א    🔗

לא בפעם הראשונה חדרה ללבו של יעקב מארלין ההרגשה שכל המתרחש עתה כבר התרחש אי־פעם בחייו, והמצב שהוא שרוּי בו אינו אלא חזרה על מה שכבר היה. מתקבל יותר על הדעת שהפעם הזאת היתה הפעם האחרונה, שכן ישוב היה בכיסא נוח בצל צפצפה עתירת ענפים בפינת חצר מרובעת מוקפת חומה, שואף אל קרבו בחמדנות פרועה עשן סיגריה, וגבר גבה קומה ובריא בשר עומד עליו, משפיל ראשו על חזהו הדשן כשדי אשה ותוך כדי כך מכפיל את סנטרו ומנפנף בזרועותיו הגמלוניות, ממצמץ בעיניו ומנענע את לסתותיו כמי ששיניו עקורות והוא לועס בחניכיו את המילים הנולדות בגרונו – כל זאת כדי לשדל את יעקב שישליך את הסיגריה ממנו והלאה ולא ישוב לינוק אותה קטורת פגולים, לאחר שנגמל ממנה, וזה למעלה מעשרים שנה לא בא אל פיו קצהו של זנב סיגריה, שהרי אין לך דבר בעישון הפוגע בבריאותו של בשר ודם, מרעיל את נשמתו ובסופו של דבר מקפח את חייו.

ונדמה לו ליעקב שכל המעמד הזה אינו אלא כפיל, אם מותר לכנות בשם זה מעמד, וכבר נתקיים לפני עשרות שנים. לפני עשרות שנים ישוב היה בכיסא נוח, בחצר מרובעת, במרחק אלפי קילומטרים מחצר זו, ואדם מגושם כעין זה עמד עליו והטיף לו מה שהטיף. מה בעצם הטיף? האומנם כבר אז הטיף לו להתנזר מעישון?

לא ולא. זהות זו של מעמדות, שעשרות שנים מפרידות ביניהם, זהות חיצונית היתה. המהויות היו הפוכות, מעין בבואה בראי: השמאל הוא ימין והימין שמאל. והראי שמו זמן.

נער היה יעקב בימים ההם, ועדיין לא טעם טעמה של סיגריה. אדרבה, המגושם הוא שעישן – סיגר ארוך, עבה וריחני.

הגברתן העומד עליו עכשיו הריהו אח בבית החולים אשר בירושלים, שבו מאושפז יעקב בשל מחלת ריאות קשה. ואילו אותו מגושם כרסני שבראי הזמן היה בעליו של הבית, שבו התגוררה משפחתו של יעקב – אביו, אמו, אחותו והוא עצמו, כמובן – ולא רק של הבית הזה, כי אם של כל המִבנים אשר בחצר המרובעת שבאותה עיר בירכתי המזרח הרחוק. היו שטענו כי כל הבתים והחצרות אשר ברחוב ההוא שייכים לו, והנוטים לגוזמה הרחיבו את בעלותו על הרובע כולו. מכל מקום, לא היה צל של ספק שהאיש עתיר הנכסים עשיר מופלג היה, ולא אחת הרחיק נדוד לרגל עסקיו המסועפים ואפילו עד למערבה של אירופה הגיע – לא דבר של מה בכך בימים ההם למי שקבע את מושבו במזרחה של אסיה.

באביב של אותה שנה סיים יעקב את לימודיו בגימנסיה וגמר אומר להרחיב את ידיעותיו בלשונות העולם. עברית לימדו אביו מילדותו, אנגלית למד כשפה זרה בבית הספר הרוסי. עתה החליט ללמוד גם צרפתית.

הקיץ הצפוני היה בעיצומו. הצפצפה העבותה הצלה ברוחב לב על כיסא הנוח של יעקב, וריח ירקוּת עסיסית הרווה את האוויר: מעליו ניצב, כאמור, חריטון ולאדימירוביץ כַּגַנוֹב – זה שמו המלא של בעל הבית הענק.

