ההנחה שאני מזדקן מניין? מן העובדה שדברים אשר קראתים לפני שעה קלה מתנדפים מזכרוני כהרף־עין ואילו שירים שלמדתי בימי־ילדותי ובלשון שאינה שגורה בפי זה למעלה מעשרים־וחמש שנים אני זוכרם בעל־פה עד עצם היום הזה. שירים אלה חוזרים כפעם בפעם אל פי ואל לשוני, בייחוד בימים אלה, כשאין לי למעשה עיסוק אחר מחוץ להרהורים וזכרונות על ימים עברו.

ברגע זה, למשל, נזכר אני בשירו של פושקין: ‘המצבה’. שיר זה, כידוע, אינו אלא חיקוי להוראציוס, אך מאחר שאיני יודע רומית ואיני מכיר את המקור, מביא אני כאן את תרגומו של החיקוי, או ביתר־דיוק, תרגומם של שני חרוזים בלבד, ככל שמגעת ידי במלאכת התרגום:

לֹא, לֹא אָמוּת כֻּלִּי. נַפְשִׁי בְּנֵבֶל־נֶצַח…

אֶפְרִי הִיא תְּבַלֶּה וְתִנָּצֵל מִמַּק.

וּמְהֻלָּל אֶהְיֶה כָּל עוֹד תַּחַת רָקִיעַ

יִחְיֶה לוּ אַךְ פַּיְטָן אֶחָד.

כל הגורס שאדם מעלה בזכרונו דברים שהוא מזדהה עמהם אינו אלא טועה, והמוּבאה שלמעלה באה להפריך את סברתו. לא זו בלבד שאיני מתיימר כי נפשי תבַלּה את אֶפרי אלא ההפך הוא האמת: כבר עכשיו בילה אפרי את נפשי. להלכה עודני חי, ולמעשה נותקתי מן החיים ושרפתי את כל הגשרים מאחרי. בשל ניסיון לרצח נדוּנותי לתקופת־מאסר לא קצרה. ואילו בשל בריאותי הלקויה ברי לי כי לא אספיק לרצות את עונשי עד תומו. דרך־אגב, בריאות לקויה זו יש בה עוד כמה וכמה יתרונות: בעטיה פטור אני כאן, בבית־הסוהר, מכל עבודה ומכל תפקיד ופנוי להרהורים ולזכרונות, ואף לקריאה. ואולם אין אני מרבה לקרוא. הספר היחיד שאני מעיין בו כפעם בפעם הרי זה ספרו של יהושע שריג, אותו משורר וסופר נודע־בשערים, שמלבד היותו אדם שקנה לו שם בספרו הריהו עתה גם בעלה של אשתי־לשעבר.

יהושע שריג הוא סופר ומשורר מודרני, ומתוך כך קשה להגדיר את טיב ספרו: ספק רומן, ספק שירה בפרוזה, ספק מחקר המבוסס לא על מסקנות הגיוניות כי אם על זרם תודעה דווקא ועל אסוציאציות מילוליות. לולא היה לי יחס אישי למחבר ספק אם היה מגיע לידי ספר ממין זה. למעלה מעשרים שנה לא היתה שעתי פנויה לקריאת ספרות יפה או מכוערת ואף לא לספרות כלשהי. מסתפק הייתי ברפרוף על־פני כותרות העיתונים ונגמלתי מהרגלי קריאה בספרים, על־אחת־כמה־וכמה בספרים מסוג זה של יהושע שריג.

ספר זה מוקדש כולו לגלגולו של המושג לירה. הוא פותח בלירה, שמשמעותה ביוונית וברומית נֵבל (דרך־אגב, בשירו של פושקין המובא לעיל מופיעה המלה לירה שנשתמרה ברוסית כהגייתה ברומית וביוונית), ומסַפֵּר צרור סיפורים הקשורים בנבל, כדוגמת איליה ארנבורג, שסיפר שלושה־עשר סיפורים, שעניינם מקטרת. מן הלירה אך כפֶשׂע הוא אל הליריקה. יהושע שריג פוסע פסיעה זו ופורס לנגד עינינו את תולדות השירה העולמית כולה, ואף זאת בצורת סיפור פיקנטי שופע הברקות ומרתק, דוגמתthe story of של ון־לוּן. אבל אין די בכך. הלירה, כידוע, היא גם מטבּע בעולם. לפיכך כעל גבי מרבד־קסמים מַטיסנו המחבר אל תחום הכלכלה, וכיוון שאינו חוקר כי אם משורר שכּוחו בתיאור אמנותי, הרי לזקָנו של מארקס נועד בהרצאה זו תפקיד בעל חשיבות לא פחותה מזו של תורתו על מחזור הכסף, ומזכירתו של אחד הפקידים הבכירים בבנק־ישראל שחלתה ונותחה ויצאה לבית־הבראה מתוארת בחיוּת ובכישרון ממש כניתוח הכלכלי של המשק הישראלי והבראתו בדרך פיחות הלירה. הספר מסתיים במסה מרתקת על ‘המלך ליר’ של שקספיר. אלא שכאן נבצר ממני לעקוב אחרי כוח האסוציאציה של יהושע שריג, והעמקוּת ההגותית שבּחלק הסיום נשגבה מבּינתי.

אף־על־פי־כן הופך אני בספרו של שריג, מעיין בו, מהרהר בו ומנסה לעכּלו, ולא בשל העובדה שמחבר הספר הוא מיודעי משכּבר־הימים, שמילא תפקיד לא מבוטל בחיי ואף זכה להיות בעלה של אשתי־לשעבר. לא בשל הזיקה אל המחבר מעיין אני בספרו, כי אם בשל הזיקה שבין תוכנו של ספר זה, שעורר הד עצום בכל העולם כולו, לבין פיסת־נייר ירקרקת שאי־פעם יצאה מידו של יהושע שריג ועברה לידי שלי. אקרא את הדברים בשמם: לפני כעשרים־ושתיים שנה לוויתי מיהושע שריג לירה אחת, לירה שלא עוררה הרבה אסוציאציות אך היתה בעלת כוח־קנייה של ממש, לירה מימי המנדט. ולבי סמוך ובטוח כי לא המושג לירה על כל הסתעפויותיו שימש דחף לכתיבת ספרו כי אם אותה לירה פשוטה־כמשמעה, לירה ירקרקת מימי המנדט היא שהרטיטה את מיתרי נבלו והיא שבּמחילת כבודו דובבה את נפשו הפיוטית־הלירית. ואם ישנה משמעות כלשהי לצירופו של המלך ליר אל סיומו של הספר, הרי גם משמעות זו נקנית, לדעתי, אך ורק לאורו של המעשה ההוא, מעשה הלירה מימי המנדט.

