לדמותו    🔗

הגעגועים על אנשים, שהלכו בלא זמנם, אנשים שלא שבענו אותם בחייהם, – אולי שגם לא הכרנו אותם במידה מספקת בחייהם, הולכים וגדולים ככל שדמותם של אלה מתחילה קורנת לנו ממרחקים ביופי, שרק אפס קצהו נתגלה לנו בהיותם מתהלכים אתנו עלי אדמות.

בגידולן שאינו פוסק של דמויות יקרות כאלה, שנגזר עלינו להיפרד מהן לנצח, אני מבחין ביחוד בשנים האחרונות, כשהטובים שבדור הולכים ועוזבים אותנו אחד אחד. וגדול אז הנוחם שבלב, על שבהיותם אתנו, לא הרגשנו בכל אורם, לא היינו נאותים לכל אורם.

את ברל כצנלסון הכרתי מאז, ולא היתה פגישה עמו בלי התעוררות שבמחשבה, בלי התעוררות שבלב. בפרט בשנים האחרונות, כשהייתי במחיצתו לעתים קרובות, וניתנה לי האפשרות לראותו במאמציו, במסירותו ללא גבול לרעיון ההוצאה שזמם – ברצותו לחזק את רוח הדור, להאיר את לבו ואת מחשבתו לקראת מלאכת הכיבוש העצומה שעמדה לפניו.

את הגעגועים האלה על אדם רב־קסמים זה אני מפיג לעתים מזומנות במקצת בקריאת ספריו. כל פעם שאני מקבל כרך נוסף של כתביו, היוצאים בעריכת ש. יבנאלי, – אני מעיין בו עיון חטוף – את הקריאה האמיתית אני דוחה לשעה, שאוכל להתרכז בדבריו אולי לשם עיצוב דמותו בהיקף מלא. ואולם גם קריאת דבר בודד, לפעמים אפילו רשימה חטופה (במידה שמושג זה של ‘כתיבה חטופה’ הולם אותו), אני נוכח, שוב, עד כמה היה עברי איתן – איש הביטוי הגדול, איש העיצוב הגדול.

יצר הפורטרטיסטן היה, כסופר, אולי המפותח בו ביותר. בזכרונות הוא רואה כחולשה מה שהוא תופס בכל דמות רק נקודה אחת. ואולם זה אולי גם כוחו. מספיק לקרוא את המאמר ‘בחבלי אדם’ (ולא במקרה קרא את ספר האישים שלו בשם המאמר, – שהוקדש לזכרו של אליעזר יפה, כי לא היה איש, שצמא לאדם, שהוקסם מאור אדם כמוהו) – כדי לעמוד עליו, כמעצב דמויות, כבעל יכולת של אמן ובעל זיקה גדולה למי שהבחין בו יפי־אדם, בליטת אדם, גם אם היה שונה ממנו ומפולג עמו בעיקרי דעות. מבחינה זו היה, בכל קנאתו ליסודי חייו – במדה מינימלית איש־המפלגה, כשם שלא היה בשום ויכוח איש הפולמוס הקטן, איש ההשגה הקטנה.

כשאתה קורא אותה המסה המצויינה על אליעזר יפה, אתה רואה שהזיקה לאדם, לקומת אדם, קדמה אצלו לכל זיקה אחרת. רואים, שהוא מאוהב ביפה לא רק בשל מעשיו הטובים בלבד כי אם – ואולם בעיקר – בשל חן האדם שבו. ביפה צד את לבי האדם ההרמוני, היהודי ההרמוני – העולם החדש שצמח מתוך קרקע יהודית ואנושית, שרק זיווּגן תצמיח את אלה, שהוכשרו לחיים, שבורכו מברכת החיים.

את לבו לקחו בעיקר החיים הגדולים, רבי השלמות האלה – חיים צומחים מתחתם כאילנות, היונקים מימי נעוריהם. מאותם השורשים ומתערים עמהם. לפיכך נזקק בהצלחה גם לאדם מוצק כאוסשקין. כבד־הסדן, שאת חייו האירו איתנוּת פנטסטית ביחד עם איזו עניוּת מלבבת – שמש אחת, שמעולם לא ידעה שקיעה מהי.

הוא אהב את הראשונים לצמיחה, את אלה העומדים בהתלהבותם כל ימיהם, אלה, שהם גדלים בזמן – שהזמן אינו מכלה את לחלוּחיתם; אבל זכר גם חסד המבשרים, שביצירתם ניצנצה נביטת הראשית. ודאי, שבעמדו כל ימיו במערכת המלחמה לערכי חיינו החדשים, לא היה סיפק בידו לעצב את דמותם של כל בני דורו (והוא הן היה קרוב לרבים); ורק בתקופת חייו האחרונה, בהציבו יד לקרובים שהלכו, השאיר לנו – בספרו ‘בחבלי אדם’ וברשימות בודדות – מערכת פּורטרטים, שבהם הגיע לא כשרונו הספרותי בלבד, כי אם גם כל העושר הנפשי, הנקיון הנפשי שבאישיותו המזהירה למקום ביטוּים.

 

מיחידי היחידים    🔗

א    🔗

האיש שנחטף על ידי המוות בלהט חייו, בלהט עבודתו, היה מיוחד לא רק בנדיבות נפשו הגדולה, בכושר פעולה, שאין דומה לו, כי אם גם בטבע נפשו, באופיו, בכל מיבנה־רוחו – היה נצר משורשי האומה, שינק ממעמקי מורשתה. ברל כצנלסון, שמותו הרעיש את לב הקרובים והרחוקים, היה מיחידי היחידים, שהקימה הציונות במלוא פריחתה, שהקים דור עולה ומתחזק לשליחות הגדולה, שהוטלה עליו. היה מאלה, שהם שמחים לקראת תפקידים כל שהם כבדים יותר, נועזים יותר. ואין זאת מליצה כל עיקר, אם אמרו עליו, שהיה מאלה, שאין להם תמורה. אנחנו מרגישים זה כבר את המחסור באנשים – מרגישים אותו בכל עמדה, שאין לערטל אותה בשעה גדולה זו. ארזים גודעו. והיער מתקלש והולך. והאיש שהלך פרש צילו על שטחים רבים ורחבי ידים. היה מן המעטים שנשארו לנו מן העדה הקטנה, שחותם ראשונות והעפלה טבוע על כל חייהם ופעלם.

כל כמה שהרבה לעשות, השאיר אחריו מפעלים גדולים, אשר ידו ורוחו תּיכנו אותם, היה זה המופלא שבאופיו – שהיה בעיני עצמו תמיד כמתחיל, כמניח יסודות ראשונים לבניין, שעתיד להיבנות. כטובי המחנה, שהעמידה תנועת־העבודה, לא היה אדריכל בלבד, כי אם מאלה שליבּנו לבנים, שעשו בחמר, שתבעו הגשמה מכסימלית – ותבעו קודם כל מעצמם. על כן הטיל על עצמו כל ימיו יותר ויותר. ואם כרע ונפל תחת משאו, היה גם זה סמל לרצונו, ולחדוות־העמל, אשר פיעמה אותו מראשית ימיו ועד יומו האחרון. הוא לא הפסיק, לא ידע מנוחה, וגם לא הוכשר לנוח. לדורנו וגם לדורות הבאים יהיה האיש, יהיו חייו סמל לא רק במה שעשה, כי אם בזה שלא ידע שובע במעשים. עם כל פסיעה שעלה במעלה ההר ראה את ההר גבוה יותר, ראה כי עליתוֹ טעונה עמל נוסף, העפלה נוספת. המחנה שמתוכו צמח לא הכיר בתפקידים קלים, וקוו נעלה זה היה יסוד נפשו של האיש שנלקח מאתנו – שהעדרו היה נחשב לאסון גדול גם בימים כתיקונם.

