רגל בפח    🔗

הנה רחוב נחלת בנימין הנה רחוב מונטיפיורי, הבית השני מן הפינה, שלוש קומות, בשנייה.

רחוב מונטיפיורי עוד לא בנוי כולו, אבל בפינת נחלת בנימין ממול, פתחו אך זה עתה בית קפה חדש, שאחדים גם קוראים לו הקיוסק, כולו חדש וכולו התנוצצות שוצפת, ובמרכזו מכונת גזוז שוצפת קוצפת, והאיש עם הסינר לוקח בידו זו כוס ארוכה מבהיקה ובידו זו לוקח בקבוק קסמים ומוזג לכוס מידה של עסיס אדום, או ירוק או צהוב, וכשתושג המידה הוא מכוון את הכוס אל הברז הנוצץ ומקציף לתוכה בגעש מתפוצץ את זרם הגזוז שלו, ומגביה ומוריד את הכוס המתמלאת כדי שיהיה נראה גלוי מעשה הכשפים ובהטיית ראש של מומחה, ואז נותן הכהן הגדול שהות קלה לקצף להתפוגג ושב ומזרים למלא בעוד תוכן את המקום שתפש הקצף הכוזב וכשתתמלא הכוס, הוא סוגר ושוהה עוד רגע, שתֵראה המלאכה השלמה ולא תהיה שום אחיזת עיניים, ובידי אמן מניח את הכוס המלאה על השיש והודף קלות לקראת הלקוח הנדהם ומוקסם נעתק מלים ואפילו שוכח לחפש בכיסו את חצי הגרוש אם לא היה מן המכינים מראש ובוהה ותופף בחצי הגרוש עם החור על השיש הלח, שלפעמים גם איזה דַבּוּר מתלבט עליו חצי רגע ואל המתוק שמוסמס שם, בטרם יחטוף מן המטלית הרטובה של הקוסם, ועל כל לגימה שלוגם המאושר מן המתוק הצבעוני הקר השוצף שלו, אם לא היה מן המאושרים ממנו שזכו וקיבלו גם מין קנה קש כדי לשאוב ולמצוץ משיקוי העדן, כשהקנה הזה מייד עם היכנסו פנימה מטעה כאילו נשבר לאלכסונו, וקהל המוקסמים שמסביבו חסרי חצי הגרוש לרפואה, מציץ ישר אל לועו לראות איך זה נבלע ולקנא אין גבול במזלו הטוב, אף כי כנגדם יש תמיד עוברים ושבים בנחלת בנימין שמתעכבים גם הם לחצי רגע בגיחוך של מבוכה, ואולי מפני שהמדרכה מרובצת ומתנוצצת וחלקה, ומתאוששים מייד להודיע שאינם מאושרים כלל, מפני שהנה ככה זה מתחיל, ופה ראשיתה של ההתדרדרות, ועוד תראו מה ייצא מן הצעירים שלנו מעתה, ואיזה דור פוחת ומתנוון יבוא כעת עלינו, בתקופה כה משיחית וכה קשה, ולא בלתי מסייעת להם כעת התרועה הגדולה שמתפוצצת פתאום מלוע הגרמופון הגדול במנגינה עזה ומחציפה שהאיש בסינר עשה שתהיה מתפצחת בעוז למלוא אורכו של רחוב נחלת בנימין מבעיתה לגמרי את כל הווילאות המורדים בחלונות שוחרי השקט שאיוו להם כאן מושב וכאן דוקא, כדי שלא לסבול עוד מן הרעש של יפו, והאפרכסת הצבעונית פס אדום פס כחול ופס כסף מתנוצץ של הגרמופון רק צוחקת להם וצווחת בתענוג מנגינות שלא נשמעו עוד כמותן, ושהאיש פונה כעת לכל צד בהנאה וטוען, נו, איזה פוקס־טרוט יוצא מן הכלל, מה תאמרו? בלי שהעומדים שם במעגל מבינים כולם מה הוא סח, או מה עליהם לאמור, ושאפילו אם תעקוף ותפנה כעת אל רחוב מונטיפיורי הצנוע, תיעצר מייד למראה שוליית הקוסם, השפוף שם על איזו חביונת עץ חשוקה נחושת ומסובב בכל כוחו בידית ומוסיף לה עוד רגבי קרח מפורר, טוחן את הגלידה שתהיה יכולה להזיל ריר גם מפי גדול הסגפנים, והילד המביט כבר מכושף לגמרי.

קוראים לו כעת “הבחור”, והסיבה לא מפני שהוא כבר בחור או שגופו כבר התמלא וכבר אינו פורח כנוצה בכל רוח מצויה, כי הוא רק בן שש ורק הולך לכיתה א', אלא אולי מפני שכבר איננו ילד של גן, ולא צריך ללוות אותו לבית הספר (אף כי אינו מסכים ברצון להישאר לבד בלילה, וצריך הבטחת אמת מתי ישובו, ואימה חשכה יורדת עליו גם כשהוא מוותר ומסכים), וגם שכבר גרים בעיר ולא בשכונה צדדית ליד יפו, וברחוב נחלת בנימין שקט העולם ומנוחה על הכל, לרבות רחוב מונטיפיורי הבית השני מימין כשפניך הימה, שמשמאלו בפינה משתעה כעת החוצה אותו בית קפה קיוסק עם מכונת הגזוז השוצפת נוצצת ועם כל הפלאים והנפלאות ושאת המדרכה שלפניה מרבץ תמיד שוליית הקוסם עד שהיא כאספקלריה זו המשקפת במעוקם את מְכלי הגזוז הנוצצים ואת אפרכסת הגרמופון כמין קונכיה ענקית ומריעה, ומשקפת ברוטט את רגלי העוברים ושבים הנעצרים קצת לראות מקרוב, והכל משתבר ברטוב של המדרכה לסיכסך צבעים חזקים המתבחשים לרגלי העוברים, עם שצף הנוצצים עם צבעי העסיסים, ועם האדום לבן של הסוככים שנפתחו שם להצל משמש, ובלבד שיהיה כאן צל וקריר ונעים ומעניין וחדש ומריע תרועות חדשות והודו כי טוב.

וכך בכל בוקר בסלו הקטן ובילקוט הבד שאמא תפרה לו ושאינו כבד כלל אף על פי שאת כתפיו הוא מחתך כי אמא עשתה את הפסים צרים מפני שחשבה על צרות כתפיו ולא על כובד המשא, ומתגבר על כל המראות החדשים שברחוב אלנבי כדי שלא לאחר, הוא ממהר אל ראשו של הרחוב שיוצא ממש סמוך אצל שער מסילת הברזל, שיש עליו שומר מיוחד, שיוצא בדיוק בשעה הנכונה מתאו הקטן, מוכן להוריד את השער התלוי בסיבוב גלגל גדול, בכובע עם מצחיה על ראשו ובשני דגלים ירוק ואדום בידיו, והאנשים נעצרים והדיליג’נס נעצר ורוכב חמור אחד נעצר, וגם ילדים מכל מיני מקומות ובעיקר ממגורשי השיעורים בבית הספר, וכולם נתלים על השער המורד, ששלביו התלויים עדיין מתנדנדים ממאמץ צניחת השער, והקטר בא פתאום כמו מלך מלכי המלכים, מלא כוח ושחור וקיטור ומהירות ומרחקים ותנופה וממלא את העולם עד אפס מקום, וכל זנב הקרונות נמשכים אחריו, בתיפוף הגלגלים לקצב שלוש, והאדמה רועדת בשקשוק, ותמיד תופשים לרבע רגע גם פרצופו של איזה נוסע שגם הוא מצידו השקיף ותפש לרבע רגע את מבטי המביטים בו, ומשהו של איזו אמירה שלא נאמרה ושלא תאמר נשארת לא מתממשת, עד שהקרון האחרון גם הוא עובר והכל כבר עבר, מהר כל כך, וכאילו טעם החיים עבר, ונשארים בודדים ומקורקעים נורא, והאיש סובב בגלגל ומרים את השער, ופורק כובעו עם המצחיה, ונוטל את הדגלים ומקנח במטפחת גדולה את זיעת קרחתו ומתגלה אז כי בסך הכל אינו אלא אחד ושמו חיים, ושום דבר מיוחד.

לפני בית הספר עץ שקמה אדיר, שכל הטפסנים וגם אלה שאינם טפסנים נתלים תמיד באיזה גובה מגובהו, ושלימים ייעלם כליל ולא יהיה עוד, העץ הענק הזה, וגם בית הספר לבנים ייסע יום אחד מכאן ויתיישב לו ברחוב אחד העם וייקרא בית הספר לבנים א', כמדומה, והבניין הזה ייהפך וייקרא הוועד הפועל של ההסתדרות, שאומרים אותו כאילו היה מלה אחת, ואחר כך ייהפך לעתון דבר, וברל כצנלסון יבוא בו, וזלמן רובשוב, והרבה אחרים, כולם רציניים ונושאי חומרת אחריות רצינית, ומחדר אלמוני אחד גם ההגנה הסודית תפקד על הכל, ואחר כך גם הם יסעו מכאן ויהרסו כאן הכל ובמקומם יבוא המשביר המרכזי, כמדומה, על רחוב אלנבי, ושום דבר מיוחד, וגם הרכבת כבר איננה ולא עוברת עוד.

קל להגיע לבית הספר, והרבה לא זכור מה היה שם, ומה עשה שם, ומה אמרה המורה, ומי בדיוק היתה, ומה היה לה ללמד ילד שכבר קורא וכותב, חוץ אולי מלשבת בשקט, וזה סתם לא בצדק כי לא היה שקט ממנו, ושלא לחלום, וזה דווקא כן וגם שייקח וימלא דפים בציורים בעפרונות צבעוניים ושתמיד היה בהם איזה קטר מסתער בתפארת עשן וקיטור, ושבהפסקות אי אפשר היה למצוא אותו בשום מקום מפני שהיה על ראש השקמה, מרחף על הדקים שבענפים הדקים והשבירים שביניהם וכלל לא מסתכן כי הוא קל מכל ענף, קל ככל שיהיה, גם כדי לראות ראשון את בוא הרכבת וגם כדי לראות מלמעלה את ריצת הילדים למטה בלי שהוא רץ ביניהם, וגם קל היה בסוף השיעורים לחזור מבית הספר הביתה, אפילו אם צריך להתגבר ולא להיעצר לפני כל החידושים אין ספור שנוספים ברחוב מיום ליום. ואפילו אחיו הגדול שכבר בכיתה ו' וכבר פטור מהשגח על האח הקטן, ופנוי כולו להפסקות הנפלאות שבין השיעורים השוממים, שבלי איומי אבא כשאמא היתה חוזרת וטוענת לפניו שצריך לגעור בנער ושהשנה עוברת והוא יישאר בור וחָלָק מהשכלה, והפתק שהוא חייב להביא מן המורה שיעיד שלא פרח לו הנער מכל טירחת השיעורים ונתנדף, או שבא לשיעורים והוא את השיעורים לא הכין, וגם כשהוא יודע שבין גערות אבא ובין מעשים שהוא מאיים שיעשה אין הרבה קשר, אף כי פתאום ולפתע, וכשכלו כל הקצים כנראה, אפילו אבא היה קם אז ועושה מעשה נורא, ונורא עוד יותר מפני שזה היה הוא שעושה, לא בלי שאמא המשקיפה מן הצד לא היא היתה זו שהציקה לו שיעשה, כגון אותה פעם כשזכה אחיו במשחקי הג’ולים בכמות אדירה של ג’ולות זכוכית, אולי אלף, ובדיוק אז נודע שזכייתו זו באה במקום שיעורי התנ"ך ובמקום שיעורי המולדת ובמקום שיעורי החיבור החפשי, ואבא תפש בשקיק היפה שעשה האח מפיסות בד צבעוני חזק ומהודר שנסגר ברתוקי גומי, ואבא תפש בו בשקיק המוחרם הזה ורץ אל בית הכסא (שאבא קורא לו בית הכבוד) והטיח בה באסלה את כל השקיק עם כל האלף שהנער זכה בהן והכיר אחת אחת, והוריד את המים בסחיבת השרשרת עד שכמעט ונתלשה והאח הגדול נפל על הרצפה ופירכס כמוכה אלהים. ומוטב שלא להמשיך.

אבל כשהלימודים מסתיימים לבסוף, ומגיע הזמן הנפלא שלאחר הלימודים, ושתמיד אפשר לספר בבית שכביכול היה להם עוד שיעור או שהלכו לעוד שיעור בעבודת הגינה ועדרו בחול, או שהתכוננו לחזרות במחזה שיציגו בחגיגת הסיום, דניאל ובלשאצר אם לא יפתח ובת־יפתח, אם לא טרומפלדור, בגליל, בתל־חי או שיצאו לתלות בחנויות את השלטים עברי דבר עברית, או כל משהו שעושה הצדקה מספיקה, ואפשר אז לצאת ברווחה כל חֶבֶר מיטיבי הטעם ותמירי הרגל וללכת לבעוט בכדור הסמרטוטים ממש כפי שראו כאן לא מזמן את קבוצת התותחנים מן הצבא הבריטי בסרפנד משחקת נגד קבוצת השוטרים הבריטיים מיפו, פה במגרש החול הריק הזה, ואיך הם בועטים בכדור של אמת בין העמודים שהערבי שלהם תָקע בחול, לבושים חולצות וגרביים אדום כנגד ירוק, ומבוֹססים בחול העמוק שגם לא התיימר להיות מגרש כדורגל, ומבעטים בכל כוחם בחול הרופס ובכדור הנפוח, כדור של אמת, ונעשים אדומים כולם וגם הירוקים נעשים אדומים ורטובים מזיעה ונוצצים מרטוב, וסביבם, מלבד הערבי שלהם, הרבה ילדי יהודים מלוהטי קנאה ובוערי סקרנות וכפי מיעוט שמיעתם באנגלית הם קוראים לפֶּנְלטִי פֶּנדֶל, ולקַשָר הָפְבֶּק, ולשער הנכבש קוראים גוֹל ובתרועה, והכל איתם וסביבם כה לועז, כה מרתק, כה קוסם, מפני שאין עדיין לא מכבי ולא מכבי תל־אביב, ולא מכבי נגד הכוח, ואין עוד אף שֵֹם אחד של אף גאון כדורגל ואף איש מופת, ואולי רק האחים אסף ועמיהוד הם כמעט אנשי סגולה כאלה, אלא שהם אינם מתערבים עם פחותים שכמונו והם וחבריהם אינם משחקים בחול הפורח אלא מוזמנים ונוסעים באוטומוביל למגרש האמיתי בסרפנד ושם יפה להם ונוח להם ושם הם גם מעשנים סיגריות אנגליות עם הריח שלהן, וגם שותים שתיוֹת מרוֹת של אנגלים ואפילו מדברים אנגלית, גם כשאבא המכובד שלהם יושב ספוּן בביתו ברחוב גרוזנברג ימים כלילות ומחבר את המילון העברי הגדול. איש לא היה מעלה אז על דעתו כי לא מהם אלא דווקא ממנו, מן האח הגדול, עומד לצאת שחקן גדול בכדורגל, שחקן אדיר ששמו יהיה נישא לתהילה בכל מושבות יהודה כמגן הימיני העשוי לבלי חַת של מכבי יהודה, שבעיטתו היתה גם מפוצצת את שער היריב וגם, באותו זמן, אבל באופן אחר, היתה שוברת לרסיסים את לב נערות יהודה ומושבותיה, בחולצתו הכחולה־לבנה, בשערו הערמוני ובגופו הגמיש כשל אֵל צעיר, ובנדיבותו אין קץ שהיה מכבד אותן בגזוז ומזמין אחת מכולן לצפות יחד בראינוע, רבקה, בלהה או רחלה, שבתמונותיהן המהודרות עם ההקדשות בכתב הכי אלכסוני ויפה של בּנוֹת התבונן ארוכות האח הקטן, ושלאחר ההצגה, אלא שמה אחר כך לא ידע האח הקטן וגם לא שיער שמשהו מיוחד יהיה מתהווה אחר־כך בין האח ובין אחת מהן בגנים האפלים, ורק ידע שכבוד אחיו גם עליו נגה, והיו מצביעים עליו בעברו דק וקל ודל ואומרים בדרך ארץ הנה האח של אחיו, ושכך הפך מכלום למכובד.