 

ב    🔗

בריאותי, כאמור, לקויה. מכל־מקום, כך סבורים הרופאים מיום צאתי מבּטן אמי. בימי מלחמת־העולם הלכתי ללשכת־הגיוס של הצבא הבריטי ונפסלתי. אותה שעה היתה לי פסילה זו מהלומה קשה. באמת־ובתמים שׂשׂתי אלי קרב נגד הצורר הגדול. לימים ניטשטש העלבון ונתעמעמה האכזבה, ולא עוד אלא – את חטאי אני מזכיר היום – לא אחת נדלק בי אפילו זיק של שביעוּת־רצון על שלא בזבזתי לריק את ימי עלומי ולא חזרתי מן המלחמה, כדרך כמה וכמה מחברי, בעירוֹם ובחוסר־כול כדי להתחיל את חיי מבראשית.

אכן, לא ביזבזתים. מלחמת־העולם היא שהעמידתני על רגלי, היא שבּיססתני מבחינה כלכלית, וניתנה האמת להיאמר: בגינה עשיתי את כל החיִל הזה, הנמצא עתה בידיה של אשתי, וממילא גם בידיו של הסופר הדגול יהושע שריג.

במה דברים אמורים? בשנותיה האחרונות של המלחמה, מה שאין כן בראשיתה. אדרבה, בראשיתה של מלחמת־העולם נשבר מטה־לחמי והוצגתי ככלי ריק. סטודנט הייתי בימים ההם, יושב ושוקד על לימודי. וראו פלא: הלימודים שעסקתי בהם נמנו דווקא עם מדעי־הרוח, כלומר – ספרות, היסטוריה ופילוסופיה; במקצת משום שסבור הייתי אז כי לבי הולך אחרי מדעים אלה ובמקצת משום שבאותם ימים כמעט לא ניתן ללמוד מדעים אחרים באוניברסיטה העברית.

יושב הייתי אפוא ושוקד על לימודי, ועשר לירות – דבר חודש בחודשו – באות אלי בהמחאות מהורי היושבים לבטח באחת הארצות הבלטיות, חיים חיי אמידוּת ושפע ותוהים על בנם שהתעקש ועמד על דעתו ללמוד דווקא באוניברסיטה העברית שבירושלים ולא באחת מבירותיה של מערב־אירופה.

משפּרצה המלחמה חדלו ההמחאות. הלכתי אל משרד־הגיוס ואש־נקם יוקדת בעצמותי. לאחר שנפסלתי התהלכתי בחוצות ירושלים, קיבתי ריקה ממזון ובכיסי אין אפילו פרוטה אחת.

ואז פגשתי את יהושע שריג. שלא כדרכו לבוש היה חליפה נאה, ענוב עניב, ושערו הפרוע כבוש כהלכה ומסורק למשעי. בשל השינוי שחל במראהו לא הכרתיו, ואילו הוא, אף שקצר־רואי היה ומעולם לא הקדים שלום לבריות, הוא הכירני וקראני בשמי.

‘יהושע?’ תמהתי.

בן־עירי היה יהושע שריג אבל אני לא התוודעתי אליו אלא על הר־הצופים. יהושע שריג נמנה עם אותם תלמידים שמצאו פרנסתם בעבודה שחורה, בבניין או בכביש, והיו מתפרצים אל אולם־ההרצאות לבושים בגדי־עבודה, שהזפת ואבק־החצץ שיוו להם הוד והדר מהודם והדרם של הימים ההם. ומתפרצים היו בלבוש זה אל אולם־ההרצאות במקצת משום שלא נותר להם זמן להחליף בגדיהם ולהתקלח בין גמר העבודה לבין תחילת ההרצאה ובמקצת בשל אותו ההוד וההדר שהוזכרו לעיל. אפילו באותם ימים היו תלמידים אלה מיעוט, ויהושע היה אחד המעטים, ואילו באספות הכלליות של הסתדרות־הסטודנטים היה יחיד־במינו. עולה היה על הבימה לבוש חולצה רוסית רקומה ומכנסיים שחורים, מטלטל בלוריתו הפרועה ופורץ בזעקה אדירת־אימים על הפשיזם היהודי, הפאודליזם הערבי או מלחמת־האזרחים בספרד, וכיוצא באלה נושאים שהסתדרות־הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים ראתה לה משום־מה לחובה לענות בהם.

מיד היו היצרים מתלַבּים, קמה מהומה, האולם כולו מתפקע מצריחות, כיסאות מתעופפים באוויר, והאספה מסתיימת ללא קבלת החלטה על פשיזם יהודי, פאודליזם ערבי ומלחמת־האזרחים בספרד.

עתה לטשתי עיני עליו והייתי תוהה על מראהו. יהושע הרגיש בתמיהתי. ‘ככה זה’, הפטיר ונתחייך. היטיב עניבתו, שלה מכיסו מסרק אדמדם ונעצוֹ בשערותיו.

אף אני התחייכתי.

‘מצחיק?’ שאל יהושע.

‘מאוד’, עניתי.

‘רוצה לשתות קפה?’

‘כן’.

נכנסו לבית־קפה. יהושע הזמין קפה ועוגות. כל אותה שעה לא סר החיוך משׂפתיו. בעיניו, עיני התכלת שבּהירוּתן בלטה במיוחד בשל שערו השחור, נצנץ לגלוג. אפשר שלגלג על עצמו ואפשר שלגלג עלי. שנינו ראויים היינו ללגלוג: הוא בשל גלגולו החדש, ואני בשל הרעבתנות שבּה עשיתי כלה בעוגות.