קסם האיש, לא רק בכושר ההתנדבות הגדולה, שציינה את עליית הדור שעמו נמנה, כי אם גם בתפיסתו הגדולה, בראייתו הגדולה, באותה בגרות ההבנה וההרגשה, שעשתה אותו דוגמא לציונות, שחרגה מכל מסגרת מפלגתית צרה. תפיסתו הציונית, שהיתה בעלת קווים אמיצים, בולטים, שלא הניחה מקום לשום טישטוש והבלעה, היתה אף על פי כן בראש וראשונה מלחמה לאדם וערכי־אדם. בזה המשיך את הקוו של א. ד. גורדון ואפילו של איש ריב כאחד־העם. ציונות, ארץ־ישראל, היו לו בית היוצר לעיצוב האדם השלם. קנאותו לציונות לא העלימה מעיניו את בעיות האדם החדש. הציונות באה להוסיף ולא לגרוע, להרחיב ולא לצמצם. הכיר בכוחה של קנאות להגשמה אבל קנאות קטנה תיעבה נפשו.

בכוח זה היה למחנהו מורה ומנהיג – מורה אולי יותר ממנהיג. בשנות חייו האחרונות ריכז את מיטב כוחותיו בפעולת לימוד וחינוך. גם במלחמתו הנואשה לאחדות המפלגה הסתייע באמצעי חינוך יותר מאשר באמצעי פולמוס. לפניו עמדו הבעיות של חינוך הדור, של חינוך הישוב כולו בכל ניגודיו, והאמן האמין, כי אין פתרון אלא בתרבות אדם גדולה. מעידה על כך תכנית ‘עם עובד’, שהיתה מסתעפת והולכת ועדיין לא הקיפה את כל מה שזממה רוחו להגשים ביסוד הוצאה זו. כאחד העם, כא.ד. גורדון, האמין אף הוא ש’תורה קדמה לבריאה', אלא שרוחו המודרנית יותר שינקה דרך צינורות חדשים, ידעה לבצר מגמה זו. ואמנם בזה גם נבדל מקודמיו, שקשה היה להבחין בשיטתו בין חומר לרוח, בין תורה למעשה. מצד זה באה לידי גילוי סגולה נוספת: יכולת להרכיב את היסודות עד כדי ביטול מה שחוצץ ביניהם. קוו כללי זה בולט מראשית פעולתו – רצון להעמיק וליישר כאחד. מעטים היו שידעו להסביר, ליישב סתירות כמוהו. בשעה זו, שכתביו טרם נאספו, אין אנחנו עלולים אלא לשער את כל עושר רוחו, את כל עוצם מחשבתו. גם בפרט זה ראה את פעולתו כהתחלה, כזריעה ראשונה. ראה את עצמו בכלל כמתחיל, שאת העיקר עוד שומה עליו להגשים. את כל מה שהעלה על הכתב גם בימי הבגרות הגדולה לא ראה כחומר לבניין. את עצם הבניין, בניין יצירתו הספרותית – דחה לזמן שיתפּנה, שיוּנח לו מטרדות השעה ודאגותיה. כל כמה שיקר לו צד זה שבפעולת חייו והוא גם לא יכול שלא להכיר בכוח כשרונו הספרותי – נתגלתה גם בזה הכרתו המוסרית העמוקה, שחובותיו כלפי אחרים קדמו לחובותיו כלפי עצמו. וודאי ירושתו הספרותית תהיה גדולה גם בלי השלמה, שעליה חלם. אבל לא נוכל למוֹד את כל שיעור גודלה אלא במשוער.

ב    🔗

הוא לא היה איש האשליות. ידע כל קושי שיש להתגבר עליו, והעיקר – כמה דלים אנחנו, כמה מעטים האנשים שיש להישען עליהם. אבל גם ההכרה המכאיבה ביותר, שלעומת תפקידי השעה הגדולים הכוחות מעטים עד לייאוש, לא הביאה אותו לידי ייאוש. בזה נבדל מהדור הקודם (וגם מטובי אותו הדור!), שהכרת הרפיון שבנו, הפגום שבנו לא הביא אותו לידי רפיון שיתוק, כי אם להיפך – עשתה אותו דרוך יותר, מאמין יותר, שמן המעט הזה יצמח הכוח הגדול. בזה נסתמן איש התקופה, שהאמין בכוחה של מהפכה לעקור, להקים עם מרבצוֹ. כזאת היתה הכּת הקטנה של אנשי החזון שבהם נאחז – שראו את הנס המתרחש, בעוד לא בא. רק בכוח הראייה הזאת יכלו לנחש את הגדולות גם בקטנות, הם הרגישו את הצמיחה – ידעו כי כל מה שצומח, ואם גם קטן ודל הוא, יש לו תקווה. נכון הוא מה ששמעונוביץ מציין בזכרונותיו, ש’אחת מתכונות היסוד שבו, הרי היא השאיפה להפוך את המופשט למוחש ואת ההלכה למעשה, להשתמש בידיעות לשם עשייה לשם הגשמה'. אבל עוד יותר נכון יהיה, אם נגיד, שהוא לא הבדיל בין מופשט למוחש. גם בזה נבדל לטובה מאנשי הרוח, שקמו לנו בתקופות שונות, שהרוח לא דיכאה בו את כוח העשייה – שהרוח היתה לו חלק אורגני מן המעשה. אולי היה זה הקסם העמוק ביותר באישיותו, שהנגלה בתורתו סוכך על הנסתר, הפרה את הנסתר, לא היתה המחיצה הקודמת בין הספר ובין החיים. הוא צמח על גבול שני עולמות. ידע אולי את המבוכה שבהתנגשות שני עולמות אלה לא פחות מדורם של ברדיצ’בסקי ופייארברג. אך מעצם נערותו נאבק לשניהם במידה שווה. לא וויתר על האחד לשם השני. הרואים מבחוץ מטעימים הנאתם, כי החלום על תיקון החברה על כורחו מאפיל על ההכרה הציונית, מחליש את הדריכות הלאומית. אולי נכון הדבר לגבי האנשים שההכרה החדשה נבנית מחורבן נפשם, ממפולת קודשיהם הקודמים. אנשים כב. כצנלסון, שעליהם עבר המשבר כמעט בעודם ילדים, בגרו קודם זמנם, עצרו כוח לחזק, להקים עולם, שההרמוניה שלו נתעמקה על ידי שינקה משני עולמות יחד. האם לא זה הכוח המצמיח חיים חדשים, כשרוח מהפכנית בריאה מזדווגת למסורת עם בריאה? כל המציאות החדשה בחיינו הוכיחה, כי כוח ההפראה האמיתי צפון רק בהתלכד הרצונות המתנגדים (המדומים, וגם – האמיתיים) לרוח לוחמת ובונה יחד.

אחדות מפליאה מציינת את החיים הפוריים האלה, שצמחו מן הבית היהודי הטוב מנחלת אבות מבורכת. ככולנו, נאבק מלכתחילה למעמד במדינה שנולד בה. נאבק להשכלה, היה אקסטרן, ידע בלי ספק את השיממון שבחיים ובמאמצים האלה חלם לכאורה על מציאות קטנה – לזכּות בתעודה של ‘מורה בית’. הפך בספרי לימוד משעממים. אבל מאחורי מציאות עלובה זו רמזה לו בלי חשך מציאות אחרת, קראו לו חיים גדולים. וודאי היו ימים שפּסח על שתי הסעיפים. אבל כשהכריע, הכריע לצד אחד, ולא שב עוד אחור. צירף את ההכרה החדשה לחלום הילדות. יצא שלם יותר, מחוזק יותר מן המערכה. אותו רגע אחרון, שהצליח לעלות בסולם באוניה באודיסה בטרם הפליגה לארץ־ישראל – כפי שמספר ד. זכאי בן לויתו באוניה זה – היה הרגע האחרון, שנשם את אוויר המציאות הישנה שנעקר מתוכה לעולם.

