“העיקר: הפרוגראמה… אֶה… ופרוגראמה – ברור הדבר שפרוגראמה אין להם!”

אהה, תבענים מפהקים, שאין לכם צורך בשום דבר ושיש לכם צורך בארבע סעודות, בשלוש חליפות בגדים – ובפרוגראמה!

כי איש אשר אוזנים לו ולב לו לשמוע ולהבחין בין אומר לאומר, בין מלים למלים ובין קריאות לקריאות, הוא ידע ויבין מעצמו כי לא מקרירות רוח ומחוסר פרינציפים או מרצון למצוא חן בעיני הכל לא נחרות על השער: כתה זו אנחנו, בשיטה זו אנו מחזיקים וכל הזר לא יבוא פנימה. – כל הזר לאותו הקול המדבר מתוכנו לא יבוא גם אחרי “הגדה” מיוחדה עם ל"ג פירושים מצדנו ולא יתבונן גם אחרי אשר נוסיף לאין סוף קווים מוגבלים ומסומנים.

י. ח. ברנר, מתוך ‘המעורר’, שנה א‘, חוב’ ו'

בחוברת אחת של מכתב־עתי אין עוד משום פרוגראמה. גם אם רצון העורך יהיה ברור ומסויים, עוד יד המקרה עשויה לשנות הרבה ולטשטש הרבה לפעמים. ואולם אם מתוך הדפים הראשונים אין רוח מנשבת ואין רמז לרצון של יצירה, ואין שאיפה רעננה להתנערות, להתחדשות, לצאת מתוך הקיפאון – מוטב לו למכתב־עתי זה שלא נוצר משנוצר. כל אורגן ספרותי חדש אינו אלא גילוי של רצון חדש. רק יסוד זה נותן לו זכות קיום.

יעקב פיכמן, ‘מעברות’, קובץ א'

 

חרפה    🔗

לאחר ועידתה, או סידרת ועידותיה, אגודת הסופרים היא ארגון שהעטה על עצמו חרפה. ומוקד הבעיה אינו בדיוקו של נוסח ההחלטה שנתקבל. אמנם, כל עוד סגורה דלתה של האגודה בפני סופרים ערבים, נשלטת היא, אם לא על ידי צוויחותיהן של נשים שוטות דוגמת הגב' שריף, על ידי תפיסה דוחה של המסגרת הלאומית. כאילו יסוד לקיומו של האופי הלאומי־יהודי הוא עצם המוצא הביולוגי הכופה ערכים ולא פעילות מרצון, על בסיס המוצא הביולוגי והתנאים שיצר, הבוחרת ערכים, החייבת לבחור. עם זאת, בצירוף נסיבות אחר עשויה היתה החלטה על הקמת ארגון־גג לכל, ואירגונים לאומיים או לשוניים תחתיו, להיות צעד בכיוון הנכון, בהבטיחה קודם כל את זכות ההתארגנות של הסופרים הערבים והללו שאינם כותבים עברית.

אבל כעת לא זה העיקר. חשובה יותר העובדה שמרבית הסופרים גילו את דעתם וחשפו עצמם כציבור אנשים שמהבלי ההבלים, ממליצי המליצות והקהים לצדק ולהגינות כפשוטם הם נותני הטון בו והם קובעי הקו בו. לאחר שהרוב באגודה לא נמנע מצעד מביש של ממניעת דיון וכך גילה כמה חרד הוא לעולמו הרוחני הלאומני והמדולדל; לאחר שנזקק רוב זה לכך שכתבי הצהרונים יעשוהו לצחוק, ינזפו בו ויטיפו לו מוסר כדי לקבל, כמי שכפאו שד, ובעזרת טכססנות צלופחית, החלטת פשרה; לאחר שלא היקצה מקום בהרכב הועד החדש גם לסופר אחד שנודע בתביעתו לשינוי פני הדברים – נותרו, ככלות הכל, הדעות שהובעו וכך מומשו, ובמחיצתן אין לעמוד.

נ. ק.