הוא לא אכל עוגות, נעץ בזווית פיו סיגריה אנגלית משובּחת, שָאף את עשנה ולגם מן הקפה. משסיים שלה מכיס מקטרונו חבילה של לירות – לירות ירקרקות מימי המנדט – קרא למגישה ושילם לה.

ראיתי את הלירות ונשימתי נעצרה. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי אף שכּבר לא הייתי רעב, ושאלתי:

‘תוכל להלוות לי לירה אחת?’

תפס באצבעו ובאגוּדלו לירה אחת מן הרבות, צבטָהּ וחילצָהּ מתוך החבילה. בעודו מחזיק בקצהָ, הושיטה אלי.

נטלתי את הלירה ואמרתי:

‘אני אחזיר לך’.

‘תחזיר כשיהיה לך’, הפטיר כלאחר־פה, בירכני לשלום ויצא מן הקפה.

נשארתי יושב ליד השולחן ובידי העוגה הרביעית. מבעד לחלון הסמוך עקבתי אחרי גבו של יהושע וראיתי כי המקטורן שעליו מתוח יתר על המידה ואינו הולם את גזרתו.

‘החליפה אינה חליפתו’, חלף הרהור במוחי. ‘והכסף?’

עד היום הזה איני יודע מהיכן באו לו חליפתו וכספו. מכל־מקום, לא לפני כן ולא לאחר־מכן לא ראיתיו לבוש כך או מוציא כסף רב מכיסו. לאמִתוֹ של דבר, לא ראיתיו לאחר־מכן אלא שלוש פעמים בלבד. ואין תמה בדבר: לימים נודע לי כי התגייס לצבא הבריטי ושירת בבריגדה. לאחר־מכן שינה משום־מה את אמונותיו ודעותיו והצטרף ספק לאצ“ל ספק ללח”י. באחת הפעולות נפצע. אחר־כך נאסר, הוגלה והיה כלוא באחד המחנות באפריקה עד קום המדינה. ואילו אני… חיי זרמו באפיק אחר לגמרי.

 

ג    🔗

אכן, חיי זרמו באפיק אחר לגמרי. אפילו חסידיה המובהקים של תורת הבחירה החופשית לא יוכלו לטעון לגבי כי אני הוא שבחרתי באפיק זה. לאמִתו של דבר, אף לא הועמדתי בפני בחירה והדברים נתגלגלו מאליהם. כּיוון שפּרטי הדברים אין להם שייכות ישירה לסיפורי, לא אעמוד כאן אלא על מהלך העניינים בכללותו.

בעצם הימים ההם, כשהפרוטה לא היתה מצויה בכיסי, בא אלי מי שבא והציע לי שאחתום את שמי על מסמך שעיקרו עסקת צמיגים בין מפעל פלוני לבין רשות ממשלתית מסוימת. תמורת החתימה הציע לי סכום כסף, שבּימים ההם היה סכום דמיוני בעיני. אותה שעה לא ירדתי לעומקה של העסקה ונשגב היה מבינתי על שום מה מציעים לי טבין ותקילין בעד חתימתי העלובה. עכשיו שנהיר לי טיבה של העסקה ומבין אני את פשרה של הצעת הכסף תמורת החתימה, איני סבור שכּדאי לטרוח ולהבהיר לקורא דברים שיש בהם טעם־לפגם. על־כל־פנים, חתמתי את שמי וקיבלתי את סכום הכסף שהיה, כאמור, דמיוני בעיני בימים ההם. לא יצאו ימים מעטים ופנה אלי אדם שני, שיעצני ואף שידלני למסור את מחצית הסכום לאדם שלישי – ברנש גוץ ושחרחר ששׂפמו מסולסל ועיניו מבהיקות. האדם השני הוכיח לי באותות ובמופתים כי הגוץ המשׂופם עתיד להחזיר לי סכום גדול פי ארבעה מזה שאתן לו, ואילו בידי ימעט הכסף, הן בשל האינפלציה והן בשל בזבזנותי, עד שיימס כליל. בלב כבד הפקדתי את הכסף בידי האדם השלישי, ולתימהוני הרב קיבלתי לאחר כשלושה חדשים סכום גדול פי־ארבעה. עד־מהרה נמצאתי יושב במשרד, שנשכר באחד מבנייניה הגדולים של ירושלים, ומשוחח בטלפון עם אנשי־עסקים, יהודים וערבים, ארמנים ויוונים, אנגלים ואפילו כמה אמריקנים, ובעיקר עם פקידי־ממשלה וקציני־צבא בכירים. ממולי ישב הגוץ ומשמאלי נערה בהירת־שׂער ועצובת־מבט, שתקתקה במכונת־כתיבה. ספק בחלום ספק בהקיץ הייתי מכתיב לה צרור של מכתבים, נוקב מספרים בעלי כך־וכך אפסים וחותם על המחאות, על שטרות ועל חוזים.

למי הייתי דומה? לפרש שמימיו לא רכב על סוס לפני כן והנה דוהר הוא על סוס אביר וכל עצמו תוהה ומשתאה כיצד שולט הוא בסוסו, מחזיק מעמד ואינו נופל מעל האוכף. הרוח נושבת בפניו, פורעת את שערו אך יֵצר טמיר, שלא ידעוֹ מימיו, מזרזו, ממריצוֹ, משַסהוּ, והוא מדרבן את הסוס ומדהירוֹ הלאה, הלאה…

אם אני בא להאריך בפרטי פירושה של אלגוריה זו לעולם לא יהיה לדבר סוף, שהרי לא יום כי אם עשרים־ושתיים שנה, עשרים־ושתיים שנים תמימות, דהרתי על סוס המסחר ורוח־העיוועים של רווחים ורווחי־רווחים מסכה בי שיכּרון, טיפחה על נפשי ופרעה את חיי.

