חמש אותיות האלף־בית העברי

משנות את צורתן בסוף המלה,

וסימנן: כמנפץ.

(מתוך ספר דקדוק)

א    🔗

ימים יפים היו הימים ההם. גם סטודנטים היינו וגם פועלים היינו, וכפועלים היינו כולנו שווים, אלא, שהיו בינינו שווים יותר, או לפחות ראינו אותם כשווים יותר. אינני זוכר כבר את פרטי מִדרג האצולה הפועלית שהתגבשה על רקע סלעיה של עיר הקודש, שהרי עבודה בירושלים פירושה היה עבודה באבני המקום: חיצוב, ניפוץ, קידוח, ניקוב, בנאות, הנחת ‘סולינג’ בכביש, פיזור חצץ, ואפילו סבלות בניין לא היתה אלא משא אבנים. כל אלה דרשו מומחיות מיוחדת, וכל אחד מבעלי המקצועות הללו נשא עיניו בדחילו ורחימו אל הדרגה הגבוהה משלו בסולם היוקרה המקצועית, להוציא את החוצבים שניצבו במרום הפסגה ולא נותר להם אלא להשקיף מלמעלה למטה על כל השאר. אין פלא אפוא שנפשי כמעט יצאה מקרבי מרוב שמחה וגאווה משהודיע לי מרַכֵּז לשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים, כי ליום המוחרת שובצתי כחוצב באחת המחצבות בואכה ירושלים. אף־על־פי־כן ראיתי חובה לעצמי להעיר לפני המזכיר שמידותי התרומיות מחד והכשרתי המקצועית מאידך אין בהן כדי לערוב להצלחתי כחוצב דווקא, שכן מימי לא חצבתי אלא להבות־אש בהבל־פה. הוא הפטיר מימרת חז"ל (אף הוא כמוני מדעי יהדות למד): אין חכם כבעל ניסיון, והוסיף מימרה משלו, לאמור: אין עדיין פקולטה לחציבה באוניברסיטה, והציון לעבודת גמר במקצוע זה נקבע ביחס ישיר למספר היבלות שעל כפות ידיו ואצבעותיו של העובד או למספר צלקות האוטם שבשרירי לבו. הקדמה מעודדת זו לא מנעה ממני לצאת למוחרת היום לעבודה שאליה הוצבתי. הרימותי את פטיש החוצבים והכיתי באבן פעמיים, כמשה רבנו, להבדיל, שהיכה בסלע בשעתו. האבן נשארה בבתוליה; לא נופצה, לא נסדקה וודאי שלא יצאו ממנה מים רבים. לא כן כפות ידי. לאחר כמה חבטות נוספות נסדק עורן, נופץ בשרן וידית הפטיש נמרחמה בדם.

הרבה שבועות עברו עד שלמדתי, לפחות תאורטית, את תורת החציבה, שעיקרה לאו דווקא מיומנות תבוּנית, כי אם זיקה פנימית בין אדם לאבן. מיכֶּלאנג’לו טען שכל הדמויות שבעולם מצויות בכוח בתוך האבן, ותפקידו של הפסל מתמצה בקילוף הרבדים המיותרים. מורי ורבי החוצב אבו־זגלו אף הוא גרס משהו מעין זה, אלא שהוא ניסח את הדברים אחרת. כורדי היה ולא ידע קרוא וכתוב, אך נהג לפי הכלל התלמודי (סנהדרין ל“ד, ע”א): מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. על כן אמר לי: אתה תרים יד ותדפוק במקום הנכון, והאבן תלד לך עשרה ילדים מדפיקה אחת. כידוע, מבוסס הכלל התלמודי על הפסוק (ירמיהו כ“ג, כ”ט) ‘הלא כה דברי כאש נאום יהוה וכפטיש יפוצץ סלע’. ואכן, פטישו של אברהם אבו־זגלו היה מפוצץ את הסלע ללא כל מאמץ. הוא היה הופך בו פעם אחת או פעמיים, מַשהה רגע את מבטו על האבן הענקית, כמי שבוחן את לבה וכליותיה הסלעיים, מניף את הפטיש אדיר המשקל, שהפך בידו כהרף־עין לנוצה קלה, ומגעה של נוצה זו עם החומר הסלעי היה מחולל נסים: האבן התפרקה לגבישיה החוליים, אות ודגם למעשה בראשית עם שהאדם – במקרה שלפנינו אבו־זגלו – נהיה שותף למעשה זה, והוא מבטא את מודעותו לשותפות בחיוך ניצחון מרהיב לב, החושף טור שיניים צהובות כעין השיבולת.

מורה מעולה היה אבו־זגלו, אבל אני לא הייתי תלמיד מצטיין כלל וכלל. אדרבה, הפצעים שבכפות ידי לא הגלידו גם לאחר שבועות רבים, וכל הרמת פטיש גרמה לי ייסורי תופת. מרבה הייתי לסובב את האבן לפי הוראותיו של מורי ורבי, אך האבן סירבה להיענות לי, עד אשר אבו־זגלו עצמו היה מאבד את סבלנותו, מניף עליה את זרועו הנטויה האוחזת בפטיש חזק וחושף את גבישיה־ילדיה, שהיו מתפזרים בגלים רוננים סביב אמם לשעבר, אשר הקריבה את עצמה על מזבח חייהם והיתה כלא היתה.

