א: ההזמנה    🔗

למחרת ליל הפעולה, שבה חוסל הבוגד ליטובסקי, שהיה מוסר מידע על אנשינו למחלקת החקירות של הבולשת הבריטית, הוטס נתן עגמוני לארצות הברית, ואני לא ראיתיו מאז ועד לפגישה זו, שאני עומד לתארה בשׁוּרוֹת שלהלן. אף אין אני יודע אם שהה בארצות הברית כל אותן השנים הרבות (1946–1971) שלא התראינו או שמדי פעם בפעם נזדמן לארץ, והביקור שבו נתקיימה פגישתנו לא היה ביקורו הראשון כאן כל עיקר. בין כך ובין כך אין לקרוא לו ‘יורד’, שהרי את הארץ עזב לא משום שלא נעמה לו ואף לא משום שהשתוקק לדוּר בארצות חוץ, אלא משום שנמלט על נפשו. המשטרה הבריטית חיפשה אותו מכבר, שכן חבר פעיל היה במחתרת, ולו נפל לידיה, חזקה עליה שהיה נידון למאסר או – בהיעדר הוכחות חותכות – למעצר ממושך.

כאמור: עשרים וחמש שנים לא נפגשנו. גם קשרי התכתבות לא נתרקמו בינינו משום־מה, אף כי רֵעים מסורים זה לזה היינו, יחדיו עבדנו בכמה מכבישי ירושלים וערכנו בצוותא כמה מפעולותיה של תנועתנו בגלוי ובסתר, באורח חוקי ובמחתרת. לא כאן המקום לעמוד על פעולות אלה, פרט לאחת, זו של סילוק הבוגד, פעולתו האחרונה של עגמוני, שהוזכרה לעיל, אשר למוחרתה הוטס – מאוּפָּר ובשם בדוי – לארצות הברית.

שעה שבוצעה הפעולה עמדתי נשען לקיר באחת מסִמטאות ירושלים, בסמוך אל הבית שבו – בחדר המדרגות – נורתה הירייה שקיפחה את חייו של אותו בוגד. עגמוני חמק על פני, עם ששלשל לכיסי – בזריזות מופלאה – את כלי הירייה.

מיד התקדמתי – לאט ובנחת כדי שלא לעורר חשד – אל קצֶהָ האחר של הסמטה, שבו עמדה הנערה שהיתה אמורה לקבל ממני את הנשק ולשאתו על גופה אל המחבוא.

באותו לילה נאסרה הנערה ונכלאה לתקופה של שלוש שנים. הרביתי לבקרה בכלאה ולאחר ששוחררה נשאתיה לאשה, אלא שדבר זה אינו מעניינו של סיפורנו.

במשך כל שנות הניתוק מעגמוני לא הגיעו לאוזני שום ידיעות עליו, פרט לכמה שמועות מקוטעות, שמהן ניתן היה להסיק כי האיש התעשר בגוֹלַת אמריקה, עשה חיל והפך למיליונר. לא ידעתי מה היה טיבם של עיסוקיו. יש להניח שאף הוא שמע עלי, שאם לא כן אין למצוא שום הסבר לאותה קריאה טלפונית מדהימה שהגיעתני באחד הערבים לפני כך וכך שבועות.

– יצחק אורן?

– כן.

– מה שלומך?

– מי מדבר?

– נתן.

– איזה נתן?

– אינך מכיר את הקול?

– לא.

– נתן עגמוני.

פסיחה ארוכה. אכן, הפתעתי גבלה בהלם.

– אינך מאמין?

– מאַיִן אתה מצלצל?

– מ’הילטון' תל־אביב.

– אתה מתעתד לבקר בירושלים?

– אני מתעתד לראותך בתל־אביב אצלי, כאן, ב’הילטון, מחר. אל תשתמט, יצחק, ואל תדחה. שמע בקולי – לא תתחרט.

שמעתי בקולו ולא התחרטתי, אם כי ברגע הראשון של הביקור, כשנכנסתי לחדר 841 במלון הילטון בתל־אביב וראיתי את עגמוני, נצבט לבי בקרבי עד כדי כאב של ממש.

עגמוני סקר אותי בלי שהתרומם מן הכורסה.

– נשארת צעיר, יצחק – פלט לבסוף. לעומת השינויים שחלו בו בשנים אלה, אפשר היה לראותני כצעיר.

שתקתי.

עגמוני הזמינני לשבת בכורסה שעל ידו. על הספה שממול ישבה נערה שחרחורת, בשמלה לבנה, שערה אסוף במעין שביס, קווי פניה עדינים ודקים ועיניה כחולות עמוקות ונוגות מאוד.

