פרק ראשון 🔗
יפה בבַּאטִייֶבוֹ – כפר עליז הוא. הכל בשפע: גם יער מסביב, גם נהר בהישׂג־יד. דגים בנהר – עוד ועוד, חיות ביער – כמה שרק תרצה, מכל המינים. אלא מאי – גדולה האימה. לא תשתעשע כאוות־הנפש. שעשועים חיפשת – אל תבוא אחר כך בטרוניה עם איש: אם תתרגש עליך רעה, בך האשמה.
מזמן שעומד כפר באטייבו ונבנתה כנסיית־הישועה, לא נכרתה משם הטומאה, דבר לא יוכל לה: חיה היא וחיה, לתולעים נדמתה. תֹאבד האחת – והנה שוּר: כבר באה אחרת תחתיה. פעמים לא תספיק המכשפה לשנן אומנותה ליורשות מקומה, ואף־על־פי־כן תצוץ לה אחרת אי־שם, ואפילו מובהקת ממנה: לא מלומדת, כי־אם מלידה ומבטן. מלידה ומבטן – דהיינו, שישר מבטן אמהּ כמין מכשפה שכזאת אל העולם הגיחה. המלומדת – מילא, ואילו זו – תתבע את המגיע לה, בְּזו שמלידה־ומבטן אסור להתל, שעתה אינה פנוייה לקטנות, חיש־מהר תעשה בך מעשים שכאלה, שעד כלות ימיך לא תְּמָרֵק עצמך מהם.
גם מלומדות וגם כאלה שמלידה־ומבטן היו בכפר לא־מעט. הזקנים לא זכרו זמנים שבהם לא היו מכשפות בכפר, ולא היה אדם שיָגַע וגם מצא מנַיין באו הללו ומה היה השורש הזה שהצמיח אותן.
וכמה בריות ירדו אל בור־קבר, כמה אומללים ניספו לשווא: עם הטומאה הזאת מוטב שלא תתעסק – כליה ימיטו עליך, ואילו הן עצמן יחיו להן כאילו דבר לא אירע, חיֹה יחיו להפיל אימתן על האדם ולהפיק רצון מאת בעל־הקרניים, בנותיו של זדון לבבו הרע.
אכן, מושב־הטומאה הוא המקום הזה.
שואן השאון, הומה השמועה בבאטייבו, רועמת התהילה לאורך כל הנהר השחור: מן ההרים ועד הים אין גדולה ונוראה מן המכשפה זַאנוֹפָה.
היו ישישות: אָרִינָה גם אוּסְטִינְיָה, כל אחת נושאת על כתפיה מאה שנים ויותר, ואילו זו – צעירה, רק שלושים הִנה מלאו לה. ההן אומנם קילקלו, ואף־על־פי־כן לא עברו על המידה, גם שולחות היו מָזוֹר לאחר מעשה, ואילו זו – בשום פנים ואופן. היו בידיה של זאנופה הקילקולים הנוראים שבכולם, היא ידעה לשים את עינה. הנה תָּבוֹר לה אדם ותסובבו בטבעת, ואותו אדם, כל כמה שלא יתחבט, לעולם ולשוּם מקום לא ייצא מתוך המעגל, תעֹה יתעה לפני פיתחו שלו ולא ייכנס אל הבית, על הסף יעמוד וממנו לא יזוז. המכשפות ההן – כמכשפות לכל דבר, גם ילד קטן יֵדע כהרף־עין: חוטם כעין האנקול, מצומקות, זנב משתלשל; ואילו זו – גם אם תנדוד ברחבי תבל כולה לא תמצא יפה כמוה, אבל גם כעורה היא כיעור שלא נשמע כמותו מיום שנברא העולם: הגוף, הכל – אמיתי, כמו אצל בריאה־שבבריאוֹת, ואילו הרגליים רגלי תינוק: לא יכלה להלך זאנופה, ורק זחלה. ולוּ היתה רק זוחלת לה – ניחא, אבל הנה יש אומרים שמעופפת היא: דואה כציפור ועפה. לראות את זאנופה – לא תראה לעולם; אולי בלילות. אבל מפני זה הלוואי שישמור אלהים את כולנו. הלא טוב להיבלע שלוש פעמים באדמה ואף לא להתפלל שחרית בפסחא, מאשר לראות אחת שכמוה.
