–––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––

 

[א]    🔗

בעשור הראשון של מאתנו, בעצם ימי מלחמת־התנופה של הציונות הרוסית נגד התבוללותם של יהודי רוסיה, נגד התרפסותם והתבטלותם בפני התרבות הרוסית, כתב זאב ז’בוטינסקי את מאמרו המפורסם “הלטיפה הרוסית”. מאמר זה מתאר את הכּסנוֹפוֹבּיה, את שנאת הזרים שבה חדורה ספרות־המופת הרוסית. “ייתכן מאוד כי מעטות בעולם האומות, שבמעמקי נפשן צפון זרע ההתבדלות כבאומה הרוסית” – כותב ז’בוטינסקי – “ובשעה שקמה תנועת השחרור, הכבירו מלים מעל כל הבימות ש’אנו' נדביק את אירופה ונעבור עליה, שצרפת ריאקציונית, אמריקה בוגרגנית, אנגליה אריסטוֹקראטית, ורק ‘אנו’ לבדנו, מזויינים בבערותנו, קרוּאים ללמדם בינה ולשמש להם מופת בבנייה המדינית האמיתית”. 1

מובן מאליו שכל כּסנוֹפוֹבּיה, כל התבדלות, כל יומרה לאומנית להנהיג (או לכבוש) את האנושות כולה וללמדה בינה פוגעת בראש־ובראשונה ביהודים. ז’בוטינסקי מונה כמה וכמה סופרים רוסיים, מן הגדולים שבהם, שכולם לקו באנטישמיות ורובם ביטאוה בכתביהם ללא כחל ושרק, החל בצוררי־ישראל מובהקים כגוֹגוֹל ודוסטוייבסקי וכלה באוהדים מסוגם של קוֹרוֹלנקוֹ ולסקוֹב, אשר “רצו להוכיח שאף־על־פי שהז’יד הוא רמאי, הרי החוֹחוֹל או הרומני עוד גרועים ממנו… וצ’כוב? המבקרים היהודיים אוהבים להזכיר תמיד את המלים שנפלטו מפיו בסיפור ‘חיי’, אגב־אורח, שבית־הספרים בעיר־השדה היה עומד ריק מאדם אלמלא הנערות והיהודים הצעירים. הדברים הללו נוגעים עד לב המבקרים היהודיים, ערבים לאוזנם כדברי־חלקות, והם, המבקרים, רואים בהם תעמולה ברורה לביטול האחוזים בכניסת היהודים לבתי־ספר. אומה נוחה מאוד אנו, והקו הנעים ביותר באופיינו הוא שאנו מסתפקים במועט… בעצם הרי היה צ’כוב מסתכל שאין לפניו לא רחמים ולא כעס, ושום דבר בעולם לא היה חביב עליו כמו תפארת הכמישה של ‘גן הדובדבנים’. ומשום כך הדמויות של היהודים המופיעות אילך ואילך ב’ערבה' ב’הנודד' ב’איוואנוב' מתוארות בלא כל משוא־פנים, כרגיל אצל אמן זה. באותה מידת היושר והאמת צייר צ’כוב את איוואנוֹב שלו, אחד מאותם האיוואנוֹבים הרבים, רוב בנינה ורוב מניינה של האינטליגנציה הרוסית, ובאותה מידת היושר והאמת הוא מעיד עליו ש’בעידנא דריתחא היה איוונאנוב זה מסוגל לחרף את אשתו המוּמרת בשם ז’ידובקה'. ואילו צ’כוב עצמו היה מבחינות רבות איוואנוֹב, ר”ל אינטליגנט רוסי בכל רמ"ח ושס"ה שלו, ואף לו נזדמן פעם לחרף ולגדף את הז’ידובקה. אז כתב את ‘טינה’ שלו. הרי זה סיפור מעשה של הבאי ושל חוסר־אמת אפילו יותר מן הז’יד של טורגנייב, עד שאין חשק אפילו להקדיש שתי שורות לתוכנו. כלום ראה זאת צ’כוב בחלום? לשם מה כתב זאת? סתם, רוח כזו עברה את איוואנוב, אחד האיוואנובים הרבים והעלובים של אדמת רוסיה".

הכּסנופוֹבּיה והבוז לזרים (אשר מצד אחר אין בהם אלא רגשי־נחיתות בפני תרבויות זרות) יונקים מתחושה היסטורית עתיקה, תחושה שמקורה בתודעת־יעוד אוֹרתוֹדוֹכּסית של רוסיה כיורשתה של ביצאנץ, רומא השלישית שממנה תצא תורה. הפּאראדוֹכּס ההיסטורי הוא, שתחושה אולטרה־לאומנית זו מצאה את פסגתה הדיאלקטית דווקא ברוסיה הסטאליניסטית. את מקום רומא השלישית ירש האינטרנאציונאל השלישי, ואת הצאר “האיום”, שנועד להושיע את המין האנושי בחסדי שמים, ירש הרודן העריץ שנועד לגאול את המין האנושי בחסדי הדיקטאטוּרה של הפּרוליטאריון. את הדוֹגמה האורתוֹדוֹכּסית־ביצאנטית ירשה דוֹגמה לניניסטית־מארכּסיסטית. וכשהגיע התהליך לשיאו היתה היהדות קרבן־עולה ראשון כמאז ומתמיד. הכוונה היא ליהדות ולא ליהודים, אף שקיימת גם סברה, – כי בימיו האחרונים תיכן סטאלין תכנית להשמדה פיסית של יהודי רוסיה. על כל פנים, בשביל היהדות היה תהליך השמד טוֹטאלי, החל בכליון התרבות האידית וברצח נושאיה ודבּריה בברית־המועצות וכלה באיבה ללא פשרה למדינת ישראל עד לניתוק יחסים דיפלוֹמאטיים עמה. למען הדיוק מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי מצב זה נוצר רק כשהגיע תהליך הלאומנות הסוֹבייטית־סטאליניסטית לשיאו, שהרי זכוּרות לכול תמיכתה הבלתי־מסוייגת של ברית־המועצות במדינה היהודית מסוף שנת 1947 עד סוף שנת 1948, וכן פעילותו החשובה של הוועד היהודי האנטיפאשיסטי בימי המלחמה בנאצים. אולם היו אלה פרצות אידיאוֹלוֹגיות מטעמים פוליטיים מובהקים. הקו הסטאליניסטי היסודי ניתן לו ביטוי בהתעלמות מוחלטת והשכחה מכוּונת של רציפות ההיסטוריה היהודית, של קיום האומה היהודית על תפוצותיה, של הכרה במדינת ישראל כמדינת היהודים, של חרם טוֹטאלי על התרבות היהודית ובייחוד על הלשון העברית. הלשון העברית, שקמה לתחייה על ספרותה ועל הדיבור החי בה בישראל, דומה כי לא היתה ולא נבראה לגבי ברית־המועצות, לרבות התרגומים המרובים לעברית מתוך הספרות הסובייטית עצמה.

אך הנה בא יומה של הדסטאליניזאציה. איליה ארנבורג היה הראשון, שכינה את ראשית פעמיה של תקופה זו בשם “הפשרה”, ואילו המשורר הרוסי הצעיר יבטושנקוֹ, מראשי קבוצת הליבּראלים, הגדירה כאביב: “דבר־מה חדש, גדול הפציע ובקע./ אבחין – / האנשים נהיו גלוּיים יותר,/ נהיו קשוּחים יותר אל שקר ונבלה, / נהיו בוֹטחים יותר, / שׂשים אף להתל/ נהיו טוֹבים וקשוּבים מבתחילה / איני שלם עם שם כזה – / “ההפשרה” / אביב הוא בכל זאת, / אם גם קשה מאוד… / זכוּרים לעיר הזאת “עורבים שחורים” / וחיפושים וחקירות ומאסר. / הקשיבו־נא עתה לדיבורים: / בשׂיח אנשים הלא אביב יסער”! (תרגום א. אבן־שושן).

