על ‘וירח בעמק אילון’ לעמליה כהנא־כרמון (הקיבוץ המאוחד, 1971)

קודם־כל הצורך ביראת־כבוד. הפרוזה הסיפורית מהלכת כאן על בהונות. גודל־המאמץ והקפידה הם תוצאה ישירה של כובד האחריות לכל מה שיש בכתוּב מן האנושי הדק מן הדק, ולכל מה שיש בו מן האמנותי והלשוני הדק מן הדק. עמליה כהנא־כרמון קובעת נוֹרמה אחרת של עבודה ספרותית. כל המצוי סביבה בסיפורת – לכל־המעט בהיקף הקרוב של בני גילה ודורה – זהיר פחות, מחמיר עם עצמו פחות, טווּי בסיב גם יותר.

ואחר כך השאלה הקשה ביותר – האם השיג ‘וירח בעמק אילון’, הספור הארוך, המתרחב, יותר משהשיגו הסיפורים הקצרים. אני סבור כי זו יצירה שלמה־פחות מן הטובים שבסיפורים הקצרים; יש בה חלקוֹת של קוצר־יד ואפילו של כשל – ולא כתופעות מקריות וספוראדיוֹת, אלא כתופעה עקרונית, ולכן היא משיגה את המטרה המוצבת ממנה ובה במידת־שלמות פחותה משמשיגים הם. אבל זו יצירה מעניינת יותר מכל אחד מן הסיפורים, שופעת־אפשרויות יותר, וככלות הכל – חשובה יותר. המטרה הגבוהה יותר, המורכבת יותר והעשירה יותר וכיברת הדרך הניכרת הנעשית לקראתה מעמידים פרק פרוזה רב־כח ומרכזי במעמדו.

שני עקרונות־צירוף שולטים ב’וירח בעמק אילון' וקובעים אורחי־ברירה והתרכבות לכל המצוי ביצירה. עיקרון אחד מצרף דברים לכלל שלשלת סיבות ומסובבים המיועדת לעקוב עיקוב מסקני אחר מצב־נפש, ובעיקר אחר מצב־זיקה בין נפשות, מנקודה בזמן אל נקודה המרוחקת ממנה מרחק עשרים שנה ויותר. מצב זה, עצם התפתחותו בזמן מוצגת כבעייה קשה התובעת פיתרון, ופרישת הדברים עיקרה תיאור נסיונות הפתרון לה, או ההיחלצות ממנה, של הגיבורה. עיקרון שני מצרף דברים מתוך עימות אנאלוֹגי של סיטואציות אנושיות רבות ושונות, אך גם בעלות קוים משותפים של בעיית־יסוד אחת. מתוך כך מופנית תשומת הלב אל קשת רחבה של אפשרויות־התיחסות אל אותה בעיית יסוד. עצם ההצבעה על אופיה רב־הפנים של הבעייה ועצם אפשרות ההבחנה בפלוּראליוּת של אפשרויות הפיתרון, או ההתיחסות לה, הופכים בסיס תשובה, לפחות ראשית תשובה, עבור הגיבורה.

א. מכאן ולפנים    🔗

פיתוח הסיפור מתוך סיפור קצר, המובא בו כלשונו, מורה על מגמת הצטרפותם של הללו מן הפרטים המצטרפים בו על פי עקרון־הצירוף הראשון. “אני צמא למימיך ירושלם” (כמו “עז לבנה, חבלבל, דרך קזוארינות” המועלה כאן גם־כן) היה ניסיון אופייני מאוד לסיפוריה של עמליה כהנא־כרמון במלוא איכותם ובמלוא כוחם. זה כמובן סיפור עשיר מאוד, אבל אם להתתרכז בבחינת הקשר בינו לבין ‘וירח בעמק איילון’, היה בראשון נסיון למסור אופיו של מצב־דברים בו מצוייה נפש ובאחרון נסיון למסירת אופיה של התפתחות־דברים בזמן, העוברת על אותה נפש. שם נבחנה נקודה, כאן משורטט קו שראשיתו באותה נקודה. גורם יסוד במשותף ליצירה הקודמת, שהפכה פרק בחדשה, ולחטיבה זו בחדשה, הוא זווית הראיה וצרכיה באמצעותם נבחן המסופר ונמסר לקורא. בעיקרה זו זווית ראיה קרובה מאד באפשרויותיה ובדרך תפיסתה לזו של הגיבורה – נועה. גורם יסוד בשוני ביניהן הוא, כאמור, אופיה ותכליתה של ההתפתחות הסיבתית בזמן.