ביום שהגיעה הדהירה לקצָהּ – ושוב לא מתוך בחירה חופשית כי אם על־פי צו הגורל, כפי שעוד יסופר – לא ערכתי מאזן, כי את המאזן עורך אני לאחד באפריל והדבר אירע בעשרה באוגוסט. אך אילו ערכתיו מובטח אני שהיה מראה על נכסים ששוויים מסתכם בכמה וכמה מאות־אלפי לירות: מגרשים ובתים, מחסנים וחנויות, מניות ואיגרות־חוב. ומחוץ למאזן: חווילה נאה באחד מפרווריה המכובדים של תל־אביב, רהיטי הדר ומכונית פאר, ספריית־ענק שבּעיקר שימשה מקור התפעלות לאורחים שאינם נמנים עם אנשי־רוח ומקור קנאה לאורחים אנשי־רוח; איני סבור כי נועד לה גם שימוש נוסף, אלא אם כן נשתנו עכשיו פני הדברים. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם נרשמו רוב הנכסים על שמה של אשתי, היא־היא הנערה לשעבר שאי־פעם ישבה על־ידי במשרד ושמרה עד היום הזה על שערה הבהיר ועל מבטה העצוב.

 

ד    🔗

כבר אמרתי כי מן היום שלוויתי מיהושע שריג את הלירה הירקרקת מימי המנדט לא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. ככל קביעת־עובדות פסקנית אף קביעה זו אמת היא ואינה אמת בעת־ובעונה־אחת. אמת, משום שאמנם עד ליום שבּו הועמדתי לדין בעוון ניסיון לרצח לא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. אינה אמת, משום שמאז הועמדתי לדין זכיתי לראותו כמה וכמה פעמים. שכּן יהושע שריג הוא ולא אחר, היה העד הראשי במשפטי ועדותו הכריעה את הכף לרעתי. היתה זו עדות ברורה ומשכנעת, ואפילו עורך־הדין שלי – בחור ממולח, בקיא בחוקים וטכססן מעולה בקרב־שׂפתיים – לא עלה בידו לערערה אף־כהוא־זה באש צולבת של חקירה נגדית נמרצת ורבת־כישרון. מה שאין כן אשתי, שעדותה היתה מגומגמת, מלאה סתירות וניגודים, ולולא דבריו המיושבים והמדויקים של שריג מובטח אני כי עורך־הדין שלי היה משכיל להביא את השופטים לידי כּך שיזכּוני על־סמך הנאה מן הספק, אף שאני כשלעצמי אדישותי בבית־המשפט היתה גלויה לעין עד כדי כך שאותו עורך־דין האשימני בשיתוף־פעולה עם התביעה.

אדישות זו לגורלי שלי, אדישות המגעת לכדי רפיון־חושים, פשטה בי בבת־אחת ברגע שנאסרתי ולא סרה ממני עד היום הזה. אולי אין זו אלא תגובה חריפה על המתח העצום שהייתי שרוי בו כעשרים־ושתים שנה, זה מתח הפּעילוּת המתמדת של איש־עסקים שהגורל כפה עלי. אפשר שכל אותן עשרים־ושתים שנה תר לו מתח זה פורקן, ומשהגיעה השעה נתהווה הקֶצֶר, נשרפו פקקיו של שעון־החשמל והשתררה חשכה. שמא כל אותן שנים נכספתי לפורקן זה ונפשי ערגה אליו בלא־יודעין?

ועתה טוב לי ברִגעוֹני ובאדישותי. גדולה מזו: טוב היה לי אפילו בשבתי על ספסל־הנאשמים. יש שעקבתי במתיחות ובעניין אחרי ההתנצחות המרתקת שבין התובע לבין הסנגור, ואולם רק כאחד מן הקהל הרב ולא כמי שבּנפשו הדבר; כקורא סיפור־בלשים ולא כגיבור־עלילתו. אפילו ביהושע שריג הייתי מביט בשוויון־נפש מוחלט. משום כך מוצדקת קצת קביעתי שלמעלה, שלא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. אינה דומה ראִייה לראִייה. אם הראִייה היא תהליך פיסיולוגי־אופּטי בלבד, מודה אני כי ראיתיו גם בבית־המשפט; אך אם הראִייה היא גם תהליך פסיכולוגי, הרי עיקוּבי אחריו בבית־המשפט אינו בגדר ראִייה כל־עיקר, מה שאין כן שלוש הראִיות שקדמו להעמדתי־לדין. הללו היו ראִיות של ממש, ראִיות שלא בעיני־בשר בלבד.

בפעם הראשונה ראיתיו באחד ממשרדי הממשלה בירושלים. נכנסתי ביעף לאותו משרד לקבל אינפורמציה מסוימת מתוך אחד התיקים השמורים בו. בהול הייתי כמימים ימימה. עתה־זה הגעתי לירושלים לאחר שהספקתי כבר לקיים שלוש פגישות בתל־אביב. בעצם היום ההוא צפויות היו לי עוד שלוש פגישות, שתיים בירושלים ואחת בתל־אביב, ושלושתן כרוכות בחוזה שהיה עשוי להכניס לי רווחים ניכרים אם ייחתם באותו יום – והפסדים ניכרים אם ייחתם למחרת היום.

זינקתי אל הדלפק שמאחריו ישב הפקיד הממונה על מתן התיקים, שבאחד מהם היתה חבויה האינפורמציה הדרושה לי. ביקשתיו שיגיש לי את התיק. לא היתה שהות בידי להתבונן בפרצופו של הפקיד, לפיכך לא נצטייר דיוקנו בעיני, פרט לעטרת זקנקן שחור שהקיפה את סנטרו ולחייו והתלכדה עם רקותיו, אשר השׂיבה כבר הנצה בהן. דומה היה כי מן החרדים הוא.

‘ידוע לך מספר התיק, אדוני?’ שאלני.

‘לא’, השיבותי בלי שאביט בו.

‘אם כן, יואיל־נא אדוני לחפש את המספר בכרטסת הרצועות הצמודה אל הקיר שמנגד’.

לכאורה אדיב מאוד היה הפקיד, אך אי־שם במעמקים נשתמע בקולו צליל של לגלוג. מכל־מקום, כך נדמה לי.

אם בשל צליל זה – אמיתי או מדומה – ואם בשל העובדה שנגזר עלי לבטל זמני, נתמלאתי חֵמה. כבשתי את כעסי, קרבתי אל כרטסת הרצועות הצמודה אל הקיר שמנגד, וחיפשתי בה את מספר התיק הדרוש לי. לאחר שעה ארוכה למדי, ועל־כל־פנים ארוכה מזו שהייתי מוכן להקציב לכך – מצאתי את המספר המבוקש, רשמתיו על פתק ומסרתי את הפתק לפקיד. משום־מה נמנעתי מלהביט בפניו, ואף־על־פי־כן חשתי כי עיניו סוקרות אותי בעצבות לגלגנית.

