מוט ברזל    🔗

יש לא נוח. מכל צד לא נוח. אפשר למוּש אותו. אנשים מצטופפים כל הזמן. לא מדברים בקול. וצל על הכל לא ברור מה ורק צל על הכל. ולא נוח.

זאת חצר גדולה מרובעת. מוקפת אכסדרה מקוּרה ודלתות הדירות, ובאמצע החצר הבאר העגולה, שלתוכה הטיל, כשרק נכנסו לראשונה את כובעו ופנימה אל תוך איזה מעמק אפל מפחיד, ומלפנים שער העץ החוּם הגדול סגור ורק מפעם לפעם נכנס מישהו בעד הפשפש הקטן, פותחים לו וסוגרים מהר אחריו, ושוב שקט. וכלום לא. ורק מקשיבים. ולא ברור כלום. ורק לא נוח.

או כאילו היה עשן דליל תלוי על הכל זוחל לאט ועוטף בלא נוח או כאילו זה סרחון עוטף כל הזמן בשקט, לא משתעלים ממנו ורק נושמים לא טוב ומקשיבים מאד כל הזמן רק מקשיבים. ועוד יותר לא נוח.

אף אחד לא אומר כלום. אבל ברור שזה מכיוון יפוֹ. ושיפו כעת היא יער גדול ושחור, שהולך ומתקרב, וכבר ממש הגיע עד כאן. האם השער חזק למדי? כבר זה נוהם בחוץ ומה יוכל לעצור? ואיפה להתחבא? אף אחד לא אומר כלום.

לא שבת היום ואיש לא הלך לעבוד. אבא הלך וחזר מהר, ושוב יצא כעת. להביא חלב לילדים, אמר, החלבן, אמא אמרה לו, לא הביא היום חלב לילדים. ואבא לקח את הסיר הגבוה של החלב עם המכסה בידו זו, וחיפש ומצא ולקח מוט ברזל בידו זו, והלך להביא חלב לילדים. ברחוב השלישי מכאן, לצד הים, בחצר החלבן עם עץ התות הגדול, ושתי הפרות המזוהמות והמון התרנגולות, ועם החמור שעליו בשני כדים גדולים היה מחזר כל בוקר ועובר ומודד חלב בכלי שהמידות חקוקות בו, מוזג חלב עד שפתו, והחלב נותן ריח כזה, ומבעבע כזה ומקציף, כאילו ישר מן החליבה, ועוד לא חזר.

מדוּחק לעצמו כצרור קטן, בפינה שבין דלת הדירה ובין קיר האכסדרה, כאילו שקוע בצעצוע שלו, ובאמת כל גבו קשוב אל השער, ורק צורך מקרקר בבטן שכבר ייגמר כל זה. ברגע האחרון אפשר תמיד לקפוץ אל תוך הבאר ולהיתחבא במעמקיה, להידבק אל הקיר העגול הרטוב שלה כמו צפרדע ולחכות שייגמר. ולמעלה יש גם מכסה עץ שאפשר לכסות בו את פי הבאר. ויהיה שם חושך וסגור ובטוח ואיש לא יידע איפה הוא ורק שלא לטבוע במים, שעושה פתאום קר בבטן, וברגליים, וביחוד כשנזכרים איך כל קירות הבאר הם כאלה מכוסים מין ריר ירוק חלקלק ומגעיל, ואיך את הכובע שהשליך אז פנימה בא האיש ועם חבל שבקצהו היה וו מעוקל שִׁכשֵׁך במים לתפוש בכובע שצלל עד שלבסוף אחז הוו בו והעלה אותו בנצחון אלמלא שמה שהעלה היה סתם פיסת שק עבש לגמרי.

מה עשינו להם? למה הם כועסים עלינו? לקחנו מהם משהו? קשה לדעת משהו. אף אחד לא אומר כלום. רק מחכים, ולא בטוח, כלום לא. משהו חזק נורא ופראי מסתובב כעת חפשי בחוץ, אנחנו פה מחכים סגורים וההוא שם חפשי ונוהם וחזק יכול הכל והולך ובא. אבא עוד לא חזר. הלך להביא חלב לילדים ומוט ברזל בידו. ולא נוח, מכל צד לא נוח.

לפעמים על שפת הים, לא רחוק, רק עוברים כמה רחובות, ורק את הבתים הגדולים, ורק את החצרות ההן של הערבים, עם הבתים הקטנים, מתחת לבתים הגדולים של יפו, ומיד באים אל החול הרטוב ואל החוף והים בא כולו מוכה שמש, וכרבולות הגלים הלבנות רצות לקראתך שורות שורות שבורות ושלמות, וכל השמים הבוערים, וכתמי הסלעים השחורים עם סיעות השחפים המתעופפים, ועם ריח האצות, ועם העמוק המושך מפחיד, ואתה כורע ונושל סנדלים לבנות ולחפור בחול ולעשות תעלה ולעשות חומה ולעשות בתים ובניינים, ובצדפים לחזק הכל ובטפיחת כפות, כשפתאום עולה הגל מן הים ושוטף הכל בלקיקה אחת וממוטט והכל קורס, ואז הוא חוזר בלקיקה שטוחה, לוקק וזורם במלמול ולוקח בשובו את כל החומות ואת הסוללות ואת הבתים הקטנים עם הגדולים ואת התעלות, ושום דבר לא יוכל לעצור אותו ולא יעמוד כנגדו ולא ישאר על עמדו, אפילו אם היית בונה גבוה כגובהך, ומחזק ומהדק בכל כוחך ובצדפים ובכפיסים ובאבנים – הכל היה חוזר בקלות ונגרף אל הים ונשטף ומשתטח והכל נמחק ונשאר חלק כאילו לא כלום, ואין כנראה כלום בעולם שיוכל לעצור שום רעה.

מה עושים כאן. לא נוח בין עמודי האכסדרה המקיפה את החצר ומצלה בתקרתה על הדירות שמתחתיה, דלת אחת לשני חדרים ודלת אחת למטבח הקטן, עם הפתיליות והסירים והכד הגדול, הוא הג’ארה, המלא תמיד מי באר, ומכתש הנחושת של אמא המצוחצח והמבריק, והשולחן מחופה השעוונית הפרחונית, שאמא שרה אצלו כשעובדת, כל מיני ליבי מנבא אביב מזהיר רענן פורח, וכל מיני השתפכויות באידיש שמי יכול להבין מלבד כלות הנפש שבהן, מעט רהיטים בשני החדרים והרבה נקיון וסדר, והמיטה מגובבת כרים על גבי כרים קטנים על גבי גדולים, ועל הקירות תמונות אביה ואמה ואחיה ואחיותיה (דוּוִיד, והינדֶע ודבוֹירֶניוּ) והסבא והסבא רבא, יושבים כולם במנוחה, ומאחוריהם היער, זה היער המפורסם האחד האמיתי והשאנן, היער השחור והכבד, שאי אפשר לאמור את מיוחדתו בלי לאמור “היהר” ולא להסתפק ב“היער”,

כשהנכבדים כמובן יושבים בשורה הראשונה והאחרים, גם הם יקרים עד דמעות, עומדים מאחוריהם, אלה כסויי ראש וזקנם יורד על מידותיהם ואלה גלויי ראש ולבושים בטעם ויד אחת בחיק מעילם המכופתר, וכעת כולם בחוץ באכסדרה הזאת, מחכים, מצטופפים ולא נוח, מתלחשים ולא יודעים מה. כל שתי דלתות דירה וכל מרובע החצר דלתות וכולם מחכים למשהו, ולא יודעים ולא נוח כלל, וגם אבא עוד לא חזר.

בפינה שבין דלת הדירה וקיר האכסדרה, שם הוא מתחיל ומיד מפליג ואיננו שם, וצריך רק שיהיה בידו איזה חפץ שישמש כממש הנוקשה שבמשחק, כלי או שבר כלי, חלק ממשהו שהתפרק או פרק שנמצא בהיסח הדעת, ובלבד שיהיה בו איזה בית אחיזה להיות נהפך לקטר, ומייד הם נעלמים מכאן ומרחיקים, למקומות שהוא מכיר אותם לפרטיהם, אולי מן הספרים שהוא קורא, מפני שהוא כבר קורא, מפני שמיום שנולד הוא קורא, ומכל הבא לידיו בלי לשאול אם מבין ומה מבין, קורא ושונה וגם משלש, ואת הכל ועד לשֵם הדפוס שהוא מכיר כבר ממראה האותיות (דפוס א. אֵיתָן וַס שוֹשנֵי תל־אביב, קרא את הנדפס כא. אִיתִין וס(עדיה) שושני), ולא רק את חוברות מולדת שלבני הנעורים בעריכת י. פיכמן, אלא גם את כל מה שהיה לאבא על השולחן, לרבות השילוח בעריכת ד“ר י. קלוזנר, העולם, בעריכת מ. קליינמן, ומעברות ורביבים בעריכת י.ח. ברנר, לרבות על פרשת דרכים, לרבות דרך לעבור גאולים, בלי להבטיח שהבין מה כתוב בהם אבל שעיניו לא פסחו על אף מלה ושמלים אחדות גם יזכור ואחרות ייתן להן לשקוע בתוכו ולהמתין ליום יבוא, כשיהיה אוסף אותן ממה שצבר, ומאחרות היה מתפרץ בצחוק מפתיע, של ילד בודד שצוחק פתאום מבין צעצועי הגרוטאות שלו בפינת האכסדרה, צחוק שאין לו חבר, ואינו פוסח לא על חוברות השדה הירוקות בעריכת א.ל. יפה ולא על החוברת השמנה של העומר בעריכת ש. בן ציון, ובוודאי לא על חלקים מספר האגדה בעריכת ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי שהתגלגלו בבית חבילות חבילות ממורטטות למדי, ואתה רק פתח לו בדיבור המתחיל והוא יגלגל את ההמשך מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי, או פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים, או מעשה בשני בני אדם שהמרו זה את זה, אמרו מי ילך ויקניט את הלל, כמחרוזת חרוזים שניתר לה פתילה. וגם יש סברה שתוך כדי שאמא היתה מיניקה אותו כבר היה קורא באמת מא”י, לאחה"ע, אבל כעת כבר איננו ילד קטן, כפי שדלות בשרו ודקותו אולי מעידים, וכעת זה אחרי הפסח ובחגים כבר יהיה בן חמש, ואם מניחים לו, מיד מתכווץ בפאת המיטה רגליו מתחת כרסו וראשו בכפות ידיו ועיניו רצות משורה לשורה, וכשמדברים אליו כאילו לא דיברו, ורק המלים הכתובות קמות להן ועושות דברים קיימים יותר מכל הדברים הקיימים.

יפות מכל היו האותיות בכמה ספרים, בהוצאת שטיבל, למשל, או בסידור, שהיו מתמתחות כדי להשלים את השורה, מיני אלפין ארוכים, ומיני תו, או למד, נטויי גרון, וארוכי גפיים, ועוקציהם מלוטשים, או הצדי, או המם סופית, שעשו את הכל יפה יותר, גם אם לא מובן יותר, ושגם אז, וכמו בצלים היו הדברים נתחבים לאיזה עומק ומחכים להנץ בשעתם, וכשמטלטלים אותו פתאום מן הספר הוא נושא עיניים בוהות ולא יודעות מה רוצים ממנו ולמה מכריחים אותו לחזור אל השעמום שיש בכל מה שיש.

מישהו נכנס בפשפש. לא אבא. מחכים לדעת ונעשה עוד יותר לא נוח. למה אבא עוד לא. לא יודעים כאן אם להיכנס כעת לחדרים, או אם להוסיף ולעמוד ככה, או אולי לארוז משהו וללכת מכאן, רחוק יותר, ונעשה כבד להמשיך. החצר איננה חומה בצורה ושער העץ בסך הכל איננו שום מעצור לשום דחיפה. ואין להם לא נשק ולא מקל חובלים, ורק אבא יצא בבוקר עם מוט ברזל בידו להביא חלב לילדים. ופתאום אולי צריך יהיה, לא ברור מה, או ברור ואין אומץ לדעת. ולפעמים כשלא היו באים לקחת אותו מן הגן בשעה הקבועה, או שאחיו הגדול היה שוכח חובתו לקחת אותו, והיה מעז אז וחוזר הביתה לבדו, בסך הכל שלוש ארבע סימטאות, וזו היתה שעתו הגדולה, ומאליה היתה הדרך מתארכת גם בלי לסטות מן הדרך הקבועה, וכעת אפשר היה לראות לאט לאט כל דבר לדיוקו, איך מתקלף הטיח מן הבית הזה ומתגלות אבני הדֶבֶּש שבקירות שעושה גם חשש מפורש מהתערערותם, וגם הכרה שגם החלש יודע להתקיים ולא יפול, ואיך הקיר המתקלף אוסף עליו כתמי צבע גדולים כאילו היה תמונה גדולה ועשירה, או איך זוחל בדרך העפר הזו נחל קטן של מים מרופשים, מתוך החצר הזו, ואם לא ימהרו להוסיף עליו מהר עוד דלי מים יהיה הנחל אופס ומוביש תחתיו כאיזו לשון צמאה שחרבה במידבר, ואיך במגרש הריק קיקיון אחד מתגאה בירוק ובאדום שלו וגם צפור אחת עומדת עליו ומנקרת בזרעוניו הגדולים והמאונקלים, ופה יוצאת מפתח השער אשה אחת, קודם רגל אחת עוברת את המפתן המוגבה ואחריה רגל שנייה, ולבסוף כל שמלותיה הכבדות מרשרשות והיא מתגנחת ויוצאת, ואוספת את כולה עם כובעה היפה על ראשה והמחרוזת החשובה על צוארה, ופותחת גם שמשיה פרחונית מעל ראשה ומפליגה לה עם הכל והולכת לה וארנקה התלוי הגדול והשחור עושה תנודות בקצב, ואיך יש משהו מגוחך בכל זה עד לפרוץ בצחוק בלי לדעת להסביר מדוע ובלי צורך להסביר שום מדוע. ויותר מכל משכה אז כמובן הגדר הזו, גדר אבני הכורכר המחורחרות, שאפשר לתחוב כף רגל קטנה על סנדלה לתוך אחד מחוריה האלה, ולהזדקף מעליה ולהתרומם עד שהראש כבר צומח מעל גובה החומה, ושם, הו, שם למטה בעריסת המחפורת הזו הלא רצים פסי מסילת הברזל ושם עוברת הרכבת, ואם יתמזל מזלו, אולי תעבור כעת, והמופלא מכל יהיה מתחולל לעיניו כמעט במגע יד שלוחה.

כי מה בעולם יפה יותר ממסע הרכבת? ובדיוק כאן היא מתחילה להאט מרוצתה לקראת התחנה שלה ביפו, התחנה הסופית, או להיפך בדיוק כאן היא כבר גומרת את מסע ההתחלה המתקשה מיפו ויכולה להתחיל ושוטפת לרוץ לקראת התחנה הבאה בתל־אביב, נושפת ומתנשפת, כל נשיפה קיטור וכל נשימה קיטור, וכל הזמן עשן הארובה, שאבא קורא לה המעשנה, מתפרץ שחור ומענב מיני עניבות שאין די עיניים לאדם ללוות אותן עד כלותן, והקיטור היה עולה ומציף ומכסה עליך רגע, והולך ומנשף לימין ולשמאל, פקעות פקעות גושים גושים שעד שהם כדוריים הם כבר מתנמסים ומסתחבים רטובים כאלה, וכדורים חזקים אחרים מתנפחים לרגע ונהדפים ומתפקעים להם ומתמוגגים, ועד כך וקרון אחר קרון היה חולף וזורק אלומת אור בין קרון לקרון והצד השני של המסילה היה נחשף כדי כלום ונעלם מאחורי גופו של הקרון הבא, ולבסוף בקרון הקטן האחרון על מרפסתו מאחור היה עומד איש אחד ודגל ירוק ודגל אדום בידיו מוכן לנפנף בזה או בזה, ובינתיים רק מנפנף לך שלום, וגם צוחק אליך, לא ייאמן, וממש מתכוון אליך.

