יער־מַחטנִיים – עבות, חסון, עם מאורות־דובים, פטריות עזות וריח־שׂרף, עם איזובים שָׂבִים מדובללים. הוא ראֹה ראָה גם קסדות ברזל של גדודי נסיכים, גם בַּרְדְסֵי נזירים של בעלי האמונה הישנה, האמיתית, גם כומתות קרועות של גוּנדַת סטיפּאן, גם ציצות־כובע קרושות של צָרְפָתוּשים. והכל – חלף כלֹא היה. ושוב – ימי חורף כחולים, רשרוש של פרוסות שלג – מלמעלה על־פני ענפים כלפי מטה, נפץ כפוֹרִי עז, נַקָּר מנקר; ימי קייץ צהובים, נרות שעווה בידיים ירוקות מעוקמות, דמעות דבשיות שקופות על־גבי גזעים מחוספסים, קוקיות סופרות את השנים.

אבל הנה תוך המחנק נתנפחו עננים, בסדק ארגמני נפלחו השמיים, נשרה טיפת־אש – והוצת יער־העד, ועם בוקר כבר נוהמות מסביב לשונות אדומות, תסיסה, שריקה, התנפצות, יללה, מחצית השמיים בעשן, השמש־בדם נראית בקושי. ומה תועלת בילוּדי־אנוש עם מעדרים, תעליוֹת, דליים? היער איננו עוד, אוּכּל באש: גדעים, אפר, רמץ. ייתכן שייחרשו כאן נירים רחבי־ידיים, תַשְׁבּיל איזו חיטה שלא היתה כדוגמתה, אנשי־ארקאנזאס¹ מגולחים יטלטלו על כפי ידיהם את הגרעינים הכבדים כזהב; ייתכן שתצמח כאן עיר – צלצלנית, רִיצנית, אבנית, בדולחית, בַּרזלית – ומכל העולם, דרך ימים והרים, יתכנסו הֶנה בטיסה, תוך זמזום, בני־אדם מכוּנָפים, אבל היער לֹא יהיה עוד, ולֹא הדממה החורפית והקיצית־זהובית, ורק בעלי־אגדה, בעיטור ססגוני של פתגמים, יספרו על מה שהיה, על הזאבים, על הדובים, על ישישים בני־מאה נשׂואי־פנים בפרווֹת ירוקות, על רוּס, יספרו בשבילנו, שלפני עשר שנים – מאה שנים – עוד ראו כל זאת במו עיניהם, ובשביל אלה, המכוּנפים, שכעבור מאה שנים יבואו לשמוע ולהתפעל מכל זה, כמאגדה.

לא באַמת־המידה שמימי פֶּטר נמדדות השדירות – לא; שָׁם פטרבורג, רוסיה. ואילו כאן – רוּס, רחובות קטנים צרים – למעלה ולמטה, שיהיה מקום לילדים בחורף להחליק בצווחות על קרשים־במעטה־קרח – סימטאות, מבוֹיים סתומים, גינות לפני הבתים, גדרות, גדרות. איזור היישובים שמעבר לנהר מוסקבה עם השמות העתיקים, המגולפים מעץ אלון: זאצֶפּה, אורדינקה, באלצ’וּג, שאבּאלוֹבקה, בּאבּייֶגוֹרוֹד; קוֹלוֹמנה שבעיבורה של מוסקבה עם שער הברזל הקרמלאי, שדרכו יצא הנסיך דמיטרי, תוך השמעת תפילות־ברכה, אל שדה קוּליקוֹבוֹ; רזֶ’ב הוולאדימירית עם שני הצדדים, זה שבעד הנסיך דמיטרי וזה שבעד הנסיך פיוֹדוֹר, שעד היום מוחצים הם זה אפו של זה בקרבות־האגרופים הנודעים; מעל לווֹלגה המראָתית – התחתונה עם המאקארייבית העולה על גדותיה, עם מירוצי הספינות, עם הסטֶרליוֹת, עם בתי־המרזח, וכל היישובים שעל הוולגה: היארוֹסלאווים, הרוֹמאנוֹבים, הקינֶשמים, הפּוצֶ’ז’ים – עם הגן העירוני, מדרכות־העץ, הכנסיות רחבות־המותניים, הנמוכות, הטעימות כלחם־הקודש, מחוּמשות־הראשים; וכל היאֶלצים, הלֶבֶּדיאנים באדמתן השחורה – עם שוּקי הסוסים, הצוענים, הסוסות, הסרסורים, חדרי־‏האכסניה לאורחים, לנודדים בדרכים, למשקיפים.

