה עלי כקודם ולא רווח לי מאומה. אמרתי בלבי: בדמי אגדל את בני לנקם ושילם… נורא, נורא נראה הוא לי בחלומי! ישמרכם אלהים מראות פניו. עוד הולם לבי בקרבי. “את בנך אכה לפי חרב, קטרינה – צווח באזני – אם לא תינשאי לי” – בבכי מר פרצה קטרינה, זינקה אל העריסה, והתינוק הנפחד פשט זרועותיו וצעק.

שמע בן־השר את דבריה, דמיו רתחו בו ועיניו זירו אימה, בשמעו דיבורים כאלה. גם שר־המאה גורובץ עצמו יצא מכליו:

– ינסה נא לבוא הנה ארמילוס ארור זה; טעום יטעם את נחת זרועו של קוזאק זקן. שהדי במרומים – אמר ונשא למעלה את עיניו הצופות למרחוק – האם לא חשתי לעזרת דאנילו אחי? אבל עצת אדני היא תקום! על משכבו הקר מצאתיו, זה המשכב בו הרבה קוזאקים מצאו את מנוחתם. ואולם האם לא ערכתי לזכרו סעודת הבראה כיד המלך? האם נתתי לפולני אחד למלט נפשו? הרגעי איפוא בתי. איש לא יהין לפגוע בך כל עוד אני ובני בארץ החיים.

אמר דברו שר המאה הישיש וקרב אל העריסה. ראה התינוק את המקטרת האדומה, שהיתה תלויה במסגרת כסף בחגורתו ואת הנרתיק שמצת מנצנץ היה נתון בו, שלח ידו אליו וצחק.

– כאב כן בנו – אמר שר המאה. התיק מקטרתו ומסרה לו – עדיין בעריסה הוא וכבר אומר לעשן מקטרת.

חרש נאנחה קטרינה ונענעה את העריסה. גמרו בינים לבלות את הלילה יחדיו. לאחר זמן־מה נרדמו כולם. נרדמה גם קטרינה.

דממה שררה בחצר ובבקתה; לא ישנו רק הקוזאקים שעמדו על המשמר. פתאם נפלטה זעקה מפי קטרינה, והיא הקיצה משנתה. הקיצו גם כל יתר האנשים. “הוא נהרג. הוא נשחט” – צעקה קטרינה וגחה אל העריסה.

כולם הקיפו את העריסה והתפלצו מאימה למראה עיניהם. שכב בה תינוק בלי רוח חיים. איש לא הוציא הגה מפיו. כולם עמדו הלומים ונדהמים ממעשה הרשע אשר כמוהו אוזן לא שמעה.

 

י"ב    🔗

הרחק מקצוי אוקראינה, אחרי הכרך למבּרג רב־האוכלוסים ניצבים טורי הרים רמי פסגה. כבשרשראות אבן כובלים הם – הר אחר הר – את האדמה משמאל ומימין ומחשלים אותה בשכבת סלעים עבה לבל יחדור בה הים הסואן והסוער. מתמשכים רוכסי ההרים, הולכים לוואלאכיה ולאיזור שבעת הערים וכחומת ענק שצורתה צורת פרסה ניצבים הם בין גוי גליציה לבין עם ההונגרים. אין הרים כאלה בארצנו. לא תהין העין להקיפם במבטה; ופסגות יש ביניהם אשר רגל אדם לא דרכה עליהם. גם מראיהם הפלא ופלא: אין זאת כי הים המתגרה זינק ביום סופה מחופיו הנרחבים, עירבל בסערת פרע את שערו המבעית, והשיער התאבן וקפא ללא זיע באויר. אין זאת כי עננים כבדים ניתקו מן השמים ונערמו על פני הארץ. כי גם המה אפורים כמוהם ופסגת צחורם מבהיקה ומנצנצת בשמש. עד הרי הקרפאטים עוד תקלוט אזנך דיבור רוסי, גם מאחורי ההרים תהדהד זעיר שם מילה המצלצלת כניב המכורה, אבל אחריהם האמונה אינה אמונתנו, השפה אינה שפתנו. העם ההונגרי יושב שם ואוכלוסיו לא מעטים. רוכבים בניו על סוסים, כמוהם כקוזאקים מיטיבים לשלוף חרב ולשתות לשכרה ותמורת רתמתו של סוס וכפתן יקר ערך לא יקפצו ידם ומטבעות מכיסיהם יוציאו. גדולים ורחבי ידיים האגמים שבהרים. קפואים כזכוכית, וכמו ראי ישקפו בקרבם את פסגות ההרים החשופים ואת מרגלותיהם הירוקים.