אי אפשר להבין שום דבר רק משמיעת סיפור גם כשהוא סיפור שאין יפה יפה ממנו. איך מלא כוח ונושף כוח מושך ומסיע בכוח את כל זנב הרכבת הקטר השחור הזה, עם ראש הנהג במיפתח חלונו ועם תנועות המסיק המטיל פנימה פחמים, אֵת אחרי אֵת, מואר אור אדום גיהנומי, ואולי צריך להיות עומד כך, בסנדלים בחגווי הגדר והרכבת כבמגע יד ממך, ואתה איתה חורק ונושף והודף כמוה עשן וקיטור, ויחד אתם חמים ונלהבים וחזקים ונהדרים כאלה, כדי לתפוש כמה מופלא כל זה, ועד כמה מרגש לדייק בכל פרטי הפרטים, ואיך למשל מוט התנופה של הקטר נבלע פנימה ומוקא החוצה משרוול המתכת הזה, שעדיין לא עולה על הדעת שקוראים לו בוכנה, ושאם נקרא לו כך, נקדים את המאוחר, ונמציא מלה שעוד איננה בעולם וניתן אותה בפי בן ארבע אחד, שגם מה שהוא יודע לומר עדיין למעלה מכוחו לומר והמוט הזה הולך ונפלט וחוזר ונבלע וחוזר ונפלט. וכל דוּד הקיטור המתפוצץ כמעט מרוב כוח אינו אלא כדי לפלוט ולבלוע את המוט שלוקח ומסובב את הגלגל הגדול, ואיתו שלושת האופנים האחרים, קשורים כולם כאחד, ועולים יחד ויורדים יחד, וכל הזמן הקו הישר של מוט התנופה רץ רצוא ושוּב והופך לקו מעגלי מסתובב עלֹה ורדת, האם אתה תופש? לא, כי אתה קטן, אבל כבר יודע שזה בדיוק סודו של הקטר, וגם שלך, ושאילו אותו ג’ורג' סטיבנסון שקראת עליו בחוברת “לעם” שחולקה כפרס לחותמי הפועל הצעיר, אם הוא לא היה ממציא את הקטר בשעתו היית אתה ממציא אותו, ובזה אין ספק, עד שכמעט ואתה פורץ בתרועה ־ תארו לעצמכם. חבל, ילד לא יודע להסביר נכון ולא יודע לומר נכון, אבל אין לו שום ספק שמה שהוא רואה כעת הוא הגרעין של כל היפה שבעולם – האופן שתנועת הקו הישר הופכת להיות לתנועת המעגל – עד שאילו הרגישו כולם מה שהוא מרגיש כעת, הלא היו נותנים זה לזה ידיים ועומדים ושרים.

קשה לספר הכל, ותמיד חושבים שפעם, כשאהיה גדול, אולי, ואוכל לספר כמו שצריך לספר. ואולי, באמת, זו ההזדמנות שנדחתה, וצריך לקחת כעת נשימה ולספר מלא ובלי להשמיט דבר, את כל תפארת סיפור מוט התנופה הישר שהופך לסיבוב מעגלי שהוא סיבת סיבוב אופני הקטר שרץ ומושך את כל הרכבת, עד שיבלמו אותם ביפו, לא לפני שישרוק ויצפור שתיים או שלוש, שאין עוד אחד בעולם שיודע כמוהו לחקות ייבוב זה לאמיתו – ועד ששם בתחנה של יפו יהיה הכל נעצר ועומד, ושעל כל מקרה בּנוּ שם גם מחסום בסוף המסילה עשוי מרישים כבדים הנתמכים במרישים כבדים כדי לעצור את מי שישכח להיעצר, וכדי שלא תרוץ הרכבת הדוהרת באבדן עשתונות הלאה, ואל תוך הים, במלוא לחץ הקיטור שבדוד שלה, ובמלוא חום תנופתה ישר אל תוך המים, בריצה פראית ובשגעון ואלהים ישמור מה שיהיה אז כשהלוהט המהיר הזה יחדור פנימה אל תוך המים הנרגשים האפלים ופנימה, כשמלמעלה כל הזמן הם רק מים שקטים ובהירים ולא יודעים כלום מה בתוכם, ופתאום והכל מתפוצץ ונֵד מים יהיה מתרומם וכלום לא יישאר מן העולם – לעולם לא יספיק לספר את כל מה שמוכרח לספר, ואת סיפור נפלאות העתקת הפסים ממסילה למסילה, למשל, על ידי המנוף שהאיש מתאמץ להתגבר על כובדו גם כשהוסיפו לראש המוט עיגול מתכת כבד, וגם כשרגלו האחת נתמכת מאחוריו ובשארית כוחו הוא הודף עד שבקפיצה כמעט הוא מצליח לבסוף והופך אותו לצד האחר, והפסים נעתקים אז מכאן ונדבקים לכאן והרכבת כבר תוכל להחליף מסילה במסילה, או למשל, את הסיפור על הסטת הקטר מן המסילה הראשית אל מסילת סניף ואיך יש שם חוגה ענקית בנויה בתוך עוגה חפורה וכשעולה הקטר על החוגה הזאת בלי לשער מה הולכים לעשות לו, יורד הנהג ומצד שני בא כנגדו איש, ושניהם לבדם רק הוא והוא, הולכים ומסבים בקלות את החוגה שהקטר הכבד והמעשן עליה, ואינם חדלים מהלוך וסובב בקלות, עד שהופך הקטר פניו מאל יפו אל ירושלים, ואז חוזר הנהג ועולה, הו אלהים, על רכבו הנושף, ומשריק פעם, ומסובב בקלות איזה גלגל והודף בקלות איזה מנוף לפניו והקטר זע אז בהמון כוחו ויורד מן החוגה טוב ככבשה, והיישר אל המסילה כָּשר כולו לנסיעה לירושלים.

מה לעשות בהם בכל הסיפורים הממלאים את הבטן ואינם מעניינים איש ואין לאיש סבלנות אליהם, כמו למשל הסיפור על כפות הברזל ההן שבין קרון לקרון, כמין מצלתיים, ואיך הן בולעות את חבטות ההתנגשויות לתוך מוֹך איזה קפיץ ענק המובלע להן בתוך השרוול שלהן, או הסיפור המדויק לפרטיו על רגע זיזת הקטר, איך הוא זז, לעתים ביציאה קלה העוברת מעמידה לתנועה ברצף שקט, ולעתים, פתאום, בהתרעשות ובכוח מוגזם, פי מאה מן הדרוש, שעושה לאופנים סיבוב על המקום, ובחריקה קורעת אוזניים, כאילו לבדוק אם כוחו איתו וכאילו להזכיר כמה גדול כוחו, והרכבת בצלצל מצלתי הפגושים נעתקת אז במהומה שלא לצורך, ולעולם כנראה לא תגיע השעה לספר הכל ומלא את סיפור יפעת הרכבת כשהיא רצה במסילה המתעקלת נוטה לצד הסיבוב וכתפה האחת גבוהה יותר ואבוד כנראה, ולעולם גם לא תגיע השעה לספר כראוי את מיטב היופי שראה פעם וספג לתוכו, איש לא רוצה לשמוע ואיש לא איכפת לו, ואתה כולך רק לטורח, ומוטב שתחשה, אין בעולם למי לספר דבר. וככה זה.

ורק עוד זה, איך פעם מתחת לגשר שְׁלוּש ואתה עומד מעליו צופה למטה ופתאום והיא באה במרוצה והקטר כבר ממש מתחתיך והקיטור בא לתוכך וניפח אותך ואל מתחת למכנסיך בא וניפח אותך וניפח ומילא אותך ושטף ומילא בך חם כזה ונסער כזה ממלוֹא לחץ הקיטור המתפרץ, ואתה נעשית מתמלא פתאום ומתנפח וחם רטוב ומתנפח, ומתחתיך היה מתרעד הגשר עם קצב שעטת הרכבת הרצה לה ועוברת לה נחפזת בדרכה ליפו ממלאה פירצֵי קיטור ועשן את כל הבתים הקטנים והשקטים מזה ומזה למסילה והם נסערים פתאום ומתנפחים פתאום בלבן השואן והסוער והמתנפח הזה, ואתה מעל הגשר מתרונן כמו רב החובל על הגשר שלו, והכל כעת שלך וגם הריצה המופלאה וגם הקסם הזה של היות כל הדבר הזה מתממש ואפשרי, אפילו אם איש בעולם לא ירצה לשמוע על כך אף מלה.

ניכר שאמא מפוחדת. כעת זזה והיא כבר לא באמצע כולם וכבר לא אומרת ולא יודעת ולא מפסיקה אחרים. אבא לא חזר ורק שמועות כל הזמן שבחוץ באיזה מקום הולך ומתאסף המון נוהם, ואיפה המשטרה, שואל מישהו, ואיפה הצבא הבריטי, הוא רוצה לדעת, ואומרים שהשוטרים הערבים גם הם בין הפורעים, יודע מישהו, ומושל המחוז, אומר זה שיודע את סדר הדברים, והנציב העליון, הוא מתמרמר, אחינו סֶר הרברט, הוא מתמרמר, ואין סבלנות אליו ואל טענותיו, ואין מי שישיב לו לא מפני שזה כבר ישן ומיושן, אלא מפני שזה ברור שאין אף אחד לצידנו. ואיפה “השומר” ואיפה “ההגנה”, ומה יש לנו בידינו, אומר מישהו יותר מדי. וניכר בה באמא שהיא כבר ממש מפוחדת. ואולי להסתלק מכאן, לא אומר אף אחד אבל ניכר שכבר חושבים כך, ולרוץ ישר אל הגימנסיה הרצליה בתל־אביב, ואל מרתפיה הנרחבים לא הרחק מכאן, בפחות מחצי שעה וכבר שם – למה מחכים, והלוא זה כבר עוד מעט, וגם לאחר ככלות הכל, אמא מעולם לא אהבה את יפו, מאז בואה בתמוז תרס"ח עם אחיה יוסף, ובעודם יורדים נפעמים מן הסירה שקלטה אותם מן האניה, ובתוך הצעקות וההמולה והדחיפות והחפצים המתעופפים מירכתי הסיפון ואל הסירה למטה, ובין כל הסלעים הגדולים והמפחידים שחורים כאלה, ואל החוף ועוד לפני שמספיקים לתפוש שכבר הגענו ושזו כבר אדמת אבותינו, וזו כבר מולדתנו ארץ חמדתנו, ושאלה כבר אחינו המחוננים עפרות ארצנו, והם כבר בדחיפות ובצעקות ובסרחון ובלכלוך וכבר על פתח פונדקו של חיים־ברוך, וכבר ממהרים לברוח ולמצוא עגלה שתִקח אותם בעוד היום גדול ישר לכרמי רחובות ולאוויר פרדסיה, פטורים מכל הערבים המבהילים האלה, מהמונם ומשאונם ומזוהמתם, גם כשכל בוקר ובוקר הם שימלאו את המושבה הצעירה ואת החצרות ואת הכרמים ואת הפרדסים, ורק בערב יעלמו למקומותיהם, מחוץ לתחום, רחוק מכאן, ואין לנו מגע איתם, ועד הבוקר כשיחזרו ושוב יבואו בהמוניהם לשוק וגם יחזרו על חצרות הבתים ויכריזו באידיש ערבית על הירקות שלהם ועל הפירות והביצים, וצריך היטב לעמוד איתם על המקח ביד נטויה ובבליל מלים שהנפוצה מהן היא “לֵך לךָ”, וצריך לחזור להוריד את שער המחיר לכדי רבע אם לא לשמינית, מפני שהערבים אי אפשר להאמין לאף מלה שלהם וביחוד לא לשבועתם, ואינם מבינים אלא את שפת המרמה, וזה לאחר שהם נדחקים ולא מניחים מקום לפועל היהודי לעבוד בו, ויום בהיר אחד הם מתאספים פתאום בכל המוניהם ועולים על המושבה בהמון פראי צורח ובנשים מייללות, מוכנות לבוז בז ולשלול שלל, המון נורא, פרוע, חסר תרבות, רצחני, עד שלבסוף לאחר יריות ולאחר צעקות ולאחר התערבות מתווכים הם חוזרים למקומותיהם, והעולם ניצל, וכמו אי קטן כל המושבה וסביבו ים של ערבים, או כמו עולם של חשכה סביב המאור הקטן.

כי מי ידע על הערבים אצלה בבית. איש לא דיבר עליהם מעולם. ובתוך כל שפע הדיבורים והנאומים והוויכוחים שם, ביער הווֹהוליני על גדות הנהר סְטִיר, הזוחל לאיטו בשאננות שׂבעה ואפלולית, וקולט בשקט וכמעט באדישות גם את העזים שבשירי המולדת, וגם את מיטב ההוכחות כי רק בארצנו נמצא לנו מולדת, כשהם, הערבים, מעולם לא היו אצלם בשום מקום ובשום ויכוחים, ובשום שיקולים ובוודאי שלא בשום שירים, ופשוט לא היו קיימים – כשם שלא היו קיימים ביער המצל שלהם לא גמלים ולא חמורים ולא כל שיחי הבר הדוקרים האלה, אלא ששיחי הבר דווקא כן היו בשירים ושאותם, ממש אותם, כך שרו, נעקור בשובנו לארצנו ונבָרֵא לנו חלקת שדה, כולה משקה כולה ציונות, ונשתול אילנות חדשים שנביא מעבר לים, ולא עוד, אלא שמאז נגמרה המלחמה, זוממת אמא להעלות לארץ את אחיה את דוּוִיד ואת אחיותיה את הינדֶע ואת דבוֹירֶניוּ, וגם את אמה שתהיה הסבתא ויקראו לה “הבּאָבּע” כשתבוא, והם יפתחו כאן מסעדה או מתפרה ויתחילו חיים נכונים בארצנו, כי אנחנו הלא לשלום טוענת אמא, ורק לבנות את המולדת ומה הם רוצים מאיתנו, כל ערביי המידבר האלה, מה עשינו להם, מלבד רפואה, והשכלה ותרבות של נקיון. שער העץ הזה הוא כל המפריד בינינו ובינם. אלהים גדולים.

מתפשטת כעת שמועה. מישהו שאך זה נכנס בפשפש שפתחו לו וסגרו מייד אחריו. שומעים ופניהם משתנים. שומעים ומשתתקים. זוויות הפה יורדות. לא יודעים מה אפשר לעשות. שומעים וכאילו לא מבינים. וגם לאחר שכולם מבינים אין מה לומר. ונשאר מסתובב לו הדבר שנאמר כי ״שחטו את הסנדלר“, בלתי מוכחש ובלתי מובן, מלבד שזה איום ונורא. את הסנדלר הגוּרג’י ההוא שהיה יושב קרוב בפינת הרחובות הלאה לצד הים. מה זה גוּרג’י, ומה זה שחטו. ותמיד היו לו מסמרים בפיו והוא בפטיש היה מכה בהם אל תוך הסולייה, שהסדן שעל ברכיו מושחל תחתיה. מה עשו לו? בספר אחד – הברון מינכהוזן? – יש ציור מוזר של אנשים שנושאים בידיהם את ראשיהם הכרותים וצוארם חלק בלי ראש. ככה זה להיות שחוט? ואחר כך יחזירו את הראש ויתפרו מחדש? או כמו התרנגולת לאחר שאמא מרטה ואי אפשר להביט? ואיך זה להיות “פצוע”? מה קורה להם ל”הפצועים"? שוכבים על הרצפה והדם נוזל מתוכם כמו מברז, ומטפלים בהם ומביאים להם אוכל מן הבתים, ואוספים בשבילם ככרות לחם מבית לבית, ואתמול גם היתה כיכר אחת נבובה בתוכה, כאילו לחם שלא אוכלים טוב לפצועים. ואיפה אבא? האח הגדול בא כעת ואמא נוזפת בו איפה היית ואיפה אתה מסתובב כעת, והוא ובני גילו כולם בני תשע או עשר, פוחחים ויחפים כולם ולחם וריבה בפרוסות גמלוניות בידיהם בכל מצב, ואין לדעת אם לא נתעופפו להם אי כך ודילגו ועקפו את החצר הסגורה עם כל השער החוּם הגדול הסגור, והכוזב, וכבר היו ברחוב ורצו מסימטא לסימטא, ואולי גם את הסנדלר השחוט ראו, ועוד רגע ושוב לא יראו אותם כאן ומי יודע לאן שוב יתעופפו במיקהלת פוחחים יחפנית כזו, אחיו הגדול וכל אחוזת פוחחיו כסיעת צפורים, שאם אינם משחקים בכדורגל של סמרטוטים ברחוב, הם משחקים בשני מקלות שבגדול חובטים את הקטן מחודד הקצוות, ואם אינם משחקים בגולות ואחיו הוא האלוף, הם משחקים בחמש אבנים, שהוא די משחק של ילדוֹת, ואחיו הוא השני לאלוּף, ושכעת בלי שום פחד או דאגה או זהירות הם רק מעופפים מגג של בית אל גדר של בין הבתים, ומזווית של סימטא אל משקוף של שער ורואים הכל ולעתים אפילו מיידים אבנים אחדות ונמלטים כצפורים מעופפות.

