חֲמוֹר הָיָה לְאִישׁ, וַיְהִי הַחֲמוֹר נֹשֵׂא אֶת הַשַּׂקִּים אֶל בֵּית הַטַּחֲנָה שָׁנָה עַל שָׁנָה וְלֹא נִלְאָה, וְרַק כִּכְלוֹת כֹּחוֹ לְעֵת זִקְנָה וְהוּא לֹא יָכוֹל עוֹד לָשֵׂאת, וַתִּרְפֶּה עֲבוֹדָתוֹ הָלֹךְ וְרָפֹה מִיּוֹם אֶל יוֹם. אָז חָשַׁב אֲדוֹן הַחֲמוֹר מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת עָלָיו, לְהַעֲבִיר אוֹתוֹ מִן הָאֵבוֹס. אוּלָם הַחֲמוֹר הֵבִין אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר נֶגֶד פָּנָיו וַיָּקָם וַיִּבְרַח, וְהוּא בַדֶּרֶךְ בֹּאֲכָה עִירָה אֶלְקוֹשׁ, וּבְלִבּוֹ אָמַר אָבֹא נָא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶהְיֶה שָׁם לִמְנַגֵּן בֵּין מְנַגְּנֵי הֵעִיר וַיְהִי בְלֶכְתּוֹ, וַיִּפְגַּע בְּכֶלֶב צַיָּד שׁוֹכֵב בַּדֶּרֶךְ, וְהוּא מִתְיַפֵּחַ כְּעָיֵף מִמְּרוּצָתוֹ. “לָמָה אַתָּה מִתְיַפֵּחַ, נַבָּח?” שְׁאָלוֹ הַחֲמוֹר. “אוֹי לִי”, עָנָה הַכֶּלֶב, "כִּי זָקַנְתִּי וְכִי הוֹלֵךְ אֲנִי וְדַל מִיּוֹם אֶל יוֹם וְגַם בְּיוֹם צַיִד לֹא יִשָּׂאוּנִי עוֹד רַגְלַי, עַל־כֵּן אָמַר אֲדוֹנִי לְהָרְגֵנִי, וַאֲנִי קִדַּמְתִּי וּבָרַחְתִּי. אַךְ בַּמָּה אֶמְצָא עַתָּה אֶת לַחְמִי?״. “הִנֵּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ”, עָנָהוּ הַחֲמוֹר: “רְאֵה הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָבוֹא אֶלְקוֹשָׁה לִהְיוֹת שָׁם לִמְנַגֵּן עִם מְנַגְּנֵי הָעִיר, קוּם וּבֹא עִמִּי, וְנִסְפַּחְתָּ שָׁם גַּם אַתָּה אֶל הַמַּקְהֵלָה. אָנֹכִי אֲנַגֵּן בְּכִנּוֹר וְאַתָּה תְנַצֵּחַ עַל הַתֻּפִּים”. וַיִּמְצָא הַדָּבָר חֵן בְּעֵינֵי הַכֶּלֶב וְיֵלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. הֵם הוֹלְכִים, וְהִנֵּה חָתוּל יוֹשֵׁב בַּדֶּרֶךְ וּפָנָיו זְעוּמִים כִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי גֶּשֶׁם. “מָה־זֶּה הָיָה לָךְ, מְלַקֵּק זָקֵן?” שְׁאָלוֹ הַחֲמוֹר. וְהֶחָתוּל עָנָה: “אֵיךְ אֶשְׂמַח וְהָרָעָה הִגִּיעָה עַד הַצַּוָּאר? כִּי זָקַנְתִּי וּבָאתִי בַּיָּמִים וְשִׁנַּי הֵחֵלּוּ קֵהוֹת, וַאֲנִי בָחַרְתִּי לָשֶׁבֶת עַל אֲחוֹרֵי הַתַּנּוּר מִרְדוֹף אַחֲרֵי עַכְבָּרִים, וַתָּקָם עָלַי גְּבִרְתִּי וַתֹּאמֶר לְהַטְבִּיעֵנִי בַּמָּיִם. אָכֵן נִמְלַטְתִּי מִיָּדָהּ בְּעוֹד מוֹעֵד וְנִצַּלְתִּי, אַךְ עַתָּה יְקָרָה עֵצָה מִפְּנִינִים: אָנָה אֶפְנֶה וָאָנָה אָבֹא?” “קוּם וּבֹא עִמָּנוּ עִירָה אֶלְקוֹשׁ, הֵן יוֹדֵעַ נַגֵּן אַתָּה, כִּי יָדַעְתִּי אֶת נְגִינָתְךָ בַלַּיְלָה, וְהָיִיתָ גַּם אַתָּה