ההתחלה    🔗

בחייו של כל ילד, וּביחוד – של ילד־משורר, מתרחשים כל יום מאורעות מפליאים, אם כי חוץ מן הילד עצמו אין איש מרגיש בהם. רק אחר כך, כשהוא נעשה גדול, הוא מספר אותם לנו בשיריו. השירים היותר טובים אינם בדויים מן הלב. שיר טוב אינו בעצם אלא ספור על מאורע שאירע פעם למשורר. מאורעות כאלה נחרתים בלב ביותר בימי הילדות לאין מספר. וכמה שיספר לנו המשורר על ימי ילדותו בשיריו, אינו מספיק.

הנער דוד שמעונוביץ גדל בבית אביו שבבוברויסק. אב טוב היה לו ואם טובה, שנפשו היתה קשורה בהם עד מאד, ואחים ואחיות רבים, גדולים וּקטנים ממנו. חבריה עליזה היתה זאת – אתם יכולים לצייר זאת לעצמכם. הילדים אהבו זה את זה, אם כי ודאי שהיו גם רבים זה בזה, ואיני בטוח אפילו שלא היו לפעמים ‘מרביצים’ קצת איש באחיו, כמנהג ילדים – אפילו כשהם טובים ואוהבים זה את זה. אבל ­– הבית כולו מלא רוח טובה. בית יהודי הוא. אור של תורה ואור של השכלה – שניהם מחממים את האויר כאן. הילד לומד הרבה תנ"ך ולומד הרבה גמרא, אבל הוא קורא גם את ‘אהבת ציון’ ואת ‘התועה בדרכי החיים’. ביחוד הוא להוּט אחרי שירים. שירים הוא אוהב יותר מכל. ואין פלא. הרי זה ילד־משורר, ואף שאינו כותב עוד שירים, הוא שומע כבר גם מתוך לבבו קולות וּצלילים עולים בחשאי…

ילדוּת ברוּכה. כשהילד חוזר מן החדר אל בית־אבא, במוחו מתרקמים מראות מן התנ"ל שלמד באותו יום. היום קרא סיפור נפלא על שמואל, חנה הביאה אותו אל הכהן עלי בשילה, וְכשהוא מהלך ברחוב הוא רואה את הנער ואת אמו, העולים בשמחה וְברגש לבית ה‘, שומע את קול ה’ הקורא בדממת הלילה לנער. האם לא ישמע כל ילד־משורר את הקול הזה, הקורא לו בדממת הלילה, והוא טרם ידע, כי זהו קול ה' הקורא לו?

כל פרק בתנ"ך, כל אגדה, כל ספר חדש שבא לידו ממלאים את לבבו הגיגים ודמיונות, והוא לא ידע נפשו. כשצר לו המקום בבית, הוא יוצא אל הגן שעל יד הבית להתבודד עם נפשו. נאה הגן בקיץ, כשהוא כולו ירוק ורענן ונותן ריח טוב, אבל הנער אוהב להתבודד בּו גם בּחורף כשהשלג הלבן פרוש בין אילן לאילן וטוהר ודממה בּו, עד אם ישמע הנער כל ניד קל ורחש קל ממרחקי ארץ. רגע אחד הוא מאמין, שהוא מהלך בּיער גדול ועמוק. האם לא צבי קטין מתהלך שם בין השיחים? כצבי קטן תועה בין השיחים הוא נראה גם בעיני עצמו. בּית אבא אמנם מלא חום ומלא אור, אבל את לב הנער מושכים יערות אפלים רחוקים, מדבריות רחבי־ידים – כל הפלאות הגדולים הרי מתרחשים שם, במרחק, במקום שהשלג הזך עוד לא נרמס ולא נתלכלך בּרגלי עוברים ושבים, והמרחב הלבן משתטח לאין קץ ולאין גבול.

עודנו ילד הוא אוהב להביע בחרוזים את רגשותיו ומחשבותיו, ושירים מעטים כבר זכה גם לפרסם בעתונים לילדים ואפילו בעתונים לגדולים. בּהם אחד – ‘שירת רסיסים’. שיר לאכר בּיהודה, המשקה בּרסיסי זעתו את שדה המולדת. ואף על פּי כן – לבו עוד מהסס. לא, אלה אינם עיר הדברים, שמרעישים את נפשו בהתהלכו לבדו בּגן או בּשעה שהוא רואה את הכוכבים בּלילה והנה הם מביטים ישר אל עיניו ואל נפשו, עד שהוא מאמין שהם אינם מכוונים את אורם אלא לו ותוך כדי אורם הם מספרים לו רזי־רזים.

אבל הנה נשאר הנער פעם לבדו בבית. היתה שעת השקיעה, והנער ראה את הצבעים הלוהטים של שמי החורף ככתב בהיר מאד וסתום מאד. בחדר בערה האח העליזה ומנגהה הזהיבו ציורי־הכפור על זגוגיות החלונות, כאשר לא הזהיבו עוד עד כה מעולם. ואין זאת כי אם היתה זאת שעת־פלאים, כי בּשעה זו ראה הנער לא רק את שלהבת האח המבוערת ואת ציורי־הכפור שעל זגוגיות החלונות – כל מרחקי העולם נתגלה בּשעה זו לפניו מסופם ועד סופם. והנה מרחב להם ואור פלא, אור־רזים, וירא הנער ויתבונן ויהי העולם בעיניו ‘כקסם אגדה מאד קדמוניה’…

את מה שעיניו ראו ומה שלבו הרגיש הביע אחר כך בּשירו ‘בּין השמשות’. וכיון שהשעה היתה שעת רצון, הצליח להביע את אשר רחש לבו. וידוע תדעו – דבר כזה אינו מצליח לעשות גם משורר אלא בּשעת רצון. כי זהו תמיד הדבר הקשה בּיותר – להביע רק מה שירחש הלב.

שיר זה נטע בּטחון בּלב הצעיר, כי הפּעם הצליח. וכיון שלבו לא היה מהסס עוד, עמד ושלח את השיר לביאליק עצמו, זה ששירו ‘בּשדה’ הרעיש את לבבו פעם עד היסוד ומאז ראה בו את רבּו הגדול בּיצירה. לבו אמר לו, כי שיר זה יכשר בּעיני ביאַליק. והלב לא רמה אותו. בּיאַליק שמח על השיר ומסר אותו לא. לודוויפול, שגם הוא שמח עליו מאד ונתן לו מקום ב’לוח אחיאסף'.

יום זה, שנכתב השיר ‘בּין השמשות’, היה יום גדול למשורר. גם זה היה חשוב, שבּיאליק הכיר בּו ושהשיר נתפרסם ב’לוח אחיאסף', שהיה אז המאסף הספרותי היותר מצוין. אבל היה חשוב עוד יותר, שבשיר זה אנו מוצאים כבר את שמעונוביץ, את צבע סגנונו, את צבע עולמו המיוחד.

כזו היתה ההתחלה.

 

על הליריקן    🔗

קָרִים כּוֹכְבֵי־הַחֹרֶף,

כּוֹכְבֵי נַפְשִׁי מַה חַמִּים…

רוֹכֵב אֹפֶל עַל לֹבֶן

בַּמֶרְחָבִים הַנְּשַׁמִּים.

גלויי אדם ראשונים אינם לעולם דברים שבמקרה. כמעט תמיד מרומז בהם משהו מן הדמוּת. אוּלי דוקא משום שהנפש עדיין סתוּצה לעצמה, והאור נופל עוד שלא מדעת. ביצירה ראשונה יש כמעט תמיד משום הצהרה – לצד זה אני פונה, וכך נראה לי העולם.

בשירו הראשון של שמעונוביץ קשוּרים אילו זכרונות מן הימים הראשונים, שעשיתי בוורשה. זוכר אני, שיום אחד סיפר לי לוּדויפול, שנמסרה לו אז עריכת ‘לוח אחיאסף’ לשנת תרע"ה, שקיבל שיר מצוין מאת משורר מתחיל, נער מבוברויסק. היה זה השיר ‘בין השמשות’, כמעט שירו הראשון של שמעונוביץ. את השיר קראתי, כמדומה, בעודו בכתובים, והיה טוב גם בעיני. זה לא היה אולי שיר מצוין, אבל היה שיר של מתחיל, שהוא עתיד להיות משורר מצוּין. שיר רומנטי. טבעי היה שיותר משהיו בו צבעים, היה בו צמאון לצבעים – כליון־נפש למראות אין־שם, לנוף אין־שם, ששמה ננהה הלב, בעוד לא מצא את עולמו. בשבתו אל האח המבוערת, כלה העלם לזיו שלגים רחוקים, למדבריות עוטי־פלאים – ל’אורות רזים' אלה, שקראו לו מתוך שלהבת הערב החרפי. על החרוזים חופפה דממה וחופפה בדידוּת. היה ברוּר, שהעולם הקרוב אינו עולמו – שמשהו רחוק מאד ופלאי מאד לא יחדל מרמוז לו כל הימים. עולם של מדבר וים ויער, מחבוא־אלהים, שבהם יבוא האדם להסתתר מפני הקטנים. שירת נוער מובהקה.