אופי המסירה של המתרחש והמוחש מודרכים בשתי היצירות על ידי צורך כפול – צורך במסירת חוויה וצורך בהימלטוּת מתוקפה בעת ובעונה אחת. הצירוף המיוחד של היומיומי, כמעט טריוויאלי, והטעון מאוד במטען רגשי נוצר בסיפוריה של עמליה כהנא־כרמון מתוך שמתקיים בהם תהליך מתמיד של היסט־דגשים. מתח קבוע ודוחק, בעיקרו מתח שבצורך להשיג תחושת פתיחות והתעשרות מתמדת מן המגע עם הסביבה האנושית, מובא בפנינו לרוב באמצעות מיפגש־חטוף, שיחת־אגב או שבר־מבט. הסיפור כשלימות פורש מחזור של סיטואציות שכל אחת מהן היא צירוף של התגעשות ריגשית והנסיבות המיקריות, אגביות לכאורה, המכילות אותה, ובה בעת מסתירות אותה, “וכל העת ההיסטריה קרובה מאוד לפני השטח” (עמ' 144) – קרובה מאוד ונתונה במאמצי הרגעה מתמידים. במידה רבה מוותרת עמליה כהנא־כרמון על פרישת התפתחות־דברים שבין סיטואציה לסיטואציה – הסדר הסיפורי־כרונולוגי משני בחשיבותו לעומת הסדר האכספרסיבי, אם גם לא נעלם לחלוטין. התוצאה היא מעין מפת־תבליט שהמספרת חותרת לצופף ולמסור – מסירה שבהעדנה ובהרחקה – את פסגותיה בלבד. ממילא מיטשטשים, נותרים מרומזים בלבד, המישורים שבין פיסגה לפיסגה. השאלה היא מה הסדר הפנימי בהיצטרפותן של פסגות אלה ומה התכלית היוצרת־משמעות בהתלכדן.

וכאן עיקר השוני בין “אני צמא למימיך ירושלם” לבין ‘וירח בעמק אילון’. ההצטרפות בראשון עושה שימוש במתפתח בזמן כדי למצות את אפשרויותיה של הנפש ב“עידן” המסוים, ובשני – כדי לממש את המתפתח בה במעבר מעידן לעידן; כאן נפש מתגלה בזמן, כאן נפש מתפתחת בזמן. יש מוקדם ומאוחר ב“אני צמא” ויש טעם לסידרו של מחזור הפגישות עם מר רולו, החל בהופעתו הפתאומית, דרך הסבריו על מקורות המים בירושלים וכלה בגילוי עבודתו למען המודיעין הבריטי וסירובה של נועה לקבל את מתנתו טרם שהוא עוזב את הארץ; כשם שיש טעם לסדר פגישותיה של נועה עם אשר, מריגשה חבויה בירושלים אל ריגשה גלויה בשכם ואל ריגשה חבויה המוצאת לה אפשרות התפרצות באמצעות ריגשת המחתרת ועימה. אבל תפקידו של המהלך המתפתח הוא בראש ובראשונה לספק אותה מידה של הדינאמי הדרושה לשם הארת הסטאטי, או מוטב הגדוּר בתחומיו. השאלה המרכזית שהסיפור בא להשיב עליה אינה מה התפתח והשתנה ב“עידן”, אלא מהו שעושה את ה“עידן” ל“עידן”. 'וירח בעמק אילון, כנגד זאת, מכוּון, כאמור, על־פי אחד העקרונות השולטים בו, להעמיד מערכת של סיבות ומסובבים, אך הפעם בהתפתחות שבזמן ממצב אל מצב. זה הסיפור היבריס של נעורים, שעיקרו בנסיון להפוך תחושת עושר־פנימי והעשרה־הדדית שבמיפגש בין בני אדם לתחושה פרמאננטית. הספור מביא את שלב העידן המאושר, בעיקר באמצעות “אני צמא למימיך ירושלם”, ומתרכז בשלב בו הוא נתפס כיומרה שהגיעה שעת ההענשה עליה, שעה בה תחושת הבלייה של נועה במלוא תוקפה. אבל המספרת אינה מסתפקת בהצגת שתי נקודות, היא מוסיפה רמזים ופרקים לקו המתוח ביניהן. כך – המיפגש עם אשר טרם יציאה לפעולה קרבית, התגיסותה של נועה ומיפגשה עם יחידת פלמ"ח, המשבר בנישואיה ונסיונה הכושל לעזוב את חיי המשפחה. גם לאביה מוקצה מקום בעולמה, ויותר מכך – לבנותיה. החל בשנות ה־40 המאוחרות ועד המחצית השניה של שנות ה־60 נפרש מהלך דברים מתפתח. והתוצאה – חיוב הקורא בהתחקוּת אחר הגיונה ושלמותה של העלילה המתפתחת, בה מכין שלב את השלב שלאחריו, מתוך שהוא מציע את מערך התנאים להתהווּתו.