אחיו הגדול מעולם לא הוקסם ממסע הרכבת בעריסת המחפורת שלה, רכבת היא רק רכבת, אף כי לעתים הוא וסיעת צפוריו היו מתפלחים אל קרון הרכבת בתל־אביב ויורדים בצהלה ביפו, בלי לשלם פרוטה, ומעולם לא השתעה על חוף הים בבניית ארמונות חול רטוב, אלא קפץ לים ושחה רחוק כגור דולפינים, ומעולם לא נתפש קורא לא את השילוח עד עצם שם הדפוס ושנת ההדפסה, ולא בספר האגדה הבלוי, וגם לא במינכהוזן, אחיו הגדול היה סייח צוהל בחוץ, מעולם לא היה בודד לבדו, ותמיד היה רץ עם כולם ומתעופף ורעמתו יפה, מעולם לא דחה את תבשילי אמא ותמיד רק היה מלקק ומבקש עוד, להנאתה המפורשת של אמא שעיניה לקקו את בנה מַחְמדה, בעוד היא מוסיפה קצת יין מתוק והרבה סוכר, לדייסת הסולת של הילד הקטן כדי שלא ידחה גם אותה באני לא רעב, והוא כולו דל וצמוּק וחסר ממשות ואין בו אלא רק זוג עיניים תמהות תמיד, ותוגת אימו. לא פעם היתה אמא חוזרת באוזניו, ברגעי יאוש, על הסיפור איך בקיץ שעבר, כשלקה הילד וחלה קשה (דיזנטריה?) והרופא כאן לא ידע מה לומר, ולא נשאר ממנו כלום אלא רק קצת סרחון שילשוליו הדלילים, ולקחו אותו לירושלים ברכבת, הם בדאגה לאיזה בית חולים והוא בקסם הנסיעה ברכבת, עד שכשהגיעו לתחנת רמלה, והקטר הופרד מן הרכבת ללכת להתמלא במים מצינור בד גדול שיצא מצינור ברזל גדול עם מגופת גלגל גדול שהאיש גילגל ופתח והאיש השני על צוארו של הקטר כיוון פנימה אל תוככי הדוּד ששתה ושתה אין קץ, והכין ומילא בשפע את מה שיתהפך אחר כך להיות קיטור עצום ולבן, ואז באמצע תחנת רמלה העמוסה בנדחקים לרדת ולעלות ובחבילות ובסלים ובערבים צועקים ובערביות לבושות שחור ועל פניהן ערמות מטבעות משתלשלות וילדים בוכיים צמודים, וריח טבק מחליא ובאוש לא רוחץ, באמצע כל זה נעלם להם הילד, חוּט הילד שכמעט ונפסק מדקות ומדלות, והרכבת עוד מעט תצפור ותפליג ותסע והילד איננו, עד שאבא הבהיק בהבנה ורץ בבהלה אל המקום שבו השקו את הקטר מצינור הברזל שסופו נעוץ בצנור הבד שסופו נעוץ בתוך מעי הקטר פנימה, ושלרגליו בלתי מורגש ופעור עיניים עמד זה הקטן, ולא עונה על לאן נעלמת, ולא על למה לא אמרת, ולא על חיפשׂנו אותך בכל מקום, ולא על כמעט נסעה הרכבת בלעדיך, ורק על חיבוקו של אבא כשהשתתק, נענה בחיבוק קטן מצידו, ובין כל החבילות והדחק והנדחקים ובאוש הטבק פילס להם אבא דרך ואל אמא הבוכייה וחבוקים יחד בחיבוק ונדחקים ומטפסים ועולים אל מקומם בקרון, ושם מעומד על הספסל ולא תופש שום מקום בשום ספסל עמד לוטש עיניים אל הדרך ורק לעולם לא יהיה למי לספר מה ראה ואיש בעולם גם לא יהיה מעוניין לשמוע כלום. ואילו כשהגיעו להדסה בירושלים מספרת לו אמא והרופאים בלתי יודעים מה לומר לה לאמא, והאחיות רק נדות לה בראשיהן, ולא באות ללטף את הילד מפני שהוא מאוס כזה, דל כזה, משלשל כזה, ואין ממנו אלא רק העיניים, ובא יום אחד והרופא הגדול אמר לה לאמא, היא מספרת, גברת, אמר לה הרופא הגדול, את עדיין אשה צעירה, אמר לה הרופא, ויהיו לך עוד ילדים, חזקים ובריאים, ואילו החלשלוש הזה… אמר לה הרופא והצביע על הילד, והיא לא יכולה לגמור לספר מה אמר לה הרופא כי היא כבר מתייפחת ומתלעלעת בדמעותיה, והסיפור לא נגמר לעולם. אמא רגשנית גדולה, וכעת כשהיא מאכילה אותו כפית אחר כפית מ“דבר־מה חדש וטוב באמת” שהכינה לו במיוחד, והוא רק מחזיק את מטען הכפית בפיו ולא בולע, והיא אומרת לו תבלע מאוס קטן שלי ומצטערת שאמרה לו מאוס ואומרת לו תבלע קוָואצ’וּך קטן שלי ומתחרטת שאמרה לו קוָואצ’וּך, ולמרות שמצטערת ומתחרטת גם זה וגם זה נבלעים בו, ואז לעתים היא מביאה אגרת לחה שאך זה כתבה, והיא כל כך נרגשת כשהיא לוקחת וקוראת לפניו מה כתבה, בקול שבתחילה הוא כמעט מזדמר ואחר כך הוא כמעט מתייבב, “עופי עופי אגרתי – קראה אמא מן הכתב – זמרי ספרי ליקירי ליבי” כך היו כותבים אז, וכך קראה לפניו בקול מזמר, מוסיפה ושולחת לכל אחד מאהובי ליבה האלה שלום וגעגועים, חיבוקים ונשיקות, מלב מלא ככלי המלא לו פרחים – וכדי שלא יהיה הקטן הזה מנותק ממה שהפסידה כשהלכה משם מן היער (היהר) ומן הנהר (הנאר), היתה מציירת לו אז על שעוונית שולחן המטבח בעוד הוא בלתי אוכל כלום ולא בולע, שלוש נקודות ברורות שהן המשולש שבלב העולם: הנה בּרוֹמֶל, הנה לוּצְק והנה ברֶסטצ’קי, פלך ווהלין, סיפרה לו, כולן על הנהר סְטיר ועל יובליו, כולן ביערות האפלים, בכולן בני משפחתה וכל יקיריה פרנסתם מן היערות, המופלאים ההם, השאננים ההם, המתוקים ההם, עד שאי אפשר לה כעת שלא תקח את הילד ותרימו, והוא איננו שום כובד, ותחבק אותו ותאמץ חזק וברוך אל ליבה, וגם תנשק בעסיסיות.

 

זגוגית    🔗

פתאום נפתח הפשפש והרבה אנשים נדחקו ונכנסו בבת אחת ובהמולה, וגם אבא בא, בידו זו כד החלב ובידו זו מוט הברזל. עיכבו אותם בכניסה לשכונה ולא יכלו לחזור. דברים קשים מתרחשים כל הזמן, ולא רק ההמון מיפו אלא גם השוטרים הערבים, וגם הפרשים הבריטים, ועדים ראו איך במקום לירות בהמון הפרוע, עמדו שוטרים וכיוונו אותם לפרוץ לכאן, ואיך אפילו כמה בורחים לא הניחו להם להימלט, ויש כבר הרבה נפגעים, הרוגים ופצועים, ומעבירים אותם העירה לגימנסיה הרצליה, ואת החנויות בכניסה ליפו כבר בוזזים ושודדים לאור היום, ומצד דרום, מבין הפרדסים נראו המוני כפריים נזעקים ובאים, ברובים ובגרזנים ובמקלות ובאלות ובקלשונים ובשירה ובהידחפות, גוש אנשים צפוף אולי מאות, וגם נשים מייללות וצורחות, ואין אף מחסום לפניהם, אלא רק קבוצה אחת של חיילים בריטיים שירו באוויר ועיכבו אותם לרגע, ועוד רגע ויפרצו ולא ברור מה יוכל לעצור אותם. ושזו לא רק איזו מהומה מקומית קטנה, כאן על גבול יפו, אלא הן מהומות בכל הארץ, וכאילו הכל מאורגן מיד אחת, וכאילו הממשלה האנגלית עוד לא החליטה, וגם כאילו כבר מתארגנת איזו הגנה או שמירה בתל־אביב ועוד מעט יבואו לעזרה, או משהו, ולא ברור עדיין, ונראה כאילו זו מלחמה מקיפה שבה החליטו הערבים לגמור עם היהודים שבצידם ועם כל הציונות, וכל הזמן מסיתים אותם בכל עוז, ואם לא יגיעו מהר מכוניות המשטרה הבריטית או פרשי המשטרה או חברינו מן ההגנה – לא ברור מה יקרה. וככה זה.

והיו גם יריות מצד הים, מספרים כאן, ועל יד בית הממשלה הסַרָייה שביפו, כבר התקבצו מאות ערבים עם מקלות מסומרים, מספרים עוד, צועקים שהיהודים התחילו, ושהקומוניסטים התחילו, ושהציונים התחילו, ושהממשלה לא עושה כלום כנגד היהודים, ושהנה הם קמים ועולים כעת על תל־אביב, ומספרים גם שמעבר לשכונה הגרמנית נראו רבים סוחבים שלל כלי בית, ומצד שוק אל־דיר עולה עשן החנויות שנשרפו, וכל החנויות הגדולות שברחוב בוסטרוס כבר נסגרו, ואין יוצא ואין בא, ופחד גדול, ואחד יש כאן שעומד ומספר איך ניצל משם בעור שיניו, איך נמלט אל בית המושל, איך הביאו לשם פצועים, ובפנים ראה נשים וילדים כולם בצעקות ובבכי, ואחר כך הלך לבית החולים הצרפתי שכבר היו בו פצועים, והמצב כל הזמן הולך ונעשה רציני, אומר כעת איש אחר, וכבר לא בלחישה, והולך ומחמיר מרגע לרגע, אומר האיש. וגם נכונה השמועה ששחטו בסכין את הסנדלר. ונכון שמיד לאחר שפינתה המשטרה את היהודים מן הרחובות פרצו לשם הערבים וכאילו עשו יד אחת, ונכון ששוטרים ערבים ירו על היהודים, כשם שנכון שדי היה שם בשוטר בריטי אחד שירה באוויר וכל ההמון נעצר, גם נכון שאולי תבוא עזרה, ושמקווים שתבוא מהר, ושנשלחו שליחים בסכנת נפשות – הכל נכון.

את רחוב בוסטרוס הוא מכיר, הרחב, השקט, המכובד, הבנוי אבן חשובה, עם אותן החנויות העמוקות אין שִׁעוּר, המלאות להן עושר אין שִׁעוּר, וגוֹדֶש מרכולת משובחה עד תוך עומקן הלא משוער, שעושות שכל מה שיש בעולם מעבר לים יהיה יֶשנו גם כאן, בחביות בריאות, בארגזים מחושלים, ובשקים חדשים, ריחניים, ובמלאוּת משובחה כזו, שגם כשעוברים בחוץ חשים בכבודה, כשמציצים בקצת המואר בה מלפנים שאנן וחשוב, ורואים את השולחן המכובד עם הרבה נחושת ממורטת, ואנשים כבדים ומכובדים עם נרגילוֹת ובלי, עם תרבושים ובלי, עד שנלחצים אל אבא למצוא מחסה, ועוברים הלאה מפני היותר מדי הזה, המאוחסן בחוסן השקט הזה, ועד לעומק פְּנים האפלה, בתוך שלוות הפרקמטיה הכבדה, הסיטונית, שבאה מבטן אניות כבדות, ותצא על דבשות גמלים איתנים, באריזות שלמרות כובדן יש בהן גם סוד מיסתורין, שאולי דבק בהן מירכתי האפלה שנשמרו בה, ופתאום ורחוב בוסטרוס הוא ממש מרכז כל העולם, ואפילו אולי מִקדש האוצרות הממשיים, האלה שהוא לעולם לא יגיע אליהם, ושלא לשמו הם כאן, וגם לא לשם אבא, ושהם כאן אינם אלא רק עדים לא קרוּאים ליֶשנוּת הכבדה הזאת שאינה בשבילם, ואינה למענם, ושאפילו אינה מרגישה בהם כלל, גם כשיש כאן אחד קסוּם ליופיה הלא ידוע, ושלא נועד לו, לא השקט, לא הביטחה, לא חוֹסן האיתנים ולא השאננות הגמורה שלהם, שאינה עשויה להפגע מכלום בעולם, ומשום תהפוכות עולם – אף־כי, צא וראה, מי יכול היה לשער עד לאן יתגלגל רחוב בוסטרוס הזה, ומה יהיה נשאר ממנו היום.

אבא קורא את אמא לחדר לדבר ביניהם רוסית כדי שהילדים לא יבינו וגם סוגרים אחריהם את הדלת. והילד מן הפינה שלו, ובכפיס הגרוטאה שהוא מסיע, מגבו הוא רואה הכל ושומע הכל, את מה שמבין ועוד יותר את מה שאינו מבין. יש משהו שהגדולים עם כל גדלם אינם מעזים לדעת. אבל הוא נשטף לגמרי בידיעה הברורה שהכל רעוע והולך ליפול. ושלא יעזור כלום ולא אמא ולא אבא ואיש לא, מפני שככה זה ואין מה לעשות. וגם כשהוא קטן כזה, ורק בשנה הבאה יילך לכיתה א', הוא יודע שככה זה. וגם כשהוא ילד נוח לרחף ובקלות להתעופף מכאן, אותו לא ירמו ולא יספרו לו, גם כשתמיד מרמים אותו ומספרים לו, ובעיקר כדי להמם את התנגדותו ולדחוק עוד כפית לפיו. משהו בו מבחין מייד מתי מנסים לעקוף את הידיעה שזה אבוד, ולהעמיד פנים כאילו לא, ולהוליך שולל כאילו לא. לא דברים שהוא יכול להסביר. וגם כשאבא ואמא היו רבים לפעמים, ואבא היה רק שותק ואמא היתה מתקיפה, וגם כשסיפרו אחר כך שלא כלום ורק בצחוק, או כשאמא היתה מספרת לו בחומרה שמי שאינו אוכל, הנשמה שלו יורדת בלילה לחפש בין הסירים, וזה היה מבהיל כל כך, עד שהיה פוער ובולע הכל, ורק אחר כך מקיא – משהו בו, אף על פי שמבקש שהכל ייגמר בסוף טוב, יודע שזה לא נכון, ושזה רק כדי להרגיע, ושבאמת כלום לא כך, ואין דבר כזה. ושבאמת הכל אבוד. גם אם לא ידע את המלה הזאת ולא מלה אחרת במקום אבוד. ושהאלהים הוא התקווה האחרונה. רק הוא.

