אך פירסמה הסתדרות “חירות” ברבים את עלונה הראשון, מיד קפץ עליה ה"בונד" ב"יידישער ארבייטער" מספר 14 ועלילת דברים בפיו עליה. במאמר ששמו “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, המטפל בועידתה הראשונה של אותה “פרקציה” בבאזל, מתארים כותבי המאמר, אגב אורחא, גם את פרצופם של הציונים מן הדור הישן ושל הסתדרות “חירות”, שהם היינו הך, לפי דעת הכותבים. הציונים בני הדור הישן – זה דרכם לחלק כבוד וגבאות לכל גביר, להחניף, ללחך פנכה; “חירות” אף היא כורעת ברך לפני “עגל הזהב”, שהוא משאת נפשה. את קוי־האופי של הציונים הישנים העתיקו בעלי־המאמר מן העלון הראשון “חירות”, אחותה בת אמה של “חיבת ציון”, אלא שלא הזכירו את המקור ממנו לוקחו הדברים. לעומת זאת נְגַלה אנחנו מיד באזני הכותבים את המקור ממנו שאבו את הידיעה ש"חירות" משתחווה לעגל הזהב – הלא הוא: איוולתם וכזבם של הכותבים עצמם. יודעים הם הכותבים, גם יודעים היטב, שכל דבריהם שקר וכזב, ואף צחקו בקרבם בשעה שכתבו את השקר הזה במזיד, ספסרו בתמימותם של קוראיהם, אלא שעשו את מלאכת התרמית הזאת מעשה ילדים ואווילים. בחריפות מוחין לא נתברכו עילוּיֵי ה"בונד".

המאמר מכוון לִגנוּת הפרקציה הדימוקרטית הציונית וּוַדאי שאין זה מעניננו להיכנס בוויכוח עם ה"בונד" על עסקי הפרקציה. אין ל"חירות" עם “הפרקציה הדמוקרטית” ולא כלום. אבל רוצים אנו לעמוד על “דעות” אחדות, שהביעו כותבי המאמר על הציונות בכלל.

מְשוּלוֹת מחשבותיהם של הבונדיסטים על הציונות לנשמותיהם של רשעים – כאלה כן אלה מתגלגלות תמיד מדמוּת אל דמוּת. אין אנו יודעים באיזה גילגול שרויות עכשיו מחשבותיהם של כתבנינו אלה; על כל פנים, עולה מהן צליל שונה לגמרי מכל מה שנאמר על הציונות בספרות הבונדיסטית עד עכשיו. מפלגה שאין לה בביקרתה כלפי תנועה אחרת שום עמדה יציבה, שום הלכה מחוּורֶת, מפלגה שקופצת כל שלשה ירחים ב"הצהרה" חדשה, ב"ביקורת" חדשה, ב"כלי זיין" חדשים, משמע, שהענין רופף בידה, שהיא עצמה מגששת באפלה, ומה כוחה הפנימי שתבוא לבקר את התנועה האחרת? ביקורת הסוציאליזם על החברה האזרחית קבועה ועומדת, כל זמן שלא ישַׁנה הסוציאליזם גופו את אפיו המהפכני המסוים. מדוע ריאקציונית החברה האזרחית, מדוע היא חסרת תרבות ונדונה לכלייה מבחינה היסטורית – כל זה מבאר לנו הסוציאליזם על פי הלכות מדעיות בתורת החברה וההיסטוריה. את תקיפותו בביקורת החברה האזרחית שואב הסוציאליזם מכוחו הפנימי ומֵאֲמִתו הפנימית. אבל ה"בונד" מעורר רחמים, כל אימת שאתה רואהו מפרפר בביקרתו על הציונות כדג בשלולית, ממציא כל רגע “תורות” חדשות, משליך אחרי גוו את כלי הזיין הקודמים, שנפסלו, ומנסה את כוחו בכלים חדשים, בני יומם…

ה"ביקורת" הראשונה שבה יצא ה"בונד" נגד הציונות נדפסה בגליונות הראשונים של “וועקער”. שם משמיע לנו ה"בונד" סברה הדיוטית על מהות הציונות בזה הנוסח: העם היהודי מחולק לבעלי חרושת ולפועלים העומדים זה מול זה במלחמת מעמדות. משגברה מלחמתם המעמדית של הפועלים ונפל פחדם על בעלי החרושת, מיד קמו אלה והמציאו את הציונות, כדי להטות את לב הפועלים מעל מלחמת המעמדות. אילו היה ה"בונד" גופו מאמין באמת ובתמים בביקורת זו, ודאי שהיה אדוק בה כָּ"רַבִּי" בַּ"פדיון" ולא היה עושה בה דבר אלא מפרסמה והולך ברבים. הן זה יכול היה להיות מיטב נשקו נגד הציונות והיה מרחיק ממנה כל כוח חיוני. אלא שהגיחוך והשטות שב"רעיון ביקרתי" זה גדולים כל כך, עד שלא נמצא ראוי ל"שימוש" כלל, ומיד הורכבה על רגל אחת “ביקורת” חדשה. ובחוברת “ציונות או סוציאליזם?” כתובה ע"י בן־אהוד¹ בהוצאת ה"בונד" ניתן שוב “הסבר” אחר של הציונות: האנטישמיות לוחצת את הבורגנות היהודית לחץ כלכלי: ההון הבטל שמונח בידי הבורגנות אין לו שימוש בארצות מגוריה כיום, לפיכך זממה את הציונות, כדי ליצור לעצמה ארץ משלה, שבה תוכל לנצל את הונה הבטל בריווח הגון. לכאורה, הרי זו “ביקורת” שיש בה חריפות־מוח הרבה. והואיל וכל “ביקורת” בונדיסטית על הציונות – פזמון־לוואי כרוך לה: ז’נדַרמים יהודים, איספרַבניקים יהודים. גוברנַטורים יהודים, פַבריקַנטים יהודים, היה מקום לשער שה"בונד" ינצל ודאי “ביקורת” זו במלאכת תעמולתו. אבל חיש מהר נטשו גם את ה"רעיון" הזה, משום שתנועת המונים יש לה מלבד הגיון פנימי, גם אמת פנימית, ואין היא סובלת שקר פרוע. הנסיון להרוג את הציונות ע"י הסבר, שמקור הציונות הוא בצרכיה הגסים והגשמיים של הבורגנות, באנקתו ובאנחתו של ההון היהודי – הוא ביסודו נסיון אוילי ביותר, והבריות עומדים מיד על כזבו.