מבעד לאשנבו הושיט לי שובר ואמר:

‘עליך לשלם שישים אגורות בקופה’.

‘האם לא אוכל לשלם לך?’

‘לא. הואל־נא להביא קבלה מן הקופה, ואז תקבל את התיק’.

הלכתי לקופה ועמדתי בתור. לאחר שעה ארוכה למדי, ועל־כל־פנים ארוכה מזו שהייתי מוכן להקציב לכך, חזרתי אל האשנב והושטתי לפּקיד את הקבלה. הוא הפטיר ‘רגע אחד’ חפוז, והסתלק.

עברו כמה רגעים שלא היה להם סוף. פסעתי הלוך ושוב בחדר קבלת הקהל, הדלקתי סיגריה בבדל קודמתה, ולאחר היסוסים רבים הצצתי בשעוני. היסוסי נבעו מן החשש שהצצה בשעון תגביר את רוגזי ותעלה את חמתי עד־להשחית. ואכן, היה צידוק לחשש זה. נתברר כי השעה שנקבעה לפגישתי הראשונה בירושלים כבר חלפה. הפקיד לא חזר עוד אל אשנבו. ניגשתי אל פקיד אחר וביקשתיו שירשני לטלפן למקום מסוים, שבּו מחכים לי. סח לי הפקיד כי הקהל אינו רשאי לטלפן מן המשרד. לאחר שהבעתי את נכונותי לשלם בעד השיחה, יעצני לגשת אל המנהל. הלכתי אל המנהל ונתקלתי במזכירתו. אמרה לי שהמנהל בישיבה, ואין סיכוי שיתפנה בקרוב.

חזרתי אל הדלפק. עטרת הזקן נשקפה מבעד לאשנב. היא, כלומר העטרת (משום־מה עדיין לא הישרתי מבטי בפניו של אותו פקיד), אמרה:

‘התיק אינו במקומו’.

‘מה פירוש’?

‘הוא בטיפול’.

‘מתי אוכל לקבלו’.

‘אולי מחר’.

‘אבל הענין דחוף ביותר!’ רטט קולי ברוגז מאוּפּק.

‘אני מצטער’.

עתה פקעה סבלנותי. סוף־סוף נעצתי מבט מישיר ונוקב בפניו של המזוקן מן החרדים, הנפתי ידי להלום באגרופי על הדלפק ופערתי את פי כדי שיפרוץ מתוכו כל מה שנצטבר בקרבי. ואולם הפורקן אדיר־האימים לא בא. פי נשאר פעור, זרועי נטויה ואגרופי קמוץ. לפתע נתגלה לי כי פקיד־האשנב העלוב, הזלדקן ‘מן החרדים’, אינו אלא יהושע שריג הוא ולא אחר. זיק ירקרק התנצנץ בעיניו, ירקרק כאותה הלירה מימי המנדט שלוויתי ממנו עם פרוץ המלחמה, כשעדיין לא הייתי איש־עסקים עתיר־נכסים ויהושע שגיא לא היה פקיד־אשנב באחד ממשרדיה של מדינת־ישראל.

יש שאנו עושים מעשים שאין להם כל הסבר סיבתי ואין להם כל משמעות מתקבלת־על־הדעת אלא לאורו של העתיד. דומה כי כוחות עליונים או תחתונים שמחוץ לאדם הם שמכוונים את מעשיו וקובעים את התנהגותו ברגעים מסוימים, שלאחר זמן מתברר כי רגעים מכריעים היו.

לכאורה חייב הייתי באותו מעמד להושיט ידי ליהושע, לפתוח בשיחה עמו, להזמינו אל ביתי ולגמול לו עשרת מונים על החסד אשר עשה עמי. ואילו אני לא כך נהגתי. אמנם רוגז הייתי וחמתי בערה בי, ומתוך שהייתי רוגז וחמתי בערה בי שיקעתי ידי בכיסי כדי לשלוף מתוכו את ארנקי ולהטיח לירה אחת בפרצופו של יהושע שריג. ואולם בו־ברגע זכרתי כי הלירה הישראלית אינה הלירה מימי המנדט. כאדם המצוי, סוף־סוף, בענייני כספים, עשיתי חישוב־בזק והגעתי לידי מסקנה כי ערכה של לירה מימי המנדט שווה לעשרים לירות ישראליות. מיד גמרתי אומר להטיח בפרצופו עשרים לירות ישראליות – עשרים הטחות בזו אחר זו. ואולם עשרים לירות בודדות לא נמצאו בארנקי, ולהטיח שתי עשיריות או המחאה אחת פירושו להנמיך את רמת ההצגה ולחבל בדרמטיוּת של ההפגנה, ומכל־מקום שתי הטחות או הטחה אחת לא היו יכולות לשמש פורקן למתח העצום שהעיק על חזי עד לכאב.

לא שליתי את הארנק. שנייה אחת נתבזקה אי־שם בתוך־תוכי תקווה קלושה, תוחלת־מה, שמא יפנה הוא אלי ראשון, יושיט לי את ידו ויאמר: ‘שלום, צבי, האם לא הכרתני?’ אך הוא לא עשה כן, אף לא ניסה לעשות כן, על־כל־פנים לא באותה שנייה שבה ציפיתי וייחלתי למעשה זה. ויותר משנייה לא היה סיפק בידי לייחל ולצפות. לפגישה הראשונה כבר איחרתי. ספק היה אם יעלה בידי להגיע לפחות לסיומה. הייתי עלול להחמיץ גם את הפגישה השנייה. החוזה שעתיד הייתי לחתום עליו, כדאיותו היתה תלויה במידה רבה בתוצאות שתי הפגישות הללו וכן באינפורמציה הגנוזה בתיק, שלא זכיתי לקבלו באשמתו של יהושע שריג. בתפנית חדה פניתי לו עורף ויצאתי החוצה.