– בתך? – שאלתי.

– לא – השיב – אחות.

הוא לא אמר ‘אחותי’. עד כמה שהיה זכור לי לא היתה לעגמוני אחות. מכל מקום אחות זו ודאי שלא יכלה להיות בימי רעותנו, כיוון ששני חייה ללא כל ספק עדיין לא הגיעו לעשרים וחמש ואף לא לעשרים.

– Business before pleasure – פתח עגמוני, נטל קוביות קרח מקערית שעל השולחן, הטילן בשתי כוסות גבוהות ומזג לתוכן ויסקי ביד נדיבה. קירב כוס אחת אלי ואחת אליו.

ה’אחות' נענעה בראשה ניד של תוכחה. זיק של חֵמה נדלק בעיניו הכבויות של עגמוני.

– שטויות! – פלט ברוגז לעברה ופנה אלי – כָּבֵד מוגדל. כל אחד רוצה משום מה להקטינו.

חייך לעברי וגמע מן הכוס גמיעה ראויה להתכבד.

ארשת של סבל נסתמנה בפניה של הנערה. מצמצה בעיניה, ונדמה היה לי – אם כי איני מוכן להישבע על כך – שעל לחייה השמאלית זחל לאִטוֹ אגל דמעה ונקווה בגומה שבין השפה התחתונה לבין הסנטר.

– אתה עוסק בספרות? – פתח עגמוני.

– בשעות הפנאי. כתחביב.

– כתבת גם תסריטים?

– לא.

– מעכשיו תכתוב. תסריט על פרומתאוס. מודרני, מרוכז, חד, מרשים, מהמם. לא להשתמש בשום מהדורות מסוגננות של אגדת פרומתאוס, שכה רווחו בספרות מאיסכילוס ועד גתה ומגתה ועד קאמי. שום עיבוד: מיתוס קדמון – מציאות מודרנית. והקפיצה קפיצת נחשון, ללא תחנות ביניים: יוון תחילת המאה השביעית או מאה אחרת לפני הספירה – מתי נולד המיתוס?

– ישראל סוף המאה העשרים. ברור?

– אמרת אתמול בטלפון שאשמע בקולך ולא אתחרט.

– אני עדיין אומר כך.

– על סמך מה?

– אם תצליח, שוב לא יהיה העיסוק בספרות בגדר של תחביב בשבילך. תוכל לעשות כל אשר יעלה על דעתך.

– ואם לא?

– קראתי את ספריך. אתה תצליח. מחר בלילה יגיעו השחקנים. מחרתיים בבוקר אשלחם אליך. שלושה שחקנים: שני גברים ואשה. מגדולי השחקנים הצעירים בעולם הקולנוע. שני גברים ואישה. אין צורך במספר יותר גדול. לא מדובר על סרט גרנדיוזי מרהיב עין בתמונות פאר רועשות, רב עלילה ועתיר שחקנים. עוצמה דחוסה, מרוכזת ומאופקת. ככל שיִמעט מספר השחקנים כן ייטב. שלושה שחקנים ותו לא. שלושה ועוד שלושה: הבמאי, הצייר והצלם, ובכן, את ה־business גמרנו. עכשיו – ה־pleasure. סַפֵּר. הן לא נפגשנו מאותו ערב…

הכוס שלו נתרוקנה בינתיים. הוא חזר ומילאה. הנערה שלחה את ידה ותפסה בזרועו. הכוס התהפכה והוויסקי נהפך על השולחן. עגמוני נטל את הבקבוק והטיחוֹ ברצפה.

מיד לאחר קול הנפץ פשט בחדר ריח של ריקבון, הנודף מכל כוהל מוּגָר ארצה, ובמיוחד מוויסקי.

ה’אחות' צלצלה בפעמון לקרוא את החדרן.

אני יצאתי בלי אומר ודברים.

 

ב: המפגש    🔗

אף על פי שעזבתי את חדרו של עגמוני ב’הילטון' אפילו ללא ברכת פרדה, קיים הלה את הבטחתו ולא יצאו שלושים ושש שעות עד שבביתי שלי נערכה פגישה ביני ובין שלושת השחקנים שעגמוני שלח אלי, בלי שראה צורך למסור לי הודעה נוספת על כך.

אינני בקיא בשמותיהם של שחקני קולנוע; לפיכך משראיתי את פרצופיהם של שני הגברים ושל האישה נבצר ממני לנקוב בשמותיהם – אף שלפי כל הסימנים ציפו לכך, ועל כן לא ראו צורך להציג את עצמם – אולם לִבִּי היה סמוך ובטוח שכבר נזדמן לי לראותם לא אחת, אם כי לא זכרתי את הסרטים, שבהם הופיעו הללו.