לִמְנַגֵּן עִם מְנַגְּנֵי הָעִיר”. וַתִּמְצָא הָעֵצָה חֵן בְּעֵינֵי הֶחָתוּל, וַיֵּלֶךְ עִמָּהֶם גַּם הוּא. וּשְׁלֹשֶׁת הַפְּלִיטִים עָבְרוּ עַל פֶּתַח הַשַּׁעַר אֲשֶׁר לְאַחַת הַחֲצֵרוֹת, וְהִנֵּה תַרְנְגֹל יוֹשֵׁב עַל גַּפֵּי הַשַּׁעַר וְקֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל. “מָה־לְּךָ כִּי תִּזְעַק כָּכָה?” שְׁאָלוֹ הַחֲמוֹר, “הֲלֹא תִבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלֶךָ!” וְהַתַּרְנְגֹל עָנָה: “כִּי מָחָר יוֹם־טוֹב, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי בְּדַבֵּר גְּבִרְתִּי עִם הַמְבַשֶּׁלֶת בְאָמְרָהּ לָהּ, אֲשֶׁר חָשְׁקָה נַפְשָׁהּ לֶאֱכֹל מָחָר מָרָק וְאוֹתִי תָשִׂים בַּפָּרוּר, וְלָכֶן שׂוּמָה עָלַי לָתֵת הַיּוֹם בָּעֶרֶב אֶת צַוָּארִי לַהוֹרְגִים. הִנֵּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב פֹּה וְצֹעֵק כָּל־עוֹד הַנְּשָׁמָה בְקִרְבִּי”. “רַב לָךְ, אַדְמוֹנִי”, עָנָה הַחֲמוֹר, “הֲלֹא טוֹב מִזֶּה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, כִּי הוֹלְכִים אֲנַחְנוּ אֶלְקוֹשָׁה וְנִבְחָר¹ מִמָּוֶת תִּמְצָא בְּכָל אֲשֶׁר תָּבֹא; הִנֵּה קוֹלְךָ עָרֵב, וְאִם נְנַגֵּן כֻּלָּנוּ וְהָיִינוּ לְנֵס”². וַיִּמְצָא הַדָּבָר חֵן בְּעֵינֵי הַתַּרְנְגֹל וַיֵּלְכוּ אַרְבַּעְתָּם יַחְדָּו.

וְאֶלְקוֹשׁ עִיר רְחוֹקָה, אֲשֶׁר לֹא יַשִׂיגוּהָ דֶּרֶךְ יוֹם, וַיְהִי בָעֶרֶב וַיָבֹאוּ עַד לְיַעַר וַיֹּאמְרוּ לָלוּן שָׁם. וַיִּשְׁכְּבוּ הַחֲמוֹר וְהַכֶּלֶב תַּחַת עֵץ גָּדוֹל, וְהֶחָתוּל וְהַתַּרְנְגֹל עָלוּ אֶל בֵּין הָעֲנָפִים. אַךְ הַתַּרְנְגֹל הִתְעוֹפֵף גַם מִשָּׁם וָמַעְלָה וַיָּבוֹא עַד הַצַּמֶּרֶת³ הָרָמָה, כִּי אָמַר: רַק שָׁם אָלִין לָבֶטַח. הוּא טֶרֶם יִישַׁן, וְעֵינָיו שׁוֹטְטוּ עוֹד הַפַּעַם עַל סְבִיבָיו לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת, וַיַּרְא וְהִנֵּה כִדְמוּת נִיצוֹץ־אֵשׁ מַזְהִיר אֵלָיו מֵרָחוֹק, וַיִּקְרָא אֶל חֲבֵרָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: “אֵין זֶה כִּי־אִם בַּיִת, כִּי כִדְמוּת נֵר אָנֹכִי רֹאֶה”. אָז יֹאמַר הַחֲמוֹר: “הָבוּ, אֵיפֹא, אַחַי, לְכוּ וְנֵלְכָה אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא, כִּי פֹה הַמָּלוֹן רָע”. וְהַכֶּלֶב עָנָה אַחֲרָיו גַּם הוּא, "כִּי לֹא תִגְעַל⁴ נַפְשׁוֹ בָּרֶגַע הַזֶּה עֶצֶם שְׁמֵנָה וּמְעַט בָּשָׂר עָלֶיהָ. וַיָּקוּמוּ כֻלָּם וַיֵּלְכוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִשָּׁם נִרְאָה