זיווּג זה של אינטלקט גדול, של כוח מנתח ונוקב עד השיתין, יחד עם חוש תמים, אמונה תמימה, שאינה יודעת נידנודים והיסוסים, היה הכוח שבו עשה נפשות. מי שחונן לראות ולהאמין בכוח שווה יעמוד איתן בפני כל רוח מצוייה ושאינה מצוייה. זה העושר שהביא מבפנים מבית אבא ומגנזי חוץ, שמר עליו ברגעים קשים מהתמוטטות. ברנר, שראה אותו בראשית צעדיו, הכיר בו את השלימות המופלאה של אדם ויהודי, שאין ניגוד ביניהם. ‘איש יהודי’ זה, כפי שקרא לו ברנר בדברו עליו עם עגנון, היה מקור התפעלותו. היה זה האדם, שבא להציל את עצמו על ידי שהציל אחרים. בזה דמה לברנר עצמו. אולי בזה היה סוד הידידות, משיכת הגומלין שביניהם.

אכן, הכוח המופלא שבו היה הצימאון לפעולה, ליצירה ללא גבול וללא מעצור. יפה הגדיר עגנון את עצם תכונתו באומרו: ‘מכלל דבריו למדתי שלא המשעבד משעבד, אלא המשתעבד משתעבד. כל מה שאדם מכניס את צווארו בענף השיעבוד כך משעבדין אותו’. לא היה איש ששמח כמוהו ל’שיעבוד' זה. הכל היה חשוב בעיניו במידה אחת ולא עג לעצמו מעולם עוגה מצומצמת. מעטים היו כמוהו שהכירו את השפעת הגומלין, את סוד השתי וערב של חוטים שוני צבע בריקמה אחת. על כן שלח את ידו בכל מלאכה. ויש שעבר מתפקיד לתפקיד בהכירו, כי הניח כבר יסודות ראשונים, והמלאכה תיעשה מעתה בידי אחרים. כשם ששמח לפעול, שמח גם להפעיל – ידע להפעיל. אכן, עינו הפקוחה היתה שומה גם על מה שהניח אחריו. ידע במגע עובר, במבט נוקב להוכיח, להתרות, להקדים תיקון לתקלה. כל ימיו היה בבחינת ‘צייד אנשים’ – תר כוחות חדשים לתפקידים חדשים. מה שעשה לחיזוק ההסתדרות, לאיחוד הכוחות היא פרשה גדולה בחיי כצנלסון. ברם פעולתו החינוכית והשפעתו התרבותית היו רחבות יותר, מקיפות יותר – התפשטו מעבר לכל מחנה פוליטי מסויים. ואולי דווקא בזה היה משום חיזוק מחנהו, שלא העלים עינו ממה שמחוץ לתחומיה. עם כל מה שקינא תמיד למפלגתו, לא היה איש שחש כמוהו לצימצום מפלגתי, לקטנות מפלגתית. גם את העיתון ‘דבר’ שיסד ראה לא כמכשיר מפלגתי, כי אם קודם כל כמוסד חינוכי, כתריס בפני ירידה תרבותית במחנה. ‘לא פחות מאשר העיתון צריך לעמוד על משמר ענייני הפועל כלפי אויביו, כלפי הכוחות השליליים’ – הגדיר את תפקיד העיתון – ‘הוא צריך להגביר את המחנה מבפנים, לגבש, ללכד, להצמיד, לטפח יחסים תרבותיים, להעמיק את ההכרה, להרחיב את האופקים, לזרוע השכלה’. ואמנם כוח המשיכה של ‘דבר’ היה בראש וראשונה כוח התרבות, ולא לחינם התרכזו בו מראשית היווסדו מיטב כוחותינו הספרותיים. חפצו היה, שהעיתון יהיה למופת בצורתו, בלשונו, בכל איכותו הספרותית. בזה הזים שוב את המתנבאים, שרדיקליות חברתית עתידה לפגום בערכי הרוח של האומה.

ג    🔗

כאיש המעשים לא נשא על לשונו את כל חזון לבו. זה היה בנוסח דורו – לצמצם מבחוץ. לכאורה, נתלהב לצרכי השעה, ולא בז גם להישגים קטנים, אך בכל הגיגיו היה איש הציונות הגדולה. ו’ציונות גדולה' אינה הכרזה פוליטית על תכנית גדולה, כי אם ציונות רבת תוכן, רבת אור, רבת משמעות, ציונות כזו היא תוצאה של נפש עשירה. ציונות גדולה מקפלת תחתיה יותר, תובעת יותר. פירושה: עליית הגניוס של האומה. לציונות כזו הרוח מתגברת, העם מתגבר. אכן, ברל כצנלסון, שהקדים להתגבר, שהכיר את שליחות הדור, בעודנו רך לימים, לא קפא גם על בגרות זו. אלה שהכירו אותו מלפני עשרות שנים הרגישו בכל פרק חיים חדש, בכל מפעל חדש שנתן עליו את נפשו, שצמיחתו כאדם אינה פוסקת. אולי היה זה המלבב ביותר באישיותו, שעם כל פגישה חדשה הרגשנו, שעמקה צלילותו, עמקה זיקתו לכל אלה, שראה בהם מבשרים ובני לוויה במאבק לחיינו החדשים. לכולם שמר אהבה והודייה. גם סגולות נפשו שהיו טבועות וקבועות בו משכבר הימים כאילו הלכו ונתחדשו בו, וטבעי היה שעם גידול האדם הלכו וגדלו גם כשרונותיו. את מיטב מסותיו – במיוחד הפורטרטים של אישים הקרובים לו, שבהם גילה כוח חדירה ואמנות העיצוב – כתב בשנים האחרונות. כל כך נתבגר להבין, לאהוב, שכמה מן הדמויות שקויות חן והסתכלות, שירה וחנינת רעים, המעידים על רוחו שהבשילה, שדבקה באור, שהתרוננה כולה משפע אחרים ומשפע עצמה כאחת.

כשבולת מלאה, כבדת תנובה, נקטף האיש. הלך בעוד לא מלאו ימיו, לא שלמו מעשיו. אכן, נתיב חייו המופלא יאיר ימים רבים, וישלים מה שהפסיק באמצע המוות האכזרי.

 

המורה והידיד    🔗

א    🔗

החרדה שחרדנו לו מאז ידענו, כי גופו לקה, הלכה ופגעה בראותנו, עד כמה עלתה וחזקה רוחו – עד כמה ידע הוא להתגבר כל פעם כשנתערערה בריאותו. אכן לא היתה זאת חרדת שווא, ואשר יגורנו ימים רבים, בא עתה. בימים שחייו יקרו לנו שבעתיים, פתאום נפל, נלקח מעלינו זה, שבו ניצנצה דמות היהודי החדש, דיוקן מעוטר אור עולם נולד, והוא כולו נטוע באדמת דורות דשנה – האיש שהיתה לו סַמכות מוסרית מלאה, ולא בחוג אנשי בריתו בלבד. וודאי שהיו לו גם מתנגדים מרים. כמו ביחס לכל אישיות רבת־כוח ורבת־השפעה, חששו להשפעה זו, חפצו למעט את קסמיה, אבל דווקא מתנגדים מרים אלה הכּירו בכּוחו, הכירו בסגולות רוחו המופלאות, ומתוך מאבק כבד עמו – העריצוהו. ידעו, כי יריב כזה שקול כנגד מחנה של אנשי ברית!

