סרתי לבית־המשפט לחתום על הצהרה בשבועה. השופט שבפניו חייב הייתי לחתום לא היה בלשכתו. נאמר לי כי יבוא בעוד כעשרים דקה. יצאתי אל הפרוזדור וישבתי על אחד הספסלים.
שליתי עיתון מכיסי והתחלתי מעיין בו. לפתע חשתי ריחות של טיגון. זקפתי עיני וראיתי שיושב אני מול המזנון של בית־המשפט. קמתי על מנת למצוא לי מקום אחר, אך מיד נוכחתי לדעת שכל המקומות תפוסים, הן על הספסל שלי והן על הספסלים הסמוכים.
משוטט הייתי בפרוזדור עד שנתקלתי בנער ונערה, שהיו לבושים מכנסי חאקי וחולצות כחולות. דומים היו זה לזה כאח ואחות, פניהם שזופות כשל תושבי כפר ועיניהם הבהירות מבהיקות מתוך השיזוף. כובעי טמבּל בראשיהם ועל ירכם מתנדנד תרמיל הטיולים.
מה לאלה ולבית־משפט? תמהתי.
דומה כי גם שמש בית־המשפט – גבר קטן־קומה, גרמי ומשׂוּפם, הנתון בבגדי־שרד – אף הוא תמה על כך. הוא נעצר על ידם ושאלם:
– מה אתם רוצים?
– רוצים לראות משפט – השיב הנער בכובד־ראש ואפילו הִזעים גביניו, כפי הנראה כדי לשוות יתר משקל לדבריו. לא כן הנערה: אדרבה, עיניה נתבַּרקו ושפתיה נתעקמו בבת־צחוק, זו בת־הצחוק המרחפת על פניהם של תינוקות כל אימת שהם עומדים לעשות מעשה קונדס או לטעים טעם מים גנובים.
השמש התרכך, החליק באצבעותיו על שפמו ושאל:
– אף פעם לא ראיתם?
נימת אפוטרופסות נשתמעה בקולו.
– אף פעם – השיבה הנערה.
– מקיבוץ?
– לא, ממושב.
שוב לבש השמש חשיבות.
– בואו – פקד על הזוג.
פסע פסיעות מספר בפרוזדור ופתח את הדלת הראשונה משמאלו. הנער והנערה נכנסו בפתח. הצצתי בשעוני (עשר דקות נותרו עד בואו של השופט המצופה) ולאחר היסוס־מה נדחקתי בדלת אחריהם.
היה זה אחד האולמות הקטנים ביותר של בית־המשפט, אשר נועד למשפטים שמטבעם אינם עשויים למשוך קהל רב. ואכן, אף אולם קטן זה היה כמעט ריק. מספר אנשים ישבו על שני הספסלים הראשונים ותו לא. על דוכן העדים עמדה אישה, לבושה שמלה שחורה וחבושה מטפחת חומה. שערות שיבה בצבצו מתחת למטפחת. היא דיברה בקול רוטט כמי שעוצר את בכיו. השופט רשם דבר־מה בתיק שהיה מונח לפניו.
בדחילו ורחימו, על בהונות רגלינו, פסענו שלושתנו – שני הטיילים הצעירים ואני – וישבנו על הספסל האחרון. איש מן הנוכחים לא כיבדנו אפילו בהפניית ראש.
על הספסל הראשון ישבו שני עורכי־דין לבושים גלימות שחורות. האחד צעיר לימים, כיפה סרוגה־סגולה, קטנה ועגולה, צמודה אל שערו המסורק בקפידה והמשוח תמרוקים. השני קשיש ממנו, ראשו מגולה ותלתלים אפורים עוטרים את קרחתו. על הספסלים שמאחוריהם ישבו עוד ארבעה: שלושה גברים ואישה אחת.
עוד לפני שעלה בידי לקלוט את תוכן דבריה של האשה הלבושה שחורים, שעמדה על דוכן העדים, הרגשתי שנעימת הבכי שבקולה הולכת וגוברת. לפתע נשתתקה, נרכנה אל מעקה הדוכן ופרצה בבכי.
