א    🔗

אני מצטער על שאינני פַסָּל. לוא הייתי פסל, הייתי מפסל את אטלס. לא את אטלס בדמִי ימיו, זה הענק האדיר הנושא על כתפיו את העולם כולו. פסלים כאלה מצויים לרוב, מהם יפים, מפוארים ומרשימים – כי אם את אטלס בערוב ימיו, זה שפרש מכהונתו ונהפך להר, הר גבוה ועצוב.

לו הייתי פסל, הייתי מפסל, אפוא, הר גבוה ועצוב.

האומנם ייתכן פסל כזה?

איני יודע. כאמור, אינני פסל. יתרה מזו: אין אני מבין בפיסול דבר וחצי דבר. אף אין לי מושג על טיבם ומהותם של הרים ועל רקמת המבנה הפנימי שלהם. רכבל תיירים שהעלני אל פסגת המונבלאן בהרי האלפים והורידני ממנה, כעבור כך וכך שעות של עמידה בתור בינלאומי ובינגזעי – למן בני יפן ועד לבני איסלנד – לא הִקנה לי מושג מוחשי על גובה של הר, משום שבאותה שעה השתרעו עננים למרגלותינו התייריוֹת.

הרי שמשלושת הרכיבים של הצירוף ‘הר גבוה ועצוב’, מכיר אני הכרה אימננטית – ואולי אף אינטימית – רק את העצבות, וזאת בתוקף היותי ילוד אישה. וכי מצוי עלי אדמה ילוד אישה, שלא התנסה בשיעור זה או אחר בהרגשה של עצבות, של צער או של סבל? על אחת כמה וכמה אטלס, שעצם השם שלו פירושו ביוונית תעוזה מחד גיסא וסבל מאידך גיסא. ואמנם, בכל הפסלים והציורים הידועים לנו מימי קדם ועד ימינו מביעות פניו של נושא העולם תחושה אחת ויחידה – סבל. ייתכן שלא רק בלשון העברית חופפים המונחים סבל ונשיאה בעול.

ובכן, כשם שרַבּוּ פסליו וציוריו של אטלס מחזיק העולם, כן נעדרים פסליו של אטלס ההר. חוץ מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שצר את צורתה של אותה שרשרת הרים באלג’יר ובמרוקו, הנושאת את שמו של אטלס, איש לא פיסל את אטלס ההר. הר אינו יכול לסבול. אבל הר יכול להיות עצוב. ואני במו עיני ראיתי הרים עצובם. האומנם רק משום שאטלס נהפך מענק הנושא מַשָּא תבל ומלואה להר נִשפֶּה ורם, נתחלף סבלו בעצב? ושמא, נוסף על מַהֲפּך חיצוני זה היו עוד סיבות, לאו דווקא חיצוניות, כי אם פנימיות, סיבות סמויות, אך עמוקות יותר לתמורה שנתחוללה בנפשו והפכה את סבלו לעיצבון?

לכל מי שמבחין בי שני המושגים הבחנה לא רק סמנטית, כי אם גם פסיכולוגית, מוכן אני לגלות את הסוד: אכן, היו סיבות, והן נעוצות בקורות חייו של אטלס, שסקירה חטופה עליהן מובאת להלן.

ב    🔗

ככל סקירה ביוגרפית, אף זו ניזונה ממקורות שונים. אני עושה כמיטב יכולתי לעמוד על העיקר והמשותף שבהם.

אטלס השתייך למשפחה מכובדת, שכל בניה ידועי שם. אחיו היה פרומתֵאוּס רב העלילה, זה שגנב את האש מאלי האולימפוס והביאה אל בני האדם ובשל כך בא על עונשו: זֵאוס, כידוע, ריתק אותו אל צוק בהרי קווקז וציוה על נשר לנקר בכבדו לעולם ועד.

אחיו האחר, אַמפִתֵאוס, נשא לאישה את פַּנדוֹרה בעלת אותה תיבה, שהכילה את כל הפורענויות, הייסורים והיצרים הרעים, שנועדו לפגוע ביצירי אנוש.

אטלס עצמו היה אחד משבעת הטיטנים, שמשלו על השמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת: מאדים, צדק, נוגה, כוכב ושבתאי. אטלס היה ממונה על הירח.

לימים הומלך גם על יבשת אטלנטיס. כיוון שהיה תוכֵן, דהיינו – אסטרונום, אדריכל ובקי בחוכמות רבות, פיתח את ארצו, בנה בה ארמונות ומקדשים, נמלים וספינות, אבל מבול שירד על הארץ החריב את היבשת ושיקעָהּ בים.

אטלס ניצל מהמבול והצטרף אל הטיטאנים, שיצאו למלחמה נגד אלי האולימפוס לצִדוֹ של כּרוֹנוס, אביו של זֵאוס. כרונוס הובס, ועל אטלס הוטל עונש: הוא נצטווה לשאת על כתפיו את כל כיפת השמים.