אני סבור שבמיגזר סיבתי זה ובתחום ניסיון זה – עיקר ליקויה של היצירה: ככלות הכל נוצרים בספור פערים שהוא אמור לסגור עליהם ואינו סוגר. לפנינו למעשה לא נועה אחת, העוברת עשרים שנות חיים ומתפתחת, אלא שתי גיבורות שנקודות הזיקה ביניהן מעטות מלהצדיק את צירופן אל מסגרת אחת של מעקב אחר התבגרותה של אשה. ניתן לתאר זאת גם כך: דרך הסיפור המוכרת של המספרת, המביאה ליבה של חויה, מכווצת את גורמיה הישירים ומדגישה את פרטיה האגביים, מובאת אל קצהו של אחד מגבולות אפשרויותיה, ואף מעבר לכך. כל המצוי מעבר למוקד האחד והאחר, המרוחק ממנו בזמן, כל הקושר ביניהם, כמו נתון ללחצים סותרים. מן הצד האחד, בהיות פרקי הקו שבין נקודה לנקודה – ביחס לשני המוקדים – שיפולי חויה וגורמיה ולא ליבה, לוחצת דרך הסיפור המקובלת של עמליה כהנא־כרמון לכווצם. מן הצד האחר, בהיותם נתונים במסגרת המיעדת אותם לממש התפתחות סיבתית רצופה ומדורגת בזמן ולא לגלות את עושרו של רגע שיא, או של “עידן” המתייצג ברגעי שיא, ממילא הם הופכים מוקדים הדורשים תשומת לב בזכות עצמם וממאנים להפוך שולים כווּצים למוקדים נחשבים מהם. התוצאה היא פשרה רפה. כך אביה של נועה, אשר אמור לשמש גורם המעמיק את ידיעתנו על ריקעה ובעיותיה – גם כיוון שעצם הצגתו משמעה זיקה אנושית נתונה ומחייבת לאשה שיצירת זיקות אנושיות היא עיקר בעייתה, וגם בשל מקומו ביחסיה עם אשר בעלה בעבר ובהווה – הוא למעשה שלד שלא קרם עור וגידים. יותר מכך, בנותיה של נועה, אשר אמורות היו למלא תפקיד חשוב יותר – הן המממשות את המקום שאותו סירבה לעזוב כאשר ויתרה על המרד במסגרת המשפחתית, הן האמורות להקנות מימד של תוקף למצבה של נועה כאשה שעובדת היותה אם משמעית מאוד לגביה, באשר הן ממלאות בתוכן את מירווח עשרים השנה העובר עליה – בנות אלה נותרות בגדר סקיצה חיוורת בלבד, אם כי בוודאי אצורה בדברים כוונה ליותר מכך.