זוהי – רוּס, וכאן קיימים היו לא מכבר – כאן, כמו ביער־העד הסבוך המגודר של בֶּלוֹוֶז', הם קיימים עדיין: “מחניקי־הכל” – דובים־תגרים, מֵיחמים חיים‏מַרזחָנִים, רוכלי יארוֹסלאוול ערמומיים, “נסיכים”² קאזאניים בעלי עיניים ערמומיות. ומעל כולם – יפהפיה, יפהפיה רוסית אמיתית, לא איזו סתובבנית־צרעה בת־פיטר,³ אלא כמו הוולגה: רבת־תפארת, אטית, רחבה, בחזה שופע, וכמו על הוולגה: אתה סוטה מן המוט אל הגדה, לצל – ושוּר, מצוּלה…

בעיר קוּסטוֹדייֶב (יש אפילו קַיִנסק – האמנם אין קוסטודייב?⁴) עבוֹר בטיול – ותראה יפהפיה כזאת, את דאריה, דאריה איוואנובנה. וכי מי לא ידע את הוריה: ממשפחת קַמָחים עתיקה, מדם קֻרז’אצקאים⁵ – עשויים היו לחיות ולהאריך ימים עד היום הזה – לולא יצאו פעם אחת בליל הווידוי במסע־תענוגות. הסוסים היו – לא סוסים, נמרים, ואיך לכסות על העוון – למען זירוז הסוסים הוסיפו לכל אחד בקבוק שאמפאניה אל השוקת. והשביעו רצונה של המגררת על נוסעיה ועל עגלונה, עד שהביאו אותם ישר אל מיבקע קרח של אביב. איזה סוף טוב!

למן אותו זמן היתה דאריה מתגוררת אצל הדודה פליצאטה, אם־המנזר – והבשילה במלוא עסיסה כאניסוֹן ארגמני על ענף.

בסמוך, על־פני הגן של המנזר הולכות מן הכנסיה: פליצאטה – עם מחרוזת־תפילה, כולה מצטנפת בגלימה קפואה מקָרה, ודאריה – עגולה, סוֹלתית, לבנה. מול השמש דבורים הומות, וריח נידף – ספק של דבש, ספק של תפוחים, ספק של דאריה.

– ובכן, דאריה: להינשא, אל תדחי זאת. את התפוח יש לקטוף בשעתו, שאם לא כן, יבוא עוף בטיסה – ינקר, וכי רב הזמן עד לחטא!

בטרם נכנסה פליצאטה למנזר, היו קוראים לה קאטיה, קאטיוּשֶנקה – והיא יודעת זאת וזוכרת.

נוסעים ובאים חתנים אל דאריה – ואיזה: תותחים! סאזיקין, דרך דוגמה – עשיר מופלג, ראשון הראשונים בין אנשי קוסטודייב, ואחראמייב בלבד עולה עליו. אביו, אומרים, בימים ההם, בין חידקנים קפואים, שני פּוּדים של שטרות־כסף הוציא מסיביר, ודומה שלא הכל היה כל כך כשורה – נו, הרי שטרות הכסף – לא מסומנים. אין סאזיקין, אמנם, איש־דברים ואף לא צעיר ביותר, ובמשהו מזכיר הוא את יֶמֶליאן פּוגּאצ’וֹב – תחת זאת הוא איש־עסקים שלא רבים כמותו.