צמאון זה לפלאי שבטבע, לחביון הנוף מחיה את שירי שמעונוביץ מן התקופה ההיא. לא היה זה הפחד הראשון מפני המציאות בלבד, כי אם גם הערגון למשהו נעלם יותר, טהור יותר. ערגון לחג, שיפיג בבת אחת את הפרוזה, שיוציא אותנו מן האפרוריות של ההויה. לא זה נחתם בשיר ונחתם בלב, שהיער והשמש והרוח ‘קראו לו לקרב ולדרור’ – בזה היה מעט מן המליצה של הזמן; כי אם זה ‘הפרח הפלאי’, המסתתר בצל, זה ‘הארז הערירי’ – כל הישימון הדוהר ומתרונן מיאוש וגיל נסתר. משהו צפוני היה תמיד בדמו – ערב עור וצל, שאין להבדיל ביניהם; מין חדוה שהקציפה והחוירה מתוך גביעי הנעוּרים האפלים.

כולנו ינקנו בנערוּתנו מן השירה הרוסית, אבל תמה אני, אם יש עוד אחד ביניהו, שהיה מעורה בה כמוהו. כל שירתו מן הימים ההם היה קול קורא מן הערפל, מין יללת ערבה ממושכה, – זה שמצא לו את ביטויו הראשון ביחוד ב’ליל בציר'. קול הסתיו כאן המה כמים אפלים, קרא בכליון־נפש מתרונן לנדודים גואלים, שיעקרו בבת אחת מתוך השממון שבכמישה:

יִתְיַפַּח הַדַּרְדַּר הַכָּמוֹשׁ מִתַּחַת חַלּוֹנִי,

מִתְלַבְּטָהּ הַגָּדֵר הַדְּחוּיָה שֶׁל גַּנִּי הַנָּטוּשׁ.

חֹם נָעִים בַּחֶדֶר, אַךְ לִבִּי לֹא יֵדַע מָנוֹחַ.

וּלְאָן עַתָּה אֵתַע? וּלְאָן עַתָּה אָטוּשׁ?

בְּלֵילוֹת הָאָסִיף הַשְּׁחוֹרִים, בַּלֵילוֹת הַמְּרוּדִים,

כְּבָר שֵׁנִית מִתְעוֹרֵר בִּי שִׁגָּעוֹן הַנְּדוּדִים.

אל המוטיב הזה חזר אחר כך כשנתבּגר יותר. יש מוטיבים, שהם מלוים את המשורר כל חייו, וכל פעם הוא מבקש לו ביטוי הוגן יותר לנגינת דמו המתעוררת. אבל גם כאן היה כבר שמעונוביץ האמתי. זה ‘שגעון הנדודים’ בּישׂר כבר אז, שהמשורר לא יקפא בפנתו הצפונית העגומה – כי יום אחד ירעיש את ‘גנו הנטוּש’ הרוח אשר ממרחק יבוא. בכל שירתו קולחת כמיהה נסתרת לנוף מופלא זה, שאינו דומה אל העולם המדולל אשר השם בימים הראשונים את לבו. זה היה הטוב שבשממון צפוני זה שקדמהו, שהכשירהו אל הקסם הדרומי – המשורר ישב בקצה העולם וידע שמקומו לא כאן; שידע לקבל את צער העולם, אבל לא את דלדוּל העולם.

זהו מה שידע לבטא גם אז, אם כי הכוחות לא היו עוד כולם מספיקים לתוכן הנעלה, שבאחד משיריו החשובים של אותה תקופה, שהיה מוקדש לי. ח. ב. – ב’הקוף'; שיר שמתוכו קרן אור הצער עם עלבון העולם, שאין מפלט ממנו. בשיר זה היה כבר משהו מבּגרוּת ראשונה – מן ההכרה, ששם ‘במרחק הדומם’, מולדת כולנו, אבל בהפגשנו כאן, משתפים אותנו אותם ‘הגעגועים הגדולים’ ואותו הצער, וזהו המפלט היחידי לכולנו…

כל זה היה עוד, כאמור, עני בצבעים, ופעמים נראה גם מליצי מעט, אבל נתן צלצול נאמן של שירה. צלצול ראשון. הקולות היו נבוכים. אחד בודד ועזוב ילל שם ביחידוּת, ספר על חרפת ימיו, ועם העצב שהכביד עליו, ערג הדם לו, דבק בו – לא ברח ממנוּ. עוד בשיריו הראשונים ניכר המשורר החותר בכל האמצעים שבידו אל חופיו, וזה היה כוחו גם אָז – שגם מפרשיו הקלים, היו תמיד מתוחים ברוּח.

*

לאחר שירו הראשון, קדמתי את שמעונוביץ באחת מרשימותי, שנתפרסמה אז ב’הצופה', בדברים מעודדים. אחר־כך, כנהוּג – באה אכזבה קטנה. נראה לי אז, שיש כאן איזו אי־התאמה בין האיכוּת של התוכן ובין זה של הביטוי. זהו מה שהיה פוגע בי לפעמים, והייתי מוכרח להתגבר על עצמי, כדי לראות, שהתאמה ישנה, – בכל מקום שנוצרה שירה, שם נוצר גם הביטוי ההוגן לה. את זאת השגתי ביחוד אחר־כך, כשראיתי את שמעונוביץ המבוגר, המוצא לו את אמצעיו המיוחדים – את זה שהתרונן מתוך מלאות שבלב, גם בשעה שנראה היה קרוב לי תמיד. גם לפי רמזי־יצירה מעטים אָדם מכיר את המשותף לו בראיית הדברים. הוא היה קרוב לי בתפיסת־הנוף – בהתרוננוּת זו של היגון, המטיל חריפוּת מיוחדת בהרגשת העולם. בחתימת עקבותיו הנבוכות הכרתי את הצבי המשוטט בערפלי יער, נרדף מעצמו ונמשך אל עצמו. הרגש הרגשתי, כי הוא רואה עדיין את העולם ‘בעד החרכים’ וכי עליו להעקר ממקומו ומסביבתו, כדי למצוא את נוף חייו ויצירתו.

וידעתי, כי יום אחד נמצא גם זה את זה.

*

מה שהיה יקר לי בשמעונוביץ, היו אותם הכוחות הכמוסים שהיו נרדמים בקרבו וצפו למגע־פלאים אחד, כי יתעוררו כולם. אהבתי מאז את הנזירים המדומים האלה, המתרחקים לירכתי העולם, בעוד שדמם הומה במסתרים לעושר ההויה. בחורף של שנת תרס"ט, פרסם כמה שירים, שמתוכם עלתה רננת הבודד, והנה היא אחרת. ראיתי והנה המחיצה שבינו ובין עולמו נופלת, וידו שלוּחה אל האוצר שכבר הבהיק בעינו העליזה. אותם השירים – ‘בנפול השלג’, ‘צהרים’, ‘לפני עלות השחר’, היו כבר שקויים שפע ראשון, אושר של בדידוּת וּבטחון, שהעולם עומד לקראת יום חדש –

הַכֹּל מְחַכָּה לִנְצוּרוֹת,

הַכֹּל מְצַפֶּה לִגְאֻלָּה

זוכר אני, שביאליק שיבח באזני את קבוצת השירים האלה, – את דהירת השלג בחלל העולם המתעורר, וביחוד את השיר ‘לפני עלות השחר’ (התפעל בעיקר מן הציוּר של העטלף, ‘הנאחז בענף בכנפיו ותלוי בלי ניד כמתעלף’..). לי היה יקר הגלוי־המסתורי, זאת הרגשת האושר בהיותר האדם עם נפש העולם לבדו, ואין זר ביניהם – רגע שכל הדומם מתמלא נשמת חיים כמהה:

וּפִתְאֹם וָאֶרְאֶה הַקַּוִּים הַזַּכִּים

כָּאוֹרְחִים שֶׁבָּאוּ מִכַּנְפוֹת מֶרְחַקִּים,

וַיִרְאוּ הַבַּיִת פָּתוּחַ וָטוֹב,

וְסָרוּ לַחֲסוֹת בּוֹ כִּי קָצוּ בָּרְחוֹב.

זה היה כבר מגע־ידידות הראשון בעולם, שעה שנופל המסך, והאדם רואה את עושר ההויה המצוי בכל, אם גם יבוּז עוד לשלוח ידו בו… יחד עם אותו רגש הבדידוּת, שהיה בו אחד מששים של הנירוונה, פרפרו מקרוב שרידי החיים פרפור ענוג וחי; והיה כאילו ‘נמוגו החיים’ לא מרפיון, כי אם מהתעדן וּמרוֹך – מאותה המתיקוּת של ערב חג, של צמיחה נעלמה, שתתן את אותותיה בקרוב.

אותה תסיסת הגידוּל האטי, – אפשר לעקוב אותה בשירים שלפני העליה לארץ ישראל. אותה כמיהה לנצח, אל אשר מעבר לדברים, ההומה מתוך השירים האלה, לא התרחקוּת מן החיים בה, כפי שמדמים הרואים מבחוץ, כי אם דוקא הלהט שבצפיה, אותה התכשרוּת אל הקפיצה העזה, לכשתגיע שעתה.

*

והשעה לא איחרה לבוא.