השופט זקף עיניו מעל למשקפיו ונתן מבט זועף בעורך־הדין הצעיר. הלה השמיע צליל של כעכוע מגרונו ומשום מה נגע בכיפתו, ואילו עורך־הדין הקשיש קם ממקומו ואמר:
– כבוד השופט! לוּ הייתי במקומו של חברי המלומד הייתי חוסך את זמנו של בית־המשפט וחס על רגשותיה של התובעת. מכל מקום, אני כשלעצמי מוותר על החקירה הנגדית של התובעת. כבר סיכמנו בלשכתו של השופט כי העובדות ברורות ומרשי, כלומר הנתבע, אינו כופר בהן ואינו מערער עליהן: יוסף קלמן, בנה של התובעת, נגרם לו נזק גופני קשה בתאונת דרכים. הוא משותק למחצה וכושר הדיבור ניטל ממנו. לא נותרו לבירור אלא שתי נקודות בלבד: (א) אם אמנם אירעה התאונה כתוצאה ישירה מן השליחות שהוטלה על יוסף1 קלמן מטעם מעבידו, שהוא־הוא הנתבע מר משה שרגהיים – בירור עובדה זו עשוי לקבוע אם בכלל מוטלת על הנתבע החובה לשלם פיצויים לתובעת; (ב) אם נוסף על החבלה הגופנית הקשה, שנגרמה לבנה של התובעת, נפגם גם כושרו הרוחני והשכלי. לגבי הנקודה הראשונה עדוּתה של התובעת2 אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא לא היתה נוכחת במקום התאונה. לבי סמוך ובטוח כי אני מכוון גם לדעתו של חברי המלומד באומרי, כי עדותה של התובעת אין בה כדי לסייע אף לבירור העובדות שקדמו לתאונה. נותרה אפוא הנקודה השנייה, והיא: האם נפגע כושרו השכלי והרוחני של מר יוסף קלמן, ואם נפגע – באיזו מידה נפגע. אני מוכן להעמיד את הבעיה על קוצו של יו"ד, אם חברי המלומד יסכים לכך. מר קלמן, שכושר דיבורו נפגם קשה – ועל כך, כאמור, אין חולקין – כתב לפני זמן־מה שיר. דומני כי שיר זה עשוי להיות מבחן לכושרו השכלי־רוחני של הנפגע. מכל מקום, אני מוכן לקבל אותו כמבחן יחיד. לשבט או לחסד.
מבטו הזועף של השופט, ששוטט על פני האולם כל זמן שעורך־הדין הקשיש דיבר ורגע קט נח משום־מה אפילו עלי, חזר עתה וננעץ בעורך־הדין הצעיר.
– אתה מסכים?
הצעיר חכך בדעתו שעה קלה. הפשיל ראשו לאחור והתלחש קימעה עם אחד הגברים שישבו מאחוריו. הלה נד בראשו.
– אני מסכים – פלט לבסוף אם כי במהורהר קמעה – אלא שלפני כן אציג עוד שתי שאלות לתובעת.
האישה על דוכן העדים התאוששה. היא הזדקפה, ומיד נתגלה שגבוהת־קומה היתה. בעיניה – עיניים עצובות, דהות, מימיות ללא גוון מוגדר – נדלק זיק של סקרנות.
– התוכלי לומר לנו, גברת קלמן, אם בנך כתב שירים לפני כן, כלומר לפני שנפגע בתאונה?
– לא.
– האם הרבה לקרוא דברי שירה?
– לא. הוא היה נוטה למדעים מדויקים, כאביו המנוח. הצטיין במתמטיקה ופיסיקה. אחרי שסיים את שירותו בצבא החליט ללמוד באוניברסיטה. אבל אני אלמנה וחיה על קצבה. לפיכך הלך לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים.
– תודה.
העברית המלוטשת שבפי האישה הפליאתני. משום־מה לא ציפיתי לסגנון כזה.
השופט חרק בעטו. בעודו כותב רמז בעיניו לעורך־הדין הקשיש.
הלה קם ממקומו והכריז:
– אין שאלות.
האישה יצאה מתא־העדים ופסעה לעברו של עורך־הדין הצעיר. הגבר שישב מאחוריו פינה לה את מקומות. השופט פלט מפיו הברה שלא קלטתי את משמעותה. כפי הנראה קרא בשמו של אותו אדם, שכן מיד לאחר מכן עלה אדם זה על דוכן העדים.
השופט שאל ורשם:
– שמך?
– חיים לוין.
– המקצוע, פּסיכיאטר?
– כן.
