א.    🔗

1. “הצפרדע שבבאר… אמרה לצב של הים המזרחי: “אה, כמה טוב לי! אני מנתרת ועולה על מעקה הבאר, אני יורדת פנימה אל דפנות הבאר, נכנסת למקום בו נשרה אבן הקיר, ונופשת. כשאני טובלת במים, אני מכנסת את רגלי ומרימה את סנטרי. כשאני מתפלשת בבוץ, אני משקיעה בו את רגלי עד הקרסול. אני מביטה סביבי בזחלים, בסרטנים ובראשנים, ואין בהם אחד שישווה לי. אני עושה במים כחפצי, אני מולכת על כל תענוגות הבאר. אין טוב מזה! מדוע לא תיכנס פעם ותראה במו עיניך?” צב הים המזרחי לא הספיק להכניס את רגלו השמאלית למים, וכבר נתקעה רגלו הימנית. הוא נרתע, נסוג לאחור והחל לספר לצפרדע על אודות הים. הוא אמר: “אלף מילין אין בהם די כדי לתאר את גודלו. אלף אמות־ים אין בהן כדי למדוד את עמקו. בתקופת יו היו שטפונות תשע מתוך עשר שנים, ואף כי מי השטפונות זרמו לים, לא עלו על פני המים. בתקופת טאנג היתה בצורת שבע מתוך שמונה שנים, ואף על פי כן לא ירדו פני המים על צוקי החוף. רגע או נצח – אין הוא נע ואין הוא זע. מעט או הרבה – אין הוא מתקדם ואין הוא נסוג. זאת היא גדולתו המופלאה של הים המזרחי”. כששמעה הצפרדע שבבאר מלים אלו, הוכתה בתדהמה, והיתה כמי שנשמתו פרחה מגופו… מי שמשביע תיאבונו בניצחון של שעה, האין הוא כאותה צפרדע שבבאר?”

2. “כל אימת שמארקסיסט ניגש לפתור בעיה, עליו לראות את הכלל כשם שהוא רואה את החלקים. הצפרדע בבאר אומרת: “הרקיע אינו גדול מפי הבאר”. אין זה נכון, שכן מידתו של הרקיע אינו תואם את פי הבאר. לו היתה אומרת: “חלק מן הרקיע הוא כמידת פי הבאר” היתה זו אמת, משום שדבר זה תואם את העובדות.”

3. "למטה בפינות אפלות של קרקע תחוח זע יצור קטן. נובר הוא בעפר והרטיבות החודרת למחשכי עולמו אינה לרצון לו. חול יבש יערב לו שבעתיים. חותות שתי הקשתות המשתלשלות לו מגבו בין שני קרני הזנב (קצות כנפיים הם שהפכו למשוטים), שפם חום כהה נע בחשדנות ימינה ושמאלה; מתרוממים שני זיזי לסתות של בריה קטנה התרה אחר מפלט מן המים האורבים בקרבת מקום.

ערצב. Grilotalpa Vulgaris, נין ונכד לאחת ממשפחות הארבה, שאפילו יואל הנביא ספק אם ידע על קיומה. מזה רבבות שנים הסתלק מאורח חייו הצרחניים של אספסוף שארי בשרו המעופפים ושם משכנו בנבכי אדמה אפלים.

רוגז הערצב… משכנו הופך לבצה וערשו מוצפת מים… על כן בטרם נתקשו כנפיו נאלץ לנטוש משכנו שבעפר ולהיראות בזחילה, בכל קלונו על פני הקרקע לעין השמש.

פני האדמה עדיין יבשים היו. הכסות החומה של גוף הערצב הבהיקה בשמש כמשי. תחילה זחל בזהירות ולכל רשרוש קל היה טומן ראשו בעפר וגופו בצבץ על פני הקרקע כפיסת ברזל שהעלה חלודה… משעבר כברת דרך בשלום נתעזז בו לבו: עלה הרים וירד בקעות עד שהגיע למרחב לבנוני. המרחב היה חלקלק ומוצק ונעים היה להתענג עליו בשמש. נזדרז הערצב וזחל והלך עד שנפל לתוך חריץ. בדי עמל נחלץ משם והיה אץ וזוחל עד שנקלע לחריץ אחר. התחיל חושש וניסה לצלול באדמה, אך לא יכול: הקרקע מוצק היה. אבנים לחצו על בטנו. ניסה לנבור בהן ולא הצליח, מבוי סתום, מלכודת.