נוסע ובא גם ואחראמייב עצמו, ראש העיר – אלמן מאשתו השניה: כביכול אל פליצאטה בא (הכיר אותה עוד בשם קאטיה), אך מתלוצץ יותר ויותר עם דאריושקה. משֶמיישר הוא זקנו – שכבר האפיר – ומתיישב ככה, רגליו מפושׂקות, ידיו שעונות על הברכיים, מנצנץ בטבעתו, ופותח בסיפוריו – כיסיו מלאים תמיד דברי מליצה – נו, כאן עליך לאחוז את כרסך מחמת צחוק…

אבל הדודה דוחקת בדאריה – חשה, לא זמן רב תוסיף לחיות:

– אַת, דאריה – מה להרבות הרהורים; לדבר כזה השֵכל הוא – כסוּכר לדג מעושן. אַת התקיני לך פיתקאות עם שמות – הנה לכאן מתחת לאיקונין “המגינה” על המדף. מה שיוּצא – זה יהיה.

הוציאה דאריה פיתקה עם ואחראמייב – ואבן נגולה מעל הלב: ההוא, סאזיקין, אדם חשוד הוא, מילא, נניח לו! ואילו ואחראמייב – עליז הוא, ואת אביה ידע – הוא יהיה לה עתה במקום אב.

כשאמרה פליצאטה לסאזיקין איזו החלטה יצאה מטעם “המגינה” – לא כלום, סאזיקין עבר בשתיקה, תוך הסתכלות בתחתית עם הריבּה. רק הוציא מן הריבה זבוב – נזדחל הזבוב בזיגזג – הביט ממושכות איך זחל.

אך עם בוקר נודע: את סוסו קל־המירוץ, ששוויוֹ אלף – הוגיע עד אפיסת כוחות סאזיקין באותו לילה.

ודאריה התחילה לחיות בחדרי ביתו הדו־קומתי של ואחראמייב, שבשכנות עם מיצפה הכבאים של המועצה. כעץ־תפוח שעקרוהו ונטעוהו במקום אחר: מביאים עץ־תפוח מליפֶּץ – מן המשתלות המפורסמות של קוֹז’ין – הוא יתעצב במשך חודש, העלים יגוּלגלו בשפוֹפרות, והגנן הולך מסביב, משקה, עודר – וראה, הוא נסתגל, נתמלא שיקוי – ושוב הוא פורח, נותן ריח.

כמטפל בעץ־תפוח מיוחד – בשיקוי של זהב, מהלך ואחראמייב אחרי דאריה. רותם זוג סוסים קלי מירוץ למגררת מרופדת בשטיחים – מתחת לַפּרסות סופת שלג, רוח – ולַחנוּת: להרְאות ל“בחורים” את אשתו הצעירה. הבחורים פורשים עצמם כשטיחים – צַעדי עליהם, דאריושקה! ואם נדמה לו לוואחראמייב שאיזה גחל־מבט צועני נזרק אליה – אך ירים ואחראמייב את הגבה הימנית כשוט – והעין הצוענית תוּרד.

יריד: אל היריד עם דאריה. קרה של חג המולד, מעילי פרווה – הפרווה בגון השלג התכול – עוטים העצים, על כלונסאות מתנפנפים דגלים: צריפים לשעשועים, מדפי רוכלים, איילים מקמח שיפון מצויירים תוצרת ארחאנגֶלסק, צפצוף של משרקות־חרס, בלונים ססגוניים אצל איש־יארוסלאוול אחוזים במשיחה, לקול המוסיקה מסתובבת קארוּסלה. וייתכן שלדאריה אין צורך בסוסי־המירוץ של ואחראמייב הנוחרים בהבל לבן, אך מה טוב היה להתיישב על סוס־עץ שראשו נטוי בגאון – ולהיאחז במישהו – ושתבוּדר השמלה ברוח, וייצרבו הברכיים בכפור הקל, ומכתף אל כתף – כניצוץ…

בשבתות – לבית־המרחץ, כשם שהיו הולכים ההורים, הורי־ההורים, יצוֹא יצאו ברגל, זה היה מנהגו של ואחראמייב, ובאלכסון, מביתו, סאזיקין – אף הוא לבית־המרחץ. ואחראמייב אליו, אל מעבר לרחוב – דברי חידוד משלו.

– איך אלוהים מהתל בך? לבית־המרחץ. נו, – לרחוץ מעצמך את האמנות, להדיח, לשטוף כיאות!

