הומירוס – פסל שיש, המאה הראשונה לפני הספירה.

כמשה ליהודים, כמאנו להודים וכסרתוסטרא לפרסים – כן הומרוס ליוונים. היוונים ראו בו לא בלבד את מקוֹרה הנצחי של השירה, אלא אף את סמל תרבותם. בשירתו ניסח הומרוס את יסודות ואת פרטי הטקס הדתי, כיון שבעיקרו הוא משורר דתי במובן היווני. הוא “נביא” השקפת עולם אנושית חדשה, הוא מבשר “דת היופי”. הוא מאנש את הכל: השמים יורדים אל הארץ והאולימפוס משקף בדמויותיו המופלאות את האידאלים הנעלים של בני אדם. האלים נוטשים מפעם לפעם את משכנותיהם בשמים, מתערבים בבני התמותה, משתתפים בשמחתם ובצערם ונוקטים עמדה בסכסוכיהם לטובת אחד הצדדים. הטבע וחיי האדם חדוּרים כוח פאנתאיסטי. הומרוס נתעלה והיה למורה הגדול של התקופה הקדוּמה, עוד בימים ההם הובטחה לו השפעה אדירה שלא תסוף עד גווע התרבות האנושית.

השם הוֹמרוס המורכב משתי מלים, שתכנן “צירוּף”, מרמז על כך שהוא הפך למושג של השירה האפית וכי אין כנוי זה של איש אחד בלבד. עוד בימי קדם נכתבו עליו כמה וכמה ביאוגרפיות, ששתים מהן מיוחסות לאישים מפורסמים ביותר: להירודוט ולפלוטרך. הומרוס הוא השם הראשון של סופר ומשורר בספרות היונית, ואין לקבוע בודאוּת אם מאחורי שם זה מסתתר סופר בשר ודם. הפרטים הנוגעים לחייו אינם אלא תערובת של אגדות והשערות. הרוֹדוט (נולד ב־485 לפני הספירה ומת ב־424) כותב שהומרוס קדם לו ב־400 שנה לכל היותר. אם נכונה הנחה זו, הרי שהומרוס חי במאה ה־9, אולם קיימת סברה אחרת, שהוא חי בימי מלחמת טרוֹיה, כלומר, במאה ה־12 לפני הספירה. גם את מקום היוולדו לא ניתן לקבוע בודאוּת. כעשרים ערים תבעו לעצמן את הזכות להיקרא עיר מולדתו. נראה שסמירנה זכאית ביותר לכבוד זה, שכן יש לה הוכחות לשוניות לכך. אגדה קדומה מספּרת, שהומרוס נולד בסמירנה, חי באי כיוס ומת באי איוס. יש אומרים, ששמו המקורי היה מלסיזנס, כלומר: יליד נהר מלס, ואמנם זורם נהר זה בקרבת סמירנה. כל המקורות הקדומים כאחד מאשרים, שהיה עיור, ואמנם כך תיארוהו פסלים עוד במאה ה־4 לפני הספירה. אך תוקידידס (נולד ב־460 ומת ב־400) ההיסטוריון היווני החשוב ביותר, אומר, שהיה זמר עיוור מכיוס.

ה“איליאס” היא הגדולה שבין שתי יצירות האפוס – 15.684 שורה – שנשארו בידנו כיצירת הומרוס. שם זה מקורו בשם העיר איליאון. האפוס מגולל לפנינו ב־24 פרקי שירה אפיזודות שונות שנתחוללו בחמשים ואחד יום בשנה העשירית והאחרונה למצור היוונים על העיר. גרעינן המרכזי של האפיזודות הוא זעמו של אכילס, הגיבור היווני הגדול ביותר הפורש מן הקרבות בגלל הסכסוך בינו ובין המפקד הראשי, אגממנוֹן, אל אמה ושמה בריזאיס. אכילס רוצה להוכיח לאכאיים בכלל ולאגממנון בפרט, שלא יהא להם קיום בלעדיו. מתברר, שהנחה זו יש לה על מה שתסמוך. האויב רפה־הרוח והמהסס מתעודד על־ידי היעדרו של הגיבור היווני הגדול, עובר להתקפה מוחצת והוא עומד להשתלט על הצי ולהעלותו באש. אז מופיע פטרוקלוס, ידידו הנאמן של אכילס במדי הגיבור והוא הודף את התוקפים. שלא כהבטחתו לאכילס מתקדם פּטרוקלוס יותר מן המותר והוא נפגע מיד הגיבור הטרויאני הקטור אשר אפּולו עומד לימינו. הכאב הגדול על אבדן הידיד היקר מעורר את אכילס לקרב. מאז שולט בו רגש אחד ויחיד: רגש הנקמה. הוא מסתער בקרב ועושה שמות בטרויאנים. הקטור מתיצב נגדו, אך הוא נופל שדוּד. לבו של אכילס אינו מתרכך, אלא בבוא פריאמוס, אביו הישיש של הקטור, המבקש רחמים.

זוהי המסגרת בה מצא המחבר מקום לתיאור כל פרט העשוי לעורר את התענינותנו. הוא מתאר לפנינו את גיבוריו בצורה מפורטת ביותר, הוא מגולל תמונות נהדרות של קרבות ושל חיי יום־יום במחנה. הוא מצייר תמונות אידיאליות של חיי משפּחה. הוא מתאר אספות עם ומועצות נסיכים. אריסטו מגדיר את ההבדל בין שתי יצירותיו הגדולות של הומרוס באומרו, שה“איליאס” היא יצירה הירואית וה“אודיסייה” יצירה רומנטית, כלומר: ביצירה הראשונה גוברת יד הפאתוס ובשניה – יד האֶתוֹס והשפּעתו המופלאה של האפּוס על התקופה הקדומה ועל ימינו, מקורה במיזוג מוצלח של המומנטים השיריים והמוסריים. אריסטו משבח את הומרוס ואומר שהוא “היחיד בין המשוררים היודע מה עליו לכתוב”. הוא מציין שמעלתו העיקרית של הומרוס, שהוא מציג לפנינו את הדמויות כשהן מדברות ופועלות, כלומר: אין הוא מתאר ומספּר, אלא הדבר נעשה על־ידי הגיבורים עצמם. אריסטו מציין שהומרוס גבוה משכמו ומעלה מכל הסופרים והמשוררים בעושר לשונו ובעושר מחשבתו. הקטעים היפים ביותר שבאפוס המגלים את סגולות שירתו הם: אסיפת העם (1–483, 1) פרידת הקטור ואנדרומכה (369–502, 6) ההסתערות על מחנה האכאיים (195–471, 12). תיאור זבס ואשתו, הרה (153–361, 14) מות פטרוקלוס (866–683, 16) מגן אכילס (617–369, 18) מאבק האלים (519–205, 21) פרימאוס אצל אכילס (469 וההמשך בפרק 24).

אין לך שם בספרות העולם הגורם למדע כאב־ראש כל כך הרבה כמו של הומרוס. המסורת אומרת, שהוא מחבר של שתי יצירות־המופת העתיקות ביותר בספרות יוון, ה“איליאס” וה“אודיסייה”. בימי קדם ייחסו לו מלבד שתי יצירות כבירות אלה, גם שורת הימנונים, הנושאים את שמו; ואף ייחסו לו יצירות אפיות אחרות, שלא נותרו לנו מהן, אלא קטעים או הרצאת תכנן. שמו של הומרוס סימל בימי קדם את שירת הגבורה ואף את האפוס בכלל. ומה מוזר! האדם שיצירתו זכתה להערכה נעלה ביותר ושנחשבה למקור כל הספרות והאמנות ובתקופה מסויימת גם למקורו של המדע, כמעט שאינו ידוע לנו. תיאור תולדות חייו שהגיע לידנו נכתב בתקופה מאוחרת והוא מחוסר חשיבות מבחינה ספרותית ומבחינה היסטורית כאחת. תיאור זה אינו מוכיח, אלא שדמות הסופר נתחבבה מאד על העם, אף כי לא ידעו עליו דבר, פרט לשמו וליצירתו.

המדע של 150 השנים האחרונות כופר בפרטים שהעלתה המסורת. היו שניסו להוכיח, שהומירוס כמחבר ה“איליאס” וה“אודיסייה” אינו אלא אגדה, וכי איש זה לא היה ולא נברא. אחרים טענו, כי לא ייתכן, שכל ה“איליאס” וכל ה“אודיסייה” הן יצירותיו של איש אחד. הם מניחים, כי סופרים רבים עיבדו בצורת אפוס את אגדות הגבורה שהיו שגורות בפי העם, וכולם זכאים פחות או יותר לשם “הומרוס”. עוד בעבר הקרוב הגיע המדע לידי מסקנה, שהשם הומרוס אינו אלא מושג כולל. יוצרי שני שירי הגבורה הוסיפו להקרא בשם “הומרוס”, אולם הודגש שהומרוס זה אינו משורר אחד ואף לא שני משוררים, אחד מחבר ה“איליאס” ואחד מחבר ה“אודיסייה” – אלא שורה ארוכה של משוררים. פעמים אין ספוֹר ניסו לגלות יצירות סופרים אפיים במסגרת שני שירי הגבורה, מתוך הנחה שהיו קיימים שירים אפיים עצמאיים או שירי גבורה ששולבו ושוזרו יחד ומהם נוצרו ה“איליאס” וה“אודיסייה”. קיימת גם השקפה אחרת האומרת, כי לכל אחד משני שירי גבורה אלה היה גרעין עתיק־יומין, שהמשוררים השלימו לאחר זמן ביצירותיהם או ביסודות שלקחו ממקום אחר.

בעשרות השנים האחרונות מגיעים החוקרים לידי מסקנה שה“איליאס” וה“אודיסייה” הן יצירות בעלות מבנה אחיד ואיתן, שאין לחלקן לקטעים עצמאיים. השמטת קטעים פוגעת במבנה האפוס כולו. נקבע, כי אין למצוא בכל ה“איליאס” קטע “מיותר” אחד בלבד, הפרק העשירי הנקרא “דולרניאה”, וב“אודיסייה” נוסף אולי לאחר זמן חלק מן הפרק ה־24. מכאן שהיצירה תוכננה לפי תכנית אחידה ובעל כרחנו עלינו להניח שזו היא יצירת איש אחד. ואם לפנינו שתי יצירות אמנותיות כאלה, יכולים אנו לדבר לכל היותר על שני משוררים, אך בשום פנים לא על שורה ארוכה של משוררים.

בסופו של דבר ראה המדע צורך להכיר באחדות הפנימית של ה“איליאס” וה“אודיסייה”. שוב ניצחה ההנחה האומרת, שכל אחת משתי היצירות האלה היא יצירת משורר גדול אחד. הואיל וכך, בטלה גם ההנחה שהומרוס “לא היה ולא נברא אלא משל היה”. אולם משהגענו לידי הכרה שאין ל“איליאס” אלא מחבר אחד וכי גם ל“אודיסייה” מחבר אחד בלבד, הרי אין כל מניעה להניח, כי משורר אחד הידוע לנו בשם הומרוס הוא מחברן של שתי היצירות. עדיין אין להוכיח, ששני השירים הגדולים נכתבו על־ידי אותו משורר. אדרבא, סימנים רבים מעידים על כך שה“אודיסייה” נכתבה שנים רבות אחרי היכתב ה“איליאס” אולם הואיל והמבנה הפנימי האחיד של שתי היצירות מצדיק את המסורת המייחסת את היצירות להומרוס, עלינו להסתגל למסורת זו גם בדבר השימוש בשם. ליתר דיוק נבדיל בין הומרוס, מחבר ה“איליאס” ובין המחבר האלמוני של ה“אודיסייה” הואיל ואין ספק בדבר, שמחבר ה“אודיסייה” הסתמך על ה“איליאס”, ששימש לו כמופת.

 

ממה יצר הומרוס את ה“איליאס”, כיצד ומתי?    🔗

שבטי יוון הראשונים החלו להגר בשנת 2000 בקירוב לפני הספירה מן הצפון אל האיזורים הדרומיים של חצי האי הבלקאני. הארכיאולוגיה חשפה את שרידי תרבות יוון הקדוּמה בעיקר באי כרתים, דרומה מן הבלקאן, ואף יכלה לקבוע בודאות מסויימת את תקופת השוֹאָה שפקדה תרבות זו. הארמון העתיק בקנוסוס נהרס ב־1700 בקירוב לפני־הספירה, והארמון החדש נהרס 200 שנה לאחר מכן. יתכן שהמאורעות בכרתים קשורים בהופעת שבטי יוון הראשונים. היוונים, שנעו מצפון לדרום, עמדו בתקופה ההיא בדרגת התפּתחות חברתית נמוכה משל תושבי כרתים. קרוב לודאי, כי בתקופה הראשונה שלטה כרתים עליהם. האגדה מספּרת, שבימי קדם היתה אתוּנה מעלה מסים למלך כרתים האדיר, למינוס. אך ברבות הימים עלו היוונים לדרגת תרבות גבוהה יותר וניתקו את קשריהם אל כרתים. הארכיאולוגיה קבעה, שתירוס ומיקנה היו המרכזים העתיקים ביותר לתרבות יוון בחצי־האי פלופונסוס. מלבד חקלאות וגידול בהמות הופיעה גם דרך שלישית לצבירת הון: מסעי שוד. ראשי השבטים העשירים שהתבצרו במבצרי תירוס ומיקנה, ערכו מזמן לזמן מסעי־שוד על תושבי אי קרוב ואף על ערי החוף באסיה הקטנה. רבים הלכו בעקבות ראשי השבטים בשמחה, הואיל ומסעות כאלה הכניסו להם הון תועפות. פרק 14 ב“אודיסייה” מתאר מסע שוד כזה. בני הילקדס בכרתים מחלקים ביניהם את נחלת אביהם, אולם את אחיהם האחד, בן אשה אחרת, הם מקפּחים ואינם נותנים לו, אלא ביקתה קטנה ועלובה. הלה ניגש לתיקון המעוות:

"טרם ירדו אכיים אל ארץ טרויה פשטתי

תשע פעמים בראש גברי בספינות ממהרות־לשוט

על בני־נכר ונשא שלל רב ומלקוח.

