א    🔗

לכבוד שר הביטחון

אישי השר,

שמי יואל הרֵכָבי (יאשה טֶלֶגין לשעבר). כתובתי רחוב פרנקפורטר 92, ירושלים. תעודת הזהות שלי 4־198909. מספרי בצה“ל היה 108339. עליתי ארצה ב־1934 בגיל 20. למדתי באוניברסיטה העברית משנת 1936, ועד קום המדינה עבדתי במחלקת החינוך של ממשלת המנדאט. עם שחרורי מצה”ל ב־1949 ועד פרישתי לגימלאות ב־1979 מילאתי תפקידים שונים (ביניהם גם בכירים) במשרד החינוך. על פי נתונים אלה תוכל ללמוד עלי ועל חיי כל אשר ניתן ללמוד על בשר ודם – אם תורה על הכפופים לך לעיין בתיקים ובמסמכים הנוגעים בדבר. על פעילותי התרבּוּתית מצויים סיכומים בספרי מי ומי ומי ומה וערכים קצרצרים באנציקלופדיה הישראלית של ‘כתר’ ובאחד מִכִּרְכֵי המילואים לאנציקלופדיה ‘יודאיקה’ בלשון האנגלית. די בהם כדי להקנות מושג ראשוני על נושא זה.

ידיעה רחבה יותר ניתן לרכוש ממקורות אחרים, מהם מפורטים וממצים, אך אין בכך שום צורך לעניין ההצעה המוגשת לשיקול דעתך במכתב זה.

בן שבעים ושמונה אנוכי היום. עודני מתפקד ותורם משהו בתחום התרבות תוך מגבלות בריאות, שאין מנוס מהן בגילי. אך דא עקא: בעתיד הקרוב צפוי לי עיוורון מוחלט. גדולי המומחים בירושלים תמימי דעים בקביעה זו, שכן עיני הימנית נסתמאה לפני כמה שנים ובעיני השמאלית נקרעה הרשתית פעמיים. קריעה שלישית הממשמשת ובאה – אין לה תקנה עולמית.

כל מה שלמדתי בימי חיי בא לי בקריאה. כל מה שפעלתי בימי חיי התבטא בכתיבה. איני מפעיל את מקלט הרדיו אלא כדי לשמוע חדשות בשש בבוקר ואת קול המוסיקה בשאר שעות היום. מעולם לא הייתי מורה, מרצה או נואם. אובדן מאור העיניים יְקַפֵּד את פתיל חיי, אם לא להלכה, ודאי וודאי למעשה. על כן מנוי וגמור עמי לשים קץ לחיי, לפני שאפּול למעמסה על משפחתי או על החברה.

עם זאת הגעתי לידי מסקנה, שוויתור על שארית החיים (ואין זה משנה מה עלול להיות שיעוּרָה של שארית זו) – בדין שתהיה לו תמורה. לשון אחר: אקט ההתאבּדות חייב להביא תועלת. על כן, לנוכח העובדה שרבּים מבני הנעורים בארצנו עד היום הזה נופלים תוך ביצוע פעולות צבאיות, אני מציע אתי שירותַי הטובים לפעולת התאבדות. אין לי ספק, שמִבצעים חיוניים נדחים לא אחת מתוך שיקול של פיקוח נפש.

ידעתי להשתמש בכמה סוגי נשק; מובטחני, שגם היום, לאחר תרגוּל מסוים, תחזור אלי היכולת הדרושה לפעולה חד־פעמית. בידי מצוי אקדח ברשיון שרכשתי, לפני שהחלטתי על דרך ההתאבדות. שליש העין העומד לרשותי מתפקד – נכון להיום – באופן סביר למדי! אני קורא, כותב וצופה במסך ובמרקע ממרחק מסוים ובעין מזוינת לפי הצורך.

אם יש ערך כלשהו לשיפּוּטו של אדם על עצמו, מַראי החיצוני – איש שיבה בעל חזות אינטלקטואלית, אם כי מוזנח במקצת (ואולי אף לא במקצת – כך על כל פנים טוענים ידידי לאחר שנפטרה אשתי), אינו יכול לעורר שום חשד מכיווּן שמדובּר עליו – יתרון שאין לזלזל בו בהקשר של הנושא הנדון. אני מצפה לתשובתך ומייעץ להזדרז, כי הזמן קצר.

