הָיֹה הָיְתָה נעֲרָה קְטַנָּה וְנֶחְמָדָה, וְהָיָה כָל־הָרֹאֶה אוֹתָהּ וַיֶּאֱהָבֶהָ. אַךְ מִכֻּלָּם אָהֲבָה אוֹתָהּ אִמָּהּ־זְקֶנְתָּהּ, וְלֹא יָדְעָה מַה־לָּתֵת עוֹד לַיַּלְדָּה מַתָּנוֹת עַל־הַמַּתָּנוֹת אֲשֶׁר נָתְנָה לָהּ, וַתִּתֵּן־לָהּ מִצְנֶפֶת אֲדֻמָּה עֲשׂוּיָה אֵטוּן מֶשִׁי, וַתְּהִי הַמִּצְנֶפֶת הָאֲדֻמָּה הַזֹּאת נָאוָה לִלְחָיֶיהָ מְאֹד, וַתַּחֲבֹשׁ אוֹתָהּ לְרֹאשָׁהּ כָּל־הַיּוֹם וְלֹא חָפְצָה עוֹד לַהֲסִירָהּ, עַל־כֵּן קָרְאוּ לָהּ שֵׁם − אַדְמוֹנִית. וַיְהִי הַיּוֹם וַתִּקְרָא לָהּ אִמָּהּ וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “קוּמִי אַדְמוֹנִית, הִנֵּה לָךְ פֹּה עֻגַּת דְּבַשׁ וּבַקְבֻּק יַיִן, צְאִי אֶל אִמֵּךָ זְקֶנְתֵּךְ וְהֵבֵאת אֵלֶיהָ אֶת אֵלֶּה; חֹלָה הִיא וְּרְפַת־כֹּחַ, וְהָיָה לָהּ זֶה לְמֵשִׁיב נָפֶשׁ. אַךְ מַהֲרִי וּלְכִי בְּטֶרֶם יֵחַם הַיּוֹם, וּבְצֵאתֵךְ הַחוּצָה וְהָלַכְתְּ לְאִטֵּךְ, אַל תָּרוּצִי וְאַל תִּטִּי מִן הַדֶּרֶךְ, פֶּן תִּכָּשְׁלִי וְשָׁבַרְתְּ אֶת הַבַּקְבֻּק וּלְאִמֵּךְ־זְקֶנְתֵּךְ לֹא תָבִיאִי דָבָר. וְכִי תָבֹאִי אֵלֶיהָ הַחַדְרָה אַל נָא תִשְׁכְּחִי לְבָרְכָהּ בַּשָּׁלוֹם וְאַל נָא תָתוּרִי אַחֲרֵי עֵינַיִךְ לְהַבִּיט שָׁם אֶל כָּל פִּנָּה וְאֶל כָּל זָוִית”.
וְאַדְמוֹנִית אָמְרָה: “בִּטְחִי בִי כִּי אֶעֱשֶׂה כָל־דָּבָר כַּמִּשְׁפָּט”. וַתִּתְקַע לָהּ אֶת כַּפָּהּ לְאוֹת אֱמֶת. וְהָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה הִתְגּוֹרְרָה בַיַעַר כְּמַהֲלַךְ חֲצִי שָׁעָה מִן הַכְּפָר. וַיְהִי כְּבֹא אַדְמוֹנִית הַיַּעֲרָה וַיִּפְגְּשֶׁנָּה הַזְּאֵב בַּדָּרֶךְ. וְאַדְמוֹנִית לֹא יָדְעָה מַה־זֶּה זְאֵב וְכִי חַיָּה רָעָה הִיא, וְלֹא יָרְאָה מִפָּנָיו.