קשה לציין את העיקר בכוח חשיבותו הרב. זהו תמיד סודה של אישיות גדולה. היה זה קסם המנהיג שאין להגדירו בתארים, וחומרת המורה, שאינו נוהג־קלות בדברים. איש הרוך והרחמים, והתובע שאין להישמט מעינו הנוקבת. ואולי היה זה בעיקר שוב הרגש, שעליו יש לסמוך, שאין שיכחה ואין היסח דעת לפניו. הלב העֵר הזה השפיע בטחון על המחנה, והוא אשר לא נתן לבטוח יותר מדי. אכן טוב היה להיות במחיצתו. מי שלא עשה עמו, לא הכיר אותו אלא למחצה. היה בו משמחת הפעולה של ביאליק. כמוהו ידע לשמוח על הישגי אחרים, כעל הישגי עצמו.

האסון הוא לרבים מאתנו גם אסון אישי, אבדה אישית. מי כמוהו ידע לאַחד עם הדאגה לכלל את המסירות לפרט! ואמנם – המסירות עד הסוף היתה יסוד תכונתו הברוכה. הוא לא אהב למחצה, כשם שלא עשה למחצה.

*

לא היה זה יופי בולט כלפי חוץ, – יופי דיקורטיבי; אף כי הראש היה יפה להפליא ומלאות אור עליז ומעודד היו העינים השוחקות, המפיקות בינה והשתתפות. אבל היה זה בעיקר הוד הרוח, מה שהיה כולו התגלמות יהודי גדול, רפריזנטאטיבי, יהודי מודרני וקדמון כאחד. וברגעים שעלה, היתה זאת תופעה לוקחת לב ונפש. בצלמו ראינו גם לוחמי מלחמתה של תורה. היה בזינוק רוחו מן העוז המרוכז, הכוח המוּכּר, כוח שינק מן הדם ומן המוח במידה שווה.

ב    🔗

בכל זה שיווה לנגדנו דיוקן יהודי בעל פורמט גדול, שנשמעים לו יותר משנשמעים למי שהוכתר בגינוני מנהיגות. על כל חזוּתוֹ והליכותיו הוטבע חותם של תלמיד חכם יושב באהלה של תורה, העולה כארי מסוּבכו בשעה של סכנה, כדי לעשות את שליחותו – לעמוד בפרץ ולהזהיר, להורות דעה. יותר ויותר הובלט בו בהגיעו לשיא בגרותו דיוקנו של המורה; ואולם הוא לא היה טיפוס של בעל־הלכה, של רב יושב בקתדרה. בכל שלהבת מחשבתו ופעולתו היה איש החזית, לוחם להגשמה. ואינו סומך לעולם בקלות כבחמורות על כתפי האחרים, שהציונות היתה לו מושג רחב יותר, וגם יהודי יותר, משהיה להם. הוא היה מן המעטים והיחידים, שבינינו ובינו לא הפסיקה מחיצה זה של התנכּרות, של ציונות מצומצמת בתחומיה של ‘תכנית’, בו ראינו אחד המעטים, שהדגים את מה ששאלנו: אופי יהודי, השגה יהודית – מי שהציונות היתה לו פריחת הלב היהודי, העצמיות היהודית. ועל כן יקר לנו משום שהציונות היתה לו התחדשות מצמיחה, ולא הפיכה ריטורית.

ג    🔗

מה שינק מן השירה העברית המודרנית, שבא מביאליק ומפייארברג, מפּרץ ומברדיצ’בסקי והיה לבסוף מגידולי ‘המעורר’ ואותה שעה היה גם מחניכי טולסטוי ושסטוב, קורולנקו ומיכאילובסקי, הטביע על תפיסתו חותם של נפשיות וישרות, הישיר הרבה מן הקליפות הבעל ביתיות שבציונות, אבל נגינת היהדות האינטימית, צער הדורות, פעמה בדמו ובכל מערכת מחשבתו. הטרגיות הישראלית התמזגה בו עם ההכּרה, שטרגיות זו גם העשירה את הגניוס היהודי, ושהיא המפעמת ביצירת ישראל שבכל הדורות. זה לא נשר גם עם קליטת רוח המהפכה. על עושר זה לא וויתר, הכיר שזהו הכוח השמוּר במעמקי האומה והוויתור עליו פירושו: דילדול הנפש, הפסקת השפע. על כן היה חלומו על גאולת ישראל מעוטר אור פנימי יותר, מורכב יותר. ציונותו, שהיתה ביסודה סלעית, אלמנטרית, היתה מלווה גם מילודיה פייארברגית. היתה פייטנית. וצוהר בה למרחקי עולם גדולים. בזה היה קרוב לנו, שזיקתו אל השירה, כל כמה שלא פיטר אותה מחובות, היתה נקיה מהשגות קטנות, בדומה לתביעותיה של הציונות הרשמית. המושג ציונות היה אצלו מקיף יותר, חיוני יותר. זה היה הנר הדלוק, שאורו נופל מסוף העולם עד סופו.

ציונות עשירה זו היא שלבבה אותנו באישיותו, במשנתו. זאת היתה ציונות עשירה של נפש עשירה. מבחינה זו הגדרתיה כבלתי רשמית שעיקריה היו מכוּונים בעיקר לטיפוח אנשים למחנה, להרמת האדם.

היו לנו כמה מנהיגים מסורים בהחלט לציונות, אבל מרוב מסירות לה דילדלו אותה מאוד. זה היווה את התהום שבינינו ובינם – כל כמה שהודינו בעוז רצונם ובמסירותם המוחלטת. בכצנלסון הודגמה ציונות יוצרת – זו ששורשיה יונקים לחלוחית אדמה וצמרתם רוחצת בשמש.

ד    🔗

דמותו המלבבת כאדם, כריע, כאיש שיחה שאין דומה לו, תחיה בלב בני דורו כל ימיהם. בחוכמת ליבו, באור פניו, בנפשיותו השופעת היה חזיון מרנין, נושא נדיבות. איש לא ידע כמוהו לזקק את רעיונו, להביאו לידי צלילות עליונה, בהרצותו אותו לפני אדם קרוב, ומעטים ידעו גם לקבל כמוהו, להקשיב, לספוג. הוא לימד ולמד כאחד. הוא נוצר לריעות, להרוות את הלב, להרבות שמחה בעולם.

זה הכישרון לידידות גדולה – היה אולי קוו־הפלאים, נקודת השמש בתכונתו. זאת לא היתה ידידות אימפרסיוניסטית, התקרבות לרגע והתרחקות לשנים. האנשים שאהב או הכשרונות שהעריץ – עליהם הגן בכל כוחו, בכל חריפות שכלו. לא די שעשה מה שיכול לרווחתם החומרית, הוא חיזק בחמימות לבו, במבט עינו הנכון – הוא ידע לטפּח ידידות, כגנן עֵר, שאינו מסיח דעתו לעולם מערוגתו.

הוא היה בעל טעם ספרוּתי מעוּדן, ולא קל היה להניח את דעתו. ברם, גם כי שגה בהערכתו, נבעו השגותיו מתוך זיקה עמוקה של השירה, שידע את ערכה וראה בה צורך ראשון וגורם ראשון גם בחינוך ציוני. התלהבותו לכשרונות, שבהם האמין, לא היתה הערצה של הרגל שאינה מבחינה בין הישג לכישלון. אבל על כישלון הקרוב לו דיבר בכאב כעל כישלון עצמו. זה היה ענין המסור לליבו, הנוגע אל ליבו.