וכך, גם בפסיעות הקטנות של הרגליים הקטנות, היה מגיע הבחור מבית ספרו לבית שברחוב מונטיפיורי, בתוך שעה קלה, אף כי עבר באותה שעה קלה מצד לצד של העולם, ובבית הכל עוד היה חדש ובקומה השנייה שוב אין לו לאדם כל מה שיש ליושב פתח ביתו שבגובה האדמה. אלמלא שלאבא, בהמלצת אחיו הדוֹד דויד, שגר ברחוב יהודה הלוי, וביתו ממש צמוד אל מסילת הברזל ואל שער רחוב הרצל, שהיה נפתח לצדדים ולא מורם למעלה, ואיזה מזל ממוזל יש לדֹוד לחיות על המסילה, וכשהרכבת רצה עוברת מתחת החלונות והיתה צופרת לפני השער היה כל הבית מתמלא פתאום מלאכים מתאבכים, למרות שהדוד דויד היה רק אוטם אוזניו ואומר אוי ואבוי, צרה כזו, וגם לכלוך, ולאבא ניתנה אז העבודה החדשה, והדוד דויד, שהיה מעולם מאמינו וחסידו של האדון דיזנגוף, גם לאחר שאדון דיזנגוף לקח מידיו סך עגלגל סגלגל של עשרים אלף פרנק שעשה הדוד ביושר ברוֹטמֶסטריבקה פלך חרסון, בכל שנות גלותו שלא מרצון לאחר שחֲדַרה נגפה אותו עד שערי מוות והוא נעשה רואה חשבון מדופלם ועשה צרור כסף כדי אוצר קטן, וחזר ארצה ורץ אל איש אמונו ורבו ומורו מאיר דיזנגוף לקחת ממנו עצה נבונה איך והיכן להשקיע כסף זה לטובת כל הצדדים שלו ושלה, של הארץ הנבנית כמובן, והאדון דיזנגוף גם הנחה אותו מישרים ואמר לו שמזל שבא בדיוק על השעה הנכונה כשהנה הוא עצמו הקים כעת בית חרושת לבקבוקים בטנטורה שעל יד עתלית לטובת היין של זכרון ושל ראשון, כשחברו הטוב ממנו ליאון שטיין הנה הקדים וכבר הקים כאן בנוה־צדק בית חרושת ליציקה ולמנועי משאבות מים, לטובת פרדסי יפו ערבים כיהודים, והדוד דויד שראשו היה חלק כשעועית ונוצץ ונקי וידיו מטופחות ונקיות ומעולם לא נגע בדבר אי־נקי, ותמיד היה חבר באגודות של טובים עושי טוב, קם וחילק כספו שעשה בגולה לשני חלקים, חצי שיעשה בקבוקים בטנטורה וחצי שיעשה משאבות ביפו, שני מפעלים נחוצים ומבוססים ובטוחים ועושים לבניין הארץ, ויקו לעשות ענבים עד שגם זה וגם זה, אהה, עשו באוּשים, ופשטו את הרגל וכל כספו אבד בעניין רע, ורק בשארית הכסף ששם הצידה, מחשש ליום רע, ושוב לפי עצת מורו ורבו ואיש אמוניו אותו מאיר דיזנגוף, הלך וקנה חלקת חול באחוזת בית, וגם עלתה לו בגורל הצדפים של הרוקח אדון וייס, חלקה אחת בין יהודה הלוי והרצל, הבית השני פנימה, צמוד כאמור למסילת הברזל, הו האיש המאושר, וגם בנה בית נאה ומרווח בעבודה עברית יקרה קצת, בית שלימים יהיה נקרא יהודה הלוי 30, שבקומת הקרקע יישב בן אהרן הסוחר בשטיחים ובקומה ממעל יתרווח לנוחותו המלאה הדוד וביתו, עד שלימים רחוקים יותר ייהרס כל הבית על שתי קומותיו, ועל מקומו יקום לתפארת גופו האדיר של הבנק הלאומי לישראל.

אבל לעומת זה, כשהקים האדון דיזנגוף את ועד תל־אביב, שקוראים לו העיריה, נתנו לדוד דויד שולחן וכסא לשבת ולנהל משם את מחלקת המים והמאור בתל־אביב, ששים ושמונה פנסי רחוב ושבע מאות וחמישים ושש מנורות, שחלקן האירו אפילו בכוח החשמל עוד לפני שאדון רוטנברג עשה את החשמל, ושצריך היה להדליק ולכבות אותן וגם לנקות, ובריכת המים ושני דודי המים השחורים, שמעל בית העיריה, משונים מאד ואבא אפילו אמר כמו אוכף לפרה, בשדרות רוטשילד, וכל הצנורות והברזים והדליפות והחלודה ונקיון המים, ושעוני המים ותשלום מחיר המים, שאינם ניתנים חינם, עבודה רבה מסובכה ומכבידה, שהדוד דויד היה עושה בחריצות אף כי בלי להגזים מפני שצריך גם לשמור על הבריאות, והדוד דויד עשה שאדון דיזנגוף יתן גם לאבא שולחן קטן יותר וכסא קטן יותר בקרן זווית דחויה יותר, ושאבא יישב שם ויערוך טורי מספרים כאשר אהב, ויחבר ויחסר ויחלק ויכפיל וימצא אחוזים, עד הערב, ומאצל אותה בריכת המים וממש לרגליה, כבר נפרשות להן לכאן ולכאן אותן השדרות עם העצים הקטנים שקשה להם לגדול בגלל דלילות החול התחוח והנקי, ושנשתלו דווקא שם בגלל דלילות החול התחוח הזה והנקי, מפני שבמקום ההוא היה עמק גדול לפני שהיתה תל־אביב וקראו לחלוצים עם המריצות המפורסמות שלהם והם הסיעו את גבעות החול הזהוב אל תוך העמק ההוא ומילאו אותו עד כדי שבעלי הבתים חששו לבנות שם שמא ישקע הבית שהקימו בשארית כספם בחולות התחוחים, והחליטו לשתול עצים כדי שהם יקשרו את החול הפורח לאדמה המוצקה. וכך שכר אבא את הדירה הזאת בקומה השנייה של הבית ברחוב מונטיפיורי, הבית השני מימין כשפניך הימה, ועדיין אין כמעט בתים ברחוב הזה, ורוח הים אינה נתקלת בשום מעצור ומזרות החול, שהיה עדיין מלוח, רצו להן חפשי כסייחים לאורך מונטיפיורי ועד למדרכה המרובצת במים בפינת נחלת בנימין, אצל אותו הקפה קיוסק החדש, ועד שם התעופפו להן באין מכלים דבר, ועל כל עריסת הרחוב שעוד לא נבנה, ושעדיין אפשר לראות ממנו בלי חוצץ את עורפה של הגימנסיה הרצליה, ואת החצר האחורית שעליה היו מלבני גינות שיעורי עבודת האדמה, כיכר שיעורי ההתעמלות של האדון נשרי, והצהלות הבלתי בלומות של הנערים שרצו שם כאחוזי תזזית, בועטים בכדורי סמרטוטים, זורקים מקלות וענפים מפני שאין אבנים, וקופצים ודוחפים ונדחפים כמי שמתפוצץ בהם יותר מדי כוח, בעוד הבנות, הנערות האלה, עם הצמות והשמלות המרוקמות, היו מצטופפות להן סיעות סיעות ואי אפשר היה לשמוע עד כאן מה התלחשו שם בלחישות של בנות ולמה פרצו בצחוקים של בנות, מפעם לפעם, ואם אין כל זה אלא רק מחמת עלומים צעירים גרידא.

לפנות ערב היה הקפה קיוסק הופך למרכז העולם, והופך לפרח פתוח, לכוורת דבורים רוחשת, ולאמצע עיסקי כולם, שלושה לוקסים האירו במבהיק ועוד מנורות רבות וצבעוניות היו תלויות פה ושם, ונשים ואנשים התגודדו וקיבלו ונשאו כוסות גזוז מלאות והלכו למצוא מקום ונתקלו במכרים, וכל הזמן נפגשים, נפגשים ונפגשות, וידי האיש מלאות עבודה ומלבד השוליה עוד שתי בחורות היו מתרוצצות מביאות ולוקחות, אבל מעל הכל היתה נגינת הגרמופון (נגינה?) שליטה בכל, נגינה נוצצת שאיננה דומה לכלום מוכר, ואינה שום מנגינה או מוסיקה או שירה, ולא יודעים מה מנגן שם מפני שמעולם לא ראו, והקול יוצא מן התקליטים שהביא לכאן האיש של הקיוסק שעושה בבת אחת הרבה דברים מוזג ושוטף ונותן עודף ומקנח ומדבר וצוחק ומחליף תקליטים, בתיבת הקסם שלו בפנים, ומסבב בידית הגרמופון שלוע האפרכסת שלה הוא קונכיה אדירה ששטפו פרצו ממנה תרועות שמי יודע מי היה זה שעשה אותן אם חצוצרה, או חליל או שופר או קרן או אנשים מחקים משהו או שרים בעצמם, משהו נוצץ כל כך, צווח בלי בושה ואומר בלי להסתיר גם אם כואב, וגם אומר שמותר לומר דברים בלי לחשוש, ורק מעז ומודיע כל הזמן שיש, ושאם בא לך מותר לך, ולא מבינים את המלים מפני שהן באנגלית, ורק יודעים, גם בלי לשאול, שקורה כאן דבר שאינך יודע מה לעשות בו אבל הוא דבר שאולי אפילו חיכו לו.

קשה להימלט מן המוסיקה או הרעש הזה כפי שאבא אומר בסבל אמיתי, בשבתם יחד על המרפסת הפונה אל החצר, קצת חנוקה מן הרוח אבל קצת מוצלה מן הרעש, יושבים וטופחים בידיהם על היתושים הללו, כוס התה בלימון לפניהם, אמא ואבא וזוג חברים שלהם, מימים עברו, מרימים ואוחזים בכוס ובפלחי הסוכר, שואבים ברעש־מה לוגמה אחר לוגמה ומניחים, ונוטלים וטועמים ממרקחת הענבים שאמא אמנית לרקוח, ואת הגרעינים האנשים פולטים בתנופת לשון ישר החוצה במעוף אל מעבר למעקה המרפסת בעוד הנשים לוקטות מפיהן בראשי אצבעות ושמות אל הכפית ואל התחתית ביותר נימוס, ואינם חדלים מהשתאות על הרעש הזה, ושצריך יהיה לברוח מכאן, או לבקש מן העיריה שתעשה משהו. אבל בלי משים, מבחין הבחור היושב לרגליהם על המדרגות וכאילו אינו מעורב ורק עסוק בינו לבינו בדברים לא מוגדרים, איך אצבעותיו של אבא, שקצת נשתנו מפני שמזמן לא אחזו בדבר עבה יותר או כבד יותר מדקות העט הקל שלו בעבודה שלו על שולחן העיריה, והן מתופפות כעת על המעקה מפיזור נפש או מריכוז נפש שאין לה מוצא בשיחה בטלה על המרפסת, ופתאום וגם האצבעות שלו מתופפות בקצב הנכון, וסחופות בו בקצב המוזר, החדש, שאחורי הבניין לא הצליחו לעממו, והוא ברגישות שמיעתו מרקיד גם ראשו וכתפיו, בלי לנוע, ורק האצבעות, בניע לא לוּמד, מרקדות בשבילו כאילו יודעות משהו שעוד לא נשמע כאן, ועוד לא יודעים מה לעשות בו ואם מותר, ועוד רגע כשירגיש יקפוץ אצבעותיו בבהלה וגם יביט אם נתפש וגם יאנח באנחה ידועה שלו, אַח וֵוי, ויעמיד פנים כאילו פירושה היה רק הגיע זמן הילד לישון, ולא כאילו, הו הניחו לי להיות, פירוש שיימחק מהר, וייגמר כמו תמיד בגם כאן אני מוותר. ואמא אומרת אז שהרופא הנה הוא מגיע עוד פעם אל דירת השכנה שממול שמחלתה כנראה החריפה, ושאולי יעבירו אותה לבית החולים, וכולם מביטים לעבר ההוא, באור האפלולי של מנורת הנפט.

זמנים חדשים, אומר חברם מימים עברו של אמא ואבא, לפעמים אני מרגיש עצמי כמו חוני המעגל, הוא אומר ומגחך כאילו, וגם לו שפם וגם לו כתונת בד שצוארונה רקום מפני שהיא הכתונת היפה שלאחר העבודה, ואולי אני כאן מן המאה הקודמת, יליד המאה שעברה, הוא אומר ומגחך וחשים שפתאום דילגה השיחה על המרפסת ועברה לאזורים לא מדוּבּרים, או אולי גם לא צנועים, וכאילו מרגישים שמשהו שלא שולטים בו הגיע, ועוד לא יודעים אם לקבל אותו, או אם לדחות אותו, כמו למשל המחלה שהרופא שחוזר ובא אל השכנה ולא מצליח לא להיפטר ממנה ולא להשלים איתה. מה יש לה לאשה ההיא, שואלת החברה שמימים רבים את אמא, ולא יודעים, משהו בדם, אמא אומרת, או בבטן, או הלב? ויקחו אותה כנראה לבית החולים, אומרת אמא וחשה איך היא עושה בהלה, יותר ממה שהתכוונה, ונעשה ברור שבין התה ומרקחת הענבים והישיבה הבטלה על המרפסת הסתנן וחדר ובא הנה עוד מישהו, שאין כל כך הגנה מפניו, ולא אפשרות להתעלם ממנו, ולא כוח להתחיל בו, וגם לא להתחיל להבין את הרמז, ולא להתחיל בעוד חרדה, ולא בעוד מלחמה אבודה, ולא להתחיל כעת. אַח וֵוי, מתאנח אבא. ושוב כאילו התכוון אם לא הגיעה שעת הבחור ללכת לישון, ואמא אומרת שעל צד האמת היתה צריכה לדפוק אצלם בדלת ולשאול אם אינם צריכים עזרה, אלא שאינה מכירה אותם עדיין, וגם היא מפחדת, היא אומרת, לא יודעת למה, או משהו. כולנו בבית הזה חדשים, מנסה אבא להסביר, ונפגשים רק על המדרגות, אומר אבא, וברחוב לא מכירים זה את זה. וכל דירה שותקת על מה שמאחורי הדלת הסגורה. במרובע הזה שבין הבתים החדשים, מהם על נחלת בנימין ומהם על מונטיפיורי, ושבאמצעו חצר פנימית עם שיחים ועם קצת עשבים ועם פחי האשפה וגרם מעלות אחורי לכל אגף, שאנשים עולים ויורדים בו בשקט וסוגרים את הדלת.