משום כך נתגלגלה מיד “ביקורת” זו לאחרת, אדיבה ממנה, כביכול. מקור הציונות הוא בזה, שהבורגנות מדוכאה דיכוי מדיני, על כן היא רוצה להקים “מלוכה” משלה, שיהיה לה בה שלטון מדיני. כך מסביר את הציונות צֶטֶרבוים ב"יידישער ארבייטער" גליון 12 (מתורגם מתוך “נייע צייט”). ובכן, בתחילה היה לנו בציונות ענין עם מעמד קפיטליסטי, שקיפל את מאות מיליוניו והלך לבקש רווחים בדרך הפוליטיקה הקולוניאלית; עכשיו יש לנו ענין עם בורגנות שנתברכה בחוש אזרחי מעודן עד מאוד ואין היא יכולה לשאת את חולשתה המדינית, על כן נכנסה בה רוח לייסד מדינה לעצמה; משל לאותו רב, ששום עיר לא רצתה לתת לו את כסא הרבנות, קם והתחיל בונה לו עיר לעצמו.

אך גם ב"ביקורת" זו אי אפשר היה להחזיק מעמד, בֵּרכו עליה וזרקוהָ כהושענא פסולה. ובאמת, תיאור כזה של הציונות איולתו גדולה משֶׁל אותו הסבר, שעל פיו סיבת הציונות היא רדיפת הבצע של הבורגנות היהודית. אף אין דעה זו מקורית כלל וכלל; מוצאה מן הריאקציונרים האירופיים בביקרתם על הסוציאליזם. מנין בא הסוציאליזם? – פשוט בתכלית הפשטות – היו משיבים על כך ימים רבים הריאקציונרים הבורים והרמאים ועדיין הם דשים בזה בעתונותם עד היום – מקורו בזה שפּליכַנוב, בֶּבֶּל וז’וֹרֶס מבקשים להם שלטון, רוצים להיות מלכים, נשיאים, משַׁעבדים. ביקורת מעין זו מעוררת, בפַראוּתָה ובמרמה הגלויה שבה, אך צחוק ואין לה, כמובן, יכולת עמידה לאורך ימים. גם הביקורת האומרת על הציונות, שהיא יונקת משאיפתה של הבורגנות לשלטון מדיני, לא היה לה קיום, ואף־על־פי שהיתה עשויה ל"שמש" יפה יפה בעבודת התעמולה, לא יכול ה"בונד", כמפלגה, לקבל אותה.

ויגיעתו של ה"בונד" להסביר את הציונות כתנועה מעמדית בורגנית – מובנת על נקלה. אם הציונות נובעת מצרכיה המעמדיים של הבורגנות, הרי שלַפרולטריון, לכל ההמון יהודי, אין באמת כל עסק בה; הוא מצוּוה להיות הגדול שבאויביה, חובתו להילחם בה כבתנועה הריאקציונית המסוכנת ביותר. אבל ה"בונד", כמפלגה, היה אנוס על כרחו להסתלק מ"הסבר" זה, כי האופי היהודי ההמוני של ה"בונד" לא יכול היה לסבול פראות כזאת, שגעון הגיוני ושקר היסטורי כזה. לפיכך נתיאשה המפלגה ממלחמה בציונות מבחינה סוציאליסטית ופנתה אל הסבָרות הבעלי־ביתיות־הבורגניות נגד הציונות. ומאליו מסתבר, שבענין זה שמה את עצמה לצחוק עוד יותר מאשר בביקורת הסוציאליסטית. הועידה הרביעית של ה"בונד" יצאה לקראת הציונות בסברה בעלי־ביתית וקבלה החלטה זו:

“הועידה רואה את הציונות כתגובה של המעמדות הבורגניים על האנטישמיות ועל מצבו המשפטי הבלתי נורמלי של העם היהודי. את המטרה הסופית של הציונות המדינית, השגת ארץ לעם היהודי, רואה הועידה – כל כמה שאין ליישב באותה ארץ אלא חלק קטן של העם היהודי – כדבר שאין לו חשיבות מרובה ושאיננו שם קץ ל”שאלת היהודים". ובמידה שהציונות חושבת ליישב באותה ארץ את כל העם היהודי, או חלק גדול ממנו – רואה אותה הועידה כחלום שוא, כאוטופיה. הועידה סוברת שתעמולת הציונים מלַבָּה בעם את הרגש הלאומי והיא עשויה להפריע את התפתחות ההכרה המעמדית. – אל הפעולה התרבותית של כמה קבוצים ציוניים מתייחסת הועידה כמו לכל פעולה ליגאלית אחרת. – בדיון על הציונות החליטה הועידה, שאין לתת לציונים בשום אופן דריסת רגל בהסתדרויות הכלכליות והפוליטיות".

כל המַשְׁוֶה החלטה זו אל כל אשר כתב ה"בונד" קודם לכן על הציונות ואל החלק המעשי של אותה החלטה גופה – יִתְמַהּ ולא יֵדע, האם עקבות המָשיח הם שנראו בארץ או שכותבי ההחלטה אין דעתם שפויה עליהם ואינם מסוגלים לתפוס פּשוּטֵי־דברים. הציונות היא תגובת הבורגנות על האנטישמיות ועל מצבו הבלתי נורמלי של העם היהודי. זוהי באמת הבנה טיפשית מאוד, אבל נניח שכך הוא, ובכן מהו היוצא לנו מזה? העובדה שהציונות היא סתם תשובה פוליטית של הבורגנות לאנטישמיות, אין בה עדיין פְּסול לציונות מבחינה סוציאליסטית. תגובת הבורגנות על האנטישמיות אפשר שתהיה גם על דרך פרוגרסיבית, ואפילו סוציאליסטית. וכי פסולה תנועת הבורגנות נגד שלטון האבסולוטיזם, נגד הכנסיה, נגד מס הלחם, על שום שהיא תנועה של הבורגנות? אדרבה, בשטח זה עושים הסוציאליסטים עם הבורגנים בדרך כלל יד אחת. כל עוד היתה הציונות, לפי ביקורת ה"בונד", תנועה בורגנית מטעמי בצע ושלטון פוליטי – אפשר היה להבין את שנאת הסוציאליסטים אליה; אבל כיון שאיננה אלא סתם תגובה של הבורגנות על המצב היהודי, הרי שצריך להסתלק מאותה אחיזת עינים, שהבורגנות זממה את הציונות לשם בצע, וממילא אין בהסבר כזה של הציונות משום ביקורת כלל.