זוכר אני את יום בואו אלי לאודיסה, עם נסיעתו הראשונה לארץ ישראל, באביב תרס“ט. היתה אז שעת מבוכה גדולה בחיי הפרטיים. שבתי מוילנא, ‘מנוף הצפון’, כמי ששב משדה־מלחמה, לאחר שנחל תבוסה גדולה ועם זה יש לו הרגש, שהיטיב היטיבה עמו ההשגחה בהנחילה לו תבוסה זו… הלכתי לאודיסה לפי הזמנת ביאליק ורבינצקי (צ.ל. רבניצקי?) אך בבואי שמה, לא מצאתי עוד את שניהם, – שניהם היו כבר בארץ־ישראל. לוינסקי, שהיה תקוע תמיד בתרפ”ט ענינים שונים, פטרני בחפץ־לב עד אחר הפסח מכל עבודה ב’מוריה‘, ואני השתרכתי ימים שלמים בתחומי־ה’פונטן’ מתוך איזה רגש הקלה סתום, שכאן, בנאות־ים מלבינים אלה אתקע את אוהל נדודי לקיץ שלם – שכאן אמצא גם את נוף נפשי. וכשבא שמעונוביץ אלי, ראיתי אף אותו באור־ידידוּת זה. הוא הפיג את בדידוּתי. האויר נמלא חמימוּת רע.

בבוקר אביב אחד נכנס בחור זה מבוברויסק – עלם לא־גבוה, צנוּע, רזה, בעל מבט ישר, עז, גלוּי. כמו תמיד – לא אותה הדמוּת, ששיערנו לעצמנו לפי הצירופים הסתומים של השירים, המכתבים וכו'; אבל לאחר רגעים מעטים, איננו מציירים כבר לעצמנו, שיכול להיות אחר. השיחה היתה לבבית, כאילו שבנוּ ומצאנו זה את זה לאחר הפסקה. הודר היה אז כולו, או רובו, ‘מעור אחד’, והיה ברור לי מאליו, כי בעליה זו למולדת, שמעונוביץ נמלט מהמוּעקה והשממון, שנתהווּ בשנים שלאחר המהפכה. ברכתיו לעליה זו, שהיתה אז לאחד משלנו מעשה־נס ממש – זכיה גדולה וּמיוּחדת ליחידים וּמעטים. ודאי שקנאתי בו, שזכה לדבר, שלפי מצבי המיוחד, נבצר ממני גם לחלום עליו בימים ההם. הרגשתי שלא מדעת שהמגע הממשי עם המולדת, עשוי להבריא, לחדש את הדם, לרפא בבת אחת את כל ההרס. וכך אמנם השפיעה, אם כי היה גם מי שנצרב ממגעה…

עם פגישה קצרה זו נקבעה דמותו של שמעונוביץ בלבי. הוא עוד היה בכ"ד שנותיו דומה לעלם רך, כולו מלא אהבת־רעים ודרישת־טוב ואותו נקיון, שהיה תמיד בדמו ושהאצילו עליו בלי ספק, רוחות השחרור שהיו מנשבות אז ברוסיה – הספרות הרוסית הטובה בכלל. דרך פוּשקין, וּבעיקר דרך לרמוֹנטוב, ספג מן הרוּח הרומנטית של ביירון – משהו טראגי בצירוף איזה רוֹך שבנוער ואיזו אמונה במציאוּתם של ‘מרחקים מוּפלאים’ בארצות־השמש שבמזרח, ששם ינוה האושר. דוקא מועקה צפונית זו פינתה, כאמור, מקום בלבו לנוף המולדת, לשמשה, לדממתה החולמת. אכן, זה היה הנוף, שאליו נכסף, שלו ניבאו כל חלומות הילדוּת הטובים.

*

האור לא בא לפתע. המשורר ירא את ‘היין המתעה’, את ‘השמש המשקר’. הנזירוּת עוד משכה ימים רבים, משכה הדממה הגדולה. הוא צמא אל חמדת העולם כצמאו אל חדלונו. שתי רשוּיות שלטוּ בו, והוא נשמע לשתיהן. אכן, טפין־טפין בא האושר בנפשו ובשירתו, – ויום אחד הקיץ במלוא נפשו ועיניו אוֹרוּ.

זוכר אני את הרושם המחיה של ספרו הקטן ‘ישימון’, מחזור של שירי־מסע לארץ ישראל, שנכתב זמן־מה לאחר שוּבו ממנה. מעניין כאן גם שם הספר. הספר היה מלא התעוררות של אושר, והיה שקוי כולו רננה של ים ושמש. אבל הישימון, זה משכן הבדידוּת, המקלט לשירה ולתפילה, היה הצבע הנאמן – בו בטח הלב יותר. רק בו לא היתה סכנת רמיה… ברגש מהסס זה קרב שמעונוביץ צעד־צעד אל חופיו העליזים.

זאת היתמוּת הצפונית, שנמסכה עוד לתוך שפעת המזרח, היתה מלוה עוד ימים רבים את המשורר. ואולי היא שהעמיקה את החדוה, שנכבשה לבסוף, בתת לו המולדת את הבטחון, שלא יחזור העולם לתוהו. משיר לשיר הולך ומבהיר שטח־מה בעולם, – הולך ומבהיר שטח־מה גם בלב. זאת ההליכה לקראת הבוקר המפציע היתה מלאה גם אבל אתמול, גם תרועת המחר הראשונה. עם כל צעד נמסו ערפלי־הלויה מאחוריו:

מִתְּהוֹמוֹת סֵתֶר הִשְׁתַּפְּכָה עֶדְנָה

הַבֹּקֶר קָרָא לְחַג עֲלוּמִים

וַיַּז לִלְבָבִי גַּל אוֹנִים רַנִּים;

וּכְבָר אָנֹכִי לֹא נוֹדֵד עוֹלָם,

רַק גִּבּוֹר נַעֲרָץ הַשָּׁב לְאַרְצוֹ

בְּזֵר נִצָּחוֹן מִקֶּרֶב אֵיתָנִים.

הָאִיִּים עָדּוּ עֲדִי זְמָרַגְדִים

וּבְרוּכֵי זֹהַר אֶת פָּנַי קִדְּמוּ

בִּשְׂחוֹק נְהָרָה וְרֵיחוֹת בַּשָּׁמַיִם;

וּתְמָרִים טוֹבְלִים בִּתְכֵלֶת שַׁחֲרִית

מֵחוֹפֵי זָהָב אֶת שׁוּבִי בֵּרְכוּ

לְחֵיק מוֹלֶדֶת מִקְּרָב הַדָּמִים.

לא הכל כאן מלא תרועת לב זו. אך עם קריאת הספר הקטן הזה הורגש פרפור הפדוּת של נשמה שבוּיה, שיצאה לחפשי. הורגש, שהמשורר יצא גם מתוך מחנק יצירה – שאפילו היגון אשר ישוב ויפקדהוּ יום אחד, יהיה אחר, – פורה יותר ועמוס יקרות יותר, לאחר שהבהיקה תפארת האדמה בעיניו.

והבגרוּת באה באָמנה עם יגון חדש זה. בשירו ‘על נהר כבר’, שנתפרסם בערב המלחמה הגדולה במאסף ‘נתיבות’, התלכדו התחוּמים, ‘ערבוב ניסן ואדר’. שוּב קפאו הגלים שזה עתה הרנינו את העולם וימלאוּהוּ תרוּעה, והבשורה הגדולה עטה תחת אור הלבנה המאובנה כ’שחף מת'. ברמזי קוים מופלאים חופף שוב אות החרדה על העולם, שרעד בעצם לבלובו:

וְנָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ,

וְשׂוֹכָה דַּקָּה, רוֹעֲדָהּ נִפְעָמָה,

בִּדְאָגָה לִפְטוּרֶיהָ זֶה רַק פֻּתְּחוּ,

הִתְדַּפְּקָה עַל הָאֶשְׁנָב, בִּקְּשָׁה רַחֲמִים

בְּרֶטֶט שֶׁל מַבְכִּירָה,

אַךְ נָשְׁבָה רוּחַ קָרָה מִתְנַכֵּרָהּ…

בשירת־אדר זו נעשה המשורר קרוב אל הדור, כי ראה אל לבבו. בשירת דמדוּמים סמלית זו פרפרה פדוּת וּפרפר אות הכליון, ששניהם כאחד נתלו על שמינוּ. בעצם הפריחה האביבית נשבה ‘רוּח קרה, מתנכרה’ זו. ולאור הערב ‘השותק והקר’ נראתה הגולה המתהלכת על נהר כבר ‘בלי סוף’. בבת אחת שב וכבד לב העולם, וּבעצם ידיו כבה המשורר את פנסי־החג האדומים שזה עתה העלה את נרם על פני התהום.

שירת האדמה שלבלבה מתוך האידיליות, היא בלי ספק המתנה היקרה ביותר שנתן המשורר לדורו ולדורות הבאים. אבל מעבר לשטחי אדמה ירוקים הצהיב תמיד נוף אחר, נוף המדבר שזכרו לא נמחה מלבבו לעולם – נוף שהחריד את נפשו וקסם לנפשו כגני האדמה המלבלבת. בהיותו יושב בבית הבדולח ‘וּמיטיב את לבו עם נערותיו השבויות’, ידע תמיד, כי אורבה לו אש צהרי המדבר – כי מאחורי כתלי הבדולח, מצפה לו ‘אש לבנה’ זו, שאין מפלט ממנה, זה היה ‘הפרח הפלאי’, פרח המדבר, שפרח בלבו ובשירו כפרוח האדמה הנושבת.