אבל התחושה כי יש במיגזר הסיבתי־זמני מן הנסיון לחייב את המסופר ביותר משמאפשרת דרך הסיפור מתגלה יותר מכל באופן בו מעוצבים הגיבורים בשלב לו מוקדש עיקרו של הסיפור, משמע: הניסיון להאחז בפיליפ לאחר שאבד המגע עם אשר, כשלונו, והכורח להתקיים לאחריו. כאן, זווית הראייה השלטת במסופר, זו הקרובה מאוד, כאמור, לאפשרויותיה של נועה טלמור, משעה שהציגה את דגם השיא החויתי של נועה, בעיקר ב“אני צמא למימך ירושלם” – אינה מסוגלת לעצב דמויות אלה כתשלילים של ערכים ובעיקר של דמויות: סוניה היא קודם כל תשליל של נועה שבגרה, האשה האמורה לתפוס את מקומה בחייו של אשר; אשר שבגר הוא תשליל של אשר אשר ב“אני צמא” – נער קורן רגישות שהפך מנהל חברה קהוּי; פיליפ הוא בראש וראשונה תשליל של אשר שבגר – אדם שפתיחותו לזולת וכח־החישה שבו לא חדלו, אולי אף בגרו. תוצאתה של דרך אפיון זו – ככל שהמקור מעוצב בדרך מועצמת יותר, רבת־אפשרויות ורבת־כוח יותר, כך תשלילו רפה יותר, סכמאטי יותר, מעובד פחות. סוניה ואשר המאוחר הם למעשה צלליות בלבד, שכן אין בסיפור, בגיזרתו זו הנשלטת ע“י מערך הזיקות הסיבתי־זמני גורם חזק יותר מן המבט הנתחני, הסבוך, המועסק־בעצמו והעדין של נועה. ואין לנועה אידיאל גברי מצודד יותר מן האידיאל הרחוק של אשר של ימי תש”ח. כנגד זאת עשוי פיליפ להופיע כדמות עשירה ומעוצבת בעדנה רבה, שכן אשר המאוחר הוא כמעט סכימה בלבד. הדמות האחת הקיימת אף שתשלילה קיים ואפקטיבי אינה עשויה להיות אלא נועה עצמה, בעלת המבט השליט בכל משך הזמן, אבל זאת, כאמור, במחיר קיטוב עז בה, המגיע עד סף חציה. משום שליטה זו, יש להוסיף, אין הספור, גם במיגזרו זה, משיג, עקרונית, פחות משהשיגו סיפוריה הקצרים של עמליה כהנא־כרמון. מצויה כאן אותה רגישות עליונה, אותו מגע של אצבע זהירה־זהירה. כך שייכים פרק הציפיה בבר המלון באילת או פרק הופעתו האחרונה של פיליפ בבית נועה למיטב פרקי הפרוזה שכתבה המספרת, ולמיטב פרקי הפרוזה שנכתבו בשנים האחרונות בכלל. שוב נמצא כאן את המתח המוכר בין שיאה של חוויה להסתרה, בין הצורך בה לבין ההימלטות ממנה אל שיגרת־דברים עמוסה מאוד.

אבל גם כאן, בנוסף לליקוי היסוד שבקוצר היד ליצור מערכת סיבתית־זמנית הדוקה, ואולי בהמשך לו, מצויים פגמים משניים בחשיבותם. אחד מהם כרוך בציטוט צירופים, משפטים ואף פסקות ממקורות קדומים, המטעים שוב את המצב בו נעשה שלטונה הבולט של נועה טלמור לרועץ לו. האינטנסיפיקאציה של בחינת הדברים עוברת כאן את הגבול הדק, שמעברו האחד היא מתפקדת ואחוזה בהקשריה למרות הסוביקטיביות הרבה שלה ועימה, ומעברו האחר היא חדלה מלתפקד. דווקא במקום שעמליה כהנא־כרמון מוותרת על הסתרוֹ של מתח חוויתי גדול – כמו במקרים אלה – היא חדלה מלדאוג לשזירתם של הקווים המוצנעים שיהפכו את הסובייקטיבי עבור המספרת לתקף מכוח הקשריו בסיפור עבור הקורא.