ואכן, בעשור האחרון נתגלה האביב לא רק בשיח האנשים. קרני־שמשו ההססניות הפשירו כמה סכרי־קרח בין ברית־המועצות לבין תרבותה של אירופה עד כדי כך, שבעיתונות הספרותית הופיעו מאמרים אפילו על פּרוסט, קאפקא וג’וֹיס שהיו מוקצים־מחמת־מיאוס זה עשרות בשנים. קרניים אלו – אם כי בהססנות עוד יותר מרובה – התחילו מרפרפות קימעה על פני התרבות היהודית והעברית. תחילה בהיקף אקדמי־מדעי צר ביותר: כתב־יד עברי מימי־הביניים, מחקר שמיטוֹלוגי פה ושם, לאחר־מכן הורחב התחום: באנציקלופדיות ספרותיות צוינו שמות כגון שלונסקי ואלתרמן, ובעיתונות הסובייטית זעיר־פה זעיר־שם – תרגומים משירי משוררים עבריים מאנשי מק"י בישראל, כגון חיה קדמון ואלכסנדר פּן.

בשנת 1963 יצא לאור במוסקבה מילון עברי־רוסי רב־כמות וממצה מאת שפירא וגראנדה. כבני אומה נוחה המסתפקת במועט רשאים אנו לראות הישג גדול בכמה פסקות המצויות בהקדמה למילון זה, אף שאין בהן אלא דברים הידועים לכל בר־בי־רב מחוץ לתחומי ברית־המועצות:

“החל במאה הששית והשביעית לספירתנו” – נאמר באותה הקדמה – "לא היתה העברית בשימוש אלא כלשון כתב וספרות. כתבו בעיקר בסגנון שלאחר תקופת המקרא. אשר לאוצר המלים הרי בתקופה ארוכה זו נתווספו מלים רבות למדי, שנוצרו משורשיהן של מלים מתקופות קודמות. מספר־מלים מסוים הושאל מן הלשון הערבית או נבנה כדוגמת המלים הערביות, בייחוד מונחי אסטרוֹנוֹמיה, פילוסופיה ודקדוק.

“החל במאה התשע־עשרה מופיעה בעברית ספרות עשירה שאופייה מודרני: נכתבים רוֹמאנים, סיפורים, מחזות, דברי־שירה. יוצאים לאור כתבי־עת ועיתונים יומיים, ומתחילת המאה העשרים נכתבים ספרי־לימוד בכל תחומי הלימודים שבבתי־ספר, מתפרסמים ספרי מדע. כל אלה תבעו חידוש והרחבה של אוצר המלים בלשון העברית, כדי שתהלום את דרישות זמננו. במאמצים משותפים של סופרים, מחברי ספרי־מדע, עיתונאים ובלשנים, נפתרה בעיה זו בדרך המשביעה רצון בהחלט. נוצלה לשון הכתב של התקופות הקודמות, מלים חדשות רבות נוצרו משורשיהן של מלים עתיקות על־פי כללי המשקלים העבריים. מאידך גיסא, לא נכנסו ללשון מספר מלים נדירות ומיושנות. לבסוף, במשך עשרות השנים האחרונות הפכה העברית בהדרגה ללשון־דיבור חיה בארץ־ישראל, ולאחר־מכן בישראל, שבה לשון זו עתה היא לשון המדינה, לשון בית־הספר, החברה, המשפחה, הספרות, המדע והעיתונות” (ההטעמה שלי – י.א.).

 

[ב]    🔗

באותה שנה זכינו ללטיפה רוסית נוספת. בהוצאת־הספרים הממלכתית הסוֹבייטית לספרות זרה יצא לאור הספר “משוררי ישראל” – מבחר שיריהם של משוררים ישראליים בתרגום רוסי. לאנתוֹלוֹגיה זו הוקדמו דברים “מטעם ההוצאה”. הקדמה זו מעידה על טיבו של הקובץ כולו והיא מאלפת עד כדי כך, שרואה אני צורך להביאה כאן במלואה:

"השירה הישראלית בת־זמננו נולדה עוד בארץ־ישראל המאנדאטוֹרית, שנאנקה שלושים שנה תחת עול האימפּריאליסם הבריטי. שיתוף־הפעולה הידידותי של הצמרת הציונית עם האדונים המתגוררים בלונדון מילא תפקיד משתק לגבי יצירותיהם של משוררים, עם שהקהה לזמן רב את החריפות הסוציאלית של נושאי שירתם. שיתוף־פעולה ידידותי זה סייע לסירוס המציאות וטשטש את הסכסוכים המעמדיים שהלכו וגדלו; הוא ניסה להנציח את החרפת היחסים הלאומיים בין יהודים לערבים, ובדרך זו לשמש את מדיניות הקוֹלוֹניאליסם האנגלי, שהעיקרון הבדוק והמנוסה ‘הפרד ומשול!’ היה נר לרגליו.

"מתוך כך, למרות ההתנגשויות הפוליטיות, שהיו מנקרות את העיניים, התפתחה השירה היהודית בארץ־ישראל המאנדאטורית כאילו בצד החיים. רק את צורת לשונה שינתה שירה זו, אך עם זאת נשארה אטומה באווירת־החנק של הלאומנות הבורגנית מצד אחד והסימבּוֹליסם המופשט מצד שני.

"אף־על־פי־כן, גם בשירתה של תקופה זו בקעו נעימות הוּמאניסטיות, אלא שצלילן היה צליל מופשט, ללא נושא מוגדר. היה זה הוּמאניסם של התפלספויות כאוֹטיות ודעות על ‘האדם באשר הוא אדם’ מחוץ לציפיותיו, שאיפותיו ומאבקיו הממשיים, על האדם מחוץ לחברה ומעמד; למיטב היה זה קולו של אדם, שחזרו וניעורו בו הדים של עיקרי דת שאבד עליהם כלח והכתיבו לו את ההכרח להתנגד לרע שאין לו שם, לעוול, למלחמה. צלילים אלה נשמעו בשיריו של המשורר מן הדור הישן אביגדור המאירי והסימבּוֹליקה המיסטית־למחצה של אברהם שלונסקי, שהיה אובד־עצות נוכח תופעות הכיעור שבחיים. משורר זה נודעה לו השפעה רבה על יצירתו של דור המשוררים הצעירים בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים.

"כל הדן על ארץ־ישראל מאותם הימים על־פי שיריהם של רובם הגדול של המשוררים היהודיים, עשוי לקבל את הרושם כי ארץ־ישראל היתה אז נאת־דשא אידילית ללא אדונים אימפּריאליסטים, ללא רכושנים משלה וללא מעמד פועלים. משוררי השנים ההן נמנעו ממגע כלשהו עם בעיות מענייני דיומא. ובינתיים המריבה הלאומית בין הערבים ליהודים, שהאדונים האנגלים עוררוה בפּרוֹבוֹקאציות זריזות, גדלה והגיעה לממדים של פּוֹגרוֹמים שיטתיים. המשברים הכלכליים שבאו בזה אחר זה שיקעו את עמלי העיר והכפר ביוון אבטלה ודלות;

"מעמד הפועלים הלך ונעשה כוח ממשי. מטבע הדברים, ששירת האמוֹציוֹת ה’נעלות', שטישטשה את המציאות, שוב לא היתה בשום פנים ואופן עשויה להלום את טעמו של הפרוליטאריון התעשייתי שהתחיל, אומנם בקצב אטי, להשתחרר מאדי השכרון של הציונות ומתורתה ‘העל־מעמדית’ בדבר ‘אחוות כל היהודים’. תפקיד לא מבוטל מילאה בכך המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, שהיתה בימים ההם במחתרת.