בכבוד רב יואל הרכבי

 

ב    🔗

בתחילה רצה יואל לשלוח את המכתב כפי שנכתב בלא לקרוא בו כדי למנוע הרהור שני או חרטה, אך לאחר ששקל בדעתו, החליט בכל זאת לעבור על הכתוב, לשפצוֹ ולהעתיקו, אלא שלא נותרה לכך שהות. הביקור החודשי אצל הפרופסור לבדיקת העין נקבע לשעה שש. שעונו הראה חמש וחצי. הנסיעה לבית החולים עם המתנה לאוטובוס אורכת לפחות חצי שעה. בבת ראש קפץ ממקומו ושם פעמיו לתחנה, שאף היא לא היתה בקרבת מקום. טיוטת המכתב נשארה על שולחנו. אפילו את בגדיו לא החליף. רק בעומדו בתחנה שם לב לכך שמקטרונו היה מָהוהַ ומכנסיו מוכתמים. לוּ אשתו בחיים, לא היתה מניחה לו בשום פנים לצאת החוצה בלבוש כזה, על אחת כמה וכמה להיכּנס לבית כלשהו, אף לא לבית חולים. אכן, לא רק ידידיו סברו שהוא מוזנח; הוא עצמו ידע את זאת והעלים עין. מגיל שבע עשרה – שישים ואחת שנה – התגלח יום יום. כל עוד לא היו לחיו חלקות, לא יכול היה לגמוע מקפה הבוקר. עכשיו הוא מתגלח אצל הספר. כל אימת שזיפי זקנו דוקרים אל לחייו בלילה. אין הוא זוכר כמה שנים נהג להתקלח בכל לילה – קיץ אביב סתיו וחורף – אולי מאז קיימים בארץ דוּדי חשמל. הרבה שנים! עכשיו אינו מתקלח אלא בימי שרב כבד ומסתפק באמבטיה פעם אחת בשבוע.

אמו של יואל שנפטרה בגיל תשעים וארבע קָבְלה על ארץ ישראל, כי אכן זו ארץ אוכלת יושביה. והא ראיה: בכל ארצות הגולה, שנולדה ושהתה בהן רוב ימיה, אך מעטים מידידיה ומכריה הלכו לעולמם, ואילו כאן בחמש עשרה השנים האחרונות מתו כולם. בשעתו היה יואל רואה בדבריה דוגמה מצערת למה שעלולה הזִקנה לעולל לאישה משכילה וחכמה, ואילו עתה בעקבות ביקוריו התכופים בבתי עלמין, המתרבים באחרונה בטור גאומטרי, נזכר באִמְרי הוֹרתוֹ בחיוך של הבנה להיגיון מסוים שבהם. עדיין נותרו לו ידידים ומכּרים לא מעטים, אבל אלה מביניהם שהיו בני גילו ומעלה, נמנע המגע עמם בשל תשישותם וריתוקם למקום מגוריהם, ואלה שהיו צעירים ממנו התרחקו, משום שלפי כל הסימנים לא נעים להם המגע עמו; על כך העיד מַבּטם שהיתה בו תערובת של חמלה ובוז. נשים, שֶנָּהו אחריו וביקשו את קרבתו עוד לפני שנה, הסתפקו במבּט, אלא ביטאו במעשים את כְמִירת רחמיהן: כל אימת שסעד במחיצתן, היו מגישות לו מפיות, כדי שיקנח זוויות שפתיו, כי נקוו בהן שאריות מזון שנשרו מתחת לשיניו התותבות. ואם ענב עניבה, היו מיטיבות אותה, מהדקות ומיישרות את הקשר, שהיה כמעט תמיד רופף ושמוט לצד שמאל, מוסתר קמעה מתחת לקיפולי הצווארון, שצחוּתוֹ היתה מפוקפקת מאוד.