אך מי הוא הרוכב באישון הלילה – אם יאירו הכוכבים ואם לא יאירו – על סוס ענק שחור כעורב? מי הוא הגיבור הזה מאגדות קדומים? קומתו ארזים ודוהר הוא מתחת להרים ומעל לאגמים, זוהר על סוסו האביר בראי המים הקפואים ללא ניד, צלו חולף על פני הרים ואין לצל קץ ותכלה. מבהיק שריון המקשה; על כתפו חנית; מצלצלת החרב על־יד האוכף; קובעו מורד על מצחו; שפמו משחיר, עפעפיו מושפלים – ישן הוא ובשנתו מחזיק ברסן; ואחריו על אותו הסוס יושב נערו, גם הוא ישן ובשנתו מחזיק בפרש הגיבור. מי הוא? לאן, לאן רוכב הוא? – מי יודע. לא יום ולא יומיים דוהר הוא על פני ההרים האלה. יזריח יום, תעלה השמש – ועין לא תשורנו. רק לעתים רחוקות הרגישו יושבי ההרים כי צל ארוך, זר ומוזר, חולף על פני הריהם – והשמים בהירים, אין עב ענן עליהם. אולם אך יחשך הלילה, והוא נגלה שוב, נשקף באגמים וצלו דוהר אחריו ברעדה. הנה עבר כבר על פניה הרים רבים ועלה על קריאָבן. אין גבוה ממנו בהרי הקרפאטים; כמלך נישא הוא מעל לשאר ההרים. שם נעצרו הסוס ורוכבו. עמקה שנתו של הפרש והעבים ירדו ויכסוהו מעין רואים.

 

י"ג    🔗

– הסס… שקט, אשה! אל תדפקי כך, ילדי נרדם. זמן רב צווח בני, עכשיו ישן הוא. אל היער אלך, אשה! מדוע את מביטה בי כך? איומה את: מעיניך צפרני ברזל משתרבבים… אוך! מה ארוכות הן! ובוערות כאש! ודאי מכשפה את! הוי! הרי אם מכשפה את סורי מפה! הימוגי! את בני תגנבי ממני. עד מה מטומטם הוא שר המאה! סבור הוא שנהנית אני לשבת בקיאב; לא, הן גם אישי כאן וגם בני כאן ומי ישגיח על הבקתה? בחשאי יצאתי, חרש חרש חמקתי מן הבית. לא הכלב ולא החתול לא שמעוני בלכתי. רוצה את, אשה ליהפך לצעירה? אין דבר קל מזה: יש רק לרקוד; ראי, איך רוקדת אני" – ולאחר שאמרה קטרינה דברים סרי טעם אלה נישאה על פני החדר. כפות ידיה נעוצות במתניה ועיניה מתפלבלות ומטילות מבטי טירוף לכל העברים. רגליה מרקעות על הרצפה ויללות מתמלטות מגרונה; בלי מידה, בלי קצב צלצלו פרסות הכסף, צמותיה השחורות שלא נקלעו התפתלו בפירכוסי פרע ונחבטו בצוארה הצחור. כעוף כנף טסה ללא מעצור, נפנפה בידיה, הניעה בראשה ונדמה היה כי באפוס כוחותיה תצנח אין־אונים על הקרקע או פרוח תפרח מן העולם.

הלומת יגון עמדה האומנת הזקנה וקמטיה העמוקים מלאו דמעות; אבן כבדה העיקה על לבותיהם של הבחורים הנאמנים אשר השקיפו על גבירתם. הנה כבר כלו כוחותיה. בעצלתיים דרכו רגליה במקום אחד. אך עדיין התיימרה כי במחול שטופה היא.