מדוע, סוף סוף, מתנגד ה"בונד" לציונות? על זה משיב ה"בונד" את התשובה הבעלי־ביתי־הבורגנית, שאתה שומע לעתים קרובות על כל רעיון נעלה, – הציונות היא אוטופיה, חלום. אבל גם בסברת בית־המדרש הנושנה הזאת אנו רואים תמורה גדולה אצל ה"בונד". בתוך התרועה הריאקציונית, שהציונות היא אוטופיה, היה קולו של ה"בונד" נישא תמיד ברמה, אלא שהוא היה גם חובב להטיל דרך אגב אימה על הצבור. הנה ספינות תבואנה ממדינות אחרות ותשדודנה את הארץ היהודית, כֹּהֲני כל הארצות יתכנסו בהיווסד המדינה היהודית וישחטו את כל היהודים, שכן הרגו לו לישו הנוצרי – כהנה וכהנה “מעשיות־בבא” כתובות וחתומות בספרות הבונדיסטית, כדי להוכיח שהציונות היא נמנעת־ההתגשמות. כל שטות ריאקציונית שהפריח הבורגני על הסוציאליזם ועל כל משאת נפש אחרת העתיק ה"בונד" אל מול הציונות. אבל החלטת הועידה הרביעית מדברת גם בנקודה זו בשפה אחרת לגמרי. העברת חלק מן היהודים לארץ חדשה אין לה חשיבות מרובה (אבל חשיבות מועטה יש לה?) ואיננה עשויה לפתור את שאלת היהודים, ואִילוּ העברת כל העם היהודי אינה אלא אוטופיה – כך מסבירה לנו ההחלטה. ראשית, היה ה"בונד" חייב לדבר במקום זה באריכות, מדוע אי אפשר שיתיישב בארץ־ישראל חלק גדול מן העם היהודי, ביחוד שמספרי ההגירה מוכיחים שחלק גדול של העם היהודי נדד בשנים האחרונות לארצות חדשות; הלא אי אפשר להיפטר משאלה זו בשתי מלים. שנית, מה רואה ה"בונד" את עצמו מחוייב לדאוג לכלל ישראל? אין הציונות שואפת כלל לייסד מדינה יהודית לכל העם היהודי. הציונות מבינה היטב, שהבורגנות הגדולה והזעירה, שאין להן צורך בציונות כלל או אך מעט, לא תלכנה להתיישב בארץ החדשה, ואפילו אותם החלקים של ההמון הפורצים להם לאט לאט, עקב ההגירה, דרך אל הבורגנות הזעירה, אף הם לא ילכו אל הארץ החדשה, כי הגלות היא היא בעצם ארץ־ישראל שלהם. אבל ההמון, שנשאר בפרוֹליטַריותו, או שמוכרח להיות לפרוֹליטַרי, הוא אנוס על פי תנאי החיים לבקש לו ארץ עִם אבטונומיה מדינית; בשביל המון זה, ולא בשביל כלל ישראל, רוצה הציונות לייסד חברה חדשה. רק אותו חלק של העם היהודי, שהוא מוכרח להתפתח במשך הימים ליסוד פרוֹדוּקטיבי של החברה, הוא הוא העם היהודי, לפי התפיסה הציונית; המעמדות הלא־פרודוקטיביים מוכרחים בגזרת ההיסטוריה להיות קרבן להתבוללות ולפרוש מעל העם היהודי, על כן הציונות היא הפתרון המלא של שאלת היהודים, יהיה מה שיהיה מספר בני היהודים שירצו להתיישב בארץ משלהם, כי פתרון שאלת היהודים פירושו רק מתן צורת חיים נעלה יותר לעם היהודי, שלא יהיו בה כל הסתירות שבחייו כיום הזה. כל פתרונה של שאלה בכלל פירושו הגשמת עיקר חיים מעולה יותר בהיסטוריה; אולם ה"בונד" סובר שפירושו הֲבָאת מנחה שְׁמֵנה לאנשים רבים.

אך אל נתעה בשוא לחשוב ש"הבונד" שינה ע"י החלטתו זו את יחסו לציונות, הוא גילה בה רק את כל דלותו הרעיונית וחוסר כשרונו לגשת אל הציונות באַמת ביקורת. למעשה הוא שונא את הציונות כאז כן עתה, אלא שאין ביכלתו להסביר בדרך ההגיון את סיבת שנאתו. ואף־על־פי שהחלטת ה"בונד" בדבר הציונות היא החלטה כמעט של סימפַּטיה, הרי למעשה גמר שלא לקבל עובדים ציוניים אל ההסתדרויות הפוליטיות והכלכליות. וחידה היא. האם כל כך חטאו העובדים הציוניים בזה, שהם חושבים, שאפשר ליישב בא"י חלק גדול של העם היהודי? מדוע הוצא גזר דין איום כל כך בעד מעשה תמים כזה? מדוע יוכרז חרם על חלק של הפועלים היהודים, אם כל חילוק הדעות שבינם לבין ה"בונד" איננו אלא בהערכת המספר, כמה יהודים יכולים להַגר? התירוץ הוא: מבחינה סוציאליסטית אין ה"בונד" יכול להתגבר על הציונות, משום שהיא תנועה מתקדמת; בשקרים פרועים אין הוא יכול עוד להילחם בה, כי כבר עשה בזה את עצמו לצחוק עד בלי די, על כן מתפרצים אך היצרים ההתבוללותיים־הריאקציוניים של האינטליגנציה הבונדיסטית, שירשה אותם מן הבורגנות היהודית – יצרי הטמיעה בדמותם המעורטלת והמובהקת.

ואכן, המתבוללים היהודים הריאקציוניים הרגישו, שההחלטה היא בעצם יותר בעד הציונות מאשר נגדה, והם צועקים חמס: הטמיעה הקדושה בסכנה! היהודים הולכים בדרך לחֵירות! והם מייצרים כלי זיין אחרים נגד תנועת השחרור היהודית, בודים כל מיני חלומות רעים, העומדים כבר על גבול השגעון, צווחים ומרעישים עולמות: הציונים יביאו לידי שפיכות דמים, הקַפיטליסטים היהודים ישליטו את ה"פַּנשציינה" בא"י, הפועלים היהודים יהיו לעבדים, למשועבדים אצל הקַפיטליסטים, כשם שהיו אכרי אירופה משועבדים לבעלי האחוזות לפני מאה שנה. והמתבוללים מונים את ה"בונד" בציונות, משום שאין הוא נלחם בציונות בנשק ביקרתי זה. ואין הם מבינים, שאין ה"בונד" יכול להגיד זמן רב וברצינות פוליטית את כל העולה על רוח המתבוללים, משום שהוא תנועה יהודית המונית, שיש לה אמת פנימית משלה, וה"בונד" יכול לנהוג בכֶסֶל, בחוסר הגיון, בדיפלומטיה, אך לא בשגעון או בשפלות.

וכך נתגלגלה כל ה"ביקורת" של ה"בונד" במשך השנים האחרונות מגלגול אל גלגול עד שיצאה ממנה חידה זו של הועידה השביעית.