חיים לוין היה בחור נמוך־קומה, בהיר־שיער, לבוש חליפה צהובה. מִתאר פניו סגלגל וצר – לא כביצה אלא כעין אליפּסה של מסלול האדמה סביב השמש שסובבוה בתשעים מעלות – חוטם גדול תלוי היה במרכז כגוף חיצוני שבעל־כורחו הצמידוהו אל הפנים. מבטאו אנגלוֹסַקסי ופיו המכוּוץ כמעט שאינו מתפסק אפילו בשעת דיבורו, פרט להתעוותות־מה כלפי מטה בזווית הימנית. כיוון שהיה מצמצם עיניו בגליון הנייר שהחזיק בידיו והיה מקרבו עד כדי מרחק של כמה מילימטרים מן החוטם, לא הבחנתי בצבען של העיניים הללו.
– מר לוין, התוכל למסור לנו חוות־דעת של מומחה על־פי השיר שבידיך?
– כן.
– האם שיר זה מעיד, לדעתך, על כושר שכלי־רוחני פגום של כותבו?
– כן.
– האם הפגיעה חמורה?
– כן.
– תוכל לנמק את מסקנתך זו?
– כן.
– אנא
הפּסיכיאטר פתח בדיבור מונוטוני, רצוף וקצוב כאחד, משל היה מהרהר בקול או משוחח עם עצמו.
– השיר מתחלק לחמישה פרקים. בפרק הראשון מוצאים אנו את המילים ‘מקום־לא מקום’. המקום כמושג מוגדר הוא אחת התחושות הראשוניות של האדם; בעצם, לא רק של האדם, של החי באשר הוא חי. ההתמצאות בחלל היא ראשית הקיום. ניסויים מהימנים הוכיחו, כי פחדיו הראשונים של התינוק הם הפחדים מפני איבוד מיקומו הפיזי בעולם. הביטוי מקום־לא־מקום פירושו ערעור הקיוּמיות ההיולית. אין לי כל ספק, כי דבר זה נגרם על־ידי הזעזוע שבא בעקבות התאונה. שכן – הפּסיכיאטר צמצם עיניו בגיליון שבידו – בהמשך הפרק מדובר על “עשן וריח חריכה”. הפרק מסתיים בברכת: ליל מנוחה. אין צורך להיות פסיכולוג כדי להבין שבהקשר זה הכוונה היא לשנת־עולמים, לחידלון, לרזיגנציה שלאחר דפּרסיה, דהיינו דכדוך־נפש שאין לו תקנה.
הפרק השני של השיר, אף־על־פי שלכאורה אינו אלא פזמון תמים, מעיד על התערערות מוחלטת של מערכת תהליכי־הנפש התקינים. הפחדים הקיומיים היו לפחד בפני העתיד. ‘הוא לדנטה השאיר את התופת’ – משפט שאינו זקוק לפירושים. ואילו הרזיגנציה היתה לבריחה. בריחה לאן? מצד אחד: אל ה’וורד בדש' – דהיינו אל האכסהיבּיציוניסם שבגיל הסמוך אל גיל ההתבגרות (אני מבקש שיושם לב: לא בגיל ההתבגרות אלא בגיל הקודם לו והסמוך אליו) ומצד שני אל ‘הצוף, העסיס והנופת’ ‘שהוא מוצץ משפופרת של קש’ – דהיינו שיבה אינפנטילית מובהקת אל התקופה האנאלית או אל גיל היניקה. סיכומו של דבר: נסיגה של כוחות הרוח, חזרה אל הינקות, מה שקרוי בלשון המדע רגרסיה.
וכמקובל בהפרעות נפשיות הרגרסיה נעשית לאַגרסיה. כל הבקי בפסיכולוגיה יודע כי התסכוּל, הכשל, חוסר־האונים, סופם להתפרק בתוקפנות, תוקפנות־יאוש של אדם המטיח ראשו בקיר. הכותב מודה: ‘אני… מתדפק, הולם באגרופי עד זוב דם, עד ריסוק פרקי אצבעות’. ומיד לאחר מכן באה התפרקות, שהיא ממש סכנה לציבור, לאמור: פתחו, נבלות, וכו'… ומגיעה בשיאה לידי איום של ממש: ‘אוי ואבוי לכם אם לא תפתחו’,
אין לי שמץ של ספק כי לולא היה אדם זה מרותק לערש־דווי, ומתוך כך נטול כל אפשרות לגרום לזולתו נזק פיסי, ממשי, הייתי ממליץ ואף עומד בתוקף על כך, שיאושפז בבית חולי־נפש או יימצא לפחות תחת פיקוח חמור.