מכל מקום מוכן הייתי לפגישה, ולאחר לחיצות יד קרירות למדי ישבו שלושתם על הספה שבחדר האורחים הקטן שלי, ואילו אני ישבתי בכורסה שממול. פתחתי ואמרתי:

– ההזמנה היא תסריט על פרומתֵאוּס: מספר השחקנים – שלושה. שני גברים ואישה.

האישה חייכה. היה ברור שדיבורי מיותרים בהחלט. הגברים היו עד כדי כך מגודלי שיער – בלורית עבותה, קווצות פרע, שפמים, זקנים – שקשה היה לקבוע אם גם הם מחייכים או לאו. מכל מקום, בעיניהם נתנצנץ שביב של מעֵין עליצות לעגנית. אני המשכתי.

– המקורות: אגדות פרומתֵאוס, כפי שהן מסופרות בסיפורי המיתוס היווני, ללא כחל וסרק, שנוספו עליהם במשך דורות של ליטֶרַרִיזַציה.

אספר, אפוא, בקיצור את אשר עלה בידי להעלות בבוקר זה ממקורות המיתוס היווני. ראשית כול – הרקע. מתברר שהרקע הוא הרבה יותר פרימיטיבי מכפי שמקובל לחשוב, לדבר ולכתוב.

אלא שעוד לפני שאתאר אותו רקע אזכיר שפרומתֵאוס לא רק הביא את האש אל בני האדם כי אם גם יצר את האדם.

לפי התיאוגוניה של הסיודוס השתמש פרומתאוס בחומר, טיט, עפר ומים מפאנופיאוס אשר בפוֹקִיס, ממש כמעשהו של אלוהי העברים בגן־עדן לפי בראשית ב'. רק את רוח החיים לא הוא נפח באדם אשר יצר, כי אם האֵלה אתֵנה.

אני מניח שידוע לכם כי פרומתֵאוּס פירושו היודע מראש. היה לו אח בשם אֶפִּימתאוּס, כלומר היודע לאחר זמן. עוד תהיה לי הזדמנות להזכירו בהמשך שיחתנו. ועוד אח היה לו הרי הוא אטלס הענק הנושא את כדור הארץ על שכמו. אם אינני טועה, משא זה הוטל עליו כעונש על מרידתו באֵל כּרוֹנוֹס.

פרומתאוס לא זו בלבד שיצר בני אדם אלא גם דאג לקיומם ולשלומם, לפיכך כשנתעוררה השאלה אילו חלקים מן הפר המועלה לקורבן יש לתת לאלים ואילו לבני אדם, עלה בידי פרומתאוס, בדרך של תעלול ערמומי, לזַכּוֹת את בני האדם בבבשר ואת האלים בעצמות. מעשה עורמה זה הוא שעורר את חמתו של זאוס, וכדי להתנקם בפרומתאוס החליט להעניש את יצירי כפיו, את בני האדם, ונטל את האֵש מהם. ‘שיאכלו את הבשר אשר זכו בו נא’ – הפטיר ברוגזה. אז, ורק אז, הדליק פרומתאוס את לפידו מאִשָהּ של מרכבת הנגוהות אשר לשמש; גחלת לוחשת אחת הטיל בערֵמת עשבים, והפכָהּ למדורה, ששימשה מקור ראשון להחזרת האש למין האנושי.

זאוס אף הוא גמר אומר להזדקק לעורמה. הוא ציווה על הפייסטוס הנפח לברוא אישה יפהפייה, על ארבע רוחות השמים להפיח בה חיים ועל כל אלי האולימפוס לקשטה ולייפּוֹתה. כלילת יופי זו שלח זאוס אל אחיו של פרומתאוס לפתותו, אך הלה הוזהר על ידי פרומתאוס וסירב לשאתה לאישה פן יבולע לו. חמתו של זאוס עלתה עד להשחית. הוא ציווה לרתק את פרומתאוס אל צוק סלע באחד מהרי קווקז ועל נשר צמא דם לנקר בכבדוֹ. ייסורים אלה חזרו מדי יום ביומו, כיוון שבכל לילה היה פרומתאוס שב לאיתנו.