הערצב אגוצנטרי היה, נדמה לו שכל העולם אינו קיים אלא בעבורו, או מוטב לומר בעדו או נגדו. אף על פי שהלך מחשבות זה מוצדק מבחינה מסוימת, הרי יש בו בלי ספק משום צרות אופק. לאמיתו של דבר לא היתה כל מלכודת פרושה לרגליו. זו היתה מדרכה. מדרכה עשויה אבנים מרובעות וכל אבן אף היא נתחלקה לריבועים ומשבצות וחריצים מפרידים בין ריבוע לריבוע ובין משבצת למשבצת. המדרכה לא נועדה להתערב בחייו של הערצב. קודם כל, שימשה להליכה; שנית – בזכות תבנית התשבץ אשר לה – שימשה גם מעין לוח אשקוקי. ודבר שממילא הוא כי שני סינים עמדו גחונים על אחת האבנים ושיחקו באשקוקי.

אחד הסינים היה ידידו הקשיש של יעקב מרלין, שומר הבית צ’אן פין קון. לידו עמד יעקב – והוא אז כבן שלוש עשרה – ועקב בעניין אחרי חרק משונה שעבר בזחילה על פני לוח המשחק. משנתקל בחריצים עמד החרק מלכת. צ’אן־פין־קון נטל אותו בידו, עיין בו, נענע ראשון ומסרו לסיני השני. פניו של זה חוורו. לאחר שהלה התבונן בו הוצא צ’אן פין קון את החרק מידו, השליכו על המדרכה ורמסו בנעלו. שני הסינים נטשו את המשחק והתחילו מסיחים בסערת רוח אגב נענוע ידיים.

– מה זה היה? – שאל יעקב מארלין.

– ערצבה – השיב ידידו הסיני במנוד ראש, באותה עגה רוסית סינית, שבה ניסו בניהם של שני העמים להידבר זה עם זה באותו חבל ארץ. אף על פי שבלשון הסינית יש הרבה מלים המסתיימות בעיצורים, היה בעגה זו מקובל משום מה לסיים כמעט כל מלה בתנועה.

– ערצבה לא עכשיוה – המשיך הסיני בדאגה – ערצבה עוד ירח ועוד ירח, אחר כך ערצבה.

יעקב היה מורגל בשיחות עם צ’אן פין קון ומיד ירד לסוף דעתו של זה. אף הוא עצמו נזכר כי דרכם של הערצבים להופיע בקיץ ולא באביב.

– אין קיץ עוד בא – לא טובה בא. שלך שלי, כל אנשים לא טובה בא. בא מים כל העירה, כל הרחובה, כל ביתה מים בא. אין מקומה שלך לגור, שלי לגור – הכל מימה בא. לא טובה שנה. דז’בן (יפאן) בא, אדמה לכעוס, לקום, כל ביתה נופל, ערצבה בא, הרבה מים לבוא.

פירוש הדבר כי ערצב המגיח מנבכי האדמה בטרם זמנו מבשר שטפונות. וכיוון שזה עתה כבשו היפנים את צפון סין, צפויה השנה גם רעידת אדמה."

 

ב.    🔗

שלוש המובאות מתוך שלושה ספרים הובאו. ספרים שונים ורחוקים זה מזה. הראשונה היא קטע מתוך הספר “קולות האדמה”, של החכם הסיני צ’ואנג טסה אשר הופיע בחודשים אלה בתרגום עברי מן המקור הסיני, שנעשה בידי יואל הופמן. הקטע השני מובא מתוך הספר האדום של מאו טסה טונג; והוא שאוב מנאום שנאם המנהיג ב־27 בדצמבר 1935 על “הטאקטיקה כנגד האימפריאליזם היפאני”; והקטע השלישי הוא מתוך רומן מפרי עטי בשם “בעורף” שיצא לאור בשנת תשי"ג.