דורות על דורות מילא את המשימה הקשה ולא זז ממנה, אלא כדי הפוגה קצרצרת אחת ויחידה, כשהרקולס הגיבור ביקשהו להביא לו את תפוח הזהב של הֶספֵּרידס. אטלס נענה לו, אך ורק בתנאי שהלה יחליפנו בתפקידו ויעמיס על כתפיו הוא את העולם לשעה קלה. ואכן, מיד עם שובו מסר אטלס את התפוחים המבוקשים והחזיר את המשא אל כתפיו.

כך התמיד אטלס על משמרתו, עד אשר התנכל לו פּרסֵאוּס והציב לנגד עיניו גוֹרגוֹנָה, עלמה שמחלפותיה נחשים. אטלס נבעת ממראה עיניו, התאבן והיה להר.

ג    🔗

איך קרה שאישיות גיגנטית, שלא נלאתה לשאת על כתפיה את העולם כולו, הוכתה בהלם, שותקה והיתה לאין (כאישיות חיה ופועלת) למראה עלמה שמחלפותיה נחשים.

אין לי כל ספק שאטלס ראה אתגר בתפקידו הגרנדיוזי והוא מילא אותו בגאווה ובסיפוק, על אף העובדה, שתפקיד זה הוטל עליו כעונש. אנוש, שזרועותיו היו יכין ובועז לתולָדה כולה, אין זה דבר של מה בכך, אף אם אנוש זה גיבור ענק, בשיעור קומתם של הטיטנים.

במיתולוגיה, בספרות ובהיסטוריה יש דוגמאות אין ספור של סיפורים על עונש שנהפך לאתגר. מובטחני שכל אדם שהגיע לגיל מסוים חזה משהו מעין זה מבשרו, ולו פעם אחת ויחידה בחייו, או היה עד להתנסות זולתו בניסיון מסוג זה, אם לא בחיי המעשה, הרי לפחות במישור הפסיכולוגי.

ואם נפנה מן הפסיכולוגיה אל היסודות הסימבוליים והאלגוריים של המיתוס שלפנינו נחשוף על נקלה את השורש המשותף בינו לבין הסיפור המקראי על החטא הקדמון – חוה, נחש, תפוחי זהב – על כל המשתמע מהם במסורת הבתר־מקראית. מכאן שהרקולס ופרסאוּס חברו על אטלס לפתותו שיטעם מפרי עץ הדעת. ואכן, טָעום טעם. על כך למדים אנו מהבקיאות המיוחסת לו בחוכמות ובאמנויות למיניהן. וכיוון שטעם, נפקחו עיניו לראות כי העולם שריר וקיים בתוך עצמו וכיפת השמים על כל אשר בה מחזיקה את עצמה איתנה ויציבה על פי חוקים קבועים, חוקי ברזל, ואין זה משנה מה טיבם של חוקי ברזל אלה ומי הוא שגילה אותם וביססם: אם פתוֹלמֵאוס על שיטת גלגל הרקיעים, ניוטון על מִשנת הגרוויטציה או איינשטיין על תורת היחסות. יהיו אשר יהיו החוקים, מסקנתם החד־משמעית היא, שהבריאה מקצה עד קצה – וביתר דיוק מאין־קץ עד אין־קץ – אינה זקוקה ומעולם לא היתה זקוקה לאטלס אף כהוא זה. כל עמלו היה אפוא לריק, מעין תעלול של אלי האולימפוס, נקמה מתוחכמת, שהתבטאה בבדיחה תפלה, מה שקרוי באנגלית practical joke. לא הַיְגיעה שבנשיאת תבל, ולא הכובד של המעמסה הכריעוּ את הנפיל, לא המאמץ האדיר איבּנוֹ, כי אם התגלית; שכל אלה היו נטולי משמעות כל שהיא.

וכי אין זה נלעג למתוח את כל שרירי גופך, לאמץ את כל כלי נשימתך, כדי לתמוך בכדור חובק־כול בעל משקל אין־סופי, שהיה נשאר תלוי ועומד במקומו ולא זז ממנו, אף כחוט השערה גם לו לא היית נוקף אצבע?

על כן עצוב הוא ההר המגַלֵם את אטלס מיום ששימט את כתפוֹ ממשאוֹ; עצוב, נוגה, קודר ואין לו מנחם.

לא ניחמתוֹ מחוותה של התרבות המודרנית, הקוראת על שמו כל אוסף של מפות שמים וארץ וכל צבאם, לא ניחמתוֹ הַנצחתוֹ בעמוד השדרה של שלד אנוש, שחולייתו הראשונה קרויה באנטומיה אטלס, משום שבצווארו של הענק התמים – דווקא עליה נח כנראה מרכז הכובד של העולם; ספק הוא אם מוצא הוא נחמה פורתא באותו אריג אלגנטי רך, חלק ומבהיק כעין המשי, הנושא אף הוא את שמו שלו; ומובטחני שאין לו שמץ של מושג על כך שהאותיות אטלס רשומות על עמוד תיבת החזן בבית הכנסת, כראשי תיבות לפסוק א בספר תהלים פרק ע"ג לאמור: אך טוב לישראל סלה.

אני אישית אולי הייתי מנסה לנחמו על ידי עיצוב פסל של הר גבוה ועצוב, אך מה אעשה ואמנות הפיסול היא ממני והלאה.

1983