אפימתאוס נתחלחל מגורלו המר של אחיו ונשא את פַּנדורה היפה לאשה. בין חפצי משק הבית שפנדורה הביאה עִמה היתה תיבה, שגם לגביה הזהיר האח היודע מראש את האח היודע לאחר זמן לבל יתפתה לפותחה. ואכן, סגורה היתה התיבה תקופת־מה, עד שפנדורה עצמה לא החזיקה מעמד ופתחה. מן הקופסה הגיחו פגעי האנוש ופרצו החוצה: זִקנה, מחלה, עמל, טירוף דעת, תאווה ורשע. כל אלה תקפו את אפימתאוס ורעייתו, ועִמם את כל המין האנושי. ועוד דבר־מה ניתר מן הקופסה: תקוות השווא.

באותה תקופה יצא למסע עלילותיו הרקליוס הגיבור רב העלילה. באחד ממעלליו פגע חִצוֹ של זה בטעות ברגלו של חירון – זה הקנטאורוס המופלא, מלומד ואנין נפש, שהתגורר במערה. הוא לימד את בני האדם את תורת הרפואה ועוד מספר רב של חוכמות ומדעים ואף גידל כמה מבחירי האנושות במערתו. הרקליוס עצמו עקר את החץ מרגלו של חירון וחירון חבש את הפצע, אבל ללא הועיל. ייסוריו גברו מיום ליום, אך כיוון שהיה בן־אלמוות נבצר ממנו למות. אז נזכר הרקליוס כי זאוס אמר לו בשעתו שהוא יהיה מוכן להתיר את פרומתאוס מאזיקיו ולשחררו רק אם אחד מבני האלמוות יֵאוֹת לוותר על חיי הנצח שלו לטובתו של פרומתאוס. מיד בא בהצעה זו אל חירון. החכם בעל שאר הרוח, שׂבע הימים והייסורים, קיבל בשמחה את ההצעה. במותו ציווה לפרומתאוס את החיים. הרקליוס אץ אל הצוק שבהרי קווקז, ירה בנשר צמא הדם והתיר את פרומתאוס משלשלאותיו.

ועתה, לפני שנעבור אל חלוקת התפקידים הערה אחת: מדם פצעו של פרומתאוס היו מייצרים מעין תרופת חיסון לגיבורי המיתוס היווני. לדוגמה: מדיאה נתנה תרופה זו ליָסוֹן לפני צאתו ללחום בשוורים האדירים ולרסנם.

אשר לתסריט, הרי הכול או כמעט הכול תלוי בכם, וביתר דיוק באחד מכם. ברשותי רק שלושה שחקנים בלבד: שני גברים ואישה. שניים מן התפקידים קבועים: פרומתאוס ופנדורה. לבחירה עומד רק התפקיד השלישי. האפשרויות הן: אטלס, אמפתאוס, הרקליון, חירון, זאוס, ואפילו הנשר.

השחקנים לא היססו. הוחלט שהתפקיד השלישי יהיה הקנטאורוס הפצוע חירון – הרופא, המלומד, שׂבע היסורים והחיים – שוויתר על חיי הנצח.

 

ג: התסריט    🔗

בית חולים. לעיני הצופה מועבר פרוזדור ארוך. בשני צדיו דלתות סגורות ועליהן מִספרים. הקצב מואט בהדרגה עד שהמצלמה מגיעה לדלת פתוחה למחצה ומשתהה עליה. על דלת זו אין מספר. לעומת זאת, מצוי עליה שלט: אחות ראשית. מבעד לפתח הפתוח נראה אדם עטוף חלוק לבן וישוב בכיסא גלגלים. על חזהו – בצד השמאלי של חלוקו – רקומה באדום כתובת: דוקטור ק. חירון. מנורת פלאורסצנט מאירה את פניו ומוסיפה לוָואי של כחול בהיר לחִוורונן של פנים אלה וגם למצנפת המנתחים הלבנה המכסה את רעמת השיבה של שערו. אף כי חירון מגולח למשעי והעור מתוח על עצמות פניו, כך שאין עליהם קמטים, ניכר עליו כי זקן הוא מאוד, בא בימים, עייף ויגע. עיניו עצומות. בתחילה נדמה שישן הוא, אך לאחר שהוא פוקח את עיניו מתגלה שלא ישן אלא שקוע היה במחשבותיו. בטלטלת ראש חזקה, דומה, ננער הוא מהגיגיו ומתחיל לגלגל במרץ את גלגלי הכיסא שלו. הכיסא נע ומתקרב אל מדף של שיש, שעליו עומדת תיבה מכוסה בד ירוק. חירון מסיר את המכסה. התיבה דומה למקלט טלוויזיה. חירון לוחץ על כפתור ומתרחק קמעה. על מסך הטלוויזיה מוקרנת מבחנת זכוכית מלאה עד חציה נוזל סמיך, אך שקוף למדי, שבמרכזו נקודה שחורה. הנקודה הולכת וגדלה לנגד עיניו של הצופה עד שהיא מתחלקת והופכת לשני כדורים זעירים המשיקים זה אל זה.