אין לך שם רוסי סלאווי־ביזאנטיני מובהק יותר מחריטון, אלא שנושאו של השם היה יהודי דווקא. ולא רק במראהו, בתנועותיו, בגינוניו, במבטאו החסידי־ניגוני, כי אם גם בתודעתו הלאומית. מכריו היהודים קראוהו חצק’ל. אשר לשם האב ולאדימיר, הרי כל יהודי ידע שכך נהוג לקרוא ברוסית למי שקרוי ווֹלף באידיש וּזאב בעברית. ואילו כַּגנוֹב יסודו בכוהן, שהַהֵא שלו נהפכה לגימ’ל פשוט משום שהצליל ה’א אינו קיים בלשון הרוסית, ועל כן היינריך היינה נקרא בה גנריך גיינה והיטלר, להבדיל אלף הבדלות, גיטלר. אין ספק שחצק’ל כוהן נזקק לשילוש הרוסי דלעיל לא בשל נטיותיו להתבוללות, אלא משום שהיה בכך כדי להקל על מגעיו עם גויים שונים ומשונים בעסקיו ובעסקאותיו החובקים זרועות עולם.

דבר זה נתברר לו ליעקב בוודאות מוחלטת משנטל בעל הבית מידיו – במחווה אפוטרופסית של שְׂבַע־ימים בעל ניסיון לעומת אפרוח בן יומו, שזה עתה הבקיע את קליפתו – את החוברת ‘צרפתית בלי עזרת מורה’, דפדף בה שניות מספר והטילה על ברכיו של יעקב בארשת בוז ובלוויית קריאת ביטול:

– שפות לועזיות, אַ?

– מה רע בכך? – התריס יעקב לעומתו בתרעומת כֵּנָה.

– אין רע, אבל גם טוב אין. בזבוז זמן. שמע, בחור, את מה שאני אומר לך במלוא האחריות: די לו לאדם שפה אחת ויחידה: יידיש. אין צורך בשום לשון אחרת.

אכן, הרוסית שבפיו נשמעה כיידיש לכל דבר.

– את כל כדור הארץ חרשתי לארכו ולרחבו ולא הוצאתי הגה מפי אלא ביידיש בלבד – מאמע־לשון ותוּ לא. אתה רואה? עדיין איני חייב למכור את מכנסַי כדי לזכוֹת בחתיכת דג ממולא בערב שבת.

הוא מצץ את הסיגר שבפיו ופלט ענן עשן סמיך, כחול וריחני.

– אתה רוצה ללמוד משהו? לא מספָרים, מהחיים! רוצה או לא!

יעקב החריש.

משלא נענה, נהג חריטון ולאדימירוביץ' לפי הכלל ‘שתיקה כהודאה’ ופתח בסיפורו:

– באחד ממסעותי באנגליה נמצאתי ישוב ברכבת שעשתה את דרכה מליוֶרפּוּל לבּירמינגהֵם. באותה שנה היה הקיץ שם חם ומחניק, כאילו לא אנגליה היתה זו אלא אפריקה, רחמנא לצלן. התנמנמתי והתעוררתי רטוב כולי מזֵעה. נפשי יצאה אל בירה קרה. הלכתי אל קרון המסעדה וישבתי ליד שולחן. ניגש אלי המלצר – גוי צנום וגבוה, שכל גולגולתו אדומה כאילו שפכו עליה חמיצת סלק, ומרוב סומק אי־אפשר להבחין היכן נגמרים הפנים המשוּפָמים והיכן מתחיל שער ראשו – ושואל אותי דבר־מה באנגלית. ואני כשם שאינני יודע אנגלית היום, כך לא ידעתי אז – אף מילה אחת לרפואה. אבל גוי הוא גוי. ואני פונה אליו בגויית ואומר: פִיבוֹ (בירה בלשון הרוסית). הגוי מאדים עוד יותר ונועץ בי שתי עיני תכלת בהירות, תמהות, כתרנגול בבני אדם. פיבו – חוזר אני שנית בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ובקול רם. והוא בשֶׁלו: מפלבל בעיניו ומקמט את מצחו. לבסוף פקעה סבלנותי ונתתי קול צעקה באידיש: בּיר! גיבּ מיר א־גלאזאלע בּיר! כלומר, תן לי כוס בירה! צעקה היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב. כעבור שתי דקות הזיע על שולחני בקבוק בירה שוצפת הישר מן הקרח.

יעקב פרץ בצחוק.

כפי הנראה נפגע חריטון ולאדימירוביץ'. הוא נכנס בפתח דירתו, אך מיד חזר משם נושא כורסה בידיו. הציב את הכורסה מול כיסא הנוח של יעקב, נתרווח בה והתחיל בהטפת דרשה ארוכה שלא נפסקה אלא במציצות תכופות של הסיגר שהעטה שלשלאות עשן על המשפטים הבוטים, שהוטחו בפניו של יעקב.