ולא בזכותי שלי, חלילה, הרהבתי עוז להביא דברים מתוך חטאת נעורים של ננס כמוני סמוך להגיגיהם של שני ענקים סיניים, שהראשון שבהם מוחזק כאחד מעמודי התווך של החכמה הסינית זה למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה, והשני מנהיגם ואלילם של כמיליארד בני אדם בתקופתנו אנו כימי דור ומעלה, אלא בזכותו של ידיד ילדותי צ’אן־פין־קון שצף ועלה בזכרוני למקרא “קולות האדמה”, לאחר שלא ראיתיו כארבעים וחמש שנה, במלוא שיעור ססגוניותה של דמותו הנשכחת; עיניו השקדיות שהיו משחירות ברגעי עצב, מצהיבות ברגעי קורת־רוח ומלבינות ברגעי עברה וזעם, כיפתו השחורה בעלת גולת כותרת שהיתה צמודה תמיד אל גולגלתו המגולחת למשעי, עור פניו החום שהבהיק כמלוטש על אף הצלקות שעשו בהם הרוח, השמש, הגשם והשלג, חטמו הפחוס ששיווה לו מראה של מתאגרף, ושיניו, שיניו הארוכות והדקות כגפרורים ששפתיו העבות לא היה בהן כדי לכסותן עד תומם, ומשום כך לא אחת עמדתי בפניו תוהה ומפוחד קמעה, מבלי דעת אם פשיקת שפתיים קבועה ועומדת זו מבטאה בדקה זו או אחרת את טוב לבו הרחב או אין זה אלא צחוקו של הצבוֹע המשחר לטרף – עד שנתגבש הגון שבעיניו ויכולתי לעמוד בבטחה על מצב רוחו ולנהוג בהתאם לכך.

אכן, ראוי צ’אן פין קון לעמוד בשורה אחת עם ענקי החומר והרוח של סין. בראש וראשונה משום שלא משל הוא כי אם אדם שהיה ונברא. והשיחה שתוארה לעיל נתקיימה בפועל. ביני ובינו נתקיימה כי אכן ידידים בנפש היינו על אף ההבדל הגדול בגיל בינינו. זכור לי אפילו המועד שבו התנהלה שיחתנו: באביב שנת 1932, לאחר כיבוש מנצ’וריה על ידי יפן, כלומר לפני שמאו נאם את הנאום שמתוכו הובא הקטע שהובא. גדולה מזו: צ’אן העריך נכונה את הופעתו של הערצב: אמנם כן, באותו קיץ עבר על גדותיו הנהר הגדול שזרם באותו איזור והציף את העיר, ואם כי נבואתו על רעידת האדמה לא נתקיימה צפה צפה את השטפון. כי פוליטיקאי לא היה צ’אן ואת כיבוש יפן ראה כאסון טבע, וודאי שמאו עלה עליו בתחום זה, אף כי לבי סמוך ובטוח כי לאחר כניסת הצבא השמיני של מאו למנצ’וריה אל נכון צעד בסך גם צ’אן בחליפתו הכחולה להפגין יחד עם כל רבבות העמלים את הערצתו למנהיג הדגול. איש אדמה היה ואת קולות האדמה הבחינה אזנו לא פחות מהחכם הסיני העתיק, ואם לא ידע לתת להם ביטוי היטיב להבינם ולפרשם. איכר היה מדורי דורות, לאביו זקנו היתה חלקת אדמה ראויה לשמה בדרום והוא הורישה לשנים עשר בניו. אלא שלא היה טעם לחלק כברת ארץ זו לתריסר חלקים. על כן רק שניים נותרו לעבדה ולשמרה, והשאר נדדו למרחקים לחפש עבודה. ביניהם גם צ’אן.