אביה של זאנופה – סוחר, הלך־סבב בירידים למכור סחורתו, והסחורה לא העלתה אבק – נקהלים הקונים בהמונם: לא יְרַמה צַ’אבַּאק, לא יתחוב רָקָב לידיך. ואלמלא שגה הזקן בחטא, חי־אלהים, נמנה היה עם הצדיקים.
אִמה של זאנופה – נעה־ונדה, דם־צוענים, רקדה וגם שרה – הופּ־לה! הנה תמחא כף־אל־כף ביד מצלצלת – אבֹד־יֹאבד ראשך, רק תעיף בה מבט ונשמתך מבקשת לחזור אל בוֹראהּ. עוד סְטֶפַּאנִידָה אחת כזאת לא תימָצֵא.
לא בבת־אחת קם צ’אבאק ועמד על רגליו: מלכתחילה חי היה מן היד אל הפה, חנות זעירה היתה לו בכפר וממנה כִלכל את נפשו בדוחק. ילדים לו בכל פינות הבית, לחם לאכול ובגד ללבוש לכולם – הרי לא בחינם הוא. חיי מוז’יקים היו חייהם.
נולדה זאנופה – ונהפך הכל.
הציף מזל־ברכה את הבית, החל צ’אבאק מתעשר והולך, עָצַם מסחרו: לסוחר אמיתי נהיה. ונוהרים הקונים לחנות מכל עבר – לא תאגור די סחורה לכולם. התעשר הסוחר. והספיקה הפרנסה לכל: בית בנה, גן נטע, את בנותיו השׂיא, ואילו את הבן שלח העירה לעשות פרקמטיה. תרם קוֹרְנֵיי פעמון לכנסיה, ועלה הפעמון יפה, צלול היה, מהדהד: אך יצלצלו לתפילת־חצות – ומרעים הקול לכל אורך הנהר השחור ועד למוסקבה עצמה יגיע, עד לאִילִינְקָה.
ולא תר צ’אבאק אחר העושר, כי מעצמו דבק העושר בידיו.
וכבר בימים ההם ניחשו אנשים חכמים שיד הטומאה בדבר, אבל שמרו סברתם בלבם: למה לפטפט לשווא – גם תמיט חרפה על אדם על־לא־דבר, גם בעולם הבא עוד יִפרעו ממך. רק מִיטְרוֹשְׁקָה לבדו – בחור כזה היה, לא פחד מכלום – היה לפעמים מפטפט ומתרץ כל מיני תירוצים, ובלי־הפוגה מורה באצבעו על הפעוטה, על זאנופה, ותולה בה את הכל.
ולא שׂמוּ לב לדבר: שיכור האיש כלוט, אל תצפה ממנו לכלום. אבל הילדה באמת היתה – אלהים יודע!
נולדה זאנופה בליל איוואן־קוּפָּלָה, עם קריאת הגבר, בת אחרונה לאמהּ. נולדה בכתונת־מזל לבשׂרהּ, וכתם־לידה ליד בוהן כף־ידה השמאלית.
הצפינה המיילדת את כתונת־המזל, ובחשאי נטלה אותה אל ביתה. ונעצבו בני בית־צ’אבאק אל לבם – אבל מה יכלו לעשות? מין חפץ שכזה הן לא תיטול בחזרה, מי שזכה בו – שלו הוא.
אבל פשטה השמועה בכפר.
התקהלו נוודים ועולי־רגל בבית־צ’אבאק. נכנסו הנוודים אל הבית ליטול את בירכת־המזל מידהּ השמאלית של זאנופה. והיד בת־המזל העניקה מזל ביד רחבה, ולא השיבה ריקם פני איש. הלכו הנוודים ועולי־הרגל והגיעו עד למקומות הקדושים וחזרו לביתם בשלום. ואיש לא התאונן.
ומכפרים רחוקים ומעיירות באו אל בית־צ’אבאק ליטול את בירכת־המזל, ושבו הביתה שבעי־רצון. ולא פגע אסון באיש.
גדלה הילדה, טובת־שׂכל, וכמו ציפור כל הימים שרה ומצפצפת: את הכל הַרְאֵה לה גם סַפֵּר לה, וכרוכה היתה אחרי הגדולים, לא פחדה מכלום.