בורר הייתי מזה בכל אות נפשי ועוד הרבה

נפל לי גם בגורל ויגדל ביתי במהרה,

נכבד וגדול נעשיתי לעמי היושב בכפתור".

(234–229, 14 “אודיסייה”)

תקופת גבורתה של יוון הצטיינה במסעי שוד כאלה שהביאו כנראה, לידי חורבן תרבותה העתיקה של כרתים.

מסורת מאוחרת יותר הקדישה תשומת לב רבה למסע־השוד המפורסם שגרם לחורבן טרויה הנקראת גם “אליון” (איליאוס), עיר בצורה בחוף אסיה הקטנה, על חוף הלספונט. מאורע זה התרחשה במאה ה־12 לפני־הספירה. מסע זה שבראשון עמד ראש שבט, “מלך” מיקנה, נשתמר בצורת אגדה גם בתקופה, בה הורחקו היוונים הראשונים מן הפלופונסוס ומצאו מולדת חדשה בחוף אסיה הקטנה. שיר־גבורה שנקרא “אריסטייה” הנציח את שמו של גבור מסויים. מחבר שיר הגבורה רגיל היה להשמיע את יצירתו בסעודה מפוארת בארמונו של ראש־שבט עשיר. הוא שר וליוה את שירו בנגינת נבל. המוזמנים שמעו ברצון רב שירי גבורה אלה, שקדמו ליצירת האפוס, כיון שהיו אלה שירי הלל גבורת אבותיהם.

זמר מסוג זה – “אאואידוס” או “ראפסודוס” – היה במאה ה־8 לפני־הספירה, הומרוס מחבר ה“איליאס”. שפת היצירה מעידה על המחבר שהיה תושב באסיה הקטנה, מסביבת כיאוס, כנראה. זמרי כיאוס קראו לעצמם “הומרידים”, כלומר צאצאי הומרוס. גם הומרוס שר על פאר העבר, אולם הוא לא הסתפּק בכך. הוא יצר יצירה אדירה, שהנציחה את התקופה שהצטיינה בגבורה והחלה להסתיים בפרק חייו. הוא מצא חומר עשיר ורב לא רק בשירי הגבורה הקדומים כי אם גם באותן האגדות הסיפוריות, שהתגבשו במאות השנים שקדמו לו. בימיו היתה טרוֹיה תל־חרבות זה 400 שנה, אולם העם זכר היטב, שבאותה סביבה פרחה בעבר עיר גדולה ועשירה. ועוד זאת ידע העם שהעיר נהרסה על־ידי ה“אכיים” (היוונים), אולם את גורמי המלחמה שוב לא זכר. במאות השנים, מאז חורבן טרויה עד ימיו נתגבשה האגדה שהטילה את האחריות לחורבן העיר על פּאריס, בנו של פריאמוס, מלך טרויה.

שלוש אלילות התיצבו לפני פאריס, יורש־העצר הרועה – סיפרה האגדה – וביקשוהו להכריע, מי מהן היפה ביותר. תפוח־זהב נקבע כפרס־התחרות לאלילה הזוכה. כל אחת מהן התאמצה לזכות בתפוח והבטיחה לפאריס, השופט והמכריע, את חסותה, אם יזכה אותה בפרס. פאריס העניק את תפוח־הזהב לאפרודיטה וגילה בכך, כי באהבה הוא רואה את ערך החיים היקר ביותר. לא עצמה ושלטון שהציעה לו הירה, לא חכמה ובינה שהציעה לו אתנה. הוא העדיף על אלה את אשר הבטיחה לו אפרודיטה – את האַהבה. כגמול של הכרעתו לטובת אפרוֹדיטה זכה פאריס בהלנה מספּרטה, אולם בגמול זה לא יכול היה להחזיק, ולא עמדה לו גם עזרת מולדתו ועמו, בעזרת טרויה. זהו ענשם של אלה המעדיפים את אפרודיטה, אלילת האהבה, על הירה או אתנה.

האגדה על פסק דינו של פאריס השתלבה באגדה על חטיפת הלנה, אותה אגדה שתיארה את מלחמת היוונים בטרויה לא כמסע־שוד רגיל, אלא כמבצע שהיו לו שתי מטרות: החזרת הלנה ונקמה בחוטפיה. האגדה סיפרה שפאריס ביקר בספּרטה כאורח, ובהזדמנות זו חטף מידי מנלאוֹס את אשתו הלנה, ואף שדד את ארמונו של המלך. הרי שלא לשוד היו נשואות עיני היוונים שצרו על טרויה, אלא לעשות משפּט־צדק בבן־טרויה, חוטף המלכה.

שילוב זה של אגדות דחף את הומרוס לכלול את מלחמת טרויה ביצירתו. נושא ה“איליאס” הוא כפי שמעיד השם, המלחמה על “איליון”, כלומר, על טרויה. האגדות המרובות הקשורות לנושא זה העמידו את המחבר במבחן קשה ביותר. לוּ רצה לספּר את הכל על טרויה, היה היקף יצירתו גדל פי כמה. היקף ה“איליאס” כולל בערך 15 אלף הכסטמר. יצירה ארוכה מזו היתה מעמידה במבחן את אורך רוחו של הקהל, שידע את האגדות לא פחות מן המשורר עצמו. לפי האגדה ארך המצור על איליאן עשר שנים, והשתתפו בו כל שבטי יוון. סיפור פרשת מצור כגון זו על הרצאת המאורעות שקדמו לו ועל תיאור כל הגיבורים שהשתתפו בו, היה עלול ליגע את המאזינים. לכן קיצר הומרוס את יריעתו והסתפּק בעלילות 51 יום מימי המצור. הוא בחר ב־51 ימים כאלה, שבידם לשקף את העיקר במצור הממושך הזה. ממש כפי שטיפת מים אחת מסוגלת לשקף בהרכבה את הים כולו. במקום לספּר על המצור ועל כיבוש המבצר, העמיד במרכז יצירתו עלילה שלא היתה אלא אפיזודה בודדת מן האגדה: גורלו של אחד הגיבורים היוונים, אכילס. אין ספק שלאכילס לא נודע¹ תפקיד חשוב ביותר באגדות על טרויה לפני הומרוס. אין הוא הצד הנפגע. לא מידיו שדד פאריס את הלנה, אלא מידי מנלאוס, מלך ספּרטה. לא הוא עמד בראש צבאות יוון, אלא אגממנון, מלך מיקנה. לא לו היו היוונים חייבים להודות על כיבוש טרויה, שהרי שוב לא היה בחיים כשעלה בידם לכבוש את המבצר. מתעוררת השאלה: מה היה בעצם תפקיד אכילס באגדות טרויה לפני הופעת הומרוס? הוא הרג את הקטור, מגן טרויה, אולם נוסף על כך אין הוא, אלא משתתף אחד מרבים בקרב הממושך והוא אחד מאלה, שנפלו בקרב כגיבורים עוד לפני כיבוש טרויה. והנה העמיד הומרוס את אכילס במרכז יצירתו, משום שהוא עלה על שאר הגיבורים. הוא העדיף את תהילת הנצח ואפילו היא כרוכה במיתה לפני זמנה, על חיים ארוכים, שקטים וחסרי־תהילה. הומרוס, ובעיקר קהל המאזינים, אשר חשוּ כי דועכת תקופת הגבורה, נשאו נפשם לגיבור כזה דווקא. דמות אכילס באה לשמש כדמות גיבור מרכזי של אפּוס־תהילה על העבר גם מטעם אחר. הוא הקריב את חייו לא רק למען שמו ולמען תהילתו, אלא למען נאמנותו לרעוֹ. לא לשם הביזה ולא לשם הפירסום נטל על עצמו את התפקיד הקשה, ולא למענם הקריב את חייו עוד לפני חורבן טרויה, אלא למען ידידותו לפטרוקלוס, רעו שנפל בקרב. הקרבות המתמידים של התקופה ההירואית הם שהעלו ועוררו את רגש החברות והידידות עד כדי נאמנות עד מוות. קו זה הא אחד הקוים האופיניים לתקופת הגבורה, והומרוס הנציחו ב“איליאס”.

כיוון שעלילת אכילס הוצבה במרכז ה“איליאס”, נעשו אגדות טרויה, כגון: פסק־דינו של פאריס, שוד הלנה, מצור טרויה והשמדתה – למסגרת ולרקע בלבד. הומרוס לא הסתפּק בהכנסת עלילת שיר־הגבורה במסגרת אגדות התקופה שהיתה ידועה לקהל שומעיו לא פחות מאשר לו עצמו. בהכרה אמנותית מופלאה וביכולת ספרותית עצומה שילב גם את המסגרת במאורעות אותם 51 הימים המתוארים ב“איליאס”.

בתבונה נמנע המחבר מספּר על מות אכילס במסגרת עלילות ה“איליאס”. אילו נסתיימה העלילה בכך, היה שיר־הגבורה עוטה גוון קודר מדי, והרי הנושא הוא בסופו של דבר נצחונה של יוון. אולם הומרוס רומז על מות אכילס כשהוא יוצא לקרב, לנקום את דם ידידו מרוצחו, מהקטור. על חשיבות פרט זה בעיני הומרוס מעידה העובדה שהוא לא נרתע מפני צעד בלתי מקובל ב“איליאס” בדרך כלל: סוסי אכילס פותחים פיהם ומגלים עתידות:

"גם הפעם נפלט חייך, אכילס העזוז:

אפס, יומך כבר קרב ולא באשמתנו אנחנו,

באשמת האל זה הגדול והגזרה זו הכל־יכולה.

לא באשר פגרנו או היו רגלינו עצלות

גזלו הטרויים את נשק פטרוקלוס האיש מעל־כתפיו.

לא, כי האדיר באלים בן־ליטו יפת־המחלפות,

פגעו בין החלוצים ויחונן את הקטור התהילה.

אנו נחישה, נעופה ברוח זפירוס שעליו

אומרים שהוא הוא המהיר ברוחות בתבל. גם אתה

גזרה היא ותפל ביד אל ואדם איש גבור החיל".

(417–408, 19)

תשובתו הנרגזת של אכילס מדגישה עוד יותר את המומנט הזה:

"כסנתוס, מה תנבא לי מות, אין לך צורך באלה!

אכן, גם נפשי אנכי יודעת, כי פה עלי למות

הרחק מאבי אהבתי, מאמי הורתי; ואולם

מנוחה לא אדע עד אם כי הלאיתי הטוריים בקרבות".

(423–420, 19)

משהדגיש הסופר שאכילס יודע את גורלו מראש והוא מקבלו באהבה, משלימים אנו עם העדר כל פרט על מותו ועל לויתו.

כך מתעלם ה“איליאס” גם מחורבן טרויה, כיוון שמאורע זה חורג מעלילות 51 הימים, אולם גם מאורע זה מטיל את צילו פעמים רבות על עלילת שיר הגבורה, ולא רק בפרק האחרון המתאר את קבורת הקטור, אלא עוד בשעת הנבואה המגלה לאשת הקטור, לאנדרומכה, כי בעלה עתיד ליפול בקרב. לא רק על מות הקטור ועל השמדת טרויה שומעים אנו באותה נבואה, אלא גם על מאורעות העתידים להתרחש לאחר זמן: על גורל משפּחת פריאמוס ובעיקר על עתיד אשת הקטור. אכן, יצירת הומרוס מושלמת גם מבחינה זו: אף על תוצאות השמדת טרויה אנו שומעים בה במרומז.

אשר למאורעות שקדמו לעלילת 51 הימים, משתמש המחבּר בכל הזדמנות, כדי לרמוז עליהם. בפרק השני, אגב תיאור קוצר־רוחם של היוונים לרגל המצור הממושך והמייגע והמעורר בהם געגועים על ביתם – מעלה אודיסיאוס, כדי לעודדם, את זכר האסיפה שנתכנסה ערב הפלגתם לפני תשע שנים מאוליס ואת נבואתו של קלכס. בהזדמנות אחרת מספּר פויניקס, אחד הגיבורים, על פרידתו של פליאוס הזקן מבנו, הנער אכילס, שנלווה אל אגממנון בצאתו למבצע הגדול בטרויה.

כל הרמזים הללו קבועים, לכאורה, באופן אורגני במסגרת היצירה, ונראה שאין להם כל מטרה אחרת במבנה האפוס, אלא לתאר את עלילות 51 הימים. אך עם זאת משלימים הם את התמונה המצטיירת בקורא ובשומע. מובן מאליו, שקהל המאזינים של הומרוס ידע יפה את אגדות טרויה, ורמזיו של המחבר היו מובנים לו הרבה יותר מאשר לנו. יש אשר המחבר אף רמז גם על אגדה שלא נכללה באפוס. והרי דוגמה:

האגדה מספּרת, שהצי היווני שעמד להפליג לטרויה התרכז באוליס, אלא שדחה זמן רב את הפלגתו באין רוח נוחה שתסיעהו. היה זה מעשה האלילה ארתמיס, שנטרה איבה למפקד העליון, לאגממנון. הנביא קלכס יעץ לפייס את ארתמיס ולהעלות לכבודה לעולה את בת אגממנון, את איפיגניה. האלילה תתפייס ותשלח להם את הרוח הדרושה והם יוכלו אז לצאת לדרכם. אגדה זו ידועה לנו יפה לא רק מן המחזות שנכתבו לאחר זמן, אלא מתוך תמצית אפוס קיפריה שנשארה בידנו בפרוזה. אולם אין מוצאים אגדה זו בשום מקום בהומרוס. הומרוס אף לא הזכיר כלל את שם איפגניה. ואין תימה בדבר: הומרוס דילג על אגדה זו, שכן אין האלים שב“איליאס” דורשים קרבן אדם. רק האלילים הקדומים של יוון תבעו קרבנות אדם, לא כן אלילי “איליאס”. במתכוון התעלם הומרוס מאגדה ברברית זו שאינה הולמת בשום פנים את השקפת עולמו. אולם אין פירושו של דבר, שהומרוס לא ידע אגדה זו. אם נתבונן יפה לפרק הראשון של “איליאס”, ניווכח שהוא ידעה. אגממנון מעורר את כעסו של אפולו, ולכן פוקדת מכת דבר את המחנה היווני. אין לפייס את האליל, אלא על ידי החזרת הבת השדודה אל אביה. והנה אנו רואים שקלכס הנביא, נמנע מגלות באספת־העם את סיבת רוגזו של אפולו. אין הוא מגלה את הדבר, אלא לאחר שאכילס מבטיח לו שלא יאונה לו כל רע. אגממנון כועס מאד על גילוי קלכס. אמנם אפשר להסביר את הסצינה מתוך העלילה עצמה, אולם אין ספק שסצינה זו היתה בעלת משמעות עמוקה יותר בעיני קהל המאזינים בימי הומרוס. קהל זה ידע שקלכס עצמו הציע באוליס את הקרבת אפיגניה בת אגממנון. כיוצא בזה מתעלם הומרוס מן האגדה על הכרעתו של פאריס לגבי שלוש האילות ורק שתי שורות בפרק האחרון רומזות על שנאתן של הירה ואתנה לטרויה.