קיצורו של דבר, הניסיון להפוך אותי לחוצב ולהכניסני לצמרת מעמד הפועלים של הימים ההם לא עלה יפה ולא יצאו שלושה חודשים עד שהוּרַדתי לדרגת סולל כביש.

ב    🔗

אף־על־פי־כן, כפי שהוּכח לאחר שנים רבות, לא היה זה ניסיון שווא לחלוטין, שכן באחד הימים נתקלו עיני במכרז למשרת הממונה על ניפוץ המיתוסים. המכרז היה מטעם אחת החברות המכובדות ביותר במדינת ישראל, והוא פורסם בכל העיתונים. לא מהותה של המשרה קסמה לי, כי אם יתרונותיה החומריים: מעמד, דרגה, לשכה מפוארת, מזכירה, רכב צמוד עם נהג העומד לרשותי עשרים וארבע שעות ליום, נסיעות השתלמות לחו"ל ודירת שרד שאין להקל ראש בה. זאת ועוד: בעת פרסום המשרה ניהלתי משרד ממשלתי למעלה מתריסר שנים, והתפקיד היה לי לזרא. הגשתי אפוא בקשה, פירטתי בה את כישורי, את השכלתי ואת נסיוני הקודם במשרות־מטה ובעבודות שדה, בין השאר גם את התנסות נעורי בחציבה ובניפוץ סלעים. לא הפרזתי בערכי ולא הצטנעתי. תיארתי את הדברים כפי שהיו, ולהפתעתי הרבה נתקבלתי. להפתעתי – משום שבעמקי לבי לא האמנתי, כי, אכן, אעמוד במכרז על משרה, שמועמדים כה רבים מתחרים עליה, מהם בלי ספק בעלי כשירויות נעלות משלי. משנתקבלתי נודע לי שהכף הוכרעה לזכותי בעיקר בשל המומחיות לניפוץ סלעים, שרכשתי כביכול במחיצתו של החוצב אבו־זגלו. ועד כדי כך רבה היתה התרגשותי, שאפילו ניסיתי למצוא את מורי ורבי משכבר, אבל עקבותיו לא נודעו, וכל עמלי עלה בתוהו. המידע היחיד שהצלחתי לדלות הוא שאבו־זגלו מועסק כשומר לילה באחד ממפעלי התעשייה בבירה, אך לא עלה בידי לאתר את מקום עיסוקו.

את תפקידי החדש מילאתי באמונה. מדי יום ביומו יצאו שליחי ברחבי מדינתנו, הניפו את כלי המַפָּץ האדירים למיניהם ולסוגיהם – מהם לאו דווקא כלים אלא חומרים כימיים מתוחכמים ומהם מכונות אדירות ומסובכות, מהם פרי רוחם של מדענים במוסדות מדע ומחקר ומהם מעשה ידיהם של אוּמנים בסדנותיהם – ובזרוע עוזם ניפצו מיתוסים לאלפים ולרבבות, ומיליונים רסיסים ניתזו לכל קצווי ארץ. ואכן, עמלי לא היה לשווא. זכיתי להערכה ולהוקרה ונהניתי מלוא חופניים מקרן השפע שהעתירה עלי בידה הנדיבה אותה חברה עתירת נכסים ומשאבים שהעסיקתני. ואף־על־פי־כן, היה קוץ באליה. אמנם, מסור הייתי לתפקידי, ואת שליחותי מילאתי, כאמור, במיטב המסירות והנאמנות, שבשר ודם מסוגל לקיימן. לא שלחתי ידי אף כהוא זה במה שלא הגיע לי כדת וכדין, הקפדתי כחוט השערה על פיקוח ועל דיווח, על חוקיות ועל תקינות ועל טוהר המידות, אך על אף הכול מעלתי במסתרים באמון שניתן בי, וזאת לא בהרהורים שבנבכי לבי, כי אם במעשה שבמכמני לשכתי, זו הלשכה ההדורה והרחבה שמהנדסי החברה טרחו רבות על רווחתה ותפארתה.

בעוד ימיני עושה במלאכה היתה שמאלי עוסקת בהפיכת המלאכה על פיה, שכן בערוב היום, הייתי מסייר בעיי המפולת שנותרו לאחר הניפוצים שבוצעו על פי הוראותי, נובר ומחטט בהם עד אשר בורר הייתי לי את השרידים שתאמו את תכליותי ומורה על צוות הסבלים, שנסעו אחרי בשיירה של משאיות ענק, להעמיסם על אותן משאיות, להובילם אל המשרד הראשי ולפרקם בלשכתי. או אז עמל הייתי עד לשעות הקטנות של הלילה ובונה מיתוס חדש משברי המיתוסים המנופצים.

כיצד?