ה    🔗

זיקה זו של ידיד ושל אדם רב־הבחנה עשתה אותו לעורך מובהק, ואף שב’עם עובד' גם יש וטעה – בעיקר מפני שתפס בבת אחת שטחים רבים ושונים, וגם משום שהביא בחשבון את רעבי התרבות, שאין עדיין להעלות על שולחנם רק מזון מרוכז ביותר – יבחין מי שיבדוק את הספרים מבחינת הנקיון שבסיגנון ובצורה, יד עורך קפדנית, וידע כמה כוחות משוקעים בהם.

בעודנו עורך את ‘דבר’ ראיתיו בעבודתו, וידעתי במה עלתה לו עריכת כל מאמר, וכמה לא חס על כוחו, גם על כבוֹדו, כשנתן את דעתו להשיג מאת אחד מעוזריו מה שהיה דרוש לעיתון ושסופר זה הוכשר לנושא יותר מאחרים. זוכר אני את שמחתו ששמח במוצאוֹ אותי ערב אחד בירושלים, לאחר שחיפש אותי בכל מקום שהייתי מזדמן שם, כדי להזמין אצלי מאמר ליובל העשרים של ‘המעורר’. הייתי עסוק אז בהכנת חוברת ‘השלח’ שהייתי שותף לעריכתו. אבל הוא ידע להושיב אותי ליום שלם ולהוציא מתחת ידי את המאמר לגליון שהיה צריך להופיע למחרתו!

לא עת עתה להפליג בזכרונות בעוד הכּאב חדש ובעוד הדמעות מעיבות את העין. אבל לא אוכל שלא להביע גם את הכאב האישי, את מה שאבד לי באין פניו הולכים עוד עמי.

הכרתי את האיש ימים רבים, וכל פגישה עמו היתה בלי הפרזה מאורע בחיי, – כל כך ידע להחיות מחשבה, לדלות אותה מקרבנו – להפרותה, להרנינה. אכן, בשנים האחרונות היה לי מישען לב גדול; ובשיתופו ועצתו הנאמנה תוכנה תבנית הבניין לפועל חיי. הוא נכנס בעבי הפרטים, והעיכוב בהוצאת הספרים הראשונים שבא בגלל מחלת עיני, היה לו קשה אולי לא פחות משהיה לי.

התבוננתי מקרוב ומרחוק במאבק הנורא שנאבק בימיו האחרונים, כדי להציל מה שהיה יקר לו מחייו, ונפשי מלאה חרדה. באחד ממכתבי אליו בענייני ההוצאה כתבתי לו גם דברי השתתפות מעטים. הוא שמח על דברי העידוד, ואת מכתבו סיים: ‘הקיץ הזה הרס לי הרבה’.

הקיץ המר הזה, שהרס לכולנו כל כך הרבה!

 

המחנך    🔗

האיש, שהיישוב, במיטב אנשיו, ליווהו אתמול מחריש בכאבו אל חוף הכנרת, אדמת אביביו הגדולים, שאותה בחר לו למקום מנוחתו הנצחית – היה כאדם, כמנהיג, כסופר בעל שיעור קומה ושיעור חיוּת כאלה, שכל כמה שהיכרנוהו בחייו, נדמה לנו, שרק עכשיו, נדהמים ממותו, אנו מתחילים להשיג, מה שהיה לנו. את שיעור מידתם של האילנות הגדולים באמת איננו מכירים אלא בנפלם. מה שעומד עדיין בצמיחתו אינו נמדד אלא במשוער.

לפי הצורך באנשים גדולי רצון, גדולי לב וגדולי מוח, שיש לנו בתקופת אימים זו, לא היו מספיקים לנו עשרות כמוהו – עכשיו, שהיה אחד המעטים־המעטים, ובכמה מסגולות רוחו, – יחיד ומיוחד, אבל כולנו, הקרובים ואפילו הרחוקים, מהוממים וכואבים ביותר מלהעריך את האבדה. רק הכרת האסון היא המשותפת לכולנו. ואולם את הר־היגונים הכבד, שכרע־נפל תחתיו, – מי ראהו?

*

מעט־מאוד אנו מטפלים באישים מסוגו בחייהם. מעט־מאוד אנו עוקבים אחריהם, חיים עמהם, כואבים עמהם. מה רב ההפסד שאנו מפסידים בעברנו על פניהם, בלי לשהות עליהם, בלי להכיר בהם. שירה זו שצמחה מנבכי חיינו החדשים, – חיים שלהטו בהדר, ואנחנו רק אפס קציהם ראינו!

הכצנלסונים, כל כמה שאין לדבּר עליהם בלשון רבים, הם סמלי התקופה, שליחיה – הראשונים שהכירו עד הסוף, שידעו מה שר־האומה דורש מהם, שלא שקטו מעולם על מה שהושג – שלהט רצונם מילא מה שהחסירו רבבות חוויות בטלות, בלתי פוריות, בלתי קיימות. כלום לא היה האיש משורר – גם לוּלא חונן במתת מחשבה ובמתת ביטוי שאינן מצויות? כלום לא היה מן המחנכים הגדולים שקמו לנו בכל הזמנים, גם לוּלא כתב את המסות, שהן מן הנפלאות ביותר בספרותנו? מחשבתו הגדולה לא היה פרי דיאלקטיקה, פרי חריפות בלבד, – היא נתלשה מסלעי הוויתנו הקדומה, מן הימים שלפני ההצטמקות וההתכמשות – ואנחנו כל כך מעט שהינו במחיצתם הברוכה!

מתוך אי־הבנה מרה זו בינינו ובינם, הזנחנו את ריקמת החיים בכאב התהוותם, המעטנו להכיר, המעטנו לתפוס כמה דברים בזמנם, שהם הקדימו להכירם, שהם נאחזו בהם, ואנחנו לא החשנו להם את העזרה בעוד מועד.

*

הוא היה מנהיג־חבר. כל כמה שנתן דעתו על הרבים ונתכוון לתקנת הרבים, דרש ליחיד, לידיד, לקרוב, ועל פיו, לא על פי הרבים, הסיק את מסקנותיו להלכה וגם למעשה. זה הגדיל את דרישותיו – מעצמו וגם מאחרים. הוא לא הקהיל מעולם קהילות שהמוניהן מכריעים למטה. תמיד היה לנגד עיניו המיעוט העולה, ההוגה, הנבון באמת, התרבותי באמת. ואולי כך ראה את המחנה כולו – כמיטב בני העלייה השנייה, שעימם ומתוכם צמח. ואולי זה היה הקוו הטרגי שבו, שלא הוכשר לראות את ספיחי השכבות, שהלכו והנמיכו מבחינת הרמה הרוחנית, עם כל מה שמבחינות אחרות הלכו וחזקו, הלכו והבריאו.

זה היה חינוֹ המיוחד ואצילותו הנפשית הגדולה, שהיה נאמן עם דורו, עם אלה שהלך עמהם בראשית חייו – שעליהם בנה ובהם בטח. זאת היתה הנעימה הלירית העמוקה, שעלתה מתוך נאומיו האחרונים. חסד נעורים עלה מתוכה ותוכחה ואמונה אחרונה, שאלה (גם אם ביריבים הם) לא יכזיבו, לא יערערו את היפה ביותר שהקימו מתוך אהבה אחת, מתוך אמונה אחת שפיעמה את אביביהם העגומים והנפלאים. אם ליבו בכה לבקיעים שניגלו, היה זה בכי האכזבה מאותם היחידים, שהיו חלק מנפשו יותר משהיו חלק ממחנהו, ועד הרגע האחרון האמין, כי הגדולות המשותפות, ולא הקטנות המפרידות יכריעו.