"רביד יש לי, בחורים! – אמרה לאחר שעמדה סוף סוף במקומה ־ ולכם אין… היכן אישי? – נצטעקה לפתע ושלפה פגיון טורקי מחגורתה – או! אין זה הסכין הדרוש לי – בעיניה נקשרו דמעות ופניה לבשו קדרות – אבי לבו טמון רחוק בקרבו וסכין זה לא ישיגנו, מברזל נחשל לבו. אחת המכשפות חישלתו באש גיהינום. מדוע לא בא אבי? וכי אינו יודע כי הגיעה שעתו להידקר? נראה כי אין הוא רוצה שאני עצמי אבוא אליו… – לא סיימה את דבריה ופרצה בצחוק משונה – מעשה מבדח עלה בזכרוני: נזכרתי כיצד קברו את אישי. הן קברו אותו בעודנו חי… צחוק גדול צחקתי!.. שמעו, שמעו!, ושוב לא דיברה, כי אם נתנה בשיר קולה:

רָץ לוֹ בַדֶרֶך קָרוֹן הַדָמִים;

דוֹם בַּקָרוֹן שָׂרוּעַ קוֹזַאק,

חֶרֶב פָּגְעָה בוֹ, פְּלָחָהוּ כַּדוּר,

יַד יְמִינוֹ מַחְזִיקָה בְּכִידוֹן,

דָּם מִכִּידוֹן הַקּוזַאקִים זוֹרֵם,

נַחַל דָּמִים זוֹרֵם מִכִּידוֹן.

עַל שְׂפַת הַנַּחַל עוֹמֵד הַתִּדְהָר,

עַל הַתִּדְהָר הָעוֹרֵב מְקַרְקֵר,

אֵם מִתְאַבֶּלֶת עַל בְּנָהּ הַקּוֹזַאק

אַל נָא תִבְכִּי, אִמָּא, אַל תִתְעצֵּבִי!

בְּנֵך הַקוֹזַאק נָשָא לוֹ אִשָּׁה,

זְבוּל בְאַדְמַת הַשָּׂדֶה לוֹ כָּרָה,

אֵין לוֹ חַלּוֹן וְלֹא דֶּלֶת לַזְּבוֹל,

וְגַם הַזֶּמֶר כְּבָר תָּם וְנִשְׁלָם,

דָּג עִם סַרְטָן יָצְאוּ בַּמָחוֹל…

וּמִי שֶׁלֹא יֶאֱהָבֵנִי הַלְוָאי שֶָהַקַּדַּחַת תַּקְפִּיץ אֶת אִמוֹ.

כך נתערבבו במוחה כל השירים. כבר יום ויומיים מתגוררת היא בבקתתה ואוטמת אזניה משמוע על קיאב. אין היא נושאת תפילה, בורחת מן הבריות ומן הבוקר ועד למאוחר בערב משוטטת במעבי יערות האלונים. סיקוסים חדים שורטים את פניה הצחורות ואת כתפיה הצחות; הרוח פורעת את צמותיה שלא נקלעו, עלי־עד מרשרשים מתחת לרגליה – קטרינה אינה נותנת דעתה על כל אלה ובשעה שכבים נגוהות השקיעה, הכוכבים לא נגלו עוד והירח טרם יזרח, נופל כבר המורא על כל המהלך ביער: ילדים שלא נטבלו נאחזים בסיקוסי האילנות ושורטים קליפתם באצבעותיהם, גועים בבכי ובצחוק, מתגלגלים פקעות פקעות בשבילים ובשטחי הסרפד הנרחבים; מנחשולי הדניפר מזנקות סיעות סיעות של עלמות שעכרו את נשמותיהן; שערן גולש על כתפיהן מראשיהן הירוקים, המים מאוושים קולנית, מפכים משערותיהן הארוכות וזורמים אל האדמה, וקורנת העלמה מבעד למעטה המים כמבעד לכותונת עשויה זכוכית; על שפתיהן בת צחוק מופלאה, בלחייהן הסומק ועיניהן קוסמות, מפתות, מדיחות… היא תשפיע עליך חום ואהבה, היא תעתיר נשיקות עליך… ברח, נוצרי, ודמה לך לצבי! שפתיה – קרח, משכבה – מים קרים; עד אזלת נשימה תדגדג אותך ותגרפך המימה. קטרינה אין דעתה נתונה על כל אלה. בטירופה אין היא חוששת מבתולות המים. מאוחר בלילה משוטטת קטרינה, סכינה בידה והיא מבקשת את אביה.