– אתה, נערי, אינטליגנט אתה. צרפתית… פּארלֶה ווּ פראנסֶה, אַ? ואחרים – בוּרים, עמי הארץ, נבערים מדעת; כמוני, למשל. ובכן, להווי ידוע לך, בחור, שעוד בגיל שש למדתי גמרא. ואחר כך למדתי כל מיני מדעים. גיאומטריה, למשל. אתה שומע? גיאומטריה! משולש, ריבוע, מעגל. כל חוכמתכם לא עמדה לכם כדי לרַבֵּע את המעגל ולעַגל את הריבוע. נכון או לא? וגם מדעי טבע למדתי. ואני אומר לך: בשר ודם כמוני וכמוך אינו אלא מעגל ששָׂמוּ אותו בתוך ריבוע. אתה שומע? זה כל האדם. אבי, זכרונו לברכה, היה אומר: אדם משול לחייט צולע. מה חייט צולע חי, חי ובסופו של דבר מת, אף אדם כך. ואנוכי אומר: חיי אנוש משולים לריבוע. והאנוש עצמו למעגל. ככל שיגדל ויתרחב לא יגיע אל דופנות החיים אלא בארבע נקודות בלבד: מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל. אתה יודע מה פירושן של ארבע נקודות אלה? אני אגיד לך: אכילה ושתייה – אחת; נשימה – שתיים; פרייה ורבייה – שלוש; והנקודה הרביעית היא… היא… אתה לא תאמין… היא עישון. ח־ח־ח־ח! תאמין לי, אני יודע מה שאני אומר: עישון. וכל השאר הבל ורעוּת־רוח. כל המרחיב את המעגל מעֵבר לארבע נקודות אלה, פורץ את כּותלי־החיים. במילים אחרות: מוציא את נשמתו, נפטר, מת, מתפגר.

חריטון ולאדימירוביץ' פיסק את אצבעות שמאלו, וּשארית הסיגר, שהיתה נעוצה ביניהן, נפלה ארצה. הוא מעך אותה בעקב נעלו, שָׁלה ממחטה מכיסו וקינח בה את זיפי הטבק שנדבקו אל שפתיו.

באותו לילה התחיל יעקב לעשן.

 

ב    🔗

תקופת העישון הראשונה בחייו של יעקב מארלין לא ארכה זמן רב.

כחודש ימים לאחר השיחה עם חריטון ולאדימירוביץ' התגלתה מחדש השחפת, שלָקה בה אביו של יעקב עוד בימי נעוריו, משהוגלה על ידי הצאר אל שלגי סיביר. כשלושה שבועות שהה בבית חולים, וכשחזר הביתה קרא ליעקב, הושיבוֹ בכיסא מול הכורסה שישב בה, הטיל בו מבט בוחן ואמר:

– אמא אמרה לי שאתה מעשן סיגריות.

יעקב לא אישר ולא הכחיש.

אביו פתח את מגירת שולחן הכתיבה שלו והוציא מתוכה קופסת סיגריות עשויה כסף. סיגריה אחת ויחידה היתה מונחת בה. הוא לקח אותה, הדליקָהּ ומילא את פיו בעשנָהּ. בעוד לחייו מנופחות, נטל לידיו את הממחטה, שהיתה מונחת על השולחן, וסינן בה את העשן שפלט. כתם רבוע חום־כהה, כלבֵנה קטנה של שוקולדה, הופיע על הממחטה. אביו הושיטה לו.

– הסתכל – פקד עליו – התבונן היטב היטב! זוהי כמות הרעל הכלולה בכל שאיפת עשן.

יעקב חש אי־נוחות. הכתם היה מאבד את צורתו המרובעת ושלח לכל העברים שלוחות אדמומיות־חוורוורות כתולעים שֵדָהוּ וצבעם סר מהם. אביו לא הרפה ממנו. פרס את הממחטה על ברכיו ואת הסיגריה תחב אל בין שפתיו ושוב מצץ אותה. הפעם לא אגר את העשן בפיו אלא משך אותו פנימה, אל תוך ריאותיו. מיד נתקף בשיעול עז. שעה ארוכה השתעל, כּעכע בגרונו המשונק, ובממחטה המכוּוֶצת באגרופו מחה את שפתיו, שטפטפו כיח ורדרד בהיר, וקינח את עיניו הדומעות.

אימו של יעקב חשה לחדר, בידה טס ועליו כוס חלב וגלולה לבנה. יעקב תמה על התנהגותה של אימו. בדרך כלל, כל אימת שאביו היה מנסה לעשן, היתה פורצת בתוכחת זעם, כדי להניאו ממעשה זה. הפעם לא פצתה את פיה. בלי אומר ודברים הניחה את הטס על השולחן ויצאה מן החדר.