מרירות אישית חולנית הריהי מצבּר של אנרגיה הרסנית העלול להביא שואה על החברה. היטלר הוא דוגמה קלאסית לפּתולוגיה מסוג זה. ואכן, בפרק הבא של השיר מתגלים כוחות ההרס הללו במלוא עוזם ולפי כל חוקי הפּסיכולוגיה המודרנית שלא כאן המקום לפרטם. ‘פצצות מימן עופו, חוגו! כך פגעי אנוש יפוגו’. נקרע המסווה. המתח ההרסני, הממגר כול, שאין לו פורקן בחיי הפרט המרותק אל מיטתו, מחפש מוצא בכיסופים. למה? לחורבן העולם. נדמה לי שאין עוררים על כך, שהפגיעה הגופנית הקשה במר קלמן נגרמה על־ידי התאונה. איני בא אלא להוכיח שגם הפגיעה השכלית היא תוצאה ישירה מאותה תאונה עצמה. וראיה חותכת לכך סיומו של השיר עצמו. הבית האחרון פותח כך: ‘לא לנסוע, ללכת, ללכת, ללכת’… בנבכי התודעה הפגומה, המעומעמת, רומצת הכרת הסיבה של הזעזוע: הנסיעה. אימת הנסיעה, אימת התנועה, מוֹבּיאוֹפוֹבּיה, אם יורשה לי לחדש מונח – מחלה זו לא תרפה מהחולה לעולם. ייתכן כי היא־היא ששיתקה את אבריו של מר יוסף קלמן ולא החבלה הגופנית. על כל פנים, דבר זה עשוי לשמש נושא למחקר.
הפּסיכיאטר טמן את פיסת הנייר בכיסו והשתתק.
עורך הדין, שבלוריתו שיבה, הזדרז לקום ולהכריז בקול גדול:
– אין שאלות.
השופט חרק בעטו. תוך כדי כתיבה שאל:
– יש עוד עדים מטעם התביעה?
– אין – הודיע הצעיר.
הראשון מבין עדי ההגנה היה הנתבע עצמו. כבן ארבעים היה, קומתו בינונית, כתפיו רחבות, קרחתו מכוסה במרוּדד זיפי שיער אדמוני. על חוטמו משקפיים במסגרת בהירה, לבושו חדש, מגוהץ, נקי, שופע רעננות ופניו דהויים־צהבהבים ומפיקים עייפות.
גם התשובות שהשיב לפרקליט דומה כי לֵאוּת־מה נתנסכה בהן. ואף כי מנוסחות היו בדייקנות עניינית היה בהן מן העימום לעומת שאלותיו החריפות והמתוחות של הפרקליט:
– ביום ג', ב־31 במארס, שלחת את יוסף קלמן ממשרדך אל ביתך. לשם מה?
– להביא את התיק ששכחתי בביתי באותו בוקר.
– איזה תיק?
–תיק שהייתי זקוק לו לישיבה שהיתה צריכה להתקיים במשרדי בשעה שתים־עשרה.
–מה היתה השעה שבה ביקשת ממנו להביא תיק זה?
–אחת־עשרה בערך.
– בערך או בדיוק?
–כמעט בדיוק.
– האם הסתכלת בשעונך לאחר ששלחת אותו?
– לא. לפני כן. חיפשתי את התיק. כשראיתי שהוא איננו נזכרתי ששכחתיו בביתי. אז הצצתי בשעוני ונוכחתי לדעת שיש עוד שהות בידי לקבלו ואפילו לעיין בו עד מועד הישיבה.
– וכשהצצת בשעונך ראית כי השעה היא אחת־עשרה?
– כן.
– ואז שלחת את יוסף קלמן?
– כן.
– מיד?
– מיד.
– כמה זמן עבר מן הרגע שהצצת בשעונך ועד שהורית ליוסף קלמן להביא את התיק?
– לא יותר משתי דקות.
– אמרת לו שישכור מונית?
– כן.
– מה הוא שיעור־הזמן הדרוש כדי לנסוע במונית ממשרדך עד ביתך?
– בין חמש לעשר דקות, לכל היותר.
– כלומר, הדרך הלוך וחזור יחד עם הזמן הדרוש לשכירת מונית היתה צריכה לגזול לכל היותר 30 דקות?
– כן.
– גם אם נביא בחשבון את השהייה בביתך?
– כן.
– לא היה כל קושי למצוא את התיק בביתך?
– לא. הוא היה מונח על שולחני.