ככה הביאה הבגרוּת יחד עם האידיליה, שהיתה משען חייו הנאמן, גם שירי־סמל יקרים אלה, שמתוכם הבהיק משהו שהיה לא פחות נאמן – משהו שבו עלה המשורר עד מאד במצאו את ניב שירתו הכמוּס ביותר. כאלה היו השירים ‘על נהר כבר’, ‘חורב’, ‘ויהי אני יושב בבית הבדולח’, – שירים שהבקיעו את לב העולם, צירופי אור וצל ‘שקוּפים־אטוּמים’ – תהום שהאפילה והרנינה. אכן, זה היה כבר שמעונוביץ הליריקן במלוא בגרוּתו!

 

משהו על האידיליה של שמעוני    🔗

האידיליה שירתנו (וגם בפרוזה שלנו) היתה הופעה גדולה – הופעה אורגנית, מחוייבת התקופה. לא הכּל כתבו אידיליות בהכס־מטרים. לצורתה הקלסית לא הגיעה אלא בשעה שקסם לה פייטן־אפיקן גדול כטשרניחובסקי. אבל את יסודותיה, צירופי־סגנונה, נמצא עוד בשירת מנדלי, שלום־עליהם, ש. בן ציון, – שלא לדבר על האידיליה של משוררי ההשכלה, מרמח“ל ועד מאפו ואפילו יל”ג, שהיתה אחרת ושיותר משקיבלו אותה מגסנר וגיטה באו אליה ישר מן התנ"ך. באידיליה זו נתבטא הצמאון אל הקיים, אל המשורש, אל מה שכוח לו להאחז בקרקע. בכוונה העדיפו כאן את המצוי. במצוי ראו את היציב, הנצחי, מה שאינו מתמוטט. הגיבור הוא היוצא מן הכלל: הוא המרעיש בכוחו, בתפארתו את אשיות העולם. וכאן חפצו דוקא בכלל. חפצו במבצרי החיים. גם באידיליה יד ושם לנבחרים, לאנשי־מופת; אבל גבורתם של אלה היא פנימית יותר, נסתרת יותר. באידיליה החדשה נתבטאה הריאקציה נגד התפארת החיצונית, נגד הרומנטי המזוייף, – נגד המוצג לראווה. בזה יופיה המוסרי, שביקשה אנשי־חן יותר משביקשה אנשי־תפארת, שביקשה כשרון לחיים יותר משביקשה כשרון לגבורה.

האידיליה העברית, כזו של גיטה, ששמשה לה דוגמה ראשונה, לא היתה מעולם שירה של נובלות־חיים וּשקיעת־חיים; ופשיטא שלא היתה שירת ההכנעה, שבח לנמיכוּת הקומה של האדם ורפיונו. אדרבה: היא היא שהיתה – מ’ברית מילה' ועד ‘מצבה’ – שירת המלאוּת של ההוויה, שבח לאדם השלם, לחוּשיו השלמים, חן לאהבה בלי פגם, למסירוּת בלי פגם. דוקא היא היתה בכל מהוּתה שירת האדם החדש, זה שהתקוּפה גידלתהו – זה שהתקוּפה היתה זקוּקה לו. ולא רק שמעוני, שכל האידיליות שלו אינן בעצם אלא הימנונות לשגשוּג האדם, ללב שגאה ונתלבלב משפע אהבה וּמשפע צער יחד. גם האידיליות של טשרניחובסקי, שרוב יניקתן מן הסטטיקה, מהוויה שהגיעה לגמר בישוּלה, – אף הן נושאות ברכה לגאות החיים, לחוויה שליבלוּבה לא תם בבכרה את פריה. ב’לביבות מבושלות' קשה לדעת, מי בורך בשפע חיים יותר: הנכדה המהפכנית, שעזבה בבוּז את מעינות הבוקר ועינה לא חסה גם על השירה שבצילה גדלה ותעל, או סבתא זו ‘אלמנת הרב’, היודעת בפשע אהבתה לשמור על ההולך והבא ולאחד אותם בלבה הנאמן לשניהם. וכלום ולולה (ב’כחום היום') אינו ניצן האדם החדש, לב מבשר את אנשי הבניין הנאמנים אשר יבואו אחריו; וכלום רוב האידיליות האחרות, גם בהיותן כולן נטוּעות בלב העולם הישן, אינן רמזים לתורת חיים מאירה; רמזים לכובשי־החיים בדממה, לכובשי־הטבע בדממה – לשונאי הקולניות התיאטרלית; לאלה ששמעוני גילה אחר כך בשדות המולדת ולבו חרד לקראתם באהבה וחנינה. האידיליה יקרה לנו משום שהיתה לדור תורת השיבה אל החיים, שהכשירה לשיבה אל המולדת – שחייבה אותה, שעשתה אותה הכרחית.

אין להקיש מן האידיליות של טשרניחובסקי על זו של שמעוני. באידיליה של טשרניחובסקי יסודות האפּיקה הנקיה בלי ספק חזקים יותר; הביטוי עשיר־מתכת יותר. בטשרניחובסקי באה לידי הרמוניה מופלאה ‘תוכו וברו’ של העולם במידה כזו, שאין להבדיל ביניהם. זהו היסוד ה’גויי' הבריא עמו. שמעוני הוא פייטן בעל קונסטרוקציה אחרת. הוא מלא המיית לב יותר, מלא רחמים יותר. אפשר, אידיליה זו יותר קרובה אל סוג הפואימה. חומר אנושי אחר כאן. הוא גם גלמי יותר, גם מפרפר יותר. הקסם באידיליות שמעוני הוא חדות הצמיחה, חדות האדם העולה. אין כאן, כבשירת טשרניחובסקי האידילית, חינו של עולם העומד על תלו, ושש על שלמותו. כאן הצמאון לשלמות; התפלה לשלמות. הכל מלא עוד פתוס של לידת עולם, של משיכת האדמה הראשונה, של נסיון ההשתרשות הראשונה.

על כן הכל מלא התעוררות יותר, רננה יותר; מלא גם חרדה יותר. על כן אתה חש כאן את המשורר יותר משהותר באפיקה מובהקת. אכן, על כל ‘חטא’ אמנותי תכסה כאן הנפשיות השופעת. דוקא קרבת המשורר, שפעת אהבתו, יגונו, השתתפוּתו בצמיחה – מוסיפות חיזוּק לשירה זו. הליריזם כאן טבעי. אידיליה זו – מציאוּת וחזון מלוכדים בה; נצנוץ אדם בה וחן התגלותו הראשונה.

את כל זה ראיתי צורך להקדים ולהגיד לא משום שנתכוונתי ‘להצדיק’ משהו ביצירה זו, כי אם לשם בירור אופיה המיוחד. במקום שאתה מוצא את שפעת הליריזם של אידיליה זו, שם אתה מוצא גם את כוחה. היא מודיעה על האדם החדש, שצמח על אדמת המולדת – בה במידה שהיא קוראת לו; בה במידה שהיא מעצבת אותו. היא שמחה על צמיחתו כשם שהיא חוששת לכמישתו. היא מברכת את בואו והיא מזהירה על הסכנה שהוא צפוי לה. היא מלאה תרועה ומלאה ח??ה לו: האם לא ייכשל גם הוא – הידע לשמור על נפשו? האם לא יכזיב, כי ירבוּ הימים גם הוא?

על כן אהב המשורר ללוות את אנשיו בתקופות חיים ובדרגות חיים שונות. הוא כאילו עקב אחריהם, הקשיב ללבבם, כאילו חפץ להווכח אם ‘החזיקו מעמד’, אם לא נגעה גם בהם יד הכמישה בתוך החולין של החיים, שאין מנוס מהם. ובחנינה אין קץ יספר על אלה שנושנוּ בחלומם, – אלה ‘שזרקה כבר שיבה בראשם וּבעיניהם עוד אש־נוער עליזה’. זאת הצמיחה המאוחרה, התמדת השגשוג, הכוח לעמוד נגד ההרס הנפשי, שהימים נושאים עמהם גם לבני־העליה – אין ער להם, שמח ומבורך עליהם כמוהו. והאם לא זוהי שליחות המשורר הגדולה באידיליות אלה – לשמור על הגידול שלא פסק, לחזק את העיפים, להזכיר את חסד פריחתם הראשונה? וההטפה לפעמים אולי גדושה יותר מדי לגבי שירה אפית. אבל כל פרוזאיזם מובלע בשיחת לב זו שאינה כוזבת, בהמית דם זו שאינה פוסקת – מוצף בנחשול זה של אהבה, של תפילה, שכל מה שנסחף עמו מתנגן מאליו:

חִרְשׁוּ, יְקָרִים, וָרֹנּוֹ! בִּמְקוֹם שָׁמָהּ יָרוֹן הַחוֹרֵשׁ,

קוֹצִים יַרְכִּינוּ אֶת רֹאשָׁם וְאַבְנֵי הַשָּׂדוֹת יַשְׁלִימוּ.

