א.    🔗

שאלת הלאומיות, מהותה וחשיבותה, ודאי שהיא אחת הקשות שבשאלות הפוליטיקה והמדע. מעטות המלים בלשון בני האדם שיהיו היפוכים רבים כל כך ויסודות שונים כל כך גלומים בהן כמו במלה לאומיות, ומעטות המלים שתהיינה נשמעות לכמה טעמים ומתפרשות לכמה צדדים כמלה זו. אפשר בנקל לעמוד על כך כשמסתכלים ורואים, איך חוגים שונים של החברה, מפלגות ואישים, שהם דבר והיפוכו הגמור, עומדים יחד תחת דגל אחד של לאומיות. בשם הלאומיות התנערו מאז מעולם עמים מדוכאים ופרקו מעל צוארם עול גויים זרים, ומאידך גיסא: בשמה של אותה לאומיות עשו עמים חזקים מלחמה בחלשים מהם ושמו קץ לחירותם של אלו ולעצמאותם המדינית. איטליה, סרביה, בולגריה, רומניה, השתחררו בתקופת המאה החולפת בשם הלאומיות משיעבוד של מלכויות, שדיכאו אותן; אבל בשמה של לאומיות זו משעבדים האנגלים עמים אחרים וזה מקרוב השמידו באפריקה עם בן חורין. וגם העמים המשעבדים וגם העמים המבקשים לפרוק עול שיעבוד, טוענים לכבוד לאומי, לכוח לאומי, ללאומיות בכלל.

תחת דגל הלאומיות עומדים יחד אישים שונים, מעמדות ומפלגות שונים של עם אחד. השמרנים בצרפת ובגרמניה, כאנטישמים שבהם, לאומיים כולם, ופיהם אינו פוסק מלדבר על עָצמה וגדוּלה לאומית ועל כבוד הלאום. אבל תחת אותו דגל עומדות גם המפלגות המתקדמות, ואף הן מחרפות את נפשן על כבוד הלאום וחירותו. גם האישים שנודעו בדברי ימי העולם כלוחמים ללאומיות היו שונים זה מזה בכל תכונותיהם, דעותיהם ומחשבותיהם, והיו בהם מנוגדים זה לזה בתכלית הניגוד, כמו, למשל, גַריבַּלדי, פוֹרנל, מַדציני – מעבר מזה, וביסמַרק, בוּלַנז’ה וצ’מברליין – מעבר מזה. ובספרות היו בין נציגי הלאומיות אישים כביירון ופרייליגרַט, ולעומתם ההיסטוריונים והפובליציסטים השמרנים שבמערב אירופה.

ענין שכל כך הרבה יסודות, שונים והפוכים זה מזה בעומק הנפש, מקנאים לו ודְבֵקים בו – ודאי שהוא ענין קשה ומסובך הרבה. ודאי שהלאומיות של כל היסודות הללו איננה היינו־הך. מאליו מסתבר, שתוכן מרבה שינויים גנוז בה, שהיא מפולגה בתוכה כפילוג אשר בין העמים, בין המעמדות ובין האישים בפוליטיקה, במדע ובספרות. מאידך גיסא – אי אפשר שתהא הלשון מְכַנה במלה אחת ויחידה תכָנים רחוקים זה מזה. ואפילו יש בה בלאומיות תכנים שונים לגמרי, מן ההכרח הוא שיהא בַמלה לאומיות יסוד שווה אחד, שהוא מצוי בכל תכניו. והנה, כשנפרש בפרטות מהי לאומיות, יתברר לנו גם הצד השונה שבתכני הלאומיותו הצד השווה שבהם, ועל שום מה הכתירה הלשון את כולם באותו השם.

מתוך הדוגמאות למינים השונים של חסידי הלאומיות, שמנינו לעיל, יש לראות שהלאומיות שונה לא בתכנה בלבד, אלא אף בכל מהותה. ובשינוי זה שבמהות נתחיל את גוף העיון שלנו בדבר הלאומיות.

שני מינים בלאומיות – לאומיות מדינית ולאומיות תרבותית. לאומיות מדינית פירושה מלחמת עם בעם, אם לשם שיחרור מעול שיעבודו של העם החזק ואם לשם דיכוי עם אחר כדי להיבנות מחורבנו. בשני המקרים – הלאומיות היא מדינית, אלא שתכנה שונה בשניהם מן הקצה אל הקצה. על סוג הלאומיות המדינית נמנות המלחמות שנלחמו העמים המשועבדים הקטנים במשעבדיהם, חזון נפרץ בתולדות האנושות, עליו נחשבים גם כל הדיכויים והשעבודים שדיכאו ושיעבדו עמים חזקים את החלשים מהם, אף הם חזיונות הממלאים את ההיסטוריה האנושית.

הלאומיות המדינית מכונה על פי רוב בלשון העם בשם פטריוטיות, אלא שלתכלית העיון שלנו נראה לנו השם לאומיות מדינית נכון יותר. הלאומיות המדינית יש לה ענין בעצם בבחינה החמרית של העם; מבקשת היא לחזק את עמה או לנצח עם אחר, לשחרר את ארצה או להרחיב את גבולותיה, להעמיד את עמה ברשות עצמו או להדביר עם אחר: היא עוסקת בעניני החומר של העם.