 

מסביב לנקודה    🔗

בחלק הראשון של זכרונותיו מתאר גבריאל מוקד מצב, הנראה כלקוח כל כולו מן “הימים האחרים”: “נוסף לשיחות איתנו השקיע זך גם עמל דידאקטי עצום בשיחות ליליות ארוכות עם חלק ממשוררי דור הפלמ”ח, כאילו נחושה היתה החלטתו, בין הסבות תשומת־הלב לגוני השקיעה ולכיווני הרוח בעיר ים־תיכונית, גם לשכנע אותם בצידקת עקרונות הפואטיקה שלו, או אולי גם להסביר את עצם קיומם".

אם לא ניתפס לחלוטין לצד הקוריוזי שבאופטימיות הצעירה והעיקשת של זך, נוכל לזכור כי המעשה השירי החדש של קבוצת משוררים צעירים בשנות החמישים המאוחרות היה משולב בהתמודדות מודעת עם שאלות של ערך שירי, בתהייה על הדרך שבה חייבת שירה ללכת, בהשקפה כללית על “מה צריכה שירה להיות”, “מה אסור לה להיות”, ומה מקומה בתוך הווה חוויתי, חברתי ולשוני.

התמודדות זאת לא באה לעולם לעת חג יובל או ראיון. היא נחוותה יום יום מחדש, והולידה ניסוחים חוזרים ונשנים, של תביעות־יסוד, שלאורן נבחן השיר האחרון במוסף הספרותי ביום ו' בבוקר.

אכן, זך ובני דורו הייטיבו לנסח את דעתם על מה ששירה חייבת להתרחק ממנו, יותר משהצליחו לתאר באופן ממצה את עקרונות שירתם שלהם. אני יודע שהסתכלותם בספרות היתה חד־צדדית, דרך משקפי המיפנה שהם הביאו בשירה העברית – ועל כן הם סימפאטיים בעיני. הם לא הצטיינו ברוחב־לב של הערכה שקולה, אקדמית, המקצה מקום בכותל המזרח לגנסין, אבל גם לעגנון; לביאליק ולאלתרמן, אבל גם לזך, וזוכרת תמיד שאפשר כך אבל אפשר גם כך. הרתיעוֹת שלהם היו אינסטינקטיביות, הקביעות – מאניפסטיוֹת, שרירותיות. הצירוף “אינני אוהב” היה הצירוף השכיח במאמריהם. הם אהבו והם שנאו – מסיבות ספרותיות. מלחמותיהם הספרותיות רבות־צבע בעיני. הם עדיין לא נואשו מלמצוא בשירה דבר־מה בעל ערך. הם היו הדור הספרותי האחרון בספרות העברית (מאז יש לנו סופרים, אבל אין לנו דורות ספרותיים, ואף לא מלחמת דורות אמיתי ומפרה). הם הביא ל“הזרה” של הספרות העברית החדשה כולה וחידדו את הסתכלותנו בה, משום שטרפו את הסדר הקיים ובנו סולם ערכים חדש. הם לא היו “מומחים” לסופר מסויים או לבעיה – אלא ראו לעצמם חובה ליצור יחס נפשי חי אל הספרות העברית החדשה לדורותיה. הם שינו כמעט מן הקצה את הטעם הספרותי בארץ. (יטען ישראל כהן כמה שיטען, שהערכה לשירת שטיינברג היתה קיימת גם לפני זך, וכי לא זך, “גילה” את שטיינברג – זיקתו של זך אל שטיינברג התבטאה בכך ששטיינברג היה לגביו חשוב יותר, קרוב יותר, נכון יותר וממשי יותר מביאליק; בכך לא קדם איש לזך, וזיקה זו היא שסחפה אחריה את טעמו הספרותי של דור שלם.)

לא ניכנס לסקירה היסטורית של המוּדעוּיוֹת הספרותיות בספרות העברית לדורותיה. נזכיר עוד רק, כי גם “דור תש”ח", שקדם לדור “לקראת”, אפילו אם לא רווחה בו, לפחות בראשיתו, התמודדות מודעת עם דרכי כתיבה חדשות, ידע יפה, מהי המציאות החדשה שחובה על הספרות להיסחף אל תוכה. וקהל הקוראים הגיב בחום על ספרות זו, כי אותה מציאות הלמה גם בו, בימים האחרים.