אולם נשוב אל ה"מבקרים" החדשים של הציונות, אל מחברי המאמר: “הפרקציה הציונית הדימוקרטית”, ונתבונן, באיזה גלגול נמצאת אצלם המלחמה בציונות. הבורגנות היהודית – אומרים הכתבנים שלנו – חזקה היא מבחינה סוציאלית, עשירה היא ואיננה נסוגה מפני כל, אבל חלשה היא מבחינה מדינית ומפחדת מפני כל מלחמה ובורחת מפניה מעבר להרי חושך. והקורא סופק יד על ראש ומשתאה למראה הפלא המשונה הזה. איזו בריה היא זו, שגם איננה נסוגה מפני כל וגם בורחת מעבר להרי חושך? ממה נפשך, אם אין היא רוצה להיסוג מפני כל, אין היא בורחת מעבר להרי חושך, ואם היא בורחת מעבר להרי חושך, מה משמע, שאין היא נסוגה מפני כל? בריה מופלאה שכזאת, שברגלה האחת היא רוצה לברוח מעבר להרי חושך וברגלה השניה אין היא רוצה להיסוג מפני כל – אין לה תקנה אלא ניתוח יסודי. ועל כן אמנם מודיעים לנו כתבנינו, שהבורגנות מפולגת לשנים. עכשיו נחה דעתו של הקורא לחלוטין, והוא מבין אל נכון את כל הסתירה שבבורגנות מעין זו. אבל כתבנינו אלה הם גזלנים יהודים: הנה זה עכשיו בתרו את הבורגנות לשנים, ומיד נכמרו רחמיהם עליה והם שבים וּמְאַחים אותה. בתורת בורגנות – מתפלספים הם – רואה הבורגנות היהודית את יסוד קיומה אך ורק בקנין הפרטי, אבל בתורת בורגנות יהודית, הרי אין לה שום קנין לאומי, שום טריטוריה, שכן היא שייכת ל"נאציאן־פראלעטאריער" (גם דברי שטות צריך לדבר בלשון “בני אדם”; רצונכם ודאי לומר “פראלעטאריער־נאציאן”, – אומה פרולטרית), על כן יש לה “פסיכולוגיה של הגיטו”, היינו: היא ציונית. אבל פסיכולוגיה זו איננה מפולגת לשנים כל עיקר; אדרבה, אחידה היא ומוצקה ועשויה להתקיים עד שיבוא המשיח. וכך הם אומרים בפירוש: “וכל זמן שלבורגנות לא יהיה קנין לאומי לא תוכל להשתחרר מן ה”פסיכולוגיה של הגיטו" המיוחדת לה".

כך מתבלט ה"בונד" בכל הדרכים להציל את אפיה הבורגני של הציונות. אלא שהבורגנות מחליפה אצלו בכל פעם את פרצופה ואת הפסיכולוגיה שלה. בתחילה הופיעה כבורגנות הנתונה במצוקה כלכלית והיא רוצה לנצל את הונה הבטל בארצה שלה, אחר כך נתגלגלה לבורגנות הרוצה בשלטון מדיני בארצה שלה. בועידה הרביעית הריהי כבר סתם־בורגנות, הגונה למדי, שנסתלקו ממנה יצריה המעמדיים, והיא מקוננת על מצבו האי־נורמלי של העם היהודי. אינם יודעים “בעלי ההלכה” שלנו, מה יעשו בבורגנות זו: היא רוצה גם להישאר כאן וגם לברוח מעבר להרי חושך; היא מפולגת לשנים, משום שאין לה קנין, על כן היא זקוקה לקנין לאומי; אין לה טריטוריה, על כן יש לה פסיכולוגיה גלותית, יש לה פסיכולוגיה של הגיטו, עד שיבוא המשיח.

אבל הקץ לפִטוּמֵי־מלים שאין אחת מהן דבקה לחברתה, הקץ לדברים בטלים, לשטויות־בעלמא ולמעשי־ילדים! כל המלים הרמות הללו שאין להן שחר, כגון שהבורגנות זקוקה לקנין לאומי, משום שכל קיומה מיוסד על הקנין בכלל, אינן אלא צעיף לחפות בו על הבוּרוּת הילדותית של הכתבנים הללו. הקץ לדברי ההבל המשעממים! התיאוריה של ה"בונד", שהציונות היא תנועה מעמדית של הבורגנות היהודית, פשטה את הרגל!

אבל הבה נראה, מהי באמת הפוליטיקה של הבורגנות היהודית. הבורגנות היהודית חזקה מבחינה סוציאלית וכלכלית. בהרבה ארצות היא חזקה מן האוכלוסין הנוצרים, ובכל מקום ומקום היא מרגישה בכוחה, יודעת שבשדה ההתחרות יש בידה לעלות בנקל על הבורגנות הנוצרית. על כן היא מוטלת כעלוקה בארצות מושבותיה כיום ומוצצת מהן את לשד העצמות. יד ביד עם עָצמתה הכלכלית עולה גם כוחה הפוליטי, אלא שכדי לְעַיין את כוחה המדיני עם כוחה החברתי, היא מתבוללת, כלומר: מבקשת יותר ויותר לפרוק מעליה את ה"אידיאולוגיה היהודית", שריד התקופה החברתית־הכלכלית הקודמת, ולהתמזג מבחינה מדינית ותרבותית עִם עַם הארץ. והארץ אשר בה טוב לה לבורגנות – היא ארץ מולדתה, היא ארץ ישראל שלה. ומשום שהיא חזקה בכלכלה, אין בדעתה לברוח גם כשהיא חלשה במדיניוּת, אלא אדרבה, מבקשת היא להתבולל כדי להתחזק מבחינה מדינית. ומשום שיש לה קנין, קנין מעמדי, אין היא זקוקה לשינוי צורת חייה, אין לה צורך בארץ משלה, אלא משתדלת היא להשתחרר אפילו מזֵכר הארץ ההיסטורית העתיקה. מָמוֹנָהּ – עַמָּהּ, ארצה, תרבותה, דתה, אלוהיה. למען שלטונה הכלכלי היא תובעת שויון זכויות מדיני, וחוזר חלילה – שויון הזכויות המדיני הוא לה גשר הברזל שעליו נשענת עָצמתה הכלכלית. כחוּליה מקשרת בין הכלכלה לפוליטיקה משמשת לבורגנות ההתבוללות. וכי באיזו דרך הפך שיילוק של ימי־הבינים למלך הבורסה כיום הזה, המלוה בריבית בן הגיטו לפנים – לבנקאי השחצן של זמננו, הרוכל – לסוחר החפשי, חובש בית המדרש לפנים – לרופא ולעורך־הדין שְׁוֵי־הזכוּיות שבימינו? – דרך ההתבוללות!

מבחינה היסטורית הופיעה ההתבוללות באירופה בשעה שהבורגנות היהודית התחילה משגשגת בכלכלה ובפוליטיקה. היהודים אינם עם, אין להם כל שייכות פנימית למכורתם ההיסטורית העתיקה, אין להם רגש לאומי יהודי, הם שייכים ללאום שבתוכו הם יושבים – זאת היתה הפרוגרמה הפוליטית של הבורגנות היהודית, אפילו את הדת היהודית. שיש בה דוקא יסודות לאומיים, תיקנה הבורגנות ברוח ההתבוללות. תולדות ישראל, שנכתבו בידי הרבנים במערב אירופה, הותאמו להתבוללות. ובימים שלא היה עדיין זֵכר לציונות, כבר נלחמה הבורגנות בעצם ההנחה שיש אומה יהודית. גלוי וברור, הבורגנות איננה מפולגת לשנים; אחידה היא, מעור אחד היא, בלי סתירות, בלי ניגודים פנימיים. יש לה אֵל אחד, והוא הממון, והיא מתפללת לו בבית מקדש אחד, והוא ההתבוללות.