הרבה שנים חלפו מאז. איני יודע מה היא תוחלת החיים הממוצעת של הסיני בימינו, אך סביר להניח שצ’אן אינו בחיים היום, אלא אם כן הגיע לגבורות. באותם הימים לא היו לו בנים, שכן חוסך היה כסף כדי לקנות לו אשה שכף רגלה קטנטונת והיא נתונה בנעל תכלת זעירה דמויית סירה־צעצוע. האצולה הסינית היתה כופתת את כף הרגל של כל ילדה שנולדה כך שעד סוף ימיה נשארה מעוותת וצורתה משולש שוה שוקיים. כיום נאסר הדבר באיסור חמור. בימים ההם עוד היה משולש הרגל הזערורית אידיאל של יופי נשיי. ספק אם הגשים צ’אן את חלומו האסתטי. ודאי נשא אשה בעלת כף רגל תקינה, ואני מניח כי צאצאיו מהלכים על אדמתה של סין הממושטרת כטיפות בימו הגדול של צב הים המזרחי – כך וכך יחידים בין כמעט מאה אלפי רבבות בארץ לא נודעת.

 

ג.    🔗

הכינוי “ארץ לא נודעת” לגבי סין יש לו משמעות אישית מיוחדת בשבילי. בן שש באתי לארץ זו ובן שמונה עשרה יצאתי ממנה, הרי שישבתי בה שתים עשרה שנה. אלא שישיבה זו היתה דוגמה קלאסית לשהיית מגורים של בני מהגרים. עיוור הייתי לכל הסובב אותי. כיהודי בגלות אירופה של ימי הביניים שהמציאות שמסביבו היתה בעיניו פאטא מורגאנה, חזיון תעתועים חולף, ואילו השקלא וטריא בעניין הלכות פסחים בבית המקדש ממשות ריאלית, כך גם אני התהלכתי באותה ארץ בעיניים עצומות, ולא ידעתי משמאלי לימיני, נובר בכל פיסת נייר הכתובה עברית שהגיעה לידי וכל כולי שקוע בארץ־ישראל ההולכת ונבנית וחולם על אותו יום, שבו אתבגר דיי כדי לקבל דרכון ורשיון עליה. וב־1936, ערב בואי ארצה, עת פרצו מאורעות תרצ"ו, היתה נהירה לי כל פצצה שהתפוצצה בירושלים וכל מושבה או קיבוץ שהותקף בידי הכנופיות, עקבתי אחר כל ידיעה ובדל ידיעה על הארץ, ככל שהתפרסמה בעיתונות הרוסית של סין ויפן או של לטביה וצרפת – עיתונות סובייטית היתה אסורה באותו מרכז של אמיגראציה רוסית, ואילו מחמש מאות ההירוגליפים הסיניים שהייתי מצווה לדעת כדי לעמוד בבחינת בגרות בגימנסיה רוסית שלמדתי בה, כמאתיים שיננתי בזכרוני כמי שכפאו שד ואת השאר רשם לי ערב הבחינה חבר כיתה סיני על הצד הפנימי של זרועי בציורים כמעט מיקרוסקופיים – מלאכת מחשבת.