סאזיקין שותק, אך העיניים כשל פּוּגאצ’וֹב, וזקַן־הזפת – פּוּגאצ’וֹבי.

ובבית־המרחץ כבר מוכן, בהבל יבש – התא שלו, ה“ואחראמייבי”, ואליו מבוא מיוחד, “ואחראמייבי”, וסבון־של־קאזאן מיוחד, ומטאטאי משי – מליבנה של חודש מאי – מיוחדים.

ושם, לאחר שתשליך מעל עצמה את הפרווה ואת הרדידים ואת השמלה, שם דאריה – מִשיית, שופעת הדר, ורודה, לבנה, עגולה – לא מקצף הים, מענני חוֹם של הרחצה – עם המטאטא המרחצי תצא וֶנוס הרוסית, שם – יפלוט ואחראמייב קירקור, יטלטל את ראשו, יעמץ קלות את עיניו…

וכבר מחכה, כמו תמיד, ליד המבוא, פּאנטאליי העגלון – האף החרוּם חכלילי מקָרה, השיניים כקצף לבן, העין עין־רוצח עליזה – מסיר כומתתו למרחק:

– יערב לכם ההבל כטעם הפטל! הואילו להיכנס!

בבית – עם תמונות, קנקני־כסף, שעונים, עם חפצים יקרי־מציאות מתחת לכיפת זכוכית – חדרי־הדר, חלונות חודרניים עם תפרחת כפורית, מדריגות – וחדר־שינה נמוך, זֵרים מנצנצים על איקונין של ברכה, עיניים כהות של מישהו, עם געגועים לא שכיחים בקרקעיתן, תיבת פלוּמה דוּ־משכבית…

כך, ללא חיפזון, הולכים החיים, ובמשך כל החיים יושבים במקום אחד, כעצי־בניין, ששורשיהם העמיקו באדמה. ימים, ערבים, לילות, חגים, ימי חול.

בימי חול למן הבוקר – ואחראמייב אצלו בחנות, בין טורי המדפים. הקומקומים מבית־המרזח והחלות האדמומיות, ומאצל סאזיקין – צנצנת ביצי־דגים, חמישה פוּנטים משקלה. בזיגים ארוכי־כנף, במעילי פרווה, המגפיים דמויי בקבוקים, השערות כדרך האבות מסוּפרות בצורת “סוֹגר” או “אַלָה” – בשעת התה מפסידים סכומים בשיעור של מיליונים, מטלטלים חיטה מסאראטוב לפּיטר, מרוֹסטוֹב לניו־יורק, ובעורמה, מרחוק, שואפים לרַמות ידיד בפרוטה, במטפחות תשבץ מנגבים את המצח, נשבעים באָלה ובשבועה.

– אבל הוא, בלא שנשבע, אינו מאמין אף לעצמו! – על נושׂא־שם־אלוהים־לשווא שכזה מתערב ואחראמייב – וההוא נכנע, נשתתק. לשון נמלצת בעת מסחר – אין הוא דבר אחרון בחשיבות.

אלא שגם בשעת עסק לא ישכח ואחראמייב את דאריה. ליד משקוף הדלת עומד לפניה בחור מן החנות של ואחראמייב – עם שקית תפוחי־קְרים, עם אגוזים – יווניים, אמריקניים, ארזיים, תורכיים.

– בעל הבית ביקש למסור לך.

ומעיפה הגחלת הצוענית – העין – ניצוץ אל דאשנקה – ובלא הרמת ריסים תאמר: תודה. ואחר־כך בשוכחה את התפוח הנגוס, היא מסתכלת ארוכות בעד החלון בצללי העץ הכחולים – והנה על החזה הדחוק רישרש המשי־במשבצונות המהודק – פלטה אנחה.