מעולם לא היתה הספרות העברית כה בלתי חשובה לקוראיה כפי שהיא היום – בלי שהדבר יהיה קשור ברמת כתיבתם או בחשיבות יצירתם של סופריה כבודדים. האם אין זה גם משום שלכותביה לא חשובה הספרות העברית כספרות? האם אין זה משום שכותביה עייפו מהתמודדות עם אידיאלים של ספרות בכללותה?

בתל־אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות־ספרותיות “גדולות”? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה“קנון” הספרותי המקודש? את מקום ההשקפה הכללית ירש המחקר המפורט. אמת, ההבנה איך “תפורה” היצירה האחת ומה אופיו של הטקסט הספרותי בכלל מעולם לא היו לה ימים טובים מימים אלה. אני מחשיב אותה. לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה. אבל עצוב מאוד לחיות רק עמה. דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב־צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשרויות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפת השום. שלום ושלווה ושיממון.

האוהבים באמת. השמחים באמת. מתי לאחרונה התקבל בארץ שיר חדש בשמחה ובחום? באיזו עצלות ריגשית התקבלו ספריהם האחרונים של קנז וצלקה – ספרי פרוזה שאינם מעשה של יום־יום אצלנו. כמה אנשים התרגשו מסיפורי חנוך לוין? מזמן פסקנו לשמוח על החדש. ושלום ושלווה ושיממון.

אולי שלום לאו דווקא. בעלי חשבונות קטנים ממשיכים לנהל את חשבונותיהם הקטנים בסימטאותיהם הקטנות. חשבונותיהם האישיים – לא מלחמותיהם הספרותיות. כל־כך הרבה עוֹינוּת לא עניינית לכל מעשה יצירה של ממש. הארץ קטנה, ודומה שהעושה מעשה מחַסר ממעשיהם של אחרים. באווירה הזאת – אמר לי סופר אחד – יש לפרסם סיפורים בשקט, ורק בירחון רופאי־השיניים.

השיממון הזה והסתגרותה של הספרות מפני עצמה הם גן־עדן לעסקני הספרות, לנואמיה, וועדותיה, ל“כולל” ול“חלוקה גֵלְט” בשיטת לךָ, אף לךָ, לךָ כי לךָ, לי כי לךָ. עסקנים רצים־רצים כל עוד נפשם בם מוועדת פרסים אחת לחברתה.

זימזומים טורדניים. ואם כך, עלינו להמשיך במלאכתנו.

מ. פ.

 

ממקום שהפסקתי    🔗

אמר רטוש באחד מראיונותיו: "בזכות ‘הליצאנציה פואטיקה’, לא שלי, של הציבור, נפרץ המחסום לגבי בתחום השירה, במידת מה גם בלשון […] פשוט, תחום הספרות הוא נקודת ההתנגדות הפחותה ביותר של הציבור ואפילו של המימסד […] (“דבר”, 27 באוגוסט 1971).

אופייני אורח התגובה על ‘כאישון העין’ לאפלפלד. מופיע סיפור המשקיע את כל אוניו לשם ביסוס תפיסה פאטאליסטית על דבר הקיום היהודי באירופה – טרם שואה ולקראת שואה (הפאטאליזם עצמו אינו חדש אצל אפלפלד, אבל אופיו ההיסטורי־חברתי במובהק מובלט ביצירותיו האחרונות). ואז – יש ספרות ואין קונטכסט של ספרות. הסיפור זוכה לפירושים – לא להתיחסויות. מוציאה אותו תנועה בעלת מסורת אידיאית מנוגדת לחלוטין לקונצפציה פאטאליסטית זו, ולא מקירבה ולא מחוץ לה – אין איש מנסה לשאול עצמו כיצד הוא מעכל ספר זה, כיצד הוא ממקם אותו בעולמו, היכן מצוי חיווי בלטריסטי זה לצד חיוויים אחרים, בלטריסטיים ובלתי בלטריסטיים.