"הזמן זרם, האווירה המדינית הבינלאומית הלכה והתלהטה במהירות: היטלר בישר את העידן החדש של ‘הרייך בן אלף השנים’, מוסוליני התכונן לכיבושה של חבש, והמיישבים של ארץ־ישראל מילאו עד גודש את בתי־הסוהר בקומוניסטים יהודים וערבים. הגיעה שנת 1934.

"דווקא באותם הימים הופיעו בשירה היהודית הפואימות המהפכניות הראשונות של אלכסנדר פּן. לאחר שניתק עצמו מן הזרמים הספרותיים נטולי האידיאה, ניסה לעקור את השירה היהודית מקורי־המשי של האגוֹצנטריסם. שיריו נתקבלו בלעג מרושע מצד נציגיה של השירה ‘הבלתי־פוליטית’ כביכול, אך הפועלים והאינטליגנציה המתקדמת תמכו במשורר המהפכני והביעו לו את אהדתם.

"בשירה נסתמן הזרם המעמדי הטבעי: הנושאים על ידידות העמים, המאבק נגד הפאשיסם בעד השלום ובעד האינטרסים של העמלים הפכו לנושאי־היסוד של השירה הדימוקראטית, שקולה הלך וגבר.

"יש לציין, כי השירה הישראלית ה’אוֹבייקטיבית' נשארה אדישה לסימנים המבשרים את שוֹאת המלחמה, ולא התנערה אלא בפני זוועות המלחמה עצמה, בפני ההשמדה ההמונית של עמים בידי תלייניו של היטלר. החלו להישמע קולות, שבירכו את גבורתו של צבא ברית־המועצות, קולות למען השלום וידידות העמים. הקמתה של מדינת ישראל (1947) והמלחמה הארצישראלית (1949–1948) עוררו מוֹטיבים חדשים בשירה, הבנה חדשה של המציאות. באותם הימים נשמע ברמה גם קולו של המשורר החשוב נתן אלתרמן. אך קולות אלה נשתתקו עד מהרה – מהם שילמו את המס לאכזבה ותבוסנות, קצתם שקעו במבוכה והיו אובדי־עצות, משראו כי שליטי ישראל המירו את המאנדאט הבריטי הרשמי בהנהגה מוסווית של הארץ בידי חברות המוֹנוֹפּולין של אמריקה.

"אף־על־פי־כן, גם באווירה זו של התנודדות, התפוררות וניהיליסם בראשית שנות החמישים, בקעו מן השירה הישראלית המתקדמת קולות נועזים. היו אלה שיריהם של חיה קדמון, חנה־אבו־חנה, פסח ביניצקי ומשוררים קומוניסטים אחרים, צעירים יותר.

"קובץ השירה הישראלית, המוגש בזה לקורא הסובייטי, הוא הניסיון הראשון לאפשר לו להכיר את יצירתם של משוררי ישראל בני־זמננו, המשתייכים לזרמים ספרותיים שונים והנבדלים זה מזה על־פי הנושאים ודרכי הכתיבה.

"כלולים בו משוררים, הכותבים בלשונות שונות – עברית, ערבית ואידיש. אך לשון השירה של היצירות הכלולות בקובץ היא לשון אחת ויחידה. הרי זו לשון האינטליגנציה המתקדמת של ישראל, שאינה אדישה למאבק למען השלום, מאבק נגד השתלטות הון מוֹנוֹפּליסטי זר, מלחמה בעד ישראל דימוקראטית ושוחרת שלום.

"בקובץ נכללו יצירות שנכתבו בזמנים שונים. מצויים כאן שירים מימי המלחמה (1945–1941) וגם שירים שלאחר המלחמה.

“המחברים ערוכים בקובץ על־פי סדר, אשר לדעתנו משקף את רציפות התפתחותה של השירה בישראל”.

 

[ג]    🔗

כאמור, הקדמה מאלפת המעידה כמאה עדים על טיבו של הקובץ. אין, כמובן, כל טעם להיגרר לפולמוס פוליטי, אידיאוֹלוגי, היסטורי, ספרותי או אסתיטי. אפשר שיש מקום לכמה הערות לגבי דברים שהם ברורים ומובנים מאליהם לקורא העברי, אך אין כל ודאות כי הקורא הסוֹבייטי יבינם כהלכה. נאמר, למשל, כי “המריבה” בין יהודים לערבים בימי המאנדאט לבשה מימדים של פּוֹגרומים. אמנם, המלה “פּוֹגרום” ספוגה משמעות לגבי יהודי רוסיה, לפחות לאלה מן הדור הישן, אף־על־פי־כן, הן מתוך הקשר הדברים והן מתוך שהקורא הסוֹבייטי רגיל לקרוא ולשמוע כי ישראל והציונות הם לעולם הצד התוקף, לא ברור מי פרע במי באותם הימים. עוד פחות ברור מי הם ה"מיישבים" (במקור נאמר הקוֹלוֹניזאטוֹרים), שמילאו עד גודש בקומוניסטים את בתי־הסוהר של הארץ. גם המלחמה הארצישראלית (במקור, כמובן, פלשתינאית, אך בלשון הרוסית אין לארץ־ישראל שם אחר מלבד פלשתינה) היא מושג מעורפל מאוד בהקשר זה: מי נלחם במי, על מה ולמה נלחמו, ומה הם הדברים שנאמרו בקולו של אלתרמן “אשר נשמע ברמה” בימים ההם? מתוך שיריו של אלתרמן, המתפרסמים בקובץ, קשה מאוד לעמוד על טיבו של קול זה, ועל כך עוד יורחב הדיבור להלן.

השירה העברית המתקדמת התעוררה רק למראה השמדת ה"עמים". היה זה מגוחך, כמובן, לדרוש שבקובץ ייכללו איליותיו של אורי צבי גרינברג על השמדת עם ישראל – אומנם, עם אחד בלבד – אף־על־פי־כן, מן הראוי לציין כי ההקדמה נוקטת בעקביות קו של בּאבּי־יאר. השמדת עמים – ולאו־דווקא עם ישראל, שהרי אפילו לדעתם של עורכי האנתולוגיה שאינם חוסכים לטשטש את הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ־ישראל – קיימת זיקת־מה בין אחד העמים שהושמדו באירופה בידי תלייניו של היטלר לבין השירה העברית בישראל.

ולבסוף העררה קנתרנית במקצת. אינני יודע מתי ניתק עצמו המשורר אלכסנדר פּן מן השירה נטולת־האידיאה – לפני שנת 1934 או לאחריה. מכל מקום, שיריו מסוף שנות העשרים ומתחילת שנות השלושים מושפעים בעיקר מבּלוֹק, יסנין, מאיאקובסקי ופּאסטרנאק – כולם אהודים ברוסיה עד היום הזה. ואילו בקובץ “ששה פרקי שירה”, שיצא לאור בספריית הפועלים בראשית¹ שנות הארבעים, מיוצג אלכסנדר פּן דווקא על־ידי פואימה ארוֹטית מובהקת אחת הטובות שנכתבו בעברית באותה תקופה – “ברקיע השביעי” – פרשיות מאהבה ואהבות". הרי שגם לגבי הארי שבחבורה הקומוניסטית לא הכל חלקלק כמתואר בהקדמה.

לאחר קריאת ההקדמה אין אנו מצפים להפתעות לרעה ברוחה, בהרכבה ובמהותה של האנתולוגיה, אף לא במיבחר שיריה ומשורריה ובמידת ייצוגיותם לגבי השירה הישראלית. אדרבה, דומני כי ההפתעות הן דווקא לטובה. באנתולוגיה מיוצגים ארבעים־וארבעה משוררים, מהם שישה משוררים ערבים, שלושה משוררים בלשון אידיש, אחד (י. ששון) יהודי מיוצאי עיראק הכותב ערבית, וכל השאר משוררים עבריים. שמונה מן המשתתפים מוגדרים בקובץ כקומוניסטים. אלכסנדר פּן אינו נמנה משום־מה עמהם על־פי הסקירה הביוֹגראפית שבקובץ. ממשוררי הדור הקשיש יותר מיוצגים באנתולוגיה יעקב פיכמן, יעקב כהן, יהודה קרני, אביגדור המאירי, אברהם שלונסקי, רחל, יוכבד בת־מרים, נתן אלתרמן, רפאל אליעז, לאה גולדברג, אברהם ברוידס, מרים ילן־שטקליס ואחרים. מן הצעירים: ע. הלל, יהודה עמיחי, יחיאל מר, ט. כרמי.