השונא הגדול ביותר של הציונות היא הבורגנות. היא אויבה האמתי, הפנימי, משום שהציונות היא ההיפך של צרכיה הכלכליים והמדיניים של הבורגנות. במאות עתונים, כלליים ויהודיים, משתדלת הבורגנות לדכא את הציונות. רבניה השכירים “דורשים” נגדה בבתי הכנסיות, סוֹפרוֹנֶיהָ, “עסקניה” ו"פַעֲלָנֶיהָ" נלחמים בה בקהלות, במוסדות היהודיים, וככל אשר תתחזק ותתאמת הציונות, כן יגדל כעסה של הבורגנות וְתַעֲמִיק שנאתה הנאלחה. ושנאת־הציונות המקננת בלב הסוציאליסטים המתבוללים איננה אלא ירושה ארורה מאת הבורגנות.

ההתבוללות היא “פסיכולוגית הגלות” של הבורגנות. הִיטמע, היעלם, היחבא לבל יֵראה ולבל יִמָצא, כַּגנב באפלה, לָבוֹש דמות אחרת, עור אחר – כל אלה דרכים שהבורגנות נדחפת להן בגזירת גלותה המדינית. על כן יסוד מזיק היא לא לעמה בלבד אלא לכל העולם, מפני שאיננה קשורה מבפנים לשום תרבות, לשום עם, לשום ארץ, לשום מפלגה. בחיי הכלכלה היא כח מנצל, בחיים המדיניים – מלאו כַחַש וָפַחד. “מהפכנית” היא באהליה ושמרנית ונאמנה למלכות – בצאתה לרחוב; אדוקה באמונות הבל בבית הכנסת ונאורה – לעיני הגויים. זוהי “פסיכולוגית־הממון” של הבורגנות היהודית בגלות. בצדק אמר מרכס על היהודים, שהם יסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם. כי לנגד עיניו עמדה הבורגנות היהודית בימי התבוללותה. ואלמלא הציונות היתה ההתבוללות נעשית משאת נפש היסטורית לכל העם היהודי.

לא כן הדברים בפסיכולוגיה של ההמון. הוא שרוי בגלות מדינית וכלכלית, על כן הוא אנוס לשנות את אורח חייו. הוא מבקש להיחלץ מאוירה זו, שֶׁשָׂמה לו מחנק, הוא מהגר לארצות אחרות, נתפס למלחמה מהפכנית, מחפש אחרי חירות. אין הוא מתבולל, משום שאיננו נתבע לכך מכוח מצבו הכלכלי; הוא יהודי. ומשהוא מגיע לשלב גבוה יותר בהתפתחותו, הריהו בא לידי הכרה, שההגירה לארצות בלי־יהודים, ואף שיווי הזכויות האזרחי אינם עשויים להוציאם מן הגלות הכלכלית והמדינית, מחמת האופי הלאומי והמעמדי אשר לכל חברה וחברה בעולם. שאיפתו־תמיד, לעבור לשכבת הבורגנות הצעירה בהישען על החופש האזרחי, נתקלת במכשולים שאין בידו להשתלט עליהם, ואין שאיפה זו יכולה לשמש לו אידאל. הוא מתחיל לראות את שחרורו ההיסטורי לא בגלות מורחבת, אלא ביציאה מן הגלות בכלל, הוא משתחרר מ"פסיכולוגית הגלות", הוא נעשה ציוני. תחילה היה שייך ליהדות על פי תנאי חייו, מעכשיו הוא ליהדות מתוך הכרה, ברצונו החפשי, הוא רואה את משאת נפשו ההיסטורית בחברה יהודית, בנוייה לפי רוחו, לפי שאיפתו המעמדית.

היתכן? – יקראו כאן הבונדיסטים – הלא עינינו הרואות, שהבורגנות היא המדברת, ראש המדברים, בציונות? האין אנו רואים את פרצופה הנאֶה? האין אנו שומעים את פיה המפיק מרגליות? האין אנו מריחים אותה במרחק ת"ק פרסאות? האין ריח ניחוחה עולה באפנו? העובדה נכונה, ההסבר שוא. ודאי עומדת הבורגנות הציונית עתה בכותל־המזרח של הציונות, אבל היא לא באה אליה בכוח ענינים מעמדיים שלה, אלא בכוח רגש לאומי שבה וענין רוחני שלה. היא מאצילה מרוח קדשה על הציונות, משום שהיא היא העוברת לפני התיבה, לה הדעה, כי היא גם הנותנת במקצת את המטבע. אבל היא עומדת בראש משום שיש לה הכשר על כך, משום שהתנועה עדיין לא התפתחה עד כדי שהפסיכולוגיה המעמדית של נושאיה האמתיים תגיח ממחבואיה הפוליטיים. הציונות היא בורגנית לא מפני שהיא מְשַׁקפת את עניניה המעמדיים של הבורגנות, אלא מפני שעניניו המעמדיים והפסיכולוגיה המעמדית של ההמון עוד לא התחילו להשתקף בתוכה. עכשיו הבורגנות היא בציונות – הכל; ואולם מבחינה היסטורית היא אפס.

אולם נשוב נא עוד הפעם אל “בעלי ההלכה” הבונדיסטים שלנו. לאחר שהרגו לציונות בחרב ה"ביקורת" שלהם, התחיל לב יהודי שבהם נוקף, והנה הם לוחשים על השאלה היהודית לחש של “עין הרע”. הם מגישים לעם היהודי מנחה יקרה – פשט של המצאה וגזירה־שוה בענין האבטונומיה הלאומית. וכך הם אומרים: “זה הכלל של ה”בונד": כל ארץ שלאומים שונים יושבים בתוכה מעורבים זה בזה דינה שתהא – מבחינה לאומית – פידירציה של לאומים שוֵי־ערך ושוֵי־זכויות, בלי התחשב בריכוזם הטריטוריאלי; ומבחינה פוליטית – גוף ממשלתי מרוכז". כך פותר ה"בונד" את שאלת הלאומים וכמובן גם את “שאלת היהודים”. כוונתם של “בעלי ההלכה” שלנו היא לאמור: כל לאום, היושב בתוך מדינה חפשית, זכאי לזכויות לאומיות; היהודים הם לאום, לכן ובכן כוחם יפה לזכויות לאומיות, לאבטונומיה לאומית – ונמצאה השאלה היהודית פתורה. זוהי תשובתו המחוכמה של ה"בונד" לשאלה היהודית. אלא מאי? אין היהודים יודעים, מה יעשו בזכויות לאומיות, וכל האבטונומיה הלאומית ראויה להם לצור על פי צלוחית; אדרבה, הם מבקשים להיפטר מכל הרכוש הזה ש"הבונד" רוצה להקים עליו את האבטונומיה הלאומית? – אין בכל כלום, כן יקום! דינו של לאום – שתהיינה לו זכויות לאומיות, והיהודים הם לאום, הרי אחת דתכם, אחינו בני ישראל – “אבטונומיה לאומית”. נלכדתם בגזירה־שוה כעכבר במלכודת.