בהשכמת הבוקר בא אורח. פרקו נאה וכרדוטו אדום. חקר ודרש על דאנילו האדון. מקשיב הוא לכל המסופר, עיניו מתמלאות דמעות והוא מקנחן בשרוולו ומושך בכתפיו. בימים עברו – אומר הוא – לחם שכם אחד עם בורולבש המנוח; יחדיו התכתשו עם הקרימאים ועם הטורקים; וכי יכול היה לצפות שכזאת תהיה אחריתו של דאנילו? ועוד דברים רבים ומרובים מספר האורח ואת קטרינה הגבירה רוצה הוא לראות.

בתחילה לא שמעה קטרינה דבר מן הדברים שהשיח האורח. לבסוף התחילה מקשיבה לסיפוריו כמו לו דעתה נתיישבה עליה. גלגל הלה דבריו על הימים שהיו חיים בצותא – הוא ודאנילו – כשני אחים; כיצד הסתתרו שניהם מאחורי סכר מפחד הקרימאים… הקשיבה קטרינה רב קשב ולא גרעה עיניה ממנו.

– היא תשתפה – אמרו בלבם הבחורים משהיו מביטים בה – אורח זה יעלה לה ארוכה. הנה מקשיבה היא כמי שיש בו בינה.

בינתיים השיח האורח כיצד סח לו דאנילו בשעת רצון וגילוי לב: “ראה, קוֹפּריאַן אחי, ביום שהקדוש־ברוך־הוא יכריתני מארץ החיים, קח נא את אשתי והיא תהיה לך לאשה”.

מבט פלצות נעצה בו קטרינה. “א! – קראה בקול גדול – אבי הוא! אבי!” ומיד השתערה עליו בסכינה.

שעה ארוכה נאבק עמה וניסה לעקור את הסכין מידיה. לבסוף תלשו והניפו ובו ברגע נעשה מעשה זועה: אב רצח את בתו מוכת העועים. נדהמו הקוזאקים והשתערו עליו, אך המכשף הספיק כבר לקפוץ על סוסו ונעלם מעיניהם.

 

י"ד    🔗

מראה פלאים התגלה מאחורי קיאב. כל האדונים וההטמנים התכנסו לתהות על הנס: פתע פתאם היתה כל עין צופיה למרחקים, עד קצוי ארץ. מרחוק התכחל הלימן ומאחורי הלימן השתפך הים השחור. אלה שהתנסו במסעות הכירו גם את קרים שהתנשא כהר מתוך המים וגם את סיבאשׁ הרצוף בצות. משמאל נראתה ארץ גאליציה.

– וזה מה הוא זה? – שאלו הבריות שנתקהלו את פיהם של הזקנים והורו על פסגות שהלבינו והאפירו במרחבי השמים והיו דומות יותר לעננים מאשר לראשי הרים.

– אלה הרי הקרפאטים! – סחו הזקנים – יש בהם שהשלג אינו סר מהם לעולמים והעננים חונים עליהם ולנים שם.

אותה שעה אירע נס שני: העננים נעתקו מן ההר הגבוה ביותר ועל פסגתו נגלה פרש רוכב על סוס ברתמת אבירים. עיניו עצומות והוא נראה לעין כעומד מקרוב.

בעוד הקהל משתאה ביראה, קפץ אחד האנשים על סוסו, דפק בו והריצו בכל אונו. מבטי פרא העיף סביבו כמו לו ביקש לראות אם אין דולקים אחריו. היה זה המכשף. מדוע כה נבהל האיש? באימתה ופחד הביט באביר התמהוני והכיר בו את הקלסתר אשר הופיע לא קרוא בפניו עת עשה בחבריו. הוא עצמו נבצר ממנו להבין מדוע התבלעה רוחו למראהו. במורך לב ניבט לאחוריו וכחץ מקשת טס על סוסו עד אשר השיגו הערב ונצנצו הכוכבים. אז הפך את סוסו ורכב עליו אל ביתו אולי כדי לדרוש באוב ולשאול את פי הטומאה לפשר המראה הנפלא. הנה עמד כבר לקפוץ על סוסו מעבֵר לנהר הצר אשר האריך זרועו וחסם לו את הדרך, אך פתע פתאם נעצר הסוס בעצם דהרתו, הסב ראשו אליו ו… ראה פלא! – פרץ בצחוק. בברק אימים נתבהק באפלה לבנם של שני טורי שיניו. סמרו שערותיו שת המכשף. זעקת פרא נתמלטה מפיו וכאחוז טירוף געה בבכי. דפק את סוסו והדהירו הישר אל קיאב הכרך. ומדמה הוא כי כל הסובב אותו אץ לרדוף אחריו וללכדו: העצים הקיפוהו ביערותיהם האפלים, הניעו זקניהם השחורים, שירבבו ענפיהם הארוכים וניסו לחנקו; הכוכבים, דומה, אצו רצו לפניו והצביעו על הרשע; נדמה כי הדרך עצמה דהרה בעקבותיו. לקיאב, אל המקומות הקדושים טס המכשף הנואש.