תמונה 1
אָז יֹאמַר הַזְּאֵב: “שָׁלוֹם לָךְ, אַדְמוֹנִית”, וְאַדְמוֹנִית עָנְתָה: “הֱיֵה שָׁלוֹם, הַזְּאֵב”. "עַל מַה קִדַּמְתְּ
כָּכָה הַיַּעֲרָה אַדְמוֹנִית?" − “כִּי הוֹלֶכֶת אֲנִי אֶל אִמִּי זְקֶנְתִּי”. “וּמַה לָךְ פֹּה תַּחַת מִטְפַּחְתֵּךְ?” − ״עֻגַת דְּבַשׁ וּבַקְבֻּק יַיִן, כִּי אֶתְמוֹל אָפִינוּ, וְאֶת אֵלֶּה אֲנִי נֹשֵׂאת לְאִמִּי־זְקֶנְתִּי; אִשָּׁה חֹלָה הִיא וְּרְפַת־כֹּחַ וְסָעֲדָה בָהֶם אֶת לִבָּהּ". “וְאַיֵּה בֵּית אִמֵּךְ־זְקֶנְתֵּךְ, אַדְמוֹנִית?” וְאַדְמוֹנִית עָנְתָה: “עוֹד מַהֲלַךְ רֶבַע שָׁעָה עַד מַעֲבֵה הַיַּעַר, הִנֵּה שָׁם בֵּיתָהּ, כִּי יוֹשֶׁבֶת הִיא תַּחַת שָׁלֹשׁ הָאֵלוֹת הַגְּדוֹלוֹת אֲשֶׁר עִם גִּדְרוֹת הָאֱגוֹזִים, הֲלֹא יָדַעְתָּ אֵיפֹה הֵם”. וְהַזְּאֵב חָשַׁב בְּלִבּוֹ “אָכֵן נֵתַח טוֹב הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה וְהַצְּעִירָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר תִּטְעַם לְחִכִּי גַם מִן הַזְּקֵנָה, וְלָכֵן אֶעֱשֶׂה נָא בְעָרְמָה לְבַעֲבוּר לָכֹד אֶת שְׁתֵּיהֶן יַחְדָּו”. וַיֵּלֶךְ אַט רֶגַע אֶחָד עַל־יַד אַדְמוֹנִית, וְאַחַר־כֵּן אָמַר: “רְאִי, אַדְמוֹנִית מַה־יָפִים הַפְּרָחִים הַמְּצִיצִים פֹּה מִסָּבִיב וְאַתְּ טֶרֶם תִּרְאִי וְטֶרֶם תָּשִׂימִי לֵב! הֲגַם אֶת זִמְרַת־הַצִּפֳּרִים הַמְּתוּקָה לֹא תִשְׁמָעִי? הִנֵּה אַתְּ הוֹלֶכֶת לְדַרְכֵּךְ כְּנַעֲרָה הַהוֹלֶכֶת אֶל בֵּית־הַסֵּפֶר, וְהַיַּעַר נֶחְמָד כָּכָה מִסָּבִיב!”
וְאַדְמוֹנִית נָשְׂאָה אֶת עֵינֶיהָ וַתַּבֵּט כֹּה וָכֹה וַתֵּרֶא וְהִנֵּה קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מְפַזְּזוֹת בֵּין הָעֵצִים אָנֶה וָאָנָה וְהַפְּרָחִים מְצִיצִים מִסָּבִיב, כֻּלָּם יָפִים וְכֻלָּם נֶחְמָדִים, וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: “אֶקְטָף־נָא לִזְקֶנְתִּי פְּרָחִים אֲחָדִים וְאֶצְרֹר אוֹתָם בִּצְרוֹר, וְהָיָה לָהּ לְשִׂמְחָה גְדוֹלָה. הֵן קִדַּמְתִּי מְאֹד לָקוּם הַיּוֹם, וְעוֹד הַמּוֹעֵד רָב לָבוֹא לִזְקֶנְתִּי”. וַתֵּט מִן הַדֶּרֶךְ וַתַּרְחֵק לָבוֹא הַיַּעֲרָה וַתְּבַקֵּשׁ בֵּין הַפְּרָחִים, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תִּקְטֹף אֶת הָאֶחָד וְחָשְׁבָה בְּלִבָּהּ כִּי הַפֶּרַח הַקָּרוֹב יָפֶה מִמֶּנּוּ וּמִהֲרָה אֵלָיו, וְכָכָה הִרְחִיקָה מֵרֶגַע לְרֶגַע וַתַּעֲמֵק לָבוֹא הַיַּעֲרָה. בֵּין כֹּה וָכֹה וְהַזְּאֵב הָלַךְ דֶרֶךְ יְשָׁרָה וַיָּבֹא עַד בֵּית הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה וַיִּתְדַּפֵּק עַל הַדָּלֶת. “מִי שָׁם בַּחוּץ?” − “אַדְמוֹנִית אָנֹכִי וְעֻגַּת דְּבַשׁ וְיַיִן אָנֹכִי מְבִיאָה אֵלַיִךְ, קוּמִי, פִּתְחִי אֶת הַדָּלֶת”. וְהַזְּקֵנָה קָרְאָה מִבַּיִת: "רַק לַחֲצִי־נָא אֶת כַּף הַמַּנְעוּל, הִנֵּה רָפָה אָנֹכִי מִקוּם וְלֹא אוּכַל לִפְתֹּחַ לָךְ. וְהַזְּאֵב לָחַץ אֶת כַּף הַמַּנְעוּל וַתִּפָּתַח הַדֶּלֶת לִרְוָחָה, וַיְמַהֵר הַזְּאֵב, לֹא דִּבֶּר דָּבָר, וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה אֶל הַמִּטָּה אֲשֶׁר שָׁכְבָה עָלֶיהָ הַזְּקֵנָה וַיִּבְלָעֶנָּה. אַחַר־כֵּן לָבַשׁ אֶת בְּגָדֶיהָ וַיָּשֶּׂם עַל רֹאשׁוֹ אֶת צְנִיפָהּ וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתָהּ, וְאֶת מָסַךְ הַמִּטָּה הוֹרִיד מִלְּפָנָיו.