סופרי ה"בונד" אינם יודעים, בעצם, את פירושן של זכויות לאומיות ואבטונומיה לאומית. שָׁמעו שמועה ולא ידעו מהי. קלטה אזנם שמץ, שהנה באוסטריה מדובר על אבטונומיה לאומית, שסוציאליסטים נוקטים עמדה חיובית כלפי אבטונומיה לאומית, אבל מאומה לא הבינו מפשוטן הפוליטי והסוציאלי של המלים הללו. על אוטונומיה לאומית אפשר שיהיה מדובר אצל עם שיש לו תרבות לאומית והוא מדוכא בחייו הלאומיים ע"י עם אחר. בצורת חייו הלאומיים של העם המדוכא, בשרידים ששרדו לו מימי עצמאותו המדינית, אם מפוזר הוא בקרב עם אחר ואם מרוכז הוא על טריטוריה אחת, – באלה תלויה גם צורת האבטונומיה הלאומית שעליו לתבוע לעצמו. עמים שהם מכונסים בטריטוריה מסוגרת שלהם, יכולים לתבוע גם עצמאות מדינית, כמו פולין, למשל, וממילא גם חופש לתרבות הלאומית ולהתפתחות לאומית בכל הדרכים; אולם עמים שהם מעורבים בין גויים אחרים, אינם יכולים לתבוע לעצמם אלא אבטונומיה לאומית בחיי התרבות הלאומיים, הנהלה עצמית. אבל מאליו מסתבר שהחירות הלאומית בחיי התרבות ובהנהלה העצמית אינה ענין אלא לאותן צורות החיים הלאומיות שיש להן יסוד מדיני ואזרחי. אין עם מדוכא זקוק לתבוע חירות לאומית לאורח חייו בבית, למחשבתו הלאומית ולהרגשתו הלאומית, מכיון שאין החוק האזרחי חל עליהם. התביעה לחירות לאומית אין לה טעם, אלא במקום שמדובר על צורות תרבות לאומיות שהן תלויות בחוק האזרחי והמדיני. אבל מה הן צורות התרבות שהן תלויות בחוק? הוי אומר – הלשון, כלשון רשמית, כלשון בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות ההנהלה העצמית וכו', המשפט והנהלת הארץ. ואם עַם תובע לעצמו אבטונומיה לאומית, משמע שהוא רוצה ששפתו הלאומית, שהיא קדושה ויקרה לו ושהוא קשור בה קשרי חיים מחוץ ומבית, תהיה שפת בתי הספר והאוניברסיטאות, שיהא אפשר לדבר בה באספות מדיניות, בבית המשפט ובמוסדות השלטון, ושהלאום האחר לא יכפה עליו את שפת המדינה בכוח. ועוד משמע, שגם עצם המשפט יהיה לפי החוקים הלאומיים של העם הזה התובע, שהם פרי חייו ותולדותיו המיוחדים לו, ולא לפי חוקי העם אחר. ולא עוד אלא שאף ההנהלה תהא בידי העם הזה ועל פי צורות החיים והלך הרוח שלו. רק במקום שחייו הטבעיים של העם, עניניו החמריים והרוחניים האמתיים, מחייבים את התפתחותם של יסודות החיים הלאומיים הללו, רק שם זקוק העם לאבטונומיה לאומית.

הבא לדבר באבטונומיה לאומית לעם, חייב, איפוא, לבדוק תחילה, אם יש לו לעם אותם היסודות הלאומיים, אם קשורים הם בחייו קשר טבעי, אם יש בהם כושר התפתחות ויכולת להרים את חיי העם, ואם רוצה העם בצורות תרבות לאומיות אלו, ואם הוא נכון להילחם להן. ורק לאחר שהיסודות הלאומיים הללו נמצאו בחיים, רשאית מפלגה מהפכנית לבוא בתביעה לאבטונומיה לאומית. אבל ה"בונד" אינו שואל שאלות, כאותו “שאינו יודע לשאול” אשר ב"הגדה". אין הוא שואל את פי החיים היהודיים על דבר האבטונומיה הלאומית. שמועה שמע שהסתדרויות סוציאליסטיות אחרות קבלו את הפרוגרמה של האבטונומיה הלאומית, והואיל והיהודים הם לאום, פסק והכריע לטובת אבטונומיה לאומית ליהודים, בלי יגיעת מוח מרובה.

אבל הבה נתבונן בחיים היהודיים, היש בהם אותם יסודות־אמת, שעליהם תיכון אבטונומיה לאומית? החיים משיבים לנו, שיסודות אלו אינם במציאות. מבחינה פוליטית אין היהודים כעת לאום כלל וכלל. אין להם בארצות הגולה כל צורת חיים לאומית, אשר ירצו להגן עליה הגנה פוליטית, אין להם תרבות בעלת דמות מדינית, שירצו להילחם לה. אמנם ברוסיה הם מדברים בשפה מיוחדת, בז’רגון, ויש להם בשפה זו “חדרים”, “ישיבות”, בתי תלמוד תורה, חברות משניות, חברות תהלים ומוסדות אחרים בדומה לאלו. אבל הז’רגון חי כשפה בקרב היהודים אך ורק מתוך דלות־תרבותית, לא מתוך הרגשה לאומית. ואם יש לז’רגון קדושת־מה בבית הכנסת וב"חדר", הרי זה משום שיש לו מגע עם הדת, אך לא מחמת ערכו העצמי לחיי העם. היהודים גופם נכספים עכשיו להשתחרר מן הדלות התרבותית של הז’רגון, הם נוהים אחרי השכלה, אחר תרבות, כלומר: מבקשים להיפטר מן הז’רגון. אלא שהממשלה היא הכופה אותם להיות בנקודה זו “לאומיים”, כי הדרך לגימנסיות ולבתי הספר הרוסיים חסומה בפני היהודים, אף מכבידים על תיקון ה"חדרים" ובתי תלמוד־תורה, כל זמן שלא נוסד בית הספר העממי הכללי. הז’רגון הוא פרי הגלות התרבותית והמדינית של העם היהודי.