 

ט"ו    🔗

בדד ישב במערתו הנזיר. נר דלק לפניו ועיניו לא משו מן הספר הקדוש. זה שנים רבות כלא את עצמו במערתו. מלוחות עץ התקין לו כבר ארון מתים אשר היה לו למשכב בלילות. סגר את ספרו הישיש ונשא תפילה בפיו… פתאם גח אליו איש זר ומוזר, מבעית ומאוים. השתאה הנזיר הקדוש ונרתע אחורה למראה האיש. והאיש רעד כעלה נידף, עיניו מפזילות מבטי פרא ומזרות ניצוצות אש זרה. חיל ופלצות אחזו את הנשמה למראה פניו פני האימים.

– אבי, שא תפילה! שא תפילה! – שיוע נואשות – התפלל לנשמתי האבודה – ויפל על פניו.

הצטלב הנזיר הקדוש, הוציא ספר, פתחו ומיד נרתע בזעוה והספר נפל מידו.

– לא! רב החטאים! אין לך כפרה! סור מפה! ברח! לא אוכל להתפלל למענך!

– לא? – זעק הרשע כמוכה שגעון.

– הביטה: אותיות הקודש מלאו דמים בספר. עוד לא קם בעולם חוטא כמוך.

– אבי! אתה צוחק לי?

– סור, רשע ארור! איני צוחק לך! אימה נופלת עלי. לא טוב היות האדם על ידך.

– לא, לא! אתה צוחק, אל תדבר… רואה אני איך נפשקו שפתיך: הנה מלבינים טורי שיניך, שיני הזיקנה!…

טרוף עועים הסתער המכשף על הנזיר הקדוש וירצחנו נפש.

דבר־מה נאנח קשה ופשטה האנחה בשדה וביער. מאחורי היער התרוממו זרועות כחושות, מצומקות ובאצבעות ידיהן צפרניים ארוכות; רטטו ונעלמו.

שוב לא חש המכשף לא אימה ולא פחד ולא רגש אחר. ערפילי דמדומים עילפוהו. באזניו רעשים, ראשו סואן כהלום יין וכל אשר לעיניו כמו עוטה קורי עכביש. קפץ על סוסו ורכב הישר אל קאניב. מגמת פניו דרך צ’רקאסי אל הטטרים בקרים, ואין הוא יודע על מה ולמה. יום ועוד יום רוכב הוא וקאניב איננה. הדרך אותה הדרך: לכאורה הגיעה שעתה של קאניב להיגלות. אך אין העין רואה אותה. קמרוני הכנסיות הבריקו במרחק. אבל לא קאניב לפניו כי אם שוּמסק. השתומם המכשף על אשר הגיע לארץ אחרת. הדהיר סוסו חזרה לקיאב וכעבור יום אחד נגלה כרך לעיניו. אך לא קיאב היתה הכרך אלא גאליץ‘. מרוחק גאליץ’ מקיאב יותר מאשר שוּמסק מרוחקת ממנו, קרוב הוא אל ההונגרים. אובד עצות הפך סוסו לאחור ושוב הרגיש כי בכיוון הפוך רוכב הוא. אף־על־פי־כן המשיך לרכב קדימה. מי גבר ויתאר מה התחולל בנפשו של המכשף. אם יביט בה איש ויראה את המתרחש בקרבה לא יתן תנומה לעיניו לעולם, וכל ימיו ימנע קולו מצחוק. לא זעם בה, לא פחד ולא מורת רוח. מה שם יותן למערכי לבו ואין שם להם בשפת אנוש? נשרף, נחרך, כלה באש המכשף על קרבו ועל קרביו. אדיר חפצו לרמוס בפרסות סוסו תבל ויושבי בה, להטביע בים השחור את כל הארץ והדרים עליה מקיאב ועד גאליץ'. אך לא מזעם, לא מחימה איוה לבצע זממו. הוא עצמו לא ידע על מה ולמה.