פעם, עם הקציר הראשון, לקחה אותה סטפאנידה לרקוד במעגל־הרוקדים. אהבה הילדה לרקוד במעגל־הרוקדים השמח. וכשהלכו הרוקדים ושרו במורד הרחוב, קמה פתאום רוח וחבטה בה, והיא נפלה אפיים ארצה. יבשו רגליה מאז, שוב לא יכלה להלך.
לא התהלכה זאנופה, כי־אם שכוב שכבה.
וראה זה פלא: גופה כולו צמח, ורק הרגליים – כאשר היו, כך נשארו: רגליים של תינוקת, קטנטנות.
וביתר־שׂאת נהרו ההמונים אל בית הצ’אבאקים, וניגַר מזלה של זאנופה על פני העולם כולו.
ואולם לא לאורך־ימים תטמין את המרצע בשק.
ישישה אחת עוברת־אורח ראתה על ידה ברוכת־המזל של זאנופה כעין צלבים זעירים, מיני צלבים לא־פשוטים כלל וכלל – והנה לאחר מגע־ידה של זאנופה הלך פוֹמָה בריא ושלם לתפילה, ואילו הביתה חזר ללא־רגל, וליֶריוֹמָה ניקרו את עינו, ואת קאתרינה, נכדתו של זקן־הכפר, השׂיאוּ לאיש, חיה לה קאתרינה בנחת שנה תמימה, ואילו בשנה הבאה החלה שותה לשכרה, וגם השליח בַּארַאבַּאן הלך לפטרבורג ולא שב, ולאותו מיטרוֹשקה עצמו צמח פתאום, איש לא ידע מדוע ולמה, מין זנב שכזה.
ועוד נעשוּ שם מיני מעשים – גם כסיל יבין פשר־דבר.
ובגרה זאנופה, וככל שבגרה, כן כבדה דאגתו של קוֹרְנֵיי. ביקש הזקן להשיא את בתו בעודו בחיים, שיוכל למות בשלווה. שיגר קורניי שדכנים. ובאו חתנים. רבים לטשו עינם אל הממון: לא היה עשיר מצ’אבאק בכל בַּאטִייֶבוֹ. אבל נסתיימו השידוכים בלא־כלום: ישמח לו חתן פלוני גם ישׂישׂ – ובבוא המועד לא תקום בו עוד רוח. אכן, נורא עד מאוד מבטה של הכלה, אך תעיף בך עין – ועברה כסכין בבשרך, מפני עיניים שכאלה מיסתור לא תימצא. ובטל השידוך.
לא אהבה זאנופה את החתנים, ובאביה גערה, אבל את הזקן לא יכניע גם השד בעצמו, קשה־עורף היה ומדעתו לא זז.
וסוחר אחד מבני־העיר בא פעם אל ביתו של צ’אבאק לעשות אתו עסק. יפה־תואר היה ודעתו בדוּחה תמיד, והכפר היה כמרקחה. עד היום הזה יזילו הנשים דימעה בסַפרן על רוֹדְיוֹנוֹב. ונשא רודיונוב חן בעיניה של זאנופה. בעצמה גילתה לבה לאביה. ועלץ הזקן, בו־ברגע אץ אל הסוחר, אל רודיונוב. אהב הזקן את בתו, את נפשו היה מוכר בעדה, ככה אהב אותה! והסוחר – איש פרוע, גם אריות נידמו לו כחגבים, חידוּדים פיזר מלוא החבית – ותקעו כף. הכל כדת וכדין: נטלו ברכה, אל הורי החתן הלכו, וכל שראוי לעשותו עשו – אין בקיאה בהוויות־העולם כסטפאנידה. כירכרו עד שרגליהם לא נשאו אותם עוד! ובא יום הכלולות. קישטו את זאנופה לקראת החופה. נסעו אל הכנסיה. קהל התאסף – כל הכפר: נתמלאו הבריות סקרנות. והחתן איננו. חששו פן קרהו דבר. זה בכֹה וזה בכֹה. שלחו שליח אחד, שלחו שני – והחתן איננו. בשום מקום לא מצאו את רודיונוב. נאנחו גם נאנקו ולא הועילו כלום, אנוסים היו לשוב לבתיהם. וזאנופה – אף לא זיע. דיברו על לבה, והפצירו, ולכפות עליה ביקשו – והיא אינה נעתרת, ממאנת לנסוע בחזרה. ובשִׂמלת־הכלולות שלְגוּפהּ נשכבה על האדמה וזחלה, וככה היתה זוחלת על האדמה עד שהגיעה אל פתח ביתה, חיוורת כולה כמו דף של נייר, לבנה, והעיניים – אילו רעמו הרעמים כולם וכל הברקים הבריקו, לא היתה קמה סוּפה שכזו – העיניים הבוערות שׂרפו. מי שעמד – קפא על עומדו, והיא זחלה.