 

מבנה ה“איליאס”    🔗

גיבור ה“איליאס” הוא אכילס. עליו, או ליתר דיוק, על זעמו מספּר השיר כעדותה של השורה הראשונה שבאפוס. מכאן, שהעלילה היא זעמו של אכילס ותוצאותיו. עלילות 51 הימים מרוכזות כמעט כולן סביב זעם זה והן מתרחשות ברובן על ידי הזעם. על כל פנים הן היתה דמות העלילות משתנה אלמלא זעם זה של אכילס. פרט זה שהזעם עומד במרכז העלילה, יוצר ב“איליאס” מסגרת אחידה. הזעם פורץ בשיר הראשון, הוא נולד לנגד עיננו ואין הוא פוסק, אלא בשיר האחרון. זעמו של אכילס מורכב משני חלקים הקשורים זה לזה אורגנית: למעלה משני־שלישים של ה“איליאס” – 17 הפרקים הראשונים – מדברים על זעמו הראשון של אכילס. על הריב הפורץ בינו ובין המפקד העליון, אַגממנוֹן. זעם ראשון זה מתנדף עם מות פטרוקלוס בשדה הקרב וההתפּייסות החגיגית עם אגממנון בפרק ה־19, מציינת את שוֹך הזעם הראשון, שנכבש על־ידי זעם אחר, חמוּר ממנו, שפרץ ברגע ששמע אכילס על מות פטרוקלוס. שוב אין הוא זועם על אגממנון. כל חמתו מכוונת מעתה אל הטרויאנים, אל הקטור – הורג פטרוקלוס. לפני מות פטרוקלוס לא כעס עליהם, אף לא שנאם. הוא מדגיש זאת בפרק הראשון בשעת הריב בינו לבין אגממנון.

"הן לא ירדתי בגלל הטרויים נופפי־הרמח

לתגר פה קרבות, ויען לא עשו לי רעה מימי

יען מעולם לא גזלו בקרי שלי או את־סוסי

גם לא השחיתו תנובתי בפתיה שמנת־הקרקע

ארץ זנה בני אדם, כי רבים נמתחים בינינו

הרי מצילים וגבוהים וגם זה הים רב־הרעש".

(157–152, 1)

יחסו של אכילס לבני טרויה משתנה מן הקצה אל הקצה משעת מותו של פטרוקלוס. פטרוקלוס נקלע למצב מסוכן והקטור יכול היה להרגו, מכיון שאכילס לא כעס עוד על אגממנון ולא הועמד במקום פטרוקלוס. אמנם אכילס מתפּייס עם אגממנון בפרק ה־19, אולם בפיוס זה בא זעם חדש במקום הראשון, והוא אינו סר, אלא עם הריגת הקטור, והוא מתנדף כליל משמתייצב פריאמוס, המלך הזקן, באוהלו של אכילס ומבקש להשיב לו את גוויתו של הקטור. אכילס פורץ בבכי למראה האב הישיש, השבור, אשר אחדים מבניו היו חללי חרבו ומוסר לו את גופת הקטור. עם הפרק האחרון של “איליאס” מסתיים הזעם, כשם שהפרק הראשון הוא ראשית לידתו של זעם זה.

רק שליש השיר מוקדש לזעם השני. ובכל זאת הוא חריף וסוער מן הזעם הראשון, תוצאות הזעם הראשון לא היו חמורות: אכילס הרוטן הסתגר באוהלו ונמנע מהילחם למען יוון. תוצאות הזעם השני הוא נקמת־דם פטרוקלוס והוא המשמש כמניע לעלילות גבורתו של אכילס, אשר שיאן הוא הריגת הקטור.

הומרוס בנה את ה“איליאס” ביד בטוחה. בכוונת תחילה דחק את הופעת הגיבור אכילס בפעולות־קרב לשליש האחרון של השיר. אמנם ידענו מראש שאכילס הוא הגיבור היווני הגדול ביותר, אולם לא ניתן לנו להתבונן אל פעולותיו בשדה הקרב אלא לאחר שהיינו עדים לזעמו האיום על מות פטרוקלוס. הסופר מציג לפנינו תחילה את אכילס המתאבל ורק לאחר מכן עומדים אנו על דמותו כלוחם ללא חת. על־ידי כך השיג הומרוס שתי מטרות: א) גבורת אכילס זכתה לביסוס פסיכולוגי. ב) היא נעשתה אנושית ומובנת יותר, שכן אבלו וצערו מסבירים לנו את פשר אכזריותו. מאורעות הדמים והטבח האכזרי אינם, אלא גילוייו העזים של הכאב האנושי. מאחורי אכזריותו האיומה של אכילס שאינה יודעת רחם, מסתתרת אהבת אומן וידידות־נפש וכאב אין סופי שנגרם לו במות פטרוקלוס. לכן מטיבים אנו להבין את הסצינה, בה הוא דוחה בבוז את ליקאון חסר־הנשק המתחנן לפניו.

"פתי אין־לב, מה תפטפט על־כפר, עצר במליך!

אכן, טרם עוד הקיץ זה יום העברות על רעי

היתה גם נפשי בוחרת לחונן ולחוס על טרויים

ורבים השארתי בחיים ומכרתים ממכר עבדים.

עתה גם איש לא ימלט ממות, כל אלה שהסגיר

אותם בידי האל ונגדה עיר אליוס הקדושה

איש מן הטרויים ואף כי מילדי פריאמוס המושל!

מותה, חביבי, גם אתה! שלמה זה תרבה תתאבל?

הנה מת גם פטרוקלוס הטוב והגבור ממך".

(107–99, 21)

זעמו הראשון של אכילס סביל הוא. אחר מריבתו עם אגממנון, הוא פורש מן הקרב. הוא מייחל לתבוסת היוונים, למען יתחננו לפניו ויבקשהו לחדש פעילותו. פרט זה מאפשר למשורר להדגים בינתיים את מלחמת היוונים בטרויה ללא עזרת אכילס. שעה שהגיבור פרש לאוהלו ניתנת אפשרות להופעת אותם הגיבורים היונים שייעלמו שנית עם הופעת אכילס. גם כשהסופר מעבירם לפנינו הוא דואג לכך שלא נעלים עין מן העיקר: מאכילס הנעדר.

15,693 ההכסמטרים של ה“איליאס” חולקו בתקופה ההליניסטית על־ידי חוקרים באלכסנדריה ל־24 פרקים. חלוקה זו לא נעשתה על ידי הומרוס עצמו, אולם חלוקה הגיונית היא בדרך כלל. החוקרים עשו בכך עבודה נאה בציינם את הפרקים מהם מורכב האפוס. לא הכמות שימשה להם כקנה מידה, אך הם הקפידו שחלקים מסויימים של עלילה יצומצמו במסגרת של פרק. והנה מבנהו של הפרק הראשון.

 

עלילת המבוא והעלילה העיקרית    🔗

השורה הראשונה של ה“איליאס” מכילה את ה“אינבוֹקאציה”, כלומר, את הפניה אל אלילת השיר. השורה מגדירה גם את נושא היצירה: זעמו של אכילס. ארבע השורות הבאות מציינות את תוצאות הזעם הזה ושתי השורות שלאחריהן, 6 ו־7, מגדירות שזעם זה נובע מן הריב בין אגממנון בן־אטריאס ובין אכילס. שורותיו הראשונות של הפרק הראשון מציינות איפוא את תכנה התמציתי של כל היצירה. בשבע השורות הללו מוצאים אנו מחצית שורה שהודגשה במיוחד על־ידי המחבר. הוא מעיר בשורה החמישית, שנתמלא בכך רצון זבס. הערה קצרה זו חשובה ביותר, הן להבנת מבנה ה“איליאס”, הן להבנת השקפת עולמו של המשורר. הומרוס מדגיש בהערתו זו, שהוא רואה בתוצאות זעם אכילס את מילוי רצון זבס, מכאן שלדעתו מתגלה במאורעות העולם רצונו של “כוח עליון”. השורות שלאחר מכן מגלות, שהעילה לריב אגממנון ואכילס – אף היא נוצרה על ידי “כוח עליון”, על־ידי האליל אפולו. הוא המיט מגיפת דבר על מחנה היוונים בשל עוונו של אגממנון, שפגע בחוקי המוסר, הנחשב ליסוד החברה האנושית גם אליבא דהומרוס.

להלן מסופר, שבמסעם הצבאי החריבו היוונים עיר שדודה, בזזוה ושבו את כריסאיס, בת כהן אפּולו. בחלוקת הביזה נפלה כריסאיס בחלקו של אגממנון. אבי הבת, כריסס, כהן אפולו, בא אל מחנה היוונים, כדי לפדות את השבויה, – הכל לפי הסדר הקבוע והמקובל. הוא הביא את הכופר, וכדי שלא יאונה לו כל רע במחנה הצבא הזר, הביא עמו הסמלים המעידים עליו, כי עומד הוא בחסות “כח עליון”, הוא האליל אפולו. לפי הנוהג המקובל בתקופה ההירואית אין לדחות בקשתו של איש הנתון לחסותו של אל. פגיעה בהסדר זה פרושה: חילול נוהג הכנסת אורחים. ומכל שכן, שאין נוהגים לדחות אדם המביא כופר הגון לפדיון שבוי או שבויה. אגממנון הדוחה את בקשת כריסס פוגע איפוא במוסר המקובל בתקופה ההירואית. הומרוס מדגיש שכל היוונים עמדו לצידו של כריסס.

"כל האכיים פה־אחד נאותו לדבריו אז ואמרו

להדר פני אותו הכהן, לקחת הכופר הנהדר;

אולם בעיני בן־אטרס, הוא אגממנון, לא מצאו

דבריו חן וישלחהו בחרפה וידבר לו קשות".

(25–22, 1)

אגממנון מוסיף חטא על פשע: אין הוא מסתפּק בדחית בקשתו, אלא הוא לועג גם ל“חסות האלוהית” הקדושה והמקודשת לפי מנהג הימים ההם.

פגיעה זו בהשקפת העולם המוסרית בדין שתבוא על עונשה. אפולו מטה אוזן לתפילת כריסס ושולח מכת־דבר במחנה היוונים שלא תחדל כל עוד לא יחזיר אגממנון את הבת לאביה בלי כופר – וכל עוד לא יעלה קרבן על מזבח האל אפולו.

סיפור קצר זה על כריסאיס אינו אלא אפיזודה קצרה בעלילת “איליאס”, המשמשת עילה למכת הדבר. אפיזודה זו מסתיימת בכך, שהצעירה מוחזרת אל אביה, שמעלים את הקרבן על מזבח האליל, והוא עוצר את המגיפה. האפיזודה תמה, אולם העלילה שהחלה לזרום נמשכת. האפיזודה משמשת עלילת־מבוא לאפוס כולו, היא משקפת בצורה תמציתית את העלילות העומדות להתרחש והמתוארות בהרחבה באפוס עצמו. אגממנון פוגע במוסר המקובל והמקודש. הצד השני, כריסס, מבקש התערבותו של “הכוח העליון”, של האליל אפולו, הנחשב לפטרונה של השקפת העולם המוסרית. אפולו מטה אזנו לבקשת הכהן, אולם לא את אגממנון בלבד הוא מייסר, אלא את עמו כולו. המגיפה פוקדת את כל המחנה והיא לא תיעצר כל עוד לא יחזור הפושע בתשובה. זהו למעשה סדר המאורעות באפוס כולו.

כיצד משפיעה אפיזודה זו, עלילת המבוא, על העלילה העיקרית של ה“איליאס”?

תשעה ימים משתוללת המגפה במחנה ואכילס קורא את העם לאסיפה ביום העשירי. אסיפה זו נועדה להחליט על דרך הפעולה לעצירת המגפה, כיוון שאין להמשיך במלחמה בתנאים אלה. הנואם הראשון באסיפה, אכילס, אשר כינס את העם, מציע לדרוש בעצתו של אחד החוזים. בפרק זה של העלילה אכילס פעיל ומגלה יזמה. החוזה קלכס מבקש את הגנתו וחסותו בטרם יגלה שהמצביא העליון בכבודו ובעצמו הוא הגורם למגפה בהתנהגותו הפסולה. מפרק זה

פוסיידון – ציור על גבי אגרטל משנת 540 לפני הספירה, פּאריס, הספריה הלאומית.