פתע זע ונרעד על סוסו: הרי הקרפאטים נגלו מקרוב לנגד עיניו. קריאַבן הרם והנישא חבש ענן אפור ככובע על קדקדו; והסוס דוהר עוד ומשוטט על פני הרים. בבת אחת ניטהרו העננים והפרש ניצב עליו במלוא יפעתו המבעיתה… בכל כוחו מנסה הוא לעצור, מותח את המתג… צהל הסוס צהלת פרע, זקף רעמתו וטס לקראת האביר. ומדמדם המכשף כי קפאון מוות השתרר בקרבו. כי זע הפרש הדומם ובן רגע פקח את עיניו; ראה את המכשף הדוהר לקראתו ופרץ בצחוק. כרעם השתפך צחוק פרא בהרים, הצטלצל בלבו של המכשף וזעזעהו עד מעמקים. ונדה לו כי פלאִי גיבור ורב־אייל חדר אל קרבו פנימה, מהלך בתוך תוכו והולם בפטישים על לבו ועל עורקיו… עד בעתה הדהד הצחוק בקרבו.

ביד אימים אחז הפרש את המכשף והגביהו באויר. כהרף עין מת המכשף ואחרי מותו פקח את עיניו, אך בר־מינן היה כבר וממראה בר־מינן מראהו. אין מראה נורא כמראהו, אין איש אשר ידמה לו לא בין החיים ולא בין אלה שקמו לתחיה. עיניו הקמות סובבו בחוריהן ותראינה מתים אשר יצאו מקבריהם מקיאב ועד גאליציה ומגאליציה ועד הקרפאטים, וכולם דומים לו כשתי טיפות מים.

חיורים, חיורים, אחד גבוה ממשנהו, אחד גרמי ממשנהו, עמדו כולם סביב הפרש אשר החזיק בידו את שלל הזועות. בפעם השניה נתן האביר בצחוק קולו והשליך את צידו אל התהום, וכל המתים צללו תהומה, החזיקו במכשף המת ונעצו בו את שיניהם. עוד אחד גבוה מכולם, מבעית מכולם רצה להתרומם מן הקרקע ולא יכול. נבצר ממנו לקום – עד כדי כך השריש באדמה, צמח וגדל בה והיה לענק; ולוא קם האיש מקברו היה הופך על פיהם גם את הקרפאטים, גם את שבעת הערים וגם את ארץ תוּגרמה. רק מעט מזעיר זע המת ותרעד הארץ מקצה עד קצה. הרבה בקתות התמוטטו והרבה אוכלוסים נספו ברעש.

יש אשר יבקע קול שריקה מן הקרפאטים כקול אלף טחנות המשקשקות באופניהם על פני המים. זה המתים מגרמים בר־מינן אחד בתהום אין תכלה אשר עין אדם לא ראתה קצה עד היום הזה. לא אחת קרה בעולם כי רעדה הארץ מקצה עד קצה. הסיבה היא – אומרים יודעי ספר – כי אי־שם בקרבת הים ישנו הר הפולט להבות אש מפיו ונהרי די־נור מתוכו יזרומו. אבל הזקנים יושבי הונגריה וארץ גאליציה מיטיבים לדעת מהם ואומרים הם כי אין זה אלא בר־מינן ענק־ענק, אשר השריש באדמה, צמח וגדל בה ובחפצו לקום מרעיד הוא את הארץ.

 

ט"ז    🔗

בגלוּחוֹב העיר התקבץ הקהל סביב זמר־נגן עיור. זה כשעה מאזין הוא לנגינתו על הבנדורה. איש מן המנגנים לא הפליא כמוהו לעשות בזמר ובשיר. בראשונה נסב שירו על ההטמנים מימים עברו, על סאגאידאצ’ני ועל חמלניצקי. לא כימינו אנו הימים ההם. עם הקוזאקים שמו הלך לפניו ויהי לתהילה ולתפארת; סוסיו רמסו את צריו ואיש לא ההין להתל בו. אף שירי שמחה וגיל שר הישיש, ועיניו תרו את העם כמו לו פיקח היה ולא עיור. כרחף זבוב ריחפו על המיתרים אצבעותיו עם לוחיות העצם הצמודות אליהן ונדמה היה כי מאליהם ניגנו המיתרים. ומסביבו המון עם רב. הזקנים ראשיהם מושפלים ועולי הימים עיניהם נשואות אל הישיש, ולא קמה בהם הרוח להוציא רחש קל מפיהם.