ואולם דוקא בארץ־ישראל הצטערתי לעתים על אטימותי לתרבותה של אותה ארץ עתיקת יומין ועל סירובי לספוג את ההווי הססגוני שלה. ואולי משום כך ברגעי הרפיה של מתח נפשי או אינטלקטואלי, בשעות הפנאי המועטות של חיי, כריתי מדי פעם בפעם אוזן נוסטלגית במקצת אל המתרחש באותה ארץ ונתתי מבט של עין סקרנית־אוהדת על קטעי ספרותה ודגמי אמנותה, ככל שהגיעו לידי בתרגומים לשפות מוכרות לי. ואילו על תרגומים לעברית שש הייתי כמוצא שלל רב, במיוחד כל אימת שנעשו מן המקור הסיני. ואם כי היבול אינו רב, עוד בשנת תשכ“א שמחתי לקרוא את תרגום המאמרות של קונפוציוס, שנעשה בידי ד. לסלי וא. פורת, ותענוג רב גרמה לי, שתים עשרה שנה לאחר מכן, הקריאה ב”דאו דה צ’ינג" מאת לאו צה בתרגומם העדין, התרבותי והשקול של יורי גראוזה וחנוך קלעי. והנה עתה כמעט בעת ובעונה אחת הגיעוני עוד שני תרגומים של כתבים סיניים: האחד – “מגדל הנצח”, שירת טאנג בתרגומם המוסיקאלי־קולח של גראוזה ויונה אלון, והאחר “קולות האדמה” של צ’ואנג־טסה, שכבר הוזכר לעיל – קטעים נבחרים שתרגם מסינית יואל הופמן והוסיף עליהם הערות ופירושים.

רצוני להתעכב קמעה על שני התרגומים האחרונים. כמי שהמקור כספר החתום בפניו איני רואה את עצמי רשאי לחוות דעה של בר־סמכא על עצם התרגום. יתר על כן, ייתכן שאותו קורטוב של נוסטלגיה עמומה, שניסיתי לתארה לעיל, מעין רגש של אשמה בפני עצמי על ההזדמנות שהוחמצה בנעורי, דוגמת אדם שכך וכך נשים יפהפיות עברו על פניו בזו אחר זו והוא אף לא הטריח את עצמו להעיף מבט עליהן בעוד מועד, ומשהפנה ראשו לאחור שוב לא יכול היה לראותן אלא מרחוק מבעד למעטה הערפילים שבאופק – רגש זה מקלקל את השורה ומגביר את הנאתי מקריאת יצירות אלה מעל לקו של הערכה אובייקטיבית. ואף על פי כן מי לא ייהנה מן הסיפור המפורסם על צ’ואנג טסה שחלם שהוא פרפר ולאחר שהתעורר לא ידע לקבוע בבירור אם אמנם צ’ואנג טסה הוא שחלם על פרפר או פרפר החולם שהוא צ’ואנג־טסה. מי לא יחייך באהדה למקרא עצתו של צ’ואנג טסה להוא־טסה לשתול את העץ שאין בו תועלת בארץ הלא־כלום, להשתרע בצל ענפיו ולנמנם. ואם עייף אתה הקורא מטרדות יום יום או מדאגות הנצח, עשה כמעשהו של ין־הואי האומר כי הוא פשוט יושב ושוכח את הכל. שכחה זו פירושה בצדה: “לבטל את הגוף, לגרש את המחשבה, לנטוש את הצורה ולהשליך את הידיעה, להיות אחד עם השלמות”. ואף שהמחבר מתיימר להשמיע “מלים מטורפות” ומבקש שהשומע יקשיב להן “הקשבה מטורפת”, לאמיתו של דבר משחק הוא את משחקו של האמלט השקספירי, אשר “דבריו הם שגעון אך יש בהם שיטה”, כשם שיש שיטה בדבריו של המשוגע צ’יה־יו שבאחד ממאמרות “קולות האדמה” טוען, שכל המנסה לשלוט בעולם באמצעות עקרונות, חוקים וטקסים דומה “למי שמנסה לחצות את האוקינוס, לקדוח במי הנהר, להעמיס הר על גבו של יתוש”, שכן עצתו של צ’ואנג טסה לשליטי העולם פשוטה בתכלית הפשטות, לאמור: “איש המעלה המוצא את עצמו בכורח הנסיבות נאלץ לשלוט בעולם, מוטב שלא יעשה דבר. כל זמן שהוא שרוי באפס מעשה נאמנים כל הדברים לטבעם ובשלווה נוהגים הם על פי מזגם שלהם”. כל פעולה מודעת של האדם אינה אלא הפרעה במהלך התקין. אפילו המלים. כל כן גם אותן ראוי לשכוח לאחר שהן מילאו את תפקידן. “המכמורת קיימת עבור הדג. משתפסת את הדג, אתה יכול לשכוח את המכמורת. המלכודת קיימת עבור הארנבת. משתפסת את הארנבת, אתה יכול לשכוח את המלכודת. מלים קיימות עבור המשמעות, משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המלים”.