ברור, שאכילס מעמיד את עצמו בדרגה אחת עם המצביא העליון, אגממנון. הוא פועל במקומו, מציע הצעות והוא הנענה לבקשת קלכס בהבטיחו לו הגנה אף בפני אגממנון עצמו. הנוגע בדבר, המפקד העליון, אגממנון, שדברי קלכס עתידים לגלות את תעלוליו לעיני כל, עדיין לא פתח פיו, אולם קל לשער, כי הבטחת אכילס לקלכס לעמוד לימינו נגד אגממנון לא עוררה בו התלהבות יתירה. משגילה קלכס את מקור המגפה ואת הדרך לעצירתה מטיח אגממנון דברים כלפי “החוזה המרשיע”, אולם בסופו של דבר הוא מצדיק על עצמו את הדין. הוא נכון לוותר על כריסאיס ודורש במקומה פיצוי בלבד. הדרישה הושמעה בצורה כללית. אגממנון לא טען שאכילס חייב לפצותו. הוא לא דיבר אלא בתורה סתמית: “תנו”. אולם אכילס, שישב בראש האסיפה, דוחה בהחלטיות את הדרישה, לפחות לפי שעה. אגממנון חייב תחילה להחזיר את הבת לידי אביה. היוונים יפצוהו פי כמה אחר כיבוש טרויה. אולם אגממנון אינו מסתפּק בתשובה זו, הוא דורש פיצוי לאלתר, ואם לא יינתן לו פיצוי ברצון יטלו בכוח הזרוע מן האדם שבידו שלל כזה, ואפילו יהא זה אכילס, איאכס או אודיסיאוס. אמנם אגממנון מציג דרישות ואף משמיע איומים, אולם עדיין לא הסתכסך בצורה חריפה עם אכילס; ואף כי העלה את השם אכילס כשם ראשון בין אלה שמהם יוציא את הפיצוי בכוח הזרוע, הרי הוא הוסיף גם שני שמות אחרים וריכך בכך את האיום, שכוון אל אכילס. אכילס לא גילה מידה כזו של טקט ובהבטיחו את חסותו לקלכס כלפי “יהיה מי שיהיה”, הזכיר את שם אגממנון בלבד. אילו נהג אכילס יתר זהירות בתשובתו, אפשר היה למנוע את ההתנגשות. אולם אכילס עונה בחריפות יתירה על האיום שמנוסח בצורה דיפלומטית. כדי להגן על כבודו מוכרח עתה אגממנון לתבוע את הפיצוי מיד אכילס דוקא. הוא מצהיר בגלוי שיוציא את בריסאיס מיד אכילס עצמו (185–187). האסיפה מסתיימת בשערוריה. אכילס נכון לתקוף את אגממנון בחרבו. אולם בהשפעת אתינה הוא מתאפּק, אלא שהוא מכריז, כי עתיד אגממנון להתחרט על פגיעתו בו וכי יבין עד היכן הסכיל עשות בשעה שיהא זקוק לו. גם נסטור הישיש נואם באסיפה, בכוונה להשכין שלום בין שני המנהיגים, אולם נאומו נשאר ללא תוצאות. אגממנון משבח את נסטור על כוונתו הטובה, אולם במקום להטות אוזן להצעתו, הוא חוזר וקובל על קשי־ערפו של אכילס (287–289), ואילו אכילס מתעלם כליל מדברי נסטור ומכוון את דבריו כלפי אגממנון בלבד (294–293).

האסיפה מתפזרת וניגשים לביצוע ההחלטות. אכילס ופמליתו פורשים אל אוהליהם. אגממנון מחזיר את העצירה השבויה בדרך הים אל אביה ומצווה להעלות את הקרבן, כדי לשים קץ למגפה. הוא משגר את שליחיו אל אוהל אכילס, כדי להביא משם את בריסאיס כפיצוי. אכילס נכנע. הוא מסגיר את הצעירה בידיהם ומצפּה לשעה שאגממנון יצטרך לו. כך נתלבה הסכסוך בין שני הגיבורים. המחבר יכול היה להדגיש לפנינו בהתפּתחות העלילה את התרופפות היוונים לרגל הימנעות אכילס מפעולה ואת התחזקותם של אנשי טרויה ולבסוף את השתדלות אגממנון לפייס את אכילס. ואמנם נשתלשלו הענינים בהתאם לקו הסיפּור ההגיוני המקובל עלינו במאה ה־20. גם הומרוס יודע את סדרו ההגיוני של הסיפור ומשתמש בו פה ושם ביצירתו, אולם אין הוא מסתפּק בתיאור הקשרים האלה למטרותיו האפיות. הוא רואה את עצמו חייב להצביע גם על “קשר” אחר. בשעה שאגממנון הוציא את בריסאיס מידי אכילס, חזר ופגע במוסר המקובל בחברת הימים ההם, ממש כשם שפגע בשעה שגירש מעל פניו את כהן אפּולו, כריסס. העונש בא הפעם בעקבות החטא, אך בלי התערבות “כוחות עליונים”, שומרי המוסר בעולם. אכילס מסוגל להטיל עונש על אגממנון בהימנעותו מהילחם לא ככריסס, שלא היה בכוחו לגמול לרשע, ומשפטו לא יצא לאור, אלא בהתערבות אפולו, אולם הומרוס סבור, שהימנעות אכילס ממלחמה אינה מספּקת כעונש, וכדי שאגממנון ייענש כראוי לו, חייב אכילס לפנות אל האלים ולבקש עזרתם. משום כך מתפּלל אכילס על חוף הים אל אמו, היא האלילה תטיס, (שורה 349 והלאה) ממש כשם שמתפּלל בשעתו כריסס אל אפולו (שורה 34 והלאה). אולם הפעם חשוב הענין מאשר במקרה של כריסס. התערבותו של זבס עצמו דרושה להנחלת מפלה ליוונים, כפי שרוצה אכילס, כל עוד לא יחזור בו אגממנון ממעשה פשעו החדש. תטיס מבטיחה להפעיל את השפּעתה על זבס כשישוב ביום השנים־עשר עם פמלית האלים לאולימפּוס, שהרי רק יום קודם לכן נסעו האלים למשתה בקרבת האוקינוס (423). כך דוחה המחבר ביד זהירה את התערבותה של תטיס אצל זבס, כדי שיוכל לספר בינתיים את העלילות הבאות: משלחת אגממנון, שבראשה עמד אודיסיאוס, הגיעה לעיר כריזה, החזירה את הנערה השבויה לידי אביה והעלתה את הקרבן על מזבח אפולו. תפילתו של הכהן להפסיק את המגפה עושה את שלה והמשלחת חוזרת אל מחנה יוון ליד חומות טרויה (487–430). ובינתיים יושב אכילס באוהלו ורוטן. ובהגיע היום ה־12, באה תטיס אל זבס, משתטחת לפניו ומשמיעה את בקשתה. שלא כאפולו, שנענה חיש מהר לתפילת כריסס, אין זבס אץ למלא את בקשת אכילס מפי תטיס. אף אחר ההפצרה החוזרת והנשנית, אין הוא נחפּז להבטיח את מילוי הבקשה.

"ענה לו זבס כונס־העבים מתוך חמה שפוכה:

רע זה פעלך לעורר מדנים ביני ובין הירה

יען היא תקניטני, תציק לי בדברי נאצה.

הנה ריב לה בי לעולם בסוד בני־אלמות האלים

לאמר: אני ידי תכון לעולם עם טרויים בלחם"

(520–517, 1)

זבס חושש שמא תפר הבטחתו את שיווי המשקל בעולם האולימפוס. הרושם הוא שאבי האלים ובני האדם, ירא את הירה, יותר מאשר אגממנון ירא את אכילס. הוא פונה אל תטיס ואומר:

"אולם אַת רחקי עתה ממני, למען לא תראך

הרה; ואנכי אדאג ובאו הדברים וכן יקום".

(523–522, 1)

אחר סצינה זו, שיש בה קורטוב של קלות־דעת, באות השורות הנשגבות ביותר של ה“איליאס”: זבס מניח את ראשו, תלתליו נעים, והר אולימפוס הגדול מזדעזע. זבס מבטיח הבטחה מחייבת: בקשת אכילס תתמלא.

תטיס נעלמה, אולם אך מופיע זבס בביתו כשהכל מכבדים אותו בקימה, וכבר הרה פונה אליו בדרישה וחקירה:

"מי מבני־האלהים שוב נועץ אתך, הוי ערום?

תמיד אהבת להתיעץ והרחק ממני אנכי

דברים להחליט בסתר ומעולם עוד לא גלית

מערכי לבך גם לי ובנפש חפצה־גזרתך"

(543–540, 1)

זבס המרעים דוחה מעליו את החקירה הבולשת ועובר בשתיקה קפדנית למשמע שמה של תטיס. אך לשווא זהירות זו: הירה יודעת את מעשה אכילס ותטיס. “קרונידס האיום” משמיע תשובת־איום לאשתו החביבה על גילויה המלא. אכן גם בין האלים פרץ סכסוך, כפי שפרץ לפני כן במחנה היווני בין אגממנון ובין אכילס. בדומה לנסטור הישיש שניסה להשכין שלום בין שני היריבים במלכותא דארעא, כך מקבל על עצמו, במלכותא דרקיעא, באולימפוס, את התפקיד הזה האל היפאיסטוס. גם מהלך מחשבתם של השנים כמעט אחד הוא. נסטור אומר לאכילס:

"ואתה, בן־פלס, אל תאמר להתקוטט במלך והעז

פנים לו, כי מעולם לא נחל כבוד בכבודו

מלך תופס־השרביט וזבס לו חלק התהלה".

(279–277, 1)

והיפאיסטוס פונה אל הירה:

"הנה אדבר על־לב אמי ואם־היא נבונת־דבר

תסביר פנים אל זבס אבי היקר: ולא יוסיף

אבי לקרוא לריב ולא ישבית לנו משתנו.

הן אם־אך יישר בעיני משלח הברקים ומגר

מכסאותנו כלנו, כי הוא האדיר בינינו".

(580–577, 1)

ההבדל כאן הוא בעיקר בכך שנסיון נסטור לא הביא כל תוצאות, ואילו תיווכו של היפאיסטוס נושא פרי. לא רק הירה מעלה חיוך על פניה, אלא כל האלים המאושרים פורצים בצחוק עליז, בצחוק האולימפי המפורסם, למראה עמלו הרב של היפאיסטוס החיגר, העוסק בתפקיד שאינו הולנו כלל במזגו באדיבות את הנקטר לבני האלמוות.

ריב האלים מקביל לריב בני האדם, אולם לריב אגממנון ואכילס תוצאות קשות. ואילו האלים נבונים מבני האדם ואף כי לא נעלם הניגוד בין זבס להירה, הנה מרחיק הצחוק הרם את המתח וכמעט שהוא מסלקו, על אף איומי זבס ועל אף פחדה של הירה, אין הריב חמור ביותר. אין ספק, כי לסופר כוונות ברורות ובהדגימן במקביל בפרק הראשון של “איליאס” את הריב בין האנשים, לעומת הריב בין האלים, השקפת עולמו של המחבר אומרת שמעשי בני האדם אף מרחיקים לכת ממעשי האלים והם מניעים גם את גורמי העולם העל־אנושי, המשקף בנאמנות רבה את מציאות בני האדם. ריב בני האדם עורר את הריב באולימפוס, בעולם האלים, ובכל זאת קיים הבדל בין שני העולמות. ריב בני האדם מביא תוצאות חמורות לאנשים עצמם, ואילו הריב בין האלים אינו פוגע באלים כלל, אלא בבני האדם בלבד, ואין הוא אלא השתקפות ריב בני האדם בעולם האולימפי.

אם נשווה את הריב המקביל בפרק הראשון לעומת עלילת המבוא של כריסאיס, יתברר מיד מה גדול השינוי שחל בהשקפת עולמו של הומרוס לגבי תפקיד האלים באולימפוס. בעלילת כריסאיס מופיע האל אפולו כאל נוקם ונוטר, העומד על משמרת סדר העולם המוסרי. המגיפה אינה, אלא עונש האל על פגיעה מוסרית בסדר החברה. בעלילה זו עדיין אנו חשים בדרך המחשבה הפרימיטיבי, שאינו מבדיל בין מציאות הטבע והחברה. מה שמתרחש במציאות החברתית, נותן תוצאותיו במציאות הטבע. המגיפה היא תוצאה מסטייה מוסרית של אגממנון. מחשבה פרימיטיבית יוצרת את הקשר ההגיוני בין החטא ובין עונשו על־ידי התערבות האליל אפולו. מה שונה הקשר בין הדברים בעלילה העיקרית של “איליאס”. אגממנון אינו נענש על פשעו במגיפה, אלא בתבוסת היוונים. דבר זה נובע בצורה הגיונית מן העובדה, שאכילס הנעלב אינו לוחם את מלחמת אגממנון, ואין מי שיגן על צבאו מפני אנשי טרויה. המשורר יכול היה לוותר על האלים בסיפורו זה, לוּ הועיד להם את התפקיד שהועיד להם בעלילת המבוא של כריסאיס. אלילים אלה אינם מגינים בהחלטיות ברורה כל־כך על הפגיעה בסדר העולם המוסרי, כפי שעשה אפולו במקרה כריסס. הומרוס לא הועיד תפקיד זה לאליליו. אלילי ה“איליאס” אינם “כוחות על־אנושיים” השומרים על שלימות השקפת העולם המוסרית, ואולי ניתן לומר, שאין זה תפקידם העיקרי. מעשיהם של “כוחות־עליונים” אלה משקפים בנאמנות את עולם בני אדם ואת ההבדל בין השנים שהוא בעיקר בכך, שאין הם רציניים וחמורים כבני האדם. הסופר חותר עם זאת לקראת מטרה אחרת והיא: עולם בני אדם משקף בצורה בלתי מושלמת את תמונת “העולם העליון”. שני עולמות אלה, של בני האדם ושל האלים העומדים בהשפעה הדדית, אולם אין אנו רואים תופעה זו ב“איליאס” בלבד. ריב האנשים יוצר ריב גם בין האלים, והנחה זו נכונה גם בצורה הפוכה: כשהאלים באים לידי הסכם, כפי שאנו רואים בהתחלת הפרק הרביעי בין זבס להירה, מופר פתאום ההסכם בין היריבים המתנגדים, היוונים ואנשי טרויה. ההקבלה ההומרית של עולם האלילים והאנשים והניגוד בין שני עולמות אלה, מתבררים ממבנה הפרק הראשון והם עוברים כחוט השני בכל ה“איליאס”.

 

הבטחת זבס    🔗

אכילס מכריז באסיפה בשעת הריב שפרץ בינו לבין אגממנון:

"עוד יבוא יום ועל אכילס יתגעגעו בני האכיים

כלם ככלם – ואתה, ואם תרבה תצטער, לא תועיל

כאשר יפלו רבים מידיו של הקטור הקטלן

תרבה תצטער בנפשך, תקצף על עצמך אתה

יען חללת את כבוד הגבור בבני האכיים".