אבל האלהים לא היה בבית, אבא לא דיבר בו, אמא הזכירה שמו הרבה אבל לא באמת, והאח הגדול גם לא התחיל לחשוב עליו. אבא ידע תפילות וגם היה מזמר בשקט בשקט מיני יְה־בָּה־בִּים־בָּם מתייבבים שכאלה, ואמא, לא בשמיעה טובה, גם היא היתה מזמרת מיני זמירות עולות על גדותיהן מהבית שלה, שנסחפו עד מהרה למיני זימורים מוצצי לב ברוסית, נמלצי מלים חזקות וסוחטי דמעות כאלה, אבל גם אז אלהים לא היה בבית. והוא הלא התקווה האחרונה. כשקשה להירדם או כשמקיצים באמצע הלילה והכל מפחיד עד חשש לנשום, והתקרה מתפוקקת לה, ואינך בטוח אם לא הלכו כולם ולא השאירו אותך נטוש ואבוד בעולם, ואתה רק מתאמץ לקלוט אם יש נשימות נשמעות מן החדר (ופעם גם שמע נשימות מואצות כמעט מתאנחות של אבא כנראה כשאמא לחשה שְׁ־שְׁ־שקט, הילד ישמע), ונופל אז רגע כמו בור עמוק שנופלים לתוכו, ואין מה לעשות אלא רק לצעוק אלמלא החנק, אז לא נשאר עוד, והוא פונה אז ומדבר אל האלהים, ואומר לו שהוא התקווה האחרונה ושאם הוא לא יתערב כעת – הכל אבוד. ממש במלה זאת. הכל יהיה אבוד. אלא שהאלהים לא היה עונה, ולא משיב, ולא מדבר, ולא מנחם, ולא אומר כעת תישן ילדי, ולא כעת תישן זה רק חלום רע, וגם לא היה יורד להיטיב את השמיכה ולא מעביר יד בשערו. אבל שומע. זה בטוח. מפני שאם אתה האלהים לא תשמע, היה אומר לו ברגע חסר תקווה כזה, הלא הכל אבוד. וכשכל מה שהאנשים יודעים לעשות נגמר ומגיעים עד למקום שאיש לא יודע עוד כלום, והידיים ריקות לגמרי – מי נשאר אם לא רק אתה האלהים, ורק אתה התקווה האחרונה.

טַם טַיידְל, טַם טַיידל, טם טם – היה אבא מזמרר לפעמים בביישנות, אחד ממזמורי החסידים שלו, ובדבקות, מתחת לשפמו, שהחביא הרבה דברים, והרבה ביישנות, אבל לא את החיוך העצוב שלו, ולא את הריגשה שלו, מזמרר ומשתורר ובכוונה טהורה, כשחושב שנשאר לבד ואין איש משגיח בו, ומפסיק פתאום כשנתפש. ואבא היה לוקח אותו בחגים לבית הכנסת שבשכונה יד ביד, ושניהם לבושים יפה, והיה מתעטף שם בטלית הדהויה שלו, ומראה גם לסובבים היכן קוראים כעת בסידור, והכל היה שם מייגע ומתמשך ומשעמם ולא באמת, ואבא היה קורא בעברית נכונה מה שהסובבים היו אומרים במיני עיקומי נגינה, מִתחזים וכאילו בתחפושת, ולבסוף היו חוזרים בעצלתיים הביתה כאילו רק בזבזו את זמנם, מפני שכך יפה לעשות, אבל האלהים לא היה שם. הוא ילד קטן שאינו מבין כלום, אבל הוא יודע שיש כאן משהו שאיננו נכון. לא בהליכה לבית הכנסת וגם לא במה שיש כל הזמן בין השכונה ובין יפו. ושגם כשלא קורה כלום בין היהודים והערבים, כל הזמן קורה משהו שמנסים להסתיר ולא לדבר נכון ולא להודות שמשהו לא מסתדר נכון. האם זה לא המקום שלנו? האם זה לא המקום שלהם? אנחנו נדחקנו לתוכם? הם נדחקים לתוכנו?

מישהו נכנס בעד הפשפש קצר נשימה, הוא מספר שהיה בעיר וראה ערבים רצים עם מקלות, וכמעט שתפשו אותו, ובקושי ניצל, וראה איך הכניסו פצועים לבית המושל והמושל בעצמו כרע על ידם לטפל בהם ולחבוש, ואחר כך הלך עם איזה מיג’ור ג’ון שלקח רובה ויחד הלכו אל בית החלוצים, ושם כבר היו מוטלים אחד עשר הרוגים, כן, אחד עשר, בעיניו ראה, כולם עולים חדשים ישר מן האניה, ועוד פצועים רבים – הוא מספר ונותנים לו לשתות והוא לא יכול – ובקושי מצאו רופא, והעבירו כמה פצועים לבית החולים הצרפתי, וגם שם לא היה רופא, והמושל נתן להם אז “לוֹרי” צבאי להעביר אותם לתל־אביב, ומספרים שגם בתל־אביב מהומה, ואיש לא יודע מה, ואומרים גם כי מחישים כעת חיילים רבים מסרפנד, ואולי הם ישתלטו על המצב, אם רק ירצו, כי עוד לא ברור מה באמת רוצים האנגלים, וגם אומרים כי היו שוטרים ערבים שהסירו את תג הנחושת של מספרם המזהה כדי שלא יכירום, ובראש כולם שוטר שמן אחד, אותו עם שני הפסים על השרוול, וכל יודעי דבר אמרו שגם סבלי הנמל ומלחי החוף אורגנו מראש, ועוד אמרו שכמה חלוצים מהונגריה שעבדו בניפוץ הסלעים על החוף, הם שהדפו את ההתקפה מצד רחוב ג’אמל פחה, וגם אמרו שגם במושבות שורר פחד לרגל חג המוסלמים נבי סאלח, ברמלה, ושבאבּו כּבּיר בין הפרדסים נמצאים כמה יהודים לכודים וקשה להגיע אליהם.

אבא ואמא יצאו מן החדר ואמא הביאה מים עם מיץ שעשתה מלימונים והיא מחזרת בין כולם ומוזגת כוס אחר כוס, ובשתיקה. ורק מביטים אל שער העץ החום הגדול הסגור. כבר שתיים בצהרים. וכך בוודאי גם בחצר השנייה, השכנה, ובחצרות כל השכונה, השערים סגורים, וגם שם רואים שהשעה שתיים וגם שם לא יודעים בדיוק מה לעשות עכשיו. שוב נפתח הפשפש ומכניסים פנימה איש שיודע לספר מה בדיוק אירע בבית החלוצים, שמשם נמלט זה עתה ורץ כל עוד רוחו בו. בשתים עשרה וחצי, הוא מספר, ראו קבוצות ערבים מתאספות על יד הבית. ואז סגרו את השער הגדול, אבל הערבים התחילו לרגום באבנים את החצר. ואז החליטו לפרק את מוטות הברזל שבשער הגדול, ולהשתמש בהם כנגד ההמון המתקרב. וכבר היה הבית מוקף והצעקות היו נוראות, אבל את הערבים הראשונים שניסו לפרוץ עצרו והיכו וחבטו בברזלים והם נעצרו וייללו מכאב, וכל ההמון נעצר אז לרגע, ואז התחילה רגימת האבנים משני הצדדים, וכמה בחורים נועזים החליטו לצאת מן החצר ובמוטות הברזל להתקיף את הפורעים, ושוב נעצרו הערבים לרגע מופתעים, ונשאר רווח בין הצדדים, ורק הצעקות עפו מצד לצד. ואז, הגיעו כמה שוטרים ערבים, וחשבו שהנה הם יעשו סדר, ועדיין לא היו נפגעים, ואז, נכנסו השוטרים לחצר, וחילקו פצצות לערבים והם עצמם פתחו באש מקרוב וגם השליכו פצצה פנימה לתוך הבית, ואז, נהרגו השניים וכמה נפצעו, ואז, התפרץ ההמון והתחיל לבזוז ולחטוף ולהרוס ולטבוח, ואז, הם נמלטו ועלו אל הקומה השנייה ונסגרו שם היטב, לא יודעים מה יהיה כעת, ואז, לבסוף, הופיע פתאום משמר שוטרים בריטיים, והם סילקו את ההמון ביריות, ואז, ירדו ואספו את החללים ואת הפצועים והיה אז קשה מנשוא, סיפר האיש שנכנס, והתחיל מתייפח.

חצרות חצרות בשכונה וכולן סגורות שער. הסימטאות שבין החצרות שוממות ומי שמוכרח לצאת רץ כמטורף. ואם כאן נוה שלום ואם כאן נוה צדק, איפה נוה ואיפה שלום ואיפה צדק. השמות היפים מביטים בשכונה והיא בהם. אבל כשקורה ולא באים בזמן לקחת אותו מן הגן, לעתים, או שוב כשביקשו מן האח הגדול שיקח את אחיו הקטן והוא שכח מרוב עיסוקים דחופים יותר, יכול הקטן לחמוק אז כצל, ולצאת על דעתו וללכת לבדו, והגברת יהודית הגננת עסוקה מכדי להבחין שילדון אחד נשמט לה מקינה, והוא חוגג לו בשקט את מתנת החופש ופוסע לאיטו בחופש בסימטאות ורואה לו דברים בחופש בלי למהר בכלום. לא יושבי הבית מעניינים אותו ולא מי בעליו אלא החשוב באמת, איך עומד לו כל בית ובית, מסויד אוֹכְרָה דוהה ומתקלפת, או איך מציץ מחשוף אבני הכורכר העכורות, שעשויות כאילו במכוּון כדי לאגור בהן עכירות, ואת אותה הנפלאות החשאית והעצובה הטמונה בין הקיר המתקלף ובין התריס המוגף, עייף אבק, וגם את חתולי הרחוב הוא מכיר, וגם נזהר מכמה כלבים, ופעם גם ראה לאן נמלט העכבר להסתתר, וגם היה משתופף על כרעיו הצנומים לדעת מנמוך מה שיירת הנמלים ולאן, ולא כמו אחיו הוא לעולם אינו קופץ ולא כותש תחתיו שום מקק חום תועה אחד ומגשש במשושיו הדקים, סחוף מי כביסה לבנים עם ריח סבון ערבי, וגם אילו קפץ עליו לכתשו מה כבר היה קורה לו למקק הזה שקוראים לו ג’וק?

גן הילדים הוא גם הסמינר למורות ולגננות, שאבא הוא המזכיר, והוא בניין גדול עם אין סוף חדרים ואין סוף קומות, אולי שלוש וגג רעפים, ודקלים אחדים, ועצי לימון, ותמיד נכנסים ויוצאים ונערות ונערים ומורים עם זקן סנטר גזוז יפה ועם מגבעת קש ועם עניבה ועם מקל, כולם מכובדים וגם כבדים, כולם מִגדלי עוֹז לתרבות, ופתאום ולקראתך בא האדון ניסן טורוב או האדון ישי אדלר או האדון יחיאל יחיאלי לבושים ונכבדים ואתה מפנה להם מקום בסימטא ונדחק בגבך אל הקיר בדרך־ארץ ושותק לגמרי עד עברם, ולעתים גם תוכל לראות את הדוקטור מטמון־כהן שיום אחד הדביק מודעה על קיר בית־הכנסת, כי הנה הוא פותח בית־ספר בינוני לנערים ולנערות וכך יָסַד את הגימנסיה הרצליה, גם אותו תוכל לראות בעברו שלוב זרוע עם הגברת מטמון הנושאת שמשיה יפה עם חמניות, וגם את מורי בית הספר תחכמוני הלבושים תמיד שחורים תוכל לראות בעברם לדרכם, וגם את הנערות והנערים שמתחילים לרוץ ולצהול רק כשמתרחקים למדי, ומעבר לסמינר מזה כבר הגשר שמעל המסילה, ומעבר לו מזה בית החרושת הגדול הנטוש, ומעבר לו מזה בית החרושת למכונות וליציקה של הגרמני וגנר, ומשם והלאה כבר נמשך הרחוב הגדול ההוא שמסוכן ללכת בו אפילו עם אבא, ושגם אבא נמנע ממנו.

קל לעקוף את מבנה בית החרושת הנטוש, אבל לא קל לסטות ממנו, מפני שהוא נורא. פעם היה בית חרושת ואחר כך חדל ומאז עומד ריק ושומם. שלוש קומות והרבה חלונות וכולן מנופצות, אולי מאבני האח הגדול וסיעת זאטוטיו, אולי מאבני זאטוטים ערבים ואולי לא מאבנים כי אם מעצמם ומיאוש. והלא אין נורא מחלונות בתים עזובים מנופצי זגוגית. לוחות הזגוגית שהיו מאירים פעם מקובעים במסגרות הרחבות, נפצעו לפצלים חדים, משוננים כצפרני טורף, חיתוכים מעוקמים, מאיימים, ומה שנשאר מהם עומד מאובק ומכוסה עכירות כזו כאילו כל העכבישים כבר צדו את כל הזבובים ורק השאירו מיטווה מרוח של לכלוך עכבישים, מרוח כמו מחלה נוראה ומכוערת, קשה לומר בדיוק מה, מין שומם ועכור ומנופץ כזה, מנופץ רע, מנופץ מכוער, בלי סיכוי, לגעת זה להיחתך, ולהיחתך זה ללא מרפא, שדוחף לקחת ולברוח מכאן ואפילו לשכוח שראית את הזגוגיות החולות האלה, לולא שאתה לכוד ואי אפשר לברוח וכאילו גם מגוּנה לברוח, ושגם אם תברח ולא תראה, הלא בחלומות תראה.

לעולם לא יוכל להימלט מזגוגיות אלה, ממראה המנופצות האלה, מן השממון המיילל מבין שבריהן האלה, מפריכות שלא עמד לה כוחה, מן ההישברות שנשברו עד יאוש, מוזנחות ולא איכפת להן, מאובקות בצהוב עכור המרוח כמו חֵלֶב עכור, או כמין מְארה, כמין קללה, לוחות הזכוכית הרקובה הזו, שבסוף לא תוכל להימלט ממנה וחודי הזגוגית העקומים ברוע ישיגו אותך, עקומים ומאובקים וחדים, ימצאו אותך וילכדו ויפצעו ויעשו לך הרעלת דם, פצלות מסוכנות וגם עלובות, נוראות וגם משעממות, מין נגמר כזה שמתעקש להישאר, שלא איכפת לו שהוא גמור ומרגיז, עד שגם ילד לא יוכל שלא לדעת שזה מראה הכשלון, הזגוגיות הזקנות האלה, הרעות והמורעלות האלה והמסגרות שאין מאחוריהן כלום, כשרק לא מזמן היה חי פה בית החרושת הגדול, ובני אדם היו מסתובבים להם ופותחים חלונות וסוגרים ומנקים שמשות ורוחצים, עד שיום אחד נפל הכשלון, אולי לא קנו את התוצרת, אולי לא הצליחו לעשות בזול, כי יום אחד הלכו כולם ולא חזרו, ולא נשאר מי שימשיך, ועברו ימים ועברו שנים, ואיש לא חזר ולא ניסה מחדש, והכל התחיל נופל, מתמוטט ומתפוצץ מתוכו וגם מחוצו, ונפרצו כל הדלתות, ומה שהיה נלקח, ומה שנשאר נהרס, ונשאר רק גל־עד לכשלון, והזגוגיות או הזכוכיות או מה שיהיו נתבקעו בחלונות ונעשו פצלות עכורות ומחליאות, כמין צרעת, ומבפנים עלתה ריקות שעמום קשה מנשוא, שהיתה מתייללת מפהקת עם שברי הזכוכית, והיאוש נשמע סורט כמו רוח נכאים על זגוגיות מנופצות.