וְאַדְמוֹנִית שׁוֹטְטָה אָנֶה וָאָנָה לְבַקֵּשׁ פְּרָחִים בַּיַּעַר, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מָלֵא הַצְּרוֹר בְּיָדָהּ עַד בִּלְתִּי יְכֹלֶת עוֹד לָשֵׂאת, וַתִּזְכֹּר אֶת אִמָּהּ־זְקֶנְתָּהּ וַתְּמַהֵר וַתֵּלַךְ. הִיא בָאָה עַד הַבַּיִת, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֶיהָ כִּי הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, וְגַם בְּבֹאָה הַחַדְרָה וַיְהִי כָל־דָּבָר וְכָל־מַרְאֶה זָר וְנִפְלָא בְּעֵינֶיהָ מְאֹד, וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ: “הוֹי אֵלִי, מַה הָאֵימָה הַנּוֹפֶלֶת עָלַי הַיּוֹם פֹּה, וַאֲנִי תָּמִיד חָמַדְתִּי כָּכָה לַשֶּׁבֶת בְּבֵית אִמִּי־זְקֶנְתִּי!” אָז קָרְאָה: “שָׁלוֹם לְךָ, אִמִּי־זְקֶנְתִּי!” אַךְ אֵין עֹנֶה דָבָר. וַתִּגַּשׁ אֶל הַמִּטָּה וַתְּגַל אֶת הַמָּסָךְ וַתֵּרֶא וְהִנֵּה אִמָּהּ־זְקֶנְתָּהּ שׁוֹכֶבֶת לְעֵינֶיהָ וּצְעִיפָהּ חָבוּשׁ עָלֶיהָ עַד לִקְצוֹת פָּנֶיהָ וּמַרְאֶהָ זָר מְאֹד. “הוֹי זְקֶנְתִּי, לָמָּה גְדֹלוֹת כָּכָה אָזְנֶיךָ?” − ״לְבַעֲבוּר אוּכַל לִשְׁמֹעַ הֵיטֵב אֶת קוֹל צְעָדָיִךְ“. “הוֹי זְקֶנְתִּי, לָמָּה גְדֹלוֹת כָּכָה עֵינָיִךְ?” − “לְבַעֲבוּר אוּכַל לִרְאוֹתֵךְ הֵיטֵב בְּגִשְׁתֵּךְ”. “הוֹי זְקֶנְתִּי, לָמָּה גְדֹלוֹת כָּכָה יָדַיִךְ?” − לְבַעֲבוּר אוּכַל לְתָפְשֵׂךְ הֵיטֵב בָּהֵנָּה”. “אֲבָל זְקֶנְתִּי לָמָּה גָּדוֹל וְנוֹרָא כָּכָה פִּיךְ?” − “לְבַעֲבוּר אוּכַל לִבְלֹעַ אוֹתַךְ הֵיטֵב”. הַמִּלִּים עוֹדָן בְּפִי הַזְּאֵב, וְהוּא קָפַץ בְּפֶתַע פִתְאֹם מֵעַל הַמִּטָּה וַיִּבְלַע אֶת אַדְמוֹנִית הָאֻמְלָלָה.