וחורף, חורף. מן השלג – הכל רך: הבתים – בגביני שׂיבה לבנים מעל החלונות; נביחת כלבים מעוגלת; מול השמש – עשן ורוד מתוך הארובות; אי־שם במרחק – קריאת ילדונים עם מזחלת־יד. וביום חג, כשירעמו צלצולי הפעמונים בכל ארבעים הכנסיות – מוצעים בקולות הפעמונים, כבקטיפה, הרקיעים כולם והארץ. או־אז בפרוונת־צבל, בכפפות־נֶרֶכטה ססגוניות קטנות, לצאת על אדמת־בור כחולה – כך שמכל פסיעה יישארו עקבות לכל החיים – לצאת, לעמוד תחת ליבנה־מכַשף סבוך־שׂיער משלג, לשאוב באחת אוויר־חריף, ויסמיקו מקָרה – ושמא גם ממשהו נוסף – הלחיים, והצעירוּת עדיין בנשמה, ויש, יש משהו כזה לפניך – מחכה, עד מהרה…

צום. מסלולים מוזלפים בשמן צהוב. שלא כבימות החורף סיעות של בָּרַדות צרחניות בשמיים. בפעמון אחד מעורר רחמים שרוֹת לאט־לאט כנסיות ניקוֹלה, “הפתיחות”, “הישועות”, מחוּמשות־הראשים. מאכלים ישנים מימי סבא: חמיצה עם דגי אוסמֶרוס, מיקפא של שיבולת־שועל עם מירקח דבשי, תְּפוּחיות אלכסוניות ממולאות בבשר עבה של זאב־ים, מימלח של זאבי־ים חיים, סנפירים דמוּיי־מַצְתים של אַספּן לבן בתוך מרק דגים, עפרונים מן המגדניה בשמן של חרדל. ופסחא, שמש, צלצוֹלת – משָל הדם עצמו מצלצל כל היום.

לחג הפסחא, על־פי המנהג, כל “בחורי” ואחראמייב – אל בעל־הבית, בברכה, להתנשק תוך ברכת חג־הפסחא עם בעל־הבית ועם בעלת־הבית. על בהונות הרגליים תוך החרקת המגפיים החדשים, אחד־אחד, במתיחת השפתיים כשפופרת – נצמדים אל דאריה, כאל איקונין של חג, מקבלים מיָדה ביצה אדומה עם אותיות־הזהב.X.B.⁶

ופתאום אחד – ושמא רק נדמה היה? – אחד, ללא זקן, והעיניים צועניות – גחלים, השפתיים יבשות – רועד, בשפתיים נצמד במשך שניה אחת, אפסית כגרגיר חול זעיר, יותר מאחרים; וכאילו לא איקונין היא דאשה בשבילו, לא איקונין, אלא…

הלב… לא, לא הלב הוא שניתר מן הידיים! סמוקה כַּלֵב ביצת הפסחא – ונתגלגלה אל רגליו של מישהו.

אצל ואחראמייב – הגַבּה הימנית כשוֹט, אל הבחור:

– היי, אחא, הידיים אצלך – מַגרפות! במה פיטמת את הראש?

לילה אחד שכזה – ומתוך הקליפה נתבקע אפריל, אבק ראשון, חם, וכמו בחורף התלמידים יודעים על פי הדגל האדום שעל המיצפה, שהקרה הגיעה לעשרים מעלות ואין לימודים, כך יודעים כאן הכל, שחם: מתקין הארגזים, פטרוב, עם סחורתו, הגיח מחנותו אל הרחוב. לפני הדלת מוצגים ארגזים עטורי־פירזול, מצויירים בוורדים, ועל שרפרף, משים את ראשו הקרֵח מול השמש – כשם שמעמידים דלי תחת מרזב של מי גשם – אי. ס. פֶּטרוֹב, הוא עצמו עם העיתון.

– נו, מה חדש? מה כותבים שם מעיר־הבירה?

ומתקין הארגזים – המשקפיים על האף, מביט מעל המשקפיים – בהטעמת שיכנוע:

– הנה במוסקבה, בכיכר הארובה, גולם של עור הציבו.

– איזהו גולם זה?

– הנה כזה: אותו, כלומר, מכים בפרצוף – ואילו הוא מייבב; ככל שמגבירים את המכות – הוא מגביר את הייבוב. לשם עידוד הכוח האתלטי, כלומר, והתחרות, כן.