(243–239, 1)

גם זבס מבטיח לתטיס הבטחה מסויימת: למלא את בקשת אכילס, שהטרוינים ינצחו את היוונים. ההכרזה וההבטחה משלימות זו את זו. בהבטחת זבס יש משום חיזוק הכרזתו של אכילס מצד “כוח עליון”, כשם שהכרזת אכילס לא תוכל להתגשם, אלא אם כן יקיים זבס את הבטחתו. ה“איליאס” מתאר את זבס המקיים הבטחתו ואת התאמתות הכרזת אכילס. זבס ניגש ללא דחיה לקיים הבטחתו. עוד בראשית הפרק השני הוא מוליך שולל את אגממנון בחלום שוא: אגממנון חולם, כי עליו לתקוף את טרויה מיד, והניצחון בטוח, אך תכנית זבס ניתקלת בקשיים. אין אגממנון יכול לפתוח בהתקפה מהירה כרצוי לו, משום שהמצביאים עדיין לא הספיקו לרכז ולכונן את הצבא שנמוג אחר נסיונו הכושל של אגממנון. בהזדמנות זו של ריכוז הצבא ועריכתו משתמש המחבר, כדי לסקור את צבא יוון ואת צבא טרויה. אמנם עומדים אנו בשנה התשיעית למצור טרויה, אולם מאחר שהסופר עדיין לא הציג לפני קוראיו־שומעיו את הקרב, הרי יש מקום לסקירה זו מבחינת האפוס.

בפרק השלישי יכולה היתה להתחולל התנגשות, והבטחת זבס היתה מתקיימת, אולם כאן מתגלה מכשול חדש: פאריס מטרויה מודיע, כי הוא נכון לצאת לדו־קרב עם מנלאוס. גורל דו־קרב זה יכריע והצבאות מכאן ומכאן ישלימו. הצעה מפתיעה זו של פאריס אינה הולמת בשום פנים את תכנית זבס, אולם היא במקומה מבחינת המבנה של ה“איליאס”. אין זה גורם מעכב בלבד, אלא הרבה יותר מזה. ה“איליאס” מעמיד במרכזו את זעמו של אכילס, אולם הרי זה גם האפוס של הריסת טרויה. מצור טרויה והריסתה הן הרקע, אשר עליו מצייר הומרוס את גורל גיבורו, אכילס. מאחר שאכילס הרוטן פורש אל אוהלו, יכול המחבר לנצל את ההזדמנות כדי להעמיק את תיאור הרקע. ומכיוון שבמצור טרויה אנו עוסקים חייב הוא בראש ובראשונה להציג לפני קהל מאזיניו את שלושת האישים, שסכסוכם שימש עילה למלחמה כולה: פאריס, מנלאוס והלנה. הסופר מתאר את גיבוריו אלה, האופיינים לכל אחד מצד אחר ומסביר עם זאת גם את מאורעות העבר, שהביאו לפי האגדה לידי הריסת טרויה. פאריס יפה־התואר לוחם בשורות הראשונות של חיילי טרויה וקורא בגאוה לדו־קרב את היוונים האמיצים ביותר. שמח מנלאוס בראותו את יריבו, שנוא נפשו: סבור היה שהגיעה השעה לעשות בו כלה. ואילו פאריס נבהל בראותו את מנלאוס מתקרב והולך:

"ככה יש יסג לאחור האיש, אשר פגע־בו דרקון

בעמקי הנקיק בהר, נרתע ונמלט על נפשו

כל אבריו ירעדו ולחייו מלבינות מפחד –

ככה חש לו אלכסנדרוס האלהי מפלט נאמן

בקרב הטרויים הקשים כי נבעת מפני בנו של אטרס".

(37–33, 3)

לבסוף הוא מרהיב עוז בנפשו בהשפעת הקטור ומעלה את ההצעה על דו־קרב עם מנלאוס, אך דו־קרב זה אינו מתקיים. שוב מתערבת אפרודיטה ומפגישה את פאריס עם הלנה. לפנינו אפיזודה המחייה לפני המאזינים את מעשה החטיפה ואת שאר המאורעות שהסופר לא הזכירם לפני כן.

הפרק הרביעי מסכם את אפיזודת הביניים. התערבות האלים מכשילה את נסיונות התפייסותם של הטרויינים עם היוונים, אולם היא מעכבת עם זאת את קיום הבטחתו של זבס. פנדרוס, איש טרויה, הפר בהשפעת אתינה את הסכם שביתת הנשק. מסתבר שצד המחלל את קדושת ההסכם סופו להיכשל, ואילו יריביהם, היוונים, חשים שידם תהא על העליונה. הם נלחמים ביתר שאת וביתר עוז. אילו סיפר כאן המחבר על נצחונם של הטרויאנים, היה פוגע בחוש הצדק של מאזיניו. כך נדחית הבטחת זבס, ועדיין אין היא מתקיימת, אף לא בפרק החמישי. היוונים מתנפלים בשצף קצף על מפירי ההסכם, מאחר שאכילס אינו משתתף בקרב תופס את מקומו דיאומדס. כל הפרק החמישי מוקדש לעלילת גבורתו. הטרויאנים נסוגים נסיגה של ממש. הקטור שרוי בדאגה. רצונו לפייס את האלה אתנה, התומכת בדיאומדס אין זאת שטינה בלבה על הטרויאנים והיא תומכת ביוונים. הקטור חוזר לטרויה ומבקש את אמו, הקאבה: יפייסו נא נשי טרויה את אתנה במתנות נאות, אולי תרחם על טרויה.

ביקורו של הקטור בבית – הפרק הששי – משמש שוב גורם המעכב את מהלך הסיפור, אולם הוא מתאר בפרוטרוט את גורל טרויה. בסוף הפרק הששי חוזרים הקטור ופאריס מטרויה, והקרב מתחדש. מלחמת הביניים בין הקטור ובין איאכס, בראשית הפרק השביעי, מחזיר את שווי המשקל בין יוון ובין טרויה. המחבר משתמש בשווי משקל זה, כדי ליצור שביתת־נשק קצרה. היוונים והטרויאנים קוברים את מתיהם והיוונים מבצרים את מחניהם. בפרק השמיני אוסר זבס על האלים לנקוט עמדה במלחמת היוונים בטרויאנים. עתה מתחיל קיום הבטחת אבי האלים. הטרויאנים מתחזקים והולכים, ובפרק התשיעי משגר אגממנון משלחת אל אכילס, כדי לפייסו. אמנם המשלחת חוזרת בידים ריקות, אך דוקא מצב זה של חוסר תוצאות הוא המעורר את דאגת קהל מאזיני האפוס, או את הקורא בן זמננו. מה רצון אכילס הרוטן? כלום לא הבטיח לו אגממנון פיצוי מלא? הפרק העשירי אינו, כנראה, אלא תוספת מתקופה מאוחרת יותר, הפוגמת במבנהו האחיד של האפוס. בפרק ה־11 רואים אנו את הטרויאנים כשהם מוסיפים לנצח בקרב וגם גבורת אגממנון אינה עשויה לעצרם. אכילס רומז, כי מתעוררת בו החרדה לגורל היוונים. בראותו מרחוק את רופא המחנה, מכאון הפצוע, מובא על־ידי נסטור, שולח הוא את ידידו פטרוקלוס לשאול לשלום הפצוע. נסטור הישיש משדל את פטרוקלוס לשוב ולהשתתף בקרבות ואם לא יעלה בידו להשפיע על אכילס, ישאל נא ממנו לפחות את נשקו ויתיצב במקומו בראש הלוחמים. ייתכן שהטרויאנים יחשבוהו לאכילס. אולם בדרכו הוא נעצר על־ידי אאוריפילוס הפצוע. פטרוקלוס נפרד מעל אכילס במחצית הפרק ה־15 (שורה 390 והלאה) ורק בראשית הפרק ה־16 שוב אנו מוצאים אותו באוהל אכילס. דחיה נוספת זו אינה אלא אמצעי ביד הסופר להגברה מתמדת של המתח. פרקים 12 ו־13 מתארים בצבעים עזים את סיכוייהם הגדולים וההולכים של הטרויאנים לנצח. היוונים מתגוננים כלאחר ייאוש. האל פוסידון מופיע הן בדמות קלחס, הן בדמות תאס, מוסיף לעודדם. בפרק ה־14 שוב מעלה אַגממנון את ההצעה שהעלה כבר פעמים אין ספור: יש לחזור אל האניות ולהימלט הביתה, מאחר שאין כל סכוי לכיבוש טרויה. רק מעשה תרמית הירה מעודד לזמן קצר את היוונים הנתונים במצוקה. הירה מפילה תרדמה על זבס, והיוונים גוברים על הטרויאנים בעזרת פוסאידון. זבס מתעורר לפתע – בפרק ה־15 – ושוב הקיץ הקץ על נצחונם החולף של היוונים. בפרק ה־16 מופיע פטרוקלוס, דמוי אכילס, ולוחץ את הטרויאנים אל העיר. הוא מתעלם מאזהרת אכילס, לבל יתפרץ אל העיר ושיסתפּק בהרחקת האויב מעל האניות היווניות. בהשתלהב הקרב אין פטרוקלוס עושה כעצת אכילס לשוב אחור אחר הצילו את היוונים. וכאן פוגעת בו יד גורלו המר. אפולו נוטל ממנו את הכרתו, הוא נפצע ומוצא את מותו ביד הקטור. שוב יד הטרויאנים על העליונה אך הפעם לזמן מועט בלבד. הפרק ה־17 מתאר את עמלם של היוונים למלט את גווית פטרוקלוס לאחר שהקטור המנצח הסיר מעליה את הנשק ששאל מאת אכילס. בשורת מות הרע מגיעה אל אכילס, וטרגדית פטרוקלוס שמה קץ לזעם אכילס, שבו פתח אפוס ה“איליאס” את שבע שורותיו הראשונות:

"שירי, בת האלהים, חרון־אף אכילס בן פלס,

אף האבדון שהמיט מתלאות בלי קץ על אכיים

רבות נפשות עצומות השליך אל ירכתי הדס

נפשות גבורים ואותם נתן טרף לכלבים

אף לצפור כל כנף – עצתו של זבס היא קמה

למן היום בו ראשונה התפרדו במריבה בן אטרס

שליט עוצר בעם – ואכילס הגבור הנהדר".

הזעם החדש שפרץ עם מות פטרוקלוס אינו מסכן את היוונים, אלא את הטרויאנים. המחבר התעלם מן הזעם השני ולא הזכירו בשורות הראשונות שב“איליאס”, ובכל זאת לא היה האפוס שלם לולא תיארוהו חמשת הפרקים האחרונים. פרקו האחרון של השיר אינו מהווה השלמה אורגנית לתיאור זעם אכילס, אך הוא החלק החשוב והמענין ביותר ביצירה כולה. אכילס הפריז בדחותו את פיוסו של אגממנון בפרק התשיעי. הן אז כבר נתמלאו למעשה גם הבטחת זבס, גם הכרזתו הגאה. היוונים הובסו והכירו בחשיבותו של אכילס לגביהם. גם גממנון גילה נטייה לתקן את אשר עיוות, אולם אכילס התעקש, וזעמו הוא שהמיט את השואה.

אין לסיים את היצירה בלי ציון תוצאותיו של הזעם. בראשית הפרק ה־18 שומע אכילס על מות פטרוקלוס. עליו לצאת מיד לקרב לנקום את נקמת דם פטרוקלוס מהקטור, אולם אין לו נשק, שהרי השאילו לפטרוקלוס, והקטור שדד ממנו נשק זה לאחר שהרגו. המחבּר מנצל הזדמנות זו, ובטרם יגש לפרק האחרון והדרמטי ביותר, הוא מצייר תמונה אחרת לגמרי, תמונת שקט שלפני הסערה. חלק ניכר של הפרק ה־18 מוקדש לתיאור הנשק החדש שמכין הפיסטוס לאכילס, על פי בקשת תטיס. אכילס מתפייס חגיגית – בפרק ה־19 – עם אגממנון, מאחר ששכך הזעם הראשון. לעומתו באולימפּוס מכנס זבס את האלים לאסיפה – בפרק ה־20 – כדי לבטל את פקודתו: האלילים רשאים מעתה לעזור ליוונים או לטרויאנים כרצונם. בפרקים 21 ו־22 שוב מתלקח הקרב במלוא עוזו. היוונים מנצחים, ואכילס הורג את הקטור – בשיר ה־22. הפרק ה־23 מתאר את קבורת פטרוקלוס ואת התחרויות שנערכו לכבודו, והפרק ה־24 מוקדש להחזרת גווית הקטור ולקבורתה. כך מסתיים ה“איליאס”.

 

הקטור, פאריס וטרויה    🔗

מאחר אשר עוד בפרק הראשון, פורש אכילס לאוהלו, אחר ריבו עם אגממנון ואינו מחדש את פעילותו אלא בפרק ה־19, ניתנה להומרוס ההזדמנות להעמיק את תיאור הרקע. הרקע אינו המחנה היווני בלבד, אלא במידה רבה מזו איליון, היא טרויה, הנדונה לכליה. כבר ראינו באחת האפיזודות של הפרק השלישי את הגורמים למלחמה: את פאריס, את הלנה ואת מנלאוס. אבל שם הבהיק לעינינו הצד שכנגד, שאכילס הרוטן רוצה בנצחונו לשם נקמה באגממנון, אך עדיין לא עמדנו על טיבו של האויב, על דמותה של טרויה. כל מה שסופר לנו בפרק השלישי על טרויה אינו מספיק להתגלות שברה של העיר הנדונה לכליה, בבהירות יתירה. עלינו להכיר את טרויה, את האויב, גם מבפנים, גם בעודם חיים את חייהם. זו כוונת הפרק הששי. בפרק שלפניו שמענו על גבורת דיאומדס. גבורתו של דיאומדס, הממלא את מקום אכילס, גוררת את ביקורו של הקטור בטרויה, הבא לבקש את אמו, הקאבה להמריץ את הנשים להתחנן לפני האלילה אתינה. ביקור חטוף זה של הקטור בבית אמו פותח לנו פתח להכיר את האויב מקרוב. מענין כיצד מכין המשורר את הביקור הזה בראשית הפרק בשתי סצינות. מנלאוס הצליח לקחת בשבי את אדרסטוס, איש טרויה, שסוסיו השתוללו והפילוהו מרכבו. אדרסטוס נופל לרגלי מנלאוס, מבקש רחמים ומבטיח כופר רב. וכבר מתכונן מנלאוס לעשות את בקשתו ולשלח את האסיר ביד מלווהו, להעבירו לאניה, אך כאן מתערב אגממנון:

"הוי, מנלאוס, אח יקר, מה תדאג להם לאנשים?