מובן, עולה כאן שאלת האוטונומיה של יצירת הספרות. לפני עשר שנים בלבד חייבת היתה הביקורת המחדשת בארץ ללחום את מלחמתה של אוטונומיה זו, להצביע על ריבוי הרבדים של היצירה, על ערכיה החורגים מהתיחסות ישירה ופשוטה לפרובלמאטיקה אידיאית, פסיכולוגית או סוציאלית, וחייבת היתה להדוף ז’דאנוביזם המזהה את מעורבותה המוכרחת של היצרה בעולם הרוחני השלם עם חד ממדיות ועם חיסול חופש הוויכוח וכפיית צווים מטעם השֹמִים עצמם אפוטרופסים לאמיתות טוטאליות כל־רבדיות, חלות על כל תחומי הרוח במידה אחת ובדרך אחת.

מצב הדברים עכשיו – מהופך. האוטונומיה נתפסת כאוטארקיה ומתגלגלת באיזולאציה. מצב בו “פשוט, תחום הספרות הוא תחום ההתנגדות הפחותה ביותר” גרוע אף מבידודה המוחלט של הספרות, הוא הפנית מבט אליה בחינת “יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו”. הספרות היפה מתקימת באיזה תחום סטרילי שמעמדו זהה כמעט למעמדם של איסוף־פרפרים וכפתורי־חפתים.

אווילי יהיה להתעלם לצורך בחינה כלשהי מריבוי הרבדים, ממורכבותה החוויתית והאידיאית של היצירה הספרותית ומהשפע העדין של משמעויותיה, אשר לא בהכרח ולא תמיד עולות כולן בקנה אחד (דחית השגיו הוודאיים של פאונד, למשל, שהדים לה נשמעו שוב עם מותו, שורשה בהתעלמות ממימד אחרון זה). אבל העדרה של בחינה החותרת לעמת את מיטען המחשבה והתחושה של יצירת הספרות עם מטעני תרבות אחרים ובפרט אלה שהיא לרצונה ולכורחה סבוכה בהם וכל ערכה עומד על התרכבותם בה, העדר זה משמעו השלמה עם הורדת היצירה ממעמד של פוזיציה רוחנית למעמד של אכזוטיקה סנובית. כל עוד לא ישאלו עצמם קוראים, וקודם בל סופרים ומבקרים בגוף כתיבתם, במה רלבנטית עבורם היצירה ומה בה משמעותי עבורם לא תצא המחשבה הספרותית ידי חובתה גם כלפי המרכיבים הרבים, המסועפים והעדינים התובעים לעצמם אוטונומיה, אשר בודאי עוד יש להגן עליה. העובדה שמעשה המיקום של השיר והספור במרחב התרבותי השלם נושא עמו עדין הדים מאוסים של מליצאות נבובה וכושלת באינטרפטציה, או של צמצום האינטרס התרבותי הרחב לאינטרס הפוליטי המידי בלבד, אינה עושה את הבידוד המתגנדר, האפאטי, או המקצועני של היצירה הספרותית למסוכן פחות. כעת הוא מסוכן יותר.

נ. ק.

 

ועוד בענין הביוגראפיות    🔗

דן צלקה מיטיב לצייר במסתו שבחוברת זו את הקוסם שבקריאת ביוגראפיות ואת הסגולות הנדרשות מן הביוגראף. לא אחזור על דבריו; ברצוני רק להוסיף כמה מלים על היחסים שבין הביוגראפיה לבין מה שמעבר לה.

קיומן של ביוגראפיות חשוב לא רק משום שהן עונות על עניין אנושי אמיתי ועל סקרנות אנושית, ולא רק משום שיש בהן משהו מלמד ומעניק פרספקטיבה, אלא גם משום שביוגראפיות ספרותיות הן אחת מן הדרכים אל תודעת־עצמה של תרבות, אחת מדרכי גיבושה של הרפובליקה הספרותית, שלגביה ספרות אינה מנותקת ואינה יכולה להתנתק ממה שמסביב לה. סופר כברנר, לבטיו, הפוכותיו, מלחמותיו עם אחרים ובעיקר עם עצמו, אינם פחות מעניינים כהוא־זה מן הטקסטים של ברנר, ולא רק מנקודת ראותה של סקרנות לדעת את הפרטים הפיקאנטיים על חייו הפרטיים וחולשותיו הקטנות של איש גדול, אלא מנקודת ראותו של העניין בתרבות העברית.