עם בוקר נמצא רודיונוב. מצאוהו חנוק בַּדיר של צ’אבאק. המליטה החֲזירה אצל צ’אבאק, ועמדה בדיר שוקת ישנה, קלועה, בשביל הגורים. נדחק האיש אל תוך שוקת החזירים, והריתמה היתה מתוחה אל הקורות, כבר יצאה נישמתו.
והיתה חקירה ודרישה. האשימו את קורניי. נשבע קורניי שאין לו שום שייכות לאותו מעשה. לא האמינו לשבועתו וגזרו עליו את הדין. הלך הזקן לסיביר, ושם, מן־הסתם, נפח את נפשו.
הרי לכם עניין לענות בו.
הפעם כבר היה מיטרושקה בעל־זנב מְנַבֵּחַ מלוא כל הרחוב, והחכמים שמקודם ניחשו גם הֶחשו, התירו חרצובות לשונם.
ונתחוור לכולם מה היה טיבו של המזל ההוא ששיחק להם, לצ’אבאקים, ואיזו מין יד ברוכת־מזל שכזו היתה ידה של זאנופה, עם כתם־הלידה ליד בוהן הכף השמאלית ועם הצלבים הזעירים.
ואפילו חנק קורניי את רודיונוב – כל אחד ידע וכלל לא פיקפק – אבל גם ידה של זאנופה היתה בדבר. הכל – זאנופה, בכל אשמה היא, המכשפה.
והמה הכפר.
– “גם נוראות מאלה תעולל”, סחו על אודות זאנופה, “ברד תוריד להשחית את השׂדות, ברק תשלח לשרוף את היבולים, את הבָּקָר תשמיד, את הילדים תחנוק, תפיל חולי על הנשים, תכרית את הגברים, תבלע את מימי הנהר ואת היער תעקור על שורשיו, היא לא תותיר לא כנסיה ולא ביקתה, אף על קיסם נידח לא תחוס”.
– “גם נוראות מאלה תעולל”, לחשו בשפתיים גוועות, מבועתים עד־מוות, “את כולנו תהפוך לינשופים, על־כורחנו נתגורר במחילות”.
– “עין שחורה לה”.
– “יד ארורה לה”.
– “מכשפה ארורה היא”.
גם פוֹמָה גם יֶריוֹמָה היו מסיתים את הבריות להכות את המכשפה נפש, אבל לא נמצא גֶבֶר בן־חיל, ידי כולם קצרו.
וכולם הִפנו עורף לזאנופה, גם אחותה ואחיה התכחשו לה.
וכל אשר קרה בבאטייבו, כל חטא וכל פגע – את הכל טָפלוּ על זאנופה.
ונשארה זאנופה לבדה עם אמה.
בהפזילם מבט חלפו הבריות ליד הבית הלבן, כחול־הדלת וכחול־התריסים; שירים לא שרו, בקול לא דיברו בראותם את הכלונס שבראשו, כזקיף על משמרתו, ניצב העגוּר לשמור על מאורת המכשפה.
והיא נסתתרה, ליד החלון שכבה, את הכל ראתה – מעבר לשלושת השׂדות ראתה, את הכל שמעה – מבעד ליער שמעה.
וראתה זאנופה ושמעה, את הלב הקפיאה, ובעצמה לקום לא יכלה.
פרק שני 🔗
שָׁמַם ביתו של צ’אבאק הזקן.