לבסוף מתקרטעים האורחים ומתחילים לאסוף עצמם לפרוש ודרכם לפניהם עד לשכונת מגוריהם החדשה, שמכל השמות נקראת שכונת מחוסרי בתים, ושתמוה אם הם מחוסרי בית איפה הם גרים, ואבא יודע היכן השכונה הזאת, וגם אומר הו הו, זה מהלך, והחבר אומר כן, אבל זה שומר על הבריאות, וכולם מגחכים ברֵיעות, אבא מן הפועל הצעיר והחבר הוא מפועלי ציון ואף על פי כן הם חברים ושמחים זה בזה וכן אמא בחברה, כשאמא, עם זאת, מרגישה שחלקה שפר יותר והיא לא ממחוסרי הבית, והמידבר, היא חושבת, כבר נשאר מאחוריה, והצעד הבא יהיה בניין בית חדש משלהם, בצפון, בין החולות, במקום שקוראים לו תל נורדוי גם כשעוד אין שם כלום וקשה להיסחב עד שם במידבר החולות הגדול עם עצי השקמים כרמי הענבים והשועלים והתנים, והנעליים מתמלאות חול והזיעה והחום והכל, ואילו עבודתו של אבא בעיריה רק תקל על הסידורים ועל ההלוואה שהמרכז הקבלני יתן להם, אותו מרכז קבלני שחברם הטוב הוא פועל בו, פועל בניין מומחה, והוא כבר יודע שהמרכז הקבלני הולך להיהפך לסולל בונה, כשם שאמא יודעת שזו תהיה שכונה של מורים, סופרים ופקידים ושעל כן התרבות תפרח שם ותהפוך את החולות לחגיגת השכלה ואמנות, עם בית העם ועם מועדון החברים, ועם אמהות עובדות ותיאטרון הפועלים, ובלי להפקיר את נשמת הילדים לקיוסק הזול הזה ולראינוע המעלה חזיון אורות, כך שמעה, באולם שבנו אברבנל ווייסר וקראו לו עדן, ושערכו התרבותי מאד מפוקפק, ומי יודע לקראת מה הוא מחנך. ואמא נשארת לאסוף את הכלים ואבא והבחור יורדים ללוות את האורחים.

זה נחלת בנימין, מסביר אבא, בחושך לא רואים אבל כבר יותר מארבעים בתים נבנו כאן, וכולם בעלי בתים מבוססים מפולין, שפתחו חנויות ובתי מסחר, ולא כמונו, אומר יעקב, החבר, שהלכנו ישר למעדר ולמחרשה, כן נשתנו הזמנים אומר אבא, ומוסיף פרטים מדויקים כדרכו, על תושבי נחלת בנימין, ועל עתידם שנראה מבטיח, ורק אין מספיק אור כעת, מפני שהפנסים מעטים, וגם אלה שישנם, הדוד דויד אחראי שיהיו למרות שעולים הרבה, ולאור הפנסים המעטים נוכחותו המאירה והנוצצת והמריעה של הקפה קיוסק הופכת כעת למגדלור במפרץ חשֵׁך. בית וחצר וגדר, גדר שלבי עץ וגדר סורגי ברזל, וגדר לבנים מדורגות, וגינות קטנות שכל כמה שמשקים אותן החול בולע הכל, ופתאום והכל נראה כמין שלווה שניתן אפילו להריח אותה, וביחוד כאן, מול החצר הזו, שמטפס פורח לבן עטף אותה, והמטפס מסתבר אינו אלא פשוט ורדים לבנים, שקוראים להם שושנים לבנות ושאינן אלא פוֹליאטוּס, יודע אבא, ורד מטפס עתיר פריחה לבנה, ואיזה ריח, אומרת צפורה, החברה, ועומדים שם, וכאילו יש איזו הבטחה שמתמלאת פה יותר מן המצופה, עומדים בצל מול הגדר הפורחת בלבן, עד למעלה מקומת אבא אפילו, חברו כבר כפוף למדי וחברתו בכלל לא גבוהה, והבחור הוא ילד, ושיחי הוורדים הפורחים האלה עולים גבוה ועננת הלבן הצפופה שלהם, הריחנית, האמיתית, הדשנה, העשויה מהמון פרטי פרחים לבנים קטנים שמתחברים לדבר אחד שלם ויפה, וכך, עומדים שם בשקט ואפשר לחוש איך אבא בולע בגרונו איזה דבר ואולי, אם היה אור, היו רואים עד כמה.

ואחר כך נפרדים החבר שהעבודה כפפה אותו קצת והחברה שאינה גבוהה במיוחד אבל היא נרגשת ולוחצת יד אבא וממלמלת תודה במשהו שהוא חום נרגש ולא מלים, ואבא אומר להם לילה טוב ואומר להם להתראות ואומר גם שלום שלום, וגם הבחור אומר שלום והם שוב אומרים שלום ומתחילים זזים, הם לשכונת מחוסרי בתים, הרחק במידבר החולות והלואי שלא יטעו וילכו תמיד צפונה, אולי לפי הכוכבים, ואבא סומך על החבר מפני שהוא ותיק וכבר הרבה הרבה עבר עליו בארץ, ואילו הם שניהם, אבא והבחור הופכים פניהם וחוזרים הביתה בנחלת בנימין, ואבא לא שולח ידו אל יד הבחור והבחור לא שולח יד אל ידו של אבא אבל ידי שניהם נשלחות והם אוחזים זה בידי זה, מתוך השתיקה בחושך, ושיח הוורדים ממשפחת הפוליאטוס נשאר מאחור עם כל לבנו המסמא וריחו זוחל קצת איתם ובכל מקום שעדיין רטוב מהשקיית הערב כאילו מגיח הריח וחוזר, ושקט בנחלת בנימין עד שהאור המצהיר והתרועה הנוצצת מכים פתאום כמו תוף זר בגוף הלילה השקט, והכל פתאום מתמלא תנועה ורעש יותר וקצב ואור יותר ואנשים שאינם חוזרים מייד לבתיהם אלא כאילו כאן יותר יפה להם.

יד ביד באים אבא והבחור אל פינת נחלת בנימין ומונטיפיורי, ועוצרים בפאת המדרכה שממול, לא המרובצת עם הכסאות השולחנות והקהל התוסס אלא זו שמנגד, ואבא עומד ומביט ורואה והבחור עומד ומביט ורואה, ואבא מביט וחושב מחשבה והבחור מביט ומנחש מה, וכשהיה נראה שאבא ראה דיו וכעת ילחץ בעדינות את הכף הקטנה שבכפו הגדולה, היבשה, למודת העבודות הגדולות מאז, ויציע שאולי די ואולי יחזרו כעת הביתה, ללכת לישון, אומר אבא משהו שקשה היה להאמין כי יאמר, אף כי כבר ניחש: אולי אתה רוצה כוס גזוז? אלהים גדולים, מה הוא אמר כעת האבא? אבל ממש כך אמר פתאום, וכבר הם עוברים את הרחוב ועולים על המדרכה שמנגד, המרובצת, וכבר הם בתוך הבפנים והם כבר רואים הכל ממש מקרוב ואף אחד לא מתרגש שם שהם באים ומתקרבים, ובקלות מפנים להם מקום, הבחור שידו ביד אבא ואבא שבידו יד הבחור, והנה הם כבר סמוכים אצל הדלפק, האורות עצומים, הבוהק עצום, ריח העסיסים עצום, והאיש המחייך תמיד גוחן וישר אל אבא ואומר לו ככה, ומה בשבילך אדון? ואבא רגע לא יודע מה אמר האיש או מה הוא צריך לומר לו, בכמין מחזה שמעולם לא השתתף בו – ובמקום זה, מתכופף אבא ושם ידיו מתחת אצילות ידיו של הבחור שכלל איננו גבוה וכלל אינו תופס מקום ולא שום משקל, ומגביהו כך עד שסנטרו וראשו ורובו עולים מעל השיש, ואין לו די עיניים ודי אוזניים לדעת כל מה שמגלים עליו בעוצמה וכמעט שאין בו נשמה, ורק שומע כאילו מרחוק ולא אליו, מה אבא אומר לו בשקט, מה אתה רוצה לשתות? ויש אדום ויש ירוק ויש צהוב, ומי יכול לדעת מה לקחת, ולבסוף יוצא לו ברור למדי: מעורבב, שזו הפתעה גם לאיש המחייך שלאחר כל מזיגת היום הגדול הזה לאלף מבקשים, הנה חידוש, אבל אבא עם שפמו האפור וחיוך הבושה וקמטי התלאות מחדרה עד נוה־שלום, ועמידתו הלא נוחה היא אולי כאילו, הנה הֵפר וסטה מחוקי אמונתו, והבחור שאין בו אלא רק עיניים גדולות כאלה, עושים שהאיש יסכים מהר וכאילו רק לזה חיכה, בבקשה, התפעל האיש, אבל עוד המתין רגע מפני שהתקליט נגמר וגחן לאחוריו אל תיבת הקסם (והבחור המוגבה אינו מפסיד תנועה), והחליף תקליט בתקליט חדש שהוציא ממעטפתו הנוצצת שמצויר היה עליה בחור שחור שר בפה גדול ובכלי נגינה מוזר בידו ורק קולו לא יישמע בתמונה, והרבה כתובות בזהב ובאדום, והחזיר את התקליט הגמור לעטיפה שלו, והקפיד שידיו לא יהיו רטובות, ואז פרצה האפרכסת שבחוץ, לאחר שטחן בתיבה ומִיתח בה איזה קפיץ, במין תרועה צווחנית כזו, מין מנגינה דלגנית אם זו מנגינה, ובצוויחה לא תאומן, שהכתפיים מייד היו מתחילות לנוע איתה, מבלי להתכוון ולפני שיודעים, וגם אבא המרים וגם הבחור המורם שניהם תופשים עצמם ועוצרים בה בתנועה הסוחפת ופתאום מחייכים זה אל זה כשני שובבים שנתפשו, והזמר מפסיק אז ואיזה כלי נגינה בא ומתייבב, והאיש כעת מרוצה בלי סוף, הנה זה הצ’רלסטון, הודיע אז בהתפעלות למישהו שעמד לפניו וכאילו רק חיכה להודעה זו, וההוא אמר, זו ממש פצצה, והלך לבשר לשאר מצפי הבשורה הגדולה, וחזר ופנה אל אבא שהבחור היה מורם בידיו הגדולות שלו עד גובה השיש ומעליו, אהה, אמר האיש, מה רצינו? מעורבב רצינו, מעורבב, אמר האיש בקול זמרה דומה למה שהאפרכסת הריעה שבעתיים, יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי, שר האיש ושרה האפרכסת, ונטל לו אז כוס אחת ארוכה מבהיקה ונטל בקבוק ויצק קצת אדום, ונטל בקבוק ומזג קצת ירוק, ונטל בקבוק והטיף ממנו קצת צהוב, והגביה הכל וראה כי טוב והוריד ופתח את הברז של השוצף הקוצף, והיה הולך ומשציף ומקציף וממלא בתנועות של הרמה והורדה, וגם שר כל הזמן נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי, והוריד את הכוס ונתן שהות לקצף הגבוה והנרגש לדעוך משהו, ואז חזר ומילא את הכוס ברק גזוז בלי קצף, ולבסוף פנה אל הבחור עצמו, הנה אדון צעיר קח ותהנה.

אלהים, כמה הרבה קורה בזמן כה קצר. אבא מוריד אותו והכוס בידיו. אבא חותר לארנק שבכיסו העמוק למצוא חצי גרוש, אבא יד אחת לא מרפה מראשו של הקטן, שחושב פתאום, רק זה חסר לי שכעת תיפול הכוס והכל יישפך, מחשבה מוזרה ובוגדנית, ויש מקום אצל שולחן אחד בפינה ממש על קו החיבור בין נחלת בנימין ומונטיפיורי, והילד טובל פרצופו ונוטל לוגמה, ולא יודע מה לחשוב, זה קר וזה מתוק וזה רוצה להישהק, וגם עקצוּצִי כזה, ועוד לא יודע אם זה טוב, וטובל שנית פרצופו בנוזל שצבעו מעורבב ומלא בועי בועות נרגזות של גז, ונושם נשימה, ואבא בחיוך גדול כולו רק אליו, נו, אומר אבא, והבחור הודף את הכוס לעברו, תטעם, הוא אומר לו, ואבא טובל שפתיו וקצה שפמו וטועם, מתוק אומר אבא, ומתעווה קצת ומגלה אי הבנה גמורה, וכאילו מתעלם מן הריח המיוחד שהכוס נותנת ומן הקריצה שיש במשקה, ומן העקצוץ של המתוק, ומן הקצף התוזז, שמעורב עם המוסיקה, ועם הריקוד שנעשה בבטן, והוא לוקח כעת ושואב וגומע בבת־אחת שלוש ארבע רצופות שעוד לא ידע שתייה גדולה כזאת בחייו, ואחר כך הוא מגהק פתאום במפתיע וברעש ולא במנומס ואבא והוא פורצים אז בצחוק וצוחקים עוד יותר ומרגישים פתאום שהנה ככה זה.

רק לימים, כשיחזור הבחור והוא כבר איש ויעלה כל דבר בזכרון מחדש, יעלה בדעתו איך היה, איך היה אז מסביב ואיך היה להם השניים, אבא והבחור שלו, כשהם יושבים וחוטאים בגזוז, בהפקרות על כוס הגזוז מכל הצבעים אל שולחן אחד, זה אל פני זה, מוזרים כנראה מכל באי הקיוסק, וכשמעל הכל מתנוסס כל הזמן קולו המרקיד של הגרמופון עם תביעתו העקשנית והנקצבת בלי שאפשר לחמוק ממנה

יֶס סֶר יֶס מַיי בֵּייבִּי

נוֹ סֶר נוֹ מַיי בֵּייבִּי

נדבק בכל, נדבק ברצפה ונדבק באוויר ונדבק באנשים וגם בלכתם הביתה, רק צעדים אחדים מעבר לרחוב, נדבק בצעדיהם, ורק קרוב אצל המדרגות, הבחינו כי אמא עומדת שם, צללית מכונסת של אמא דואגת, והרגישו אשמים וחוטאים ומפרי אמונים, ואמא לא יכולה עוד לחכות וסיפרה כי הנה זה עתה הגיעו עוד שני רופאים אל האשה המסכנה, והיא חולה נורא, נורא, אמרה אמא, וכנראה שלא טוב לה, מאד לא טוב, סיפרה אמא, והיא נורא חולה, נורא נורא, לא ידעה אלא רק לחזור ולאמור, והוסיפה עוד משהו ברוסית כדי שהבחור לא יבין אף כי הבין היטב.

 

אלנבי    🔗

אם הוא כבר היה שם? מה השאלה, כבר היה וכבר שתה ולא פעם ולא פעמיים, האח הגדול, ובכל שעות היום והערב, וכבר מכיר שם אנשים ואפילו יודע שהאיש שם שמו פלדמן וכך גם קוראים לו כולם, ולא ברור מניין היו לו כל־כך הרבה חצאי גרוש, והוא מסביר שהכל משליחויות שעשה, ואם גם לאחר זה נשאר מקנן איזה ספק, הוא צוחק ומספר עוד שחצאי גרוש דרכם שנופלים תמיד לחול והוא דרכו שתמיד מוצא, ולא רק זה, אלא שהוא גם יודע הרבה על התקליטים של הגרמופון הגדול, מהם טנגו מהם פוֹקס טרוֹט, מהם צ’רלסטון, ומהם סתם ג’אז, הוא יודע לומר נכון מלים חדשות שלא נשמעו עוד, ועוד הוא יודע שיש גם מין חצוצרה כזו שקוראים לה סקסופון אף כי נלאה מתאר איך היא נראית, כי איש עדיין לא ראה כזו, והוא גם יודע להניע גופו במיני כרכורים ואת כתפיו ואת אחוריו הצרים ואת כל גוו הגמיש, נער תמיר ועליז, וברגליו הוא מעכס ובפיו הוא מייבב דמוי אותו כלי יבבן אלמוני המחליף צבעי ייבובו, וגם שר יס סר יס מיי בייבי, די דומה, ואמא לא יודעת אם לצחוק או להיבהל מן השחיתות הפרוצה שנכנסה לביתה הנקי, וגם אבא לא יודע לפסוק הלכה, הזמנים משתנים, זה כל מה שהוא יודע לומר ולמשוך כתפיו, ואילו על ההצעה שגם אמא תבוא פעם ותנסה לשתות גזוז, היא עונה מהר, לֵך לךָ, מה עוד יעלה על דעתך, והאם הם בטוחים שהכוסות רוחצו שם היטב ושלא יידבקו במשהו, מפני שכל הזמן אנשים נדבקים ונופלים למשכב. וגם אצל השכנה החולה לא טוב, ואומרים שיעבירו אותה לבית החולים, ומאד לא טוב, מאד מאד.