העימות בין מה שלפני הקלעים – היצירה עצמה – לבין מה שמאחוריהם – עולמו האישי של היוצר – מביא לראייה מורכבת יותר מבחינה אנושית, הן של היצירה והן של יוצרה.

אכן, דורות של ביקורת ספרות עירבבו בין הדיון בביוגראפיה של היוצר לבין הדיון ביצירה, למדו על הביוגראפיה באופן פשטני ובלתי מבוּקר מן היצירות, הסתפקו בפטפוטים ביוגראפיסטיים במקום להתמודד עם תיאור היצירות עצמן והחליפו בין היצריה כפי שהיא בפועל לבין כוונותיו של יוצרה. הניתוק החריף בין היצירה לבין הביוגראפיה היה איפוא מעשה בריא לשעתו, ובאופן זמני. אין להחזיר את הגלגל אחורנית. יש לדעת להפריד בין מה שניתן לשמוע מן היצירה עצמה לבין אינפורמאציה הבאה מחוץ לה. יש לשאול מה הן הראָיות־הרלבאנטיות בכל אחד מן התחומים האלה, מה מיגבלותיהן ומה גבולותיהן, ויש לזכור, כי כשם שהיצירה אינה עדות פשוטה על הביוגראפיה, כך גם אין היא אך ורק הדגמתה. תהליך האובייקטיפיקאציה שחל בה מרחיב את תחומי תחולתה את מעבר לביוגראפיה.

אבל דור ה“מנתקים” חטא, שלא מדעת, בשמץ של צביעות. קל היה לו “לנתק” את הדיון בשיר מן הקונטקסט הביוגראפי כשהביוגראפיה הייתה ידועה לחוקר; אפשר היה להניחה בצד, לאחר שנעשה בה שימוש מלא.

אכן, אין להכניס ליצירה מה שאין בה מכל וכל. אבל הרבה ממשמעויותיו של מה שיש בה תלוי בהקשרים “חיצוניים” ליצירה עצמה: קונבנציות ונורמות ספרותיות, מצבה של השפה בה נכתבה היצירה בעת היכתבה וקשת המשמעויות שהיו למילות היצירה בשפה זו במועד הכתיבה, קונבנציות ונורמות חברתיות ועוד. אחד מהקשרים אלה, ולא הפחוּת שבהם, היא הביוגראפיה של היוצר. ידיעה על ביוגראפיה זו אינה רק מעניקה לפרשן היפותזות פרשניות שעליו לבדקן לאור היצירה, ושהיה יכול, באופן תיאורטי לפחות, לבנותן גם על־פי היצירה עצמה; גם אין היא מהווה רק “בקרה”, הקובעת אילו היפותזות פרשניות אפשר להן שתתקיימנה במסגרת העולם שבו נכתבה היצירה. בהרגשתו של הקורא, פרט ביוגראפיה מגיה לעיתים על היצירה, בדממה, אור שמילים רבות ומתמשכות של מאמרים למדניים נכשלו ביצירתו. יתר־על־כן, חלקים נרחבים של יצירות ספרות, והדבר תופס במיוחד בתחום השיר הלירי, יִמצאוּ מפסידים חלק ממשמעויותיהם אם לא נמקמם במסגרת הקשרהּ של אינפורמאציה ביוגראפית (במובלע אנו לוקחים הקשר כזה בחשבון בלי הרף כשאנו דנים, למשל, בשיר של ביאליק). הייתי רוצה לפגוש במומחה שיפרש את שירתו של אבות ישורון במנותק מהקשרים ביוגראפיים ספציפיים ביותר, עד לשֵם בתו של המשורר, ובמנותק מפרטי האקטואליה הסמוכה ביותר לתאריך היכתבו של השיר ואינה מוסברת בו במפורש, כגון הריסת צריף אחרון בשכו' נורדיה. האם חלק מן המכשולים שנתקל בהם הקורא בהבנת שירים של גלבע, זך, יונה וולך, או הורביץ אינו בא, פשוט, בגלל היעדרו של מיתמך הביוגראפיה? השיר כמו “מניח” את קיומה, “משתמש” בה, מרמז עליה – אך אינו נותן די חומר כדי לבנותה מתוכו בלי כל עזרה נוספת. אסור שהיא תוסיף על השיר ממה שאין בו כלל. אין לקרוא אותה לתוך השיר, אך יש להשתמש בה בשירוּתוֹ של מה שיש בשיר, במשועבד אליו ולצרכיו, קודם שיתרחב השיר אל מה שמעבר לה וכתנאי להתרחבות זו. לא פה המקום להרחיב ולהדגים. אני יודע כי קביעת הגבול בין חומר ביוגראפי לגיטימי לבין גרירת הביוגראפיה באופן שרירותי אל תוך השיר – קשה. אולם עדיף להסתכן מאשר להתרחק כליל, במנוסה. הסכנה כאן אינה גדולה מסכנת הסימבוליזאציה שלא במקומה, ומסכנת ההגזמה בקונוטאציות ובקישורים. בלעדי הביוגראפיה יהיה השיר ערטילאי, וההתבוננות בו, אם לא תהיה פלפול עקר, תהיה, במקרה הטוב, לא יותר מאשר ריחוף אלגאנטי וחמקמק.