בדרכּו אל האוטובוס נפגש באקראי עם ישישה מצומקת ומקומטת, שנמנתה עם אותו מיעוט זעום של יפהפיות לשעבר, אשר שרדו מקרב חברות נעוריו. בשל ראייתו הלקויה כמעט לא היה מַכּיר בני אדם ברחוב, אבל היא עצרה אותו, התבוננה בו, ומשום מה ראתה צורך להזכיר לו, שבהיותו סטודנט המציא שיטה לכביסת לבניו וקרא לה הכיבּוּס היבש. ואלה עיקרי השיטה: כל אימת שאדם רואה, שחולצתו אינה טרייה, כל מה שהוא חייב לעשות הוא לתלות אותה בארון וללבוש חולצה נקייה. חזקה עליו שתוך שבוע ימים יגלה, שהחולצה שתלה בארון יותר נקייה מזו שהוא לובש, אזי תולה הוא את זו האחרונה ולובש את קודמתה, וחוזר חלילה. שיטה מתוחכמת זו (פניה של הישישה נתקמטו ביתר שאת, כשהעלתה חיוך עליהן כדי להבליט את האירוניה שהמילה ‘מתוחכמת’ רווּיה בה בהקשרה) מאפשרת לכל אדם ללבוש תמיד את החולצה הנקייה ביותר המצויה ברשותו, וזאת ללא מאמץ כלשהו.

– נראה לי, שחזרת לימות הסטודנט – סיכמה ידידת הנעורים הרחוקים את סיפּורה. יואל לא ענה לה.

– אני ממהר – התנצל.

 

ג    🔗

כשהגיע לבית החולים, הצטער על זריזותו. לאחר שהסדיר את כל העניינים הפורמליים, התברר לו, שקביעת השעה אף היא היתה עניין פורמלי גרידא. לפחות שעה נותרה לו עד שיגיע תורו להיכּנס לחדר הרופא. ולוּ ידע, היה ללא כל קושי מספיק להעתיק את המכתב ולשלשלוֹ לתיבת הדואר שבקרבת ביתו. ירד למזנון; בדרך קנה עיתון וקרא בו, תוך שהוא אוכל סלט פירות ומקנח בקפה נטול קפאין המתובל בסוכרזית.

כשחזר לאולם ההמתנה, היו כל הכיסאות הקרובים לחדרו של הרופא תפוסים. כעשר דקות המתין בעמידה, עד שמישהו נקרא להיכנס והוא ישב במקומו. ניסה להמשיך בקריאת העיתון, אך בשל האור שהיה קלוש בעיניו חדל מניסיון זה. על ידו ישבה אישה בהירת שיער שהגיע כמעט עד לכתפיה, אף שדווקא תסרוקת נער היתה באופנה בימים ההם. ככל שיכול היה להבחין מן הצד, היתה זו צעירה כבת שלושים וחמש. לבושה כמעט כולה תכלת: מקטורן של חליפת נשים, חצאית, נעלי סירה וגרבּיים קצרים. רק חולצתה היתה לבנה.

– אולי את רוצה להציץ בעיתון? שאל.

– לא, לא, תודה – פלטה האישה בחיפזון ונפנתה אליו. גם עיניה עיני תכלת היו, והיה בהן משום גֵירוי לא תובעני, לא פרובוקטיבי, אלא טובעני, מושֵך לפני ולפנים. הן לא הקרינו מתוכן דבר, כי אם להיפך: גררו את המבּיט בהן אל תוך עמעום מסתורי הרומז על פנינה הגנוזה במעמקים, עטופה שכבות ערפילים טמירים. פניה היו לבנות מאוד. ‘חיוורון אצילי’ – כך הגדירה אימו את גון פניהן של גבירות, שהתגוננו בשמשיותיהן מפני קרני שמש קיץ.

לאחר שהחזירה את העיתון – לא לידיו אלא על ברכיו – נשאר ראשה מופנה לעברו. בדרך כלל, תוך המתנה לתורו במוסדות רפואיים – והמתנות מסוג זה הלכו ורבּו בשנים האחרונות – היה יואל נמנע משיחה עם הממתינים משמאלו ומימינו. כשהיה נשאל, היה משיב קצרות בסבר פנים חמור, וקוטע כל ניסיון של מגע עמו בעודו באִבּוֹ. הפעם סטה ממנהגו.