אחת ההפתעות הנעימות: התרגום המעולה. בייחוד בולטים וראויים לכל שבח תרגומיו המצוינים של אלכסנדר פּן. ספק אם הרבה יצירות בעברית זכו לתרגום כה משובח ואמנותי לאחת הלשונות הלועזיות. ברם, כל הבא להשוות את התרגום עם המקור נתקל בהוספות, השמטות ושינויים העשויים ב"טוב טעם" עד כדי כך, שרק לאחר עיון מעמיק מגלה הקורא כי לפנינו לא Licencia Poetica, אף לא קוצר־יד של המתרגם, כי אם מגמה מוסווית. מן הראוי לעמוד על כמה עיבודים דקים מסוג זה.

בשירה של רחל “לארצי” כתוב במקור: “לא שרתי לך ארצי ולא פיארתי שמך בעלילות גבורה, בשלל קרבות”. בתרגום הרוסי נאמר: “לא פיארתי את הנצחונות ואת האסונות של מאבקך”. באווירה הכללית האופפת את הקובץ מקבלת סטיה זו מן המקור משמעות משלה, כלומר המאבק לאחר שנחל ניצחון הפך לאסון. ואין כמובן להקשות על כך, שפירוש זה אינו יכול לחול על רחל שנפטרה כשמונה־עשרה שנה לפני קום המדינה, שהרי המדובר הוא, כאמור, במשמעות שמקבלים הדברים על הרקע הכללי. כיוון שבאנתולוגיה צוין, כי התרגום הוא של מרים ילן־שטקליס, באתי בטרוניה עם המתרגמת. נתברר שטענתי לא היתה צודקת. בתרגום המקורי נאמר: “לא פיארתיך בגבורת קרבות”. התיקון הוא אפוא מעשה־ידיהם של העורכים.

לתיקונים רחבים הרבה יותר זכה שירה של מרים ילן־שטקליס עצמה, “מכתב”, שתורגם בידי המחברת. לאחר שהשוויתי את תרגומה של המחברת עם הנוסח המופיע בקובץ, גיליתי כמה וכמה הוספות רבות־משמעות. השיר הוא, כידוע, מכתב שכותבת ילדה לאלוהים, לאחר שראתה אדם גידם. הילדה פונה אל בורא העולם ומבקשת ממנו שיחזיר לגידם את ידו. במקור אין כל כוונה פוליטית, פּאציפיסטית או חינוכית אנטי־מלחמתית. עניינו של השיר חוויתה של תינוקת למראה גידם ותפילתה שהכל־יכול יתקן את העוול שנעשה. ההוספות שינו את פני השיר והפכוהו למגמתי, ואת הילדה – לשוחרת שלום־עולם. השאיפה לשלום־עולם ולאיסור המלחמות ודאי שהיא שאיפה חיובית מאוד, אולם כשהיא משולבת באופן מלאכותי בתרגום של שיר שמקורו אין בו משאיפה זו ולא־כלום, הריהי לפחות פוגמת בטעמו של הקורא ומעידה על גישתם האמנותית של העורכים. והרי כמה הוספות אופייניות: “הגדולים הללו לוּא במקום צעקות היו יודעים מה יש לאסור”, “ואני הייתי אוסרת בהחלט אותו דבר שקטע לו את היד”. במקור מתוארת תינוקת הניצבת ליד אותו גידם. כותבת המכתב מרחמת על הגידם, שנבצר ממנו לחבק את ילדתו כהלכה. בתרגום שבקובץ נוספו אל תיאור התינוקת המלים: “דקיקה כחוט”. לקורא אין כל ספק, כי הרזון ששוּלח בעצמותיה של התינוקת הוא תוצאה של רעב; הרי שבזכותו של העורך נתברכנו גם במחאה סוציאלית חריפה. אין כל פגם, כמובן, בשיר המוקיע עוול סוציאלי, אולם עובדה היא כי במקור אין מוֹמנט זה מצוי. לאחר כמה תגליות מסוג זה זוכה התרגום מצדנו ליחס של “כבדהו וחשדהו”. כבדהו – על הכשרון האמנותי הרב שבו, וחשדהו – על שום תיקוניהם ושיפוריהם המהותיים של העורכים.

מתוך יחס זה מתעורר בנו החשד גם למראה ההשמטה של הטרצינה הרביעית מתוך תשע הטרצינות של לאה גולדברג. שמא הושמטה טרצינה זו בשל השורות “צחיח, אין כנף ואין לבלוב מול אבנוּתך שלך, ירושלים!”, שרוחה של עיר הנצח, בירתה של מדינת ישראל, שורה עליהן, או בשל הפסוּל הדתי שבהן המתבטא במלים “המינזרים הסגירו ללהט הסלעים את הצלוּב”. אומנם, ממחרוזת זו של טרצינות הושמטה גם התשיעית, ושוּמה עלי להודות כי לא מצאתי שום סיבה מגמתית להשמטה זו. דומה כי אין סיבה מגמתית גם להשמטת הבית האחרון בשירו של שלונסקי “זוליכה” ששמו הוסב לזרע, אלא אם כן המגמה היא למעט ככל האפשר באסוֹציאציות מקראיות. מחשש שמא עלול אני להידרדר להתאנוּת־סרק, מוכן אני להימנע מכל פירוש מגמתי להחלפת המילה “אחד” במילה “בודד” בשירו של שלונסקי “עובד אדמה”, שהבית הראשון שלו מסתיים כך: “מעוֹדו לא היה העולם כה אחד,/ וכל הנצחים חבוּקים תוך הרגע”. ייתכן כי החרוז הוא שהכתיב את התיבה “בודד” במקומה של “אחד”.

הרבה יותר קשה להשתחרר מהרגשת המגמתיות בהגשת שירה של יוכבד בת־מרים “ארץ-ישראל”. השורות “יד אלהים חמה מסלסלת הגיגך מעוּלף וקדוּם” מתורגמות “מרחב גידם מסלסל את הזיות שרבך המגרה” – דימויים נפלאים מבחינה פיוטית, וברוסית עוצמתם השירית גדולה פי כמה, אך אין בהם כדי לטשטש את עקיפת המלים “אלהים” ו"קדום" המקראית עד כדי השמטת הבית הזה: "רק נוֹשף, רק נוֹשם וזורח, / מסוֹפך עד סוֹפך המוּאר / רכב אש העוֹטה ומוֹתח / כסוֹפך הממריא ונסער.

אין תימה אפוא, שבתרגום חסרים שני הבתים המביעים את קשר הנצח בין העם והארץ ואת חזון הגומלין: "ארצי, ארצי המוּארת / בחזון עמי הנדלק ונישא / וזוֹרה כמיהת פדות לא־נפתרת / אל עולם נעלם ונסער. / אתו את נישאת מחלחלת / כבשוֹרה בחללה של תבל, / אתו את נישאת לא נגאלת, / רכב אש בין הררי תבל.

לתהליך דומה של עיבוד זכה שירו של זרובבל גלעד “הרותם”. שיר זה הוא שיר־הלל לרותם “עקשני ומר”, הלוחם את מלחמת קיומו ב"ארץ נטוּשת צל ועב", נאבק בצמא ובצחיחוּת ודולה מנטף אחרון של לחוּת את חיותו ואת ערגת לבלובו. בשיר מצוי בית בזו הלשון: “שרביטיו אפורים, נחוּשים למגע / וצלו מתרסק בשמש. / ומכאוב עתיק בבשרו מקעקע – / זכר של נער וחמת”.