וכך במשך עשרים שנה יקבלו ממנו חוגי הסוחרים ידיעות על הגלמים המוסקבאיים, על כוכבי־השביט והמלחמות – על הכל שמתחולל שם, הרחק, במקום שאליו חופזות, תוך מַטח משוטים במַים, הַספינות…

ספינות, עננים, ירחים, ימים, ציפורים – חולפים. והנה החיים – כמו על עוגן מתנדנדים מול המעגן. ובני־אדם – כעצי־בניין חזקים, שהעמיקו שרשיהם בקרקע.

אבל הזקנים הרי אומרים, שכאילו פעם אחת בשנה, במולד הלבנה בחודש מאי, והלילה אפל – פעם אחת בשנה, אפילו לעצים כולם, לפרחים ולעשבים, לכל הנשמות הירוקות – מותר ללכת, ובלבד שיחזרו עם בוקר למקומם. וברגליים לבנות, ערומות, שקוּיות עסיס אביבי, שעדיין עקבות קרקע ריחנית, רכיכה עליהן – הם משׂתרכים בהמוניהם בלילה האפל – ומתחיל דבר כזה, ש…

חום לוהט. הימים צהובים – כבדים בצוהב השכיח אצל תפוחים שכבר בשלים, מוכנים לנשור – אתה רק מנענע מעט, שוּר, נְשׁוֹב. התרזה והלילך בגן העתיק של ואחראמייב רכנו וניתלו במלוא חזָם מעל לגדר – כך בערבי־מחנק, תוך מעיכת הגוף השופע באדן החלון, משקיפות מן החלונות היפהפיות של ריאזאן, של היישובים שמעֵבר לנהר מוסקבה.

זה שבוע שכל גדולי העיר נסעו אל היריד. בחדרים המרוּוחים – דאריה לבדה. ריבוע השמש מחליק ללא קול על תנור־האריחים – נשבר על הסָפין – זוחל על הרצפה המדונגת. מתחת לטפיטים שעל קיר־העץ התחיל משהו נוקש חרש – יותר לאט – ומשתתק: כאילו הותקן בתוך העץ איזה לב. ומתחשק כל הזמן לשתות קוואס⁷ עם קרח – מתייבשות השפתיים – ושמא אין כוח נפשי? ואולי לא זה: השמלה לוחצת על החזה. ובערב בחדר־השינה תפשוט את השמלה, תשקע בהרהור, תשוט בראי – וחיש מהר: לכבות את הנר – לכבות את הלחיים שנשתלהבו.

עם בוקר – מתחת לחלון – “הנסיך” הקאזאני, בכומתת־מוך כעין סיר, רחַב־אוזניים, עיניים חדות – כאילו דרך חור המנעול.

– קני, גברת חביבה, רדידי משי טובים – קני, המחַזר יֹאהב. הוֹי, כמה טובים! – ימצמץ בשפתיים, יטיל את הרדיד על הזרוע. ויגחך בסיפוק, כאילו דרך חור המנעול הציץ, והכל הוא יודע.

השפילה דאריה עיניה – נתכעסה על עצמה, על שהחמיצה. יצאה אל גזוזטרת המבוא ובכעס קנתה מה שבא ליד – מטפחת־אף של תחרה. עמדה רגע, הביטה בעקבות “הנסיך”, הסתכלה בענן שניתק מן העדר – הנה כאלה היו אצלה לפנים מחשבות בתוליות קלות ועגלגלות־רכות. וכבר פנתה הביתה – פתאום מאחור ליד גדר הגן רשרוש, חריקה על מידרכת הקרשים, ומן הפינה העין הגחלתית הצוענית:

– דאריה איוואנובנה…

נעצרה.

– דאשה (– חרש)… דאשנקה (– בלחישה יבשה כחול)… בלילה – אל הגן… תבואי?

…נעצרה, כדי להשתיק את החוצפן, כדי להוציא מייד מלבו את החשק. והאל יודע על שום מה – לא יצאו המלים, נתרככו השפתיים יתר על המידה. כך בשתיקה, גבּהּ מוּפנה אליו, שמעה הכל עד הסוף – המשי בלבד הוא שאיווש על החזה המהודק.