אביו בלע את הגלולה וגמע מן החלב; השיעול הלך ונחלש ועד מהרה נתייצבה נשימתו. פלט אנחת רווחה עמוקה, התחייך והעלה אש במציתו. בחרדה עקב יעקב אחר תנועותיו ולא האמין למראה עיניו: אביו החזיר אל פיו את הסיגריה שכבתה והדליקה שוב.

– לא! – נצטווח יעקב – לא, אבא, חדל!

– אַל תירא, בני – הרגיעוֹ אביו – עכשיו לא יקרה דבר. הבא אלי בבקשה ממחטה טרייה מן השידה.

יעקב הלך אל חדר המיטות והוציא את הממחטה המבוקשת מאחת המגירות של השידה, שהיתה צמודה לקיר לכל אורכו. שום צליל של שיעול או כעכוע לא הגיע לאוזניו. כשחזר אל חדר אביו, נוכח לדעת שאכן הפעם לא קרה דבר. דבר לא קרה אפילו כשאביו שאף את העשן ומשכוֹ עמוק אל תוך ריאותיו הפגומות. הוא לקח מיעקב את הממחטה הנקייה, הקריב גם אותה אל תוך פיו ונשף אל תוכה. הפעם היה הכתם עגול, צהבהב־חיוור, ולא נראה לעין אלא לאחר שנעשה מאמץ להתבונן בו.

– אתה רואה? הרעל שקע בריאתִי ונשאר בה.

פקעה סבלנותו של יעקב. קם מכיסאו וצעק בקולי קולות:

– די!

אביו התחייך.

– לא די – אמר בנחת – צא וחשוב כמה משיכות מושך אל קרבו מי שמעשן עשרים סיגריות ליום, וכמה טונות של משקעי רעל סופג הוא אל תוכו במשך עשרים או שלושים שנה. הרי אתה אוהב מתמטיקה, לא כן? ולפני שתסיים את החישוב, הבטח לי בהן צדק שברגע זה אתה חדל לעשן ולא תוסיף לעסוק בתועבה זו עד עולם. זה לי עשרים־וחמש שנה שאני מעשן. והנה היום הזה לנגד עיניך נגמלתי. לנצח, לעולמי עד! לאחר עשרים־וחמש שנים! אתה, נער בן שש־עשרה, וכי יכול אתה להעלות בדעתך תקופה של עשרים־וחמש שנה? רבע מאה! – הוא מולל את הסיגריה והטילָהּ אל סל הניירות – סוף פסוק! קץ כל קטורת! שלי ושלך. אתה אפילו אינך צריך להיגמל. עוד לא התמכּרת, לא השתעבדת. עדיין בן־חורין אתה. חופשי כציפור דרור. ברצותך מעשן וברצותך חדֵל, בלי כל מאמץ. שים קץ לדבר כל עוד לא היית לעבד נרצע. הישבע לי בתקיעת־כף.

יעקב ואביו לחצו ידיים כשני רעים שנפגשו לאחר פרידה ארוכה.

 

ג    🔗

כשם שניסיון העישון נקטע באִבּוֹ בהשפעת אביו של יעקב, כך בעטיוֹ של אביו נתקצרה גם תקופת קיום הנדר ולא נמשכה אלא כחצי שנה בלבד.

בבוקרו של יום קיץ לוהט שב יעקב לביתו מרחצה בנהר. אכל ארוחת בוקר ופתח את הספר העברי, שהביא לו אביו לא מכבר ‘אהבת ציון’ מאת אברהם מאפו. בשעתו החזיק אביו בסתר ספר זה חבוי מתחת לגמרא באחת הישיבות אי־שם בליטא הרחוקה ושתה בצמא את הכתוב בו.

יעקב שהיה צמא לכל מילה עברית, ניסה אף הוא כמיטב יכולתו לעשות כמעשה אביו, אך לאו דווקא בסתר או בהיחבא.

‘איש היה בירושלים בימי אחז מלך יהודה ושמו יורם בן אביעזר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמִים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה. ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה… ואוהב דבק מאח היה ליורם ושמו ידידיה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, שר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לימודי ה’, כי אהב נועם לִקחם ויֵט למשל אוזנו, ויתמכם בנדבת ידו; על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה‘, אשר תעודת בן־אמוץ צרורה איתם ותורת ה’ חתומה בם'.