– את ממש צודקת – אמר – צודקת בהחלט. הקריאה בעיתונות הסדו־מזוכיסטית שלנו, כמוה כהליכה בנתיב הייסורים. בכל פעם שאתה נתקל בעניין המוכּר לך, באופן אישי, אתה מתרתח מחדש למקרא הסילוּפים והעיווּתים השורצים בכל ידיעה, כתבה או רשימה. אני הייתי עיתונאי. אוי למי שחייב לפרנסתו למלֵא באותיות שטחי נייר עיתון כך וכך פעמיים בכל חודש. אחת עשרה שנה כתבתי טור חרוזים מדי שבוע בשבוע. טור הומוריסטי. נביא זעם, מטיף מוסר ומוקיון בעת ובעונה אחת. צחוק מתוך דמעות לא שלי, של הקוראים. לגבי היה זה צחוק מתוך קֶבֶס. בעוד שעה עליך למסור את הטור – ונושא אַיִן. מערכת העיתון היתה בקומה החמישית; לא אחת רציתי להפיל את עצמי מהחלון כדי להמציא נושא. נושא הומוריסטי, כמובן. ח־ח־ח!

ראשה עדיין היה מופנה לעברו, ועיניה רתוקות אל פניו. לפחות שנה לא היה רגיל למבּט כזה. היא לא סקרה את בגדיו, ולא היה שמץ של חמלה או השתתפות בצער בארשת פניה. רק סקרנות, צימאון לדעת. האור הקלוש מנע מעיניו הלקויות לחדור לעומקן של עיניה שלה ולהבחין בקווי פניה לפרטיהם, אך נדמה היה לו שמנוי וגמור עמה להסתיר את רגשותיה, להקפיאם לבל יפרצו החוצה.

– ועכשיו אתה אינך כותב בעיתונים? – שאלה.

– לא. כבר מזמן חדלתי.

– מדוע?

– אני זקן.

היא חייכה ושאלה:

– אתה זקן?

הסיטה ראשה לכיוון הפוך. הוא ישב לשמאלה, לימינה ישבה אישה. לוּ היה המקום פנוי, היה עובר לצד שני כדי להתבונן היטב בחיוכה ולוודא אם השאלה היתה רטורית, אירונית או מחמאת נימוס. מכל מקום החליט לענות לה ברצינות.

– אם אגיד לך, שחדלתי לכתוב את הטור, לפני שאת נולדת, תאמיני לי שאני זקן? אבל אל תחשבי שחדלתי לכתוב בכלל. חס וחלילה. עד היום הזה אני כותב. רק לפני שעה כתבתי מכתב. אבי, זכרונו לברכה, התעוור באחרית ימיו ולא יכול היה לקרוא אפילו שורה אחת. אבל לכתוב לא חדל עד יומו האחרון. כתב ולא ראה מה כתב. אבל כתב ידו היה ברור וקריא, קליגרפי – מה שבימים ההם קראו בעברית כתיבה תמה. השורות נכתבו באלכסון, יורדות מלמעלה למטה. אולי את יודעת, מדוע אדם שאינו רואה מה הוא כותב – שורותיו תמיד יורדות למטה. מדוע אינן עולות למעלה? דרך אגב, השורות שאני כותב אינן יורדות. הן ישרות ישרות כמו סרגל. עד היום הזה אני מקפיד מאוד על כך וגאה…

הרופא יצא מחדרו ונקב בשמו של יואל.

– אני מוכרח ללכת. הרופא קורא לי. היי שלום!

הוא הושיט לה את היד. היא קמה וליטפה את לחיו. החיוך, הצימאון, האיפּוק היו לאחד ופילסו פס של וְרִידות בחיוורון פניה, פס שאפילו עיניו קלטוהו בבירור.

 

ד    🔗

הרופא קבע, שבפרק הזמן שחלף מהבדיקה האחרונה העיוורון לא התקדם. מי שמאמין ברפואה יכול בהחלט לומר, שנס גדול היה כאן.

– ומי שמאמין באלוהים? – שאל יואל מתוך ניסיון להשתלב בחוש ההומור של הפרופסור.