אני סבור גם כי המרומז בסיפור על האנאלוגיה בין אופיה המתפתח של החוויה האישית והבין־אישית לבין אופיה המתפתח של המציאות החברתית הארצישראלית והישראלית כולה, משך עשרים שנה ולמעלה מזה, הוא מועט מכדי להיות משמעי באשר לאבר השני של האנאלוגיה. הנסיון לרמז על התפתחות ציבורית המובילה מאוויר פסגות בירושלים רחוקה, אל אילת, מעין מהדורה מאוחרת ומאולצת של ירושלים דאז, וממנה אל באר־שבע כ“ארץ הרוטמנים” ומחוז הבינוניות ואל תל־אביב האפרורית, הוא מעוט־תוקף ומפשט־דברים גם לעצמו וגם לעומת החריפות וכח החדירה הנפלא שבהתיחסויות אל המציאות החברתית בארץ ישראל בחטיבת הסיפור הנשלטת על פי עיקרון הצירוף האחר.

ב. מכאן ועד להוצאת משפט    🔗

כאן שופע הסיפור כח יוצר ומתחדש. לאחר שנניח לנסיון לקשר את חטיבות הסיפור קשר סיבה ומסובב בזמן נבחין בעושר הגדול העולה מצירוף חטיבות הסיפור הנזקקות זו לזו על בסיס אנאלוגי בלבד. מערכת תקבולות זו מתמקדת גם היא בנועה, אבל לא בנועה שרצף סיבתי – זמני של ארועים הוביל ומוביל אותה מנעורים אל בגרות, אלא בנועה שבגרה, בנועה טלמור המוצאת לה – ובמידה רבה אף יוצרת לעצמה – את האיזון המאפשר לה להתקיים, מתוך שהיא מפעילה כוח מרכזי מאוד באישיותה – כוח ההזדהות.

ביסודו של דבר ארוגים כל פרקי הסיפור האנאלוגיים סביב מצב החוזר ונשנה בואריאציות רבות מאד: שיגרת חיים המובילה אל נקודה בה עצם השיגרה הופכת בעייה חמורה הכוֹפה נסיון היחלצות, שאלמלא הוא, נתון המשכה של הדרך בסכנת קאטאסטרופה (דברים על מצב זה בהיקף כולל של יצירת המספרת כתב גרשון שקד). המצב בו מצויה נועה טלמור הוא אמנם הפרישׂה הרחבה ביותר של הבעיה, אבל מקבילותיו יותר משהן מכוונות להעשיר אותו הן מכוונות להסביר אותו, להעמידו על דיוקו.

בפרק הסיום משיב מר חירם על “שאלות אפשריות”, “כלומר, השאלות מהן אחשוש ביותר”, וביניהן:

נועה שהיתה לנועה טלמור היא אדם מוּכה ונענש על היבריס נעורים, נועה טלמור המביטה סביבה ורואה את מצבה כפי שהוא גם משתכפל וגם משתנה ונפתר אחרת, היא אשה שיש בה גם “חוסן אחר”, וכיוון שיש בכוחה להרשות לעצמה שלא להצמיח סביבה קליפה של קהיוֹן אני סבור שזה חוסן שאינו נשחק.

האפשרות הקשה ביותר, כאשר הסטיה מן השגרה היא שוֹאה מוחלטת, המחסלת את עצם הקיום, מוצגת באמצעות המשפטים המעטים והקטועים ששומעת נועה מפי התיירת בבית המלון באילת:

בקוטב המנוגד מצוי הגנן התימני הזקן אשר, עבור נועה המוסרת על מעשיו השתוּקים, (עמ' 152–153) חיסל את הסכנה של הפיכת השיגרה לאסון כאשר הפך את השיגרה לתוכן חיים מעשיר, מבוצע בקפדנות ובהתמסרות, כל פרט בעיתו וכל הפרטים כסידרם, מעין טקס של קידוש השיגרה. נועה היא דמות עשירה ומושכת כל־כך כיוון שהיא חוֹוה לעומקה גם את האפשרות הקוטבית האחת וגם את האפשרות האחרת. למעשה, שואבות את כוחן עיקר האפשרויות האנאלוגיות מתוך האופי המיוחד של כל אחת מהן בתורת פתרון־מוּצע למצבה של נועה, המתוח בין הקוטב האחד לאחר. בין צורך עז לפרוץ שיגרה, שנטלה את טעם החיים, ולצאת אל מעבר לה, לבין האפשרות, ואפילו הצורך, למוץ את הטעם מתוכה – מתוך הדיאלקטיקה הפנימית של עושר ועוני שבתוכה – ולא מתוך הפלגה ממנה אל גן עדן – אולי בדוי – של עושר נצח.

לא אמנה כאן את כל הסיטואציות האנאלוגיות הרבות מאוד הנפרשות בסיפור, לעיתים בשבר משפט ולעיתים באורח רחב ומפורט. עצם ריבויין – רוחב האפשרויות הנפרש באמצעותן – מקנה להן תוקף. כל אחת מן האפשרויות היא מעין הצעת פיתרון, אולי מפלט, עבור נועה הבונה את פתרונה שלה, את רמז־פתרונה, מתוך כושרה להבחין בפלוראליות של הפתרונות ובעיקר, להזדהות עמוקות עם כל אחד מהם וליטול לעצמה משהו מכל אחד. כך מצויה האפשרות הגרוטסקית של איש העסקים ופילגשו זיפנית השיקים, ממנה הוא חוזר אל “הגברת החוקית” – סדר ופריעתו בראי עקום של גסות מלוגלגת. וכך גם האפשרות הבנאלית של שיחת בוקר בטלה של נשים:

אבל אפשרויות אלה מצויות, כמובן, בצילן של אלה העשירות והמפותחות מאוד: סיפורו של רוטמן על תהילה שנטשה את ביתה, פרצה מסגרות והגיעה אל חברת חולי־רוח; סיפורה של של ימימה על הניתוק ביחסים בינה לבין בעלה והמפגש עם ד"ר טית – אולי הנפלא שבפרקי הספר; – מכתב־ההשלמה של ברוריה אל איוב הנמצא בפרו; ומכיווּן אחר – סיפורו של האיש שנועה פגשה במשורין במלחמת העצמאות וחוזרת ופוגשת בו באילת בסוף שנות ה־60, סיפור חייה הדפוסיים והמעיקים של משפחה ביחסי ההורים זה אל זה, אל בנם, אל עברם הרחוק והקרוב, אל אמונותיהם, אל עבודתם; וקרובים אליו דברי מר חירם בפרק המסיים – בין השאר – על ילדות של חיי שיגרה בתל־ אביב ופריצותיהם הקצרות אל בנימינה וזכרון יעקב, אבל גם דבריו המעטים על הקבע המאושר שבסעודת המשפחה על שובר הגלים (“מסכת המות” הוא פרק פסיפס סבוך מאוד. אני מזכיר שתי סיטואציות קצרות בלבד מתוכו, ואני סבור, כי הדברים הנאמרים כאן, באשר לקוים האנאלוגיים תופסים לגביו באורח כללי ביותר, אבל על דיוק המשמעות וההערכה, באשר לכל פרט ולצירוף הפרטים בו, יש לעמוד מתוך בדיקה רחבה ומדוקדקת). המשותף לכל פרקי הסיפור הללו הוא לא בלבד בקווי היסוד של המצב המתואר, אלא גם בטווח ההתבוננות המרוחק, מבעדו הם נמסרים. הרחבים והמפורטים שבהם – שהותה של ימימה בבית החולים, גלגוליה של תהילה, ילדותו של “הקלמיקי” וסיפורו של מר חירם – כל אלה ניתנים בסיפור שלא מפיה של נועה, ובפירוש כציטוט דברים מפי אנשים אחרים, ולכן מופקעים מסמכותה, ומציעים נסיון שונה של אנשים שונים. וגם כאשר נועה היא המביאה את הדברים, כמו בסיפור עבודתו של הגנן התימני – היא מרוחקת מהם מאוד, היא מספרת עליהם בשלווה גדולה, כדברים שמיסודם אינם בתחומי עולמה, אך כיוון שהם משיקים לו היא מפעילה את כוח ההזדהות שבה כדי להטמיע אותם בו.