השורה האחרונה מתורגמת: על גורלו המר של ישמעאל". לכאורה אין זו אלא פּאראפראזה לגיטימית, שהרי ברור כי הנער הוא נערה של הגר, והחמת היא החמת שכלו ממנה המים במדבר באר־שבע. ואולם, הדימוי המקורי הוא בראש־וראשונה דימוי השאוב מאווירת הקרב הגדול של הרותם על המים וממושגי המלחמה הנואשת בצמא בתוככי מדבר צחיח; ואילו “גורלו המר של ישמעאל”, ללא כל הערת הסבר על פרשת הגר לקורא שאינו בקי במקרא ובתוך אנתולוגיה, שחלק ניכר ממנה מוקדש לגורלו המר של ישמעאל במדינת ישראל של ימינו, מכוון את המחשבה לנתיבים אחרים לגמרי, בייחוד לאחר שמתוך חמשת פרקי השיר נשמטו שניים, וביניהם קטעים שאינם מתנים את גורלו המר של ישמעאל דוקא, כגון: “ואומרת האם חרש אל בנה: / ‘הנותרו עוד בחמת המים?’ / וצוחק הנער באור לבנה: ‘המים הפכו ליין’”.

נשמט גם כל הבית האחרון שהוא, לדעתי, עיקרו של השיר מבחינת הסימבוֹליקה הלאומית: “קם המדבר עם חרבו השלופה / וחשף שיניים וארס: / עין מול עין / דמוּת / זעוּפה / על אדמת אלוהים מאררת. / והרוֹתם נישא עקשני ומר, / וגזעו המוּכאב לא כורע, / באור כחלוּלי מבושם ונסער / יצחק לבבו הפורח”.

לעומת הטיפול בשירו של גלעד נראות ההדגשות הקלות בשירו של בנימין גלאי “שיר ארס לבני דורי” כתמימות במקצת. השיר פותח במלים: “עיפתי לסמלים. לצו שמים, לצו לבי, לצו מורי דורי”. בתרגום הושמטו המלים² “צו לבי”, ו"מורי דורי" תורגמו “מנהיגי”. בשורה “עכשיו איני רוצה לשמוע מלים רמות יותר מפת־ערבית!” תורגמו המלים “פת־ערבית” במלה הרבה יותר נמרצת: “זלילה”. אין כל ספק, כי מלה זו מבליטה ביתר שאת את המומנט הסוציאלי ומביעה ביתר עוז את החמרנות ההיסטורית.

ולסיום הערותינו על התרגום נזכיר השמטה אחת, שמגמתיותה פשטנית עד כדי כך שהיא מעלה חיוך על שפתנו. בשירו של ע. הלל “בית בפרוזה” מצויות שורות אלה:

“ושבח אני את הבנין הקם ואת שריריו החזקים! / את הזיעה החמוצה! את ליריקת בלויי הנעליים! / את צחנת הטבק הגרוע! את עתיקות הכובעים, / את האידיש הגיבנת! / את שני הקבלנים: רזניק־רובינשטיין. / – בונים כאן בית”.

בתרגום הרוסי הושמטה השורה" “את שני הקבלנים רזניק־רובינשטיין”. הן לא ייתכן לשבח שני קבלנים פרטיים באנתולוגיה סובייטית.

 

[ד]    🔗

בירחון הסובייטי “נובי מיר” (חוברת מס. 10, שנת 1964) נתפרסמו דברי־הערכה קצרים על הקובץ “משוררי ישראל”. המבקר מצטט בית משירו של שלונסקי “רועה צאן”, המסתיים במלים “מאוֹפק עד אוֹפק: העדר – והבל”, ולאחר־מכן הוא מוסיף: “אך המציאות הישראלית מתאכזרת כלפי ה’הבלים' של ימינו – האחדות הפּאטריארכאלית של האדם והאדמה מתפוררת לעפר בלחץ הבצע והעוול”. ועוד מביא המחבר מובאה משירו של נתן פשוט על כבסי־העניים התלויים על מיתרי החבלים ועל כינור־הפרוורים החורק בקשת מצוקה בנגנו את מארש האבטלה והדלות, “ללמדנו כי משורר זה, כמוהו כעולים רבים אחרים, נוכח לדעת כי פרוורי תל־אביב אינם טובים אף כהוא־זה ממשכנות העוני שמתוכם הם עקרו את עצמם”. “המציאות המרה” – ממשיך המבקר – “חזקה עליה שהיא מעוררת לחיים את שורת המחאה החברתית, המיוצגת בהרחבה בשיריהם של א. פן, מ. אבי־שאול, ע. הלל, א. נוף, ח. קדמון, ע. לובאני ת. זואיד ושאר המשוררים היהודים והערבים (דרך־אגב, עורכיו של הקובץ נהגו כראוי עם שייצגו בקובץ את יצירותיהן של שתי הקבוצות הלאומיות בישראל). ברמה מצלצל בספר הנושא האנטי־מלחמתי. בשירו של אבנר טריינין ‘המפה’ – שיר המתוכן נאה – מתואר בהבלטה אלו ערכי־אנוש ממשיים צפויה להם סכנת כליון. הספר חדור שירת רגשות אזרחיים”.

מה הם אותם הרגשות האזרחיים, כלומר אותם מוטיבים חברתיים, שבהם חדורים שירי הספר? בראש־וראשונה, כדברי המבקר הסובייטי, הנושא האנטי־מלחמתי. אלא שאנטי־מלחמתיות זו חלה על שלום־עולם מופשט, ובעיקר על מלחמת־העצמאות הישראלית. הקומוניסם המיליטאנטי הריהו כשר למהדרין בשיריהם של המשוררים המתקדמים שנמנו בדברי ההערכה הסובייטית. כשרה היא כמובן גם מלחמת־העולם במידה שברית־המועצות נטלה בה חלק. אך את המלחמה בפאשיסם העולמי מייצגים בעיקר המשוררים הערבים שבקובץ. השיר היחיד שבתוכו למד הקורא, כי הנאצים היו אנטישמיים, הוא שירו של נתן אלתרמן “הנקודה היהודית”. מלחמת־העצמאות מתוארת כולה בצבעי קדרות ויאוש, יגון וסבל ללא מפלש אור, במבחר מתוך שיריהם של חומסקי, גלאי, עמיחי, ואחרים. על רקע זה מאבד אפילו שירו של אלתרמן “מגש הכסף”, שממנו הושמט האפּיגראף המפורסם מתוך מימרתו של חיים וייצמן, את נעימתו ההירוֹאית ונותר בו רק המומנט האנושי־הטראגי, בייחוד כשמלחמת־העצמאות קרויה בשם “המלחמה הפלשתינאית”, ואין יודע מה טיבה של מלחמה זו. שירו של חיים גורי “הנה מוטלות גופותינו” מקבל צביון פאציפיסטי־תעמולתי. מחלקת ההר, המופיעה בו, מבוארת בהערת־ההסבר שבשולי השיר בזו הלשון: “מחלקת ההר – פלוגת־נוער לוחמת, שלחמה בהרים וסבלה אבידות קשות בימי המלחמה הפלשתינאית”. אין לקורא שום ידיעה שפלוגה זו היתה פלוגה יהודית, שכן בסקירות הביוגראפיות הקצרות שבסוף הקובץ אין שמו של חיים גורי מופיע כלל. לוּא הוקדשה לו סקירה ביוגראפית או־אז קשה היה להשתמט מהזכרת הפלמ"ח, אם כי גם את הפלמ"ח ניתן להגדיר כפלוגות־נוער לוחמות בלי לשייכן לאחת הקבוצות הלאומיות שבישראל. אין להתפלא אפוא אם יימצא קורא תמים, שיראה בשירו של אורלנד על אותם, שעלו לגרדום כשבפיהם שירת־הדרור, קומוניסטים ערבים, המועלים לגרדום על־ידי הציונים המכוּרים למונופּוליסטים אמריקנים. עם ישראל כמעט שאינו קיים בשירה העברית שבקובץ, פרט לשירה של חיה קדמון על פליטי חרב ואסירי קפריסין, שהשתוקקו לבוא אל המולדת העתיקה על מנת לחיות חיי אחווה וידידות עם תושביה, ושירו של נתן פשוט “גורקי”, שיר בעל כוח פיוטי לא מוּעט, שבו היהודי הנודד הגיע אל ערש הדתות ירושלים דרך מדוּרות ימי־הביניים וזוועת עשנה של טרבלינקה, ובירושלים זו גילה את “חמשת חומשי תורת האנוש” שנתן לבני האדם הסופר הרוסי מאכּסים גוֹרקי. ואם יהודי הטריח את עצמו לעלות ירושלימה כדי לזכות במתן תורה מגורקי, אין טעם להתמרמר על ששירו של אביגדור המאירי המכונה בשם “ציון” יכול להתחרות בשנאת־ציון עם שיריהם של שני משוררי־אידיש שבקובץ, פסח ביניצקי ופּאפּיירניקוב.