ובלילה יצאה אל הגן – בליל מאי האפל, במולד הלבנה החדשה, והעצים כולם, העשבים, הפרחים – ברגליים עירומות מלבינות בחושך, שקוּיוֹת בעסיס אביבי – איוושו, ליחשו, רישרשו…

בוקר. מזהב ורוד הם הצלבים שמעל הכיפות הכחולות, האבנים הוורודות, שמשות החלונות, הגדרות, המים. והכל – כמו אתמול. דבר לא היה.

וכמו תמיד – עליז, מתבדח, בדבריו הנמלצים, בארגזו הגדוש מתנות – בא ממסעו ואחראמייב. פתח את הארגז לפני דאריה, הוציאה היא את המתנות, הסתכלה, השיבה אותן למקומן, יושבת עגומה.

– מה לך, דאריה? שמא בלי משים זבוב בלעת יחד עם הקוואס?

– ככה. חלום הלילה חלמתי.

והחלום היה לאמת. יום, ואולי יומיים, עברו, ואך גמר ואחראמייב את ארוחת־הצהריים, שכב לנוח אחר־הצהריים – ולא קם עוד. דומה שהאכילה אותו הטבחית, בעת הארוחה, יחד עם אך פטריות־שמַרקעים גם זבובניות רעילות, ומזה כאילו נפטר. היו שסיפרו גם משהו אחר – אך כלום יש ממש בסיפוריהן של הבריות. דבר אחד ידוע: הסתלק בדרך נוצרית, ודבר אחרון, שאמר לדאריה: “אל תינשאי – אומר הוא – לסאזיקין. במאקארייֶב תָחַב לי במירמה קמח רטוב”.

העינוי המיט כלָיה על סאזיקין: לא לסאזיקין נישאה אלמנתו הצעירה של ואחראמייב, אלא למישהו אחר – לבעל עין צוענית גחלתית. הבריות ריננו: ציווה שיתפרו אותו, בהיותו שיכור, בתוך פרוות דוב, והוא יצא לחצר – בחצר שוחררו הכלבים מן השלשלאות – שיקרעוהו הכלבים, שלא יִשָּׁמַע כיצד התוגה קורעת את הלב. ואחר־כך צלל־נעלם בסיביר.

כך צוללת אבן לתוך תנומה מֵימית, הכל מערבלת־מעכירה, עיגולים; הנה נסו לכל עבר – רק קמטים קלים, כמו בזוויות עיניים מבת־צחוק – ושוב חלקת מים.

נסו עיגולים לכל עבר – ושוב חיים שקטים, חשאיים, כנהימת קילוחים המַכּים בגדה. ליד הדוכן נוקשות חשבוניות, וידיים זריזות, מרקידות מַזרֵבה מנצנצת, מודדות אַרשין אחר ארשין. שעון על ארגז מקושט בציורים, עיתון בידו, נאפה בשמש כדלעת, מתקין־הארגזים הקרח־כדלעת, אי. ס. פטרוב. לבושים בלבן מתרוצצים המשרתים בבתי־המרזח – ורק, כעשן מאחרי קַטר, מתנפנפים אחריהם, קצות האלונטית הרקומה וגדילי האבנט. בתוך מאורתו הצייר אַקימיץ’– אורח־הקבע של בית־המרזח – מקשקש־מצייר בחופזה על שלט קתלי־חזיר ונקניקים, עד שיתיישב בשעה היעודה עם אנטלוֹן בפינה היעודה – לשפוך דמעות על החיים שביזבז בסביאה.

ובערב – במיפתחים הכחולים של ארבעים מיגדלי הפעמונים יתנדנדו בבת אחת כל הפעמונים, ומעל העיר, מעל החורשות, מעל המים, מעל השדות, מעל הנודדים בדרכים, מעל העשירים והשיכורים, מעל החוֹטאים לפי אורח האדם והחפים לפי אורח העשבים – מעל הכל תשתטח קטיפה פעמונית נחושתית, והכל ירוּכּך, יַדמים, ישקע – כאבק בערב קייץ בשל הטל החם.

1923