על אף הצמא, השתייה לא עלתה יפה. הרבה מילים לא היו נהירות ליעקב. במיוחד התקשה בפירוש הביטוי ‘אשר תעודת בן־אמוץ צרורה אתם’. ידוע ידע כי בן אמוץ הוא ישעיהו הנביא הגדול, אשר חזה את עידן שלום העולם, אלא שלא מכבר הסביר לו אביו, שהמסמך המאשר את סיום הגימנסיה, שנמסר לידו בטקס חגיגי לפני חצי שנה, מתקרא בעברית בשם תעודת בגרות. נבצר ממנו לקשור את תעודת הבגרות עם תעודתו הצרורה של בן אמוץ.

והעונה עונת פגרת קיץ היתה. על כן אביו שהיה מורה שרוי היה בבית. שׂם יעקב את פעמיו אל חדרו של אביו, כדי לזכות מפיו בהסברים והבהרות. לתמהונו גילה שדלת החדר היתה נעולה מבפנים.

במשפחתו לא היה נהוג לנעול את דלתות חדרי הדירה; מי נעל אפוא את הדלת הפעם? ומדוע?

רצה יעקב לדפוק בדלת וחזר בו. דאגה לבריאותו של אביו, מהולה בחשד אחר, מעורפל ומתמיה, הכבידה על לבו. יצא החוצה וסקר את הבית מצד החצר. בן קומה אחת היה הבית וכדרך הבתים ברוסיה הוקף בגַבלית עץ. בכל יום א' בשבוע, בשעות שלאחר הצהריים, היתה הגבלית משמשת מושב לדיירות הרוסיות של הבית, שבעליהן רבצו שתויים במיטותיהם, והן מְתַנוֹת זו בפני זו את צרותיהן השבועיות, תוך שהן מפצחות גרעיני חמניות ויורקות את הקליפות באמנוּת ראויה לקנאה אל תוך ערֵמה, במרחק של עשרה – שנים־עשר מטרים, שהלכה ונתגבהה עד שדמתה להפליא לפירמידה מצרית, שדמותה נחרתה בזכרונו של יעקב מתוך ספר לימוד של היטוריה עתיקה. עכשיו, ביום חול, היתה הגבלית פנויה. משהגיע יעקב אל חלון חדרו של אביו, טיפס ועלה עליה. השעין את כפות ידיו אל לחייו והציץ פנימה מבעד לשמשה. אביו ישב בכורסה ליד שולחן הכתיבה שלו, שגליון נייר היה פרוס עליו, צווארו נשען על משען הכורסה, ראשו מופשל, ימינו אוחזת בעט, בין אצבעות שמאלה נעוצה סיגריה ומפיו מיתמרים פיתולי תכלת כעין השמים, נפתלים, מתאַבְּכים, נתקלים בתקרה ומתמסמסים בחלל החדר כעשן אשר יכלה בהיתקלו ברקיע. ואכן, הבעה של אושר שמימי היתה נסוכה על פניו. רק מים גנובים יש בהם כדי לגרום נחת רוח כזאת שבמתק סוד, ורק לחם סתרים עשוי לרַווֹת בשר ודם בנועם רזים כה מענג.

 

ד    🔗

שלושים שנים תמימות עישן יעקב – בתאוותנות, בהתמכרות, כמעט מתוך הקרבה עצמית; עד עלותו ארצה קופסה אחת ליום, לאחר עלותו – שתי קופסאות, ומיום שנשא אישה והתחיל לעבוד דרך קבע, כדי לפרנס את עצמו, שתיים וחצי קופסאות, כלומר חמישים סיגריות ליום. מעשן היה בשרשרת, מדליק סיגריה בזנב קודמתה. גם בלילה לא ויתר על העישון כליל, וכל אימת שהתעורר מסיבה זו או אחרת, היה מכלה סיגריה אחת. כריו, סדיניו, שמיכותיו נשאו עליהם סימני חריכה וכתמי ניקוטין. כסטודנט לא אחת הועמד בתקופת הבחינות בפני הברירה. פיתה־פלאפל או קופסת סיגריות, וכמעט תמיד לא היסס להכריע לטובת הסיגריות – יהיו זולות ומעוררות בחילה ככל שיהיו – שהרי פרוסת לחם וכמה פלחי תפוז אפשר להשיג אצל חבר ללימודים, המקבל תמיכה מהוריו בחו"ל, או אצל ידיד נעורים, שמשום מה נשא אישה, הוליד ילדים והוא רואה חובה לעצמו לכלכלם. בעיצומם של הלימודים, ערב בחינה זו או אחרת – כשלא יצא אפילו לעבודת דחק בכביש יום אחד בשבוע – יש שכספו לא הספיק אפילו כדי קניית גפרורים, ואז היה יוצא בלילות מקיטונו, אורב לעובר אורח מאחר בנשף, שניצוץ הישועה מתנצנץ בחושך מתוך פיו או מבין אצבעותיו, ומבקש ממנו אש, לעתים בתוספת שניים־שלושה גפרורים ומחצית דופן של קופסה המרוח בזרחן. כל מקום שהיה שרוי בו היה עד מהרה מתמלא עשן עד מחנק. פיו, אצבעותיו, בגדיו הדיפו ריח קטורת וניקוטין. בלילות של שמירה היו מעייניו נתונים להסתרת אשָהּ של הסיגריה האסורה בתוך שרווּלו, ולא אחת נכוותה ידו בשל כך. בימי המצור על ירושלים ליקט זנבות סיגריות ברחובות, ייבש עלי אילנות וגנב שיירי תה מאגירותיה הדלות של אשתו, ערבב את כל אלה, טחן את הבליל, פיטם בו את מקטרתו ועישן, עישן לרווחתו ולישועתו.