הָאוֹר, וּבְלֶכְתָּם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה הָאוֹר הוֹלֵךְ וְגָדֵל, הוֹלֵךְ וְקָרֵב, עַד כִּי גָדַל מְאֹד, וּפִתְאֹם וְהִנֵּה הֵם עוֹמְדִים לִפְנֵי בֵית־שׁוֹדְדִים גָּדוֹל וְנֵרוֹת רַבִּים מְאִירִים אוֹתוֹ. וְהַחֲמוֹר נִגָּשׁ אֶל הַחַלּוֹן כִּי הוּא הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם, וַיַּבֵּט אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה. “מָה אַתָּה רֹאֶה הַצָּחוֹר?” שְׁאָלוֹ הַכֶּלֶב. “מָה אֲנִי רוֹאֶה?” עָנָה הַחֲמוֹר, “שֻׁלְחָן עָרוּךְ אֲנִי רֹאֶה עִם מַאֲכָל נִבְחָר וְעִם יַיִן רָב וְשׁוֹדְדִים יוֹשְׁבִים וּמֵיטִיבִים אֶת לִבָּם”. “מִי יִתֵּן וְהָיִינוּ אֲנַחְנוּ תַּחְתֵּיהֶם”, אָמַר הַתַּרְנְגֹל. וְהַחֲמוֹר עָנָה: “לוּ רַק הָיִינוּ בַבַּיִת פְּנִימָה!” וַיִּוָּעֲצוּ הַחַיּוֹת יַחְדָּו, לָדַעַת מַה לַעֲשׂוֹת לְמַעַן יוּכְלוּ לְהָנִיס אֶת הַשּׁוֹדְדִים מִן הַבַּיִת, וַיִּמְצְאוּ עֵצָה. אָז הִתְיַצֵּב הַחֲמוֹר בְּרַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת עַל־פְּנֵי הַחַלּוֹן, וְהַכֶּלֶב קָפַץ עַל עֹרֶף הַחֲמוֹר, וְהֶחָתוּל טִפֵּס עַל גַּב הַכֶּלֶב, וְהַתַּרְנְגֹל הִתְעוֹפֵף וַיֵּשֶׁב עַל רֹאשׁ הֶחָתוּל. אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִנָּתֵן אוֹת, וַיָּחֵלּוּ כֻלָּם פִּתְאֹם אֶת נְגִינָתָם יָחַד: הַחֲמוֹר נָעַר, הַכֶּלֶב נָבַח, הֶחָתוּל שָׁרַק, וְהַתַּרְנְגֹל קָרָא; וּפִתְאֹם הִשְׂתָּעֲרוּ כֻלָּם וַיִּתְפָּרְצוּ בְּעַד הַחַלּוֹן הַבַּיְתָה בְּפַעַם אַחַת, עַד כִּי נֻפְּצוּ הַזְּכוּכִיּוֹת אֲשֶׁר בַּחַלּוֹן לְקוֹלָם. וְהַשּׁוֹדְדִים הִתְחַלְחְלוּ מְאֹד, וַיֶחֶרְדוּ כֻלָּם מִמְּקוֹמָם בְּקוֹל צְעָקָה גְדוֹלָה, כִּי חָשְׁבוּ: רַק שֵׁדִים בָּאוּ הַבַּיְתָה פִתְאֹם, וַיִּירְאוּ יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיָּנוּסוּ כֻלָּם הַיָּעֲרָה. אָז יָשְׁבוּ אַרְבַּעַת הָאוֹרְחִים אֶל הַשֻּׁלְחָן, וְיֹאמְרוּ טוֹב לְיֶתֶר הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר הוֹתִירוּ לָהֶם הַשּׁוֹדְדִים אַחֲרֵי אָכְלָם, וְיֹאכְלוּ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אַחֲרֵי צוּם חֹדֶשׁ יָמִים.