כשהיה אבא מספר לפעמים על מה היה ועל איך היה, סיפר לא פעם על דברים כאלה שהתחילו ולא נגמרו ועל כשלונות, תמיד. על בית החרושת של שטיין, למשל, פה מעבר לגשר, למשאבות וליציקות ברזל, שעשה שיהיו מים בפרדסים, ועל, למשל, בית החרושת של דיזנגוף לבקבוקים בטנטורה שעל־יד עתלית, שעשה שיהיה קיבול לנחלי היין שזכרון וראשון יעשו, ועל בית החרושת לפקקים כאן בנוה־צדק, למשל, שעשה שיוכלו לפקוק היטב את היין המשמח לב יהודי ואת השמן שיעשו בבית החרושת “העתיד” של וילבושביץ בבן־שמן, שעשה שיהיה שמן ששון ליהודים וסבון ותמרוקים מכל שפע יערות עצי הזית שביערות הרצל הדשנים, והם כולם רעיונות גדולים מבוססים היטב בכל החישובים, כולם מלאי ציונות חיה ועובדת, כולם עושי תקוות גדולות לעם עני שיעשה לו סוף סוף בסיס ממשי וכלכלה מוצקה – וכולם נכשלו, כל אחד לבדו, כל אחד מסיבות שלו, וכולם נסגרו לבלתי היפתח, והפכו חורבות נשמות, בית החרושת “העתיד” בבן־שמן חורבה, בית החרושת לבקבוקים בטנטורה חורבה, ובית החרושת לברזלים שממה, וכל הפועלים פוטרו, וכל המנהלים ארזו חפציהם ונעלמו, ולא מעטים מהם עלו על האניות האלה שלא רחוק מעבר לסלעים שבים, והאניות צפרו להן והעלו עשן ונעלמו מעבר לאופק ישר מערבה, ורק התרנים נעלמו אחרונים מפני שכידוע כדור הארץ עגול לגמרי.

והציונות? ויערות זיתי השמן? שכל יהודי יקנה שווה עץ ומיליוני עצים יינטעו ויעשו הררי פרי ויעשו נהרי שמן, ויהיה ערוך ומוכן בית חרושת לשמן ולסבון ולתמרוקים, ויהיה להם מבחר זני ענבי יין שיעשו הררי פרי ויעשו נהרי יין, ורק עוד צריך יהיה להקוות אותם לחביות ולבקבוקים, ולפקוק בפקקים שכבר יש מוכנים כאן ולהדביק תוויות יפות שהכינו כבר בבצלאל, והכל מאה־אחוז וכבר בית חרושת לחביות עובד ובית חרושת לבקבוקים עובד, וגם לפקקים, וכל יהודי ויהודי משבעה עשר המיליון שיש בעולם, כמדומה, רובם ברוסיה ובפולין ומיעוטם על שבעה ימים, כולם כבר עומדים כל יום ששי בתור להביא לביתם יין עברי לקידוש ושמן ציוני לנסוך, ובקבלת שבת הם שרים בדבקות וביום וביום וביום השבת, שני כבשים בני שנה תמימים, ושרים ושני עשרונים סולת מנחה בּלוּלה בשמן, ושרים וניסכו רביעית ההין (וה“הין”, בדיוק שישה ליטר!), והנרות דולקים והשכינה מוחה דמעה זכה – שלא להזכיר את מרחץ יום הששי בסבון ובתמרוקי הוד השרון – והכל כה מוצק ועתיד הציונות כה מבוסס, וכה מובטח ובלי שום פקפוק, מבוסס לגמרי ומחושב לפרטיו ובחומרה, והעבודה כולה מאורגנת היטב ומסורה, ורק שמשהו פתאום השתגע, והתפרע, והתבלבל, והתקלקל, ופתאום וזה כשלון. ולגמרי. וסוף.

צריך מאמץ כדי לא להתפתות ולא לחדור פנימה אל הבניין הנורא ההוא. בפיהוק הנורא שלו, בנָטוּש שבו המפתה, שמפתה גם לשלוח יד ולגעת בזכוכית רקובה אחת. וסביר גם שאיזו מכשפה איוותה לה שם מושב. וגם בחוץ מוטלות זגוגיות מנופצות פה ושם, גם הן חולות מיאוס, ושוכבות ולא איכפת להן. ואולי להעז ולהרים אחת. לשמוע איך היא. ואת האיוושה הסורטת הזאת שעושה הרוח כשעוברת בין נפצי הזגוגיות החולות האלה, שאין בעולם חריקה שהיא יותר יאוש ממנה. ולא ברור איך אפשר יהיה להימלט מכאן, או להאמין שיש בעולם גם עולם שונה. בלי שריקת הרוח בנפצי הזגוגית הרקובה. בכוח הוא עוקר רגליו ומתחיל לרוץ משם והסל הקטן, עם המפית הרקומה שהיתה מגוהצת בבוקר ועוטפת את הפרוסותיים עם הרבה חמאה והרבה חלבה ביניהן, ושהוא קשור בסתר עם כלב אחד שאוהב במיוחד חמאה וחלבה, ומאומן להראות לגברת יהודית הגננת איך הוא מוחה פיו במפית כאילו לאחר הנאה, מתנפנף לו כעת בידו ריק וקל, עד שפתאום אמא, שכבר דאגה, רצה בסימטא עטופה במה שחטפה בקוצר רוח, ובאה לקראתו כולה תוכחות כולה טענות, גם ברוּך השם וגם חימה שפוכה, אבל היא לא תכה אותו כי את מי תלך להכות, ורק אוספת אותו ומרימה אותו על סנדליו ועל סלו הקטן, ורק מנשקת אותו עסיסית ולא משערת איך בבת אחת הרסה הכל ואת כל החופש. וככה זה.

לא רק אמא מפוחדת כעת. כל האנשים באכסדרה מפוחדים. אף אחד לא יודע להגיד נכון משהו. ואמא רוצה שגוזליה יהיו צמודים כעת אליה. ושיאכלו כעת משהו וגם ישתו. אלא שהאח הגדול כבר דאג לעצמו, כדרכו, ובריכוז פניו היפים ושערו החום השופע ויורד על מצחו, ובשריקה דקה מבין שיניו, כפי שרק הוא יודע בשכונה, הוא חותך לו פרוסה יפה מן הכיכר, שוטח ומורח עליה חמאה יפה, מן הגוש הצף במים כדי שלא תתמוגג, בשכבה יפה, ובאצבעות יפות הוא קולף יפה מלפפון צעיר, ובוצעו לכל אורכו לפרוסות שלמות, ואת כל נתח חתוך יפה הוא מציע על הפרוסה המרוחה, ובוזק מלח די הצורך, ומקנח ראשי אצבעותיו במכנסיו, וממלא לו כוס רחוצה למשעי בשארית החלב, שנשאר טרי ומבעבע, ובידו זו הוא מלעיט את פיו בפרוסה ובידו זו הוא משקה את לועו בחלב, ויפה לו והוא יפה ושמחת אִמו, כולו חיה צעירה ויפה האוכלת יפה וברעב צעיר וטוב לה, ואמא מעבירה כף ידה פרושת אצבעות בשערו הגולש כאילו לסרקו באצבעותיה. כל כך חרדה אמא עליו, שלא יתקנאו האלים ויעשו משהו, חרדה חסרת שום בסיס לכאורה, ואף על פי כן חרד לה בעומק ליבה לנער היפה הזה. ותזכרו שהוא נולד בי“ז בתמוז, ביום שהובקעה ירושלים (ואך זה לא מזמן אפתה לו את עוגת יום ההולדת), ושכדי להיוולד בי”ז בתמוז ברור שראשית ההריון היתה ביום הכיפורים, ובו במקום גם התחילה לבכות אז לפני אבא, שהם עשו דבר שאסור לעשות ושהאֵלים הלואי שלא יענישו. ושאסור היה להם להיסחף ולעשות את זה ביום הקדוש ההוא.

על דופן הבאר העגולה במעוקם על קצה עכוזיהם ולא בנוח כפי שבאמת כעת, יושבים שלושה ושניים שלושה עומדים עליהם לשמוע, ואבא ששומעים לו מפני שהוא יודע יותר על יפו, אף על פי שעברו למעלה מחמש עשרה שנים מאז המיפקד שעשה בעזרת שמָש בית הספר ובעזרת אחד מאחינו הספרדים שידע למצוא מסילות ללב המתפקדים הספרדים שחששו מאד מעין־הרע שבכל מיפקד, מאז מיפקדו של המלך דויד שהם מצאצאיו הישירים, והדפיס לבסוף הכל בהעומר של ש. בן ציון, ושמאז אין מי שמדבר על יפו בלי שמעיין תחילה ב“הישוב העברי ביפו”, תרס"ה, 108 עמודים, מעיין ומשתומם איך הצליח איש אחד לעשות לבדו את כל הגבורה הזאת, והם יושבים על שפת הבאר במעוקם ולא בנוח, כמו הכל סביב, והילד לא שומע כל מה שהם אומרים ולא מבין הכל, אבל שומע ברור שהם בפחד, גם אבא, והאנשים עוד יותר, ולא יודעים מה לעשות, ושאבא מתבייש להיות כזה, אבל גם הוא לא יודע מה לעשות, יושבים במעוקם על רבע עכוזיהם ואין להם עוד סבלנות לכלום, ידיהם הגדולות שלהם ריקות, ועזרה מבחוץ לא נראית. אם יבואו מתל־אביב או יבואו מסרפנד, אם יחליט המושל הבריטי להתערב, או אם לחכות עד לחושך ולהסתלק, ופתאום כאילו מתברר עד כמה כולנו כאן שבירים ועד כמה, וייאמר במפורש, ממש זרים כאן, ועד כמה איננו נסבלים כאן, ושואלים את אבא, איך היה בשעתו במושבה רחובות או בפתח־תקוה כשפרצו שם המהומות, והלא תמיד ובכל מקום פרצו תמיד מהומות או פרעות, או התנפלויות, ורק שלא לחזור למלה המאוסה פוגרומים, איך נגמרו ההתנגשויות ההן, האם הספיקו אז רק מקלות וידיות מעדרים, או מוכרח שיהיה נשק חם, ורק כשיורים ופוגעים והורגים כמה מהם הם מתחילים לסגת, לא בלי להסתבך אחר כך במשפטים, בגאולת דם, במאסרים, בקנסות ובשוחד, ובכל השאר, ולבסוף בסולחה מזויפת, ואיך הצליחו לצבור במושבות נשק חם, ואיך כאן אין להם אפילו אקדח אחד (אבא אומר אקדוֹחַ), ולא נשאר גם בידי המתנדבים לצבא הבריטי לאחר שנשתחררו, ואיך הם יושבים כך כמו מטומטמים, וגם לא ברור מה יש בתל־אביב, ואבא מנסה להשיב בלי להחליק דברים, אלא שמה הוא יודע מלבד סיפורים מימים עברו, ואילו מה שקורה כאן כעת ברבע לשלוש אחר הצהרים של השניים במאי מנין יידע, ומה יהיה כאן עד הערב, או מה בעוד רבע שעה, כשם שאין לדעת אם אלה רק מהומות מקריות בגלל סיבה כלשהי שתעבור או בגלל הסתה משלהבת שתדעך, או בגלל חולשת המימשל הבריטי שעוד לא גמר אומר, או בגלל איבת המשטרה שבמקום לבלום היא רצה בראש המתפרעים, או שאלה מהומות שלא ייגמרו עוד לעולם אלא ייהפכו למלחמות בלתי נגמרות, ואילו היה להם כאן נשק רק כדי לירות כמה יריות ואפילו רק באוויר, והכל היה משתנה בבת אחת – גם כשהכל כאן הרבה יותר חמור, ועומדים כאן זה מול זה שני שבטים, שני עמים, שני לאומים, ואו זה או זה, ושלעולם לא יהיה כאן שקט, ולעולם לא שלום, ורק זה לא סובל את זה, ורק זה לא מניח לזה, וזה לא נושא את זה, ורק קליפה דקה מכסה תמיד בקושי את לוע הר הגעש היוקד. לכוּ, צועקת פה האדמה, לכו מכאן צועק המקום, לכו מפה, צועקים הרחובות, לכו לכם, צועקות הסימטאות, לכו כולכם, ואללה הוא אכּבר.

הולך ומתברר שצריך לעשות משהו, ושאין לא טעם ולא סבלנות וגם לא פתרון לשבת ככה בעיקום אחוריים על שפת הבאר ולחכות, עם שתיקות ועם מלמולים ועם העלאת זכרונות ועם תחושת בושה ועם ככה אי אפשר עוד. צריך לצאת וללכת לשאול בחצרות השכנים, ואולי לצאת וללכת לתל־אביב, ואולי לצאת וללכת עם מוטות ברזל אל בית המושל, או פשוט באותם המוטות לצאת ולהסתער ולצרף גם את אנשי החצרות הסמוכות והדבקות גדר בגדר וכותל בכותל, ושכעת כולן מוגפות שערי העץ שלהן שאחדים מהם אפילו נקשרו בחוטי ברזל, בכמה כריכות קשורות חזק, ובעשרות אנשים ואולי אפילו במאה לצאת כעת ולהסתער לעבר ההמון שמעבר לשכונה ולהפתיע אותם, ולהפתיע אותם כשעדיין הם מתמהמהים מסיבה לא ידועה ואינם ממהרים לחדור פנימה אל השכונה, או אולי הלכו לאכול או אולי עסוקים בביזה, או אולי שינו כיוון, ורק לא לשבת עיוורים כאלה ומחכים כאלה ורק לא לשבת מושפלים חסרי מעשה ואין אונים, ולקחת כעת ולצאת ולא להיות יהודים גלותיים ולקחת ולצאת ולעשות משהו והגיעה השעה לגמרי, וקודם כל לדעת מה קורה.

שעל כן קמים מעל הישיבה העקומה שעל שפת הבאר, ומנקים באחורי הידיים את אחורי המכנסיים, ומתאספים כל השאר, אנשים נשים וילדים, ומושלך הס, ומתברר ששלושה ייצאו כעת לברר מה קורה וגם אבא מפני שהוא מכיר יותר מכולם ובעל נסיון, ואבא לא שוכח וגם לוקח את כד החלב ואת מוט הברזל וגם השניים לוקחים מוטות עץ מפני שאין עוד מוטות ברזל, וגם סלים מפני שגם הלחם נגמר, וירוצו קודם כל אל החצר השנייה ובזהירות, ומשם ירוצו הלאה, ואילו כאן מוטב שיסגרו היטב את השער הגדול, ויכנסו נא כולם אל החדרים, ולא להתקהל, וככל האפשר ישתדלו השליחים לחזור מהר ובשׂוֹרוֹת איתם. אמא לא מרוצה, אמא חושבת שצעירים מאבא צריכים לרוץ, אבל יודעת שאין כאן מי שיודע יותר מאבא, כל מה שאפשר לדעת על יפו, אף כי אין ידיעה זו מונעת את דמעותיה, עומדת ומחשה ועומדת ושותקת ועומדת ורק ממחטת חוטמה ורק חובקת מזה את האח הגדול, שאילו רק הניחו לו והיה מתעופף מייד וחוזר בעוד רגע עם כל הידיעות הנחוצות והיותר מנחוצות, וחובקת מזה את האח הילד שמנסה לנחש בתוך ליבו הקטן והלא יודע כלום איך ייגמר כל זה. וככה זה.