מִקֵּץ רְגָעִים אֲחָדִים כַּאֲשֶׁר הֵשַךְ הַזְּאֵב אֶת תַּאֲוָתוֹ, וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכַּב עַל הַמִּטָּה, וַיֵּרָדֵם וַיִּישָׁן, וַיְהִי קוֹל־נַחֲרָתוֹ נוֹרָא מְאֹד. בָּרֶגַע הַהוּא וְהַצַּיָד עָבַר בַּחוּץ עַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: מָה־נוֹרָאָה נַחֲרַת הַזְּקֵנָה הַפַּעַם, אָסוּרָה־נָא וְאֶרְאֶה מֶה הָיָה לָהּ". וַיַּבֹא אֶל הַחֶדֶר פְּנִימָה, וַיְהִי בְּגִשְׁתּוֹ אַל הַמִּטָּה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַזְּאֵב שׁוֹכֵב עָלֶיהָ. אָז קָרָא: “הִנֵּה פֹה מְצָאתִיךָ, חוֹטֵא זָקֵן, וַאֲנִי זֶה בִקַּשְׁתִּיךָ יָמִים רַבִּים!” וַיֹּאמֶר לִפְגֹעַ בוֹ בִּקְנֵה־הָרֹבִים אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, אַךְ מַחֲשָׁבָה בָּאָה בְלִבּוֹ לֵאמֹר: “אוּלַי בָּלַע הַזְּאֵב אֶת הַזְּקֵנָה וַאֲנִי עוֹד אוּכַל לְהַצִּילָה”, עַל־כֵּן לֹא יָרָה בוֹ, כִּי־אִם לָקַח מִסְפָּרִים וַיָּחֶל לִגְזֹר בָּהֶם אֶת בֶּטֶן הַזְּאֵב הַיָּשֵׁן. הוּא כִמְעַט הֵחֵל, וְהַמִּצְנֶפֶת הָאֲדֻמָּה הִצְהִירָה פִתְאֹם לְנֶגֶד עֵינָיו, וְכַאֲשֶׁר הוֹסִיף לִגְזֹר עוֹד, וַתִּקְפֹּץ הַנַּעֲרָה וַתֵּצֵא שְׁלֵמָה כֻלָּהּ וַתִּקְרָא: “מַה גָּדוֹל פַּחְדִּי אֲשֶׁר פָּחַדְתִּי וּמַה נּוֹרָא הַחֹשֶׁךְ בְּבֶטֶן הַזְּאֵב!” אַחַר־כֵּן יָצְאָה גַּם הַזְּקֵנָה חַיָּה, וְלֹא יָכְלָה כִמְעַט לִשְׁאֹף רוּחַ. וְאַדְמוֹנִית מִהֲרָה וַתָּבֵא אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַתְּמַלֵּא בָהֶן אֶת בֶּטֶן הַזְּאֵב, וַיְהִי בַהֲקִיצוֹ וַיַּחְפֹּץ לִקְפֹּץ מִשָּׁם וּלְהִמָּלֵט, וְלֹא יָכוֹל, כִּי כָבְדוּ הָאֲבָנִים מְאֹד, וַיִּפֹּל מֵת אָרְצָה.