וכי היכן, למשל, מצא ה"בונד" יהודים שישאפו לתלות שלטים ז’רגונייםשההגירה על בתי מסחר או חנויות שלהם, לקרוא שמות ז’רגוניים לרחובות מושבותיהם, לכתוב כתבות ז’רגוניות על מכתביהם? לו רצתה הממשלה לזַכּוֹת את היהודים בזכויות לאומיות כאלה, היו היהודים רואים זאת כגזירה מימי־הבינים, כשהיו כופים את היהודים לשים ציוּנים מיוחדים בבגדיהם. אדרבה, בכל הפרטים הללו שואפים היהודים להיות אנשי תרבות, כלומר: להִידמות לעם הארץ; לא כן לאומים מדוכאים שפַּכים קטנים אלה הם אצלם בחינת ערכים לאומיים קדושים, שהעם מוכן אפילו להילחם עליהם.

הספרות הז’רגונית, המתפתחת והולכת, אף היא איננה ראייה לדבר, שהז’רגון הוא הלשון היהודית הלאומית היהודית ואחד היסודות הללו שעליהם נשענת האוטונומיה הלאומית. הספרות הז’רגונית היא צנור אל התרבות האירופית, אל הגאולה מדלות־הז’רגון, אך אין היא תכלית לאומית. כשגדלה ברוסיה בורנגות יהודית שהיתה זקוקה להשכלה, לתרבות אירופית, יצרה לה את הלשון העברית ואת “ספרי ההשכלה”, כי לא היתה לה לשון אחרת, מלבד העברית, שבה תוכל לקלוט רעיונות אירופיים. הספרות העברית היתה בתחילתה אמצעי בידי הבורגנות להתחזק בתורת מעמד ולהתבולל. אבל מכיון שעל העברית חופפת קדושת הלשון, ומכיון שהלשון גופה עַזה ויפה ושלובה בכל תולדות העם, הרגשותיו ושאיפותיו, הפכה במקצת, במשך ימי התפתחותה, מאמצעי לתכלית לאומית, ונימים אחרות, מחוץ להתבוללות, החלו מנגנות מתוכה. אך לולא התנועה הציונית היתה אף היא נעלמת, כשם שנעלמה הספרות העברית בגרמניה, עם התעצמות הטמיעה. אלא לאחר שנשתנה מצב היהודים ונתעוררו בעם, בדמות הציונות, הכיסופים להיות לעם עצמאי, מבחינה כלכלית ומדינית, התחילו משתנים גם פני הספרות העברית. ממכשיר להשכלה היתה לתכלית לאומית. מגמתה עכשיו איננה עוד להביא תרבות אירופית לחיים היהודיים לשם התבוללות, אלא להבהיר את מצב היהודים, לגַלות את כוחות היצירה ואת היכולת המקורית הגנוזים בעם היהודי, לחשוף את הערכין הפנימיים של הלאום היהודי. עֲנִיה היא, כִּבְדַת תנועה, תמימה, ומכמה בחינות גם בורגנית, ריאקציונית ורבנית, כי בה משתקפים כל שלבי ההתפתחות של הציונות עצמה: חיבת ציון עם ה"קולוניות", ה"הסכמות" של הרבנים ושל ה"צדיקים", הלאומיות של בעלי־הבתים והמשכילים. אולם אחרי ככלות הכל יש לה סיכויי התפתחות, כי מגמתה לשמש לתכלית לאומית והיסטורית. והואיל והיא עכשיו סמל הציונות, הרי עִם התפתחות הציונות והתנערות ההמון למלחמת השחרור הציונית היא עשויה להתעשר ולהתקדם ולהשתלב בצרכי החיים.

שונה לגמרי מצבה של הספרות הז’רגונית. היא משמשת בידי הפרוליטריון אמצעי לתרבות, ואך אמצעי בלבד. כלשון אין בכוחה לעורר אהבה והתלהבות אל עצמה, היא שפת הגולה, לשון הגלות, מבוּזָה בעיני כל המעמדות כאחד. בתוך החיים היהודיים עצמם אין גורמים אשר יעשו את הז’רגון לספרות לאומית; אדרבה, כל כמה שהתרבות והחופש חודרים אל החיים היהודיים, ערכה של ספרות־הז’רגון מתמעט. ההמון משתמש בספרות־הז’רגון כדי להיגאל מן הז’רגון, וענין זה מתקדם והולך.

ומה גורלו של היסוד השני לצורות חיים לאומיות, שעליו מתבססת האבטונומיה הלאומית, גורל המשפט? אמנם יש ליהודים בית־דין יהודי, משפט יהודי, שמילא בשעתו תפקיד גדול בחיים, בשעה שברוסיה שרר משפט המשטרה, והיהודים, ולעתים קרובות גם הנוצרים, לא רצו להזדקק למשפט האזרחי. אם אמנם דן בית־הדין היהודי בימים ההם דין צדק יותר מן ה"סוּד" הרוסי – עדיין הדבר מוטל בספק גדול, כי היה דן לפי דיני התלמוד העתיקים עם כל התחבולות והפלפולים של הגמרא. שום קשר לא היה לו לבית־דין זה עם החיים ועם תביעותיהם. ואולם משחלו תקונים במשפט הרוסי, ירד כבודו של בית־הדין היהודי, משום שלא היה לו כל תוקף אזרחי ונמצא עומד בסתירה לכל צורות החיים הכלכליות החדשות ולסיבוּכיהן. האפשר עוד לדבר עכשיו על סידור החיים לפי דין ישראל העתיק? או שמא תֵשב סנהדרין של בונדיסטים ויכתבו לנו פירוש חדש ב"רוח הזמן" ל"חושן המשפט"? וכל זה לא משום שתנאי החיים המציאותיים מחייבים כך, אלא משום ששמע ה"בונד" שמועה, שהסתדרויות סוציאליסטיות בעולם כללו בתוך הפרוגרמה שלהן את האבטונומיה הלאומית.

היסוד השלישי של האבטונומיה הלאומית היא הנהלה עצמית לאומית. הנהלה עצמית לאומית פירושה – הנהלה לפי חוקי הלאום, כפי שהם קיימים עדיין בהווי העם, הנהלה שהיא מסוּרה בידי הלאום בעצמו. מה הם חוקי ההנהלה המיוחדים שהיהודים יכולים לתבוע לעצמם? מלבד ה"קהל" הנושן עם סדריו לא היתה ליהודים שום הנהלה עצמית, ואילו נעשה נס והיהודים היו זוכים להנהלה עצמית, לא היו יודעים במה מתחילין. שתהא ההנהלה מסורה בידי יהודים, שתהא משטרה יהודית, “אַקציזניקים” יהודים, “איספרַבניקים” יהודים, “גוברנַטורים” יהודים – זה דוקא ענין גדול, ולכלל ישראל היה זה נותן כבוד הרבה, אלא שלבְנוֹת בַּריקדות לשם כך, שמא באמת אין הדבר כדאי…