שונה בתכלית היא גישתם של העורכים אל בעיותיה של הקבוצה הלאומית השנייה שבישראל, כלומר של המיעוט הערבי בארץ. ה"רגשות האזרחיים" של המשוררים הערבים רובם ככולם קריאות־תגר־וקרב נגד מדינת ישראל, למען החזרת רכושם שנשדד מהם ותיקון העוול שנעשה להם. יש ביניהם ממש שירי־מלחמה, שירי הסתה ושירי נקם. ההערות וההסברים שבשולי השירים אין בהם לא מן הטשטוש ולא מן העקיפה; אדרבה, הדברים ברורים, מוגדרים ואינם משתמעים לשני פנים. בראש שירו של אלכסנדר פּן, “האחד במאי בנצרת”, מתנוססים דברי־הסבר חד־משמעיים: “בשנת 1958, בנצרת, התנפלה המשטרה הישראלית על מפגינים, שהשתתפו בהפגנת האחד במאי של קומוניסטים ערבים היכתה אותם קשה ובאכזריות ואסרה רבים מהם”. גם ההערה המלווה את שירו של י. ששון, “לילה אכזר”, אינה שתמטנית כלל ועיקר: “ארבעים ושישה ערבים – ילדים, זקנים, נערים ונערות – נרצחו בצורה ברוּטאלית על־ידי חיילי ישראל בכפר הקטן ‘כפר קאסם’ ערב מערכת סיני”. כמה משיריהם של משוררים ערבים נכתבו במאסר בבתי־סוהר ישראליים או לאחר המאסר. העורכים ראו צורך להודיע דבר זה במפורש שלא יתעורר, חלילה, ספק.

אין זה סוד כי במדינת ישראל קיימת בעייה של מיעוט ערבי, כשם שקיימת בעיית הפליטים הערבים בתוך מכלול הבעיות ישראל-ערב. במידה שבין ערביי ישראל מצויים משוררים, הרי זכאים הם לייצוג בקובץ־שירים ישראלי, כשם שנושאי שירתם – ויהיו אלה אפילו שירי קיפוח וסבל, קריאות־תגר וקולות הקוראים למלחמה גלויה נגד מדינת ישראל – כל עוד אינם פוגמים בטעמו הספרותי של העורך אין בשום פנים ואופן להניף עליהם את גרזן הצנזורה. על ערכם האמנותי של שירים אלה עוד ידובר להלן. יהא הערך אשר יהא, דרך הגשתם, המקום שהם תופסים בקובץ לעומת הפּרוֹפּוֹרציה האמיתית שלהם בשירת ישראל, הבלטתם והארתם באור של מלחמה למען הצדק והקידמה לעומת התעלמות מוחלטת ממומנטים אלה בשירת מלחמת־השחרור העברית, והדגשת תבוסנותה של שירה זו, הניסיון לשלול כל קשר היסטורי־לאומי בין שירת ארץ ישראל לשירת עם־ישראל – כל אלה הם מסממני “הלטיפה הרוסית” בקובץ זה, נוסח איוואנוֹב של צ’כוב.

ב"נקודה היהודית", ורק בה, חורגת אנתולוגיה זו ממתכונת האנתולוגיות הסובייטיות של שירת “הקאפיטאליסם הרקוב”, שכן בכל שאר השטחים דומה הרכבה של זו להרכבן של כל האנתולוגיות מסוג זה. פּאתוֹס קומוניסטי, שירי־תהילה למהפכת אוקטובר, לברית־המועצות, לאישיה, סופריה ועריה, הבלטת אי־השוויון החברתי, העוני, סבלו של הפרט, האדם הקטן, אחוות בני־האדם בעולם באשר הם בני־אדם, זוועות המלחמה וחזון שלום־העולם הסוציאליסטי, כל המוטיבים הללו הבוקעים משירי הקובץ – לעתים בכנות רבה ואף בכשרון פיוטי לא־מבוטל – משמשים אמוֹת־בניין גם לאנתולוגיות אחרות. הכמיהה העזה לשלום־אמת בין ערבים ויהודים בישראל מרשימה ביותר בכנוּתה בשיריה של חיה קדמון, שהפכה שאיפה זו ממש לחוויה אישית ומתוך כך הצליחה לתת לה ביטוי לירי רב־כוח. ואולם באנתולוגיות אחרות מודגש הקשר ההיסטורי בין העם לארצו, מודגש המאבק הגדול של עם למען ארצו, ומובלט התפקיד שמילאה במאבק זה השירה.

מונחים לפני עוד כמה קבצי־שירה של עמים שונים, שיצאו לאור במוסקבה באותה שנה עצמה. כפי שכבר ציינתי, יש שההקדמה מעידה על כל הקובץ כולו. והרי מובאה מתוך הקדמה לקובץ “משוררי יוגוסלביה”: “החל בשירים, ששרו משוררים אלמונים ליד מדוּרות ובמערות של הנוקמים נקמת עמם, וכלה בשירים, שהולידה ההתנגדות ההירוֹאית למשעבדים הפאשיסטים, נמשך חוט־השני המפואר של רציפות שירתם של עמי יוגוסלביה, שירה הירוֹאית, שוחרת־דרור, פּאטריוטית”. ועוד מובאה מתוך הקדמה ל"שירת ספרד בימינו" – מוסקבה 1963: “מאז ומתמיד היתה השירה האפיק הראשי שבו זרמה ספרותה של ספרד. דווקא בה מצאו את ביטויים הבולט התהליכים המסובכים שהתחוללו בנפש העם, תהליכים שלידתם בסערת המאורעות המדיניים… אל כל תקופה שנפנה נמצא כי שירתה של ספרד במיטב גילוייה מופיעה בה לנגד עינינו מחוננת באותן מידות־הייחוד: היא עממית עד למעמקיה, שוחרת דרור, ריאליסטית, חדורה אהבה לוהטת למולדת, לספרד למוּדת־הסבל. זוהי שירת המאבק למען עתיד טוב יותר, למען זהרו של יום המחרת, שירה, שלפי ביטויו המוצלח של אחד ממשוררי הקובץ שלנו, גבריאל סלאי, היא ‘טעונת עתיד’, ספוגת אמונה בנצחונו של העם”.

אילו היו עורכי האנתולוגיה של שירת ישראל מנסים למצוא חוט־שני של רציפות היסטורית גם בשירה זו, לא היו צריכים ליטול על עצמם טירחה יתרה: החוט נמשך מ"על נהרות בבל" דרך יהודה הלוי ועד לאורי־צבי גרינברג, ומישעיהו הנביא דרך “כתר מלכות” עד “שירי מכות מצריים” של נתן אלתרמן. הוא מבהיק בשלל צבעיו ויש צורך במאמץ מיוחד של עצימת־עיניים כדי שלא להשגיח בו.