אכן, מה רבה הברכה בגלל הטרויים בביתיך!

מפלט אל־יהי להם ממוקשי אבדון ולא מנוס

ולא ימלטו מידנו: גם עולל יחמתו הורתו

אשר ברחמה עודנו גם הוא לא ימלט, אך כלם

כל החי באיליוס, יכחד, ולא יהי להם זכר וקבורה."

(60–55, 6)

ומנלאוס חוזר בו, דוחה את בקשת אדרסטוס ונותנו ביד אגממנון להרגו. גם נסטור מעודד את היוונים לאכזריות כזו. כל אנשי טרויה אויבים הם ואין לחוס על איש מהם, זה לקחה של הסצינה, להלן, אחר ששים שורה, מתואר דיאומדס בפגישתו עם גלאוקוס. דיאומדס חוקר טרויאני אלמוני ומאיים עליו. אותה שעה מציג גלאוקוס את עצמו ומתברר שהוא ידידו של דיאומדס. הרי שאלמלא הציג דיאומדס את השאלה המיותרת לכאורה, היה הורג את “ידידו הותיק” גלאוקוס, כמו שאגממנון הרג את אדרסטוס. שתי הסצינות הללו: אדרסטוס, מנלאוס ואגממנון מזה ודיאומדס וגלאוקוס מזה, משלימות אחת את רעותה, כשצירף הומרוס את הסצינות הללו והסמיכן זו לזו עשה זאת ללא ספק מתוך כוונה ברורה.

שתי הסצינות הללו משמשות כמבוא לעלילה חשובה העומדת להתרחש. הקטור, מגן טרויה, העתיד להרוג את פטרוקלוס ולנפול ביד אכילס, הנוקם נקמה איומה, מבקר בעיר אצל אמו האקבה. נצחון היוונים מטיל אימה ופחד על העיר. המון נשים מסתער על האורח, כל אחת מבקשת לשמוע על בנה, על אחיה או על בעלה. הקטור מפנה את השוחרות פניו, אל האלים. הקטור, המגן הגדול, תקוות טרויה, מציע על ה“כוחות העליונים” שהוא עומד לפייסם. הקורא יודע עוד מן הפרק הרביעי על הסכם בין ה“כוחות העליונים”. הקטור מבקר בבית אמו. היא רוצה לכבדו במשקה ולעודדו במקצת, אולם הוא דוחה את הכיבוד. אין לו פנאי. הוא מספּר על מטרת ביקורו ואץ לדרכו. רצונו למצוא את פאריס. הקורא מופתע על־ידי תשובה זו. הן לא דובר כלל על כך. עד כמה שידוע לו, לא בא הקטור העירה, אלא כדי לבקר בבית אמו ולא כדי להיפגש עם פאריס. היתה זו עצת אחיו, הלנוס הנביא (שורות 77–101). מדוע קושר שוב הומרוס את פאריס אל העלילה?

על פאריס שמענו לאחרונה בפרק השלישי, כשנעלם משדה הקרב אחר דו־קרב שהופסק. פאריס “רוטן” בדומה לאכילס במחנה היוונים. בפרק השלישי מסופר עליו שהל מתיחסים אליו בשאט־נפש, שהרי הוא, בפחזותו, גרם להתקלחות המלחמה. פאריס קל הדעת אינו חש כל רגש של אשמה. לעתים הוא מבטיח להיטיב את דרכיו, אולם מיד הוא שוכח את הכל וחוזר אל סורו. ואילו בהלנה חזק רגש האשמה. תכופות מאשימה היא את עצמה קשות. בראותה את הקטור שב מן הקרב, מכוסה זיעה, אבק ודם, מיד מתעורר בה רגש האשמה.

"גיסי, גיס אשה מרשעת סוררה ובוש לא ידעה!

לואי צנפתני הרוח היום בו הורתי חבלתני

אף טלטלתני אל הרים או לו על פני גלים השלכתי

ברחבי הים רב השאון ומים זידונים גרפוני

הלאה נשאוני ובטרם באוני הדברים האלה".

(348–344, 6)

הלנה פותחת דבריה בקללת יומה גם בשעה שהיא פונה אל פריאמוס (הפרק השלישי, שורות 172–176). שני אלה, הקטור ופריאמוס, גילו יחס לבבי ביותר כלפי הלנה, שלא כשאר בני משפּחת פאריס. במלים מעטות מצטייר לפנינו על רקע עולם הגבורה של ה“איליאס” גורלה של הלנה, אשה יפהפיה, הנוטשת את משפּחתה, את ילדה, את קרוביה ומולדתה בגלל “גבור” קל־דעת וחסר־אחריות. תוצאות קלוּת־הדעת אינן מאחרות לבוא, ואז מתברר שה“גבור” אינו מחזיק מעמד. לא זו בלבד שאין המשפּחה החדשה רואה בעין יפה את האורחת, אלא שכל הסביבה הסובלת בגללה, כל עם טרויה עוינים אותה. רק פריאמוס הישיש מתיצב לימינה וגיסה הקטור. זאת עלינו לזכור אם רצוננו להבין משום מה מדבר הקטור במרירות גלויה על פאריס לפני עמו (285–281, 6) ומדוע מרסן הוא את עצמו בפנותו אל פאריס בנוכחות הלנה (331–326, 6). הומרוס מבדיל מתוך כוונה מיוחדת בין סגנונן של שתי השיחות. גם הלנה מבקשת מהקטור שישתהה מעט, אולם הוא דוחה את ההזמנה באדיבות. רצונו לבקר בביתו לפני שובו לשדה הקרב. אנדרומכה והילד אינם בבית. היא רצה לשער העיר כשנודע לה שהיוונים לוחצים על הטרויאנים (389–386, 6). בדיוק כך רצתה אנדורמכה בפרק ה־22 (460 וההמשך) כשהדבר אשר מפניו יגורה בא עליה. הקטור הולך אחריה והם נפגשים סמוך לשער העיר. פגישה זו היא אחת הסצינות היפות ביותר ב“איליאס”.

פּאלאס אתינה – המוזיאון הלאומי באתונה.

"דומם התבונן בנער ושחוק קל מרחף על שפתיו

אך אנדומכה התקרבה ותעמוד עליו בוכיה

אחזה בידו".

(406–404, 6)

היא בבחינת ניגוד גמור לסצינה הקודמת בין פאריס ובין הלנה. פאריס סיפר לנו שאשתו שלחה אותו לקרב בדברי חנף (337) והוא נענה לה. ואילו אנדרומכה משתדלת לשכנע את הקטור שבא להסתבך במבצעים נועזים מדי. האשה החלשה משתדלת להסביר להקטור החזק, מאיזה צד של המבצר יוכל להגן על העיר מבלי לסכן את חייו.

"עתה חמל־נא עלינו והשאר על מרומי המגדל

ואַל יתיתם זה בנך ואשתך אל תהיה אלמנה".

(432–431, 6)

בשתי פגישות מקבילות אלו מתגלה כוחו התיאורי של המשורר. האשה החוששת לחיי בעלה מדברת אל הקטור על עצמה ועל ילדם, ואמנם תחנונים אלה אינם מחטיאים את המטרה. דברי אנדרומכה נגעו בנקודה הרגישה: מה יהיה גורל אנדרומכה? הן ברור להקטור, שטרויה הקדושה לא תוכל להחזיק מעמד. עוד בפיו מלים מרגיעות ומנחמות לאשה המתיפחת, וכבר יצא הקטור את העיר וחזר אל חבריו לנשק. הקורא עדיין לא התאושש מקדרות הנבואה על אבדן טרויה, עוד הומה בלבו יגון הפגישה היפה וכבר מוסיף הומרוס סצינה חדשה. הקטור השפיע על פאריס, שיבטיח לו לשוב עמו אל שדה הקרב, ופאריס מקיים את הבטחתו. הוא חוגר את נשקו ומצטרף אל הקטור. חוטף הלנה, אשר המיט שואה על טרויה, יוצא לקרב כאחיו הקטור. אולם מה שונים השנים זה מזה! הקטור חוזר מגואל דם ומכוסה אבק; הוא שב לשדה הקרב עייף ויגע אף כי לא אשמתו היא שעמו ומולדתו נתונים בצרה, הוא נוטל על עצמו את מלוא האחריות הקשה, לא כן אחיו פאריס.

 

כיצד יוצא פאריס לקרב?    🔗

"כסוס אשר שבת בארוה וכרסם השעורים באבוס

וקרע מוסרותיו ונמלט בדהרות אבירים במישור

טס אל הנהר השוטף חמודות בו הסכין לטבל;

גאה באונו, מרים על ראשו וסביב לכתפו

נפנף תנפנף רעמתו; בוטח בעזו וביפיו

שוקיו חיש ישאוהו אל כרו והדברו זו ידע –

ככה אז ירד גם פאריס בנו של פריאמוס ממצודת

רמת פרגמוס והזהיר בנשקו כשמש העולה

טוב־לב שמח ורגליו המהירות נשאוהו".

(514–506, 6)

לפנינו שני האחים, מגינה של טרויה לעומת מהרסה ומחריבה, קרבנה לעומת האיש שבגללו הועלה קרבן לא רק הקטור, אלא טרויה כולה, ועל אף הכל – משרואה הקטור את פאריס המזהיר, העדוי נשק מבהיק והיוצא לקרב עליז וגא, מתעלם הוא מן האשמות הכבדות שהטיח נגדו קודם לכן. לפנינו מתגלה הקטור הטוב והמיטיב, המגן לא על טרויה בלבד, אלא אף על הלנה ועל פאריס. כך תאר לפנינו הומרוס את טרויה מבפנים; כך הוא מתאר את האויב כשהוא נתון לעצמו.

 

מות הקטור    🔗

הפרק הששי תיאר לפנינו את טרויה מבפנים. התיצבו לפנינו שני האחים הקטור ופאריס ונשותיהם, אנדרומכה והלנה. עמדנו על הניגוד החריף בין הקטור המגן ופאריס ההורס, אולם על אף הכל אין הפרק הששי כולו, אלא אפיזודה בלבד. התמונות מעלות לפנינו את העבר ומשקפות את העתיד. המניע העיקרי של העלילה נעוץ בהרהורי חרטה של הלנה. מתעורר בה זכרון העבר, כיצד הגיעה לטרויה ונבואתו־חששו של הקטור – העתיד – כיצד תחרב טרויה משום כך. אולם הניגוד בין פאריס ובין הקטור חשוב פחות מבחינת עלילת ה“איליאס”, מאשר הניגוד השני: אכילס והקטור. הקטור הוא גיבורה הגדול של טרויה, כשם שאכילס הוא ראש גיבורי היוונים. העמדת גורל שניהם זה לעומת זה נושאת אופי אחר מאשר הניגוד בין הקטור ובין פאריס: אולם דמותו של פאריס תשתלב גם בניגוד אכילס־הקטור, כדי להוסיף ולהחריף את טרגדית שניהם. מתוך תשובת הקטור לאנדרומכה עולה חשש מר. נדמה לנו שהוא רואה את הקץ הגורלי: את מותו ואת חורבן טרויה. החשש לובש באכילס צורה אחרת, ברורה יותר. הוא מוכן ומזומן לשאת בתוצאות המרות. הקטור חושש לגורל אנדרומכה ולגורל טרויה, אולם עדיין אין הוא יודע בבטחה, אם יש יסוד לחשש המר. תגובת אכילס על נבואת סוסו, קסטוס, על מותו, היא אחרת לגמרי. הקטור מפקפק בנבואת פטרוקלוס על מותו וטוען, כי אולי יתרחש ההפך מזה, אולי יוכל להתגבר על אכילס. וכי מי יודע מה צפון בחיק העתיד. אכילס אינו מטיל ספק בנכונות הנבואה. הוא יודע יפה כי אמת בפיה, אולם הוא מתעלם מן הדבר, מאחר שבראש ובראשונה מעונין הוא בנקמה ואפילו במחיר חייו. אולם הקטור לועג לנבואת פטרוקלוס. אין הוא חושש מפני המות. הוא משתעשע בתקוה, שיעלה בידו להתגבר על אכילס. נראה, שהומרוס מתקרב בנקודה זו להשקפת עולמן של טרגדיות יוון. גם גיבורי הדרמה של סופוקלס מוכים בסנוורים כהקטור וגם הם שלמו כמוהו, מחיר רב על שאננותם.

 

טרגדית אכילס    🔗

הגיבור הראשי ב“איליאס” היווני האמיץ ביותר, מגור האויב הוא אכילס. כשבאה אליו בשורת מותו של פטרוקלוס אומר הוא לעזור לרעיו להציל לפחות את הגופה מידי האויב, אולם משום שנשקו אינו בידו, אין הוא יכול להתערב אחרת: ללא נשק קרב הוא אץ לחפירה ומניס את האויב בדבריו בלבד.