*

אף על פי שעמד בראש מפלגה גדולה, שבגללה חי, שעליה, על כבודה ושלימותה נתן את חייו (עכשיו הרי ניתן להגיד בלי חשש של מליצה והפרזה!) – לא היה איש־מפלגה במובנו המצומצם של מושג זה. המפלגה לא היתה לו העולם. ואם היתה, היתה רק במובן זה, שאת העולם, את רוחב העולם, שאף להכניס לתוכה. במפלגה לא ראה מעולם תוכן פוליטי בלבד, כי אם בית־קיבוּל לערכי העולם, לערכי האדם. המפלגה היתה לו בראש וראשונה אמצעי כביר לחינוך, לגידול אנושי. הפך את המפלגה מ’בירזה' רועשת של דיסקוסיות לעדה לומדת, לבית־אולפנא. חלקה מצמיחה הכרה ודעת. לכך שאף לעשותה מראשית ימי פעולתו כמנהיג, ובימיו האחרונים ראה את עצמו מיועד כמעט כולו לשליחות חינוכית זו.

בתפיסת־עולמו היתה הקנאות קוו שבחיוב. הוא לא האמין באנשים עושים בלי להט שבלב, גם בלי איזו קיצוניות שרק היא מגדלת ערכין ומפרה רעיונות־חיים. אבל היה יותר מדי איש הרוח ואיש התרבות כדי שלא להבדיל בין קנאות של חרדה לצמיחת הרעיון ובין קנאות מנמיכה ומצמצמת. ואם נתפס לקנאה שבמפלגה, לא היתה זאת אלא קנאה לאיכות אישיה, לתוכנה, לביצורה הרוחני. מבחינה זו המשיך את המסורת של אחד־העם, של ביאליק, הגשים הרבה ממה שתבע א.ד. גורדון: שאף לעקור השגות נמוכות על־ידי חיזוק התרבות באנשי המחנה.

כמעט בכל שיחותינו חזר לבעייה חינוכית זו. את כל ירידה ורפיון במפלגה ראה קודם כל כתוצאה של קלישות ההשגה, של מיעוט תרבות ודילדול רוחני. כך נצטרף אל שלשלת המחנכים העברים שבכל הדורות במה שעשה, ועוד יותר – במה שחפץ לעשות. האמין, כמוהם, שרמת התרבות היא תנאי קודם לרמת האדם. האמין שרק השגה גדולה ולא עיוורון קנאי עושה את אי־המפלגה הנאמן – זה שיש לבטוח בו, לבנות עמו.

*

איש הצמיחה היה ולא היה דבר זר לרוחו כדוקטרינה ערוכה ושגורה כ’תורה בנרתיק'.

ועם זה – היה עז־רעיון, עז־נפש, מוצק ועשוּי לבלי תנודה. כל כמה שהיה בו הרבה מן העדינות ושלא שכח לעולם חסד אנשים, שנתנו מה לנפשו בזמן מן הזמנים – לא מחל על דברים שראה בהם הרס העיקרים, שעליהם אנו בונים את עתידותינו. לא אהב את המתנודדים. גדולת אדם לא ראה אלא ברגש העשוּי לבלי חת, ללא תנאי, בעקשנות ובאמונה הממלאות את הנפש עד כדי שכרון והתרוננות לקראת הסכנה.

כסופר, כנואם, היה איש החוצב בסלע. לא לחינם העריץ את טשרניחובסקי כל כך. היסוד הפלאַסטי שבשירה סימל לו את כוח השלטון שבחומר, ומשוש פעולתו היה להטביע צורה בגולם, להניע את גושי החומר הקפואים.

גם בסיגנון עצמו יש והגיע לגבורות, שבעלי המקצוע לא הגיעו אליהן. ערכוֹ כסופר היא פרשה מיוחדת, ופרשה לא קטנה בחייו. זה הניב המחוטב, שיצא מתחת ידו, היה אף הוא פרי מאבק ופרי ידיעה והבנה ומאמצים לאין שיעור. גם כאן לא הקל על עצמו. לא הסתפק בנשורת לשונית, כי אם הרעיד את האילן במאמצי־אמן, עד שנענה לו בפרי ישווה לו.

לכשיאָסף כל המפוזר מפרי עטו, נגלה לא רק אוֹסם מלא מחשבה, כי אם גם פורטרטיסטן מובהק, עט נוקב מעמקים.

את יקר האדם ואת שאר רוחו נמסור באהבה אשר נטע בלבנו, במלוא אורם, לדורות הבאים!

 

כצנלסון הסופר    🔗

מי שעקב אחר מהלך חייו וצמיחתו של ברל כצנלסון, לא יכול שלא ליתן את דעתו על גורלו המיוחד כסופר שאין מלאכתו בכך – כ’לא סופר', שהספרות היתה עם זה ראש הגיגיו; כסופר ארעי, שהנחיל יותר מסופר לשמו, ושבמיטב דבריו הגיע לדרגה של סופר מובהק, שסיגנונו ומחשבתו מוצקים ומנוגנים. המעריך גם לא יכול שלא לציין את זיקתו של האיש לספרות, שמצד אחד לא היתה לו כל חייו אלא אמצעי למשהו נעלה מהספרות, ושעם זה לא די שלא נהג בה, מנהג אמצעי, כי אם העריך כל הישג שלו ושל אחרים, גם כתכלית בפני עצמה, כבניין וכחומר לבניין כאחד – כנכסי רוח, שתופסים קדושה לעצמם, ושום כוונה, ותהי לו היקרה ביותר – לא היה בה בלבד כדי לצרפם לערכי האומה. אין המכוון בזה לקבוע, שלא טעה בהערכה – שלא הפליג לפעמים בערכם של דברים, שהיו קרובים לו בתוכן או בנושא. ידוע, כמה הוקיר כל מה שנתן ביטוי ונתן צורה לעלייה השנייה. בראותו בה, כרבים מאותנו, את המגע המכריע בגורל הציונות. בנידון זה היה משוחד מדעת ושלא מדעת. ושומה עלינו לציין זאת, עם כל מה שהיה רחוק מאוד מן המבקרים, ‘הציוניים’ הטיפוסיים, שאינם מבחינים בין שירה ללא־שירה במקום שהמגמה בולטת וכשרה בתכלית מצד זה. לא נתפלא, אם היה להוט ביותר אחרי יצירה עברית, שצמחה מתוך קרקע ארץ־ישראל ושהיה קנאי לכל מה שהוא פרי חיינו החדשים. לא בלי יסוד חשב, שאין מחזק את עצם הרעיון, מאשר את אמתו, כיצירה שהיא בחינת אור חוזר של אותו רעיון, תוצאה בלתי אמצעית שלו – כמשורר שניתן לו בחסד הדור, בשיתופו המרנין והמקיים. היצירה היונקת מן הרעיון, היתה לו זרע הפראה ולא פחות מזה היבוּל, המעיד על כושר הזריעה, על כושר הקרקע שמתוכה צמח. ביצירה ביקש ראייה, הוכחה שלא טעינו.

וכמה נצטער, שיבול זה איחר לבוא, או – מה שגרוע מזה: פרי שאינו הולם את טורח הנטיעה והטיפוח. כמה פעמים, בשיחותינו, הביע את צערו, שארץ־ישראל לא הקימה עדיין משוררי־ילדים משלה – שהילדות העשירה, הפעילה כל כך במולדת לא באה עדיין לידי ביטוי מלא על ידי משוררים, שצמחו מתוכה. עצם זיקתו לספרות ילדים, שעקב אחריה בחרדה, מראה עד כמה החשיב את היצירה הספרותית כגורם חינוכי גדול, שאין לו תחליפין.