וטוב עשה העם הסיני שלא שעה לעצתו של החכם הנערץ ולא שכח את המלים; גם לא את מליו של צ’ואנג טסה עצמו, אפילו את אלה שדובב על ערש מותו בהגדירו סמלית את מעמדו המאוזן של האדם בין השמים והארץ באותו הומור ספק מאקברי־קודר, ספק חינני־סטואי: “למעלה יאכלו אותי עורבים וניצים, למטה יאכלו אותי צרצרים ונמלים, לא יהיה זה הוגן לקחת מאלו ולתת לאלו”.

אכן, סין לא שכחה את המלים, אך ייתכן כי בהשפעתו של צ’ואנג־טסה למדו חלק מאשפי המלים שבתרבות זו להתעלם מרבדי משמעותן של המלים, ולעקוב את פרד"ס (פשט, רמז, דרוש, סוד) הנטיעות הלוגיות והפסיכולוגיות, המיטפיסיות והאתיות האצורים בקרקעה של כל מלה ומלה, ולעומת זאת ללטשה ולמרקה עד פרכוס, כדי לדלות מנבכיה את מלוא מהותה האסתטית עד אשר דבר לא יהיה בין מלה לבין ציור, שרטוט, צבא ותמונה. הנה שלוש דוגמאות מתוך “מגדל הנצח” – לקט משירת טאנג, שהוזכר לעיל:

נסיכה

זמירים ופרחים מעטים מגיעים אל קצה הצפון,

עת האביב הגיעה, והכפור בכל;

בת הקיסר היפה יורדת ממרום,

גם עיר הצפון מקבלת פני האביב.

געגועים

הזמיר חדל לשיר בגני הקטן,

בשער הגדול מחוללים הפרפרים,

שוב חולף האביב לנגד עיני,

ומרכבת הקיסר לא עברה.

פרידה

אני מלווה את ידידי עד מגדל הפרידה,

הנהר אפל, הדרך אינה נראית.

היום מעריב, הצפרים חודרות לקינן,

ההולך מרחוק אל תוך הלילה.

הפרידה, הגעגועים מרכבת הקיסר, הנסיכה – הכל, הכל מלוכד בריקמה ציורית רכת גונים שאין בה הבדל בין נושא ונשוא, רואה ונראה, שולט ונשלט, יודע ונודע, סובל ונסבל. ושמא ציפור נפשה של סין היא הזהות מלה־ציור, ועדות לכך כתב של הירוגליפים מצועצעים שלא נס ליחם ולא פג טעמם עד היום הזה, וכל מהפכות התרבות לדורותיהן לא יכלו להם?

 