 

[ה]    🔗

והנה, חרף כל האמור לעיל, ניתן לומר על עורכי הקובץ “משוררי ישראל” מה שאמר יוסף לאחיו, לאמור: “אתם חשבתם עלי רעה ואלוהים חשבה לטובה”. ואולי לאו־דווקא אלוהים, אולי עורכי הקובץ עצמם מדעת או שלא־מדעת (שהרי במשטרים מסוימים ובתקופות מסוימות קשה מאוד להבחין בין מומרים־מרצון לבין אנוסים) הצניעו את גרגר הברכה בגרעין העטוף במהודק בכמה וכמה שכבות של קללות. אף־על־פי־כן, פורץ אורו של גרגר זה ובוקע כקרני־רנטגן מבעד לכל שכבות המעטה האטוּם. כל המוטיבים שמניתי, כל השלילה המובלטת והמוגזמת, אין בכוחם להאפיל על הרושם של ארץ ההולכת ונבנית, על מפעל־אדירים של הפרחת שממה, של יצירת יש מאין או יש חדש מיש עתיק. הבניין והיצירה, שנדושו בפראזיאולוגיה ציונית, קרמו בשר ועור ורוחם מרחפת על מיטב היצירה העברית שבקובץ זה, מפרה אותה מבחינה אמנותית ונוסכת אוֹפּטימיות רעננה ספוגת אמונה בארץ הזאת, בבוניה, מחייה, ומעצבי דמותה. רוח זו מפעמת את שיריהם של שלונסקי, של ע. הלל, אמיר גלבוע ונתן יונתן, ושם עורכים ומתקנים לא יכלו לה כשם שלא יכלו לליריקה הצרופה בשיריהם של לאה גולדברג, יעקב פיכמן ונתן אלתרמן. כל אלה מבקיעים להם דרך מבין שכבות המבחר המגמתי ומכריזים בקול דממה דקה, המחריש את כל הצרחות החוצבות להבות־אש של רוגשי הרגשות האזרחיים, כי מיטב השירה הישראלית היא השירה העברית היהודית. דווקא בשירה זו מתגלה במלוא עצמתו המתח הדראמאתי הגדול בין עם ישראל לארץ־ישראל, בין המולדת העתיקה לבין בניה ששבו אליה להחיותה. כל שאר המוטיבים מחווירים לעומת מתח דראמאתי זה. ואכן, בהשוואה לאנתולוגיה משירי עמים אחרים דל הוא הביטוי הניתן לכל אותה שירה “טעונת העתיד”, שיוצרה ומחוללה היה מאיאקובסקי, ותלמידיו בארצות אחרות פיתחוה והביאוה לידי עוצמת־ביטוי, המתקרבת לחלומו של מאיאקובסקי בדבר הפיכתה של השירה לאחת ממערכות התמסוֹרת במכונת־המהפכה העולמית. באנתולוגיה של שירת ספרד, שהזכרתי לעיל, מוצא אני שיר מאת בלאס די אומרו בשם “הקול”: “הידקתי את קולי / כחגורה / מסביב לשיר. / (קפצתי קפיצה / מאימה לאמונה). / הידקתי בחוזקה את קולי / כמו כף יד / מסביב לידית הפטיש / או מסביב לידית / החרמש”. אף שיר אחד משירי “אוקטובר” או משירי פועלי כל הארצות שבקובץ הישראלי־סובייטי אינם מגיעים לשקשוק מתכתי מסוג זה.

פחות חיוורים הם שירי העוני או העוול הסוציאלי, אך גם הם אינם מגיעים לביטוי נמרץ ונוקב, כגון שירו של הצרפתי רוֹבר מאלה, המזעזע בפשטותו המעושה, שאף הוא שאוּב מאנתולוגיה של שירת צרפת, שיצאה לאור באותה הוצאה במוסקבה: “אדם שתקן ועצוב / בבדידות, בליל ירח / פרט על צלעותיו / משל היו אלה מיתרי גיטארה. / מצב רוח לירי? / תנועות מאגיות? / אנחות מילאנכוליות? / הוי, לא! הוא לא היה גיטאריסט: / את האדם עקצו פרעושים”.

שירי הרגשות האזרחיים באנתולוגיה הישראלית הם ברובם שירי־כרזות ופאתוס נמלץ. בייחוד תמימים מבחינה זו שירי המשוררים הערבים. הפאתוס המלחמתי שלהם הוא ברמה של שירי־לכת, או של רגשנות מעוררת רחמים מסוג שיריהם של חובבי־ציון בשעתם, אך ללא כל מעמקים היסטוריים. יש שנדמה כי משוררים אלה אינם מתארים את חוויותיהם שלהם אלא את חוויותיה של האינטליגנציה הלוחמת בעד זכויות העם מגבוה, ומתוך מניעים רומאנטיים־למחצה – דוגמת שירי נקראסוב על סבלותיהם של איכרי רוסיה, או שירי לרמונטוב על העממים שבקאווקאז – אך ייתכן כי התרגום הוא שמעורר אסוציאציות כאלה. והמפליא ביותר הוא, שדווקא בשיריהם של הערבים כמעט נעדר נוף הארץ: יש מין כלליוּת נטולת פרצוף בתיאורי הכפר, הבית, הטבע; אין בהם לא עומק ולא מיטען אסוציאטיבי על־אישי, לאומי, היסטורי. עד מה שונה היא הארץ בשיריהם של שלונסקי, יוכבד בת־מרים, זרובבל גלעד ואפילו ש. יעקב ונתן פשוט. הנוף כולו נושם היסטוריה, יעוד, כיסופים להיגאל, ועם זאת הוא ריאליסטי, ממשי, חד־פעמי. קיים מתח אדיר בין הנוף לבין האדם שבא לשנות נוף זה, להחיותו, להיאבק עמו תוך הזדהות ולהזדהות עמו תוך מאבק. למרחב מיתוסף מימד של זמן: עתיד שגלגלי רכבו בוראים את מרחבי ההווה הדוחסים אל תוכם עבר מלא הוד עתיק־ימים. ואם ניתן להעלים את הרציפות ההיסטורית והקשר בין עם ישראל לארץ־ישראל, הרי לא ניתן להסתיר את הקשר הטראנסצדנטאלי בן ארץ התנ"ך לבין אלה שבאו להחיותה בזכות היותה ארץ התנ"ך. אפילו מבעד לתרגום הרוסי, שהוא על־פי־רוב מלאכת־מחשבת, מזדקר הקשר ההדוק בין המלה העברית המודרנית לבין ארץ־העברים העתיקה, עד כי אותו מבקר רוסי מ"נוֹבי מיר", שדבריו הובאו לעיל ושבלי כל ספק ידוע לו כי התנ"ך הוא מוקצה־מחמת־מיאוס ואינו אלא מחסן של אותו אוֹפּיום, שבו דורות על דורות הרעילו הרבנים והכמרים את נפשות העם, אפילו מבקר זה פותח את רשימתו על “משוררי ישראל” כך: ארץ התנ"ך עתיקת הימים… רוח קדים של מדבריות טרשים, כחול־חמת־זעם של רקיע מלוּבן, אפיקי נהרות חרבים. אך כל זה במקומות צחיחים. ואילו במקומות שבהם מצוי אוֹנם המפרה ומחיה של המים, מרשרשים עצי זיתים, בשלים אשכולות ענבים רבי־מימדים, מתכהים שדות־ניר שנחרשו זה עתה. לאדמה זאת שירה משלה ומשוררים משלה: “בוקר בראשית. בשדות יאדה / טללים מן הדשא וקטוֹרת הזבל. / מאופק עד אופק: אדם ושדה / מאופק עד אופק: העדר והבל”.