ההרגשה האלמנטרית היא השלטת כאש. לא המלוטש והמנופה, כי אם הבא ישר, בלא מעצור ובלא אמצעי. קול הקרוב הוא. קול רע, קולו של בן־לויה, של עד לסבל – קול אמונה וקול ספק, תרוּעת לב ויגוֹן לב העולים בניב אחד ולא יפרדו:

הִכַּרְתִּי גְּבוּרַת

    עוֹמְדֵּי עַל מִשְׁמֶרֶת

וּמְרִי הַנָּסִּים

    אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת.

-———————————————————-

וּמִי יַעֲרֹב

    כִּי בֵּן לֹא יַזְנִיחַ

גַּם תֶּלֶם מִדָּם

    אָבִיהוּ הִפְרִיחַ?

על כן יצוק באידיליה השמעונית הניגון האלגי לעתים קרובות כל כך.

עוד בימים הראשונים, בהאיר נוף שמשה של מולדת את עיני המשורר בראשונה, בדבוֹק לבו אחרי העדה העובדת הקטנה ביער חדרה – הוּצק יחד עם החדוה הגדולה, גם יגוֹן חשאי זה לתוך שירתו. הוא לא שמח מעולם בלא חרדה. אולי היה האושר רב מדי, כי לא יילוה גם העצב, שבלעדיו לא יימלא הלב לעולם:

.. כְּבָר עָיֵף הַלֵּב מֵחֲלוֹמוֹת

וּבָצְקוּ רַגְלַיִם מִנְּדוּדִים וְאֵחַר לָבוֹא הַמָּנוֹחַ. – –

וְנִשְׁעָן עַל עֵץ עָמַד דּוּמָם רַב פִּנְחָס כְּצָמוּד לָאִילָן

וְגַבְרוּת קוֹמָתוֹ כֹּה שַׁחָה… הֲרָצָה אֱלֹהַּ קָרְבָּנוֹ?

הַהִפְרְתָהּ סַלְעֵי הַשְּׁמָמָה שַׁלְהֶבֶת דִּמְעָתוֹ הַכְּמוּסָה?

בשירה זו, המלאה וידויים, ינוב גם ההומור, בן־לויה התמידי של האהבה, אבל במעמקי עורקיה מנהמת נימה עגמומית זו, כאמת־מים קובלת ואינה פוסקת… הלב בטח ולא בטח. שקט ולא שקט. וכלום שתי האידיליות ‘מצבה’ ו’שיאונה' אינן פרקי אלגיה גדולה אחת? ולא הן בלבד, כי אם גם ‘בדרך’, ‘לקט’, ואפילו ‘יובל העגלונים’, המלאה הומור רב – כלום אינן כולן שקויות המית לב זו – תפילה לשלום אחים, תפילה לתום, שלא ייפגם, לטוהר שלא ייעכר; תפילה לניצנים הצנועים, אשר אומה שלמה תלויה בהם, שלא ילקו.

תָּמִיד זִכְרְכֶם

    הָמָּה בִּי כְּפֶלֶא:

לֹא מֵת עַם, אִם עוֹד

    בָּנִים לוֹ כָּאֵלֶּה:

אַךְ גַּם דְּאָגָה

    נִקְּרָה כַּתוֹלַעַת:

הַאִם בֶּאֱמֶת

    שֵׁנִית פֹּה נִטַּעַת

אֻמָּה עֲקוּרָה

    זֶה כְּבָר מֵהַשֹּׁרֶשׁ:

הַיְּחִי הַשָּׁתוּל

    וִיהִי פֹּה לְחֹרֶשׁ?

כמה פשוט – כן, גם כמה אפור נראה מבחוץ לפעמים ניב מעורטל זה! אבל כמה בו מן החיות, כמה מן הרויה הנפשית שאינה מתנדפת בחילוף סגנונות! ומי יודע – אולי דוקא אומץ זה למערומי הביטוי, לדיבור ישר זה שאין בו כלום מן ה’כיסוי' המלוטש מדי, הוא גם כוחה המיוחד של שירה זו. למעלה מכל ליטוש ומכל שכלול היא מציאותה של עצמיות, וזו לפעמים מתגלה בקו, ופעמים בריתמוס כולו, בהיקף כולו, באותו הרכב מופלא של קולות וצבעים, שכל פגם בפרט בודד מתבטל בסחף הנגינה כולה, באחדות הקול ובאחדות המראות. וזהו גם כוחו של שמעוני. הוא יודע להבליע המון דברים כלליים במילודיה, שהיא כולה שלו; יודע לפסוע כמה פסיעות קטנות ותוך שהיה על הקטנות לזנק אל הגדולות.

כן, הדרך אל שירת שמעוני אינה קלה. פעמים היא מוליכה דרך פרצות, פעמים דרך שטחים לא נעבדו. זוכר אני, כשקבלתי בעד ‘מולדת’ את האידיליה שלו ‘מלחמת יהודה והגליל’, נפגעתי מכמה פרטים שלה, שנראוּ לי כדברים בטלים. כל ה’עוקץ' שבאידיליה זו (מלחמת המבטאים) נראה לי ילדותי, בלתי הולם. אבל כשהגעתי אל התיאור הנפלא של נוף השרון הטלול, באפי עלה ריח האדמה הבשומה, ובעיני הבהבו דשאי השמש המחוממים, וכגיבורי האידיליה ראיתי דרך הפרץ המרובע של אכסנית־השדה הצוננת ‘מרחבי עולם רחוקים צופים וצפים בזוהר’ – הרגשתי פתאום את נוף ילדותי, את מתק אדמתה המוורידה; הרגשתי כי בשירה זו נחתם בראשונה נוף הבוקר במשעולי השפלה הירוקה, בעוד יקד האושר כטללים האחרונים ‘בגביעי פרחיה’…

אחדות זו שבתפיסת הנוף, אחדות שבראייה ובמגע, אחדות החלום היא – זה הצמאון אל האדמה, זה השכרון מן האדמה. כחוט אור אחד נמתח מן האידיליות הראשונות עד האחרונות: כליון־לב לטוהר שדה ועמל שדה, לאדם ה’צמוד לאילן', הנטוע כרגב האדמה; הלא הוא חלומו מאז הבוקר, בעודנו ‘עלם עם עלמי ישראל, חושב חשבונו של עולם וחולם על תחית האומה’:

תמיד הופיעה הגאולה לעיני בדמות שדה נרחב,

שדה בלי גבולות, ים זהב מנומר בדגניות תכלת…

לכל ימי חייו נחתמה בנפש ערגה חבוייה זו לזיוו של עולם, המתגלה בשבולת־שדה, בירק גינה קטנה, בחן הדשא הצומח; והוא הולך וחוזר על ניגון זה גם ב’שיאונה' באותה התלהבות:

כִּי פְּדוּת יִשְׂרָאֵל

    וְתֶלֶם וָאָחוּ

תָּמִיד לְאֶחָד

    קִרְבִּי הִשְׁתַּפָּכוּ.

-—————————————————————-

וְכַחֲלוֹמוֹת

    הַדְּרוֹר וְהַיֶּשַׁע

תָּמִיד לִי קָסְמוּ

    הָעֵץ וְהַדֶּשֶׁא.

דביקות עולם זו בכפר, ‘בעץ ובדשא’, אינה למשורר אלא דביקות בחינו של עולם, בגנזי הטבע שאינם מתגלים ואינם נקנים קנין אמיתי אלא למי שמצוי אצלם, למי שחי ועמל בהם. בזה הוא תלמידו של א. ד. גורדון, שאותו פגש בימי התום הרחוקים ושדמותו, כתורתו, מאירה מתוך כל דפי השירה היקרים האלה. ‘פתוס קרקעי’ זה שאינו פוסק בשירתו, קושר אותו בקשר בל ינתק לכת העמלים הראשונה, שאף היא לא ראתה את שכינת הגאולה אלא בדמות חורש בשדה, אשר לפניו תיכבש הארץ – אשר לפניו כדאי היא שתהא נכבשת…

בזה ערכה הרב של שירה זו לדור, לנפש הדור – שהיא מחזקת אותו באמיתה, שהיא עוקרת אותו מן ההזיה הרומנטית הבטלה ושותלת אותו באדמה הטובה, אשר לא תכזב לעולם.

 

נופה של ארץ־ישראל בשירת ד. שמעוני    🔗

נופה של ארץ ישראל, לפי הרמה השירית שהושגה כיום על ידי טובי משוררינו ומספרינו, הוא בלי ספק אחד מכיבושי היצירה החשובים ביותר, – אולי גם הנחוצים ביותר לבנינה של המולדת. מה שיקר בו בעיקר היא העובדה, שגידולו, גידול איכותו, הלך בד בבד עם כיבוש הקרקע, עם כיבוש המציאות, עם כיבוש העבודה. בשום פרט של משנת א. ד. גורדון לא נתקיימה תורתו בצורה בולטת יותר מאשר בשירת הנוף, שהיא – מיצירותיהם של הותיקים ועד צעירי המשוררים והמספרים – בראש וראשונה שירת־עמל, שירת האושר של צירוף עבודה וטבע.