אבל אמא גם לא יכלה לשער עד כמה לא טוב יתגלגלו הדברים. מפני שבצהרים כשחזרו הילדים מבית הספר ואבא בא לצהריים מבית העיריה שעל ראשה דודי המים, והוא רק יורד משדרות רוטשילד אל נחלת בנימין ופונה מייד שמאלה חוצה את אחד העם, משתאה אל הבתים החדשים משני צידי הרחוב ואל המגרשים הריקים עדיין ומי יבנה עליהם, ואל החנויות החדשות שאפילו ביפו אין כאלה לגודל ובוודאי שלא לנקיון, לטעם ולאפנה, מתעכב להציץ בזו או בזו, שואל עצמו אם יפתחו גם כאן חנות ספרים, עתונים וחוברות מן הארץ ומחוץ לארץ בעברית ובשאר לשונות, כמו שיש לאדון קרוּגליאקוֹב ביפו, או לאדון בּוּלִיס בפתח תקוה, והולך ופוסח על המון הקיוסק ועל שאונו, עם משהו שבספק חרטה מייסר בבטנו, וכבר עולה במדרגות ואמא לקראתו פוכרת ידיה, ובלחש, הורידו לה רגל, היא מספרת מה שכלאה בתוכה מן הבוקר כשנודע, ונעצרים ומביטים סביב, ובכל גרם המעלות ומדלתות שונות ניכר איך כולם כאן יודעים וכולם רק מציצים בהיחבא בדבר הנורא הזה שנודע ולא ברור מה, ומה חובתם כשכנים, ומה חובתם כאורחים ואם לא ללכת לאיש של הקיוסק, פלדמן או מי שיהיה, ולבקש ממנו שהיום – לא. ואחר־כך, לא ברור כלל מי אמר, אם זו רק שמועה שילדי החצר הפיצו, או נשמעה ממטבח אחד של אמא אחת שלא נזהרה בלחישה, כי הרגל הזו, רגל האשה, הרגל שנכרתה, זו שכך אומרים, הנה היא הרגל הזו שנכרתה מוטלת פה בפח האשפה הזה, ומחכים שזבלני העיריה יבואו לקחת, ושאם יש לך אומץ לך מייד תרים את המכסה ותראה.

אשה מסכנה. למה עשו לה. הלא זה איום. והכאבים וכל הדם שנשפך מן הפתוח. ואיך חתכו לה. ואת העצמות ההן, ואיך יכלה לסבול. ואיך היא תיראה כעת. ואיך תחזור הביתה. ומה יגידו עליה. ומה עשתה שככה עשו לה. והרגל הזו. איך זה רגל בלי אשה. איך זה רגל לבדה. זו שכעת היא בפח. ואיך זה רגל בלי גוף. כמו של בובה כזאת, שנשארת בחול בחצר. או על שפת הים. לא נסבל הדבר. אי אפשר לעמוד בזה. למה סיפרו לו. למה מכריחים אותו להתמלא במה שאיננו יכול לשאת, והלא כעת יהיה מוכרח ללכת לפח האשפה להרים ולראות את זה. מפני שאם לא יראה לא ייפטר מזה. להרים לאט לאט ובבת אחת לראות כהרף ולסגור ולברוח. למה סיבכו אותו ומה רוצים ממנו. וכעת זה ישקע בתוך נשמתו ולא יוכל עוד להשתחרר לעולם. איך היא נראית הרגל של האשה בלי האשה. הוא לא רוצה לדעת אבל מוכרח. הוא לא רוצה ולא רוצה ורק לא רוצה. ומוכרח ואין לו ברירה. למה מתעללים בילד שלא יכול לעמוד בזה. מעתה לא יוכל עוד שלא לחשוב אלא רק על הרגל הזאת, ויהיה מוכרח ללכת להרים את המכסה ולראות איך זה, רגל כרותה בלי, ואיך מרגע זה הוא איננו עוד מה שהיה קודם, והילד שקם בבוקר והלך לבית הספר איננו עוד הילד שכובש כעת פניו בכר ורגל כרותה אחת עליו, ופתאום גם נזכר כי יש כמה שבטים באפריקה כמדומה שאוכלים בשר אדם והיתה יכולה להיות להם היום כאן כֵירה גדולה, כמו אותו כרע של עוף שאמא נותנת בשבת, והנה הוא הולך להקיא ומעיו לא מחזיקים עוד.

האם הרגל שבפח מנועלת עדיין, עם גרב אחד ונעל של אשה, ממלאה את כל הפח, ולמה מחכים שהוא יילך לראות, ולמה הוא גם רוצה ללכת לראות ואפילו לגעת בנורא הזה, וגם בשום אופן לא ורק לברוח לקצה הארץ, ורק לנקות את הראש מכל זה, ולהתעורר כמו מחלום רע, וכאילו כלום לא ולא יודע כלום, ולמה שוב הפראים ההם באים מרימים את המכסה ובצרחות מוציאים ומתחילים לנגוס ממנה מן הרגל, נורא מבחיל ונורא מגרה, ולמה הוא תפוש בזה, לא להיות בזה ולא להשתחרר, ואיך למחוק מעליו ואיך לכבס עצמו מכל מה ששמע, כמו שאמא מכבסת בגד מזוהם ויוצא נקי ומגוהץ וכאילו חדש. מעולם לא היה עולה על דעתו שאפשר דבר כזה שיהיו כורתים רגל לאף אשה או לשום איש אצלם בביתם, ומעולם לא היה עולה בדעתו שזורקים שום רגל לשום פח אשפה עד שיבואו הזבלנים לקחת, מעולם גם לא שאל מה היה לה לאשה שכרתו לה רגל, ומה קרה לה אחר כך, ואיך חזרה לבסוף לביתה מדלגת לה אי־כך, כשם שמעולם לא עלה לדעתו לפקפק בסיפור הזה, ושכל מה שאמא אמרה לא היה אלא רק שכרתו לאשה אחת את הרגל, ושכל מה ששמע לא אמר אלא ילד אחד או כמה ילדים, שהנה היא הרגל בפח האשפה ולֵך אם יש לך אומץ ותרים את המכסה ותראה, אלא שאין לך אומץ, ולא שום אומץ, ואתה לא יכול לא כן ולא לא, ומחכים היו ממך ש, ודי, די, די, אלהים, די. וחבל שהלך אתמול לשתות גזוז עם אבא, ושלפני ששתה היה הכל נחמד הרבה יותר, והוא לא רוצה כלום ורק להקיא, ורוצה לא להיות, ורוצה להירדם ושיעזבו אותו, ולא צריך להפיל על ילד, גם כשקוראים לו הבחור, מין הכרח שאיננו יכול לא כן ולא לא, וגם לא להתכחש ולאמור שאיננו יודע על שום רגל ולא מוטל עליו כלום, ולא היה ולא נברא, ואפילו לא לבקש רחמים שיעזבו אותו, מפני שלעולם לעולם לא ייצא מזה ולא ייפטר מזה ולא יינקה מזה, וגם כשיהיה גדול ולעולם לא, וככה, ועד היום.

האם בכה? האם נרדם? כנראה שכן, אבל התעורר בבהלה ופתאום שוב היו המסכות ההן, וכאן ברחוב אלנבי ורק לא מזמן, שוב בפורים הסרוח, וכולם היו הולכים, וגם הוא וגם כשביקש שהוא לא, ואמרו לו למה לא, הלא פורים היום ובפורים מצווה להיות שמח, ולמה לא, ובוא תראה, בוא יחד עם כולם, ידך ביד אבא, ואתה כבר בחוּר, ונסחב והלך מושך ידו לאחור ואבא מושך ידו קדימה, בוא, הוא אומר, בוא בוא, תראה איך כולם, והרחוב היה הולך ומתמלא, כל רחוב אלנבי ממדרכה למדרכה וגם בחול שבאמצע, מפני שעוד לא נסלל כביש, המון אנשים וכל העולם כולם בוססים בחול שריבצו אותו והפך לחול מלוכלך, וצפוף ורוח החורף שאיננה מצננת את ההידחקות הזו, והמסכות והגִרגורים, והבּלונים והדגלים והרעשנים ואקדחי פורים, וכל הלחץ וההילחצות, וכאילו היה איזה מקום אחד שאליו חתרו כולם להגיע בהמון הצפוף. אולי מישהו ינאם או יגיד כמה דברים או להקה תזמר, ואולי זה יהיה אדון דיזנגוף מעל גבי הסוס שלו שלעולם אינו יורד מעליו, ואפילו לבית הקברות ליום הזכרון לחללי יפו הלך ונכנס עם סוסו, אולי אדון דיזנגוף ידבר, ואולי ישימו כסא ואז"ר הישיש יעלה ויברך את ההמונים באגדה מתוך ספר התָנָאים שהוציא לא מכבר, ולשם נלחצים כולם להגיע, ובינתיים נדחפים בהנאה, מדברים בקולי קולות וצועקים וצוחקים ונפגשים ושואלים מה נשמע, ומפני שחוששים מגשם יש גם מטריות ומנפנפים בהן, ולפעמים זה כבר לחץ בלתי נסבל, ופתאום ואין לך עוד ידך שבתוך ידו של אבא, ופתאום ואתה באמצע המוני אנשים לא מוכרים, הם ניתקו מעליך ונסחפו הלאה ואתה ניתקת מהם ונסחפת הלאה, והולך ומתהווה רגע שבתחילה נראה כאילו הוא רק כמעט תאונה קלה, מין רגע קל שמייד מתברר שהוא רגע עולמי, ושאחז בך לגמרי, כמו מי הים כשאוחזים בטובע, וההם כבר אינם באֵי־כאן שבקלות תגיע אליהם או שהם יעצרו מהר ויגיעו אליך, ורק יאמרו מה קרה בחור איך נעלמת והוא יאמר אני? אתם נעלמתם, ויצחקו והכל יישכח, אלא שכעת אין לזה עוד תקנה, בין אם הלכו הלאה ובין אם חזרו על עקבותיהם או פנו לצד שני, וברור כעת שהכל כבר הוכרע וזו פרידה שאין לה חזרה, ולא תוכל לפלס כעת דרך לבדך דרך כולם, הנדחקים האלה והנדחסים והמהודקים בשלהם ועושים חומה בלתי נחדרת, ואין לך עוד כלום אלא רק לשאת קולך מלוא דקותו הקטנה ולצרוח אבא אבא, עד שקולך אפילו לך אינו מוכּר, והאנשים לא שומעים מפני שכולם צורחים כעת בשארית קולם וצועקים מכל צד, לאו דוקא מפני שכולם איבדו את אבא שלהם, אלא מפני שזה כעת המשחק שכולם משחקים בלחפש זה את זה ובלהתחפש לכל מיני שאינם הם עצמם, ואבא איננו אבא והערבי איננו ערבי והשוטר הבריטי איננו השוטר הבריטי, והמלך אחשוורוש איננו המלך ומלכת אסתר איננה המלכה, ופתאום ואתה יודע בלי טעות שזה אבוד, ושנשארת לבד ואבוד. ושבתוך מיליון הנדחקים האלה לך אין אף אחד ואתה עצמך אינך עוד.

אינך רוצה לצרוח אינך רוצה לבכות כל מה שאתה רוצה ודחוף זה לבית שימוש. והעלבון הזה איך איבדו אותך ולא איכפת להם. ואולי לבקש מאיזה איש גדול אחד שירים אותך למעלה כדי שתוכל לסקור מלמעלה איפה הם. בבקשה איש תרים אותי למעלה, אבל כולם כאן ערבים, וכולם כושים, וכולם בגתן ותרש, וכולם מלכת אסתר ומרדכי הצדיק, וכולם שוטר בריטי וכולם שודד שתום עין, ואף אחד איננו מה שהוא באמת, וגם המקום התהפך וחדל מהיות המקום שלך, ונעשה למקום שבדיוק אינך רוצה להיות בו, ולא להיות חלק ממנו ולא להיות חלק מכולם, ושאתה לעצמך אין לך מקום בעולם, וכולך רק מיותר ונסחב בלי מטרה ובלי כיוון, ואינך שייך לכלום וכלום לא שייך לך, וסביבך רק מיני מִפלצות מתחפשות ומיני מִתחזים ומתחזות, ותפשו בך ואתה חסר כוח להתנגד או לברוח, ועוד מעט וידרכו עליך, החוגגים, בלי שיהיה איכפת להם, וירמסו אותך, והלואי שאדון דיזנגוף היה עובר כאן כעת עם סוסו והיה נעשה רווח סביבו, ואתה היית יכול לצאת אז ולצעוק אליו, אדון דיזנגוף איפה אבא שלי?

תקוע במקום שאינך רוצה בו. תקוע במה שאינך רוצה. למזלו היה שם עץ קטן אחד. עץ שעוד לא הספיק לגדול גם לאחר ששפכו הרבה מים על החול ששתלו אותו בו, וגם לאחר שתקעו סמוכה יבשה על ידו וקשרו אותו זקוף מפני רוחות הים המלוחות, ובעץ הזה נאחז, גזע דק בידיים דקות, מחופה בקושי מפני הרוח, ושם נפתח הבכי והוא בכה והעץ תמך בו. ולא היה בשביל מה, ולא היה טעם לכלום, והיה לבד ורק לבד, ואין בעולם אלהים ואין בעולם אבא ולא אמא, ואין כלום מלבד לבד, וככה זה. ואיש בעולם לא צריך אותו, ואם יהיה או לא יהיה לא מעניין אף אחד. ולא איכפת לאיש בעולם. הו, כמה יצטערו כשיידעו איך זה נגמר. איך הלך מכאן ישר מערבה, פשוט וברור, לא כמו אל שכונת מחוסרי הבתים בצפון בלילה, אלא ישר מערבה וישר אל הים ונכנסים אל הים והים סוער כעת ומתגברים על הפחד הראשון ונכנסים עמוק וזה יקרה מהר והוא יהיה לאיננו, והם, איך הם יצטערו. נגמר להם הילד שלהם. ושידעו להם ומגיע להם. איך עוזבים ילד. איך משאירים קטן כזה בין כל המון המסכות הנוראות האלה, עם כל האקדחים והרעש, והאחשוורושים והאסתרות והערבים והבריטים, ועם כל מה שהם לא באמת, והכל רק שקר, ורק התחזות ולא אמת, ורק ההתעללות היא האמת, ואיך סחבו אותו ללכת, ואל כל החגיגה הזאת של כל האנשים הזרים האלה הצועקים האלה המתחפשים האלה שהולכים ונדחפים כאילו יש להם איזה לאן שכדאי לבוא אליו, כשהכל שקר והכל לא נכון ואי אפשר.