מקום שפעם חישבו בו הכתלים להתפקע מחמת הדוחק – שוב לא נשמע בו קול צחוק ולא רקעו הרגליים, וליד השער הנעול לא נראו עוד פרסות־הסוסים ולא עלתה שעטת מרוצתם.
נוצרי כשר – גם בכופתאות לא תְפַתהוּ לבוא אל בית צ’אבאק, אלא אם כן באו מים עד נפש; וגם אז הלא טוב להתפגר בפתח־הדלת מלהיכנס אל הבית הארור.
עשבי־מרפא תלויים בחדרים. ונודף ריח עז עד כדי עילפון, לא תעצור כוח לעמוד על רגליך. ועל כל הקירות – ציפורים, זאנופה היתה מציירת, ולא ציפורים אלא מיני חתולים בעלי־כנף. ומן הציפורים־החתולים האלה דמו הקירות כולם וכל הבית כמבקשים להתעופף באוויר.
אי־שקט בחדרים, אימה.
מכלה סטפאנידה את מלאכת יומה ומתיישבת אל מיטתה של זאנופה. מביטה היא בבת: נכמר הלב, ואינה יודעת מה תעשה. וזאנופה שוכבת, עיניה פקוחות ושלהבת קטנה בוערת בהן, מים רבים לא יכבוה.
סחה זאנופה לאמה:
– “בת־מזל את, באושר חיית את חייך, רקדת גם שרת, ככה רקדת, שממרחקים באו לראות. ואני אין לי כלום”.
קמה הזקנה, הנידה ראשה השׂב, תָּפְחו העורקים על צוואר־הארד:
– “לא, זאנופה, רב כוחך, יפהפיה את, אין יפה ממך”.
זאנופה לא הקשיבה, זאנופה לא שמעה, והיא בְּשלהּ, אומרת לאמהּ:
– “בת־מזל את. וישנם בני־מזל שכאלה! מיהו שעשה ככה? ואני – מה חטאתי?”
– “לא חטאת, זאנופה, לא חטאת מאומה… הבריות הם כאלה…”
– “הבריות? איזה? בני־המזל? המאושרים? ואני אין לי אפילו יום, אין אפילו רגע, כן, אפילו רגע אחד של אושר!”
הזדקפה הזקנה:
– “נלך, זאנופה, נעזוב את ביתנו, נעזוב את הכל, לערבה נלך, אל הערבה, אל הדרור…”
– “למה את משקרת? איזה דרור? היכן הדרור? לשם מה נחוץ לך הדרור? ולאן אלך? הלא מפלצת אני, מפלצת, שמעת, גם לקום לא אוכל! ועל מה ולמה? מיהו שעשה כך? איזה מין צדק הוא? והיכן הצדק?” וזאנופה התרוממה, נשענת על ידיה, והביטה אי־לאן, שׂוטמת את אמה, משלחת מאֵרתהּ על הבריות, על העולם כולו, משלחת מאֵרתהּ על הדרור ועל הצדק, ודומים עליה כולם כמאושרים כל־כך, ורק היא לבדה – ארורה, זחלנית, ועל מה ולמה, אין היא יודעת חטאה מהו.
ולבבהּ – כחזיר־הבר, חושף את שיניו: נקמה נוראה הגיחה מתוך לבבהּ.
נתיישבה הזקנה על הספסל, מעוצם היגון נשמטו עפעפיה – נרדמה הזקנה, תש כוחה, לא יכלה לעשות כלום.
וזאנופה שעה ארוכה נשענה על ידיה הפרושות. פרועת־שיער, כחתולה, כיוונה מבטה אי־לאן וגילגלה את עיניה. המתחולל בנישמתה לא היה אנושי עוד, בל יתואר כל שנתרחש בלבהּ.
או־אז החלו שריפות פורצות בכפר ואנשים מתו פתאום וגווע הבקר ונרמסו השדות ונתרגשו הרעות, כל פִּגעי עין־הרע.
ואט־אט הוקל משאו של הלב רווּי־העלבון, אט־אט רפתה אחיזתן של ידי־הפלדה שאין בהן חפץ. נדחקה זאנופה אל פאת־המיטה, ושם התכווצה כולה, מסתתרת כחיה פצועה.