כמו במקרים אחרים, גם במקרה הביוגראפיה היתה הפרובינציה אפיפיורית מן האפיפיור. בעוד שבאנגליה או בארה"ב פרח ז’אנר הביוגראפיה למרות השקפותיו התאורטיות של מחקר הספרות – שבתה אצלנו מלאכת הביוגראפיה הספרותית כליל. ולפיכך חבל עתה על כל רגע. בכתיבת ביוגראפיות מה שאינך עושה היום כבר לא תוכל לעשות מחר.

מ. פ.

 

לנוכח כמוש מאוס    🔗

יונתן רטוש:

יש שני אויבים: האחד זו היהדות, והשני – זו הפן־ערביות. מבחינה זאת, הבעיה היהודית זו בעיה פנימית של מדינת ישראל. והבעיה הפן־ערבית – זו בעיה חיצונית, כביכול. בעצם לא הייתי קורא לה חיצונית. היא חיצונית מבחינת המדינה, לא מבחינת הארץ, שהיא, למיטב ידיעתי, רחבה הרבה יותר, והייתי מגדיר אותה מבחינה גיאוגרפית גיאופוליטית, בשם ארץ הפרת, אשר, בסופו של דבר, עליה אנחנו נלחמים, ואם גם לא ביודעים, וסוף גורלנו – גורלה. ולמעשה – אלה הם “גבולות הבטחון” שלנו. לכן, כל היסודות הפן־ערביים הם, בתור שלב ראשון, בגדר אויב, וככל שאיזה יסוד רחוק מן הפן־ערביות כך הברית אתו סבירה וקרובה יותר בטווח הקצר.

האם השוֹאה לא זעזעה את השקפת עולמך?

אם מחר יהרגו אותך (ואותך אני מכיר, התחנכנו, גדלנו, במסגרת כללית אחת, בהבדל מאותם שנהרגו בשוֹאה), האם תיעשה על ידי זה לבן־דודי? אין זה קובע שום דבר. על בתי־המשרפות אני יודע עוד כמה דברים, שמנסים אצלנו לא להבליט אותם. אני יודע שנשרפו שם 12 מיליון איש, אני יודע שנשרפו שם – ואני נותן לך את המספרים המקובלים, המוסכמים – נשרפו שם שישה מיליוני יהודים. ואני יודע שאילו היטלר היה מחזיק מעמד עוד נאמר 12 שנה, היו נשרפים שם 30–40 מיליון איש, בהם שישה מיליוני יהודים. היטלר השמיד את כל הצוענים שהניח עליהם את ידו, ואין אלה כולם מפני שהצוענים, כמו היהודים, היו גם מחוץ תחום שליטתו; אבל, למשל, את כל הוונדים – שבט שלם! אינני יודע כמה נפשות מנה השבט – נדמה לי 100,000 או 200,000, משהו כזה. זה היה שבט סלאבי ששרד בתוך גרמניה – ונשמד כולו, עד האיש האחרון, מפני שכולם גרו בגרמניה. אז אני צריך להיות וונדי? בימי מלחמת־העולם הראשונה טבחו הטורקים, בניצוח גרמני, כשני מיליון ארמנים. אז אני צריך להיות ארמני? אני קראתי את “מוּסא דאג” וזה באמת ריגש אותי מאד. קראתי את זה לפני הרבה שנים. את הבעיה של הארמנים, של הטורקים, אני מכיר, אני יודע עליה מגיל נמוך מאד. אז מזה נעשיתי ארמני? איך אתה רוצה לשנות את זהותו של אדם, לפי הנטבחים? מה זה שייך? זו בעיה אנושית, זו בעיה פוליטית, אבל אתה לא יכול לדרוש ממני זהות עם ציבור־אדם שאין אני זהה אתם, עם עדה? אנחנו לא זהים אתם. את זאת יודעים הכל.