ועוד, תוקפם של נסיונות דומים־זרים־נקנים אלה עבור נועה בהיותם נסיונות שדרך הבאתם, סיפורם, בפי הללו שנתנסו בהם, מעידה על ריחוק, יכולת הינתקות, ראשיתה של התגברות. אין זה מקרה שימימה מחלימה בשעה שהיא מספרת את סיפור הפגישה המרטיטה עם הרופא המנתח, שהיה לה מה שהיה פיליפ לנועה; אין זה מקרה שכאשר נזכרת נועה בדברי הזקנה בבית הדואר היא מתארת את מצבה כהחלמה: “[…] אשה אחת בגיל העמידה הודיעה משועשעת: ‘כשיש שורה של תורים, התור שאבחר בו יהיה האיטי. תמיד.’ ומן התור השני איש בגיל־העמידה, איש זר לה, הורה באגודלו על חזהו: ‘גם אני. תמיד.’ הם נראו לי מחלימים.” (עמ' 152); ו“הקלמיקי” המדבר על ילדותו מצוי רחוק מאוד ממנה, בטווח ממנו הוא מסוגל לבחון אותה בקפידה, לסמן בה בזהירות וברגיעה את קוי־האפיון וגם לדעת כי הרבה באישיותם של הוריו אין הוא יודע כלל – התרככויות הרגע של האם, או רעיונות ההתעשרות של האב כרמזים למרחבים שהוא יודע כי לא חדר אליהם; ובאיגרתה של ברוריה, בתוך העוגמה שבסדר חיים במושבה שנתאבן ונתרוקן מתוכן, יש מידה רבה של כוח שבהשלמה במבט החותר למצוא מקצב של התחדשות למרות הכל, והיא מסיימת: “חלפו הימים, אבל לא חלפו. המדינה חידשה נעוריה. הישלנו עור ישן, אמרנו, ואף לכך מתרגלים. במהירות.” (עמ' 147); ולא מקרה הוא כי דווקא רוטמן, האיש אשר במבט ראשון מיצג עבור נועה את הבינוניות האפורה, הנוחה, המהלכת שממון, דווקא הוא מביא בפניה את סיפור חייה של תהילה, שאיבדה את היכולת להתקיים בתוך המסגרת החברתית, כסיפור חוויתו שלו, כסיפור המשמעות שהיתה וקיימת לתהילה עבורו. שוב, האיזון הדק שנמצא דווקא במקום שציפית לקהוּת – יכולתו של רוטמן לטווֹת את חייו עם החוויה הקשה של תהילה ומעבר לה, גם היא אפשרות עבור נועה, לא פחות מן האפשרות המאיימת של תהילה. למעשה, נתונים אנו כאן בגירסה חדשה של היחסים בין הצורך בהבאת המפעים והצורך בהעלמתו – הפעם מתוך שכל אחת מן החוויות העזות נמסרת מפי דובר המצוי במרחק הסתכלות משכּך. על רקע פרישה זו של אפשרויות אנאלוגיות יש לראות את דברי ההכללה של פיליפ:

ההכרה במגבלה שבסובייקטיביות היא בסיס ליפים שבהישגי הסיפור הזה. הכרה זו היא שפותחת פתח לנועה להפעיל את יכולת ההזדהות העמוקה שבה. הקביעה החוזרת ונשנית מפיה, “סיפור חיי”, אינה כפי שציין אחד המבקרים, סרח של הכרזה על אנאלוגיה המעידה על אי־אימון ביכולת הקורא לחוש בה, אלא ביטוי לקליטה שקולטת נועה את האפשרויות הסוביקטיביות, הנתונות אחת אחת ב“מגבלה פרטית” של החוֹוה אותה ומספר אותה, ומשום כך מרוחקות ממנה ומוצעות לה כפתרון, בעת ובעונה אחת. מתוך צירוף כולן, ומתוך ההכרה במגבלה הסוביקטיבית של כל אחת מהן, ובכללן שלה גם כן, מסוגלת נועה לשמור על הכוח המיוחד שלה כמי שפתיחוּתה היא כוחה. מתוך צירוף האפשרויות האנאלוגיות מופיעה נועה לא בלבד כנפעלת אלא אף כקולטת ופועלת בהצנע, הבונה לה את האיזון העדין שלה גם מן הספורטיביוּת העגומה של פיליפ וגם מן השיגרה היפהפיה של התימני הזקן, גם מן ההחלטיות של תהילה וגם מיכולת ההתגברות של רוטמן, גם מאבדן הפוריות של ימימה וגם מהחלמתה – אשר לא רק מלוּוה בספורטיביות הזוהרת של ד“ר טית, אף נעזרת בו, גם מן המונוטוניות המשמימה של ברוריה וגם מן ה”אבל לא חלפו" שלה.

כשם שהפלוראליות של התופעות, קיומו של השווה בתוך השונה, היא רמז פתרון לנועה טלמור, כך הפלוראליות באפשרויות הספרותיות היא פריצת דרך מעשירה ומבטיחה למספרת. עמליה כהנא־כרמון מוכיחה יכולת שליטה, אם גם לא פרי שליטה שלם, לא רק במדיום סיפורי לירי, וידויי, מתוח, אלא גם במדיום סיפורי שונה ממנו ואף חותר במובהק להתרחק ממנו. ההפלגות אל האגרת, אל הציטט, אל הסיפור הסדור, השקט, הנמסר מתוך רוגע תחבירי ואיפוק רגשי – כל אלה נרמזו בסיפורי “בכפיפה אחת” אך הפכו גורמי־יסוד בתבנית הסיפור לראשונה כאן. פתח שני שנפתח כאן – גם הוא עשיר מאוד באפשרויותיו ומבטיח רבות – זו החדירה אל עומקם של נופים חברתיים ותרבותיים, ושוב מתוך שימוש בפלוראליות של מבט, גישה ועמדה. אם בגזרות הסיפור הנשלטות על ידי סדר סיבתי־זמני יש, כאמור, אילוץ בנסיון להצביע על הקבלה בין תולדות המרד והמאבק של נועה טלמור לבין תולדות מדינת ישראל, הרי בספורו של “הקלמיקי”, בסיפורה של ימימה, בהבחנותיה של נועה בעת השהות בבית ההבראה בקבוץ הצפוני, ואפילו במכתבה הקצר של ברוריה, יש חדירה עמוקה וחריפה אל עולם תרבותי־אידאי שהיה, לכל המרובה, על קו האופק בסיפורי ‘בכפיפה אחת’. ערכי תנועת הפועלים הציונית בארץ ישראל, ערכי הקיבוץ ודמותו של איש בקיבוץ, מוצגים כאן למבחן ספרותי חמור מאוד ומעמיק־ראות. כך שאלות כמו הניתוק בין הווית הארץ להווית ארץ מוצאם של עולים הנתפסת להם כגלות שנואה וראויה להישכח, כמו היחס בין עיר לכפר בארץ ישראל ובמדינת ישראל. או מתחים כמו זה שבין נורמות אידיאות־חברתיות שולטות לבין נורמות שביחסים בין אשה לבעלה, בין בן להוריו, בין משפחה לקרוביה, בין אדם לעיר מושבו, בין מארח לאורחיו. רק הארות חטופות יש כאן על בעיות אלה, אבל הרבה קולמוסים נשתברו בהתמודדות עימן, ורק מעטים מאוד היו חדים, זהירים ורגישים דוגמת זה.

אפילו כתבה עמליה כהנא־כרמון סיפור שהישגיו חלקיים ורסוקים אין בסיפורת הצעירה יצירה העולה עליו בצירוף של דקות־מבט, חשיבות בחינה וכוח־התחדשות.