לאחר שלקה בפעם הראשונה באוטם שריר הלב, צמצם את המנה היומית לכדי שלושים סיגריות, ואחרי האוטם השני חדל לעשן כליל.

שלושה חודשים לא ידע את נפשו. מוחו חדל לפעול, קיבתו סירבה לעכל את המזון, העולם כולו התרוקן מכל משמעות ותוכן. יושב היה ליד שולחנו, מגייס את כל כוחות הנפש כדי להתרכז ברעיון, ברגש, ברושם – לשווא; כל ניסיון לתפוס משהו ברוחו עלה בתוהו. כל דבר שניתן לתפיסה, לתחושה, לקליטה נעקר מתוכו עוד לפני שנקלט והתנפץ לרסיסים שהתפזרו לכל העברים והתמסמסו בחלל. מהדק היה בחוזקה בין לסתותיו את הפומית הריקה שנשארה לפלֵטה מימות העישון עד אשר נשמע קול נפץ באוזניו: השן התורנית נשברה מרוב לחץ, והוא ירקָהּ מפיו.

בתום שלושת החודשים הוזמן יעקב למסיבה שנערכה לכבוד סיום משא־ומתן עם מדינה זרה, שבמהלכו שימש יעקב מתורגמן בין הצדדים. הסעודה היתה כיד המלך. משקאות חריפים נשפכו כמים, ולקינוח הוגשו סיגרים מן המשובחים.

עשן סמיך, מגרה, מחיה, משיב נפש פשט בחדר.

חש יעקב שהוא נמצא על סף של עילפון. אסף את שארית כוחותיו הנפשיים, הודיע למסובים שהוא מחלים ממחלה קשה ואין ביכולתו להשתהות עוד ויצא החוצה.

בביתן הראשון שנזדמן לו קנה קופסת סיגריות וגפרורים. רוח חזקה נשבה בפניו והלמה בחזהו. הלחץ המוּכּר לו התחיל זוחל בקרבו, אי־שם בעומק בין הגב לבין הצוואר, צומח, אוגר מהירות ומסעֵף שלוחות אל הכתפיים ואל הזרועות. לא בכדי מתכַּנָה תעוקת הלב ברוסית בשם קרפדת החזה. מצא ספסל בקרבת מקום וישב עליו לשאוב רוח. גמר אומר בלבו להמתין עד שיעבור זעם הרוח החזקה, ורק אז להדליק את הסיגריה.

מסיבת הסיום נערכה בבית הקונסוליה של אותה מדינה זרה, שעמה התנהל המשא־ומתן. הבית היה מוקף מכל צדדיו חומת אבנים מרובעת וספסלו של יעקב צמוד היה לאותה חומה. פתאום קם על רגליו, תחב ידו אל כיסו, חפן בכפו את שתי הקופסאות – של הגפרורים ושל הסיגריות – ובתנועת חייל קרבי ביחידה, שהוטל עליה לכבוש משלט מבוצר, השליך את אוצרו מעל לחומה אל חצר הקונסוליה כמי שמטיל את רימונו האחרון אל תוך מעוזו של האויב.

עתה ידע כי חדל לעשן. כשתקע את כפו בכף אביו, עשה מה שעשה מתוך כל מיני מניעים יפים: חמלה, כיבוד אב ואפילו קצת פחד מפני הכתם החום. עכשיו פעל מתוך גבורה, גבורת כובש. איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו. בכל ימי חייו מעולם – לא לפני כן ולא לאחר מכן – לא מילא את נפשו רגש כה עז של סיפוק וגאווה על אַקְט הֶרוֹאי שאין נעלה ממנו.