בלילה נדדה שנתי מעיני על אף מנת כדורי־השינה שספגתי כמדי לילה בלילה. לאמתו של דבר לא היתה כל סיבה לנדודי־שינה אלה. היום הסתיים בכי־טוב. החוזה נחתם במועדו, ואם לא תוטל פצצת־אטום הרי הרווחים הצפויים לי ממנו כמונחים בקופסה. את האינפורמציה שהיתה דרושה לי שאבתי ממקורות אחרים ולאו דווקא מתוך התיק האומלל שבּעטיוֹ נזדמנתי במחיצתו של שריג. הגעתי בעוד־מועד לפּגישה השנייה בירושלים, ואילו הפגישה הראשונה נתברר שנדחתה לשבוע הבא בשל מחלתו של אחד המשתתפים.

אדם שראה ברכה בעמלו ביום, בנוהג שבעולם ישן הוא שנת־צדיקים בלילה. אבל אני לא עצמתי עין עד לאשמורת הבוקר. ובאותם רגעים מעטים שעצמתין ניצבה לפני דמותו של שריג. שריג המרעיש את אמות־הסיפים באספות הכלליות של הסתדרות הסטודנטים. שריג המגונדר, שחליפתו צרה עליו ובידו חבילת לירות מימי המנדט. שריג הלוחם בגרמנים בשורות הבריגדה. שריג המפוצץ בנייני משטרה. שריג הזלדקן מאחרי האשנב.

השחר עלה ואני נרדמתי. בחלומי ראיתי זיקית. הזיקית חשה אלי להרע לי ותוך כדי זחילה החליפה גוונים מכל צבעי הקשת. הבא להורגך השכם להורגו – דרכתי על הזיקית ורמסתיה. כשהגבהתי את כף־רגלי שטוחה היתה על הקרקע לירה ירקרקת מימי המנדט.

 

ה    🔗

באחד הימים הוכרז על תכנית כלכלית חדשה. ככל תכנית כלכלית אף זו הגשימה את מימרתו המפורסמת של ישו הנוצרי: ‘מי שיש לו, נתוֹן יינתן לו, ואף יעדיף, ומי שאין לו אף מה שיש לו יוּקח מנו’.

משנתברר לי למעלה מכל ספק כי התכנית החדשה היתה לי לחסד ולא לשבט, ראיתי צורך לציין מאורע זה בבילוי מיוחד־במינו. אני לבשתי את חליפתי החגיגית, רעייתי עדתה את עדייה, ואנו הלכנו למועדון־לילה.

לגמנו שמפניה, אכלנו ביצי־דגים שחורות, רקדנו לצלילי תזמורת ג’ז והיינו צופים בתכנית קלוקלת, שאין כדאי להזכירה, פרט למופע אחד שהיה בה: פזמונים אקטואליים, מנגינה ומלים – יהושע שריג בביצועו של המחבר־המלחין עצמו.

אחד הפזמונים האקטואליים הללו זכור לי ברובּו עד היום הזה. אולי משום שהמלחין־המחבר־המבצע מבטו היה נעוץ בעיני ורק בעיני כל אותו פרק־זמן שהיו מילות הזמן האווילי ניתקות מפיו.

והרי כמה בתים מתוך אותה יצירה מפוארת של אמנות הפיוט:

נָרִים אֶת הַקּוֹל וְנָשִׁירָה,

נִפְתַּח אֶת הַפֶּה, נְזַמֵּר.

נַקְדִישָׁה שִׁיר־זֶמֶר לַלִּירָה.

אוֹתָהּ נְרוֹמֵם, נְפָאֵר.

פָּקִיד מֶמְשַׁלְתִּי דַל מַשְׂכֹּרֶת

עוֹגֵב עַל קְסָמֶיהָ בַּלָּאט,

בְּרֹב אֲנָחָה הוּא יִזְכֹּר אֶת

הַזְּמָן שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּיָּד.

עַל כֵּן שִׁירָתֵנוּ הִיא לִירִית

כְּשִיחַ שֶׁל מֶלֶךְ זָקֵן

אֲשֶׁר בְּלִי טְרָגֶדְיָה שֶׁקְסְפִּירִית

נִשְׁאַר דֵּי עָלוּב וּמִסְכֵּן.

הַלִּירָה הַזֹּאת הַמְּמֹרֶטֶת

הָיְתָה כְּבַת־מֶּלֶךְ גֵּאָה,

וְיֵשׁ שֶׁשָּׁנִים מִתּוֹךְ רֶטֶט

לַשָּׁוְא נְצַפֶּה לְבוֹאָהּ.

מבטו של שריג היה נעוץ, כאמוּר, בעיני. לשווא ניסיתי לחפש בעיניו את הזיק הירקרק; המבט היה אטום, עכור, דלוח. אולי משום כך לא עורר הפעם את רוגזי, חרף הרמזים השקופים שבּפזמונו. ניתנה האמת להיאמר: תמיהה רבה תמהתי על פזמונו. הן אי־אפשר שלכבודי חיבר אבר מדולדל זה, שהרי בשום־פנים־ואופן לא היה יכול לדעת על כוונתי לבלות ערב זה במועדון־לילה, ודווקא באותו מועדון־לילה שבו מופיע יהושע שריג.

על־כל־פנים, לא רוגז עורר בי הפעם כי אם שאט־נפש. בן־גילי היה, ובאותם הימים סיימתי את העשור הרביעי לחיי. מכאן שגם הוא סיים את העשור הרביעי לחייו. עברוֹ היה מפואר מעברי. אותו שריג שבנעוריו היה חוצב להבות־אש ואחר־כך הצטיין בקרבות בחזית והטיל אימתו על הבריטים בארץ, פיזם עתה בגרון ניחר תִפלוּת רדוּדה ואצבעותיו רפרפו על מיתרי הגיטרה. לבוש היה חולצה אדומה ומכנסיים כחולים. זקנו היה עשוי כדרך זקניהם של הבּיטניקים. ברקותיו לא היה זכר לשׂיבה; אות הוא כי צבע את שערותיו, שהרי במו־עיני ראיתי את לובן צדעיו מאחרי האשנב באותו משרד ממשלתי.

בחילה פיסית, קבס ממש, שינק את גרוני.

אמרתי לאשתי:

‘נלך מכאן’.

‘מדוע?’ תמהה.

‘את נהנית?’ שאלתי.