– תיארת את מקום הימצאו של התיק ליוסף קלמן?
– אמרתי לו שהתיק מונח על שולחני בחדרי. וגם צלצלתי לאשתי.
– באיזו שעה?
– דקות ספורות לאחר ששלחתי את קלמן.
– כמה דקות?
– אינני יודע בדיוק. על כל פנים, לא יותר מחמש או שבע.
– האם נוכל להניח שדיברת עם אשתך לא יאוחר מאשר בשעה 11.20?
– כן.
– ומה השיבה אשתך?
– באמצע השיחה אמרה לי, שמישהו מצלצל בדלת והלכה לפתוח.
– והתברר שזה היה קלמן?
– כן.
– כלומר בשעה אחת־עשרה ועשרים היה מר קלמן בביתך?
– כפי הנראה.
– לו היה ממלא את הוראותיך וחוזר מיד יכול היה להימצא שוב במשרד בשעה 11.40. לא כן?
– בהחלט.
– והוא לא חזר?
– לא.
– מה עשית?
– שוב טלפנתי לאשתי.
– מתי?
קרוב לשעה שתים־עשרה. טלפנתי מספר פעמים.
בקולו הלאה של העד נשמעה זו הפעם הראשונה נעימה של התרגשות קלה. הוא המשיך לספר בלי שנשאל על־ידי פרקליטו:
– פניתי למודיעין. אמרו לי שהשפופרת תלויה והטלפון פתוח. הודעתי למי שהודעתי כי הישיבה נדחתה וחשתי הביתה. הבית היה סגור. נזכרתי כי המפתח נשאר בתיק. באותו תיק ששכחתיו על השולחן. צלצלתי ולא נעניתי.
– כלומר – שיסעהו פרקליטו – איש לא היה בבית?
– כן – העד חזר אל נעימתו הלֵאה־אדישה.
שוב היו תשובותיו קצרות.
– ואחר כך?
– חזרתי אל משרדי.
– האם ניסית עוד להתקשר עם אשתך טלפונית?
– כן.
– ולא הצלחת?
– לא.
– ומתי טלפנה לך אשתך בדבר התאונה?
– בשעה אחת ועשרים.
– אתה זוכר את השעה בדיוק?
– כן.
– בדיוק נמרץ?
– במידה ששעוני היה מדויק.
– כלומר באותו רגע הצצת בשעונך…
– כן.
– למה?
– משום שרציתי לדעת אם כבר הגיעה השעה, שבה נוהג אני לחזור הביתה לארוחת הצהריים.
– מה סיפרה לך אשתך?
– היא סיפרה לי על התאונה.
– אתה יכול לפרט?
– היא סיפרה לי כי זה עתה אירעה תאונה ליד הבית, והמונית שבה ישב יוסף קלמן ניזוקה קשה.
– האם שאלת אותה מתי עזב קלמן את ביתך?
– כן.
– מה אמרה לך?
– היא אמרה כי קלמן עזב בשעה 11.30.
– האם הטלת עליו עוד שליחות כלשהי?
– לא.
– אתה זוכר היטב?
– היטב.
– הרי שבין אחת־עשרה ושלושים לבין אחת ועשרים נמצא קלמן מחוץ לביתך ועשה מה שעשה שלא על־פי הוראתך?
– כן.
– ביתר דיוק: אפילו בניגוד להוראתך?
– בהחלט.
– תודה.
הפרקליט בעל שערות הכסף פנה את השופט.
– סיימתי, כבוד השופט.
השופט חרק בעט. בעוד יד והימנית חורקת שרבב את שמאלו כלפי עורך־הדין הצעיר עם שעיניו עוד רתוקות לניירות, שהיו מונחים לפניו על השולחן.
הלה קם מספסלו. כיפתו נשמטה קמעה הצדה. משום־מה הקיף את האולם הקטן במבטו, והיה משהו ערמומי במבט זה; אפשר שאפילו קורטוב של התגרות נתבזק בו. ולא רק במבטו כי אם בשפתיו שנתהדקו כך, שזוויותיהן נשתפלו כלפי מטה.
אפשר שהבעה זו היא שגרמה לאותו רוגז כמוס, שבקע מתשובותיו של העד לשאלות שנשאל על־ידי פרקליט זה. ואפשר משום ששאלות אלו לכאורה לא היו סדורות וערוכות על־פי העיקרון של ראשון ראשון ואחרון אחרון, כי אם קפצו מעניין לעניין ומשלב אחד של השתלשלות המאורעות לשלב אחר שלכאורה לא היה כל קשר בינו לבין קודמו.