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל, וַיְכַבּוּ אֶת הַנֵּרוֹת וַיְבַקְשׁוּ לָהֶם מְקוֹמוֹת לָלוּן אִישׁ אִישׁ כְּפִי מִשְׁפָּטוֹ וּכְפִי דַרְכּוֹ. הַחֲמוֹר רָבַץ עַל־פְּנֵי הַדֹּמֶן, הַכֶּלֶב שָׁכַב אַחֲרֵי הַדֶּלֶת, הֶחָתוּל עָלָה עַל הַכִּירַיִם אֶל הָאֵפֶר הַחַם וְהַתַּרְנְגֹל יָשַׁב עַל הַבַּד אֲשֶׁר עִם הַתִּקְרָה וְכֻלָּם עֲיֵפִים מִן הַדֶּרֶךְ הָרְחוֹקָה וַיֵרָדְמוּ מַהֵר וַיִּישָׁנוּ. וַיְהִי בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, וְהַשּׁוֹדְדִים רָאוּ מֵרָחוֹק כִּי כֻבּוּ הַנֵּרוֹת בַּבַּיִת וְאֵין קוֹל וְאֵין קֶשֶׁב, וַיֹּאמֶר הָרֹאשׁ: “אָכֵן נִסְכַּלְנוּ מְאֹד הַפַּעַם כִּי בָרַחְנוּ בְּאֵין רוֹדֵף”, וַיְצַו אֶת אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו לָבוֹא אֶל הַבַּיִת לְרַגֵּל אוֹתוֹ. וְהָאִישׁ בָּא אֶל הַבַּיִת וַיַּרְא וְהִנֵּה אֵין מְצַפְצֵף וְאֵין נוֹדֵד כָּנָף, וַיָּסַר אַל הַמְבַשְׁלוֹת לְהַעֲלוֹת נֵר, וַיְהִי בִּרְאוֹתוֹ אֶת עֵינֵי הֶחָתוּל הַלֹּהֲטוֹת, וַיַּחְשֹׁב בְּלִבּוֹ כִּי גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת הֵן, וַיֵּט אֲלֵיהֶן עֵץ־גָּפְרִית לְהַעֲלוֹת בּוֹ אֵשׁ, אַךְ הֶחָתוּל לֹא נָתַן לְהַתֵּל בּוֹ, וַיִּקְפֹּץ אֶל פְּנֵי הָאִישׁ וַיְנַקֵּר אֶת עֵינָיו וַיִּפְגָּעֵהוּ, וְהָאִישׁ הִתְחַלְחַל מְאֹד וַיְמַהֵר אֶל הַדֶּלֶת אֲשֶׁר מֵאָחוֹר לְהִמָּלֵט, אַךְ הַכֶּלֶב הַשּׁוֹכֵב אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הִתְנַפֵּל עָלָיו וַיִּשָּׁכֵהוּ בְרַגְלוֹ, וְהָיָה בְּרוּצוֹ וְהוּא עוֹבֵר עַל הַדֹּמֶן דֶּרֶךְ הֶחָצֵר וַיָּקָם עָלָיו גַּם הַחֲמוֹר וְיִבְעַט בּוֹ בְּרַגְלוֹ וַיַּכֵּהוּ מַכָּה גְדוֹלָה וְנֶאֱמָנָה. וְהַתַּרְנְגֹל הֵקִיץ לְקוֹל הָרַעַשׁ, וַיִּתְעוֹרֵר וַיִּתְעוֹדֵד, וַיִּקְרָא פִתְאֹם מֵעַל הַתִּקְרָה: “קִיקִירִיקִי!” אָז רָץ הַשּׁוֹדֵד כְּכָל אֲשֶׁר יָכְלוּ רַגְלָיו לָשֵׂאת אוֹתוֹ וַיָּבֹא אֶל הָרֹאשׁ וַיֹּאמַר: “אַלְלַי לִי! הִנֵּה מְכַשֵּׁפָה רָעָה יוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת וְהִיא קָפְצָה אֶל פָּנַי וַתְּנַקֵּר אֶת עֵינַי בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הָאֲרֻכּוֹת וְאַחֲרֵי הַדֶּלֶת עוֹמֵד אִישׁ וּמַאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ וַיִּדְקְרֵנִי בְרַגְלִי, וּבֶחָצֵר שׁוֹכֶבֶת חַיָּה נוֹרָאָה וַתַּכֵּנִי בְּבוּל־עֵץ, וְעַל הַגַּג מִלְמַעְלָה יוֹשֵׁב הַשּׁוֹפֵט וְהוּא קָרָא: “הִגִּישׁוּ אֵלַי אֶת הַנָּבָל”! − וָאֶבְרַח עַל נַפְשִׁי”. לְמִן הַיּוֹם הַהוּא לֹא מָצְאוּ עוֹד הַשּׁוֹדְדִים אֶת לִבָּם לָבוֹא אֶל הַבַּיִת, אַךְ אַרְבַּעַת הַמְּנַגְּנִים חָמְדוּ אֶת הַבַּיִת מְאֹד מְאֹד וְלֹא חָפְצוּ עוֹד לְעָזְבוֹ עַד עוֹלָם. וָזֶה אֲשֶׁר סִפֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הִנֵּה פִיו עוֹדוֹ חָם.