קנאות זו שקינא לדורו וליוצאי ירכוֹ ודאי שקילקלה לפעמים את השורה. מי שבהול על השמן, לפי שיש למהר ולהדליק את המשואות, לא תמיד עשוי להבחין בין הצלול ובין העכור שבדלק. אבל מי שיודע עד כמה דיקדק (בהיותו עורך ‘דבר’) דווקא עם הקרובים – עד כמה הוא, לא־מבקר, פסל לחלוטין שירה בלי זיקוק חומר, בלי איכות גמורה, גם אם היתה, לפי תוכנה, כולה חלוצית, קיבוצית, לא יבוא בדין עמו, אם גם נכשל לא מעט בחיפושיו. בצמאוֹ לאדם השלם, שיהיה פרי טיפוחיו של הרעיון, צמא ליוצר־אמת, שיניקתו מבן הדור החדש, משותף עמו.

צמאונו לא היה צמאון ל’גילוי כשרונות', כפי שסבורים מתנגדיו, כי אם פרי אכזבה מהדור שלא בגר לאיכותה של יצירת הדור וששום תחליפין לא היו עשויים להניח את דעתו.

עם כל מה שזיקה אמיתית לא היתה לו אלא לאנשי ברית – לאלה שעמם הלך ועמם עמל, ומבחינה ידועה היה לכל מה שכתב (כלכתיבת מיטב בני דורו בכלל, שיצרו לשם מעשה ומתוכו) – היה בתוך תוכו אדם, שלא לן בלא חבלי יצירה – שהיצירה היתה צורך חייו ואולי – תכלית כל תכלית.

 

שרטוטים ופגישות    🔗

בחן אישיותו היה עיקר כוחו; ואף שמעולם לא חפץ להשפיע אלא בדעותיו, – אין ספק, שהחיבה האישית שעורר לעצמו, עשתה לו נפשות לא פחות מעוצם מחשבתו, מעוצם ביטויו. בלי חן אישי זה אין מנהיג פועל, מלכּד לבבות, עושה את הרעיון לכוח חיים.

בזה נבדל מאחרים, שהמורה קדם בו למנהיג. עצם חתירתו היה להורות, להחדיר, להבהיר את מחשבת חייו ולא להדליק, להלהיב – לא להלהיב בלבד.

אכן בעמדוֹ על הבמה, חצב כל מלה מלבבו וממוחו. פעם שמעתיו נואם על ליליינבלום, ואף שלא הצליח, היה נפלא בהתרכזותו, במלוא האחריות לכל מלה שהוציא מפיו.

הוא לא היה טריבון. מי שמלהיב – ומתלהב בעצמו – מקרבת המונים. קסמוֹ היה במגע עם היחיד. אולי היה עיקר השפעתו לא בעמדוֹ על הבמה, בהיות פניו מכוּונים אל הרבים, (ובזה דמה הרבה לא. ד. גורדון), כי אם בשיחה אינטימית עם אדם קרוב לו – שבנוכחותו בדק את עצמו, בדק את מחשבתו.

*

הוא היה חבר למופת. בשיחות עמו שמעתי דעות נלהבות על אנשים, שהיו אותה שעה בין המרים שבמתנגדיו. ואף שתקופת הפולמוס שבין ‘אחדות העבודה’ ובין ‘הפועל הצעיר’ השאירה אחריה בו משהו לא־אובּייקטיבי, – הנה לאנשים שהאמין בהם, שלקח בזמן מן הזמנים תורה מפיהם, שמר זיקה של כבוד ואפילו של הערצה. לא רק ביחס לא. ד. גורדון מוֹרוֹ ורבּוֹ, כי אם גם ליוסף אהרונוביץ. כמה פעמים נגע בשיחותיו עמי, בשאלת יסוד ירחון של הסתדרות – ירחון גדול, שעריכתו תימסר לאהרונוביץ. היה ברור, שביוסף אהרונוביץ ראה אותו כוח מוסרי, שיעשה את האורגן לגורם חינוכי גדול. אולי גם חפץ שיוּתן לו לשוב באמצעות של במה ספרותית גדולה לפעול, להשפיע, לאחר שנצטדד והלך בסוף ימיו.

כל כוח נאמן, מאיזה מחנה שהוא, היה איש בריתו, ולא היה חפץ שילך לבטלה. ידועה זיקתו החיובית לאוסישקין. זה הכוח האלמנטרי הגדול שכוח משיכתו היה בזה, שצימצם את חייו בנקודה אחת. לא היו אנשים רחוקים מלבבוֹ מאלה המרחפים על שטחים רחבים מאור לאור. יקרים ונאמנים עליו לא היה אלא הדבקים לסלעים.

*

זיקתו לסופרים היתה עמוקה ומתמדת. עמהם היה ממתיק סוד, ממתיק שיחה. תמיד היה הרושם, שמהם חפץ ללמוד, לברר וללבּן – להתחזק בקרבתם. הוא היה בעצמו סופר מובהק, ואף על פי כן, היה משוש שיחתו לשמוע דעה, אפילו מנוגדת לו, על פעוּלת עצמו. שום דבר לא הפחיד אותו כשטחיות המונית, כמיעוט־תרבות, מיעוט דעת במחנה הפועלים. את כל מקור הערבוביה והפירוד ראה באי־הבנה, במיעוט־מחשבה. נתעורר בו התלמיד־החכם היהודי המסורתי, השונא את עם־הארץ, ואת כוחות נפשו האחרונים נתן למפעל ההוצאה, שראה בו קודם כל אבוּקה מאירה – מקור דעת וגידול המחשבה. אולי הוא שהרגיש ביותר בתוך הערפל של זמננו, שבני אדם חדלו לחשוב, להגות, וכל מה שעשה בתחום העריכה, לא עשה אלא כדי לטפח את המחשבה, לשוב ולהכשיר את הדור לפעלתנות מחשבתית.

זוכר אני, את שיחתנו הראשונה על ההוצאה, הנושא שלה היה בחירת הספר לסדרה ראשונה של ‘לדור’. אמרתי לו:

– זה כבר אני מטפח רעיון להוציא ספר בן שלושה חלקים בשם ‘בני דור’ (הדור שקם עם – ואחר אחד־העם, וביאליק, טשרניחובסקי וברדיצ’בסקי): משוררים, מספרים, אישים מחנכים; ואני מוכן לתת לך לשנת ‘לדור’ הראשונה את הספר על משוררי דורי.

לאחר שחשב שעה קלה, אמר:

– הרעיון טוב בעיני, ואני מוכן כל שנה להכניס לתכנית הספריה ‘לדור’ אחד משלושת הספרים, אבל הייתי מציע לפניך שתיתן לנו לשנה הראשונה את הספר על המספרים, לא משום שאני מזלזל ח"ו במשוררים, כי אם משום שאני חפץ בראש וראשונה דברים על פרוזה, על הסיפור שעיצב את בן־הדור. המשוררים כבר היו לנחלת הדור במידה יותר גדולה מן המספרים. את הפרוזה יש לחזק.

הכוונה היתה לא פרוזה, כי אם למחשבה. חפץ היה, שהדור יקנה מושג על עצמו, על אלה שקדמו לו במאבק. במספּרים, שנושאיהם היו אנשי ההגשמה, ראה גורם חינוכי, מובהק ושווה לרבים, לדור הקם. כשיצאו סיפוריו של מאיר וילקנסקי במקובץ (על ידי ‘אמנות’) העירני כמה פעמים מדי הפגשנו:

– למה אינך כותב עליהם? הלא אלה הם ניצנוּצי ההגשמה הראשונים! מהם ילמד הנוער על מה שעבר על הראשונים יותר מאשר בכל הדברים שאנו מטיפים לו.