– מי שמאמין באלוהים צריך להודות לו, על שזיכָּה את רופאך בהישג רפואי מופלא – השיב הפרופסור והוסיף, שאחת המכונות שמשתמשים בהן לבדיקה מעמיקה מקולקלת היום, וליתר ביטחון מוטב שישוב וייבדק בעוד שבוע ימים.

עם שובו הביתה קרע יואל לגזרים את טיוטת מכתבו והדליק את דוד החימום באמבטיה. עוד באותו לילה התקלח והתגלח. למחרת בבוקר ערם כמה מחולצותיו יחד עם שאר הלבנים, שעד כה כיבסה אותם העוזרת שהיתה באה אחת לשבוע, והביאם במונית למכבסה המשוכללת שבאזור מגוריו. ביום שבו נועד הביקור החוזר לרופא פתח את ארון הבגדים כדי לבחור לו חליפה. מבּטו נח על חליפה כחולה־כהה שלבש שלוש פעמים בחייו: בחתונת בתו, בבר־מצווה של נכדו ובברית מילה של נינו. כעשר דקות ניצב מול הראי והתקין את עניבתו. מתוך חבילה שזה עתה הובאה מהמכבסה, שלף ממחטה לבנה כשלג ופנה אל מדף התמרוקים של אשתו המנוחה. התיז מין בושם על הממחטה ותחבה לכיס החיצוני של המקטורן, סמוך לדש השמאלי; משולש צח ומגוהץ למשעי בלט מתוך הכיס. שַבֶּשתא כיוון דעל על. פשפש במגירת הארון התחתונה וגילה זוג נעלי לכּה. איך התגלגלו לכאן? לא זכור לו, שנעל משהו מעין זה בימי חייו. אף לא זכור לו, שמישהו אחר נתן את כפות רגליו בתִנעוֹלת שכזאת בשלושים השנים האחרונות. מילא, כל מעשה, דינו להיעשות לא רק בפעם האחרונה, אלא גם בפעם הראשונה. תחב את רגליו אל סירות העור הנוצץ ולתמהונו לא חש שום לחץ לא משמאל ולא מימין לא מלמעלה ולא מלמטה. משל הוזמן הזוג בימים אלה במיוחד בשבילו אצל סנדלר מושלם.

 

ה    🔗

כשנכנס לאולם ההמתנה, הבחין מרחוק באותה אישה צעירה שעימה שוחח שבוע לפני כן, וזאת על אף מצוקת הראייה באור הקלוש, שלא השתנה מאז אף כהוא זה. בעודו פוסע לקראתה ראה, שהרופא יצא מחדרו, קרב אליה, החזיק במרפקה והרימה ממושבה. היא שלפה מתיקה מקל מקופּל, מתחה אותו על שלושת חלקיו וצעדה אל חדר הרופא – ראשה מורם, שמאלה נתמכת על ידי הפרופסור וימינה נשענת על מקל עיוורים. כל קהל הממתינים עקב אחריהם במתח אמפּטי, עד שנכנסו פנימה, והדלת נסגרה בעדם.

יואל קפא על עומדו באמצע האולם. כמו לפי הוראת במאי נסתר כל הראשים הופנו אליו. הבעת האהדה העצובה נתחלפה בחיוכים. שניים־שלושה פרצו בצחקוקים שנבצר מהם לבולמם. ניסה להתעלם מהם והתחיל צועד אל המושב שנתפנה על יד האישה. הצחקוקים נדַמו. קול באס נמוך, שהזכיר לו סולן במקהלת כנסייה רוסית־אורתודוקסית, נזלף לתוך האולם כסילון מים מתוך אריח פגום של הרצפה:

– רק עניבת פרפר חסרה לו!

בבת־ראש נסב יואל לאחור, וככל שעוד נשאוהו רגליו העתיקות אץ אל פתח האולם ויצא החוצה, לפני שאוזניו קלטו את פעמי הצחוק.

באוטובוס נרגע, ובהגיעו הביתה פתח בחיפוש אחרי עניבת פרפר. נעלי לכה ועניבת פרפר – לא במהרה יינתק החוט המשולש. ואכן, בקצהו של מדף אחד נשענה על דופן עניבת פרפר.