הייתכן שהקרבה נשגבת שכזאת תוקרב חינם ותהיה לקורבן שווא?

ואכן, למן הרגע ההוא, כל אימת שנפשו כלתה אל גרגיר קטורת, היה כל המנגנון הנפשי של מאווייו, כיסופיו וגעגועיו נעצר בבת אחת, ממש כאתונו של בלעם – גדר מזה וגדר מזה. אלא שהאתון ראתה את מלאך אדוני ניצב בדרך וחרבו שלופה, ואילו יעקב ראה את עצמו שולף את רימון קופסותיו ומטילוֹ בחצר הקונסוליה.

 

ה    🔗

שלושים שנה עישן יעקב, ועשרים שנה מנע מעצמו אפילו מציצה אחת. אף־על־פי כן לילה אחד חש כאבים עזים בחזהו והובהל לבית חולים. חודש ימים פוטם בתרופות ונבדק בכל האמצעים העומדים לרשותה של הרפואה המודרנית: מבחני דם ושתן וכיח ומיץ קיבה, שיקופים וצילומים וקרדיוגראמות וסריקות קרני לייזר ואפילו ניתוח בצדו הימני. ומשנדמה היה לרופאים שהתאושש קמעה, התירו לו ביום שרב לנוח בצל ענפיו של אילן עתיר עלווה באחת מפינות החצר הרחבה של בית־החולים.

השמש היכתה אותו בסנוורים. שעה ארוכה היו עיניו עצומות עד שהורגל באור והתחיל פוקחן קמעה קמעה. לבסוף הפריד לרווחה את עפעפיו והביט על סביבותיו. על אף החום העז חלפה צמרמורת בגבו. רק עתה נתגלה לו שהוא שרוי באותה חצר עצמה, שאל תוכה השליך את תחמושתו לפני עשרים שנה; חצר שהיא כולה גן מוקף חומת אבנים מרובעת, אלא שבית הקונסוליה שנבנה לפני מאה שנה נעקר מתוכה ובמקומו הוקם בניין בית החולים – מבנה רב־קומות החולש על כל הסביבה – שבאחד מחדריו בילה יעקב שלושים ימים רצופים. ארובה עגולה התנשאה מתוך הגג וראשה בשמים. נשא עיניו לראות את קצה הארובה, אך מבטו נקטע בצמרת האילן שבצלו ישב. האומנם צפצפה? כן, כפי הנראה צפצפה. נדמה היה לו, שחפץ מרובע בהיר מבצבץ בין העלים הירוקים. פשט רגלו ובעט בגזע. האומנם עוד נותרה בקרבו שארית של כוח פיסי? הגזע עצמו לא נע, אך ענף גדול על פארותיו התנודד קמעה – אולי מתוך משב מקרי של רוח חמה, חזקה למדי, שפרץ דווקא באותו רגע – והחפץ הבהיר נפל על ברכיו. לאמתו של דבר לא חפץ אחד, כי אם שניים: קופסת סיגריות וקופסת גפרורים. הייתכן כי ‘רימונו’ נשתמר עשרים שנה בין עלי האילן? הבל ורעות רוח! הזיה! אחיזת עיניים!

יעקב פתח את הקופסה: עשרים סיגריות מילאוה עד הָדִק, כאילו זה עתה הונפקו מבית החרושת. שלָה אחת מהן, הדליקָהּ ומשך את עשנה.

סחרחורת מענגת ערבלה את מוחו. כמבעד לערפל שמע את הפצרותיו ואת איומיו של האח הגדול, המגושם, הגמלוני, שהתחנן בפניו שיניח לסיגריה. כשתי טיפות מים דמה האיש לחריטון ולאדימירוביץ'. גם את הרופא שהגיח מבית החולים ראה עטוי עננים: רזה, עדין, שברירי, שקוף, פניו אווריריים, וחיוך עצוב מעַבֵּה אותם במקצת ומגבש צורה־לא־צורה. אל אלהים! הן אביו הוא זה, אביו של יעקב כפי שנראה בימיו האחרונים.

הוא דיבר יידיש. דווקא אביו דיבר הפעם יידיש ולא חריטון ולאדימירוביץ‘. הן מאז הכריז בפניו חריטון ולאדימירוביץ’, שכל מי שהיידיש שגורה בפיו יכול להרגיש בבית בכל רחבי העולם, עבר כיובל שנים, מים רבים זרמו למקום שזרמו, ודבריו של כַּגַנוֹב שוב אינם תופסים אף כהוא זה.