 

מסכות    🔗

להיכנס הביתה לנוח קצת, להיכנס הביתה לישון קצת, או להיכנס לאכול משהו או לשתות, כולן הצעות שנשדפות תוך שנאמרות ואין סבלנות לכלום ואין מה לעשות כלום שהזמן יעבור, ורק הפחד של אמא כבר חשוף ורואים אותו במפורש. לעומת זה קם הילד והולך ונכנס הביתה, יחף וקטן, מתקשה משהו בפתיחת הדלת, וישר אל אֶדן החלון שעליו תמיד הלִיבּריק המטוּלל, זה הכד שמימיו תמיד קרים, לא בלי ריח עבש כלשהו, ושאחיו נוטל כד זה (שעל פתחו מפית דקה ומיני שבלולים תפורים בשוליה כדי שתהיה מתוחה על פי הכד מפני זבובים נמלים ושאר רמשים), וחופנו בכפיו ומגביה ומקלח סילון דק ישר אל פיו וגומע כגמל, ואילו הוא כשמנסה לחקות דוגמת מופת זו מחטיא תמיד ומקלח סביב וכמעט נחנק ומשתעל הרבה לעומת קצת המים שהוא מצליח לשתות ושהם כמעט כל מה שנכנס אותו יום לפיו, ומושך כעת בחפזון את השרפרף שאמא קוראת לו הטאבּוּרֶט, ומטפס עליו ברך אחת קודם ושתי היחפות אחריו, ופונה למעלה אל גל החוברות שאבא אוסף שם זו על גב זו (ושאמא תמיד מתאוננת שזה רק אוסף אבק ורק אוסף ג’וקים ורק מסכן את עציץ הג’רניום היושב גם הוא בצל החוברות עם פרחו האדום היחיד והזלדקן על גבי מפית מגוהצת קטנה, ואבא מבטיח לה תמיד שבקרוב יסדר הכל וגם יתן לכורך לכרוך וגם ידחוק אותם בכוננית הדחוקה כבר להיחנק), ושולף בכוח מתחתית הערמה כמה חוברות ומדפדף וגם מוצא מהר חוברת אחת של הפועל הצעיר, משנת תרע“ג, שעוד מחירה מסומן בתחתיתה בפירוש 4 מטליק, 12 קופ‘, 30 סנט’, ו־6 סנת, לעומת 8 ג”מ, של היום, ומהר גם מוצא את המודעה שחיפש והיא שתציל אולי את המצב במקום שכל הגדולים שמטו ידיהם. יש איש אחד, שיש לו מחסן גדול, ובו כל טוב, כמתואר במודעה וכמצויר בתמונה שם, מבחר שעוני קיר עם אותיות עבריות, ותכשיטים, ומשקפיים (ע"פ רשימת הרופא, כתוב שם), וגם פנסי חשמל (שבעזרתם נעשה האדם רואה ואינו נראה, כתוב שם) והכל במחירים נוחים, כתוב שם, וגם מנדולינות וכנורים וחלילים וכל מיני כלי זמר – הכל באותו מחסן גדול של אדון יצחק זלצמן ביפו, מול הקונסוליה הרוסית, והוא גם שולח לכל מושבות וערי הארץ, בפוסטה, ורק לאחרונה כתוב למטה, נתקבל במחסנו מבחר גדול של אקדחים אוטומאטיים, “בראונינג״ ו״וועבלי”, ועוד סיסטמות (מה זה?) שונות, עם כדורים מכל המינים, וגם נשק ציד, והמבחר גדול – ולמה לא הולכים אפוא, ולמה לא רצים כעת אל אדון זלצמן ישר אליו לקחת מן המחסן שלו הגדול, את כל כלי הנשק, ובכמה יריות בבת אחת באקדחים מכל הסיסטמות וברובי הציד ישר בהמון וגם באוויר – וההם יברחו להם לכל עבר והכל ייגמר, ואז יחזירו לאדון זלצמן הכל בשלמות, וגם ישלמו לו את מחיר הכדורים שבזבזו.

ורק צרה אחת, שאולי כל מה שהיה לאדון זלצמן בחנותו המבורכת בשנת תרע“ג כבר לא נשאר ממנו כלום כעת בשנת תרפ”א, מפני שמאז אין עוד מודעות כאלה, וגם אולי אילו גם היה לו נשק, האם היה אבא יורה וגם הורג איזה ערבי חי? אבא לא יכול לסבול את זה, וגם כעת עם מוט הברזל האם איננו רק מפחיד ולא הורג, רק מבריח בתנופת המוט ובצעקות יאללה יאללה, ולא מכה ממש, עד כמה שהוא מכיר את האבא הזה. הוא עצמו לא היה יכול אפילו לראות את הפצועים ההם. לא היה לו כוח לראות איך ראשם מונח כרות על הכר שעל ידם עם כל הבשר הפתוח ועם כל התחוּח השותת הזה שרואים אצל הקצב בזוועה, ועם החור הנורא באמצע שעשו להם, והדם הנקרש הזה, עם כל הלבנים ההם והאדומים להקיא, והם רק שוכבים ומחכים שם בשקט לרופא שיבוא לתפור את הראש למקומו, וקשה להם אפילו לצעוק מכאבים, איך יוכל לראות את זה, ויצטרך לברוח או ליפול מתעלף, עם כל הרירים הקרושים ההם והדם הקרוש והפתוח הזה, ושאולי הרופא גם לא יצליח והם ימותו להם, ויקברו באדמה את גופם ואת הראש לחוד על כרית בצד, עד שאי אפשר עוד לחשוב על זה. והריח הנורא של בית החולים עם כל הריחות הנוראים שלו. וכבר נורא מסריח כאן הפחד.

הכל מתחת לאכסדרה הזאת מסריח כעת מפחד. גם האנשים העומדים וגם המסתובבים, גם הדיבורים גם השתיקות וגם המבטים אל השער. וכבר לא מעמידים פנים שזה לא פחד. גם הפינה הזאת שלו אינה מוגנה עוד. וזה לא התחיל כעת. יום אחד פתאום. כשבאו השלושה ההם. לפני זמן לא רב. ופתאום ושלושה היו עומדים עליו. גבוהים עד הגג. לבושים משהו רועש צעקני עם הרבה אדום, ולא זה מה שהיה נורא מנשוא. הפרצופים שלהם, הפרצופים ההם, זה היה מעבר לשום כוח לשאת, הפרצופים האלה, שאין בעולם כאלה, ואי אפשר שיהיו, משהו שלא עומדים בו, ורק לצרוח, או לברוח אילו לא היה משותק. אי אפשר לספר איך נראו, זה היכה את הראייה באי אפשר לראות, הבלתי נסבל הזה, שהיה מראה פניהם, לא רק הצבע, אלא כל צלחת הפרצוף הזה שהיה כאילו מסובב הפוּך, מעוות או מהופך, או אי אפשר לומר מה, אלא איך פתאום והם עומדים עליו גדולים ונוראים, כל השלושה, סוגרים עליו סביב, מגרגרים מין רעש פראי מגרונם, רעש בלתי נסבל שבני אדם לא מסוגלים לו, משהו שאם פתאום הוא עליך אין לך עוד מה לעשות מלבד שלא להיות עוד ורק להימחות מעל פני האדמה.

לעולם לא יוכל לחזור אל מה שהיה קודם, לא יוכל לזכור איך היה מקודם, ורק מן הפתאום ההוא והלאה, ואיך פתאום ולא היה עוד ילד אחד לבדו יושב בשקט על הגרוטאה שלו ומסיעה בשקט מיפו לירושלים, פתאום והפתאום נפל עליו ועצר הכל והקיף מכל צד, מרעיש נוראות, שאי אפשר שדבר כזה יהיה אפשר, ואי אפשר שדבר כזה יהיה ישנו בעולם, ושאם הוא אפשר הכל אבוד, ואם כאלה מפלצות הן אפשר ועומדות עליך ונוהמות עליך, אפשרית גם החיה ההיא שבים, זו שאתה יודע איך בים יום אחד תגיח בשקט, ותתפוש אותך בפיה הנאלח, ותסגור עליך בשיניה, ותסיע אותך אחוז ניצוד בפיה, ותתחיל לסגור מלתעותיה ותתחיל לפצח אותך ואתה תהיה מתפצח לה בפיה, וגם לגוריה הריריים שלה תיתן, בעיניים הזגוגיות מתות שלה, וזה הסוף, והלואי שכבר היה נגמר כי אין עוד כוח לכלום. הה, אלהים.

שלושה נוראים עומדים עליו ומגרגרים, ורק אחר כך כשבאו לאסוף אותו מן הרצפה צורח באין קול ומייבב בלי חיים, וניסו להגיד לו שלא כלום ואלה היו רק מסכות ושפּוּרים היום, ושהם מגרגרים רק כדי להעלים את קולם המוכר, ולקבל מתנות פורים מתוך צחוק וליצנות, ואינם אלא חברים של האח שלו, יגאל וגואל וייגאל, עם הנמשים על פניהם ועם כל מיני הצבעים והמשחות של אמא שמרחו על עצמם ועם כל סמרטוטי סבתא שעטו על עצמם, ושגם לאחר שחיבקו אותו ונישקו אותו ואמרו לו שלא כלום ושהוא רק נבהל ושלא צריך להיבהל כל כך מבסך־הכל מסכות, ולא צריך להיות פתי קטן שמאמין שהם כאלה באמת, ושהנה יקראו להם, לאחר שהם ברחו בבהלה מפני שחשבו שהמיתו אותו מבהלה, והוא יוכל לראות ששום דבר ובסך הכל רק בדיחת פורים ורק כדי להצחיק, אבל הוא רק צעק לא ולא ולא, ולא רוצה לראות אותם, ולא רוצה ולא רוצה, ורק טמן עצמו בין השמיכות ורק רגליו פרכסו ואי אפשר היה לעשות כלום ואולי, כעצת אבא שהוזעק, לתת לו לשתות ולהירגע לאט לאט, ילד רגשן כזה, אומר אבא, האם זה לא נורא להיות כל כך רגיש, אומרת אמא, וגם אומרת, לא ילדי ולא מחמדי, ותראה אמא כאן ואבא כאן, וזה לא היה כלום אלא רק פורים, וכלום לא הרגיע והעולם היה אבוד, עולם שיש בו מפלצות כאלה ושהן באפשר, פשוט באפשר, ושגם חיית הים שהתחילה לכרסם אותו כשהוא שומע איך הוא הולך ומתפצח כמו אגוז בתוך ריר פיה ועיניה הבולטות מתות, ואיך בבת אחת אתה יכול לראות איך היא נראית מבחוץ מפצחת אותך ואיך אתה בתוך פיה מבפנים מתפצח לה.

ברור, שאלה לא היו סתם ילדים מתחזים בתחפושת פורים. ברור שאלה היו יצורים של אמת ואין כאן שום ספק. ושלא יספרו לו כדי להרגיעו. ואין שום ספק במה שראה ובאי אפשר שהפך פתאום לכן אפשר, ואם מבקשים שהוא יאמין להם צריך שהם יאמינו לו. איך אפשר שהאי־אפשר יהפוך פתאום לאפשר? שהכן יהיה ללא, שהשקר יהיה לאמת? פתאום והם עמדו עליך גדולים ונוראים במלוא הבלתי אפשר ובאמת לאמיתה, וכולם רק מנסים לטשטש את מה שנודע לך כעת לכל החיים, ולמה לא יעזבו אותך כולם וילכו להם.

עייף כעת. כולם עייפים כעת. כולם לחוצים וסחוטים. ארבע דירות בחזית האכסדרה, ושלוש שלוש באגפים, ואחת ליד השער הגדול, וכל יושביהן כעת בחוץ, אלה סביב הבאר ואלה פה ושם בקבוצות מפוזרות ורק הילדים מתרוצצים, אף כי באיזו מתינות, ואינם סוחפים את הילד הזה מפינתו שלו, מפני שהם משחקים במשחקים של ממש והוא משחק במשחקים של כאילו ושל נגיד ש־, בינו לבין כפיס העץ שדי לו אם מסיעים אותו מכאן לכאן וההפלגה כבר הולכת מיפו ועד ירושלים, ואיך יודעים להבדיל בין מה שבאמת הוא אמת ובין מה שרק מתחזה לאמת. האם יגאל עם הנמשים שלו הוא האמת, או תחפושת הזוועה ששם על עצמו היא האמת, האם התחפושת היא על פני יגאל מבחוץ או יגאל הוא בתוך התחפושת מבפנים? מה גם שזו לא היתה תחפושת. ושלא ינסו לספר לו. והאמת היא שכל אחד הוא לבד. ילד אחד לבד. וגם אבא לבד. וגם השכונה לבד. וגם כל היהודים לבד. גם האלהים.

תמיד יש שיחות סביב הבאר. תמיד יש מנסים לשבת במעוקם על שפתה הלא מספיקה לישיבה. לא בקול רם ולא בבטחון, ורק במבטים חוזרים אל השער. עִם הערבים הפשוטים שברחוב אין לי בעיות, אומר שם אחד. הם מוסתים כעת, מסכים עמו אחר, מוסתים כל הזמן, ובמסגדים, הוא אומר, מפחידים אותם, מסביר האיש, שאנחנו ניקח להם ונדחוק רגליהם, הוא אומר, שיש לנו מזימות, מסכים עמו האיש השני, להתחזק עליהם, ובדיוק כעת, אומר האיש, כשכל העולם משתנה, והאנגלים באים במקום התורכים, והכל הולך מתחלף, מסביר האיש, ושאולי מותר להם כעת והם מנסים מה כוחנו, ושמרשים להם לבזוז לאור השמש ולקחת שלל, מסכים האיש, ולא יעשו להם כלום, יודע האיש, ואומרים להם שגם האיסלאם בסכנה ומסיתים אותם, מוסיף האיש, ולבסוף, לבוא ארצה, והנה גם במולדת פוגרומים, טוען כעת בהתרגשות עוד איש עומד עליהם, גם כאן? הוא פורש ידיים, ומנידים אליו ראש, ועוד מידי המלוכלכים האלה, הוא אינו מוצא מנוחה. ואיש לא מוצא מנוחה. ורק יושבים על שפת הבאר, יושבים במעוקם. והבאר, כמו הנהר, שמעה תמיד דברים ודיבורים על שפתה, ודיבורי דיבורים ושתיקות, ואינה עונה להם כלום, וגם לא שכבר שמעה את כל זה פעמים רבות ובלי סוף, גם את הדיבורים וגם את השתיקות, תמיד במעוקם על שפתה הצרה הזאת, אולי מפני שהיא בדיוק באמצע החצר, אולי מפני שאין אף ספסל בחצר, ואולי מפני שיש בתוכה, במעמק, מים עתיקים, וכאילו באמת על שפת איזה נהר, שיודע יותר וזוכר מימים רבים, זה אומר וזה משיב, זה אומר וזה שותק, ושלא נשאר מכל זה אלא כמו תמיד, מה יהיה? מה יהיה?

כולם בחוץ, באכסדרה הזאת. אין סבלנות להיות בחדרים. וחם לכולם, והשער לא נפתח. וכאילו כלואים. והבטן מתהפכת, לכולם. אמא פעם פה ופעם שם, מדברת עם אלה וגם עם אלה. ופתאום והיא אינה רואה את הילד. והוא איננו בפינה שלו. והולכת פנימה ואיננו בדירה. ויוצאת החוצה ואיננו בחוץ ובשום מקום. ולא מאמינה ועוד איננה שואלת ורק חרדה נוראה, ועוברת בין כולם ועוד איננה שואלת, מפני שמה פתאום ולאן יכול היה ללכת, הקטן הזה, השער סגור כל הזמן, ומעבר לחומות הקירות עוד איננו יודע לדלג כמו אחיו הגדול, שישן כעת שנת ישרים בדירה וספר התמונות הגדול פתוח לו על חטמו, כמו תמיד כשהוא מתחיל לקרוא, ושוב יוצאת ושוב נשענת אל הקיר, וגל ההתייפחות שנבלם בקושי לא יכול עוד להיבלם, ומקבוצה לקבוצה היא הולכת, ועדיין לא שואלת ורק לפינות היא מציצה, ואל בין הילדים המתרוצצים בין הפינות, והוא אינו ביניהם, ופתאום והיא חרדה אל הבאר, אבל שם רק שניים שלושה יושבים במעוקם על בדל אחוריהם ומסבירים זה לזה איך הערבים, ומה יהיה, ואי אפשר היה לקפוץ ביניהם אל הבאר, ומה פתאום, ושוב בדירה ואיננו ואולי להעיר את הישן, והכל נראה כחלום נורא בלתי אפשרי והיא מתירה כעת את פקעת שערותיה השחורות הארוכות, שערותיה של אמא, וחוזרת ואוספת אותן קלועות על כף ידה זו ובידה זו היא חוזרת ומרתקת אותן מחדש במכבנות להיות שוב פקעת צמודה היטב על ראשה, יודעת לעשות באצבעותיה ולטפל נכון ולדייק באחורי ראשה גם בלי להביט, כמו אמא תמיד.