וזכרה זאנופה את ימי־ילדותה, את אביה, את ידה ברוכת־המזל, ואחר זכרה את מעגל־הרוקדים… את הריקודים, את הסער שהפיל אותה ארצה, את האדמה שעליה שכבה ברגליים מתות, שנה אחר שנה – כל השנים על גבי המיטה הזו, ואיך פעם אחת חיטטה בתוך כף־ידה הימנית לנחש בה את מזלה, אל החוּפה נסעה, ואיך מן הכנסיה ועד לבית זחלה וזחלה.
הזקנה נעורה פתאום.
זאנופה בכתה.
כבושות פניה באגרופה, כפניה של הילדה המאושרת משכבר־הימים, אשר נופפה בידה ברוכת־המזל וקיפצה על רגל אחת מן הדלת עד לשער־הגן ושרה בקול דקיק וסיפרה מעשיות, ובשפתיים משורבבות חיקתה את קולו של הרעם ונבהלה בעצמה, וגערה בגשם לגרשו מן החצר ובכתה ככה גם אז, כשסירב הגשם לחדול והיה מוסיף ויורד, ולצאת לטייל לא הניחו.
– “את רוצה לאכול?”, גחנה הזקנה אל בתהּ.
– “למות אני רוצה!”, לחשה זאנופה.
לעסה הזקנה את שפתיה הכמושות, באצבעותיה השדופות מעכה את קצות רדידהּ שעֵין האדמה לו, שחורה כולה, כאדמה עצמה.
והציפורים־החתולים שעל הקירות מתעופפים היו אי־לאן, מתפיחים את פרצופיהם החתוליים עד שכל הקיר היה מבקש להמריא.
– “למות אני רוצה!”
כשהדימדומים אך החלו יורדים, והערב הרך היה משכיב את רוח היום לישון במיטתה, והלילה, עוטה מחלצות כמו לקראת המישתה, היה טופף בגאון, מעוטר כוכבים, וינשופים שכוכב הֵעירם צרחו לאורך הנהר ופיזרו תוגה מסביב, היתה זאנופה זוחלת אל הגן. שם, פניה אל מול פני הלילה, היתה עודרת את ערוגות פרחיה עד עלות השחר.
אבל היו גם לילות שדמו לימים, ואז לא יכלה זאנופה לרדת מן המיטה.
עם כל קייץ שחלף הוסיף הגן לגדול פרע. עשבי־בר פשטו בחלקת הפרחים, הערוגות שממו. יבלית צפופה השתרגה בכל הפינות. שחו ארצה הענפים, והצללים הלכו הלוך והתעבות עד שכיסו כל פיסה של אוֹר.
בלילה היו חלומות פוקדים את זאנופה והיא מילטה עצמה מתוכם בזעקה, ומכונסת במחבואה השתוחחה תחת משא־ידם כל היום כולו.
ואז לא דיברו האם והבת אשה אל רעותה, רק מביטות היו זו בזו; אבל לפעמים גם להביט לא יכלו מחמת האימה.
סטפאנידה ניחשה בקלפים.
והקלפים לא בישרו נחת: מכה, מבוכה, מיטה הונחו כולם על ה“לב”, ונסתיים הדבר בכיבוד – במלכה של “פיק”.
רק בקָרים מעטים הפיצו אור בבית, כאורו של האושר.
בהתעוררה משנתה, קראה זאנופה לאמה:
– “אמא, שמעי מה חלמתי הלילה!”
נחפזה הזקנה אל הבת:
– “מה הדבר, מה חלמת?”
– “מגפיים ראיתי בחלום, אמא, ואחר־כך חלמתי שאת מושיטה לי כותונת, והכותונת מוכתמת בדם”.
– “מגפיים – דרך היא”, פירשה האם, "והדם – פגישה של קירבת־דמים תהיה עם בני־מִשפחה, ואילו אני, זַאנוֹפוּשְׁקָה, בָּצָל ראיתי בחלום, אוכלת הייתי בצל מן הגן. האומנם ישוב הזקן?''
ונשתכח ממנה צערהּ, ופיזמה סטפאנידה שיר־זמר.
– “אמא, הדרך ההיא, ידעתי, אמא, מוֹתי שלי הוא”.
הזקנה שתקה.
– “ובבית־העלמין – שקט, שם לא יגעו לרעה”.
הזקנה שתקה.