מעולם לא היתה לו ליעקב זיקה ליידיש, אך לבו נתחמץ בקרבו. לא בשל עצם העובדה שהיידיש חדלה לשמש שפת דיבור להמוני היהודים, כי אם בשל הסיבה המזוויעה, שהפכה את קביעתו של חריטון ולאדימירוביץ' לאַנכרוניסטית, כוזבת, שקרית. אבל הרופא דיבר יידיש, כפי הנראה משום שסבור היה שיעקב אינו שומע לשון זו.

– הנח לו – אמר לאח – אין זה משנה כבר. אם הוא נהנה, יבוסם לו.

ולאחר שהרופא, שהוא אביו, אמר מה שאמר לאח, שהוא חריטון ולאדימירוביץ', משך יעקב אל קרבו ביתר תאווה את עשן הסיגריה, ומכאן ואילך קורא דרור לזרם תודעתו, ולא היה לאשדותיו לא מעצור, לא מחסום, לא סכר ולא שובר גלים.

בראש וראשונה חיפש את נקודת המגע הרביעית שבין המעגל של ארובת הבניין לבין הריבוע של חומת החצר, כפי שלימדהו בימי נעוריו הרחוקים חריטון ולאדימירוביץ' שהתגלם באח הגדול. יגעת ולא מצאת אל תאמין. דברי חריטון־האח אושרו אישור נסיוני: אמת נכון הדבר, נקודת המגע הרביעית היה העישון. ביתר דיוק: העשן, עשן הסיגריה שלו המיתמר לנגד עיניו לאחר שעשרים שנה ציפה לגואלו. לא בכדי למד כּגַנוֹב גיאומטרייה. גם אפלטון תלה בשערי האקדמיה שלו שלט חד־משמעי: ‘למי שאינו בקיא במתמטיקה הכניסה אסורה’. בלי ספק התכוון לגיאומטרייה. ואילו בטקסט כנסייתי רוסי מן המאה השבע־עשרה כתוב לאמור: ‘תועבת אלהים הוא כל מי שאוהב גיאומטרייה’. הכוונה היא ודאי לכל אַלְגוֹרִיזְם. מחבר הטקסט הזה כמוהו כיהודה הלוי: ואל תשיאך חוכמה יוונית. דת ומדע – קונפליקט נצחי. הצדיקים אינם זקוקים לגאומטרייה, כדי למצוא נקודות מגע עם המעגל, שחכמי יוון העתיקה ראוהו כסמל השלמות. כשרבי יהודה הנשיא הלך לעולמו, בישר בר־קפרא את דבר מותו באמרֵי מליצה ומשל:

אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש,

ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

ארון הקודש הוא מרובע, ואילו איינשטיין הוכיח שהעולם עגול. הרי שלא העיגול נמצא בתוך הריבוע, כי אם הריבוע בתוך העיגול. המצוקים הם הצדיקים, והאראלים הם המלאכים. והרמב"ם גרס שהמלאכים אינם אלא שׂכָלים נפרדים. בתור שכאלה ודאי עסקו במתמטיקה, כלומר גם בגיאומטרייה. מלאכים אינם זקוקים לאכילה ושתייה, לנשימה (אוי, הנשימה!) ולפרייה ורבייה. יכולים הם להסתפק בנקודת מגע אחת בין העיגול והריבוע: העשן. כחול, מיתמר, חסר צורה, שואף אל על ומתנדף. הסופר הרוסי טורגנייב כתב רומן המתאר קבוצות שונות של מהפכנים רוסים שהיו גולים באירופה המערבית במחצית השנייה של המאה הקודמת. עיקר עיסוקם היה ויכוחים סוערים, סכסוכים, התנגשויות בינם לבין עצמם על רקע איבה אידיאולוגית. הסופר מלגלג עליהם, ואת ספרו הכתיב בשם ‘עשן’. ולֶנין, שאף הוא היה מהפכן גולה באירופה, במחצית הראשונה של המאה הזאת, הוגנב לרוסיה בקרון אטום־שתול ועשה בה מהפכה. מכאן שֶׁאַל לו לאדם להקל ראשו בעשן; ברצותו הוא, העשן, ממית וברצותו מחיה. כמוהו כאכילה ושתייה, כנשימה (אוי! הנשימה!), כפרייה ורבייה. העיקר הוא למצוא את נקודת המגע. יגעת ולא מצאת – אל תאמין. Try and try and try again. נסה ואל תרפה. בראשונה, בשנייה, בשלישית – – –

1984