את רחוב אלנבי הוא מכיר היטב הלא זו הדרך לבית הספר, אבל כשהוא מכוסה המון אדם צפוף ורועש ושכיוונו הפוך מכיוון ההליכה שלו, וגם קשה ללכת בוכה, מתייבב בשקט, ואיש לא שם לב מפני שהלא זו רק עוד מסכה והוא רק כאילו בוכה, מסכת הילד הבוכה, ועצוב כל כך לבכות בקול ואין שומע, ובא עד מונטיפיורי וסבב ונכנס בו, והתחיל לרוץ מפני שכבר קרוב, וחצה את נחלת בנימין, עוד לפני שהיה שם הקפה קיוסק הזה, וישר הלאה שני בתים ופנימה אל החצר ובגרם המעלות קומה אחת ואל הדלת – והיא סגורה, נעולה, לגמרי, ולא דפיקות ולא מכות ולא צעקות אבא אבא אמא, סגור ואין איש ורק הוא בחוץ והיא נעולה, וגם כשדוחפים בכוח היא נעולה, ואין לו כלום ולא נשאר כלום. ומה נשאר, נשאר לשבת על המדרגות והבכי מתחדש ובגלוי ואין שׂם אל לב מפני שכולם הלכו וכולם בתהלוכה ברחוב אלנבי, והם מחוּפשים לכל מיני וטיפשים כמו כולם, וגם אילו היו מה לו ולהם, ואין לו צורך באף אחד אלא רק באבא שלו, ולא יסלח לו לעולם לאבא הזה שוויתר על הילד הקטן שלו. ואחר כך יבשו הדמעות, ואחר כך לא ידע מה לעשות, ואחר כך ידע שאילו לא ניתק מהם הלא היה כעת באיזה מקום עליז שטוב בו לכולם וגם לו, והיה יכול לצחוק כעת במקום לבכות ועם אבא ואמא במקום לבד. אחיו הגדול, למשל, מחופש לגמרי לשודד כמדומה, לאבו ג’ילדה כמדומה, או אולי לפורע הזה שכולם פחדו ממנו בימי הפרעות ביפו, ושכעת הוא הפורע, ושיפחדו ממנו, והוא השודד שיציל מן הפורעים הרשעים, עוד מאז הבוקר נעלמו עקבותיו ולא יחזור כנראה אלא בחצות הלילה אם לא לפנות בוקר, ואיש לא יידע היכן היה ועם מי התרוצץ, והוא מאושר בשובו ועייף ורעב ומספר בצחוקים דברים מצחיקים שהיו ושאמא מתמוגגת מהם וממנו ומיופיו גם כשמסתירה ובאה לשחר אוזניו מוסר, מפני שהלא רק שונאת בנה חוסכת שיבטה.

וחוזר מפורים שהיה בחורף אל ערב הקיץ הזה כששׂמוּ בפח שבחצר את הרגל הכרותה של האשה ההיא מן הדירה שממול, ושהיו מחכים שהוא יקום ויעשה מעשה שלא רצה לעשות, ושאם לא יעשה יתלו בו כתם של משתמט פחדן, וגם יישאר בתוכו המישהו שהיה רוצה כן, ככל שנשמע לא מובן, מישהו שנמשך לדעת למרות הכל, ושפתאום נראה כאילו אי הרצון הזה לא היה אמת, ובאמת, בתוכו, הוא די רוצה ודי מפותה ודי נמשך, להרים את מכסה הפח, ולקחת ולראות ולברוח, ותוך כדי בריחה לדעת שהוא כבר אחר, ושקרה לו משהו שאין חזרה ממנו ושכעת חצה איזה קו גבול, וכאילו יצא מאיזו קליפה ישנה, ושאם לא היה מעז כאילו הפסיד משהו וכאילו ויתר ובחר להישאר תמיד ילד קטן ולעולם.

ואחר כך היה כל זה מעייף נורא, ואחר כך נרדם בפאת הספה מכורבל ויד אחת שמוטה לו כמעט עד הרצפה, ואחר כך כשהתעורר לא ידע כלום איפה הוא ומה זה כאן, ואמא סיפרה למישהו כבדרך אגב שהזבלנים כבר היו וכבר לקחו את האשפה, בלי שהיא מתכוונת לשום אשפה במיוחד, ובלי להבחין בילד שכבר הקיץ אף כי עדיין מצונף לו בפאת הספה, ובלי שתעלה על דעתה מניין בא הילד ואיזו אבן גדולה הנה יורדת מעל ליבו הקטן, ומאיזה מקום רחוק ובודד הוא צריך לחזור, וכמה ריק לו ועייף לו וגם משוחרר לו. והלואי ובלי לבקש מאיש היה מישהו פורש עליו שמיכה כלשהי ומכסה ומניח לו לישון בלי סוף. מאיזה מרחק ציוץ צפורים מקרוב, וגם נעירת חמור מהיכן שהוא, מוסיף ונוער עד תום כל נערותיו המשתתקות. וחוץ מזה כל אחד בשלו וכל אחד ממשיך במשהו. ולו אין כעת כוח לעשות כלום. ורק מעבר לכל מגיע הנה כעת קולו של הגרמופון שלמטה מעבר לפינה, לא צועק כל כך, אבל נורא בודד כזה ונורא פראי, כלי הנגינה הזה שיש שם, מתחנן על נפשו ונעלם, וחוזר ומיילל ונעלם, כאילו יודע בדיוק את הדבר שמרגישים, וכאילו יודע לאמור מה שכולם לא מצליחים לומר, גם מפני שלא יודעים איך וגם מפני שמתביישים ליילל ככה באמצע היום.

אין מה לעשות בבית. אין מה לעשות על המדרגות. אין מה לעשות בחצר, גם פחי האשפה לא מעניינים עוד אף אחד, והילדים כולם רצו לאן שהוא, ואולי משחקים בחצר הריקה כעת בעורף הגימנסיה הרצליה. ואין גם מה לעשות ברחוב הזה מונטיפיורי, שאיש לא עובר בו ולא שב, ומעבר לרחוב בפינת נחלת בנימין עומד השוליה ומרבץ במים את המדרכה כאילו נשבע שכך יעשה כל עוד הוא חי, וגם החול ברחוב שמתייבש עוד לפני שהריח את המים, ורק מעט אנשים יושבים בכסאות הנוצצים שעל המדרכה, ואולי כדאי לנסות ולמצוא אם יתמזל למצוא חצי גרוש בחול, ואין חשק לכלום אלא רק להצטנף כאן אצל גדר הבלוקים שלא גמרו לבנות, כמו הרבה גדרות שנגמר הכסף לפני שגמרו לבנות והשאירו אותן לחרדונים ולילדים עצובים לתמוך בהם גבם העייף שיספוג מן הבלוקים את החום שהם ספגו כל היום מן השמש, ולעתים אף להריח בהם איזה ריח סיד שמגרה לקלף משהו וללחך בפה את טעם הסיד המגרה הזה, והשמש כבר בדרום מערב, הוא יודע, וריק עד קצה הרחוב הלא בנוי, ורק ממש בקצהו עומד בית מוזר אחד, לא כמו כולם כאן, שתי קומות עם צריח שחור מחודד כמו בתמונות של טירות, ועם כל מיני זוויות, ומהודר במוגזם, מופלא מדי, כמו שתול שלא במקומו, ומוקף גדר ונעול שער, ולא ברור איך הגיע לכאן דווקא, מעבר לגדר הבנויה והשיחים הגבוהים, ירוקים ואדומים, שכח את שמם, ושאומרים עליו שפרצה בו איזו מחלה מגפה, דֶבֶר או כולירע, ושמו עליו הסגר ואסור להיכנס לחצר ההיא וסכנת נפשות, ולא לעשות כלום ורק לאסוף רגליך תחתיך כאיזה ערבי במידבר, ואת ידיך בין רגליך, ואת גווך בקיר החם, שואב לך חום, וצופה סביב, ואין אנשים, מלבד אלה האנשים שבקפה, יושבים בהטיית כסאותיהם לאחור, עד ליפול כמעט, ומעשנים ומפליאים לפלוט עשן, ולא עושים כלום ולא מדברים כלום, וגם לא שותים מן הגזוז שלפניהם ורק מעשנים ופולטים עשן, ולכל אחד אופן משלו איך לנעֵר את האפר מראש הסיגריה גם כשאיננו מספיק עוד להצטבר, ובטפיחות קלות של האצבע, ובאיזו מומחיות ובאיזו אדישות ובאיזו בטלה להנאתם, ואי אפשר שלא לשמוע כל הזמן מעל כל הראשים ומעל הרחוב וכאילו כבר חלק ממנו, את מנגינת הגרמופון הנוצצת, שמייבב לו בזמירות אותו כלי מייבב, שלפעמים מצטרף אליו קול איש ולפעמים רק הוא לבדו, וכשהוא מתייבב ככה לבדו הוא עושה אז כל מיני דברים לשומע, עצובים כאלה כשם שגם הכרחיים כאלה, במין הלבד שבאחר הצהרים הזה שיש כעת, ושיהיה נשמע שונה בערב ושונה לגמרי בלילה. ורק חבל שאינו יודע מה הכלי המנגן ושמעולם לא ראה וגם את שמו לא שמע, וגם תזמורת לא ראה גם כשיודע את שמה, ולא יודע מה מנגן בה, חוץ מכינור שכבר שמע, וחוץ מפסנתר שהיה פעם בגן, והיו מנגנים בו בחגים ובשאר הימים היתה לגננת הגברת יהודית קונצרטינה, משושה כזאת עם כפתורים מחודדים, נפתחת באלכסון אחד ונסגרת באלכסון אחר בידי הגננת המנפנפת בו ומוסיפה על צליליה הדקים והשבריריים גם מקולה הדק, שנפסק מפעם לפעם וחוזר לתקנתו רק לאחר גערת רגע, ועכשיו כולנו יחד או ותשב שם בשקט, ואפילו מצטרחת מפעם לפעם בגלל המצב, והילדים שלרגליה במעגל המומים מן הכל ומשירתה הדקה, וזה מלבד הנגינה שאפשר היה לשמוע תמיד בסימטאות יפו ומבתי הקפה האפלוליים שם, עם ריח התבלין החריף, ועם אותן השתפּכויות אין סופיות מנענעות ומרטיטות ומסתלסלות או נמתחות ונמתחות עד כלות, שיש כמותן תמיד שם ביפו, אבל כלום אינו דומה למה שיש כאן, לא בכלי המנגן, לא בגרמופון רחב הלוע, ולא בהכרח שאתה מוכרח, ועוד בטרם תדע, להתחיל להניע כתפיך וגווך, וגם ראשך, לכאן ולכאן, ולמעלה ולמטה, כאילו להצטרף למין הסכמה, שאינך יודע עוד למה היא מסכימה, אלא רק שהיא מוכרחה ועושה אותך פתאום רגיש ומקשיב אחרת, וכמעט מתחיל לתפוש מה שאינך יודע עוד.

מה עשו כל האנשים שבקפה קיוסק הזה לפני שנפתח כאן? ישבו בבתים? הלכו ליפו? הלכו לישון? פתאום וכאילו כאן זה מרכז הארץ, ומין מקום שאי אפשר בלעדיו, ושכולם בעיר אוהבים גזוז ואוהבים מנגינות נוצצות, ותופש אותם בליבם השיר יֵס סר יֵס מיי בּייבּי, וכולם נמשכים לאורות מבהיקים, וטובה להם מדרכה מרובצת ויפה להם להצטפף עליה ולשבת דחוקים באמצע הרעש – וכשאמא התאוננה אתמול לפני אבא כמה זול המקום הרועש הזה וכמה אין בו כלום מן התרבות ולא כלום שיעורר באדם עומק מחשבות, והשיר הזה שהיא לא יודעת לחזור עליו וגם אינה מצטערת שלא יודעת, איזו בשורה חינוכית יש בו? ואבא שתמיד מסכים שותק עם אמא ורק בניד ראש, אומר לה כעת על דרך השאלה, לא בלי איזה חיוך קטן מוסתר בשפמו, מה יש עמוק בגילו המכבים גיבורי החיל שישו ושמחו יומם וליל? שעל זה התפלאה אמא מאד, מפני שזה שיר לאומי שלנו, וההוא שיר גויי לגמרי, שעוד תראו איך יהיה עוקר את צעירינו משרשיהם ומפקיר אותם לחפש בחוץ, ורק קלות ורק שעשועים. אבל כאן, לא צפוי, התערב הנער האח הבכור וכולו מחמדים, ועמד וזימר לפניה וגם ריקד לפניה בכפות מורמות ככה, קציצה וחמיצה, והופ טדריצה הופ צצה!, והתגלגל מצחוק, מפני שזה מה ששרו כעת במטבחי הפועלים, לֵך לךָ, דחתה אותו אמא את מחמדה, זה רק בצחוק, מפני שהם רעבים ובקושי משיגים אפילו חמיצה, כמו ושר בשירים על לב רע, נזכר אבא, כדי לסייע. מספר משלי.

אבל לא הקיוסק ולא הקיוסקאי אדון פלדמן, לא ידעו על כל זה, ואינם אלא מרבּצים את המדרכה כל הזמן ועושים צֵל טוב כל הזמן ומוזגים גזוז עם עסיסים, מי שרוצה נוטל בעצמו והולך לשולחן אחד לשתות ומי שרוצה מביאים לו והוא מתפנק עוד יותר, ומעל כולם כל הזמן, וכאילו הוא הוא הדבר, המנגינות האלה, שלא יודעים מי עושה אותן, ובאיזה מיני כלי נגינה, ואיך הן כאלה שמייד הן מרקידות את הכתפיים ואת הצואר, בקצב הברור שהתופים מנקשים בלי חסך, ושעושה לשומעים, או לפחות לאחד מהם, שעדיין איננו מבין כלום לא בעולם ולא בחיים ולא במוסיקה ולא בכלל, ושגם את השם ג’אז עדיין אינו יודע איך צריך לבטא, ובין כל הדברים שקודם לא ידע שהם אפשר הוא מתחיל לראות שהעולם הוא יותר ממה שהיה משוער, ושיש בו יותר מקום ממה שהיה נדמה, ושמותר לאנשים להכיר מה שלא ידעו שמותר, ובו בזמן, וזה הוא כבר יודע, שיש דברים שצריך לדעת לאמור יותר ממה שמרשים, ושלא תמיד תישאר ילד בלתי יודע וסגור רק במה שמותר לדעת, ושלא תמיד תהיה לא יודע וחסר מלים לאמור, ורק לחוש בעיוורון שזה הדבר הנכון, ובמין התעקשות פראית שזו היא באמת האמת לאמיתה, ושגם כשרואים שהנה אני כאן, אני, באותו זמן, גם לא כאן, ולא שייך לאף כאן, לא באמת. לא של כאן גם כשכאן. ושבאמת אני אחֵר, גם כשנראה כאילו אני עוד אחד מכולם, ממש כמו הכלי הזה הלא ידוע הזה שמנגן בלי שרואים אותו ומתייבב כעת ומוסיף לנגן לבדו כשכל שאר הכלים משתתקים ונותנים לו לבדו, ומתפרץ בו הייבוב הצרוד הזה שאין לו מעצורים על מה כן לייבב ועל מה לא, וכאילו גם הוא כדי לאמור שאפשרי לא כאן גם כשכאן, ושאני גם אחר ולא רק אני, ושכולם רק מתחפשים למה שרגילים לחשוב שהם, ומדברים רק כמו שרגילים שיהיו מדברים, ובאמת זה לא הם, ולא זה מה שצריך לומר, והם נשארים חנוקים בלתי יכולים לצייץ אפילו ציוץ, כעת שומעים איך אפשר ואיך מותר, ואת כל המיילל הזה, משהו פראי מאד, משהו יודע סבל מאד, שבכלל לא צריך שירחמו עליו או שיגידו לו מלה אלא רק שייצא ויהיה, שייצא סוף סוף מבפנים ויישמע, שייצא מן הסגור ההוא ויהיה, ושאסור לוותר, על משהו הכרחי, גם אם קשה, וגם אם עדיין אין לו שם, אבל שבפנים יודעים בדיוק מהו. וככה זה.