הקריין: התפתחותו של עוּבּר האדם ברחם אמו חוזרת כמעט על כל שלבי ההשתלשלות הביולוגית של מיני בעלי החיים על פני האדמה.

על הבד מוקרנים שלבי התפתחותו של העוּבר כדרך שהם מוצגים במוזאונים למדעי הטבע: יצור חד־תאי, ראשן של דוחי וכו'… עד לעוּבר של תינוק ששוֹררוֹ הולך וגדל, לובש ממדים מוגזמים ומתחיל להידמות לצינור גומי להשקאה… לבסוף נשאר רק הצינור. טיפות מים זורמות ממנו בקצב הולך וגובר ומתיזות כתמי רטיבות על פיסת אדמה, אדמת חול מדברי צחיח.

חירון מניע שוב את גלגלי כיסאו, חוזר ומתקרב אל המַקלט. הוא לוחץ על כפתור ומסמיך את כף ידו אל המסך. מן הצינור המוקרן על המסך נסחטת קוביית מתכת, זעירה אך כבדה, ונושרת הישר אל כף ידו של חירון. חירון תוחב את הקוביה אל הכיס הימני של חלוקו. השידור נפסק. חירון פורס שוב את הבד הירוק על המקלט ומיישר את שוליו של הכיסוי כדרך שמציעים מיטה.

רק עתה מתגלה, שמתחת לכיסוי הירוק, שהיה מונח, לאחר שהוסר מן המקלט, על השיש בסמוך אל אותו מקלט, נמצא טלפון לבן. חירון מרים את השפופרת ומחייג, לאחר צפיית מה הוא פולט בליאות:

– האלו? פנדורה? בואי… מספיק… בואי… עכשיו… תכף…

התמונה מתחלפת פאנדורה מחזיקה סמוך לאוזנה שפופרת טלפון בחדר אחר שבאותו בית חולים. לבושה – תלבושת אחות ראשית בבית חולים הדסה. באותו חדר מצויה רק מיטה אחת ושוכב בה פרומתאוס. בצד ימינו מתחת לשמיכה, שהוא מכוסה בה, בולט צינור הדומה לשוררו של עוּבר, שהוקרן על מסך הטלוויזיה. המצלמה הולכת ומתרוממת, ותוך כדי כך מתגלה שקצהו של הצינור נתון בתוך משהו מעין מלקחיים. עם הרחבת רקע התמונה מתברר שאין אלה מלקחיים אלא מעין מקור של עוף דורס העשוי ברזל. ואכן, שייך המקור לציפור מתכת ענקית השרויה מתחת לתקרה. למעשה אין זו ציפור אלא אווירון שבמקום מדחף הותקן בו צוואר המסתיים במקור.

פנדורה (בטלפון): אני כבר באה.

מניחה את השפופרת, קרֵבה אל פרומתאוס, שולפת את הצינור מן המקור של המתקן וסוחטת את תכולתו אל תוך מבחנה. המבחנה מתמלאת נוזל אדום עד חציה.

פרומתיאוס משמיע גניחה ומַפנה את ראשו אל הקיר.

פנדורה מחזירה את הצינור אל המקור, ובעוד היא מנסה לתוחבוֹ בעומק־מה, מחליף המִתקן את צבעו והופך אף הוא אדום כנוזל אשר במבחנה. לכאורה אין חלים שינויים מהותיים בצורתו, ואף על פי כן חדל הוא להידמות לאווירון או לעוף דורס, והוא מזכיר משום מה בתחילה עקרב ולאחר מכן סרטן שבישלוהו ברותחים.

פאנדורה הולכת לחדר האחות הראשית, ובעוד ידה מחזיקה במבחנה ניגשת אל חירון. הוא מפשיל את מכנס הפיג’מה וחושף אחת מרגליו הרתוקות אל כיסא הגלגלים.

פנדורה: שוב רוצה אתה לערוך את הניסוי על עצמך?

חירון: כן.

פנדורה: איפוא המזרק?

חירון: בכיס.

פנדורה תוחבת את ידה בכיס החלוק ומוציאה את קוביית המתכת. חירון מתחלחל ופורץ בזעקת אימים.

– לא! לא בכיס זה.

הוא מנסה לחטוף את הקוביה מידה, אולם אף על פי שהכול מתרחש במהירות הבזק, הוא מאחר את המועד. ניצוץ ניתז מן הקוביה וכהרף עין נשמעת התפוצצות אדירה.