‘כן’, השיבה.

קמתי. שליתי את ארנקי מכיסי והנחתיו על השולחן.

‘תיהני בלעדי’, אמרתי.

יצאתי החוצה, ישבתי במכוניתי והתנעתיה.

 

ו    🔗

לימים העירה לי אשתי, בצדק:

‘אתה הופך להיות פקעת־עצבים’.

הכלכלנים, הסטטיסטיקאים והסוציולוגים טוענים כי רוֹב־רובּה של האנושוּת נאבק על פת־לחם. אני השתייכתי למיעוט. כעשרים־ושתים שנה עבד מוחי קדחתנית כדי להפוך הון קטן להון גדול והון גדול להון יותר גדול. מאמצי הוכתרו בהצלחה ועסקי פרחו, אולם דומה היה כי אני החילותי לקמול.

כשנתיים ימים דוּבּר ביני לבין אשתי על טיול באירופה, אך כל אותו זמן לא נסתייע הדבר. כל־אימת שהיינו מוכנים־ומזומנים לצאת את הארץ היתה – מעשה־שטן – מזדמנת לי עִסקה כדאית, ומיד היה נדמה לי כי החיים והמוות ביד העסקה. גורלי נתון על כף־המאזניים, ועולמי ייחרב אם אַרפּה ולוּ אך לרגע אחד את מושכות פעילותי.

ואולם בסופו של דבר נכנעתי. בעזרת ידידי המומחים לטיולים – ומי מידידי לא עבר בשנים האחרונות את אירופה לאורכה ולרוחבה? – ערכתי שתי תכניות נפרדות: האחת לדרומה של אירופה (יוון, איטליה, ספרד, צרפת) והשנייה לצפונה (הולנד, גרמניה והארצות הסקנדינביות), ונוסף על אלה טיול מיוחד באיים הבריטיים ושהִייָה ממושכת בלונדון בכלל זה. התקשרתי אל משרד־נסיעות והזמנתי כרטיסים ומקומות במטוסים ובאוניות. לאחר שביצעתי את כל הפעולות הללו הייתי מוכן־ומזומן להפתיע את אשתי. אותו יום ישבתי ליד הגה מכוניתי ושיוויתי לעיני את פניה הקורנים של רעייתי לשמע הבשורה שבפי.

לתמהוני הרב נחלתי אכזבה. פרשׂתי את תכניותי לפני רעייתי ופניה לא זו בלבד שלא קרנו, אלא, אדרבה, נתעממו וכבו. שעה ארוכה שתקה ולא הגיבה כלל, ומשחשה כי השתיקה הופכת למועקה פתחה ואמרה:

‘כל זה טוב ויפה, אבל שוב אתה הורג את עצמך’.

‘זוהי תכנית הכרוכה במאמץ ובמתח, ואילו אתה למנוחה אתה זקוק. לעבור את כל אירופה בחדשיים ימים הרי זה ההיפך ממנוחה. לאט לך. מוטב שניסע תחילה לבית־הבראה צנוע על שפת־הים. מקום רגוע שאין בו סוחרים, אנשי־עסקים, תעשיינים. מקום שפועלים, פקידים ומורים רובצים בו בכיסאות־נוח וקוראים בספרים. בית־הבראה כזה תהיה לו השפעה ברוכה עליך’.

מה אומַר ומה אדבר? היו אלה דברים של טעם.

‘ואת מוכנה לוותר על אירופה?’ שאלתיה.

‘לפי שעה, כן’, ענתה בטוחות.

רחוק אני מלהיות רגשני, אבל הפעם מלאו עיני דמעות. נישקתי לאשתי ובו־במקום טילפנתי אל משרד־הנסיעות וביטלתי את הזמנותי. כעבור שבוע יצאנו אל בית־הבראה צנוע על גבעה נאה הנשקפת אל הים.

ספק אם בכל העולם כולו נמצא מקום שקט ומשקיט, רגוע ומרגיע כבית־הבראה מקסים זה. עיקר קסמו של המקום חורשת־אורנים. בחורשה זו ביליתי את ימי שקוּע בכיסא־נוח, עיני נעוצות בפיסות תכלת ביום ובכוכבים בלילה, ומוחי פנוי מכל צל של הרהור או מחשבה. שבוע תמים לא הטרידוני ממשרדי אלא שתי פעמים בלבד, ואפילו עובדה זו לא הדאיגתנו הפעם – עד כדי כך הגיעו הדברים. וכשיום אחד הוזמנו אמנים והוכרז על ערב־בידור, גם אז לא זזתי מכיסא־הנוח. אדרבה, העברתיו לפינה מרוחקת של החורשה, שלא יגיעו לאוזני קולותיהם של הבדרנים, וחזיתי בכוכבים עד לשעה מאוחרת בלילה.

בשעה מאוחרת בלילה שמעתי קול צעדים הולכים וקרבים אלי. כעבור זמן־מה נדמו הצעדים ונשמע רשרוש. לבסוף נדם גם הרשרוש.

עברה שעה ארוכה עד שקולו של יהושע שריג, לא הקול אשר הרעיש את הבניינים שבהם התקיימו אספות הסתדרות־הסטודנטים בשנות־השלושים, כי אם הקול של פזמונאי צרוד, הסוחט זמן תפל מגרון ניחר ומנסה לפרוט על מיתרי גיטרה – כן, קולו של יהושע שריג נשמע בבירור בתוך הדממה:

‘נוצרתי לומר מילה חדשה לאנושות’.

ושוב חזרה הדממה כשהיתה, אך הפעם הופרה בלחשים. ומתוך הלחשים נזדקר קולה של אשתי, קול חנוק, קול של היסטריה מאופקת:

'הוא חושב רק על כסף, על כסף, על כסף. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מכסף. ואילו יהושע שריג נוצר כדי לומר מילה חדשה לאנושות.

 

ז    🔗

מאחר שזכרוני נמנע בעקשנות מלאצור בקרבו כל מה שאירע לאחר־מכן, מוטב שאזדקק לתיאור הדברים כפי שהוא מופיע בפסק־הדין של בית־המשפט המחוזי, וזה לשון פסיק־הדין:

מן העדויות ששמענו מצטיירת לפנינו תמונה שלמה, ואנו רשאים לקבוע כמעט בוודאות כי סדר המאורעות היה כדלקמן:

א) הנאשם, צבי הוכלברגר, עקב אחרי אשתו שטיילה בחורשה בחברתו של מר שריג.