– התוכל לומר לי – פתח הפרקליט בעל הכיפה – אם היתה רעייתך נרגשת כשהשיחה לך על התאונה האיומה שנזדמן לה להיות עדת ראייה לה מחלון ביתך?
– גם אני הייתי נרגש לוּ הייתי עד־ראייה לתאונה כזאת.
– זאת לא שאלתי. זוהי תשובה היפּוֹתטית. נאסר עלי לשאול שאלות כאלה. מותר לי רק לשאול שאלות הנוגעות לעובדות, למעשים שהיו, ולפעמים גם להרגשות. הרגשות שהיו. אם כן, האם, לדעתך, היתה אשתך נרגשת כשהשיחה לך על המאורע הטרגי?
העד פתח את פיו אלא שפרקליטו, כלומר אותו עורך־דין ששערו שיבה, גופו מסורבל ודיבורו זורם בשובה ונחת, לא הניח לו.
– כבוד השופט! אמר הלה – השאלה אינה מכוּונת לעובדות ואף לא להרגשות. העד אינו יכול להעיד על הרגשותיה של אשתו.
השופט נתחייך. היה זה החיוך היבש ביותר שראיתי בימי חיי. נדמה היה שקמטי פניו חורקים מיובש.
– זו שאלה של רשמים, והיא מוּתרת.
הפרקליט הצעיר שף את כיפתו.
– אני מוכן לנסח את שאלתי אחרת: האם התרשמת שאשתך היתה נרגשת, כשסיפרה לך את דבר התאונה הקטלנית אשר לדבריה ראתה מחלון דירתה?
– כן – פסק הנתבע.
הפרקליט היטיב את כיפתו שעמדה להישמט. לאחר שתיקה שנמשכה כשתי דקות פתח במהורהר.
– ה… אם… האם אשתך נוהגת לצאת מביתה בבקרים?
– מעולם לא התעניינתי בכך. אינני עוקב אחריה. אני מניח שהיא יוצאת כל אימת שהיא רוצה או רואה צורך בכך.
– לוּ אירעה התאונה לא תוך כדי שליחות, שאתה הטלת על קלמן, אלא תוך כדי שליחות שהטיל עליו מישהו מבני משפחתך, כלום היית מקבל על עצמך את האחריות על כך?
הפעם נתהרהר מר שרגהיים.
– אינני מבין את השאלה.
– אשתדל להבהיר. נניח שקלמן בא לביתך ומאיזו סיבה שהיא הושהה בו שעה ארוכה. כיוון שהשליחות שהטלת עליו היתה דחופה ביותר נוכח לפתע כי איחר את המועד. מתוך כך מיהר יתר על המידה ואף האיץ בנהג המונית. האם גם במקרה זה היית מנער חוצנך מן האחריות על התאונה?
השופט זקף את עיניו.
– לפני שאפסוק אם המשיב חייב לענות על שאלה זו או לאו, רוצה אני לברר נקודה מסוימת. אמרת ‘נניח שקלמן הושהה בביתו של המשיב’. הייתי רוצה לדעת על־ידי מי הושהה?
– בתוקף נסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן.
השופט פנה אל הנתבע:
– אינך חייב להשיב – פסק.
הפרקליט הצעיר השמיע צליל הדומה לציוץ ציפור לפני שהציג את השאלה הבאה.
– האם רעייתך מפוזרת?
– פחות ממני.
– ואף־על־פי־כן הרימה את שפופרת הטלפון ושכחה לתלותה שעה ארוכה מאוד. המ… מ… דרך־אגב, אני מבין שאתה גר בקומת־קרקע, לא כן?
– כן, בקומת־קרקע.
– וכשבאת הביתה וגילית למגינת־לבך כי הדלת, כלומר דלת דירתך, נעולה ואין איש בבית, לא התעניינת היכן אשתך?
– מה פירוש לא התעניינתי?
– לא שאלת את פי השכנים?
– לא.
– לא ניסית לבדוק שמא במקרה שכחה רעייתך לסגור אחד החלונות. הרי מפוזרת היא. לו מצאת חלון אחד פתוח היית יכול להיכנס בעדו לדירתך. על כל פנים, אני תמיד נוהג לעשות כך.
– לא ניסיתי. עד כמה שידוע לי, בדרך־כלל מוגפים תריסי החלונות מבפנים בשעות הבוקר.