וכמה שמח על רשימותי הנלהבות, שהוקדשו לספרי סמילנסקי ‘משפחת האדמה’! היתה לו ההרגשה, שתוכן גדול, כשהוא מוצא לו ביטוי לבבי נאמן, נהפך לשירה גם כשאינו מתכוון לכך.

*

לא פעם, כשהייתי מוצא אותו במיטה בחדרו והוא שוקד על קריאת כתב־יד מתוך להיטות, היתה לי ההרגשה שזוהי להיטות אחרי המספר שיקום ושיכשר לתת דמות למציאות הארצישראלית החדשה!

וכדאי לספר אפּיזוֹדה אופיינית זו. פעם אחת נפגשנו בתל־אביב, והנה הוא מסביר פניו לי במיוחד:

– יודע אתה – אמר לי – קראתי את סיפורך לילדים ‘יוסי נוסע לארץ ישראל’. דבר שהביאני כמעט לידי דמעות של התפעלות.

וידעתי בדיוק המקום בסיפור, שהרעיש אותו כל כך. לא היה זאת התפעלות אלא מדברי־האב, המעוטף בטלית, לנער הקטן, בהיגלות לפניהם חופי ארץ ישראל…

לא היה בשום פנים קורא סנטימנטלי שטחי, אבל האמין, שמה שמרעיש את הלב, מרים את הלב, לא יכול שלא להיות גם בעל ערך שירי.

*

פעם יצאנו יחד מן ‘הבימה’ לאחר הצגת ‘מירה’לה אפרת’. הקהל נתלהב והתיאטרון היה מלא חמימות גדולה.

אמרתי לו:

– הנה מה שעשו אנשי ‘הבימה’ ממחזה בינוני זה! הרי כל נימה שבנפש הרנינו במשחקם. אין זאת כי הם, ולא המחזה, יצקו אור זה לתוך כתלי התיאטרון!

– לא רק הם – המשחק המצויין כאן וודאי הכריע גם לטובת המחזה. אבל דמויות יהודיות, הווי יהודי, כל מה שהועלה כאן בכוח האהבה, הוא שהעלה גם את האמנות.

 

אנטולוגיה וקאנון    🔗

מנסה אני להרצות תוכנה של שיחה אחת עם ב. כצנלסון. ייתכן שזאת היתה שיחתנו האחרונה. זוכר אני, שמצאתיו במיטה, עייף וקצת לא בקוו הבריאות, ולא חפצתי לדבר על עסקי ההוצאה, אבל הוא פנה אלי מיד לכניסתי בשאלה:

– טוב שבאת – מעסיקה אותי בעת האחרונה שאלה בדבר חיבור אנטולוגיה של השירה העברית החדשה – מביאליק ואילך. תודה, שאנטולוגיה טובה באמת היתה מכוונת את הנוער שלנו לצד השירה האמיתית. ותודה, שכאן הבירור צריך להיות חמור מאוד. שום דבר, שהוא מסופק – שהוא בבחינת ‘מעין שירה’, אין לו מקום בספר כזה, הואיל ועיקר תפקידו להבליט שירה מהי, – לחנך לשירה, ולא לתחליפיה.

מובן, שהסכמתי לו בכל לבי.

– חפצתי, איפוא – המשיך – לבקש ממך שתחבר לנו ספר כזה. מסכים אני לכל התנאים שתציע, ואני מצדי יש לי רק תנאי אחד: שלא תכניס לתוך הספר, מפני טעמים אלו או אחרים, ואפילו הם חשובים מאד – שום דבר מן המוחזקים למשוררים, אם אתה סבור, שזה בא מתוך איזה אי־הבנה. בזאת תיבדל אנטולוגיה זו מאחרות, ובזה יהיה ערכה החינוכי הגדול – שלא יבואו בה אלא משוררים.

מפני טעמים אישיים דחיתי את ההצעה, אבל נתפסתי לעצם הבעיה על אנטולוגיה של שירה, ואמרתי:

– הרעיון להוציא אנטולוגיה של משוררים בלבד טוב מאוד בעיני, וזה באמת מפעל חינוכי רב־ערך. במיוחד, כשאתה זוכר כמה זבל שירי מכניסים אצלנו למקראות, שנועדו לבית־הספר – רק משום שהוא ‘ציוני’. אבל הבעיה אינה פשוטה כל כך, וטועים בתפיסת הענין גם אנשי תרבות אמיתיים. רואה אני, כי האנטולוגיה שאתה מתכוון לה, היא בחינת קאנון של שירת התקופה. וקאנון כל כמה שתכליתו לייצג גם את היחיד, ראש תפקידיו הוא לתת דמות לדור, לתקופה. גדול ערכו של הקאנון, שהוא משאיר את הפסולת מאחוריו, המפנה מקום למרץ חדש, ליצירה חדשה. על־ידי קאנון מובלט העיקר גם בתקופה, גם ביחיד. ועיקר הוא בכל משורר מה שהוא ולא אחר, הכניס לבית גנזיה של תרבות התקופה. רק ע"י כך מצטרפים היחידים לחטיבה כללית – אם נדע לגלות בכל משורר מה שהוא הוסיף ליצירת הדור. ברם, כאן הצד הפרובלימטי: מה יעשה עורך האנטולוגיה, אם משורר מסופק הצליח לתת ביטוי לדבר, לרגע היסטורי שמשוררים לא־מסופקים התעלמו ממנו? כלום אין הביטוי, על־ידי עובדה זו עצמה, שהוא יחידי, שאין במה להחליפו – קונה חשיבות ומקנה לבעליו מקום ביצירת התקופה? משוררי אשכנז למשל, ששיריהם הביעו בגימגום את צרות זמנם ומאורעות זמנם – על־ידי שהם, ולא אחרים, כתבו את הקינות האלה, יקרים לנו, כל כמה שהם מרגיזים במיעוט יכולתם.

– אתה בעצמך – חייך כצנלסון – הזהרתה לא אחת מפני משוררים מסוג זה, ששכרם יוצא בהפסדם.

– נכון, – אמרתי – אבל יש להבחין בין ‘לכתחילה’ ובין ‘בדיעבד’. אם אנו עושים סיכום תקופה, ורגע חשוב בחיי האומה נחתם בשירה לא־גדולה, כלום לא נמעט את דמות התקופה ויצירתה, אם נפסח עליה באנטולוגיה? כלום יצוייר ספר של שירת ישראל בלי ‘האשכנזים’?

כצנלסון, כמנהגו, שתק, ורק מבט עיניו עודדני להמשיך.

– מי שמחבר ספר מקובץ – הוספתי בזכרי נשכחות – אי־אפשר שלא יהיה נתקל בבעיה זו. ב’ספר הארץ', שחובר על פי תכנית היסטורית־גיאוגרפית, הוכרחתי להכניס גם דברים מעוטי חשיבות שלפי תוכנם ונושאם לא נמצאו טובים מהם בספרותנו. ויש דברים, שהכנסתים בלב כבד, ואחר כך שיניתי את דעתי עליהם: הואיל והיו יחידים, הובלט ערכם ולא נתחרטתי על כניסתם לספר.

– עם חיבור אנטולוגיה – חתמתי – יש לבקש בכל משורר, ובעיקר אם הוא משורר שנוי בפלוגתא, את רגע יחידותו. אם אתה מוצא בו אפילו נטיעה קטנה, שאינה בטלה, שאינה מיותרת – אפילו היא פגומה, בחר בה ולא בדבר ‘חלק’ של אותו משורר, שהוא ‘שלם’ בה במידה שהוא מיותר.

*

מעט מעט נסבה שיחתנו על הקאנון התנכ"י, ושוב היה זה מבט־עינו הנפלא של השומע, שעוררני להרצות לפניו על נושא זה.