א 🔗
שלושה עשר גורים היו לדוניה כלבתי בימי חייה – מהם תריסר שהיא המליטה ואחד שלפי מיטב שיפוטי היא הולידה. והנה זה האחרון הוא גם היחיד שעדיין יש לאל ידי לקיים מגע עמו לעת מצוא… ואכן, בהתעטף עלי נפשי נוטל אני גור זה, שנתגבש לכדי כלב מבוגר, שבע ימים ורוגז ואכול דכאונות עד כדי כך שנטרפה עליו דעתו והפך לכלב שוטה המפיל חִתּתוֹ על הבריות, נוטל אני… אפוא גור זה ומשתעשע בו להנאתי על אף התכונות המבעיתות שהוענקו לו.
אלא שסבור אני כי לא טוב המעשה אשר אני עושה, עם שאני מקדים מאוחר למוקדם ופותח את סיפורי בגור האחרון של דוניה, תוך קיפוחם של תריסר שקדמו לו. אספר אפוא את הדברים לפי התרחשותם בזמן – ראשון ראשון ואחרון אחרון – ובין שני הקצוות אשתדל להקפיד על הסדר הכרונולוגי.
ב 🔗
תריסר הגורים שנשאה דוניה ברחמה לא כולם הומלטו בבת אחת. המדובר הוא בשתי המלטות שפרק זמן של שנתיים ימים מבדיל ביניהן, ושני אבות לגורים – האחד שמו רם ושם השני נרו.
למעשה היו צאצאיו של רם ממזרים, שכן רם היה כלב מגזע בוקסר ודוניה כלבת רועים היתה. רם היתה לו תעודה רשמית, דהיינו מגילת יוחסין, שהעידה על גזעו הטהור מכל טוהר, ודוניה – אף כי לכל הדעות יפהפייה היתה – חזקה עליה שגזען דקדקן היה מוצא סרכה באחד מדורות אבותיה, ועל כל פנים לא היה לה מסמך המשרטט את אילן היוחסין. רם, בקולרו הצטלצל עיטור, שהוענק לו כפרס ראשון בתחרות כלבים כל־ארצית באשקלון, ודוניה, לא היה לה בקולרה אלא מספר הנחושת שניתן לה מטעם העירייה. רם, גונו היסודי אפור היה אלא שהרקע רוצע פסים צהובים־ירקרקים עד כי נדמה היה כי כתונת פסים לו, ואילו דוניה כל כולה שחורה היתה. פרט לחֶלקַת צואר מלפנים וקצות כפות הכרעיים שלבנים היו, ואלמלא כמה כתמים חומים בירכיים ובלחיים – זכר לאחת מאמות אמותיה שסרחה – היתה לעולם נראית כדיפלומט שלבש זה עתה סמוקינג, לבובה וכפפות, מוכן ומזומן לארוחה חגיגית.
כחצי שנה היינו משוטטים ארבעתנו על פני הסלעים, שהיו אז בעיבורה של ירושלים, ועתה מרכזה, פארה והדרה הם: דוניה ורם, אני ובעליו של רם – אדריכל בדימוס מאותם מתי מספר שבין עולי גרמניה, שעלו ארצה בשנות העשרים. הוא היה מספר לי על המושבים והשכונות שתכנן ומתפאר בסגולותיו ובשכלו של רם, ואני הייתי עוקב אחרי המזמוטים של שני הכלבים ומשחקיהם: יש שהיו מתרחרחים ומתלקלקים ברוך ובעדנה, יש שהיו תוקפים זה את זה באכזריות מעושה, מסתערים בלי לפגוע וטורפים בלי לנעוץ שניים, יש שהיו עורכים התחרויות ריצה למרחקים גדולים על פני החרולים והקמשונים שעל אדמת הטרשים, ויש שהיו מתיישבים זה בצד זו ומזינים עיניהם בעולמו של הקדוש ברוך הוא – אוזניהם כרויות לצלילים ובני צלילים ונחירי חוטמיהם הלחים מתרחבים משפע הריחות הנספגים בהם ומעצמתם.
ואולם משבאה עונת־תאנתה של דוניה גמרנו אומר – האדריכל ואני – כי יש להפריד בין הדבקים, שכן תערובת של מין בשאינו מינו כגון זו – כלבת רועים ובוקסר – אין לה מקום בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ומי יודע אם יימצא מי שיהיה מוכן לקבל גורים אלה.