כעת היא מתחילה מתרוצצת בין כולם וגם שואלת אם ראו. ועצבנות תוקפת את כולם. ובקדחת מתחילים להציץ בכל מקום, וגם לבדוק בכל הדירות סביב אם אולי, והיא כבר פוכרת אצבעותיה, ורק עוצרת לחשוב בשקט ולא לאבד עשתונות. ולחישות עוברות באכסדרה, אבל השער כמו תמיד הוא רק סגור ורק חוּם ורק חַם ומשעמם. והלא תמיד היה משתופף לו בפינה הזאת שלו, לבדו ובפיסת הגרוטאה שמוצא לו ושמתהפכת אצלו לקטר כנראה, לפי השריקות ונשיפות הקיטור שכאילו, מה יכול היה לעלות על דעתו. ואיפה היתה היא, אמא שלו, אף כי מצד שני, הלא הוא נולד עטוף בכתנת השִלייה, וזה הלא אות וסימן מובהק, למזל טוב בחיים כידוע, ושכל רע לא יאונה לו, כידוע, אלא שגם הילדים המתרוצצים האלה גם הם נעצרים רגע מבוהלים וכעת גם הם מחפשים לפי דרכם, ופתאום, ואמנם דחוק לו ביניהם, בין היושבים על שפת הבאר יש עוד אחד ביניהם, אחד דק כמו קו, שומע בלי לדבר, דברי היודעים יותר ממנו, מציץ מביניהם אל מעמק הבאר, ואל האפל שבתוך עומקה, ואיש אחד מאלה שישבו על שפתה במעוקם, שומע כעת ומחייך ועוצר את אמא שכבר דמעותיה אינן נעצרות ויפחותיה אינן נכבשות, ובידו זו על ראשו של הקטן הדחוק אליו, וכולו פחות מאיזה קו דק אחד, ובידו זו אוחז האיש בידה של אמא, הנה, הוא אומר לה, קחי, שאי בנך. הוא אומר לה, ומשהו רחוק רחוק ואולי מעומק הבאר וכאילו כבר נאמרו פעם ממש כדברים האלה.

אמא חובקת ואמא חובקת חזק, ואמא בוכה בקול, ואחרים מסלקים איזו דמעה שהיא, ואמא מאמצת אל ליבה, ולא איפה נעלמת ולא למה לא אמרת והלא חיפשתי אותך בכל מקום, ולא מיין קינד, אלא רק אל ליבה חזק ובזרועותיה חזק, ורק מנסה לעצור בדמעות וביפחות, ורק אומרת לבסוף בוא, אתן לך דבר־מה לאכול הלא לא אכלת היום. וזה כל מה שהיא יודעת לומר כעת. ומה שהוא יודע לומר כעת זה רק די, אמא, לרדת, לרדת מזרועותיה כעת. ואינו אומר שהכל היה מפני שהוא היה מוכרח, מפני שכל מה שאומרים שם על שפת הבאר לא יישאר לו שום זכר אם הוא לא יספוג ולא יידע לחזור ולספר פעם. לעומת זה כאילו היתה איזו התנערות בחצר, ונזכרים שבאמת אף אחד עוד לא אכל כלום היום, ואולי בכל זאת לאכול משהו קטן כזה ולשתות משהו. וכמה נשים גם נכנסו לחדרים לראות אם יש איזו עגבניה או מלפפון, או פרוסה, ומשהו לשתות עם קצת לימון או משהו, ואולי עוד מעט גם תגיע רוח הים של אחר הצהרים, אף על פי שהשער הגדול חוסם כעת את החוץ ואת הרוח, וגם כאילו, פתאום, שומעים קולות מבחוץ, או תנועה או משהו, ופתאום יש גם הלמוּת מהלוּמות על הפשפש, ופותחים ומישהו מתפרץ בריצה, בלי נשימה וגם דם והוא פצוע.

לא נורא, הוא אומר בלי נשימה, זה כלום הוא אומר, שם בקצה הרחוב מול ביתו של שמואלוביץ, משם הם ניסו להתפרץ, אבל אנחנו לא נתנו להם, במקלות ובצעקות עמדנו שם לרוחב הרחוב, הוא מספר בלי נשימה והם גם נעצרו, וכולנו עומדים שם, וצריך כעת שמי שיכול יקח מקל או מוט או משהו ויבוא איתי מהר, מוכרחים עכשיו לעצור אותם שם, ומהר, והפצעים האלה הם כלום, והם מנסים כעת לפרוץ אל רחוב בּרנֶט, וצריך לחסום אותם שם, ושכבר רץ מישהו להזעיק עזרה מתל־אביב, אז מי בא? הוא מתנשף ושותה בקושי מן המים שהביאו לו, וכבר עומד אצל השער, ורק מסכים לרחוץ את הדם, ורק מישהי בסדין קרוע כבר מנסה לחבוש לו מהר את הזרוע, ושלושה ארבעה עם מקלות כבר מצטרפים אליו, וכעת עוד אחד מצטרף אלא שאשתו דבוקה אליו, אתה לא, אתה חולה, והוא מתנער ממנה וגם הוא כבר גוחן בפשפש ורץ אחריהם, ומציצים אחריהם בעד הפשפש עד שהם נעלמים בסיבוב, וסוגרים ונשארים כאן לבד, כמרוּמים.

האם גם אבא עומד שם במחסום? נעשה פה צר וצפוף וקטן וחסר טעם וכאילו כלואים. ונעשה משעמם והכל חבל ומיותר ונורא חסר טעם. אפילו הפחד מורגש כעת כאילו חם כאן מדי והזיעה מבטבטת בגב. איש לא מדבר ושלא ידברו, ואמא שעדיין מסתובבת אנה ואנה, ונכנסת לחדר ויוצאת וכעת נשענת אל עמוד האכסדרה, ומחפשת במבטיה את הילד, ורואה יחד עם מבטיו התלויים עכשיו במעזיבת הגג למעלה, ושם יונה אחת יורדת אל הרעף, ואיך היא בכפוּף גופה, ובהטיית כנפיה להיעצר בהיפוך לרוח, ובפרישת זנב רחבה כדי להיעצר, ובהטיית רגליה קדימה כדי לנחות עליהם, יורדת לה צועדת צעד וכבר היא קרקעית לגמרי, והפיכת המעוף להליכה כאילו אין בה שום פלא, ומהדסת לה כאילו אמנם זה כל טבעה, ומייד אחריה נוחת גם בן זוגה ונעצר ומקפל ומתקפל והומה אליה ומהמה.

איפה כעת הסנדלר הגורג’י, איפה כעת האיש והאשה שהיו שוכבים מתים על הרצפה של בית החלוצים, איפה כל האחד עשר שמצאו שם מתים אחר כך, כולם עולים חדשים שבאו אתמול ולא ידעו עוד בין ימינם לשמאלם, ופתאום ונרצחו. ויש כעת תכונה בחצר, ומתיעצים אם כבר לארוז חבילות, שאם פתאום צריך יהיה לפַנוֹת לתל־אביב, או לברוח פתאום. ואם לא כדאי לצאת כעת מישהו וללכת אל החצר השכנה כדי לדעת מה. והילדים נאספו כמעט כולם בפינה ההיא, עייף להם ולא יודעים מה, ואף אחד לא יודע מה. הקירות הדקים ושער העץ זה כל מה שיש כעת כדי לשמור על הילדים. קלות דעת. כל הרעיון הזה על שכונה יהודית בצידה של יפו הערבית, ביום זו מתפרנסת מזו ובערב זו מופרשת מזו, הנאורים והנקיים והתרבותיים והבונים את הארץ יהיו כאן והילידים והמפגרים והמזוהמים שגרמו לשממת הארץ יהיו שם. לא רק יהודים (אבא קורא להם “אחֵינו”), כנגד מוסלמים (אבא קורא להם מוּחמדנים), ולא רק מהגרים כנגד תושבים, ולא רק מתקדמים כנגד נחשלים, ולא רק אירופים כנגד אסיאתים – אלא שכאילו אפשר פשוט ככה, ושמאליהם יסתדרו כאן בשלום, בלי חומה ביניהם ובלי שערי ברזל ביניהם, ובלי כלי נשק ליום פקודה בידיהם, מה זה? תמימות, טיפשות או נִפשעוּת? אמא מחפשת עם מי לדבר. קשה להיות לבד. וקשה לדבר. והאמת, שעד שלא קרה לא חשב איש על זה. אם חשב לא אמר, ואם אמר לא אמר ברצינות. להיפך, אבא היה אומר, וגם כותב בהפועל הצעיר שלו, שככל שנשב יחד זמן רב יותר, היהודים עם הערבים, תעשה השכנוּת הזאת דברים טובים, ותקנה הרגלים טובים, ושאין לך גדר טובה יותר, ציטט אבא את מישהו, משכנוּת טובה. וזה נשמע נפלא.

היא שנולדה וגדלה רחוק שם ונמצאת כאן כבר שתים עשרה שנים, וכל ליבה וחלומותיה וכל אהובי ליבה עדיין על הנהר סטיר פלך ווהלין ביערות האפלים – ואיזו ערביה אחת נבערה שנולדה כאן וגדלה כאן ואבותיה ואבות אבותיה נולדו כאן במקום הזה וסימטאות יפו הם כל עולמה מדורי דורות – האמנם הן שתיים שוות ערך ושוות זכויות, וכל פחדיה של זו מפני זו יכולים להפוך אי־כך בפשטות לשכנות טובה בלי גדר? ויש מקום לילדים שלי ויש מקום לילדים שלה, ויוכלו לשחק יחד בלי חומה גבוהה ביניהם? תמימות, טיפשות, או נפשעות? והצעקות ששומעים כעת, לגמרי לא רחוק, ופתאום, אלהים, גם יריות, ועוד יריות, מה קורה? להיכנס לחדרים? ושלא יעוף איזה כדור שוטה ויפגע כעת, והפחד כאילו החליף כוח, וחנק הבהלה והבחילה. עומדים ומקשיבים, מנסים לנחש איפה, או מי יורה, ומניין ומי כבר נפגע. ואף אחד לא יודע כלום. כלואים בעיוורון. אבל כעת שוב מהלומות הולמות על השער לפתוח, ופותחים ושניים נדחקים, והרבה דם לאחד, והשני, לחסום, הוא אומר, צועק בשקט, חוסם עורקים מהר, הוא אומר בלי נשימה, וההוא כבר חיוור לגמרי, ומישהי, אותה אשה יודעת, שוב בסדין שהיא קורעת ממנו, כבר שפפה עליו ומטפלת ומבקשת להביא מים, בבקשה, וגם מהר, והשני כבר יכול לדבר, זה שָׁם, הוא אומר, ברחוב בּרנֶט, הוא אומר, וכבר הגיעו הבחורים מתל־אביב והם משיבים אש כעת, ואולי, הוא אומר, זה כבר יעזור כעת, וגם מִספריים, אומרת האשה, לגזור את המיכנס סביב, וחותלת סביב בכוח את הרגל גבוה מעל הברך והדם נספג מהר, והאדום צובע הכל, ובכפיס עץ שיש לה היא מפתלת ומהדקת לחסום ובכל כוחה, והאיש חיוור או מעולף וכבר מכירים בו שהוא איש מהחצר השלישית מכאן, ולהשכיב אותו כעת, ולקרוא לאשתו או למישהו, ומה עוד קורה שם? ואת מי עוד ראה, ואם לא נפצעו עוד? מזל שהגיעו הבחורים מתל־אביב, אומר האיש השני, ברוך השם, הוא אומר, סוף סוף, ועם אקדחים, ואומרים שגם חיילים בריטיים כבר מתקרבים ואומרים שראו אותם כבר מצד השוק, מפני ששמעו שם אוטומובילים “לוֹרִי”, ומפני שהם די אם הם יירו קצת במכונות היריה הכבדות שלהם, כדי שכל המתקיפים יסוגו, וגם הגיע הזמן, הוא מסביר, מפני שכבר יותר משעתיים, וכל הזמן, ממש מצד שני של הרחוב נפרצות החנויות והם שודדים להם ובוזזים לאור היום, וזה גם אולי מה שהפחית את לחץ ההתקפה שלהם – תאוות השוד, הוא מסביר, ושותה קצת מים. ומוחה זיעתו, והפצוע, אותו צריך להעביר מייד לרופא בתל־אביב. ומי ראה את אבא? ומה קורה מכיוון השוק? ועוד אומרים, יודע האיש לספר עוד, שהמהומות פרצו בבת אחת מכל הכיוונים, ושבתל־אביב כבר לא יודעים לאן לשלוח עזרה קודם. ואומרים שבשכונת אבו־כּביר בצפון, באיזה בית שבין הפרדסים, מנסים לחלץ משפחה יהודית ועוד כמה אנשים שגרים איתם שם, ואומרים שגם ברנר שם, אבל קשה להשיג ליווי צבאי ואוטומוביל, ושמכל המקומות סביב מביאים כל הזמן עוד פצועים וגם יש כבר הרבה הרוגים, יותר משלושים, הוא אומר, ולא מאמינים, יותר משלושים? ועדיין לא נגמר ושהוא מוכרח לרוץ כעת ולחזור ושישיגו רופא לאיש הזה, שלבן כמו מת, ורק מתגנח בחרחורים.

מושך לבוא לראות את הפצוע אבל מפחיד נורא. עוד יריות ועוד, ומקשיבים, וקשה. ובחוץ כבר נעשה אחר הצהרים ממש. וכבר אחרי ארבע. וזה כבר לא יהיה יום טוב היום. וזה כבר לא עוד יום איזשהו, זה כבר יום שיזכרו אותו תמיד. שאנשים לא יפסיקו לדבר על היום הזה. ולא חשוב כלל שחם, ושאין אף משב רוח מן הים, וכלום לא חשוב כעת, ואילו השער שנסגר אתמול לא יודעים מתי ייפתח, ומי יחזור דרכו שלם. לא יודעים ורק לא יודעים וכל היום רק לא יודעים. כל היום רק מחכים לדעת. טוב לו למי שנמצא עכשיו כבר בשעות הערב, ויכול להשקיף לאחור ולראות איך אנחנו כאן אחרי הצהרים לא יודעים כלום מה שהוא כבר יודע. והוא כבר יודע איך נגמר, וגם יודע מה עם אבא, ואיך ומתי יחזור הביתה. ואילו הסכים ההוא שכבר יודע לגלות מה הוא יודע, ושתעבור לה המועקה הנוראה הזאת מן הבטן. והאלהים, גם הוא יודע, מפני שהלא הכל נעשה לפי דברו. ולאבא לא יקרה כלום. הוא יחזור, תמיד אבא חוזר בסוף, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, מפני שאבא הוא איש טוב, וגם לא היכה איש, בשום מוט ובשום ברזל. ויחזור עוד מעט. אני מבטיח לכם.

יותר מדי דברים קורים בחוץ כל הזמן. כאילו מוכרחים להספיק הכל ביום אחד. וכבר מדברים על עשרות הרוגים, מדברים על המון פצועים, מדברים ביחד על הכל הרבה, וכולם יחד, ולא מספיקים לדעת כְּאֵב אחד, ולא מי ולא מה שמו, ומי בבית שלו יחכו לו לשוא. הלמות מהלומות בדלת, והגרון חנוק, ובאים כעת עם אלונקה לקחת את הפצוע ולהעביר לתל־אביב, האוטומוביל מחכה עם עוד פצועים, ולא יודעים הרבה על מה היריות ומה המצב ולוקחים בקושי ויוצאים בקושי עם האלונקה ודם עליה הרבה. אם היה מישהו כאן יודע להתפלל ויודע את התפילה הנכונה היה צריך להתחיל ממש כעת להתפלל, אבל אם הוא מלמעלה רואה איך הכל כאן למה הוא צריך לחכות לתפילה כדי להתחיל לעשות משהו, הלא הוא רואה נכון? ואבא יחזור, אין בזה ספק. מפני שאי־אפשר בלי אבא. מפני שבלי אבא הכל ייגמר, וגם לא יהיה כדאי להישאר אם הוא לא יהיה ואם יש מישהו שכבר יודע כעת מה יהיה ויודע את מה שלאחר שהשמש תשקע כבר כולם יידעו, אני מבקש ממנו לספר, רק לי, לא אגלה, אם יש מישהו שיודע עכשיו מה החליט לו האלהים שיהיה, מפני שהלא לא קורה כלום בעולם בלי שהוא החליט שיקרה, ורק אנחנו לא יודעים כלום, ואין לנו כוח לחכות ולדעת מה יהיה.