ואז קם לו הבחור ובסנדליו ניזלי חול בלכתו, וחוצה את נחלת בנימין שצידו המערבי כבר עושה כעת צל כחול על המזרחי, ופונה צפונה, לצד גרוזנברג, ופוסע בלי לתפוש מקום על המדרכה, ובהחלטה שאיננו דורך על הקווים שבין מרצפת למרצפת, ושעושה את הליכתו לריקודית משהו, כאילו באיזה טקס פרטי, ועם זאת לומד את השונה שיש בין גדר לגדר, זו שעם סורגי הברזל המסולסלים, וזו שעשו מנסרי עץ מרווחים וזו שמלבנים מדורגות, ושכל מה שלא הרשו לעצמם בעלי־הבית במיבנה בניינם הצנוע כמו כולם, התירו לדמיונם בגדר הנמוכה, כמו שאנשים מתירים לעצמם חיוך ומיני מתיקה בסוף הארוחה הרצינית, ומעבר לכל גדר כמובן גם הגינה הפרטית, עם פרחי הקוסמוס ועם השושנה ההודית ועם הפטוּניה ועם עוד כל אלה שאיננו יודע שמם ואבא יודע, ושכולם כנראה נקנו אצל אותו ש. גוזמן יפו, מול המושבה הגרמנית, באותו המחסן הגדול שאין דבר בעולם שאין בו, ממחרשות ועד מעדרים ומזבלים ועד שתילים וזרעים, וכל מה שצריכים האיכרים, הפרדסנים, טחנות הקמח, ובוני הבניינים, ואפילו לאוטומובילים יש לו חלקים למכירה, ולשאר כל בתי החרושת, ורק עוד לא עבר מיפו לנחלת בנימין הזאת, והגיעה גם הגיעה השעה, כמו שאומר אבא. ואחדים גם מגדלים בחול תירס וחצילים ועגבניות, ובערב בערב כששבים מן העבודה מחליפים מהר בגד ועומדים חצר קטנה אצל חצר קטנה, בעל־בית בצד בעל־בית, ומזלפים איש את פרחיו ואיש את ירקותיו וגם משׂיחים ביניהם מתוך המנוחה ועל מה אם לא על נחלת בנימין ואיך עוד תִשׂגא אחריתה, ומכל החלונות הפתוחים שהצל כבר הגיע וכיסה על וילאותיהם מעשה תחרה המופשלים כעת לרווחה לשם כניסת האוויר, מציצות גם בעלות־הבית ומשיחות מתוך המנוחה, בעלת־בית עם בעלת־בית מחלון אל חלון ומחלון אל חצר, ובעלת־בית אל בעל־בית, וגם מצביעות להם למזלפים במועל אצבע איפה פסחו ולא הִשקו, מפני שהחול בולע כל כך מהר עד שלא רואים איפה כבר הִשקו ואיפה עוד לא.

ועד היכן? עד אותה החצר עם גדר הוורדים המטפסים, אלה השושנים הלבנות, שאבא יודע את שמן והוא לא. הכינו להן פעם סורג עשוי רפפות עץ שעושות מרובעים מרובעים צבועים ירוק ועד לגובה איש גדול כשמרים ידיו, ועל הרפפות האלה ובין המרובעים נארגו השתרגו ענפי השושנים האלה וטיפסו משחילות עצמן למעלה, ונשלחות ישר אל תוך האוויר וטובלות בבלימה ההיא שמתחת לתכלת, מפרכסות דקות על כל קצה רוח, וכאילו בקצה הגבוה שם מקופל כל כוח הצמיחה שלהן לאגוזים אגרופיים קטנטנים מכווצים, ירוקים ואדמדמים תינוקיים כאלה, שעוד לא עשו בחיים כלום ורק משוטטים מטפסים באוויר הדק, מוכנים להיפתח בכל רגע, ומן הרצפה ועד לרום הגבוה הכל מלא פריחה לבנה לבנה לבנה, אולי עם טיפה ירוק מהול בלבן הלבן, אשכולות של עיגולים לבנים צפופים של שושנים לבנות קטנות צפופות לבנות ומלאות לבנות, עד שגם אותם פרחים בודדים שכמעט נבלו, עדיין לא נפלו והם בתוך כל המרבד הגדול הלבן הזה של לבנים בתוך לבנים מעל לבנים, פקעים לבנים ופתוחים לבנים, מסתערים בכל לבנם השקט למעלה, ולא רואים דרכם פנימה, ורק מתגבר בך הצורך פתאום להעביר בהם יד כדי לחוש את ממשות בליטוּת פקעוּתם המגובבת, את עיגוליות כפתוריותם, כמין פטמות או בלוטות, קשוּיוֹת משהו קטנות וצפופות, מלאות קיפולים נפתחים והיפתחויות מכווצות, בצד הפתוחים לגמרי, וכל הלבן שבמרבד הלבן האחד, רק למעלה הוא נפרם, מעבר לגובה הסורג, בעודף ההִתנוֹפפוּת אל תוך האוויר הריק, בהישלחות של עוד כוח צמיחה לא נגמר, בשפע חוטי שריגים דקים נאחזנים באוויר, לתפוש עוד גובה, מתוך אמונה בהירה ובטחון ישר שמשהו לבסוף יימצא להם להיאחז בו ולטפס עוד ולהמריא ובעוד שפע לבן שופע שיש לו בחובו עוד אין סוף פקעים לבנים שיהיו נפתחים מתוכו לבנים אל תוך הכלום הגבוה שמעבר, בשקיקות לעוד ובשקיקות להיפתחות ובשקיקות לתת, להשתחרר, ולנסות כל הזמן אם אפשר בבת אחת גם לראות את כל המרבד הלבן השלם האחד, וגם את כל פרט מפרטי הפרטים הלבנים, לא פעם את השלם ופעם את הפרטים, אלא, ולוּ רק לשנייה אחת, גם את ההכל וגם את האחד, גם כל גוּפיף לבן אחד אצל כל גופיף לבן אחר וגם את כל הלבן המלוכד ללבן שלם אחד, שבראשו, תמיד, עוד אצבעות דקיקות מוכנות כרגלי עכבישים לתפוש ולהתכרך בכל מזדמן ולעלות עוד גבוה – במין אושר, שלא היית מאמין שהוא אפשר, או שיכול להיות כזה בעולם ושאין יותר ממנו בשום מקום ובשום זמן ולעולם לעולם ועד היום, ובשבועה, בחיי.

 

תֶּרֶשׁ    🔗

זה מתחיל בוויכוח הגדול בבית, ברחוב מונטיפיורי פינת נחלת בנימין הבית השני מימין, ונמשך ברחוב נחלת בנימין וימינה, וברחוב אחד העם ושמאלה וברחוב הרצל וימינה וברחוב לילינלבום, ומגיע לבסוף אל הראינוע עדן (מיסודם של אברבנל את וייסר), שבקצה לילינבלום פינת רחוב פינס; זה מתחיל בשני ילדים יד ביד הולכים, ונמשך בשלושה ארבעה ילדים ממהרים, ונמשך בששה שבעה ילדים רצים ונעצר בעשרה מתנשפים ראש על ראש אצל קופת הראינוע עדן; וזה מתחיל באמא שהיתה כמו תמיד מסרבת, ובשיכנועי האח הגדול שגייס לכך, ובאמנות דקה את כל הפתיונות הנכונים, את אחיו הקטן שהוא קורא לו תרש (מאז פורים האחרון בשובו בּוֹכה לבדו הביתה, שונא מסכות ותחפושת לרבות תחפושתם של בִּגתָן ותֶּרש המצחיקים, אותם שני שומרי הסף אשר בקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש הטיפש), ואת ההסברה השקטה שהוא מסביר לה לאמא כי זה הפעם לא סרט זול על שודדים וגנבים ולא סרט אימים על פושעים ורוצחים, שעושים את חיי האדם זולים ואת מותו של האדם לבזוי, יודע האח לצטט, אלא הפעם הזאת זה סרט על התערוכה העולמית שכתוב עליה בהארץ ומדברים עליה בכל מקום, שכולה רק השכלה ודעת ומדע ותרבות, ומומלצת על ידי גדולי עולם כמו שאפשר לקרוא במודעות שברחוב. ולא עוד, וזה שבר את לב אמא, אלא שהוא לוקח איתו את התרש הזה, סליחה את אחיו מחמדו, הוא יוליך אותו הוא ישמור עליו והוא יחזירנו בשלום, וזה ממש סרט לילדים וממש חינוכי וממש חובה, עד שלנוכח תאבוּת הדעת של הגדול ולנוכח עיניו הקסומות של הקטן מתחילה אמא להתרכך, והיא הולכת וחוזרת ומונה לכף ידו די כסף, לאחר שחישבו וחישבו שנית, ולקטן גם נותנת תפוח קטן אם ירעב וגם ממחטה אם יתעטש, ולאחר עוד אזהרות, והם בתעופה יד ביד מן המדרגות ולרחוב מונטיפיורי ובתנופה חדה הפוסחת על הקפה קיוסק ועל כולו, וימינה וישר לאורכו וכמתחת לאדמה מצטרפים עוד שני נערים, ומעבר לגדר אחת באחד העם עוד שניים, ובקפיצה מתחת לעצים הקטנים בשדרות רוטשילד, החוצה את הרצל, נחלצים עוד שניים שלושה והרי הם כבר חבורה עליזה, וכבר סובבים בהמון צוהל ימינה ללילינבלום ופוסחים על בית־הספר תחכמוני עם הדתיים המסכנים שלו, וקודחי הרפתקה מדברים ביחד וצוחקים נוראות, והבדיחה הגדולה מכל, כי התערוכה העולמית ההיא תהיה רק ביומן, ולגופו של דבר יהיה להם הרפתקות הטירה המסתורית, ואולי אפילו עם דגלאס פיירבנקס בכבודו ובעצמו ועם איזו מֶרי פיקפוֹרד, אולי, או משהו, ולא משנה, אחד או אחת מכולם, וזו תהיה חגיגה של מתח ושל עלילה ושל עצירת הלב ושל התרחבות הלב, וכולם כאחד נדחקים אל הקופה שתיפתח מתברר רק בעוד חצי שעה וסביבה כבר מצור של בוערים באש כמותם, מהם מוכרים מהם לא, מהם משלנו ומהם מפחידים עד שצריך לשמור היטב את הכסף ולהחזיקו קפוץ באגרוף עמוק בכיס המכנסיים.

ופתאום והדלתות נפתחות וכולם יחד נדחקים להִכנס כאיש אחד, והסדרן השוער בכוח ובצעקות תולש את שוֹברי הכרטיסים, וכבר הם בתוך האולם כל העולם ביחד, ורצים תפוש מקום אילו רק ידעו מה עדיף קדימה או אחורה עד שמתיישבים כולם יחד וצוחקים צחוק גדול של נצחון ותרש אינו יודע לאן להביט קודם ומה בדיוק הולך להיות. ומטריד מכל הוא עניין התמונות שיעלו על המסך הלבן הגדול והריק והמתקמט מרוח הדלת הגדולה בכל מיני רחשי קמטים שלא צריך לשים אליהם לב, ואולי התמונות גדולות כרוחב המסך והן זוחלות בתוך איזה אפיק שבתקרה, ותרדנה אל המסך ותעצורנה רגע עד שייראו מספיק, ואז תלכנה לדרכן הלאה ותתקפלנה תמונה תמונה אי שם במרתף, אם לא להיפך והן זוחלות מתחת לרצפה ועולות אחת אחת אל המסך? הוא מוכרח להבין את הכישוף הזה שהולך להיות כאן, ואין לו די עיניים לראות את כל השאר, האולם הילדים ההמולה התנועה, ואולי זה כבר התחיל והתנועות שעל המסך הן הדבר ורק קצת מטושטש וצריך להתרגל? הוא מזיע מהתרגשות, מצורך לדעת, ועלבון של ידיעת חלל ריק מלא בורות גמורה, ומהרגשה שכעת הנה הוא הולך להיכנס אל ידיעה שלאחר שיידע הוא לא יהיה עוד מה שהיה קודם. ואז פתאום כבים כל האורות ונופל בבת אחת חושך שלם, ועל המסך שהאיר מתחולל הבלתי יאמן, כלל לא כפי ששיער ותיכנן לעצמו, ומגלים אז בתמהון אבל גם בחדווה איזה אי־אפשר שהפך והיה פשוט לאפשר, את קרן האור העזה הזו שתחילתה בחור שבקיר שמאחור, קרן צרה ועזה ומלאה מין נסורת הבהובים כאילו מחנות זבובים מתרוצצים בה, והולכת ומתרחבת ולבסוף רחבה כרוחב כל המסך ומאירה אותו חזק, וכבר יש כמו צילומים שמתחילים ללכת ולנסוע ולהתנועע וקולם לא יישמע, וכמו באמת ואנשים כפי שהם ורק גדולים, וכל מיני הדברים שבעולם כפי שהם ורק גדולים יותר, שנראה גם כמוסבר ופשוט לגמרי וגם כפלא פלאים, ואיזו דאגה כבדה יורדת מליבו שלא עליו מוטל להמציא שתהיה סינימה מפני שיש כבר מי שהמציא ופתר גם בשבילו והוא משוחרר משאת את האחריות לייתכנות המצאת הסינימה, פנוי לגמרי לשלוח עיניו מעל מלוא אורך צוארו הקטן מבין ראשי הילדים הגדולים שלפניו, וישר אל התערוכה העולמית, ולא מפריע לו שאינו מבין כלום, לא מה זו תערוכה ולא מה זו עולמית ולא מה עושים שם, קסם היות הדבר הנראה ששובה את כל ליבו ואת ראשו ואת עיניו ואת זיעת כפות ידיו, והכתובות המפסיקות את התמונות עטורות מסגרות מצויצות לא עוזרות לו ולא איזה צלילי פסנתר שרק כעת הבחין בהם מירכתי האולם החשוך, והוא רק הופך פניו מן המסך ומביט אחורה אל קרן האור העזה היוצאת מן החור שבקיר שמאחור, ורצה לה מלאה פזיזים מתאבכים בזרמת האור ומתרחבת לקראת המסך, ואיננו יודע אם ראה משהו בעולם נפלא מזה או חזק מזה.