כשלושה שבועות היו השניים שרויים בהסגר זה כלפי זה. יום אחד פרץ רם את הרשתות שבחלונות ביתו והגיע אל מתחת לגזוזטרה שלנו. היתה דוניה עומדת למעלה, מזדקפת על אחוריה, מניחה כרעיה הקדמיות על מעקה הגזוזטרה, מזיחה לאחור את אוזניה הארוכות ומייללת יללות שוברות לב, ואילו רם ישב מתחת לגזוזטרה, אוזניו הקצוצות זקופות כשני משולשים שווי־שוקיים מספר לימוד של גאומטריה, ראשו מוטה קמעה הצדה, מבטו מרותק אל דוניה, ועם כל יללה הנפלטת מפיה נעצמות עיניו מתוך מצמוצן, ונדמה, כי דמעה נסחטת מהן, מתגלגלת על לסתו העליונה ונספגת בנשמת אפו הסופגני.
רומאו ויוליה במהדורה כלבית, שהועלו קורבן על מזבח טוהרת הגזע. באותם הימים היה לי שכן ולו כלב רועים גזעי, שחור פרווה, כולו מלא און ותעצומות. בימים האחד עשר, השנים עשר והשלושה עשר לתאנתה של דוניה, ממש לפי כל הלכות הטיפול בכלבים (הלא הן כתובות בספרים המוקדשים לנושא זה) עלינו כולנו – שכני וכלבו ואני וכלבתי – על גג ביתנו וערכנו חתונה כדת וכדין; לא חסרו אפילו נתחי הבשר, עצמות דשנות וביסקוויטים. ארבע פעמים הרביע כלבו של השכן את כלבתי. דוניה התמסרה כמי שכפאו שד. מי שראה כלבים בהזדווגותם יודע מה הדבר אשר אמרתי זה עתה. זר לא יבין זאת גם אם אכביר מילות תיאור.
כעבור חודשיים כרעה דוניה ללדת והמליטה חמישה גורים. כולם עד אחד בני תערובת: צבע עורם אפור, רצוע פסים ירקרקים־צהובים, רגליהם מעוקמות קמעה כשל הבוקסרים ורק זרבוביותיהם מוארכות־חדות, ואוזניהם ארוכות כשל כלב רועים. כל רואם מקֶרב מַכרי לא היה מהסס לקבוע בבירור שאביהם רם ואמם דוניה.
איך ניצחו האראלים את המצוקים? איך גברה האהבה על הביולוגיה? לאלהים פתרונים.
שבועיים היניקה דוניה את גוריה, ובשבוע השלישי בא ידיד ותיק של האדריכל בדימוס, אחד מפעילי תנועת המושבים, ונטל אל כולם עמו. כל מאמצי לברר את מקומות פזורתם עלו בתוהו.
עברו שנתיים. רם מת מדלקת כליות. השכן עקר מירושלים יחד עם כלבו. שבועות מספר התהלכנו לבדנו – דוניה ואני – על פני הסלעים צופים אלי המצלבה שבחורשה אשר מתחתינו ושקועים זה במחשבותיו וזו בצפיותיה, שלגביהן היתה מסתייעת לאו דווקא בחוש הראייה, אלא בחוש השמיעה והריח. ואכן, היא היתה הראשונה שהרגישה בזוג הכפול שהלך לקראתנו: עוד אדם ועוד כלב – הפעם כלב רועים, גדול מדוניה, גבוה, צנום ממנה. גם פרוותו שונה היתה מזו של דוניה: קשה ולא חלקלקה, וצבעה לא שחור, כי אם כעין הפשתן, כלב זכר הוא ושמו נרו, ובעליו עובד מדינה ושמו יאשה. כיוון שגם אני עובד מדינה הייתי, נתקשרה ידידות בינינו על רקע הדירוג המינהלי הכללי, והכלבים אף הם נתחברו זה לזו, אלא שהפעם ניכר היה כי נרו אוהב את דוניה אהבה עזה, ואילו דוניה – אף שהיא שוהה במחיצתו ופעמים גם משתפת עצמה בריצותיו – לבה בל עמו. לשווא מכרכר הוא סביבה ורוקד ריקוד כלבים אלגנטי! יושבת היא על עכוזה בראש זקוף, בעצלתיים עוקבת אחרי תנועותיו ואפילו זנבה – זו מטוטלת החיוך הכלבית – אינו מתנענע אלא קמעה קמעה, בקצהו העליון בלבד. יש שרוחב לבו של נרו מגיע עד כדי כך שהוא מביא עצם דשנה מעצמיו שלו ומגישה לה בחינת הרי שלך לפניך. או אז נוטלת דוניה את העצם בין כרעיה הקדמיות, מקפלת את האחוריות, מצמידה גחונה אל הקרקע ופותחת בגירום כמי שממלא תפקיד חשוב שהוטל עליו – בכובד ראש, באחריות… ובעצבות – ואינה זזה ממשימתה עד אשר לא נשאר מן העצם אפילו פירור אחד. ואם תוך כדי גירומה שלה מנסה נרו לעשות כַּוָני חן ולדחוף את העצם דחיפה קלה ברגלו שלו – רמז ללחם ושעשועים בעת ובעונה אחת – משמיעה דוניה חרחור מאיים נטול כל חוש הומור, והלה עומד עליה וצופה באורך רוח היאך מתנת ידו הולכת ונעלמת בפיה בלי שתיסחט ממנו אפילו פליטת תודה אחת.