– ודאי משום שקרני השמש משפיעות לרעה על הריהוט!
– אולי.
– על כל פנים, כך טוענת אשתך, לא כן?
– כל הנשים טוענות כך.
– אשתי, למשל, טוענת שקרני השמש פגיעתן רעה בעיקר בספות… אבל נדמה לי שסטינו מן הנושא. ואולי לא סטינו. אם כן, גם הפעם היו התריסים מוגפים?
– אני מניח.
– לא בדקת?
– לא בדקתי.
– יש לכם ילדים?
– לא.
השופט הניח את העט על השולחן, הסיר את משקפיו ותלה מבטו בעורך־הדין הקשיש, כלומר בפרקליטו של הנתבע. ראשו של זה, על קרחתו העטורה בלורית שיבה, היה רכון מעל לשולחנו. מאחור לא יכולתי להבחין אם שקוע הוא בניירותיו או שהרכין ראשו מסיבה אחרת. אף נבצר ממני לדעת אם רואה הוא את מבטו הנוקב־קפדני של השופט או לאו. מכל מקום, הוא לא זקף ראשו, ואילו השופט העביר מבטו ממנו ל’חברו המלומד' חבוש־הכיפה.
– סיימת?
– כן.
רק אז נתרוממה קרחתו הנעטרת של הקשיש.
השופט שאל:
– כמה עדי־הגנה יש לך עוד?
– שניים. הגברת שרגהיים והמבקר בצלאל הרתבן.
– מי עכשיו?
– המבקר.
– לא הגברת?
– לא.
הנתבע ירד מדוכן העדים וחזר אל מקומו. כדיבורו כן הילוכו: לאה, מאומץ, כבד, כמי שמהלך לא מרצונו כי אם על־כורחו. עד שעקבתי אחריו עלה לדוכן המבקר. כשהוזכר המבקר בשיחה בין השופט לפרקליט סבור הייתי כי המדובר הוא במבקר־חשבונות. לתמהוני נתברר כי הכוונה למבקר ספרותי: גבר בגיל העמידה, בלוריתו אפורה ומסולסלת, אך הדוקה בקפידה כך ששערו עשוי גלים־גלים. קומתו בינונית, אגן־ירכיו רחב וכתפיו צרות. התפרים המחברים את השרוולים אל חולצה ספּוֹרטיבית, אפורה־כהה, יורדים ומשתלשלים כדי שליש המרחק בין כתף למרפק. חולצה זו שגונה כעין המתכת אפשר שנועדה לבטל קמעה את הרוך הנשי שאפף את דמותו של מבקר זה, החל בעמידתו המתוחה במופגן – כך ניצבות דום נערות במסדרי־צבא וגברים, שכל חיצוניותם אומרת רישול ממוסמס – וכלה בפניו היפות, שהיתה בהן תערובת מופלאה של פסלי יוון הקלסית ופרצופי נסיכים רוסיים מראשית המאה, פרצופים אכולי אלכּוֹהוֹל, שעמום ומותרות.
כפי הנראה שקוע הייתי יתר על המידה בניתוח הופעתו של המבקר ומתוך כך לא נתתי דעתי על המתרחש. על כל פנים, דומה כי שיחה מסוימת או לפחות כמה שאלות פוֹרמליוֹת נעלמו ממני, שכן זכור לי כי המילים הראשונות ששמעתי מפיו של המבקר היו מילות של שיר. מכל מה שקדם בבית־המשפט לעדותו של המבקר יש להניח כי היה זה שירו של קלמן, קורבן תאונת־הדרכים.
מסתבר, כי הוטל על המבקר להוכיח כי כושרו השכלי של מחבר השיר לא נפגם ולהזים את עדותו של הפּסיכיאטר בכוח ניתוח ספרותי. אין אני יודע אם אמנם עלה בידו לבצע משימה נועזת זו3. לי נדמה כי לוּ הייתי שופט היתה עדוּתו של הפּסיכיאטר נאמנה עלי יותר מעדותו של מהבקר, אלא אם כן הוכיח הלה כי השיר הוא מעשה אמנות חד־פעמי, והתאונה הפכה סטודנט בינוני לפיזיקה למשורר גאון, על כל המשתמע מכאן מבחינה משפטית לגבי תשלום פיצויים. מכל מקום, דבר אחד הוכיח מעל לכל ספק: הוא, המבקר הרתבן, היה קריין מופלא, אמן גדול שקריאתו ללא דופי. לא זכור לי ביצוע כה מושלם של שיר עברי מעל בימה כלשהי. לזכותו של ביצוע זה זוקף אני כל מה שאירע לאחר מכן, לאו־דווקא לשיר עצמו שלדעתי… אך מי אני כי אביע דעה על שירים.