אין ספק בכך, שאגדות התקופה ההירואית הירבו לעסוק בדמות אכילס עוד לפני הומרוס. יתכן שבתקופה שקדמה להומרוס היה קיים אפוס שבמרכזו עמדו עלילות אכילס. אין ספק בדבר, שהומרוס הכניס שינויים חשובים בדמותו. הוא לא חונך על־ידי כריון, הקנטאור, אלא על־ידי פניקס הישיש. אמו, תטיס, לא חיסנה אותו בטבילת האש או בטבילה במימי הסטיקס. אכילס אף נפצע פעם, כפי שמעיד “איליאס” (661, 21), אילו היה מחוסן מפני כל פגיעה בנשק לא יכול היה להיחשב לגבור. כפי שמספּרת האגדה לא נגעו מימי הסטיקס בעקבו של אכילס בהיותו ביד עמו², כך יהיה עקב אכילס לגבור ה“איליאס”. נקודת התורפּה אינה בגופו, אלא בנפשו. בשעת ביקור של משלחת־פיוס מזכיר אודיסאוס לאכילס את דברי אביו, פלאוס הישיש, שהשמיע שנים רבות לפני כן, בשעה שיצא מן הבית לראשונה. עוד אז הזהירו אביו שישלוט ברוחו וירחיק צעדיו מכל ריב ומדון. האם שיער פלאוס, כי כעבור עשר שנים יפרוץ ריב בין בנו ובין אגממנון, בגלל שפחה? פלאוס לא יכול היה לנחש זאת, אולם הוא הכיר את בנו היטב וידע מה “עקב אכילס שלו”: חוסר יכולתו להשתלט על עצמו, לרסן את רגשותיו. אכן התכונה הגופנית של האגדה נהפכה לתכונה רוחנית בהומרוס. בגיבור המופלא, בלוחם האמיץ, הוא אדם המעלה קיימת נקודה חלשה אחת, הנוטלת את כל ערכן וחשיבותן של הסגולות החיוביות. חולשה אחת באופי, וכל הערכים החיוביים בטלים. עקב אכילס של הומרוס אינו מסוכן לגיבור בלבד, כעקב אכילס הגופני של האגדה התמימה. השינוי החשוב שהוכנס על־ידי הומרוס הופך את הדמות לטרגית במלוא מובן המלה. עקב אכילס אינו מומנט טראגי כשלעצמו, אולם עקב אכילס של האופי מאפשר את הסכסוך הפנימי ומכין את נפילתו הטרגית. היה זה מעשה הומרוס, הוא הפך את אכילס לדמות טראגית.

קו אחד של טרגדית אכילס נמשך ב“איליאס” בצורה זו: צדק אכילס לפי השקפתה המוסרית של החברה ההירואית בריבו עם אגממנון לגזול את בריסאיס מאכילס, שכן היתה שבויתו. זאת יש להודות, שאכילס עצמו גרם לפגיעה בו בהתנהגותו הבלתי מרוסנת. לוּ שמר אמונים לאזהרת אביו ולוּ שלט ברוחו הסוערת, יכול היה למנוע את המריבה. ואפילו נצדיק את אכילס, אין הצדקה לכעסו, אלא כל עוד אין אגממנון מוכן לחזור בתשובה. אולם אכילס השיב ריקם את פני משלחות הפיוס ששלח אגממנון. בדחותו את בקשת הפיוס (הפרק התשיעי) פגע בהשקפת עולמה של החברה ההירואית (השווה 514–496, 9). מסתבר, שפגיעתו בסדרי החברה חמורה מאשר פגיעתו של אגממנון, שהרי אגממנון לא גרם נזק, אלא לאיש אחד בלבד, לאכילס, ואילו לכעסו של אכילס היו תוצאות חמורות פי כמה. אכילס הרוטן, הרואה באפס מעשה, את אבדן חבריו לנשק, הפר כל רגש סולידריות בינו ובין החברה אשר אליה הוא משתייך. אכילס הוכּה בסנוורים בכעסו ולדבר זה תוצאות טרגיות ביותר. כעס זה מביא פורענות על אגממנון ועל כל היוונים. חימה זו ניצתת בו גם עם מות ידידו פטרוקלוס בקרב, וכאן מושך הומרוס את הקו השני שבטרגדית אכילס, ויש לציין שהקורא אינו מבחין בדרך כלל בקו שני זה. בפרק התשיעי של ה“איליאס” כשאכילס דוחה את בקשת השליחים, מבקש הוא למסור לאגממנון:

"אחי, הלא אלה דברי אביך פלס, בך העיד

יום בו שלחך מפתיה למחנה אל אגממנון:

"הוי, בני אתנה והרה תתנה לך כח וגבורה

אם אך תרצינה ואולם גם אתה יצרך תכבוש

בלבך הגאה ואין מדה טובה מאהבת שלום!

תרחק ממדון, מריב, מרוע מעללים".

(259–252, 9)

בדברים כלולה הבטחה אשר ממנה משתמע שאכילס לא יוסיף להילחם, אלא אם כן יקומו התנאים הנ"ל, אולם אכילס אינו עומד בדיבורו. וכאן נעוצה סיבה בלתי אמצעית של הטרגדיה. נסטור ניסה בינתיים לשדל את פּטרוקלוס, ידיד אכילס, שינסה הוא להשפּיע על ידידו לשכך חמתו ולשוב ולהתייצב לימין היוונים. נסטור מביא בחשבון גורם אחר. הוא סבור, שייתכן, כי לא פרש אכילס מן הקרב בשל כעסו בלבד, אלא גם בשל נבואה מסויימת. גם פטרוקלוס חוזר על רעיון זה לפני אכילס (39–36, 16) אכילס מכחיש זאת בתשובתו, אולם אין ספק בכך שהוא יודע על נבואה, שעליה מרמזים דברי נסטור ופטרוקלוס. הוא עצמו מסתמך על נבואה זו:

"הנה דבר תטיס הורתי האלה לה רגלי הכסף

שנים הם שליחי המות שיובילוני מחוז קצי:

פה אם אשאר בהציתי על קרית הטרויים לא אשוב

לראות את ביתי ואולם תהלתי לעולם עומדת

ביתי כי אשוב ואראה את ארץ אבותי אהבתי

שמי במשאון יכסה ואולם אני אאריכה

ימים על פני האדמה (אף קצי לא יבוא כחתף)".

(416–410, 9)

יוצא איפוא, שנבואה זו היא אחת הסיבות להימנעותו מן החזית. הוא שאל את עצמו האם כדאי לו לסכן את חייו. אכן, קיימות שתי סיבות לפרישתו מן המערכה: כעסו על אגממנון, והנבואה. ברם, שתי הסיבות גם יחד אין בהן כדי להביא את אכילס לידי החלטה מכרעת. הנבואה מבטיחה לו תהילת־נצח, אם יישאר וילחם. עם זאת נוטה אגממנון לפייסו ולפצותו ביד רחבה. בפרק התשיעי עדים אנו לכך, שאכילס מתחיל מהסס. תחילה הוא אומר שישוב הביתה למחרת היום (428) ואולי יישאר בכל זאת (619–618). עם זאת מכריז, כי מקומו לא ייעדר בקרב, אם יצית הקטור את האניות (653–655).

מה היא עצת נסטור המביא בחשבון לא רק את כעס אכילס, אלא גם אם הגורם השני, את הנבואה. הוא אומר, אם לא הכעס הוא המונע את שיבתו לחזית אלא הנבואה (השווה 799–794, 11) ימסור נא אכילס את נשקו לידי פטרוקלוס וישלח אותו במקומו לסייע ליוונים. אולי יטעו הטרויאנים, יחשבו שאכילס נלחם בהם ויברחו. אין ספק, שנסטור מרמז על כך שאכילס אינו חושש מפני הנבואה ועוד זועם, מובן שהוא עצמו לא יילחם ואף לא ישגר במקומו את פטרוקלוס. מה משיב אכילס בשעה שפטרוקלוס משמיע לפניו את הצעת נסטור? מה מעכבו משוב אל החזית? הנבואה או הכעס? כבר ראינו שהכחיש את דבר הנבואה, ואשר לכעס הוא מודה בגלוי שאין נוטרים איבה ללא קץ וגבול (61–60, 16). חוזרת איפוא למקומה השאלה: מדוע אין הוא שב לחזית, אף לאחר שהקטור העלה באש את האניה הראשונה (122, 16) ומסתפק בשיגור פטרוקלוס במקומו. הווה אומר, שאכילס לא היה גלוי־לב בהכחישו את חששו מפני הנבואה. הנבואה מוסיפה להשפיע בצורה מכרעת על החלטתו. אין הוא יכול להודות בדבר ביודעין, שהרי זו הודאה בפחדו. אולם טעות תהיה זו אם נחשוב שהומרוס רצה לתאר בפרק זה של האפוס את אכילס כידיד אשר אך טובת עצמו נגד עיניו. אין כאן מצידו אלא משגה בן חלוף. מובן שהטרגדיה לא תהיה שלמה, אם לא יעמוד הגבור על פשעו ואם לא יהיה נכון לשאת בתוצאות. הוא חייב לראות את השואָה בעין בהירה ולעמוד על כך, שהוא אשר גרמה. ואכילס עומד על כך, אף כי באיחור רב (111–107, 18). אכילס זה, שלא הודה בדבר הנבואה, ששיגר לקרב את פטרוקלוס במקומו לא כדי לעזור לחבריו לנשק, אלא כדי לגרום לו נחת־רוח ותהילה, בשעה שהוא עצמו מתחמק מפני הסכנה שבנבואה – עומד לפתע על כך שנסתבך ועשה את עצמו לצחוק. מעתה לבו נוקפו לא רק על שלא הגן על פטרוקלוס, אלא גם על התעלמו משאר ידידיו, שנפלו בקרב בשל עוותתו³. לא לשם תהילה הוא מוכן להקריב את חייו, אלא לשם נקם. ברגע הטרגדיה כשפטרוקלוס נפל, מתחולל השינוי הגדול בנפשו של אכילס. הגיבור המתאבל על פטרוקלוס שוב אינו רוטן, שוב אינו מוסיף לראות את עצמו במרכז הענינים ושוב אין הוא דורש פיצוי לאהבת עצמו הנפגעת. אדרבא, הוא מוכן ומזומן לקרבן הגדול ביותר, הוא נכון למות. מובן מאליו שאין הוא יכול לתאר לעצמו פיצוי אחר מאשר נקם, שהרי לפי סדרי החברה ההיא, יבוא פטרוקלוס הנרצח על סיפוקו במידה מסויימת משינקמו את נקמתו וירצחו את רוצחו. הומרוס מתאר את העלאת שנים־עשר הצעירים מבני טרויה לקרבן, כלומר: את השתוללות הנקם. בכך הוא מבהיר את תיאורו המוסרי של גיבורו, אכילס מתאבל על פטרוקלוס והנוקם נקמתו עומד על רמה מוסרית גבוהה יותר, מאשר בשבתו באפס מעשה בשל כעסו ומאשר בשגרו את פטרוקלוס במקומו לקרב מתוך חישובים אנוכיים. אולם אין זו הדרגה הגבוהה ביותר. טיהורו המוסרי של אכילס יגיע לשלב גבוה יותר בקבלו באוהלו את פני פריאמוס, אבי הקטור הנרצח.

 

אופיו של אכילס    🔗

אופיו של “אכילס המזהיר” מתגלה בעצם במילואו רק אחר מות פטרוקלוס. הגבור אשר ראינוהו עד עתה רוטן באוהלו, דוחה הצעות פיוּס או משגר את ידידו במקומו לקרב, זה לא היה אכילס האמיתי. ואין כוונתנו לכך שמעשי הגבורה הראויים לשמם ביצע אכילס רק אחר מות פטרוקלוס. אף אין כוונתנו לאכזריותו של גבור נוקם ונוטר, הדוחה את בקשת הקטור הגוסס, הורג ללא רגש רחמים. כל אלה אינן אלא צד אחד של התמונה, שהומרוס מצייר. אולם בתוך העלילה משלב הומרוס סצינות קטנות המאפיינות את גיבורו. גם אחר מות הקטור אין הוא נתון לשכרון הנצחון כשאר היוונים. מיד הוא חושב על התקפה חדשה, ועם זאת הוא מוסיף להתאבל על ידידו המת. בגררו את גווית הקטור, המגואלת בדם והקשורה אל מרכבתו, אין הוא עליז נצחון, אלא הוא עדיין כואב וסובל. לעולם לא יוכל להשתחרר מזכרו של פטרוקלוס, המפעמו בהקיץ ובחלום. אף החלום משקף מציאות נפשית ריאלית. מאז מת פטרוקלוס אין הוא יכול לשכוח אותו, אף כי בחייו יכול היה להתעלם ממנו עד כדי שיגורו לקרב מתוך כוונות אנוכיות. רק משנסתלק פטרוקלוס, עמד על מלוא ערכו ועל תפקידו הכביר בחייו. מותו של הידיד חולל שינוי עצום בנפש אכילס. עומק השינויים שחלו בנפש אכילס אחר מות פטרוקלוס מודגם בסצינה הגדולה האחרונה של ה“איליאס”, בפגישה עם פריאמוס, כשפריאמוס רואה מן החומה את אכילס קושר את גופת הקטור בנו אל רכבו וגוררה בחול, הוא מקונן על גורל בנו ומגיב כפי שהגיב אכילס כשהודיעוהו על מות פטרוקלוס. הכאב צורב, אולם כעבור שנים־עשר יום משגרים האלים את איריס אל פריאמוס והלה מעודד: “יפנה נא בעצמו אל אכילס לפדיון גופת הקטור”. הזקן האומלל מספר תחילה על תכניתו לאשתו, האקבה, ומצפה ממנה לעידוד, אולם היא מנסה לשדלו להסתלק מתכניתו הנועזה. הזקן מוחה נמרצות. הוא כונס מיד את הכופר בצורת מתנות יקרות־ערך. אחר התפללו תפילה קצרה ואחר עלותו קרבן לאלים, הוא יוצא לדרך. בני משפחתו מלווים אותו כברת ארץ, לבסוף נשאר רק מלווה אחד, הצועד לימין הזקן בלילה בדרכו אל המחנה היווני. אף רחמי זבס נכמרים על האב האומלל, והוא שולח אליו את הרמס להביאו אל אוהל אכילס. הרמס עושה כמצוות זבס ופריאמוס מתיצב לפני אכילס. הרמס נוהג כמקובל באלילי הומרוס בבואם במגע אל בני תמותה. הם לובשים צורת בני אדם, כדי להימנע מ“נס” במובן המקובל של המלה. כבר ראינו בפרק הרביעי, כיצד השיעה אתנה עצה זדונית לפנדרוס בצורת לאודוקוס. הרמס נפגש עם פריאמוס בצורת בן פוליקטוס. הוא שוחח עמו בידידות, סר אל מרכבתו, מפיל תרדמה על השומרים, וכך חודרים השנים אל המחנה היווני עד אוהל אכילס. ושם, בשעת פרידתו מגלה הוא לו, שאין הוא בן תמותה, אלא האל הרמס שנשלח על־ידי זבס להגיש לו עזרה ואחר גילוי זה נעלם הרמס מעיני פריאמוס. פריאמוס נכנס בחשאי אל אוהל אכילס. מרגישים בכניסתו בהניפו ידו לאות בקשת חסד, בחבקו את ברכי אכילס ובנשקו את היד ה“איומה” ששמה קץ לחיי רבים מבניו. פריאמוס מזכיר לאכילס את אביו פלאוס, הזקן כמוהו והסובל בלי ספק לרגל העדר בנו. אולם לאבי אכילס קל יותר, מכיון שבנו חי, ואילו הוא, פריאמוס, שכל רבים מבניו, וביניהם את האמיץ ביותר, את הקטור. יואל נא אכילס לקבל את הכופר תמורת גווית הקטור, שכן אדם אומלל כורע נופל לרגליו.