וכשהמליטה דוניה שבעה גורים – כולם קשי פרווה וצהובי גוון – לא היה חלב בדדיה, וביום השלישי להיוולדם נמצאו שכובים בחיקה ללא רוח חיים באפם – כל השבעה פרט לאחד ויחיד, שהאריך ימים עוד חודש אחד. ובעוד חודש אחד נדרס בצאתו לראשונה בחייו מבית אמו.
אם בשל מה שעלה בגורלם של הגורים ואם בשל סיבות אחרות, שאינן שמורות בזכרוני, נתפוגגה הידידות ביני לבין בעליו של נרו. הוא פינה את השטח, וכך נתגלגלו הדברים שבאותם הימים נתוודעתי לסופר דגול, הרבה גדול ממני בשנים ופי כמה בתורה, בחוכמה וביכולת, וכיוון שחובב טיולים היה נתלווה כמעט בכל יום לטיול עם דוניה אף שמטבעו לא חיבב כלבים כלל ועיקר ואפילו פוחד היה מהם, וכך היה אומר: ‘את אהבת ישראל שבי איני מחלק עם שום יצור בעולם שאינו מישראל ויהא אפילו כלב’.
אני, שחברתו של סופר כה גדול החמיאה לי מאוד, ניסיתי כמיטב יכולתי לדובבו בעת הטיולים, אך הוא שדברן היה מטבעו, היה משום מה מחריש רוב הזמן. כיוון ששתיקתו גרמה לי אי־נוחות הייתי אני מדבר, ואף שחלק ניכר מדברי הוקדשו לשבחם של ספריו שהערצתים בלב ונפש, שמתי לב שאין הוא מקשיב לקילוסי ודעתו מוסחת מהם.
עבר פרק זמן ניכר עד שנוכחתי לדעת שבמשך כל תקופת טיולינו הממושכים אין הוא גורע עינו מכלבתי וכל מעייניו נתונים – אמנם, מתוך מרחק נאות – לא לי אלא לה. מרותק היה אליה באזיקי התעניינות ואימה כאחד. אלמלא היה זה סופר כה דגול, מכובד ועתיר שנות חיים, הייתי מחפש תירוץ לחדול משיתוף זה, שכן נתברר לי כי נוח לי עם כלבתי בלעדיו מאשר במחיצתו. כיוון שהיה דגול, מכובד, ועתיר שנות חיים, עוד ימים רבים נשאתי בעול, שהעיק עלי מיום ליום יותר, עד אשר לקתה דוניה בסרטן הכבד ומתה בחוליה. מאז לא הוסיף הסופר לראותני. ואולם כשנתיים לאחר מותה של דוניה קיבלתי ממנו ספר עם הקדשה. גיבורו של הספר היה כלב. מעטים הם הספרים בלשון העברית שזכו להצלחה כה אדירה. מאות ואף אלפי מאמרים נכתבו על כלב זה שהוא דמות דיאלקטית ורפלקסיבית, אירונית וצינית, יצרית ומפולפלת, נרדפת ורודפת, נוקמת ונוטרת ומתגלמים בה כל הלכי הרוח ופרצי הזעם של תקופתנו. במיוחד בולטת דמותו של הכלב – אמרו המבקרים למאותיהם ולאלפיהם – לנוכח העובדה שגיבוריו האנושיים של אותו סופר רובם ככולם מכונסים בעצמם, דוממים ובלומים…
אשר לי הרי לבי סמוך ובטוח שדוניה כלבתי היא שהולידה דמות אוניברסלית זו, שאם לא כן אין אני רואה סיבה על שום מה שלח לי אותו דגול דווקא את ספרו על הכלב עם הקדשה וספרים אחרים, שיצאו מאז, לא שלח.
מכל מקום, יש ששעות על שעות מעיין אני באותו ספר ומחפש דמיון בין גיבורו לבין דוניה – מחפש ואיני מוצא. ואף־על־פי־כן עובדה היא שזה הגור האחד והיחיד משלושה עשר גוריה של דוניה שיש לאל ידי לבוא במגע עמו ולהעלות את זכרה של כלבתי האהובה, כפי שכבר אמרתי בראשית סיפורי.
וטוב אעשה אם אסיים את הסיפור במאמרו של ש“י עגנון ז”ל, לאמור: ‘הרבה יצטרך ההיסטוריון לייגע עצמו עד שימצא היכן מסתיימים מעשי בני אדם והיכן מתחילים מעשיהם של כלבים’.
1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.