– הסכיתו – אמר הישיש – אשיר לכם שיר זמר על מעשה שהיה בימים קדמונים.

התלכד הקהל, צפף המעגל סביבו והעיור נשא קולו בשיר:

ויהי בימי סטיפן נסיך שבעת הערים, הוא סטיפן אשר מלך גם על הפולנים, היה היו שני קוזאקים: איבן ופטרו. רע דבק מאח היה איבן לפטרו ורע דבק מאח היה פטרו לאיבן. “הבה ונישבעה, איבן, כי כל אשר לנו חלק כחלק נחלק ביננו: אחד כי ישמח גם רעהו ישמח עמו. אחד כי תבוא עליו צרה. צרתו צרת רעהו תהיה. אחד כי ישלול שלל חלק כחלק יחלקו עם רעהו; אחד כי יפול בשבי ימכור רעהו את כל אשר לו ויפדנו משביו, וָלא גם הוא בשבי ילך”. ואכן, כל אשר השיגה ידם חילקו ביניהם שני הקוזאקים, גם הצאן והבקר אשר היה להם לשלל.

*

ויהי בימים ההם ויצא סטיפן המלך למלחמה על הטורקים. זה לו שלושה שבועות אשר הוא נלחם עמהם ועדיין קצרה ידו לגרשם מארצו. ולטורקים פחה עז נפש. הוא ועשרת בחוריו ידיהם רב להם לשסף גדוד שלם. יצא הקול מן המלך סטיפן לאמור: כי יימצא בקרבנו גיבור חיל עז נפש אשר יביא אלי את הפחה הזה, חי או מת, יהיה שכרו כשכר כל הצבא". אמר איבן אל פטרו אחיו: “הבה, אחי, נלכדה את הפחה”. ויסעו שני הקוזאקים – אחד השמאיל והשני הימין.

*

עוד פטרו בדרך והנה מוביל איבן בחבל את הפחה אל המלך עצמו. “בן חיל אתה” – אמר המלך ויצוה לתת לו שכרו כשכר כל צבאו; ויצוה לתת לו אדמות במקום אשר יבחר בו וצאן ובקר ככל אשר יאבה. ויהיו ביום אשר ניתן לאיבן שכרו מאת המלך בו ביום חילק איבן את כל אשר לו, חלק כחלק חילקו בינו ובין פטרו. לקח פטרו את מחצית השכר, אך נפשו נלאתה נשוא את הכבוד אשר נחל איבן מעם המלך ויחרוש בלבו מזימות און.

*

ויסעו שני האבירים אל הארץ אשר העניק להם המלך מאחורי הקרפאט. הושיב הקוזאק איבן את בנו על סוסו ויקשרנו אליו. ירדו דמדומי השקיעה והמה נוסעים עוד. נרדם הילד ויתנמנם גם איבן. אל תנום, קוזאק, במשעולי ההרים סכנה אורבת! אך סוס לו לקוזאק והסוס בעצמו את דרכו ימצא, לא יכשל ולא ימעד. קניון יש בהרים ועין אדם לא הגיעה עד תכליתו. כמרחק בין ארץ לשמים כן המרחק מפי הקניון ועד תחתיתו. ועל יד הקניון שביל – שניים יעברו בו ושלישי לא יוכל. בזהירות דר הסוס על פני השביל, והקוזאק הרדום על גבו. על ידו רכב פטרו, רועד בכל ופו ועוצר נשימתו משמחה. הפך ראשו ואת אחיו־רעו אל הקניון דחף. סוס ורוכביו – הקוזאק ובנו – נידרדרו אל הקניון.

*

נאחז הקוזאק בסיקוס, רק סוסו צלל תהומה. טיפס למעלה ובנו מאחורי כתפיו; הנה קרוב הוא אל שפת הקניון. נשא עיניו וראה כי שלח פטרו חניתו להדפו אחורה. אלהי אמת וצדק! טוב לי כי לא אשא עיני מראות את אחי שולח חניתו להדפני… אחי אהובי! דקרני בחניתך, אם גזרה היא מלפניו, אך אנא, קח נא את בני! הילד מה חטא כי תשית עליו מות אימים כזה? צחק פטרו, הדפו בחניתו וצללו כעופרת הקוזאק ובנו. לקח פטרו את כל טוב אחיו ויחי חיי פחה. אין עדרים כעדרי סוסיו וצאנו לא ייספר מרוב. וימת פטרו.