אבא שתקן כזה. אבא ותרן כזה. אבא תמיד נדחף הצידה. אבא חושב שכולם קודמים לו. ושהעבודה קודמת, ושאמא קודמת, ושהילדים קודמים, ושהאדמה קודמת, לאחר שוויתר ועזב את האדמה, ואת חוות הנסיונות, ולא הצטרף לחבריו שהלכו לבנות את נהלל, שכל־כך הרבה דיבר עליה וכתב עליה, וכל כך רוצה היה שהוא ושני בניו יהיו אִכּרים בנהלל החדשה הזאת שמקימים שם כעת מן הבצות ומן האדמה הכבדה, וכמעט והיה יכול להיות גם להם שדה ויכול היה להיות גם להם מטע והיתה יכולה להיות גם להם רפת, ובית קטן שלהם ויחד עם רעיו הטובים אהרון בן־ברק ודויד בן־ישי ונתן חפשי, הצמחוני, ולא יהיה עוד עוקר ונודד בכל שנה שנתיים ממקום למקום ומכיבוש לכיבוש ומגאולת השממה לגאולת השממה, אלא יושב סוף סוף נכון, הוא ובניו על אדמתם ותחת קורת ביתם, ותחת עצי התות הענקיים, שאמא לא רוצה בהם מפני שמביאים זבובים ולכלוך, כשם שאמא לא רצתה לנהלל ומספיק היה לה לחיות במידבר, ולגדל ילדים כמו ערבים קטנים, ולא לראות אנשים ולא ללכת להרצאות ולא ללכת לשמוע את זימרת הבריטון הר־ מלך בליווי הוֹפֶנקוֹ על הפסנתר, ולא לשמוע את הרצאות מוסנזון על נביאי התנ"ך ואת הרצאת ביסטריצקי על הפרובלימטיקה של תרבותנו החדשה, באולם הגימנסיה הרצליה, או את שיעורי ברנר על מנדלי מוכר ספרים, שקרא להן להערכת עצמנו בשלושת הכרכים ושא.ד. גורדון לא שבע נחת וכתב כנגדו והסביר מדוע לא כדעתו, ובשבתות אחר הצהרים מתווכחים עם אהרונוביץ ועם רבינוביץ מי צדק, ובתיאטרון העברי מציגים את חסיה היתומה, שאומרים שיש בה גם מומנטים יפים, וביפו מול הוטל קמניץ הנה זה נפתח בית המסחר של הגברת אטלס לבגדי נשים, ומתחילה להיות כאן עיר אמתית, ואחר כך גם להעלות ארצה את אחיה דוּוִיד, ואת אחיותיה הינדֶע ודבוֹירֶניוּ, ואת אמה שתהיה סבתא לילדים ויקראו לה הבּאָבֶּע, ואז, בחגים כשכולם יחד סביב שׁולחן ערוך אחד, עם מפה לבנה גדולה ויין ודגים ושאר ירקות, יוכלו לשיר סוף סוף מתוך המנוחה הגמורה, וטהר ליבנו לעובדך לעובדך לעובדך באמת, באמת ובשלום, וכבר עיניה דמעות.

אבא ותרן. ויוצא והולך בבוקר בבוקר, מפני שהוא משכים קום, ולפני שיוצא מכין ארוחת בוקר, ושופת קומקום על הפתיליה, ורואה שכולם יהיו מכוסים היטב במיטותיהם, והולך לו בשקט, תמיד בשקט, שלא להפריע, האבא הזה, לסמינר למורות ולגננות, ויושב שם לשולחן ומנהל ספרי חשבונות, ומסכם ביושר טורי מספרים, ובסוף השנה כשכולם יהיו מצטלמים הוא לא ייצא להצטלם מפני שהוא ביישן, ואין היום על הקירות אף תמונה שלו עומד בשורה השנייה משמאל או השלישית מן הצד, או ארבע שורות מעל האדון טורוב או מימין לאדון עזריהו, היושבים להם קוממיות בשורה הראשונה וזקן הסנטר שלהם עשוי היטב ומפניהם קורן אור התרבות והכבוד, ובחיוך מעוקם מרוב האי־נחת הוא מציץ גם מתמונות ועידת הפועל הצעיר, עומד שם מחוק בתוך טשטוש הצל שמרוב צפיפות הראשים הדחוקים להיכלל בעומק התמונה, עד שלמטה, בין שמות כל הנוכחים ההיסטוריים, הוסיפו מדפיסי ספר השנה גם בקשה לכל אלה ששמם לא נדפס משום מה, לכתוב למערכת ולזהות עצמם, תיבת דואר כך וכך, ושאפילו על מאמריו הגדולים לא חתם בשמו אלא תמיד בעקיפת שמו, ורק ש. בן־ציון, בהעומר, וכמעט בכוח, הכריח אותו לחתום שמו המלא, ובניקוד, מפני שזה מדע, גער בו באבא, מפני שזו עבודה כבירה שהשקעת לבד, נזף בו, מפני שזו היתה גבורה לעשות את המחקר הזה, התווכח איתו, ומפני שבעתיד איש לא יוכל לדעת על יפו בלי לקרוא וללמוד מה שכתבת כאן, ובאוניברסיטאות, כמעט צעק, ייבחנו על החומר הזה, ואיש לא יתייחס ברצינות לעבודה לא חתומה, או חתומה באיזה בן ישראל או ב.י. או אפילו ז"ס.

האם אפשר לדבר עם מי שאיננו עונה? כולם שותקים מפני שאין להם. ומפני שאין אף אחד שכן יש לו. כולם לבד וכל אחד לבד. לא רק הילד הקטן. ולאף אחד אין אף אחד שיאמר לו או ישמע לו. וכאילו מעגל של לבד נסגר סביב כל אחד. ועוד מעט שוב יהיו מהלומות על השער ושוב יתפרץ איש או שניים ושוב יאמרו משהו שהוא כלום ושוב יחזרו וירוצו להם ושוב ישארו כאן בכלום. למי נורא יותר, לאלה שעומדים שם באמצע היריות וההרוגים והפצועים או לאלה שסגורים כאן לחכות ולהיקרע מדאגה ומפחד ומאפס. מפני שמה שמרגישים כעת כאן, הוא רק להתפקע. וכל אחד עומד או יושב או מסתובב ואיננו אלא רק מתפקע. וכאילו נעזבנו ואין כלום, זה כל מה שנשאר, קטנים כאלה ועזובים כאלה. קשה לומר בדיוק איך קשה אבל נורא קשה. גם אמא שתמיד מעורבת עם כולם כעת היא לבד, ורק האח הגדול הוא תמיד לא לבד, ואם אינו ישן תמיד הוא מעורב עם כולם, אבל גם החצר הזאת שכולה מעורבת תמיד עם כולם כעת היא לבד, ואולי רק כעבור הרבה שנים כשכבר יהיה גדול ויודע דברים מהרבה ספרים שקרא יותר מדי, יום אחד יהיה נעצר כשיקרא פתאום דברים שידע מזמן ולא ידע לומר מרוב קטנות, אבל באמת ידע אותם לדיוקם כשעדיין היה בלי קלקול. וכאילו גולם של הרגשה עיוורת היה נפתח פתאום ומיישר כנפיים מוכנות משכבר, ולאחר הרבה זמן, ארבעים או יותר שנים, הוא מוצא פתאום דברים שלא ידע לומר אז כשהיה קטן, ושאילו ידע היה אומר בדיוק את אלה, ובהמשך אחד מאז, אבינו שבשמים, כך מצא בספר יום אחד מאוחר בחייו, בשעה של שתיקה שבה עומד לו אדם גלמוד ועזוב, קָרָא בספר, שבה לא יקלוט את קולך וידמה כאילו עזבת אותו והוא נשאר נעזב – שעה זו, כך קרא, אינה אלא היא רק רגע של דממה באמצע השיחה. רק רגע של דממה בתוך שיחת היחד שלנו, קרא אחר כך מה שידע קודם, לפני הרבה שנים. ובדיוק כך.

שוב מהלומות בשער ונכנסים אחדים. משהו הולך ומשתנה בחוץ וכנראה זה הולך להיות מוכרע, הם יודעים לספר, והם מן החצר השנייה, ושם יש להם עליית־גג שאפשר לראות ממנה יותר. ועוד מעט יבואו מתל־אביב, אומרים, וגם הצבא הבריטי הנה הולך לבוא, אומרים, האלה עם המכנסיים הקצרים עד הברכיים ועם כובעי הפקק ובעיקר עם הרובים היפים והכהים ועם אשפתות הכדורים מעור עבה ומדוהן לאלכסון גופם, ועם הפרצופים האדומים שלהם ופני ילדים שנקלעו לא למקומם, מפני שאם כך ואם כך, זה לא יוכל להימשך עוד הרבה, הם יודעים לומר, ושכבר שרפו הרבה חנויות ובזזו המון סחורות, הם מספרים, וששתי אלונקות הועברו קודם אל האוטומוביל שהגיע מן העיר, ולקח וברח. ושעוד קבוצה מן ההגנה עם רובים מתארגנת לבוא בגלוי, הם יודעים לספר, והכל נשמע כאילו צריך להאמין להם. וגם הביאו איתם שני אבטיחים שחשבו שאולי יהיו כאן בשעתם, ושהם מצידם חושבים שהם אדומים וטובים. וזה הכל בינתיים. מביטים אלה באלה, כאילו עוד משהו לאמור, ומנידים ראשים אלה ואלה, ולא אומרים כלום, והם גוחנים בעד הפשפש ומנסים לחייך בגדול ולמרות הכל, והולכים להם, ונשארים עם האבטיחים. ואמא פתאום מתנערת, והולכת להביא סכין, וגם חוגרת סינר, ומניחה אחד מן השניים על שפת הבאר, כפה האחת עליו ובשנייה היא בוקעת והולכת לתוכו, וטוב לה להיות יוצאת ועושה משהו, וכשכמעט גומרת לפלח נעשה סביבה עיגול של קשב לדעת איך יהיה אדום, ובשותפות כללית יהיו כעת כולם נאנחים בהרחבה מין אהה לקראת יופיו של פנים האבטיח שנפער כעת ממש אדום שותת, מזכיר משהו, שבצחוק קל נפטרים ממנו, ופלח אחר פלח אמא מנתחת ושופדת על קצה הסכין מגישה לכל אחד ובמאור עיניים, נא לךָ, היא אומרת, תברך ותאכל, ועל שפת הבאר לבסוף רק קצת אדום מֵימִי נשאר זוחל איטי, ואת הקליפות מתרה אמא – לפח!

מהלומות בשער והתחילו נכנסים בזה אחר זה. שני אוטומובילים לוֹרי, הם מספרים, באו ונעצרו במעלה הרחוב, ומעל הגגון שבראש הלוֹרי יש מכונת יריה לכל אחד, בראונינג אמר מומחה אחד, ובשתי מכונות היריה בשרשרת נביחות נפלאות מעל הראשים נפסק פתאום הכל, וכאילו שני הצדדים רק חיכו לזה, אלהים, באיזה קלות באיזה קלות, סיפרו, רק בשני מטחים של נביחות, די עמומות כאלה, והכל נפסק, ואילו באו לפני שתים שלוש שעות, וכל ההרוגים בבית החלוצים וכל טבח העולים החדשים האלה, התמימים והמפוחדים שלפני שהבינו מה זה, כבר נטבחו שם, וכל השוד והביזה, וכאילו באמת רק חיכו עד ששני הצדדים יכלו כוחם, אמרו, ואז באו ובמכת אש נובחת, קצרה עד עלבון והכל נגמר. אף כי עוד לא הכל נגמר מפני שעוד לא התפזרו. אבל אומרים שפלוגת פרשים כבר דוהרת בדרך הנה והם יבריחו אותם כל אחד לביתו, ואולי גם יעצרו את השודדים כשמלקוחם בידיהם, והשוטרים הערבים ההם שרק היו מפקדי הפורעים, ואיפה ההגנה שלנו – אמר אחד – ולמה צריך להיות תלויים בחסדי האנגלים, אמר בצדק, וכאילו הם מעל הכל, ורק כשיגמרו כל הילידים האלה להתפרע יבואו ויגרשו את כולם הביתה, האנגלים האלה, הגויים האלה, השליטים האלה, אמר בצדק.

עוד תראו שהערבים והיהודים יהיו שווים בעיניהם ושהנרצחים והרוצחים והשודדים והנשדדים יהיו שווים בעיניהם, המתקיפים והמתגוננים. ואותם ואותנו יסחבו למשפט כגנבים, אומר כעת איש אחד שנכנס עייף. ואיש אחר שנכנס אחריו אומר כאילו ממשיך מה שאמר בחוץ, שלעולם אסור להישען על זרים שישמרו עלינו, עם ההשפלה להראות צודקים בעיניהם, ושצריך לדעת לחבוש פצועים, אומר אז עוד איש, שלא ימותו בדרך, ונשק ונשק, אומר האיש, והתנהגות השוטרים הערבים, אומרים אז עוד קולות כממשיכים מבחוץ, ואיש אחד אשה רצה אליו והתנפלה וחיבקה אותו ונצמדה אליו ומיששה את שלמותו ונישקה אותו והוא חיבק אותה ואמר לה, טוב טוב, אמר לה, טוב טוב, אמר וחיבק אותה, כעת יהיה טוב, חיבק אותה חזק, ואשה אחת עוברת בין כולם ומחפשת, שואלת אם לא ראו, וילד פתאום מונף באוויר ואביו קולט אותו בצהלה ושוב מניף אותו וביותר צהלה, ופתאום ויש ברד יריות זורם פתאום וחותך את האוויר, ובהלה מכווצת מעיים, וכנראה שעוד לא לגמרי נגמר, או שכך רק מעיזים את המתמהמהים להסתלק מן הרחוב שנשדד, על יד רחוב בּרנֶט, בדרך ליפו, כהעֵז הרועה את הבָּקר המתמהמה לִכְנוֹס, טַעִי טַעִי טַעִי, נוזף הרועה בבקרו ומטיל במפגרת את מקלו וזו מבינה ודוהרת במגוחך ובטלטול מוגזם של עטיניה להצטרף אל שאר חברותיה הצייתניות. ונכנסים כעת במרוצה, נרדפי היריות כנראה, עוד שניים, ואבא עוד לא, והם מספרים כי הכנופיה שבאה מצד פסי הרכבת, וניסתה לפרוץ אל המחסנים בניצול הרגע האחרון וכאילו האנגלים לא השגיחו בה, נתגלתה ופתחו עליה במטחי אש אדירים והם ברחו נפוצו להם, ואומרים שמרדכי הבולגרי נהרג בהגנה על הכניסה לשכונה, צעיר בן עשרים אולי, וגם חברו שנפצע בסכינים מת מפצעיו, צעיר כבן עשרים ושלוש, אומרים, ואומרים שיש כבר יותר משלושים הרוגים, ישמור אלהים, ואומרים.

בלילה הם ייפגשו כולם, ההרוגים, עייפים נורא, לא מכירים זה את זה, באים מכל המקומות, עצובים בלי סוף, ולא יודעים מה הם עושים פה במקום הזה, ורק חושך להם, ומפַחֵד להם, ולבד נורא. וגם חדש להם לגמרי להיות הרוגים ולא יודעים מה בדיוק לעשות. ופתאום וגם אבא נכנס, עם כד החלב בידו זו ועם מוט הברזל בידו זו, ועייף כנראה מאד, ובלי מלה נתן לאמא את כד החלב וחיבק אותה אליו, באף מלה, ומשהו רועד בפניו כאילו היה מבליג על משהו, ובלי מלה הניח את מוט הברזל והשעינו על הקיר, והרים את הילד וחיבק אותו וגרונו היה רועד, ואף מלה, והניח את ידו הגדולה והעייפה על ראשו של האח הגדול שכבר הלך לנסות את מוט הברזל ואת כוחו בו, המוט שמי יודע אם אבא השתמש בו או אם היה מי בעולם שחטף ממנו על ראשו אי פעם בכל הכוח הכבוש של אבא, שכאילו הלך ובמוט הברזל הבקיע לו דרכו מְפצֵח ראשים כדי להביא חלב לילדים, וכעת בידיים הגדולות שלו והחזקות שלו והריקות האלה, עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו, שיוכל לאמור בשקט מה שאי אפשר לאמור, וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמר אבא, וקולו נשבר, ולא יכול, גם ברנר, אמר אבא, הוי ברנר, אמר אבא.