מה היה בדיוק בסרט הגדול מלא ההרפתקות איננו זוכר ובוודאי לא כעת, כעת הוא עסוק בהצלחת היות הדבר מוקרן על המסך, רק בחגיגת נצחון ההמצאה שמטילה צילומים חיים מתרוצצים גדולים על הבד, ובדחיית ההכרח המוטל עליו לממש את הבאת התמונות אל המסך בדרך היגעה והמסורבלת שידע למצוא לבדו, ואילו את עלילת החזיון שכולם כאן עוצרים נשימה למראהו, ידחה כעת ואולי רק בליה על משכבו, לאט ובשקט יחזור ויצפה מחדש בסרט, וכעת לא ירפה ויעשה כל מה שיוכל כדי לדעת נכון איך זה נעשה, ולא ירפה מאבא בשאלות היסוד. ובינתיים, בין גלגל לגלגל (ביטוי של האח) היתה נופלת הפסק מוארת שבה הגיחו המון הצופים מן האלם שאחז בהם מכוח הרפתקות העלילה ופרצו בבת אחת לשאגת דברי רווחה ולשחרור מהומת שבחי ההנאה, עם ניחושים מהמרים איך יימשך ואיך יוושע הגיבור, ועם צווחות אזהרה שייזהר, ושוב חושך ושקט מלוּוֶה אנחות מעוצם מתח הסכנה הגלויה, וצחוקי שחרור גדולים כשניצל לבסוף, וכך מלוא עוד שלוש החלפות גלגלל בגלגל, שעושות עוד שלוש הפסקות מוארות, עד שלבסוף היה סוף באמת ונעשה אור דלוח שומם מתמשך באולם ואיזה התייבשות מהירה של הקסם, וזרם הידחפות כל הקופים יחד אל הדלת, ואז עומדים פתאום מול שמש שמפתיעה בהימצאה עדיין מלוא עוזה כשרק כעת היה לילה חשוך לגמרי מלבד המסך הקסום. חבל להיפרד, חבל לנתק את היחד המוקסם, חבל לצאת מארץ מופלאה ולחזור אל הלילינבלום המשעמם הזה, אבל כל אחד אסור במוסרות חוקי ביתו וכמה שתידחה לבסוף הולכים הביתה, לא בדיוק יד ביד, עד לאותו כלב נורא שפרץ פתאום מאחת החצרות כחיית טרף מדובללת, והגדול עָט להקיף את הקטן, ולאמצו בדברי בעל נסיון, אל תפחד אל תראה לו שאתה מפחד כלב נובח איננו נושך, יעץ לו והוא עצמו גם פנה אל הכלב הנורא הזה הצועק הזה, אתה גם כן, צעק האח על החיה הרעה, יאללה אֶטלַע, צעק עליו ערבית מפני שרק שפה זו הם מבינים, והתכופף כאילו להרים אבן, שעצר את החיה והוריד לה את זנבה, לֵך בלי להביט עליה, זה סתם כלב ערבי מחורבן, הרגיע הגדול את הקטן, שצוארו התקשה מרוב מאמץ שלא להביט לאחור. והנה כך הציל האח את אחיו הקטן, את תרש, מהיות לטרף, ואז, וכעת יד ביד, הלכו ודילגו מרגל לרגל, וממדרכה למדרכה, עד שהגיעו אל פינת מונטיפיורי, אצל אותו קפה קיוסק והאח אמר אז אל אחיו, וכעת נשתה גזוז, ושלה מתוך כיסו חצי גרוש אחד, למרות כל חשבונותיה של אמא, וכגדול ומנוסה בא אל הדלפק, תן לנו אדום אמר בלי בבקשה, אל האיש, אותו אדון פלדמן, שלעולם לא ילאה, וההוא עשה בקסמיו ומהל את העסיס בקצף סילון הגז, ועלֹה ורדת, במלוא כל הטקס, והדף לעבר האח ששילם וטעם ונתן לאחיו הקטן, והלה טבל חוטמו ולגם עד שהגז הדף מתוכו גיהוק מפתיע, אבל אז חזר האח ושני קני קש בידיו מעשה בן בית, וזה מכאן וזה מכאן משני ראשים מקורבים מצצו כל אחד כפי כוחו, והגדול לא רק ששותה כמומחה וכנהנה בגלוי, אלא גם אומר, זה טוב, לאדון פלדמן שנהנה לשמוע ואומר, בטח, ועוד יניקה אחת ינק הקטן ועוד הפיכת הכוס הריקה ישר אל פיו אולי תניב לו עוד טיפה חבויה אחרונה, ומניח את הכוס הנקייה לגמרי ורק עוד פונה הגדול אל הקטן, ואתה, יעץ אז האח הגדול אל הקטן, אתה שלא תרוץ לספר לאמא, אמר הגדול לקטן.

דרכים רבות להגיע לבית הספר, ואסור לבייש אף דרך ולא לפקוד אותה. דרך פשוטה מכל היא להמשיך ישר במונטיפורי וסָבוֹב ימינה וזה כבר אלנבי ובו עד קצהו אצל שער הרכבת, ודרך אחרת היא לרדת בנחלת בנימין וסבוֹב שמאלה באחד העם ואז ימינה ולאלנבי, ואפשר גם להמשיך בו בנחלת בנימין ולרדת עד שדרות רוטשילד ושם שוב ימינה לאלנבי, ואפשר אפילו להרחיק ולרדת עד יהודה הלוי ובו שמאלה ולעלות ישר לאלנבי וממש עד פתח בית הספר, ואילו הלאה מיהודה הלוי אי אפשר ללכת מפני ששם כבר חומות מסילת הברזל שבעריסת מחפורתה היא רצה, ושער אחר שער יהיה נסגר לכבודה, שער אלנבי בהורדה ושער הרצל בהסעה, כדי שלא יידרס לא איש ולא חמור, ורק יהיו עומדים דום לפני הדר תפארתה ברוצה מקוּטרת הלאה ליפו. אבל כל דרך ודרך תמיד מתחילים מן הקפה קיוסק, ומכל דרך ודרך חוזרים תמיד ומסיימים אצל אותו קפה קיוסק. הרי שבאמת כאן מרכז הארץ וסביבו העולם סובב. לא אותם האנשים יושבים בו מן הבוקר עד הלילה, מלבד האיש של הקיוסק האדון פלדמן שרק הוא תמיד שם, מחייך תמיד ותמיד שואל למי עוד, ותמיד מוזג גזוז להפליא, ובאחר הצהרים תופס לו מקום ממולו, אצל הגדר החצי גמורה בחור צעיר אחד, גבו בבלוקים שחומם טוב גם ביום קיץ, ומבטיו תועים אל כל מיני מושכי מבט שהם, בין צפור (מה שמה?) על ברוש שבפינה הממורטט ומוכה שבלולים מרוב צמא ומרוב מִסכּנוּת, בין ריקות רחוב מונטיפיורי שעוד לא נבנה מחוץ לאותו בית מסתורי שהוטל עליו הסגר, כך אומרים (וזה באמת?), ובין אם אותו סרט ראינוע שחזה אתמול עם אחיו ורק כעת הוא בא לפניו קטעים קטעים (וככה ממרומי הצוק וישר אל תוך הים…), ובין אם נעצר על האנשים האלה שבאים כל הזמן ויושבים בקפה שותים ומדברים ושותים ושותקים ושותים ולבסוף הולכים להם (לאן?).

הוא לא שומע כל מלה שלהם. וגם לא מבין תמיד מה הם אומרים. אבל, וכמעט בוודאות, תמיד הוא יכול לשמוע את נגינת הדברים, מתי זה סתם דיבורים ומתי זה באמת. אפילו כשכולם מדברים ביחד בהתרגשות או צועקים ביחד בהתרגשות או מנסים לחטוף רשות דיבור ולומר, אף כי תמיד משתיקים אותם, ולבסוף יש תמיד אחד מכולם שמתגבר על האחרים והוא מדבר וכולם שומעים, אולי בגלל הקול שלו, אולי בגלל שהוא באמצע, ותמיד נשאר מישהו שכל הזמן רק מתחנן שיתנו גם לו לאמור מלה, ומיד יש גם בחורות שמדברות ושצוחקות ושמדברים בעיקר כדי שהן או אחת מהן תשמע ותדע. אבל מה שיודע הבחור הזה, תרש, שגבו בבלוקים ועיניו תועות, אינו מה דיברו אלא מתי זה לא נכון, מתי זה רק משחק, מתי זה רק כדי שיחשבו, מתי זה לא באמת, ומתי אומרים כך רק מפני שכך קל לאמור ולא מפני שכך נכון לאמור, ושכולם רגילים לאמור דברים שקל לאמור ולא רגילים לאמור דברים שנכון לאמור, ורגילים לדבר על מה נשמע, ועל איך הבריאות ומה הצרות, ומה יהיה, ולא על מה שרצו לאמור ושחיכּה שיאמרו, ואין להם מושג איך אומרים באמת, או אולי מפחדים שכולם יידעו מה שרצו לומר באמת, ואין להם אומץ שיידעו מה שרצו לומר באמת, עד שרק לעתים רחוקות, פתאום, כשמישהו פתאום יוצא ואומר פתאום דבר נכון במלים הנכונות, מקשיבים לו כולם בשקט, ואחר כך אומרים, הוא צודק, ואומרים, נכון מאד, ומשתתקים לרגע, ושוב, נכון מאד, לרגע, וכבר חוזרים לדבר במה שקל לדבר, ורק ממנגינת קולם אפשר לשמוע איך זה רק כאילו, ואיך הם מתחפשים כאילו אומרים כשבאמת אינם אומרים כלום, ובלי לשים לב שכבר מתרחקים, שוב מתרחקים, ושוב מתחמקים, וכולם מומחים גדולים להתחמק, גם לאחר שיודעים שזו רק התחמקות, ושכלום לא ייצא מכל הדיבורים האלה, שוב מה היה ושוב מה יהיה, שוב מה נשמע ושוב מה חדש, בבוקר כמו בערב, בקפה כמו ברחוב, ומשהו חשוב נשאר תמיד בלתי נודע ולא נגעו בו, מעבר לכל הפגעים שתמיד ישנם, משהו חשוב מכל זה, ושהוא, הבחור, תרש הקטן, כמובן איננו יודע מהו, אבל רק יודע שהמנגינה הזאת שבה מדברים שעות על שעול אין בה נכון, ושהיא רק סביב סביב. ושכשמדברים נכון לא כך מדברים ולא כך הדברים נשמעים. וחבל, מפני שהלא, כמדומה, רק בשביל זה נפגשים ויושבים ומדברים זה עם זה ושומעים ומתפרצים לומר, ומשתיקים זה את זה כדי לומר, כדי שייאמר הדבר הנכון, ולא יודעים עד שמשתתקים לבסוף בעייפות או כאילו רק כדי לנוח מכל המאמצים התיישבו כאן ושיגישו להם כוס גזוז, כשבאמת רק כדי לשמוע באו אם מישהו אולי כבר יודע לדבר נכון את מה שצריך כמו שצריך ושמנגינת הדברים כבר תהיה מצלצלת נכון. וככה זה.

כשמתעוררים לפנות בוקר, ומקשיבים לחושך ולשקט ולנשימות הישנים ואבא עוד מעט יקום בשקט ויסגור בשקט את הדלת, לאחר שיתקן קצת את השמיכה מעל הבחור הישן, בלי להבחין שהלה מביט בו ורק לא מעיד בכלום שאינו ישן, ושם מעבר לדלת יעלה בשקט אור, שאפילו שחיקת הגפרור תהיה נשמעת מרוב השקט, וישפות לו בשקט תה על הפתיליה, וישב לו בשקט אל השולחן שלו, קטן מזה שיש לו בעיריה אבל קרוב יותר ומלא יותר בשלו, והמתעורר יהיה מקשיב אל התרנגולים שיש מכל צד, ואיך כממלאי חובה קריאותיהם סובבות מעגלים מעגלים, מן הצרוד הזה והזקן כנראה פה לא רחוק או כאילו בקומת החצר, ועד העליז ההוא מעבר לרחוב, ואולי אפילו אצל הבית שבהסגר, ואיך לא נמאס לו לחזור שוב ושוב על כל הסיפור שלו, ולפעמים אפילו שלא בתורו, ונביחות הכלבים שאחד מהם צרצרני למדי כמו נתקע על נביחה אחת אין סופית, או כאילו נתנו לו פטיש והוא מכה בו על מוח העולם הישן, ועוד מעט וגם הציפורים המתעוררות בהתחלה מעט מעט, וכאילו מנקות את גרונן או מכוונות קולן לגובה הנכון, יפתחו באשכולות מצהלות עד שאי אפשר עוד להפריד קול מקול, ונעשה בבת אחת גם רצון להתכסות יותר בשמיכה ולהתהפך ולישון וגם להתיישר ולהקשיב עמוק יותר החוצה אל העולם ופנימה אל מה שעוד בערב לפני שנרדם נראה היה כהרבה חוטים פרומים שאינם מתחברים, או אולי לרדת בשקט ויחף ולפתוח בשקט את הדלת ולבוא לשבת בשקט לרגלי אבא ולא להפריע לו אלא רק לעלעל בעתון הארץ מאתמול, לראות בצורות הנעליים המצוירות במודעה אחת נעלי נשים עם שרוכים ובלי, ובצורות המחרשות שבני המושבות יוכלו לקנו אצל אדון גוזמן בתשלומים לשיעורין, וגם לקרוא את הסיפור על המעופף בריטי שהוריד אווירונו בשדה על יד מקוה ישראל בשביל לקנות אבטיחים וחזר והתעופף, וגם בשביל לקרוא במודעה של בית החזיון עדן, שהולך להציג בקרוב סרט חדש, כולו שבחים ותשבחות ושמו ימי פומפיה האחרונים, ולשאול את אבא כשמותר יהיה לדבר.

ויום אחד מגיע יום השבת, והבחור תרש עם אבא הולכים לטייל קצת, ואף אחד זולתם מכל מיני טעמים שונים לא רוצה להצטרף על אף הסברי אבא על המועיל והמהנה שיהיה בטיול מפני שהולכים לשָׂרוֹנה וממנה אולי גם לפרדס מונטיפיורי, שהוא גם הפרדס העברי הראשון בארצנו, וגם ממשיך את מיודענו מונטיפיורי שכאן לרגלינו הוא רחובנו. ומכיוון שכך, נוטלים השניים זה במנעליו וזה בסנדליו, זה במגבעתו וזה בפרעות ראשו, ובלי בקבוק מים או פרוסותיים בריבה, ויורדים במדרגות ומייד עולים במונטיפיורי לאחר שחצו את נחלת בנימין המפואר, ועולים וחוצים את אלנבי שבשעה מוקדמת זו הוא כולו ריק ושקט ונקי, ועולים הלאה ובתי מונטיפיורי מתחילים מתמעטים, וכאילו תש כוח הבנייה, וגם מעברים מתדלדלים הבתים ורק זה פה וזה שם, וחולות בלבד מקשרים בין זה לזה, ועוד מעט והכל נגמר ותל־אביב כולה נגמרת ואחוזת בית עם חָברת נחלת בנימין עם מפעלי שיינקין ודיזנגוף ובוגרשוב, וכל תכניותיהם הנועזות לרבות אלה שילכו ויתגשמו ממש בקרוב,ועד שגם מחוסרי כסף יוכלו לבנות, וכבר הכל נגמר, ומה שמתחיל כאן הוא המקום שלא השתנה מעולם והארץ שלא קרה לה עוד כלום וכיכר אדמה ענקית ששׂרוּעה לה כפי שהיתה מעולמים, ושלאחר שעברו עליה עמים ואנשים ומלחמות וגשמים ובצורות ואלה באו ואלה הלכו, היא שומרת על השלם שלה, נקי מכל סריטות הזמנים והקורות, ורק חולות ורק כרמים ורק דקלים פה ושם ומשוכת צברים קרובה אלא שכבר אין בהם אף פרי מלבד השִׂיכים הנוראים בכל לחי מלחייהם העבים, ושאבא סיפר סיפור נורא איך תפשו פעם הערבים את הבילויי חזנוב מגדרה וזרקו אותו פנימה אל תוך הצברים ואיך בקושי נשאר חי וכמה כואב היה ועד שפילו מגופו (ומזל שהעיניים לא נפגעו) את הקוצים המחטניים ואת מיליוני פלומת הסיכות שאין להן סוף ואת העלבון בעיקר את העלבון שאי אפשר למחוק ואת ההבטחה ששנית לא יקרה כך, ועד כדי כך שהבחור פוזל בזהירות אל מעבר למשוכה הזאת ואל אין ערבים בינתיים סביבה, אבל אבא כמובן לא היה סוחב את ילדו לסכנה, ובכל זאת.