בשום סוג יצירה לא הורגשה המהפכה הגדולה, שחלה בחיינו, בתחושת עולמנו, כמו בציורי נוף אלה, שהם מבחינה ידועה משמשים גם ציונים לכיבוש המולדת עצמה. היה מי שהתריס כנגד שירת־נוף, שאינה מודרנית כביכול. אבל הדור, שצמיחתו בריאה, התרפק עליה ביותר. צא וראה: דוקא אלה, הנועצים את עינם במה שמתחת הקליפה, העלו את כבשונם של צבעים וצלילים במיוחד, משדבקו בזיוו של הנוף, משהרגישו את נשיבת הנצח, את יגון הנצח המרחפים על השדות, הסלעים, על חזה המרוטש והפורח של אדמת המולדת.

שירה זו (במידה שהיא שירה ואינה תחליף לה) – נעשתה זה כבר מעין סם רפאוּת לעובד העברי, ללוחם העברי. לא אצייר לי אותם בלתי מצוידים בשירת האדמה, אדמת גורלנו. שירה זו היא, שמתוכה עולה רחש האהבה, גבורת הנפש – כל האושר שבמסירות, שלא הוכשר הדור לגלותו בנפשו אלא במגע הממשי עם ארץ חלומותיו.

*

זכותו הגדולה של שמעוני היא, שבשירתו נזדווגה ראשונה לחזון גדול גם ממשות גדולה. מה שניתן לנו מגעגועי דורות, דורי דורות, על המולדת, לא היה אלא חזון בלבד. אפילו גאון כיהודה הלוי לא שר אלא על ארץ ישראל של מעלה. ‘ציון הלא תשאלי’ – הימנון לוהט, שעוצם הביטוי, עוצם הכאב מרימים אותו מעל כל מציאות – אולי גם ממחישים את הנוף בכוח לא־ארצי, בצבעים שאין כחנם ואין כממשותם בכל מראה־עין. אבל השירה מתקופת חיבת־ציון, זו הרומנטיקה מעוטת־הכוח, מעוטת־הדם של ‘ציון תמתי’, שלא ראתה כלום, לא היה בה גם כדי להדליק געגועים גדולים, – געגועים מפעילים, שורפים את הקסמים המדומים ושאינם מדומים בנכר.

הדור היה בעל חושים אחרים. כנגד קסמי־האדמה, שהלב הלך אחריהם במולדת הזרה, היה הכרח להראות לו ארץ־ישראל של מטה – זו, שבה נאחזת העין, נאחזים החוּשים הבריאים. גם קטעי הנוף החמימים (והנפלאים גם יחד) של אידיליה בפרוזה כ’ראש השנה לאילנות' לזאב יעבץ, הרנינו את דמנו בילדותנו, מילאו את הלב מתיקות של צינת הגשם וריח השמש וזיו הירק שבגינה הקטנה שבמושבה. הלב חרד לקראתם בגיל: הנה בבואה של ארץ־ישראל! הנה האדמה שתצמיח חיים חדשים!

ברם, לא היה זה אלא נטף טל שקוף. כבר באידיליה הראשונה של שמעוני (‘ביער בחדרה’) נסתמנה עם ההוּמור גם הגבורה. לא היתה זאת גבורה שברומנטיקה שלמראית־עין, כי אם זו של רוח גדולה, מוצנעת, כבושה ופורצת בחדוה גדולה. זו החדוה של התגברות על הפסיביות החולמת ואינה זזה, שאינה יודעת לעולם את השמחה הגדולה ואת היגון הגדול של ההגשמה.

*

ונופו של שמעוני בנכר היה דוקא נוף רומנטי, רומנטיקה של נוף־הצפון – יערות מושלגים, צבאים אגדיים, ערבות עוטות ערפל… כאן הפך הנוף ויהי אידילי. היה זה רגש השלוה, שפיעם את הדם הכואב למראה הנבטים הראשונים, למראה האנשים הראשונים שהלכו נכונים לקראת גורלם. היה זה האושר, שהנה שקעה ההזיה מאחור – שהעולם צף מתהומות הערפל ולבש אור ירק; אכן, עם זה היה הנוף מסוער מבפנים, – כל רגב אדמה היה מלא ציפיה לפלאים יבואוּ.

כי בזה נעשתה האידיליה של שמעוני יסוד חינוכי, גורם מפעיל, שלא היתה סם מרדים, – שתמיד חילחלו בה רצונות ארוגים אלו באלו; שאדמת־שמש זו, שמתכה עולים צמחי־השלום המופלאים, מגדלת גם פרחי להט, המדליקים צמאון אלהים.

נוף השמש שהבהיק בחן־אמת כזה מתוך אידיליות כ’מלחמת יהודה והגליל', ‘לקט’ ועוד, היה לנו הפתעה גדולה של שירה חדשה, של התגלות־נפש יקרה. היה בנוף זה משפוני־טמוני האור, שאין ארץ מגלה אלא בשעת חסד. שמעוני זכה ואותו חוננה אדמת המולדת בראשונה במבט חסד.

ואם כבש את לב הדור בסגולות המשורר והאדם לאהבה אותו, הנה ראש סגולותיו היתה האידיליה, שבה נטע בלבנו את אהבת הארץ כחדות האדמה אשר זכינו לה ושהוא העמיק אותה בשירתו יותר מכל חבריו, משורריה של ארץ־ישראל.

 

לזכרו    🔗

במות עלינו דוד שמעוני הלך מאתנו לא רק אחד מבחירי משוררינו, כי אם אחד הטהורים במשפחת הסופרים, אדם דורש טוב לכוּלנו, מן הנאמנים ביותר, שלא הניח אחריו אף אחד בדומה לו בטוב בלבו, בטוב נפשו, בנכונותו לעזור תמיד לחבריו בלב ונפש. אנו שרויים כולנו באבל על מותו, כעל היעדרו של ידיד כולנו, אשר עמד לימינם של רבים בינינו בשעת צרה, אשר לא התנכר לבריו ולא קיפּח מתוך צרוּת עין עמלם של גדולים וקטנים, אף שכיוצר השיג בעצמו את שיאי היצירה והצליח בכל אשר עשה.

עכשיו, כשנלקח מעלינו ולא נוסיף לראות עוד את פניו המאירים מטוב לב, אנחנו זוכרים את הפגישות הראשונות מתוך געגוּעים ואהבה. זוכר אני את ביקורו הראשון אצלי בוארשה כשבא במאור פּנים אלי, מחזיק טובה לי שהשגחתי, כעורך ‘הספריה הגדולה’ של ‘תוּשיה’ מתוך הקפּדה מיוּחדת על הדפסת ספר שיריו הראשון ‘סער ודממה’. באחת משיחותיו הביע את רצונו שהספר יהיה דומה ל’גבעולים' שהופעתו חלה ימים מעטים לפני ‘סער ודממה’. זכוּר לי ביקור זה לא לפי תוכן שיחתנו, כי אם מתוך סבר־פּניו שהביעו טוב לב ונועם חברי. הוא נראה אָז כנער, שאבא ואמא עדיין סוככים עליו, מתוך השמחה שהיה שרוּי בה, שמחה על עלייתו הראשונה לארץ־ישראל.

את שיריו הראשונים פרסמתי ב’העולם' בתקופה הקשה שהייתי מזכירו בוילנה. שירים אלה שירי מתחיל, לא הביאוני לידי התפעלוּת אבל התבגרותו המהירה היתה ניכרת מתוך מה שפירסם ב’המעורר', ביחוד מתוך השיר המצוּיין ‘הקוף’ שהעיד על עמקוּת ותפיסה סמלית ומחשבתית גדולה. אמרתי לו את שבחו בפניו, דבר שנעם לו ביותר. ברם אור נפשו ואיזו רוך וקרבת־נפש הביע כל כמה שהוציא מפיו בשיחה הקצרה שנתקיימה בינינו בחדרי ואחר כך, בלכתי ללוותו אל הרכבת.

הרושם של ‘ישימון’ היה רושם של הפתעה גדולה. במחברת זו ניכר שמעוני המאוחר שהתרפּק על ארץ־ישראל ושנסיעתו למחוז געגועיו דמתה למסע־כלולות. כבר אז אפשר היה להכיר את משורר האידיליות, משוררה של ארץ־ישראל. הוּא לא שהה אז הרבה בארץ, אבל בקראנו את ‘ביער בחדרה’ ידענו כי המולדת היא חזון חייו ואושר חייו. ‘מלחמת יהוּדה והגליל’ שלפי תכנה לא היתה דומה ל’ביער בחדרה', הפתיעה בזוהר הנוף שחופף על ציוּריה. זאת היתה השירה הראשונה שמתוכה עלה אורה של ארץ־ישראל, בחן וּבהומור של חוויה גדולה, ועל פי התחלה זו בלבד אפשר היה להכיר, כי לאדמת ארץ־ישראל גם משורר שלא היה עוד כמותו. היתה זאת חדות השב וראיית השב. ארץ־ישראל עשתה את שמעוני למשורר גדול, שמיצירתו למדנו להכיר ולאהוב את ארץ חמדתנו.