מתוך ראיון רדיו עם יעקב אגמון

 

אבות ישורון: שָפַכְתָּ כַּחַשׁ    🔗

לֹא הָיִיתִי מְדַבֵּר אִתְּךָ

לוּלֵא הָיִיתִי יְהוּדִי מִפּוֹלַנְיָה.

אֲנִי עוֹמֵד וְרוֹחֵץ חַלוֹן

הָרַאֲוָה שֶׁל בֵּית הַבִּימָה.

אֲנִי, יְהוּדִי מִקוֹנְסְק, לְיַד

לוֹדְז'. וַאֳנִי מִכָּאן.

אַךְ בְּלִי הֵא הָיְדִיעָה.

הַהֵא הַיְדוּעָה נְחוּצָה לִי.

לְמַעַן לֵידַע לְהוֹדִיעַ שֶׁאֲנִי לֹא־מִשָׁם.

וְשׁוּם חֵלֶק אֵין לִי וְנַחֲלָה

אֵין לִי וּמַחֲלָה אֵין לִי

וְדָבָר אֵין לִי

עִם מִילְיוֹנִים שֶׁלֹא יָדַעְתִּי

לֹא חָלִיתִי לֹא יָגַעְתִּי.

כְּמוֹ שֶׁאֵין לִי עִם שֵׁבֶט סְלַאוִי שֶׁהֻשְׁמַד

וְסֶרְזַ’נְט גְרִישָׁה שֶׁקָרָאתִי.

שָׁפַכְתִּי קוֹנְיַאק עַל קוֹנְסְק.

נֵס וּמָנוֹס לְבַּת־יִפְתָּח

שֶׁנָתְנָה מוּתָהּ תַּחְתֵּינוּ

וְלֹא אָמְרָה אֶת הַשֵׁם.

אָגִיד לַאֲחוֹתִי אֲחוֹתִי לְבִיבוֹת חַיוֹת

מָכַרְתְּ בִּשְׁלוֹשׁ־עֶשְׂרֵה בַּלַיְלָה בְּוַרְשָׁה

לְפַרְנֵס אֶת הָעִבְרִית. בְּמַאי־יוּנִי מַבְשִׁיל

אֲנִי אוֹכֵל אֶת פֵּרוֹתַיִךְ.

אוּלַי אֶעֱנֶה לְאֵלִי אֵלִי.

אֶתְוַדַע אֶל וְלַאדִי עַרַב

וְלָרָסוּל: הוּנַא מַחַטְטָה.

זֹאת נְחַלְתָּנוּ, אַלְלַה.

וְכָכָה אֲנִי בַּעַר נִרְפָּשׁ נִשְׁאָר מִימֵי

מִלְחֶמֶת יִפְתָּח הַקוֹלָנִי עִם הַשְׁמוֹכּ כְּמוֹשׁ.

וְלֹא הָיִיתִי מְסַפֵּר לְךָ זֹאת

לוּלֵא הוּמוֹר שֶׁלִי הַפּוֹלַנִי.

יג ניסן תשלג, 15 אפריל 1973