אָז הָיוּ שְׁלָשְׁתָּם שְׂמֵחִים; הַצַּיָּד הִפְשִׁיט אֶת הָעוֹר מֵעַל הַזְּאֵב וַיִּקָּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ, הַזְּקֵנָה אָכְלָה אֶת הָעֻגָּה וַתֵּשְׁתְּ אֶת הַיַּיִן, אֲשֶׁר הֵבִיאָה אַדְמוֹנִית, וַתָּשָׁב אֵלֶיהָ רוּחָהּ, וְאַדְמוֹנִית אָמְרָה אֶל לִבָּהּ: “כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אֶחְיֶה לֹא אָסוּר עוֹד מִן הַדֶּרֶךְ הַיַּעֲרָה, אֲשֶׁר צִוְּתָה אִמִּי לְבִלְתִּי סוּר מִמֶּנָּה”.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר מְסַפְּרִים לֵאמֹר: בְּאַחַד הַיָּמִים וְאַדְמוֹנִית הֵבִיאָה שֵׁנִית מַאֲפֵה־תַנּוּר לְאִמָּהּ־זְקֶנְתָּהּ, וַיִּפְגְּשֶׁנָּה בַדֶרֶךְ זְאֵב אַחֵר וַיֹּאמֶר לַהֲגוֹתָהּ1 מִן הַמְּסִלָּה. אַךְ אַדְמוֹנִית נִשְׁמְרָה לְנַפְשָׁהּ וַתְּמַהֵר וַתֵּלֶךְ לְדַרְכָּהּ, וּבְבֹאָהּ לִזְקֶנְתָּהּ וַתְּסַפֵּר כִּי פְגָשָׁהּ הַזְּאֵב וְכִי בֵרַךְ אוֹתָהּ בַּשָּׁלוֹם, וְרַק אֲשֶׁר מִתּוֹךְ עֵינָיו הִבִּיטָה רָעַת לִבּוֹ. “לוּלֵא פְּגָשַׁנִי עַל פְּנֵי הַמְּסִלָּה הַיֶשָׁרָה, כִּי עַתָּה אֲכָלָנִי”. “בֹּאִי”, אָמְרָה הַזְּקֵנָה, “נִסְגָּר־נָא אֶת הַדֶּלֶת, וְלֹא יָבֹא אֵלֵינוּ הַבַּיְתָה”. אָז הִתְדַּפֵּק הַזְּאֵב עַל הַדֶּלֶת וַיִּקְרָא: “פִּתְחִי־נָא, אֵם זְקֵנָה, אַדְמוֹנִית אָנֹכִי וּמַאֲפֵה־תַנּוּר הֵבֵאתִי לָךְ”. אַךְ שְׁתֵּיהֶן הֶחֱרִישׁוּ וְאֶת הַדֶּלֶת לֹא פָתָחוּ. וְהַזְּאֵב הִקִּיף אֶת הַבַּיִת פְּעָמִים אֲחָדוֹת וַיִּתְחָרֶשׁ2 כָּל הַיּוֹם, וְאַחַר־כֵּן קָפַץ וַיַּעַל עַל הַגַּג וַיֹּאמֶר לְחַכּוֹת עַד שׁוּב אַדְמוֹנִית בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה, וְאָז יֵלֵךְ אַחֲרֶיהָ חֶרֶשׁ וְיֹאכַל אוֹתָהּ בַּחֹשֶׁךְ. אוּלָם הַזְּקֵנָה הֵבִינָה אֶת אֲשֶׁר זָמַם3 וַתְּבַקֵּשׁ עֵצָה. וְלִפְנֵי הַבַּיִת עִם הַקִּיר חָבִית גְּדוֹלָה, וַתֹּאמֶר הַזְּקֵנָה אֶל הַנַּעֲרָה: "קְחִי אֶת הַדְּלִי, אַדְמוֹנִית, הִנֵּה בִשַּׁלְתִּי אֶתְמוֹל נַקְנִיקֵי בָשָּׂר, וְעַתָּה שַׁאֲבִי אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בִּשַּׁלְתִּי אוֹתָם בָּהֵמָּה וְשִׁפְכִי אוֹתָם אֶל הֶחָבִית, הָלֹךְ וְשָׁפֹךְ הָלֹךְ וְשָׁפֹךְ, עַד כִּי מָלְאָה הֶחָבִית הַגְּדוֹלָה וְהָרְחָבָה עַד לִשְׂפָתָהּ. וְרֵיחַ הַנַּקְנִיקִים עָלָה בְּאַף הַזְּאֵב, וַיָּרַח וַיַּבֵּט לָאָרֶץ, וְאַחֲרֵי־כֵּן הֶאֱרִיךְ צַוָּארוֹ הָלֹךְ וְהַאֲרֵךְ, וּפִתְאֹם וְלֹא יָכוֹל עוֹד לְהִתְחַזֵּק וַיִּשָּׁמֵט; כָּכָה נִשְׁמַט מִן הַגַּג וַיִּפֹּל אֶל תּוֹךְ הֶחָבִית וַיִּטְבַּע בָּהּ. וְאַדְמוֹנִית שָׁבָה הַבַּיְתָה שְׂמֵחָה וְטוֹבַת־לֵב וְלֹא אֻנָּה לָהּ כָּל רָע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.