"איש על אדמות לא סבל את אשר סבלתי אנכי:

נשק נשקתי בפי כפים שהרגו את בני!"

(506–505, 24)

אכילס נזכר באביו, הוא נוגע ברוך במתחנן ופורץ בבכי. יחד מתיפחים אבי רוצח פטרוקלוס ורוצח הקטור. זה מתיחד עם הקטור בנו, וזה מתייחד עם אביו ועם פטרוקלוס. לכל אחד מן השנים כאבו שלו, אולם כאבם האמיתי והעמוק אינו מפריד ביניהם, אלא אוגדם. ומתעוררת השאלה, כלום אכילס המתיפח עם פריאמוס הוא הוא אכילס אשר הרג את הקטור, והוא הוא אכילס, אשר העלה משאלתו באזני פטרוקלוס: מי יתן וימותו כל הטרויאנים וכל היוונים, ונישאר אך אנו שנינו ככובשי טרויה. האמנם קיימת אחדות האישיות והאופי בתמונות הללו של אכילס הנוגדות זו את זו? התשובה חיובית! אחר מות פטרוקלוס תופס אכילס מה איום היה הזעם שהשתלט עליו ושעוררו למעשים איומים. עתה הוא מבין את משמעותה האמיתית של אזהרת פלאוס לרסן את רגשותיו (256–255, 9). זהו “עקב־אכילס” שלו. סגולה זו היתה עילה לטרגדיות רבות, והוא חייב לעמוד על המשמר בנידון זה גם במעמד פריאמוס. תשתלט עליו החימה בראותו את האב האומלל מתנפל על גופתו של “הקטור השנוא”, שהרג את פטרוקלוס שלו ובשמעו את קללות הזקן הניתכות עליו, על רוצח בנו. אַל יתעורר בלבו שנית הזעם. שהרי עלול הוא לשוב ולבצע מעשי אימה ולהרוג את הישיש האומלל. הוא חייב למנוע זאת ודואג הוא לכך, שפריאמוס לא יראה את הגוויה במעמדו.

"קרא לשפחות ויצון לרחצו ולסוכו בשמן

הרחק משם, ולא יראה פריאמוס את־בנו אשר אהב

ויחר אף אותו הזקן, כי בלבו יתעצב ויתעורר

למראה הילד ולא יעיר בה לב אכילס לזעם

לקום עליו להרגו ויחטא לאלים ובריתם."

(586–582, 24)

אכילס למד לנהוג בזהירות, הוא רואה את הנולד ומשתדל למנוע התפּרצות זעמו ותוצאותיו. הוא עמד על טיב עצמו ויודע הוא עד היכן הגיע בעבר. הומרוס מדגיש באחת הסצינות האחרונות את האחידות באופיו של אכילס מראשיתו ועד סופו. אמת ויציב, אכילס “טוהר”. אולם אין פירושו של טיהור פנימי (קאַטאַרסיס) זה, כי מעתה חדלו באופיו אותן התכונות שגרמו לטרגדיה. אמנם השתלט אכילס על זעמו ושולט הוא על עצמו גם בשעת פגישתו עם אבי “הקטור השנוא”, אולם גם אז אין הוא מתעלם מכאבו על מות פטרוקלוס. הוא מבקש את מחילתו של ידידו המת, בשעה שהוא משיב את גווית הקטור:

"אנא, פטרוקלוס, אַל תקצוף עלי ואם תשמע בהדס

כי השיבותי גויתו של הקטור הנפלא לאביו

אשר אהבו וביען קבלתי גם כופר ולא מצער".

(594–592, 24)

וחיוך מתעורר בנו להתנצלותו:

“חלק ממנו גם לך הן אצל אצלתי כראוי”.

(595, 24)

מהלך המחשבות תמים, אולם אין להונות את המשורר בתמימות של “התנצלות” זו שהוא שם בפי אכילס אף בסצינה זו הנוגעת עד הלב. אכילס חוזר אל אהלו אחר השיבו את גווית הקטור ואחר שהוא עצמו העלה אותה בעזרת ידידיו אל המרכבה. אולם עדיין לא נהג כהלכה לגבי פריאמוס. אמנם הוא אבי אויבו הנרצח, אולם הוא פנה אליו בבקשה ונהפך על־ידי כך – לפי השקפת עולמה של החברה ההירואית – לאורחו ולידידו. ומיד נעשות ההכנות לארוחה. פריאמוס שלא טעם אוכל ומשקה מאז מות הקטור, סועד לבו על שלחנו של רוצח בנו. אמנם השנים משתייכים לשני מחנות אויבים – כפי שראינו בפרק הששי לגבי מנלאוס ואדרסטוס או לגבי גלאוקוס ודיאומדס. – אך הם מסמלים את הכאב העמוק והמר ביותר: פריאמוס הוא אבי הקטור, הורג פטרוקלוס, ואכילס הוא הורגו של הקטור. עליהם לשנוא איש את רעהו, ובכל זאת הם מלאי התפעלות זה מזה בסעודה המוזרה:

"אפס כשברם צמאונם ומלאם את תאות־רעבונם

הביט פריאמוס בן־דרדן והשתאה למראה אכילס,

ליופיו וקומתו, כי אכן לאחד האלים הוא דמה.

ואכילס משתאה למראה פריאמוס בן דרדן

מביט בפניו הנאוים ומאזין לכל אשר יאמר".

(632–628, 24)

הם מציעים את מיטותיהם ועולים על משכבם. הומרוס לא הסתפּק גם בכך. הוא מסביר לפריאמוס משום מה עליו לישון מחוץ לאוהלו ולא בתוכו, יחד עמו. עלול לבוא מישהו מן האכאיים ולראות שם את אורחו. ועוד: השמועה עלולה להגיע אל אזני אגממנון, והדבר עלול לסבך את המצב ואת החזרת הגוויה. עדים אנו לתשומת לב בלתי רגילה מצד אכילס. תחילה נתגלתה ביחס לאחיו לנשק ואחרי כן ביחסו לגבי אגממנון ולפריאמוס, הדבר מגיע לשיא, בשעה שאכילס מציג את השאלה הבאה לפריאמוס:

"אולם עתה הגידה ואמת לאמתה תדבר,

כמה ימים תעשה קבורתו של הקטור הנעלה,

למען אעצר מקרב ואעצר בעד־יתר העמים?"

(658–656, 24)

כמקובל בימים ההם מעניקים הידידים בשעת פרידה מתנות איש לרעהו. ומתנת אכילס לפריאמוס היא ההבטחה, כי אחד־עשר יום, בהם יתאבלו הטרויאנים על מתם הגדול ויקברוהו, לא ילחמו בהם היוונים. הבטחה זו היא דברו האחרון של אכילס ב“איליאס”.

הבטחת אכילס נשמרת ב־134 השורות האחרונות. אכילס אינו משתתף בצורה פעילה בעלילה זו, אולם מאחר שהבטחתו – שביתת הנשק מצד היוונים – מהווה את הרקע, אין דמותו נעדרת גם מן השורות הללו. השורות האחרונות אינן מתארות את אבל טרויה בלבד, אלא הן משקפות את ההשמדה המוחלטת והמלאה המתקרבת והולכת. אמנם הוליך הרמס את פריאמוס אל אכילס ואין הוא בוגד בו גם בשובו מביקורו הנועז, אולם דבר זה אין בו כדי לשנות את גורל טרויה בעתיד, כשם שאין חשיבות לעובדה, שאכילס ופריאמוס הבינו איש את רעהו בצורה מופלאה כל־כך בכאבם הגדול והמנוגד.

 

התערבות תטיס אצל זבס    🔗

מתוך “איליאס”    🔗

פרק ראשון, שורות 535–487 (בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)

"אולם אכילס בן פלס, זרע זבס, מהיר הרגלים

ישב וזעם על־יד האניות הממהרות לשוט;

חדל מלכת למועצה, שהיא תפארת לגבר,

חדל מצאת למלחמה, אך צערו אוכל את לבו

נעצר פה והתגעגע על קול ענות קרב ומלחמה.

אפס כשעלתה אילת השחר ביום השנים־עשר

שבו בני האלהים ההוים לנצח לאולימפוס;

כלם צעדו יחד וזבס בראשם. ולא שכחה

תטיס את מאמר בנה ותעל מנבכי המים

השכם בבוקר אל פני הרקיע ואולימפוס הגדול.

מצאה את קרוניון המביט למרחוק לבדו אין זרים

ישב על תועפות פסגת אולימפוס מרבה הראשים.

ישבה לפניו גם היא ותחבק את ברכיו בשמאלה,

אפס בימינה שלה נגעה אל תחת סנטרו,

שפכה את שיחה באזני זבס בן קרונוס המושל:

"זבס אבינו, אם פעם שמחתי את לבך באלים

במאמר פי או במפעל, מלא כיום שאלתי:

אנא, כבד את בני זה קצר הימים באדם;

יען כי אגממנון הרודה בגברים עלבו,

נאצו ויקח ממנו תשורתו ולעצמו גזלה.

נקום את נקמתו אתה, זבס האולימפי העוצר

אנא, חן את הטרויים עצמה עד שישובו

בני האכיים ויהדרו את בני וירוממוהו בכבוד."

ככה אמרה; ולא ענה לה זבס כונס־העבים

מחריש האריך שבת. ותטיס חובקת את ברכיו,

עליו התרפּקה, לא פסקה, ותשב ותאמר לו שנית:

"תן הבטחתך לא־תשקר, נענע בראשך או השב

ריקם את פני כי אתה אין לך לירוא ואדע

כמה אני נקלותי בעיניך בקהל כל האלים".

ענה לה זבס כונס העבים מתוך חמה שפוכה:

"רע זה פעלך לעורר מדנים ביני ובין הרה,

יען היא תקניטני, תציק לי בדברי נאצה.

הנה ריב לה בי לעולם בסוד בני אלמות האלים

לאמר: אני ידי תכון לעולם עם טרויים בלחם.

אולם אַת רחקי עתה ממני למען לא תראך

הרה; ואנכי אדאג ובאו הדברים וכן יקום.

בראשי לך אנענע למען תאמיני לי אמן,

זה לי האות והמופת הגדול בין בני האלמות,

אשר לא תשוב ולא תופר לעולם עצתי וארצה

דבר לא יפול אשר לו נעניתי בראשי".

דבר קרוניון וירזם בגבות תכלת של פלד;

נעו קצוות האמברוֹסיה העוטרות לקדקד המלך,

גלשו מראש חי־עולם וירגז אולימפּוס הנשגב.

ככה נועצו שניהם ונפרדו; תטיס היא קפצה

מן האולימפוס הבהיר ותרד תהומות המים,

וזבס הלך אל מעונו. וקמו מפניו האלים

כלם ממושבותיהם ויחרדו לקראת אביהם.

איש לא נועז מהם לחכות לו, כלם חרדו."

התחלת הקרב    🔗

פרק רביעי, שורות 456–422

"כמשברי ימים מתגלגלים ותכופים על חוף רב־תרועה

באים מתרוממים בעטיה של רוח מערבית מגלגלתם

הולכים וצבים בלב־ים וברעמי רעם מתפוצצים

אל היבשה ובקול מתעקלים בין צוקי הסלע

שואפים על ומתרוממים ויורקים קצף מלוח, –

ככה נהרו אז בני הדנאים בגדודים

תכופים ושואפי לחם. כל מנהיג ומנהיג מעודד

גדודו שלו; אולם יתרם צעדו דומם לא יאמן

אשר עם כה רב, איש איש וקולו בחזהו

נוהרים ושותקים, כי אימת מנהיגם עליהם; ועל כלם

מפיק נגוהות זה נשקם, ששמו עליהם בבואם.

אולם הטרויים כאותן הרחלים העומדות לרבבות

במכלאות איש כבד בצאן שבתתן החלב הלבן

אינן פוסקות משקק בשגם קול הטלאים תאזנה, –

ככה עלה גם קול ענות צבא־הטרויים הגדול:

יען כי שפה אחת ודברים אחדים לא היו,

אלא לשונות בלולות, כי גברים בני עם ועם היו

אלה מעוררם ארס ואלה – ה“מגור” וה“פּחד”,

תכלת העין אתנה ו“קטטה” ששבעה לא תדע,

היא רעיתו ואחותו של ארס המכה־בגברים

אשר ראשיתה מצער, אך חיש בשמים במרומים

תשא את ראשה ורגליה תשרכנה דרכן על־ארץ.

והיתה מזריעה ביניהם מדנים וזעם ועברה,

צועדה בין ההמונים ומרבה אנחות אנשים.

וכשהתקרבו ועמדו על חלקת השדה האחת

פּגעו מגינים במגנים וכידון בכידון אדירים

גברים בגברים עדויי שריונות נחשת; ונפגשו

צנות מבליטות־הטבור בצנות בשאון ורעם

עלו והתערבו קול נאקות חלל וקול מצהלות גברים

קול הרוגים והורגים ותאדם הארץ מדמים.

כשם שנגרים בחורף מראשי ההרים במורד

מים בשטף, שני זרמים ממעינות מים כבירים

משלחים מימיהם אל בקעה, מתאחים בנקרת הר אחת

ושמע הרועה מרחוק על רמת ההר קול המונם, –

ככה עלו אנקותם וקול ענות קרב כשנפגשו".