אחד הקירות שבלשכתי היה מכוסה כולו שטיחים – גובּלנים מעשי ידיהם של טובי האמנים בעולם, להגדיל נוי ולהאדיר, ולא היה אחד בכל באי הלשכה שלא הביע את התפעלותו מיצירות פאר אלה. בלילות הסתרים הייתי מסיר את הגובלנים מאותו קיר, ומרכיב את המיתוס החדש שלי – רסיס אחר רסיס מעשה פסיפס. וכשנמסך בִכחול הלילה החיוורון המבשר את השחר, עוד לפני שכובּוּ פנסי הרחוב, הייתי מחזיר את שטיחי הנוי אל מקומותיהם ויוצא ממשרדי כדי לפוש שעתיים־שלוש בביתי ולשוב אליו בבוקר. איש לא ידע בבואי ובצאתי.

לאמתו־של־דבר קביעה אחרונה זו אינה מדויקת כל עיקר. רבים ידעו על בואי ועל צאתי. רבים ראו את האור בחלונות לשכתי וכולם התמוגגו מנחת למראה כושר עבודתי ומסירותי שאינה נלאית, עד כי הייתי לאות ולמופת לכל ראש וראשון המפעיל מפעל משגשג ופורח. אך איש מלבדי לא ידע על עיסוקי הסודי – בניית המיתוס החדש.

ג    🔗

עד אשר יום אחד התמוטט הכול, כי אכן נודע הדבר. והדבר נודע בשל רוח שטות שנכנסה בי, כאשר מתוך דחף רגעי לא נתתי לעצמי דין וחשבון על פעולותי. ליתר דיוק על פעולה אחת ויחידה, ומעשה שהיה כך היה.

באחת מישיבות מועצת המנהלים שכונסה, ככל שאר הישיבות, בלשכתי שלי, נערך דיון על רמת התפוקה בחברתנו. נתברר שכמה נתונים, שנשאבו ממקורות דיווח שונים, לא תאמו זה את זה. אני טענתי שמספר מסוים הוא הנתון הנכון ואילו אחד מחברי נאחז במספר אחר. ידעתי, כי את מספר המיתוסים המנופצים אפשר למדוד לפי מספר הרסיסים שנותרו לאחר הניפוץ. ועוד ידעתי כי המבחר שלי, לצורך הפסֵפס הכמוס, נע בשיעור שבין עשרה לשנים־עשר אחוזים מכלל השברים כולם. מכאן שכל מי שימדוד את שטח יצירתי ויערוך את החישוב האלמנטרי הדרוש, יוכל בנקל להגיע לאמת הסטטיסטית השנויה במחלוקת. עד היום הזה איני מבין כיצד נשתחררו בקרבי כל הקפיצים והשסתומים והוּתרו הרצועות והאבזמים שפעלו שנים על שנים בתקינות מופלאה כרכיבי מכונת התראה משוכללת ומשומנת, כדי לשמור על תמצית חיי הטמירים. בלהט הוויכוח קמתי מכורסתי, על נקלה הסטתי את השטיחים, לפי שיטה משוכללת שעובדה בלילות היצירה המפרכים והמענגים, ולעיני הכול נתגלתה תמונת המיתוס החדש בכל פְּארה המתנקם והדרה הגורלי.

קצרה ידי מלתאר את התדהמה שכל המסובים הוכו בה. דייני אם אומר שעוד באותה ישיבה הוּדחתי ממשרתי, ורק לאחר תחנונים, הִתבזוּת והשפלה שלא ידעתי מעודי עד אז ומאז, ניאותה המועצה להעסיקני כשומר לילה מחוץ לבניין.

ד    🔗

מדוע התחננתי? מדוע התבזיתי? מדוע הנחתי להם להשפילני? האומנם נבצר ממני להשיג משרה במקום אחר, משרה מכובדת ומכניסה? יתֵרה מזו: גם לולא כן, היה מצבי הכלכלי איתן, ולאמתו של דבר זה מכבר לא נזדקקתי למחייתי לשום עבודה או עיסוק. התשובה היא שאותה שמירת לילה שאני מועסק בה מאז ישיבת המועצה הגורלית אינה אלא אחיזת עיניים. עשרים וארבע שעות היממה שומר אני, מרדת החשכה ועד אור הבוקר בגלוי – מסייר ברחוב ככל שומר אחר – ומאור הבוקר עד רדת החשכה בסמוי, ישוב בבית הקפה שממול החלון, הצופה אל משרדי לשעבר. עשרים וארבע שעות לא סרה עיני מן הבניין וידי נטויה אל האקדח התלוי בחגורתי, דרוכה, מוכנה ומזומנה לאחוז בו וללחוץ ללא היסוס על ההדק ברגע שאראה כי אכן יש סימנים לכך שפספס המיתוס שלי נהרס בידי בשר ודם, יהיה מי שיהיה: אח, אחות, אב, אם, רע, אהובה, בן, בת. עד כה לא נעצרה ליד הבניין אף משאית אחת כדי להוביל רסיסים מתוכו. אף לילה אחד לא ראיתי אור בחלון לשכתי לשעבר. מכאן שכותל המיתוס שלי ניצב כפי שעזבתיו ביום עברה ויד אנוש עדיין לא נגעה בו לרעה.

1981