המבקר לא קרא מנייר. הוא דקלם בעל־פה:
א 🔗
אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן,
עַל כָּל פָּנִים לֹא כָּאן
בְּמָקוֹם־לֹא־מָקוֹם מִתְגּוֹרֵר
מְשׁוֹרֵר
מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.
סְבִיבוֹ עָשָׁן
וְרֵיחַ חֲרִיכָה
וְלַחַשׁ־רֶטֶט־רַחַשׁ: לֵיל מְנוּחָה.
ב 🔗
הוּא לְדַנְטֶה הִשְׁאִיר אֶת הַתֹּפֶת,
לְעַצְמוֹ הוּא שָׂם וֶרֶד בַּדָּשׁ.
וּמִלִּים כְּגוֹן צוּף, עָסִיס, נֹפֶת
הוּא מָצַץ מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קַש.
ג 🔗
פּתְחוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם!
בַּקְעוּ תְהוֹמוֹת שְׁאוֹל!
מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים
שֶׁאֲנִי סְתַם כָּכָה מִתְדַּפֵּק,
הוֹלֵם בְּאֶגְרוֹפַי
עַד זֹב דָּם
עַד רִסּוּק פִּרְקֵי אֶצְבָּעוֹת
עַד קְרִיּעַת וְרִידִים!
פִּתְחוּ, נְבֵלוֹת!
אוֹי וַאֲבוֹי לָכֶם, אִם לֹא תִּפְתְּחוּ!
פִּתְחוּ – ו – ו – ו!
ד 🔗
בֵּין אוֹקְיָנוֹס לְאוֹקְיָנוֹס
אֵל שׁוֹכֵן, קוֹרְאִים לוֹ יָנוֹס.
שְׁנֵי פָּנִים לוֹ. וְכָל פַּן
מְיַצֵּר פִּצְצַת מֵימָן.
פִּצְצוֹת מֵימָן,עוּפוּ, חוּגוּ,
כַּךְ פִּגְעֵי אֱנוֹשׁ יָפוּגוּ
וְיָקוּם עוֹלָם חָדָשׁ:
לוּלָאַת־עֲנָק בְּלִי דָּשׁ.
ה 🔗
לֹא לִנְסֹעַ: לָלֶכֶת, לָלֶכֶת, לָלֶכֶת.
בְּהוֹנוֹת יְחֵפוֹת לְרַסֵּס בִּרְבִיב טָל,
בְּעִמְקֵי פַּעֲמוֹן מִתְנַעְנֵעַ עִנְבָּל,
מִסְתַּפֵּג הֶחָלָל בִּנְגִינַת הַמַּתֶּכֶת.
הזוג מן המושב פרץ במחיאות־כפיים. השופט היסה אותם בטפיחה על שולחנו, טפיחה ראויה לשמה. לאחר מכן השתררה דממה. ובתוך הדממה נשמע קול צחוק. צחוק היסטרי, גואה, מתנחשל, מתערבל, ממלא את כל החלל. צחקה האישה שישבה סמוך למר משה שרגהיים. פניה כבושים היו בידיה, עורפה רטט וכתפיה רעדו.
הצצתי בשעוני. עברה שעה תמימה. אחרתי את כל המועדים.
ההצהרה! – נפלט לפתע מפי.
השופט הלם על שולחנו בשנייה. שוב השתררה דממה. עורפה של האישה רטט, כתפיה רעדו, אך קולה לא נשמע.
קמתי ממקומי ופסעתי לעבר הדלת. על בהונות רגלי הלכתי, ואף־על־פי־כן כל צעד מצעדי הדהד באולם הקטן. ידעתי שכל המבטים – מבטיהם של מניין אנשים – נעוצים בי. חשתי דקירות בגבי, כמדקרות מקלחת צוננת על גב לוהט שעתה זה נשזף בשמש יוקדת בצהרי יום קיץ על חופו של ים. מדוע דווקא גבי הפך קורבן למַדקרות של עשרים עיניים? והרי מלבד הזוג הצעיר מן המושב הייתי אני היחיד שלא היתה לו כל שייכות למשפט, לנושאו ולגיבוריו.
1965
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.