איך הגיעה לכאן שלישיית השחץ הזאת? בימי נועריו? בימי נעוריו היה לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים וחולצות תכלת מבד גס. תקופה מסוימת היה שְׂרוך אדום קצר מושחל בלולאות החולצה. לפני עשרות שנים זנח את השְׂרוך, ולעתים ענב עניבה. אבל לא עניבת פרפר. כפי הנראה, אביו הביאָהּ עמו כשעלה ארצה בזִקנתו, כעשרים שנה לאחר יואל. מזכרת של ימי קדם רחוקים. דור לדור יביע אומר.

בפעם השנייה ניצב באותו יום לפני הראי. החזיר את עניבתו הברודה וענד עניבת פרפר שחורה.

כפילו שבראי שאל אותו בחומרה:

– אידיוט! מדוע קרעת את המכתב?

הוא השיב:

– לא עלה על דעתי שהיא עיוורת.

– כתוב אותו שנית.

– אני צריך לחשוב. לשחזר במוחי את הפרטים.

– כתוב עכשיו. אין צורך בפרטים, חשוב התוכן.

– התוכן מורכב מפרטים.

– אינך זוכר אותו?

– לא את הכול. דרוש זמן.

– לא דרוש זמן. אני זוכר כל מלה. אני אכתיב לך.

– לא צריך. תזכיר לי את הסיום. ואני… כמו סרטן אני הולך אחורנית.

– מה זאת אומרת?

– זאת אומרת: אם תצטט את המשפט האחרון, אזכר בקודמו ובזה שקדם לקודמו עד שאשחזר את כולו.

– בבקשה, הנה משפט הסיום: אני מצפה לתשובתך ומייעץ להזדרז כי הזמן קצר. אתה כתבת ‘הזמן קצר’, אבל במקור נאמר: ‘היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, ובעל הבית צוחק’.

– כתוב דוחק, אבל בעל הבית באמת צוחק, ובצדק. לא בכדי נוקט רבי טרפון לשון יום ולא לשון זמן. היום יכול להיות קצר, אך הזמן אין לו שיעוּר.

– כן, הזמן והחלל אין להם שיעור, אף כי איינשטיין סבר אחרת.

– וכמוהו, כפי הנראה, גם שלמה המלך שאמר: “לַכול זמן ועת לכל חפֶץ”. ואביו, שהוא כידוע לך דוד המלך, חיווה את דעתו על החלל לאמור: ‘הצבי ישראל על במותיך חלל’. ותוך שאני מצטט את נעים הזמירות נזכרתי, הפעם בלי עזרתך, במשפט אחר המופיע במכתבי, והוא ‘בידי מצוי אקדח ברשיון, שרכשתי לפני שהחלטתי על דרך ההתאבדות’. מעניין, האקדח מונח, ליתר דיוק היה מונח, על יד עניבת הפרפר, זו שלא הבחנתי בה כל השנים. אולי משום ששניהם קטנים ושחורים. אין שום סיבה, שלא אטול אותו ברגע זה מהמדף ולא אקרבנו אל רקתי מולךָ בהצגת יחיד. ח־ח… יחיד שביחיד… יחיד בריבוע; השחקן והקהל – חד הוא, שניהם אדם אחד ויחיד. דרך אגב, האקדח טעון. דרוך… לא, לא הוא דרוּך, אלא אני דרוך… להגנה עצמית בפני הפורצים המסוממים הנוהגים לתקוף ישישים בודדים. כך כתבתי בבקשה לרשיון, ונעניתי בחיוב. אני דרוך והוא טעון. היכּון למחזה מרהיב עין. ואולי רק שליש עין. שהרי אין לך אלא מה שיש לי. רק שמאלך ימיני וימינך שמאלי.

– והמכתב?

– המכתב כבר מושלך בפח האשפה של ההיסטֶריה. דוֹק! לא של ההיסטוריה כפי שתוכנן מלכתחילה.

לוּ היה יואל הרכבי נוצרי, ודאי היה נקבר לבוש חליפה חגיגית כחולה וענוד עניבת פרפר, לאחר שנוקו מכתמי הדם. ייתכן שהיו אפילו מֱאַפּרים את פניו כנהוג בטקסי אותה דת, שנולדה בקבר משיחה.

1992