*

ויהי אחרי מות פטרו ויקרא אלהים את נשמות שני האחים, איבן ופטרו, לעמוד למשפט לפניו. ויאמר אלהים: גדול עוון האיש הזה מנשוא! לא אמהר לחרוץ משפטו. שית תשית עליו עונש כחפצך. זמן רב הגה איבן ברוחו ובנפשו תיכן את העונש. אחר אמר: גדול העוול אשר עשה לי האיש הזה. כיהודה איש קריות בגד באחיו וימנע ממני כי חוטר־אמת מגזעי ייצא ונצר תמים דרך משרשי יפרה. ואיש אשר בנים אין לו, שילשים וריבעים לעשות צדק ללכת בדרך האמת, כמוהו כזרע לחם אשר נזרע באדמה ויאבד עדי עד. נבוט לא ינבוט ולא נודע כי בא בקרב האדמה.

*

עשה, אלהים, שכל זרעו לא ידע אושר עלי אדמות. שהנצר האחרון מצאצאיו יהיה רשע ורב־חטאים אשר כמוהו לא היה לפניו בעולם ואחריו לא יהיה. ומכל מעשה זדון ורשע אשר יעשה ברוע מעלליו תרגז מנוחת אבותיו ואבות אבותיו. הרבה ירבה עצבונם וסבלם, יסורי שאול יהיו יסוריהם עד אשר קום יקומו מקבריהם מעצמת מכאוביהם. אך פטרו איש קריות קום לא יוכל ושבעתיים ירבו יסוריו ומכאוביו; עפר יאכל בשגעונו וגויתו תתעוות מתחת לאדמה.

*

וכאשר ימלאו ימי חטאתו של האיש ההוא הקימני, אלהים, מן הקניון ההוא בעודי רוכב על סוסי והעלני אל הנישא בהרים. והאיש בוא יבוא אלי ואני אשליכנו תהומה על העמוק בקניונים. וכל המתים, אבותיו ואבות אבותיו בכל מושבותיהם, עוט יעוטו עליו מכל קצוי ארץ לכסוס בשרו ולגרם עצמותיו על העינויים אשר העטה עליהם. לעולמי עד יכוססוהו ויגרמוהו, ונפשי תעלוז בקרבי למראה מכאוביו וסבלותיו. רק פטרו איש קריות לא יוכל לקום מן האדמה, לשוא יפרכס ויתפלל לעוט ולכסוס חלקו, כי לא יכסוס אלא את עצמו, ועצמותיו תגדלנה ותצמחנה מיום יום, וככל אשר תגדלנה עצמותיו כן ירבו סבלותיו ויעצמו מאד מאד. ומכל ייסוריו יעצם עצבונו: כי תאוות נקם מבלי יכולת לנקום זה גדול המכאובים בעולם ואין סבל גדול ממנו.

*

“נורא הוא העונש אשר תיכנת ברוחך, בן־אדם! – אמר אלהים – אך כדבריך כן יהיה וכן יקום. ואום גם אתה תרכב על סוסך לעולמי עולמים ולא תבוא אל מלכות השמים בעוד רוכב אתה עליו”. וכאשר דיבר כן היה. על כן עד היום הזה ניצב על הר הקרפאט אביר נפלא רכוב על סוסו ועיניו צופיות בתהום הקניון ורואות את המתים הכוססים בר־מינן. ועוד רואות עיניו כי המת אשר מתחת לאדמה ישכב, מרגע לרגע צומח וגדל, וכאשר יגדל כן ירבה סבלו. בעצמת מכאוביו מגרם הוא את עצמותיו ובאון זעוה מרעיד את כל הארץ".

*

כבר גמר העיור לשיר את שירו; כבר שבו אצבעותיו לפרוט על המיתרים. כבר זמר עליז מזמר הוא על נערי חמד המשובבים לב בתעלוליהם… אך קהל השומעים עוד לא התעשת. מזקן עד נער עומדים הם על עמדם, ראשיהם מושפלים וכל מעייניהם במעשה הנוראה אשר נעשה בימים קדמונים.