אבא מתחיל כעת להתמלא סיבובים, סובב ומביט וסובב ובודק ולבסוף הוא יודע ואומר, הנה, עד כאן יגיע רחוב יהודה הלוי, הוא אומר, ונורא איכפת לו והוא בעקב נעלו חוקק בחול שקערורית לסימון וניצב זקוף ושתי ידיו נטויות לכאן ולכאן, מדייק מכאן לכיוון יהודה הלוי בתחילתו הבנויה ומכאן אל יהודה הלוי המשוער בהמשכו כשייבנה, וגם שדרות רוטשילד תהיינה נמשכות עד למטה שם, הוא מראה בשתי ידיו, ובמקביל, עם העצים שישתלו גם כאן, ואילו מכאן מן השיקמים הללו וצפונה הכל עדיין פתוח לגמרי להתיישבות, הוא מסביר במלים מאד חשובות. ובאמת יש פה קצת מקום מוגבה בין החולות והכרמים, וכשמביטים יותר רואים ברור את כל הסיפור העתיק, איך היֹה היו פעם מֵימֵי עונות הגשם, ואיך לאחר שרחצו את ההרים רצו למטה והטין נגרף איתם עד למקום שהאֵטו והוא התחיל נצבר לאיטו ועושה את האדמות הכבדות, ואיך מן החולות שהרוח רידף, ומן האבקים שהידף, נעשו השדות של החוּם ושל האדמדם, ואיך מרוּבעי הפרדסים הכהים חיפשו את החַמרה החוֹלית והכרמים הבהירים ביקשו את החַמרה הקלה, והירקוֹת הדשנים דוקא את החַמרה הכבדה, וכולם ביחד אינם מכסים אלא טלאי פה וטלאי שם, כשם שכל פעלי בני האדם אלפי שנים והרפתקות יישובם ומעשיהם וצאנם ובקרם וכל מה שהם הם אינם ניכרים אלא כקצת פֹה חיטוט וקצת שם גירוד, וכקצת פה תלים וקצת שם שבילים, וכשדות אחדים כהים יותר, ולא בשום חותם של ערך, ובסך הכל היא פרוּשׂה פֹה על הכל מקצה לקצה מישורית וגלית, מהודקה ותחוחה, וריקה לגמרי פשוטה מאד ושטוחה לגמרי, אותה אדמה של תמיד נקייה לגמרי ועירומה לגמרי וחמה ונוחה ויפה, וקל לשֶמֶש לבוא בה וקל לה להתמסר לשמש, ומשעת הימוג ערפלי הבוקר ועד שעת אובך השקיעה האדמדמה, הכל כאן רק נמשך וניצחי וחסר דאגה תמיד, באותו שיווי המשקל השקט, ובאותה הקלות הלא מכבידה, או אולי כאותו מעוף הנץ, כשאוסף כעת עצמו רגע לפני בואו לנחיתה ונוחת משיק לקו מהלך האדמה, מרחף רגע ומייד נבלע בה אל תוך היותה השקטה הזו, עד שאלמלא היה שם כאילו לא היה, והכל היה רק אדמה.

הולכים הלאה ומייד גם יש צלע פרדס קטן וכרגיל עם משׂוּכוֹת אַקָציה ובפנים כרגיל מנוֹע עובד ופועם לתוך איזו צנצנת כפוייה מעל פי צינור באותן פעימות פעימות של מנועי בארות כשהם פועלים היטב, ויש גם בריכה קטנה ועמוקה ואפשר לשתות מכף היד העוצרת סניף קילוח מן הזרם הרחב היוצא ושוטף, במהלך העדין והצונן ישר מחשכת האדמה, זכים כאלה ומלאי פגיעת שמש ראשונה בחייהם, זורמים קרים ומשתעשעים רגע בהתזות זה על זה המים והשמש, ונעלמים מהר באפלולית הכחולה של מתחת לעצים ואיש לא נראה סביב. והולכים כעת במידבּר הגדול של החול החם, ופתאום יש מיקשאה נבולה של אבטיחים שכבר נקטפו, ופתאום וזוג חמורים עובר בדהרה ואחד מהם נטפל לשני ואוחז בשיניו בערפו של השני וגם נושך ונושך תוך כדי שעטה קלה, ואז הם עושים סיבוב, הנושך והמנושך, ותוך כך, שולף לו החמור מבין אחוריותיו דבר גדול ובשרי מאד ומתארך מאד, דומה למשהו אבל לא כך ולא כזה, והולך נרגש ומקיף אל אחורי החמור האחֵר ומנסה לקפוץ על גבו כשהלה בועט בו אז בשתי לרגליו, ופוגע בו בלב חזהו, וכשזה צונח מפשיל זה זנב ובורח והראשון אחריו, דבק בחוטמו בריח אחורי זה, כשאבא מתבייש כל כך, וכל כך לא יודע איך להסב הצידה עיני הבחור ממחזה מביש, או איך להסיח דעתו וגם תרש לא יודע איך להקל על אבא, ואינו מפציר בו להסברים, ואבא מרגיש שהבחור מבין לו ותרש מרגיש שאבא מרגיש שהוא מרגיש, והחמורים רצו לאן שהוא ורק לבסוף פוטר אבא הכל ב“מיני מעשים”, החמור הזה והאתון הזאת, ואומר לתרש כי לא חמור וחמור השתובבו אלא חמור וחמורה (אתון בלשונו של אבא, שעדיין נבוך) וכי שובבות זו היא ממין הדברים שבושה לראות ובושה להראות שרואים.

והולכים יחדיו. שיקמות פה ושם תמרים פה ושם, וכרמים שכבר נטושים ורק עוללות חמות ומתוקות עד דבש נותרו בחוּבי העלים המתכמשים והם זהובי בשלות וחלודי מתיקות, והם של אף אחד ומותר לקטוף קצת ולהציל מן הדַבּוּרים הרעים, ורואים כעת עד רחוק, בתוך ריטַט האור המתחמם, כיכר שלימה של אדמה בלי תוספות, כמימים ימימה, וכאילו כל מה שקרה בשנים האחרונות בתל־אביב ובגדולתה לא היה אלא באמת רק איזה גירוד קל וגיבוב קל בפאתי השלם הבלתי משתנה הזה, ורק מעשים של מה־בכך בצד הבלתי מִשתנֶה הגדול, וכל חריצות הבונים התמוססה לקצת אבקים רצים באין מכלים על פני הפתוח הגדול שמסביב, שלא כרמי הערבים ולא בתי היהודים לא נוגעים בו, ולא משנים בו כלום. ורק קצת הלאה מזרחה, ממש מתחת לשמש, רואים כעת ברושים שחורים ובתים אדומי גגות. וזו שׂרונה, אומר אבא, של הגרמנים, אומר אבא, ומעבר לה מתחתיה קרוב למוסררה שם פרדס מונטיפיורי, אבל אם הבחור עייף אפשר לשבת כאן בצל התאנה הסוככת הזאת לחלוץ נעליים ולשפוך את החול, וגם למצוא אולי כמה צִמלי תאנים שנותרו לא רקבוֹת ולא אכולות דַבּוּרים, ולטעום איזו תאנה נימוחה הנאכלת קליפתה ותוכה כאחד.

את הפרדס נטע מונטיפיורי במסעו הרביעי, לפני כשמונים שנה, והפקיד אותו בידי הגֵר פֶּטֶר בן אברהם לעבדו ולשמרו, והיו בו אלף וארבע מאות עצים ועוד שישה, כשבכל יפו לא היו אז יותר מחמישה עשר אלף איש, ושלושת אלפי דונם פרדסים ומאתיים יהודים. סנטרו על ברכיו שומע תרש את סיפורי אבא שיודע הכל ובדייקנות, אף כי מעגֵל פה ושם לפי כוחו של בחור מכיתה א', ושאינו נרגע ממראה הארץ הלא בנויה, שאף אחד לא נראה ממהר עליה ואף אחד לא נראה עובד בה ושכולם כנראה פנו והלכו להם ולא נשאר כאן איש ונשארה רק זו שריעוּת האדמה הקלה, העירומה לגמרי, עם הפֹּה ושם כלום עליה, וכולה רק סופגת חום שמש בוקר עוֹלֶה, ושמן הצד ובלתי נראים יש גם אולי כל מיני כפרים מטושטשים שהם, מלבד זו מושבת הגרמנים שכבר נראית לפרטיה, ויש בה ברושים כבדים ושחורים מאד וגגות משופעים אדומים מאד והיא בנויה היטב ומוצק מאד, ולא כמו אצלנו, ועוד מעט ויבואו פנימה לתוכה לראות איך היא מיוחדת מאד, מסביר אבא, בנקיון בחריצות ובדייקנות, ויוכל גם לראות שם כנסיה קטנה אחת עם מגדל פעמונים קטן וחצרות איכרים שהכל בהן בהן עומד היטב על מקומו שקט מאד ונקי ושלם ואם ירצה, יוכלו גם לראות חזירים.

ולבסוף כשכבר הם עייפים למדי וכבר נעשה ממש חם, הלכו לשבת על ספסל ירוק אחד מתחת עץ תות גדול, ואבא היה מנפנף והולך במגבעת שלו מול פניו. והיו שם שיחי ג’רניום אדומי פרחים, ומאחוריהם היה תירס ירוק מאד וגבוה מאד, ותפוחי אדמה ירוקים מאד מתוללי אדמה חומה כבדה ורטובה, והכל היה גם דומה וגם נוכרי מאד ולא דומה, גם מוכר וגם זר, ותמיד יותר דשן ותמיד יותר מוצק, והבנין שמאחור עם התריסים הירוקים היה כנראה בית־ספר אף על פי ששקט שם, ולא נשמע ממנו לא קול ולא רעש, ואולי כבר הלכו הביתה, או לטיול גם הם. ואז פתאום זה התחיל.

שירה. פתאום שירה. פתאום היתה שירה. פתאום התחילה מקהלה שרה. פתאום היתה כאן שירה של מקהלה. מחלונות בית הספר, ופתאום והכל היה מלא שירה.

פתאום וזה. המום. הוא המום. וגם לא הוא. אין שום הוא. הוא כעת רק מה שנכנס בו שוטף ממלא אותו מלא מלא. פעם ישב על איזה ספסל ירוק בחוץ ואבא היה. כעת

כמו צולל שלא ינשום עד שיצוף. וגם לא זה. אלה דיבורים והוא בלי מלה, כעת זו השירה ובאמצע השטף שבא בו ומנפח ממלא אותו. רגע יודע מה ורגע לא כלום אלא מין נפעם לא קיים. הכל לא ורק זה שלא ידע מעולם שישנו. אלא שגם אין עולם. רק זה, מקהלה שרה.

אין מה לספר עוד. זה הכל. כלום לא ורק נהדר, ורק נחדר בו ורק נשטף כולו שירת מקהלה שרה. בצבעי קולות תואמים כאלה, באופן כזה שאיננו יודע מהו האופן הזה. ורק את ההתמלאות הזאת ורק שהוא על סף תהום, וגם לא כל זה כי כל זה הוא דיבורים להסביר אחר כך, וכעת הוא רק הלום מה שכעת בא עליו בא בו ממלא אותו, ושיפה כל כך כל כך, יפה וכל כך.

פתאום ובקולות שהתמלאו לגובה הנכון של קולות שרים, בשירה מלאה, נקייה, בהרבה קולות שרים יחד מלאים, לא בקו אחד אלא בהרבה קוים יחד, משולבים נפלא, וכאילו היו צינור יש להם עובי ונפח ועגול מלא, והולך ובא בו חם וחזק ומלא ושלם ועגול ושופע, או אולי כמו פתאום הרבה סוסים היו פורצים יוצאים מן השער ומתחילים לרוץ להם בפתוח, או כמו שדה שהרוח משלחת בו התנחשלות פתאום שרצה לה הלאה, או לא יודע כמו מה, וגם לא שום כמו, אם לא אולי כמו בבת־אחת מראה גדול מעל ההר, וגם לא זה, ורק שיפה, שנפלא, שיפה כל כך, כן, כל כך.

לא יודע שזו מקהלת נערים ולא יודע שמלוּוָה בהארמוניום של רגל ולא יודע שזה שוברט, ולא יכול לדעת, מה פתאום, ורק שיפה, כן, שיפה, רק אחר כך אולי יתחיל לדעת, וכעת רק בתוך, בהתמלאות הסופגת, אחר כך אולי לזכרון יהיו מלים ויידע אחר כך לומר נכון, לא כעת, כמו הכחול או הירוק שנמצאים מאליהם בלי מלים לומר, ורק פתוח לו כעת ורק מתמלא בשפע, ורק חונק בכי מעוצמת החנק של המלא מדי, ואפילו לא זה כי זה אחר־כך ועכשיו זו רק ההתמלאות, ידיעת ההתמלאות המתמלאה וידיעת היותר ממה שיכול לדעת שיש, ורק מפולש כעת פתוח להתמלא בממלא השופע הזה, ושאליו כאילו חיכה תמיד, בכל קצת שש שנותיו הקטנות, שהיו סגורות בהלם קטנות יכולתו, ופתאום וכאילו עלתה השמש והוא הולך ונפתח, מוכן בלי שידע, והמקהלה של הרבה קולות באה בו, ומרגיש איך הוא אובד במה שבא לו. ואיך זה גם גדול מיכולתו וגם שלא יוכל עוד לחזור ממנו.

מעולם לא ידע שיש ויכול להיות כזה. איפה יכול היה לדעת? הלא לשיר אצלנו היה תמיד כל מיני חושו אחים חושו, או כל מיני פה בארץ חמדת אבות, או אין סוף הנסיעה לירושלים דז’ם וקונסרבים, כשכל אחד מריע לו כפי שבא לו, ושבתוכו ידע תמיד שלא זה הדבר, ושהדבר יבוא פעם, ופתאום וזה בא. פתאום תפש אותו, והוא עודוֹ ילד, חלק ותמים כמו חול שהרוח עושה עליו אדוות. ופתאום. ופנימה ועד תוך תוכו, פתאום והנה זה יש. ויפה, וכל כך.

רק בעוד עשר שנים ישמע לראשונה שמות כמו שוברט, או יכיר שיר “רָאָה ילד קט וֶרד בּר”, רק מאוחר יותר יקרא אצל רוֹמֶן רוֹלאן בז’אן כריסטוף וישמע על בטהובן לפני ששמע צליל אחד שלו, רק מאוחר יותר יתחיל לשמוע בפטיפון של הדוד משה תקליטים של מה שהם יקראו לה מוסיקה קלסית, ויראה לראשונה דף של תווים בידי איש מוזר אחד שהיה מנגן בכינור, ואילו מוסיקה, וקומפוזיציה, והארמוניה, וקול ראשון וקול שני, ופוליפונית, והארמונית, וכל מיני כאלה, עוד לא היו כלל בעולם והכל היה הרבה לפני זה, ולא טֶרצה ולא קוָארטה ולא קוִוינטה, ובלי כל זה, בלי שום מלים, בלי שום הֶקשרים, בלי שום הכנות, ורק גוף הדבר הנפלא הזה עצמו, אולי כמו יליד מידבר שפגש בפעם הראשונה גשם, או כמו יליד יבשה שנפגש בפעם הראשונה בים, במכת תדהמה ובהפתעת אושר, וגם לא שום כמו, או כמו פתאום מראש הר, וגם לא זה ולא כלום מן המוכן ולא שום דברים מן המוכן, ורק היא עצמה, הפגישה הזו, ובכל כוחה.

שוברט? “ראה ילד קט פרח בר”? שירי עם גרמניים? הימנונים קוראליים? בשלושה קולות, בליווי מפוח של רגל? מי ידע. מה זה משנֶה. ורק שהכל היה מלא, ורק שהכל היה זורם, והכל היה צִנוֹרי עגול לגמרי, ואתה כולך פתוח, ורק שלא יפסיקו, האנשים ששרים הילדים ששרים מקהלת בית הספר ששרה. ופתאום ונעשה יש עולם. פתאום והכל. ושונה מכל מה שהיה. וכאילו הנה נפתח ורק זורם. ואיננו כלום אלא יפה כל־כך, היפה הזה. והכל.