בהמשך דבריו קובל המבקר על דלותה של הליריקה שבקובץ. “בארץ שבה נוצר שיר־השירים, מן הראוי שקול הליריקה יישמע ביתר עוז”. לא נתפלמס עם המבקר בשאלה אם קולה של הליריקה הישראלית מעומעם בקובץ באשמתו של המבחר או באשמת המשוררים. נציין רק כי עצם העובדה, ששירי הקובץ עוררו במבקר הרוסי את האסוציאציה עם שיר־השירים והמריצוהו לבוא בתביעה אל משוררי ישראל, שיתמודדו עם משורר קדמון מבני ארצם ועמם, שיצירתו מחייבת אותם לרמה מסוימת – עצם העובדה הזאת מעידה, כי משוררי ישראל אמרו את דברים גם מבעד לאצבעותיה החונקות של יד הלטיפה הרוסית. הקשר בין משוררי ישראל בני־זמננו לבין מחברו של שיר־השירים ניתן להעמיקו ולהרחיבו על כמה וכמה שטחים נוספים, כגון היסטוריה ותרבות ועם וארץ ולאום, אך אין לנתקו על אפם ועל חמתם של מלקטי קבצים ועורכי היסטוריה.

 

[ו]    🔗

אכן, לגבי האנתולוגיה של שירת ישראל, “הוצאת אינוֹסטרננאיה ליטראטורה”, מוסקבה 1963, אפשר שרשאים אנו להתנחם כי ניצחו האראלים את המצוקים. ואולם, סבורני כי תרומה זו מחייבתנו לבדוק אם הניצחון כוחו יפה גם מחוץ לתחומי האנתולוגיה הנדונה.

אם נחלק את המשוררים לדורותיהם נוכל כמעט לומר בבטחה, כי אין צורך בידו החזקה של מלקט סובייטי, כדי לקבוע בבירור כי הלך־הרוח השליט בין משוררי הדור הצעיר, הדור שראשית נביטתו וצמיחתו לאחר קום המדינה, הוא הלך־רוח של תבוסנות, אגוֹצנטריות חולנית וקוֹסמופּוליטיוּת אוּלטרה־אינדיווידואליסטית. נציגו המובהק, אם כי הקיצוני ביותר של הלך־רוח זה, הוא המשורר פנחס שדה, המספר על עצמו בגלוי בספרו “החיים כמשל”: "זה היה היום אשר בו פרצה המלחמה בארץ ובו הכריזו על גיוס כללי. מועקה היתה שורה על ירושלים הנצורה, אני ישבתי בעליית הגג שלי אל השולחן, לפני החלון.

"היום היה קיצי, חם, כחול,

“ישבתי הזוּי, אפוף בדידות כבדה. הרהרתי בעצב שאני הולך למות, ולמות בקרב הלא־נכון. למלחמה הלאומית לא היתה כל משמעות בעיני ולא ראיתי מהו שיש לי להלחם עליו. אויבי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במסתרים החשוכים של הנפש. לי לא היה איכפת מי ישלוט בעיר. לא היה איכפת לי מצעד של איזה חיילים יתגודד ההמון כדי לחזות בו, לא היה איכפת לי אם ישרפו את התיאטראות, האוניברסיטה, בתי הדואר ומערכות העיתונים, לא היה איכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית. איך שהוא ביקשתי לכתוב עוד דבר אחד, אולי דבר אחרון, דבר שיישאר אחרי כתמצית כל מה שעוד נותר לי להביע”.

לאושרה של השירה העברית, הנימולים הם שנשארו שליטיה של העיר ומתוך כך – ורק מתוך כך – נתאפשרה לו לפנחס שדה כתיבת שירו, שבזכות מלחמתם של הנימולים הללו לא היה שירו האחרון. היה זה השיר “משלי בתולות” המסתיים כך: “ודע, כשלעת שחר אתה שוכב על ערשך וגופך כקבר ושפתיך כגולל / והנך מאזין למעמקים אל הדם הבוכה, / הבוכה ואיננו נרגע – / עדי אתה מצרף לכבוד מלך מלכי המלכים אלהי צבאות הנוגים / שהוא חתנך”.

באנתולוגיה של השירה העברית, שיצאה בארץ בראשית שנות השלושים, נתקלתי בשירו של משורר בשם נ. שטוֹקהמר (אני מודה ומתוודה כי מימי לא שמעתי שמעו של משורר זה. ברשימה הביבליוגראפית שבאותה אנתולוגיה נאמר: נולד תרנ"ח בגליציה. גר בסטניסלב. שיריו נתפרסמו בכתבי־עת שונים). וזה סיומו של השיר: “אעמוד שטוח כפים וספוג געגועים לשפוך את נפשי בתחינה / להיות אבן פינה / בעולמך, אלהים, אשר תחדש, ובו תופע בהדר עוזך לבד / ותכונן מלכותך לעד”.

ראיתי טעם לעמת את סיומיהם של שני השירים, משום שלדעתי מביעים הם במלוא חריפותו את הניגוד בין שירה המאזינה למעמקי הדם הבוכה ובדרך זו מצרפת עֲדִי לכבוד מלך מלכי המלכים, לבין שירה הנכספת להיות אבן־פינה למלכות אלוהים המחודשת עלי אדמות, אחת היא כיצד נפרש את המושג אלוהים ומלכותו, אם על דרך האמונה הרליגיוזית ואם על דרך הסמל הפיוטי. שירת היחיד הנמס ביאושו הקיומי, או שירת האדם השואף להשתלב באופן אקטיבי במערכת היצירה של בראשית חדשה הממשמשת ובאה. לכאורה בחרו צעירי השירה העברית בהאזנה לדם הבוכה ולא ביריית אבני־פינה. אולם נדמה לי, כי דווקא בשנים האחרונות ביותר חל מפנה מסוים.

אחד המשוררים הבולטים ורבי־ההשפעה בשירה העברית הריהו, לדעתי, יונתן רטוש. הוא שבזמנו השכיל לתת ביטוי עז ונוקב לקוֹנפרוֹנטאציה רוויית־מתח שבין הרבדים העתיקים ביותר לבין הרבדים המודרניים ביותר של מציאות ארצנו, והפיח רוח חדשה בתפיסתה הפיוטית של מציאות זו; הוא שהיה אחד הראשונים מאלה שפנו אל הניהיליסם הקיצוני וצללו אל תהום היאוש והאבדון של הפרט האנושי אשר נדון “למות במחבטות”, מוות ללא משמעות וטעם כשם שחייו הם נטולי משמעות וטעם, והוא שבחודשים האחרונים הפתיענו בשני שירי־חרב המבשרים, כי “בארץ יתקע השופר לנסיו / ועפר ייבקע לענות קול תופיו / ובזהרי יום לעין שמש זוהרת / יעד דגלי את קרני הזהב”.

זה למעלה מעשרים שנה רואה אני בשיריו של יונתן רטוש מעין בּארוֹמטר ומד־רוח לכיווּנה של השירה העברית הצעירה. אולי גם הפעם נוכל על־פי גילוייה האחרונים לעשות תחזיות לעתיד הקרוב ובמלוא הזהירות לשעשע את עצמנו בתקווה, שנצחונם של האראלים על המצוקים יתגלה לא רק באנתולוגיות נוסח מוסקבה, כי אם גם באנתולוגיות של השירה העברית הצעירה העתידות לצאת לאור במדינת ישראל עצמה. אז גם יתגלה, כי ניתן להשתלב כאבן־פינה במלכות אלוהים חדשה לאו־דווקא דרך חמשת חומשי תורתו של מאכּסים גוֹרקי כי אם בדרכו של “העברי היורד כמאז ועולם, מהרי מערב, בחרבו ובאליו בתבונת כפותיו, באני וברכבו, בכל מאודי מאודו – ויצו את ברכת האלים הטובה, מבוֹהק מדבר עד לבנת הררט, מים עדי ים, עלי ארץ רוה – לשלום ולקרב ולעד”.