הנה כי כן, ראינו מה ילדותית ומה אוילית היא כל הדרישה הזאת של ה"בונד" בדבר האבטונומיה הלאומית, ובפרט שבה בשעה רואה עדיין ה"בונד" את פתרון שאלת היהודים בשיווי הזכויות האזרחיות, שודאי תשמיד מיד כל שריד ופליט של “לאומיות־הגלות”. ולא היה ה"בונד" מגיע לשטוּת ריאקציונית כזו, אילו היה מוכשר לשקול היטב בדעתו, מה פירושה של אבטונומיה לאומית ומה תוכן אפשר שיהיה לה בחיים היהודיים. אלא שהוא הֶעתיק בפשטות את החלטת הועידה הסוציאל־דימוקרטית האוֹסטרית בבְּרִין והעביר אותה אל החיים היהודיים, בלי הָבֵן, שהפרוגרמה האוסטרית הולמת את היהודים ממש כ"שטריימל" את ה"יוון", ובלי הָבן שאבטונומיה לאומית אפשר לדרוש רק בשעה שמציאות החיים תובעת זאת.

אבל כותבי המאמר שלפנינו, שאינם מבינים את תוכן האבטונומיה הלאומית, עדיין הם מתייצבים בחציפות ומכריזים: “כל הכופר באפשרותה של אבטונומיה לאומית כזאת ליהודים, יבוא ויוָכח שטעות היא בידו, שהרי באוסטריה, למשל, שלאומים שונים יושבים בתוכה, ובמקומות רבים גם מעורבים זה בזה, רואים בעין שאיפות פידירַליסטיות כאלה מתגלות בקרב הסוציאלדימוקרטיה האוסטרית”.

דרכו של עם הארץ, שאם הוא מביא משל לדבריו, הרי סופו של דבר שהמשל מוכיח בדיוק את ההיפך מדבריו, וְכַמעשה הזה קרה גם את סופרינו. אין לך ראיה מכרעת יותר עד כמה ילדותית־אוילית היא הפרוגרמה הלאומית של ה"בונד" מאשר המשל מאוסטריה. הרוצה להמשיל מאוסטריה על יהודי רוסיה, חייב לקחת לו לדוגמה לא את הפולנים, הצ’יכים או הרוּתֵינים שבאוסטריה, אלא את היהודים שבה, שאם לא כן – המשל אינו משל. מצבם הכלכלי והסוציאלי של יהודי גליציה דומה הרבה למצבם של יהודי רוסיה: גם הם מדברים ז’רגון ומבורכים בכל אותה לאומיות־הגלות של יהודי רוסיה. באוסטריה רוחשת בכל מקום תנועה לאומית חזקה, אוסטריה היא ארץ קונסטיטוציונית עם חוקי חופש קונסטיטוציונליים. אם האבטונומיה הלאומית ליהודים מקורה בתביעות שבחיי המציאות, מן הדין היה שתנועה לאומית כזאת תתעורר בקרב יהודי אוסטריה זה מכבר. אבל שום יהודי נאור באוסטריה איננו חולם אפילו על אבטונומיה לאומית כזאת, משום שאין יסודות מדיניים ותרבותיים שתישען עליהם. ולא אוסטריה בלבד משמשת ראיה להבל שבזכויות לאומיות ליהודים, אף כל שאר ארצות שיהודי מזרח־אירופה נְחִתִּים בהן ומדברים ז’רגון: אנגליה, אמריקה, טרַנסבַל. בכל הארצות הללו, שכל כך קל היה להציג בהן דרישות לזכויות לאומיות, מבקשים היהודים להיפטר בהקדם מלאומיות־הגלות ולקבל את תרבות עם הארץ, ואין זה אלא כבוד רב לרוח היהודית ולשאיפתו של הפרוליטריון היהודי להשכלה ולחירות רוחנית. ה"אבטונומיה הלאומית" מתחבאה שם בבתי כנסיות, ב"ישיבות", ב"חדרים", אצל “צדיקים”, רבנים, חזנים, שדכנים, “כלי קודש”.

לא כן הציונות שהיא היסוד, שעליו יכולה להיבנות תרבות לאומית יהודית. בתוך חברה יהודית עצמית, שההמון יהיה בה בן חורין ועומד על רגליו מבחינה כלכלית, תתפתח הלשון העברית, שהיא כבר כיום הזה שפת הציונות, ותהיה ללשון העם. גאון היצירה של העם יחדש את נעוריו בלשון זו. “לשון הקודש” של בית המדרש תתקדש בקדושת לשון של חיי חולין. וכשתתפתחנה צורות החיים החדשות, על קרקע לאומית, על עבודה שיתופית, על קוֹלֶקטיביות – יתפתח גם משפט חדש, חוק־עם, שבו תשתקפנה צורות החיים העצמיים. בארץ יהודית תיתכן תרבות יהודית; בתוך שויון ועצמאות כלכליים ומדיניים, בתוך חירות לאומית, תיתכן יצירה לאומית. פני התרבות – כפני החיים!

הנה ראינו, מה משמעותה של “אוטונומיה לאומית” ליהודים בגלות – הבלים, מעשי־ילדות, שטות ריאקציונית, שאין איש מאמין בה באמת, מלה שדופת רעיון, חסרת תוכן, נטולת חיים. מה, איפוא, לאמתו של דבר, תשובתו של ה"בונד" לשאלת היהודים, כלומר: לשאלת התפתחותו ההיסטורית של ההמון היהודי לקראת עבודה יוצרת, לסוציאליזם, לתרבות, לחירות, ליצירה לאומית עצמית? אין הוא מסוגל להשיב על כך, מפני שהוא מתנגד, לגאולתם ההיסטורית של היהודים, לציונות, ומכיון שהוא שונא הציונות, הריהו אנוס, מבלי דעת, להשיב על השאלה היהודית, ברבות הימים, את התשובה הנושנה של הבורגנות הריאקציונית – מעבר ההמון אל מחנה הבורגנות הגדולה והזעירה, ויצירת אידיאולוגיה למעבר הזה, היא הטמיעה. יפוזר ההמון ויפורד, לא באירופה ובאמריקה בלבד, אלא גם על פני כל רוסיה, סיביר אסיה המרכזית, מאנג’וריה וסין הרוסית. שם יהיה בכוחו להימלט ממצבו הפרוליטרי ולעבור אל גן העדן של הבורגנות, להיות רוסי־פַּטריוטי, שמרני, ליהפך ליסוד אנטי־סוציאלי ואנטי־תרבותי בעולם, כדוגמת יהודי מערב־אירופה. תחי הגלות!

“חירות”, הציונות הסוציאליסטית, רוצה להוביל את ההמון דרך המלחמה בבורגנות לשחרורו ההיסטורי, לקראת חברה חדשה מותאמת לשאיפתו המעמדית, לקראת הסוציאליזם היהודי.