מערבולת, אש ותמרות עשן; המסך הופך לתוהו ובוהו, ומיד לאחר מכן לרקע בצבע תכלת, שכמעט כולו ריקוּת, פרט לשתי צורות בלתי ברורות – האחת בקצהו העליון השמאלי והאחרת בקצהו התחתון הימני. הצורות מתחילות לנוע זו לקראת זו בכיוון אל מרכזו של המסך המַלבֵּני. ככל שהן קרבות זו אל זו מתגבשות הן לציורים מוחשיים. זו שמשמאל מתעקמת לכדי מעגל סגור וזו שמימין דומה לצרור סיבים כעין אניצי שיער. כשהן נמצאות סמוכות זו אל זו מתגלגל המעגל לקלסתר פניו של חירון ואילו ציצת השיער הלבן מנתרת לפתע ניתור של צפרדע ונחה מעל לשפתו העליונה של חירון. שוב אינה ציצת שיער כי אם שפם. פרצופו של חירון דומה עתה עד להפליא לדמות דיוקנו של איישטיין בשנות חייו האחרונות. דיוקן זה מתפשט על פני כל המסך.

הקריין: שאלו את איינשטיין מה יהיה נשקו של האדם במלחמת העולם הרביעית. הוא השיב: מקלות ואבנים.

דיוקנו של איינשטיין נעלם ובמקומו בא המתקן הרפואי של פרומתאוס בדמות שלבש בגלגולו האחרון: סרטן. בדרך של מטמורפוזיס אִטי וממושך – הכול כיד דמיונם ויכולתם הטובה עליהם של הצייר, הבמאי והצלם – הופך הסרטן לנחש, והוא נלפת מסביב לאילן גדול. האילן נמצא בגן עדן, שגם את צורתו בת חורין לקבוע אותה השלישייה: הצייר, הבמאי והצלם. בגן עדן זה רועה להנאתו חירון הקנטאורוס. עכשיו הוא קנטאורוס פשוטו כמשמעו: חציו אדם חציו סוס. נראה כי מכלה הוא את עשבי המרעה בתיאבון רב. מדי פעם בפעם רובץ חירון לנוח, ובאמנות וירטואוזית שוֹתה מים מן הכד התלוי בצווארו. הכד הוא עגול נטול צוואר ודמוי תפוח.

מופיע פרומתאוס. מראהו כאֵל יווני עתיק, שעתה זה ירד מן האולימפוס. כולו ערום פרט לעלה התאנה המכסה את ערוותו. גופו חטוב עד שלמות. רק בצדו הימני, מתחת לצלעות נראה משולש אדום – ספק קישוט מקועקע, ספק צלקת, ספק דם שנקרש על גבי פצע. הוא מביט כה וכה.

חירון זוקף צווארו מן הקרקע ובעודו לועס את העשב שואל:

– את מי אתה מחפש?

פרומתאוס: את האדם.

חירון: עוד לא נברא.

פרומתאוס: מתי ייברא?

חירון: זה תהליך ממושך. לבורא העולם צפויה עוד אודיסיאה אקספּרימנטלית ארוכה ומייגעת. ייתכן שיהיה צורך אף לשנות את כיוונה של ההשתלשלות הביולוגית, אולי לבצע ניתוח דראסטי: ניתוק, קרע, הפרדה. יצור כמוני, למשל, לא יביא, אף בשלשלת האבולוציונית של מיליון דורות, לידי היווצרות המין האנושי. גם לא בדרך של מוטציות. אין בררה אלא להיזקק לכוח פיזי; לבתקני לשניים ולפתח כל חלק לחוד. ואולי אף גרוע מזה: להתחיל הכול מחדש, הכול, כל התהליך הביו־אורגני – מן האמֶבה, החיידק, הנגיף, משרשרת חלבונים ראשונית. ואילו אותי על שני חלקי לגנוז, למחוץ, להכחיד. ולא רק אותי. את הכול. את כל הגן הזה על כל אשר בו. יודע אתה כיצד מכחידים ממלכת חיים, מערכת ביולוגית שחֵץ הזמן שלה פועל בכיוון בלתי נכון?

פרומתאוס מנענע בראשו לאות שלילה.