ב) בשיחה ידידותית עם מר שריג מתחה הגברת הוכלברגר ביקורת מתונה על להיטותו של בעלה אחר כסף.

ג) הנאשם הגיח מאחרי אחד העצים ופרץ בצעקה היסטרית: ‘אַת! את אשמה בכּל! רק בגללך אני חושב על כסף!’

ד) לאחר שהנאשם חזר שלוש פעמים על קריאתו (‘רק בגללך, רק בגללך, רק בגללך!’… ‘על כסף, על כסף, על כסף!’), הסתער על אשתו וניסה לחונקה.

ה) מר שריג חש לעזרתה, ואחרי מאבק ממושך עלה בידו להנחית על הנאשם מהלומה כבדה שגרמה לו התעלפות.

נוסף על עדותו של מר שריג הנאמנה עלינו, מצאנו עדות מסייעת:

1) בדבריהם של כמה מן המבריאים, ששמעו בחדריהם את צעקותיה של הגברת הוכלברגר.

2) בפסים כחולים שהוטבעו בצווארה של הגברת הוכלברגר, אשר על־פי עדותו של מומחה־משטרה היו סימני אצבעות שבאו במגע תוקפני עם הצוואר.

3) בעצם העובדה שהנאשם, אף כי לא הודה בפה מלא, לא ניסה להכחיש את כל האמור לעיל, אף לא לתאר את הדברים אחרת.

אמת נכון הדבר: לא הכחשתי ואף לא ניסיתי לתאר אחרת את מהלך הדברים, וזאת מכמה וכמה טעמים. ראשית, משום שהדברים לא נשתמרו בזכרוני. כל מה שזכור לי הוא שאחרי קריאתה של אשתי (ולא שלי): ‘על כסף, על כסף, על כסף!’ אירע כמעין ליקוי־חמה בראשי ולאחר־מכן נמצאתי שכוב במיטה, ראשי חבוש (כפי הנראה בגלל המהלומה ששריג הנחית עלי), והרופא מטפל בו. ושנית, בשל אותה אדישות, ושמא מוטב שאומַר שלווה (שהרי חכמי תורת־הנפש מגדירים משום־מה את האדישות כמושג שלילי ואת השלווה כמושג חיובי, אף כי כשאני לעצמי אינני מבחין ביניהן), בשל אותה שלווה גדולה שהשׂתררה בי מיום שנאסרתי (ביתר־דיוק: כשבוע ימים לפני היאסרי, מיום שבאתי לבית־ההבראה) והיא שׁוֹרה עלי עד עצם היום הזה.

שלווה זו היא שאפשרה לי לעקוב אחרי המשפט כצופה מן הקהל ולא כצד המעורב בדבר, והיא שמנעה ממני להעלות על דל־שפתי כמה וכמה תמיהות שנתעוררו בי במהלך המשפט.

תמיהה ראשונה תמהתי על הצעקה שפרצה כביכול מפי. אולי באותו רגע איבדתי את עשתנותי, שאם לא כן נבצר ממני להבין כיצד ועל שום מה הטחתי כלפי אשתי לשעבר האשמות שאינן צודקות ושמעולם לא עלו על דעתי. ניתנה האמת להיאמר: מימיה לא המריצתני אשתי לצבּור הון ולא תבעה ממני עשירוּת ומותרות. אדרבה, יש שהיתה מנסה לשווא לעוצרני בדהרתי אחר הרווחים.

תמיהתי השנייה היא עניין האצבעות. כל ימי חיי לא גיליתי נטיות לאלימוּת פיזית, אף לא בשחר ילדותי, ואין צריך לומר שלא הצטיינתי בכוח גופני. מבחינה גופנית היתה אשתי חזקה ממני, הן בשל בריאותה, שהיתה ללא פגם, והן בשל גילה ובשל להיטותה אחרי ספורט והתעמלות. לפיכך מרשה אני לעצמי להעלות את הסברה כי לוּ באמת ניסיתי לחונקה לא היתה זקוקה לעזרתו של שריג כדי לגבור עלי ‘אחרי מאבק ממושך’. על־כל־פנים, ספק הוא אם אצבעותי הקטנות והדקות – אותן אצבעות שעוד בימי־נעורי מנעו ממני, בחלישוּתן, להתקדם בפריטה על פסנתר, שכל־כך נעמה לי – יכולות היו להשאיר סימנים כה בולטים על צווארו של מישהו, ולתקופה כה ממושכת.

תהיינה תמיהותי אשר תהיינה, כיום מעיין אני בספרו של יהושע שריג שעשה רושם רב בעולם התרבותי כולו, ואל שלוותי כי רבה – שלווה שלא־מן־העולם־הזה – מיתוסף לוואי של סיפוק. מי יודע? אולי באמת נוצר יהושע שריג כדי לומר מילה חדשה לאנושות. ואם אמנם כן הוא הדבר, מיהו שימלאנו לבו להכחיש את העובדה כי תרמתי תרומה – ולאו דווקא צנועה – לאמירתה של המילה החדשה. ראשית, על שום הלירה הירקרקת, לירה מימי המנדט, שלוויתי ממנו בשעתו ולא החזרתיה לו עד היום הזה, שעל־ידי כך עוררתיו, לפי עניות־דעתי, להקים כל אותו בניין אָסוציאציות שאפשר לו לכתוב את ספרו המודרניסטי על הלירה ושׂריגיה. לירה זו, היא ולא אחרת, היתה כפורחת בדמיונו, העלתה ניצה ואשכלותיה הבשילו ענבי הגות. ושנית, על שום כל אותן רבבות הלירות שצברתי בעשרים־ושתיים מתוך ארבעים־וארבע שנות חיי, שבזכות כוח־הקנייה שלהן מבלה הוא עתה באירופה בחברתה של אשתי־לשעבר וקונה רשמים על האנושות כדי לעכלם ולהחזירם לאותה האנושות על מגש־הכסף הנושא את מילתו החדשה.