ונשמט מידיה הכל – רעדו הידיים, ולא ידעה הזקנה מחמת היגון: האם תשב ותִבכה, ואולי תתישב ותיבכה.
וימים על גבי ימים נתמשכו.
ככה חלפו הרבה ימים עגומים בביתו הנעזב של צ’אבאק. ומטיח היית ראשך אל הכותל ובלבד שיעקר איזה צליל מגרונך.
כה נוראה היתה השתיקה בביתו של צ’אבאק.
אם נעצרו הגשמים ואם היה יום סגריר, אם ירד הגשם או האירה השמש, בין כך ובין כך רק את זאת ביקשו העיניים: להֵעצם.
והזקנה לא עצרה עוד כוח, הבעיתה אותה השתיקה, היא התרוממה בחשאי וקרבה אל הבת, שחורה, מזוהמת, כמוה כאדמה עצמה:
– “ילדתי, ילדתי שלי!”
– “וכי מה?” זקפה זאנופה עיניים מזרות־אימה באמהּ הגוחנת עליה.
– “אני… סתם־כך, ילדתי. לא־כלום. רק הלב מבקש…”
פרק שלישי 🔗
מן־הסתם, יפה היה אותו הלילה: בביצה הרחוקה חיצצרו קרפדות, וציפורים זעירות – “רועות הצאן”, צייצו חרש, ונמזג ציוצן בקול־הקרקור שהרעיד את האדמה. מעבר לנהר צרחו ינשופים בעצב והרעישו צפרדעים, משל היתה כִּרכרה נוסעת על פני הדרך.
מן הקנים הגבוהים נמתח צל עמוק לאורך כל חצרו של צ’אבאק, אל תוך הירח המלא.
בכותונת לבנה, כפרח לבן שכבה על העשב זאנופה. בעצב השתלשלו על כתפיה הצמות הסתורות, הכהות. את שיניה הצחות חשפה זאנופה והביטה אי־לאן, מעבר לכוכבים.
מחשבה אחת נמזגה בה, משל היה הירח נמזג אל תוך לבבה: מחשבת המוות.
ונדמה היה לה לזאנופה שמשהו מרצד פתאום ליד דלת־הדיר, כאילו יצא אי־מי מתוך הדיר ונר בידו, ועבר מסביב לקנים ונפל אל העשב והנה הוא זוחל על פני רצועת־הצל בדרכו אל הגן. השלהבת הקטנה נעה וריצדה כמו נר – צמד נרות. וככל שקרבה השלהבת הזוחלת כן היטיבה זאנופה לראות שהיה זה אדם שזחל, ופניו התבהרו והלכו, היא הכירה אותו – היה זה הוא, חתנה, היו אלו עיניו. ועיניו היו זוהרות.
זאנופה התרוממה ונשענה על ידיה, וכמו חתולה, בצוואר נטוי, זחלה לקראתו. והם זחלו זה אל זה, והמרחק ביניהם הלך הלוך וקטון. וכבר התנופף שערו, ושפתותיו חייכו לעומתה…
וכך תמה הדרך שהיתה ביניהם.
ידיו נפשטו אל זאנופה, לפתו את חזה, אימצו בעוצמה, לוהטות, עד כלות החיים, עד עולם. וכהרף עין – כָּחוֹל, כמו שם בדיר עם הריתמה על צווארו, בשיניים חשופות ונוראות, הוא הרים אותה מעל פני האדמה והם התעופפו, חתן וכלה.
עם בוקר מצאו את זאנופה בקצה הגן ליד ערוגת־השתילים: יושבת על הגדר לבנה כולה, חנוקה – חנק אותה השד.
שיכור כפר באטייבו כל היום. מהומת־המולה והילולה, שירה ושאון ורקיעת־עקבים. קאזאצ’וֹק רקדו, על הרגליים לא חסו. היי, היי, פרועה השִׂמחה – ניקר פוֹמָה ליֶרִיוֹמָה את עינו האחרונה, ומִיטרוֹשקה – את הזנב ההוא עקרו לו ביחד עם נתח מבשרו. ומה הפלא, כלום אפשר שלא תהיה חינגה גדולה, והלא נפטרו מזאנופה, מן המכשפה.
1907
(1921)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.