חירון: לא שמעת? כבר היו דברים מעולם. בדרך של שואה, קטסטרופה, אך לאו דווקא ביולוגית, כי אם גאולוגית. זעזוע, רעידת אדמה – התפרצות הר געש, קטקליזם. וכשקטקליזם כזה מתחולל נוצר נפט. כי מה הוא נפט לאמִתו של דבר? ריקבון של עולם שלם, עולם שהיה פעם חי. ביליוני חללים על קרקע ימים שחרבו, לחץ שאין לתאר את שיעורו ועבודה עקשנית של נחשולי מים, רוחות וגזים. לכאורה כיליון חרוץ של כל חי וצומח, אך למעשה עיקר מהותם, דהיינו האנרגיה, לא רק נשמרת כי אם נאגרת, בצורת נפט, ואילו ההשתלשלות מתחילה מחדש. ואפשר לכוונָהּ כך שייעשה אדם – כמחצית צלמי ודמותי – וסוס כמחציתם השנייה. ולא עוד אלא שאחד מהם – עדיין לא ברור לי אם יהא זה הסוס או האדם – אפשר שעוד יזדקק גם לנפט. אולי בשביל זה באת לחפש את האדם? אתה זקוק לנפט?

פרומתאוס: לא.

חירון: אם כן, מה באת לבקש כאן?

פרומתאוס: מים.

חירון (בזעף): אין מים (משפיל את צווארו ומתחיל לִכתוֹת בשיניו את העשב).

פרומתאוס: היכן כל המים?

חירון: (בלי שזוקף את צווארו) פנדורה לקחה אִתה את הכול.

פרומתאוס: איפה היא?

חירון: הלכה.

פרומתאוס: לאן?

חירון: למדבר.

פרומתאוס: ולקחה את כל המים?

חירון: כן.

פרומתאוס: (מתבונן בכד התלוי בצווארו של חירון) ומה בכד הזה?

חירון: זה לא כד. זה תפוח.

הנחש מחליק מאמצעו של גזע האילן אל תחתיתו. העץ משמיע צליל משונה: תערובת של רשרוש וחריקה. ככל שהצליל מתגבר, הולך הוא ונעשה דומה לקול צחוק.

פרומתאוס: (מסתכל בפירות העץ – אין עליו פרי הדומה לתפוח – מַשהה מבטו על הנחש ומטיח בחירון) אתה שקרן!

חירון מתחיל לברוח. פרומתאוס תופס את הנחש ורודף אחריו. הנחש קופא בידו.

כשניים־שלושה רגעים נערך המרדף בין סבכי גן העדן. לאחר מכן הוא מועתק אל מדבר חולות צחיח, לוהט ורחב ידיים.

עם שגן העדן מתחלף במדבר חל שינוי מהותי גם ברודף ובנרדף: פרומתאוס נהפך למשה רבנו העטוף חלוק בדוּאי, והקֶנטָאוּרוּס הפך לִגְדי. הנחש אשר בידי משה נעשה מטה, והכד אשר בצווארו של הגדי אינו אלא פעמון, זג של כבשה מנהיגה היוצאת למרעה. משה משיג את הגדי ומרכיבו על כתפו.

הקריין: כשהיה משה עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברֵכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבוֹ על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייךָ, אתה תראה צאני ישראל.

משה הולך במדבר, המטה בידו והגדי על כתפו. מדי פעם בפעם נראית באופק אמת מים. משה מחיש פעמיו, אך עד מהרה מתברר כי אין זה אלא מקסם שוא, פטה מורגנה, חזיון תעתועים.

לפתע מתגלה סנה הבוער באש. המראה צץ באורח פתאומי, בלתי צפוי, כמשהו הנבעֶה מן האדמה. ליד הסנה ניצבת פנדורה, מוקפת עשרות כדים. שלא ככדוֹ של הקנטאורוס כדיה של פנדורה הם בעלי צוואר. היא נוטלת לידיה את הכדים בזה אחר זה, שוברת באבן את צוואריהם ושופכת מים על מדורת הסנה. נראה כי יש שכר לפעולתה. המים מעלים בועות, האש לוחשת ומפעפעת, אזור הבעֵרה הולך ומצטמצם, ולעומתו מתרחב שטח הרמץ המבעבע.

משה־פרומתאוס פורק את הגדי מכתפו. הוא תולש את הפעמון שבצווארו ומצמידו אל המטה. מיד הופך המטה לצינור גומי אדום וגמיש, בדומה לזה שנזדקר ממקורו של המתקן דמוי מטוס המתכת או דמוי העוף הדורס שבבית החולים, ובדומה לשוררו של העוּבר על מסך הטלוויזיה בחדר האחות שבאותו בית חולים.

מן הצינור פורץ סילון, אלא שהאֵש לא זו בלבד שאינה כבה בהגיע הסילון אליה, אלא מתלקחת ביתר שׂאת והופכת למוקד רב לשונות.

פנדורה (באימה): מה עשית?