בסוּג מסוּיים היה יחיד וּמיוּחד בשירתנו. לא אחד בינינו הביע בשירתו את חדוות החזון, כמוהו. למן המחברת הנפלאָה ‘ישימון’ שהביא לשירתנו עוד בראשית ימי בחרותו ידענו כי הוא נושא בלבו את חזון הגאוּלה כשמש חייו, ואוּלם בכל שיעור קומתו נתגלה למן האידיליה הראשונה שלו ‘ביער בחדרה’, השקוּייה כולה הומור וחדוה. אני זוכר עוד את הרושם שהשאיר אחריו ‘ישימון’ – כשירה הציונית הראשונה לאחר שירי הבשורה של ביאליק. היה זה מעין רונן של לב מלא.

כשקיבלתי ממנו בעד ‘מולדת’ את האידיליה ‘מלחמת יהוּדה והגליל’, ידעתי כי לטבע הארץ קם משורר שאין דוגמתו בספרותנו. למעטים כמוהו נגלה סוד הנוף של המולדת. קו זה שבטבעו קירב אותי מאוד לשמעוני. וכאשר נקלענו שנינו בימי המלחמה העולמית הראשונה לברלין, הייתי מתהלך עמו בסביבות הבירה הגרמנית ולא היה איש בחבורת הסופרים שהיו בברלין כשבויי רוסיה אדם קרוב לי יותר ממנו.

*

היה לו כשרון מיוּחד לגלות את האנשים שהוכשרוּ להגשמה. ברעיון התחיה ראה קודם כל חזון השיבה אל הטבע, הדבקוּת באדמה ובטיפוחה. בזה דמה לא. ד. גורדון שאהבת הטבע הכשירתו לחזון העבודה, שרק היא מגלה לנו את המסתורין של האדמה.

אהבה זו נתיחדה בלבו גם לעולי תימן, שאף אותם הכיר בפרבר הסמוך לרחובו. הוא הבחין בהם את הקירבה לטבע, והבחנה זו הכשירה אותו ליצירת האידיליות ‘היורה’ ו’לקט', שאף הן מיוחדות בהומור טוב ובתפיסת־הנוף המקורית של המולדת. מאירופה השוממה שלאחר ימי המלחמה בא לשבת ברחובות ובא במגע קרוב עם חלוצי העליה השניה, אנשי טבע ועמל שאת דמוּיותיהם העלה והנציח כמעט בכל האידיליות שכתב.

הוא היה לא רק אדם בעל השׁכּלה, כי אם גם בעל עין פקוּחה, שלא התעלם מעולם מפגיעות הישוּב, אבל לבו היה נתון לנאמני העבודה, שהיוּ גם אנשי שירה וחלומות. היה זה היסוד שבהשקפת עולמו, כי רק הנאמנים לטבע נאמנים גם לחזון התחיה.

את שמעוני האדם בכל אור נפשו, בכל כשרונו לידידות גדולה, היכרתי כשנפגשנוּ בקיץ 1914 כשבויי מלחמה רוּסיים בברלין. הוּא הקל מעלי יסורי הגעגועים, על משפּחתי האהובה שלא ראיתיה עד תום המלחמה. במחיצתו הייתי כמו בקרבתה ולא היה יום שלא נפגשנוּ, שלא סעדנו יחד. קירבתו הפיגה כל פחד, וכאשר עלה בידינו בדרך־נס להשיג היתר יציאה ונסענו יחד לרוּסיה, נתעכבנו שנינו בפטרבורג לכמה ימים. יחד ביקרנוּ אצל דובנוב, אצל בוקי בן־יגלי החביב ואצל שאר הגדולים. בבית־הנתיבות, כשיצא שמעוני מפטרבורג לבוברויסק, אל בית־אבותיו, היתה לי הפרידה קשה כמו מאח. שמעוני חזר לתלמודו, וכשנתקבלוּ מחזורי שיריו הראשונים ב’התקופה' היכרתי את האהבה לקדשי ישראל שנתחדשו עליו בבית אבא – בית זה שהוּא הצליח כה לתאר בזכרונותיו שפירסם בשנות חייו האחרונות.

נזדמן לי לראותו בביתו כשביקרוּ אצלו סופרים שהיו דחוקים ביותר ושהוּא עשה הכל לרווחתם. מעטים ראיתי בחיי אוהבי־אדם כמוהו. ואמנם הוא היה הצדיק שבמשפּחה שלנוּ!

*

מבחינה זו של אהבת ארץ־ישראל וחדות־נופה, חדות עובדיה היה שמעוני היחיד בסגולות נפשו. הוּא היה משוררה הנאמן של המולדת. כמעט את כולנו כבשו קסמי הארץ וכולנו שרנו עליהם, אך לא היה איש שדבק בה כולו, הכיר את החלוצים של אותה העליה, שהם בעיקר הנחילונו את הארץ וטיפחו בנו את האהבה אליה ואת כושר ההקרבה עליה. איש לא הכיר כמוהו את ההווי החדש, את אושר העולם ואת נפש אנשי העליה השניה. כמוהם רחש אהבה לכל צמח ועוף, כמוהם הרגיש שמחת הגאוּלה שכל עובד נושא עמו. בהם הכיר את הנס שנתרחש, הנס שעתיד להתרחש. מכאן החדוה הגדולה, האמונה הגדולה, העולות מכל אידיליה שלו, סוג זה של יצירתו שבו קנה את עולמו, אף כי היה בעל שפע ועמקן גם בפואימות האחרות, שלמרות השפּעת לרמונטוב, המשורר שהיה אָהוב עליו ביותר, מעידות על עצמיות בלתי מפוּקפקת. בעצמיוּת זו תפס את שירת התנ"ך, המאירה מתוך שירים כ’שמשון‘, כ’אשת איוב’ בהשגה הגדולה ובאור הפרוש עליה. אָכן, היה גם איש המחשבה.

עד עתה לא הערכנו את כל העושר הרעיוני שבפרקי ‘בחשאי’ המצוּיינים במקוריוּתם, בחריפוּת סמליוּתם. אמנם בפרוזה אין הקסם העולה משירו וביחוד מן האידיליות שלו. את המרומז בכל מה שכתב, אפילוּ במסות ובנאומים, טרם גילתה הביקורת שלנו, אף כי היחס אליו מראשית צעדיו היה חדוּר אהבה ואמוּנה. עכשיו לפנינו הכינוס במלואו בכל מעושר כרכיו, שאינו חסר כלום מעושר יצירתו של משורר גדול זה, שלא היה ענוותן ופשטן כמוהו.

מלבד ברש, שהקדים ללכת לפניו, ושהצטיין בכמה מסגולותיו, לא היה לנו חבר נאמן, נדיב־לב וטוב עין כמוהו. הוּא היה בן־טובים ולא גילה קטנוּת מעולם.

אנחנו נזכור אותו באהבה, ברגש טוב, שרק מעטים מסוגלים לעורר בלב כמוהו.

*

 

שירת האָרץ ביצירת שמעונוביץ    🔗

ברשימת היובל הקצרה, שהוקדשה למשורר בחוברת הקודמת, נתן הכותב רק שרטוטי־הערכה כוללים. היתה הכונה לגלות את החיוב (כח המשורר) בצדה של השלילה (חולשת האמן) כשהם תלויים וקשורים, כמו אצל כל יוצר נאמן, זה בזה. זוהי נקודת־הערכתו היסודית של הכותב, והוא חושב שכּיון בה אל האמת. מובן, שלא נתכון למעט את דמות המשורר, שהכניס לשירתנו עשר רב כל־כך במקצועות יצירה שוני־צדדים, כי אם להטעים את כחו ואת רפיונו בדברים ברוּרים, בלי כל כרכורים. כפי שכבר נאמר, כחו של המשורר מותנה לעתים קרובות מאד דוקא במה שאנו קוראים ‘חולשה’. ובכל זאת אין לגבי הכשרון האמתי רפיון, שהוא אינו מתגבר עליו ברגעי עליה גדולים. שמעונוביץ, שבדרך כלל אינו אמן הצורה והסגנון, משיג ביצירותיו הטובות (שרק על פיהן אנו מעריכים כל משורר) גם את שכלול הבטוי במדה מלאה: אילולא כך לא היה משורר, ולא היה על מי לדבר. הטעמת הרשוּל שבסגנון, הפוגם בשלמותן של יצירות ידועות, לא באה אלא כדי להוכיח, שלמרות כל זה הוא יוצא בשלום, זהו תפקידה של הבקרת לגבי כשרון.