ד.    🔗

יש מי שעיקר כוחו לראות את הדומה בשונה ויש מי שעינו מיטיבה להבחין דווקא את השונה בדומה. כמי שמטבעו נוטה להשתייך לסוג הראשון לעולם נטויה ידי להצביע על כך שסדנא דארעא חד הוא… תורת השלילה הגדולה, הנטייה לצרף את התחילית “אי” לכל מושג של ודאות מה – אי־ידיעה, אי־קיום, אי־פעולה, אי־חשיבה – ביטול היש האישי לשם התמזגותו ביש הגדול תוך כדי אפס מעשה – כל המישנות הללו ימיהן כימי ההגות האנושית בכל ארצות העולם, לאו דווקא בסין בלבד: במצריים העתיקה, בארם נהריים, בהודו, ביוון, ברומא, בישראל. יש שהתבטלות זו מבוטאת בדרך ההתבוננות שבניכור של העומד מן הצד, דוגמת חכמי הסטואה וקוהלת, ויש שבדרך של ההשלמה העליזה האפיקורית נוסח “חטוף ואכול כי מחר תמות”, עם שהצחוק הגדול הוא מנגינת הרקע להגשמתה (מתרגם “קולות האדמה” טוען בהקדמתו לספר שצ’ואנג טסה אינו אלא צוחק בדברו אל קוראיו ושומעיו). כנגד כל אלה ניצבות תורות המעש – חכמות ודתות רבות המלמדות את הפעולה המתאימה והמצוות על המעשה הנכון. בסין הובלט הניגוד שבין שתי תפיסות עולם אלה על ידי המאבק הרעיוני שבין החכם קונפוציוס, שגיבש עקרונות של מוסר חברתי שמרני וכללי התנהגות נורמאטיבית בסגנון, אשר בתרגום עברי ובתרגומים ללשונות אירופה מצלצל כסינתזה בין כתבי אפלטון, משלי שלמה ו“פרקי אבות”, לבין לאו־צה בן דורו, אשר בפרקי שירה בלשון המעטה רכה מאופקת, כמושמעת מתוך כלי מיתרים מרוסן בעמעמת, התווה הראשון את הדרך הנכונה אשר יבור לו האדם כאפס מעשה מוחלט, שאם לא כן יופר האיזון שבין שני היסודות המנוגדים הפועלים ביקום באשר הוא – “יין” ו“יאנג”. “ריבוא הדברים מכתפים את יין וחובקים את יאנג. נשימת החיים מתאמת אותם”. יין – פירושו אפלה, עכירות, כובד, קבלה, כניעה – העיקרון הנשי; יאנג – אורה, טוהר, קלות, הולדה, שלטון – העיקרון הגברי. אלא שאני בעוונותי הרבים סבור כי בעייתו של הפרט האנושי, בשר ודם יילוד אשה היא לא רק למצוא את האיזון בין יין ויאנג כי אם גם בין לאו צה לקונפוציוס.

על כן – בדין הקציתי לערצבו של ידיד נעורי צ’אן־פין־קון מקום מכובד בין צב המים וצפרדעיהם של צ’ואנג טסה ומאו טסה טונג. שהרי צ’ואנג טסה נחשב לתלמידו הנאמן וממשיך דרכו של לאו צה, ואילו מאו לצורך השוואה זו מגלם את קונפוציוס. אכן, ידוע ידעתי כי מאו הקומוניסט מתנגד חריף של קונפוציוס היה ולחם עד חרמה בתורתו, אך מלחמה זו דווקא מאשרת בעיני את נכונות דעתי, שהרי כל התגלמות חדשה של כל תורה לוחמת בצורות התגלמותה הקודמות, כשם שהמארקסיזם המדורני לוחם בדת בראש וראשונה משום שהוא עצמו דת, וכשם שדוסטוייבסקי לחם בשם הכנסיה הביזנטינית במהפכה הרוסית, בלא לחוש שדווקא זו עתידה להגשים את חלום תחייתה של כנסיה זו, במהדורתה החדשה, על ידי “עם נושא אלהים”, דהיינו העם הרוסי.