משה־פרומתאוס (במבוכה): חשבתי… חשבתי… שיש פה… (מראה על הכד־הפעמון) מים……

פנודורה: זה לא מים. זה נפט.

הגדי מזנק אל האש ובקפיצה לגובה צונח אל תוככי המדורה.

משה־פרומתאוס פושט את חלוקו. עתה ברור שאותו כתם שבצדו הימני מתחת לצלעותיו אינו אלא פצע פעור שותת דם. הוא סותם אותו, בתחילה באצבעותיו, אחר כך אוסף את קצהו של הצינור המופנה אל המדורה ותוחב אותו אל פצעו. לאחר מכן יושב על הקרקע, משכל רגליו וקופא בתנוחה זו. עכשיו דומה הוא לאחד מפסלוניו של בודהה השרוי בנירוונה.

עשן בשרו החרוך של הגדי מתאבך באוויר. דמותו של הגדי עצמו נבלעת בתמרות העשן ובלהבות האש. פנדורה מפצחת כדים בזה אחר זה ובקצב מואץ, מתוך מאמץ נואש לכבות את האש או לפחות לשככָהּ, אלא שבשל המהירות שבה היא מבצעת את פעולותיה, נשפכים המים לרגליה ואינם מגיעים אפילו אל המדורה.

בנהמת לבה היא נושאת את עיניה השמימה. ממרום שמי השרב האפורים משתפל נשר. במאונך צונח הוא, בקו ישר כמו לוּ פגע בו חץ, שזה עתה נורה מקשת מסתורית, ונוחת הישר בידיה של פנדורה, אלא שתוך כדי נחיתה הופך הוא לצעצוע, מעין אקדח מים בצורת נשר. פנדורה מפעילה את האקדח־הנשר. סילוני מים ניתזים ממקורו לכל העברים. הסילונים נפגשים עם פיתולי העשן ולשונות האש של קורבן הגדי – מעין אש שחורה על גבי אש לבנה – אלה ואלה יוצרים אותיות, המצטרפות לכדי פסוקים ומשפטים. יש שנדמה כי הם מתלכדים ויש, להיפך, שנלחמים הם אלה באלה, כגון:

בועות אדי המים של פנדורה מציירות את המלים זיקנה, עבודה, מחלה, תקוות שווא. וכנגדן במקביל חורתים פיתולי העשן והאש לאמור:

אנכי ה' אלהיך… לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשא… זכור את יום השבת…

ואלה, כאמור, מתלכדים באלה. בחירת הדרך להתלכדותם – תוכנה, צורתה, הצגתה – מסורה לשיקול דעתה של השלישייה, שכבר הזכרנוה פעמיים: הצייר, הבמאי והצלם.

פרומתאוס־משה־בודהה לא זע ולא נע ואינו פותח את פיו אלא פעם אחת ויחידה, עם שהוא פוסק קמעה את שפתיו ופולט לאמור:

– פנדורה… פאן־דו־רה, פירושה ביוונית נותנת הכל, הנותנת את כלה, כל כולה – מַתָת.

פנדורה עמֵלה קשה. אף על פי שהנשר שהיא מפעילה בשארית כוחותיה מתיז מים לכל העברים, אין היא מרשה לעצמה להרטיב את שפתיה החרוכות, אלא בדרך של ליקוק בקצה לשונה. זיעה נוטפת ממצחה, עוקפת את עיניה, זוחלת על לחייה, נקווית בגומה שמתחת לשפתה התחתונה ונושרת אֲגָלים אגלים מסנטרה. פניה היגעות של פַּנדורה כובשים את כל המסך. היא מחייכת חיוך לאֵה, אך קורן.

הקריין: ולשמוח בעמלו זו מתת אלוהים היא.

רגע שוב מתחלף קלסתר פניה של פנדורה במלחמת האותיות שבין כל שהתעופף מתיבת פנדורה לבין עשרת הדברות, אך מיד מופיעות על המסך אותיות אחרות, מתויגות ומסוגננות, דוגמת פסוקו של יום המסיים את שידורי הטלוויזיה.

על פני המסך משתרעת מגילת “קוהלת”, ואלה פסוקיה, המסיימים את הסרט:

“מה יתרון העושה באשר הוא עמל. ראיתי את העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו. את הכול עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב הכל עמלו – מתת אלהים היא”.

היצירה שהגדרתי אותה כתסריט מעולם לא הוסרטה. את שלושת השחקנים הכרתי כשצָפיתי בסרטי כיבוש הג’ונגל אי־שם בדרום אמריקה. עם משלוח הצ’ק ניתק עגמוני כל מגע עמי.

1973