ברם, הערכה זו, משוּם קיצוּרה וּמשוּם שאינה נקיה גם מהטעמה אישית־סוביייקטיבית, עלוּלה בכל־זאת לטשטש מעט את דמוּת המשורר. לא נתברר בה מה הם אמצעיו של שמעונוביץ וּבמה כחו. לא נתברר, שדוקא אי־החרדה לסגנון, מיעוט הטפול בדברים שבחיצוניות הם הם אולי שגרמו לאינטנסיביות נפשית מיוחדת שביצירתו. המרץ נשתמר, ובא לידי בטוי במקום שלא פללנו לו. בשירת שמעונוביץ יש הרבה מאָפיו של נוף־הישימון, שהוא כל־כך אוהב אותו: האפרורית הממושכה לא באה אלא כדי לשמור על הרעננוּת השמוּרה באיי־הירק את שפעת חמדוּתם. פעמים אתה משתומם, כיצד לא אבד בו בדרך הארוּכה הכח לזנוּק האחרון, לגמר הנצחון. זהו אולי הצד הכי מקורי שבאָפיו: שמירת האנרגיה לרגע המכריע. בפואימות הארוּכות שלו הוא מביא אותנו לפעמים לידי יאוּש בהובילו אותנו דרך שבילים מתפתלים ומיגעים. אבל טוב שנוסיף ללכת אחריו. בשירתו ה’פרוזדור' אינו מרהיב את העין לעולם; הכל שמור בשביל ה’טרקלין‘. יתּכן, שזהו הקו היהודי ביותר ביצירתו! בכל השירה העברית החדשה אין עוד אחד, אשר יהיה חורש בכל כוחותיו רק אל המציק לו ביותר, מבלי הפסק את משנתו בדרך. באכזריות זו הוא מזכיר את ברנר. כמוהו הוא אוהב את הניב הקרוב לו, מסתפק במה שיש ‘תחת ידו’ אותה שעה. הגם ששמעונוביץ הוא בעצם אחר ועל בא שפע של מחשבה כזה במסגרת של שירה היה עלול לדכא את ה’נגון’, שהוא עיקר בכל יצירה פיוּטית לולא הצבע הנפשי החם, העוטה כל שורה, ואפילו את הרפה ביותר. כחו של שמעונוביץ הוא בזה, שהכניס לתוך שירתו את סערות העולם הגדולות, – שלא סיג את תלמי שירתו ורעד הכאב הנצחי מתהלך בצמרות אילניו המסוֹערים.

*

 

על האידיליות    🔗

לפני עשרים ושתים שנה, בהיותי עורך את ה’מולדת' ושומע עם כל צאת כל חוברת את הקובלנות הצודקות, שבירחון זה ששמו ‘מולדת’ אין כמעט זכר לשירת המולדת – קבלתי, לשמחתי, יום אחד מאת שמעונוביץ, שישב אז בגרמניה, את האידיליה ‘מלחמת יהודה והגליל’ – זו שבה קרנו כמעט בראשונה צבעי הנוף של ארץ־ישראל במין הרגשת־אושר, שאינה מפעמת אלא את מי שגילה פתאם את נוף נפשו… אותה שעה נתפרסמה גם בעתון ‘הפועל הצעיר’ האידיליה ‘ביער בחדרה’ – יצירה שהיתה יותר מדבר שבשירה; דבר שהיה בו מעין אפותיאוזה של העליה השניה.

ודאי שהיו גם בימים ההם אנשי־פרוזה מעטים – משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, ש. צמח, שאיננו מקפחים את חלקם כל עיקר. היו עוד מקודם פניני־אידיליה של זאב יעבץ, שעלה מהם ריחו של כפר המולדת בצירוף משהו ביבלי־אגדי, שלא היה ערוּך לתום חנו. אבל בשתי האידיליות ניתן לא רק צבע הנוף, ניתן גם הנגון החדש – ניגונם של החלוצים הראשונים, חלוצי העבודה. לא במקרה הצליחה כל כך באידיליה ‘ביער בחדרה’ דמותו הנלבבת של ר' פנחס, נשמתה הנוגנת של החבורה העובדת. ר' פנחס, שבו נרמז דיוקנו של אהרן דוד גורדון, שהרנין את המחנה – הוא שרמז גם למשורר, ששב אליו גם באחד מספוריו, על החדש המתהווה, על זו האמונה ועל זו החדוה, שאינן באות אלא עם ההגשמה.

עלית שמעונוביץ בשנת תרס“ט לארץ־ישראל, שבה עשה כשנה בערך ושב אחר־כך לחו”ל להשלים את השכלתו ונתקע בארצות־הגולה עד לאחר המלחמה – היתה המאורע הגדול והמאושר בימי נעוריו – אולי בכל חייו. אותם ימי השמש והבדידות ‘בעליה’, אותם לילות הסהר בכרמי־המולדת, שבהם הקשיב לנשימת האדמה המתוקה, אותם נצנוצי התקוות הראשונים שהיה עד להן, הם שרפאו בבת אחת את ההרס בנפשו, הם שנתנו גם לנפשו את ‘הנגון’, שבלעדיו כל שירה, גם הטובה ביותר, נטולת חיים ונשמה. כל צעד על אדמת השרון הטובה, כל מראה בשומרון, בגליל, כאילו פתח גם שערי העולם לפניו, והוא, שנשא עד כה את כאב נעוריו כחטא שאין לו כפרה, – ברך בראשונה את האדמה שרגלו דרכה עליה, גילה בראשונה את החומר האנושי, שבו מצא משען לחייו ולשירתו כאחד.

וזה הפלא הגדול: גלגולי הרוח הפתאומיים – חידוש הנשמה וחידוש הראיה שבאו בבת אחת. איש־האלגיה עד כה, נעשה איש־ההוּמור, מי שעמד עד עתה מן הצד, הכה יום אחד שורש בקרקע, נכנס לפני ולפנים של חיי צבור קטן זה, שעמד לחולל את המהפכה הגדולה בחיינו. ההומור והבטחון באו, כמו תמיד, כאשר יגלה המשורר את האובייקט האמתי ההולם אותו, – בצאתו מממלכת הצללים למרחב החיים המוצקים. הפלא של ‘ביער בחדרה’, של האלגיה וההימנון העולים כאן כמעט בקול אחד, היה בזה, שבפעם הראשונה ראה המשורר אנשים מישראל שלא קראו לגאולה, לא קראו לאחרים, כי אם לעצמם. הקסם של ‘ביער בחדרה’ היה בקול זה, שהיה מכוון כלפי הקורא עצמו – בנס שאירע, שאנשים מישראל חדלו להתנבא, הוכשרו לצער הגאולה ולחדות הגאולה – ונפשם ברכה את שניהם.

על כן נתרשמה פואימה קטנה זו כל־כך בלבבות – משום שהיא קבעה את העובדה. אין ראיה חותכת יותר משירה נאמנה. אפשר, שיותר משהיא מספרת על העובדה, היא מאשרת אותה. פרקי ישעיה ב' מקיימים את העובדה של שיבת־ציון יותר מן העובדות ההיסטוריות, משום שבהם נשתמרה החדוה יותר משנשתמרה בכרוניקה של הזמן. זוהי תמצית הגאולה – הרוּח החופפת על כל הדורות הבאים.

לא היתה צורה הולמת יותר את אנשי העליה השניה מצורת האידיליה – משירה זו המאפילה על התפוס בטלית של הוּמור; מחדוה זו שאינה נותנת את קולה. היה חן מיוחד גם בתום הלשון, שיותר משהיה בה מן החיטוב, היה בה מן הרעד. זה החן של יצירות ראשונות, ששלימותן בראשונותן – בעצם העובדה, שהחומר ההיולי נתפס בצבת היוצר כגחלת חיה בעצם הבהוּבה. רק באידיליה אפשר היה לתת בטוי לזו החדוה הביישנית, המתאפקת – לזה הבטחון הנולד, שהנה קם הדבר ויהיה – שנמצאה הדרך וממנה לא נסור עוד!

חנה של אידיליה זו היה בהרכב יקר זה של חזון ומציאות המחזקים תמיד זה את זה כשהם עולים בקנה אחד – בזה שהעולם לא פשט עוד את מחלצות החלום, ועם זה גלה את מראות החיים הקטנים והחביבים; שיחד עם הלמות הגרזן בעצי החורש, עלה הד היער באזני בן־ארצי החולם ‘כזמיר פלגים ממרחק’, והיער לא הצמיח אילנות לחטיבה בלבד, כי אם עוד רבצו המריאים אפלי־עינים בבצות וה’דבה' הטילה עוד את אימתה בהרים; שאור אחד נפל על ברלה הענותן עם חמורו החביב ועל הבחורים הצחקנים ועזי־הנפש נפתלי ובן־הדון ועשה את כולם חטיבה נפשית אחת – שאפילו ר' פינחס, שהיה נשמת החבורה כולה, לא הובלט לעצמו ולא היה קיים לעצמו; שכאן בפעם הראשונה, נתלכדה עדה של יהודים בכח וברוח יחד, ולא נבדל הכח מן הרוח, כי אם שניהם פכפכו זה בתוך זה מתוך צבור מאוחד זה, שעמד בשתי רגליו על אדמת המולדת, ו’רננת עוז ועבודה' בפיו.

באופן מופלא נתרכז ביצירה מעטת־כמות זו ההוי החדש של העבודה בראשית צמיחתו, בזיו לבלוּבו הראשון. לא רומנטיקה עלובה, כי אם קטנות שנעשו גדולות ממגע החלום, מציאות שנתעטרה חן של אמת חיים חדשה – מין עצב שבחדוה מרוב מלאוּת, מרוב שפע שבלב. הליריזם שבשירה זו לא היה נאחז בלי ‘הוי קטן’ זה שנצטרף לו – שקדם לו, שגרם לו.

באופן מופלא צמח משירה זו נוף שומרון עליז־הירק מעוטר זיו יקרות של קדושי־חדרה; הורכבה כאן קדושת החיים וקדושת החזון.