הצפרדע של צ’ואנג טסה עומד ככלי מלא בושה לעומת תנופתו הקוסמית של צב המים, שמוטב לו לבל ינסה אפילו לחבוק את מלוא ממדיה שאינם ניתנים לתפיסה. הצפרדע של מאו טסה טונג ישתלב בצעדה הקצובה של הבריאה ההולכת בסך, אם ימדוד במדויק את מקומו שלו בו. ואילו הערצב של צ’אן־פין־קון בא לבשר לו על השטפון העומד להציף את עירו וביתו. הוא לא בא להטיף לו אי־ידיעה כי אם לאלפו בינה, ללמדו לקרוא את אותות הטבע, לפענחם, להסיק מסקנות ולנהוג לפיהן במאבקו האדיר עם אותו הטבע עצמו הבא עליו לכלותו בכל אתר ואתר בחייו. כדי להישאר בחיים בו אין צ’אן יכול להרשות לעצמו השתלבות פאסיבית־צינית בשמים ובארץ מעין זו שצ’ואנג־טסה שאף אליה על ערש מותו. כי חייו ניתנו לו כדי לחיותם תוך מלחמת קיום מתמדת. על כן אף אין הוא יכול להרשות לעצמו הנאה לירית־אסתטית ממרכבתו של הקיסר ולהתענג עליה כעל חלק מנוף האביב החולף. הקיסר של יפן כובש את סין וצ’אן רואה באסון זה אחד מפגעי הטבע. היפנים מבשרים רעידת אדמה כשם שהערצב מבשר שטפון, ועם שתי שואות אלו או מעין אלו חייב להיאבק צ’אן – וכל בן תמותה אחר עלי אדמות מימי אדם הראשון. בשלב ראשון כדי לשמור על חייו, בשלב שני כדי לשוות להם משמעות ובשלב השלישי כדי לתרום לעולם משהו נעלה, משהו שמעבר לטבע ולחברה, לא רק לשם השתלבות בקוסמוס המאוזן על ידי נשימת החיים, כי אם גם לשם הטענתו בערכים חדשים.

בשלב עליון זה, שלב יצירת הערכים, מתוספת על המאבק החיצוני מלחמת איתנים פנימית: האדם התבוני צ’אן מתחיל להתמודד גם עם עצמו, עם יצריו, עם חזונותיו ועם אלוהיו בתהליכי ייצור אדירי אימים המתכנים בשמות שונים: ייסורים והנאות, אהבה וחסד, חטא ומרי, חיפוש מתמיד אחרי האמת והעפלה מודעת אל מרומי העתיד – והוא מלחית, מתנשם, קצר נשימה, ארך רוח ונועז.

 

ה.    🔗

לכל תהליך בעולם יש ריתמוס, אפילו למאבק איתנים. וריתמוס פירושו שבירת הרצוף, אתנחתא, פסיחה, פסק זמן. מחוללי ההתמודדות הגדולה, קברניטיה ונושאיה לא אחת הרימו ידיים מתוך כניעה ופנו אל אלוהיהם בקריאתו של משה רבנו: “מחני נא מספרך אשר כתבת”, אם לא מספר החיים, הרי לפחות מספר המעשים. ואם אדון הנביאים כך הנביאים האחרונים, על אחת כמה וכמה. ברגעים אלה של ליאות עצובה אפשר לראות את בת הקיסר היורדת ממרום לאו דוקא כיוצאת חלציו של שליט אלא כמבשרת האביב ואף לקרוא את אמרותיו של צ’ואנג טסה. אמנם, צ’ואנג טסה לא נולד עוד בימיהם של ירמיה, ישעיהו השני ויחזקאל, אך לאו צה מורו בן זמנם היה לערך. ולוא דרכי התקשורת של הימים ההם איפשרו חילופי תרבות בין ארץ השמש הזורחת לבין איזור הסהר הפורה ייתכן כי לפסיחות הקובעות את קצב מאבקם של הנביאים עשוי היה לחדור אחד או שניים משירי לאו צה בצנעה האפיינית להם. ולמה דוקא בצנעה? נביאינו הקדמונים אינם דמויות מיתולוגיות של אלים למחצה כי אם דמויות היסטוריות של ילודי אשה, שאינם יכולים להתקיים בלי הפוגת תנומה קלה במלאכת חיצוב להבות האש מן הסלע, ולוא אך כדי לאגור כוחות לקראת האתגר הבא. ולא רק הנביאים; לדוגמה:

השעה עייפה מאד, כמו לפני השינה,

כילד אסופי, בכותנתי הלבנה בלבד,

אני יושב וכותב בחלל כמו עלי לוח:

לא איכפת, לא איכפת.

אם יבוא החתול השחור אל הכד וילוק

את שייר החלב הלבן ויהפוך את הכד,

אני אעצום את עיני לישון ואישן עדי עד…

לא איכפת, לא איכפת.

שיר זה מפרי עטו של אורי צבי גרינברג הוא.