הלאומיות התרבותית מבקשת לפתח את רוח העם, לשכלל את תכונותיו, להאדיר את כל הקנינים שרכש העם במשך חייו ההיסטוריים ולהגן עליהם – קנינים מעין השפה, המסורת, המידות, האמונה וצורות החיים. ראינו אצל הלאומיות המדינית, שהיא כוללת בתוכה שני תכנים שונים, הפוכים זה מזה; אף הלאומיות התרבותית כך. רוח העם, היינו סכום כל כוחותיו, סגולותיו ותכניו, וכן המידות, המסורת, האמונה, הרגשות, הדעות, המוסר, המושג על הטוב, היפה והאמתי – שהם התרבות, אף אלו אינם מעור אחד בתוכו של עם אחד. אין אלה יסודות שווים לכל העם, אלא יש בהם ניגודים, כשם שהעם עצמו הוא כולו ניגודים, כולו מעמדות שונים. וכשאתה שומע מדברים בשם הלאומיות התרבותית, בשם הפיתוח, השכלול, החינוך והביצור של תרבות העם, תדע שלא כולם לדבר אחד מתכוונים, אלא על הרוב לדברים סותרים זה את זה בתכלית הסתירה, כשם שמצינו אצל המדברים בשם הלאומיות המדינית, בשם החיזוק והשיחרור של העם, שהדברים הפוכים זה מזה בטעמם, הכל לפי מצבו של העם. ולפיכך אנו רואים, כיצד נלחמים ללאומיות התרבותית וטורחים למענה מעמדות שונים ואנשים שונים בעם, כשמרנים כמתקדמים, כעשירים כעניים, כמשכילים כחשוכים, כבורגנים כסוציאליסטים. ואף־על־פי שאלה ואלה מלה אחת ממללים, כל אחד מהם מתכוון לענין אחר.

הבדלנו בין הלאומיות המדינית לבין התרבותית, אבל מאליו מסתבר, שבחיים שתיהן משפיעות זו על זו. הלאומיות המדינית אוצלת על התרבותית, והתרבותית גומלת למדינית יש קשר אמיץ בין שתיהן ושבילים נמתחים על הרוב בין האחת לחברתה. איזוהי הלאומיות המשמשת סיבה, ואיזוהי המסוֹבָב – שאלה זו איננה ענין לדיון שלנו, על כל פנים משולבות הן זו בזו שילוב חזק והקשר שביניהן שונה בכל תקופה היסטורית ולכל עם ועם.

ב.    🔗

הגורם המשמש אב לכל התכנים השונים הללו שבלאומיות המדינית לא קשה להבינו. מקורו בהבדל שבין העם המשעבד לבין העם המשועבד. ואולם אף־על־פי שהניגודים בלאומיות המדינית נובעים מן הניגוד שבמצבם המדיני של העמים, אין מצבו המדיני של עם מחייב שכל העם כולו ירצה בצורה מסויימת אחת של הלאומיות המדינית. לעולם אין עם יחידה שכל חלקיה תאוּמים זה לזה, אלא מחולק הוא למעמדות, שחיים במצבים כלכליים שונים, ממלאים תפקיד שונה בחיים הכלכליים של העם, ולפיכך יש להם גם תביעות שונות הסותרות זו את זו, ומכאן גם שִׁנְיוֹן רב בהשקפות, בדעות, ברגשות, במנהגי חיים ובמידות. משום כך אין כל המעמדות שואפים במידה שווה, שהעם יתעשר ויתעצם בכוח המלחמה והדיכוי על חשבונו של עם אחר. לעתים יקרה אפילו שלא כל המעמדות של עם משועבד אחד מעונינים במידה שווה בלאומיות המדינית, בשיחרורו ובעצמאותו של עמם הנדכא. ולא ההיסטוריה האנושית בלבד מלמדת אותנו זאת, אלא אף חזיונות ימינו. כשעשו האנגלים מלחמה בטרַנסבל, ודאי שלא כל המעמדות בעם האנגלי רצו במלחמה זו, אלא אילי הכסף בלבד, כי רק הם שנהנו מכל המלחמה הזאת, מכל הלאומיות המדינית הזאת. הפועלים הסוציאליסטים ואתם כמה אישים יחידם ישרי־לב מבין העשירים הרימו קול מחאה נגד המלחמה בשם האנושות ובשם הכבוד הלאומי של העם, הלאומי – לפי טעמם, כמובן. אמנם בקרב המעמדות של העמים המדוכאים אין אנו מוצאים סתירות בלאומיותם המדינית כסתירות שמצינו אצל העמים המדכאים, אבל גם כאן יש מדרגות של תשוקה ושל רגש בלאומיות המדינית ולפעמים גם סתירות גלויות וניגודים. יש שהעשירים משתוקקים לחירות לאומית, כשהעם החזק, למשל, גורם להתחרות קשה במסחר ובתעשיה, או חוסם בפניו את הדרך אל המשרות הגבוהות במדינה. בארצו המשוחררת, מקַווה המעמד העשיר, תהיה הבכורה אך לו בלבד. ולעתים נראה ההיפך, שיש להם לעשירים טובת הנאה מיוחדת דוקא מזה שעמם משועבד לעם אחר. זה יקרה בדרך כלל בשעה שהעם המשועבד הוא בעל תרבות גבוהה יותר משל המשעבד והשיעבוד הוא שנותן לו את היכולת ליַצֵּר סחורה לעם המשעבד ולעשות אתו מקח וממכר.

קשה לקבוע הלכה ברורה, מה הם היסודות בעם שיש להם ענין בלאומיות המדינית לשתי צורותיה והם נלחמים לה. הדבר תלוי בשעה ההיסטורית ובתנאֵי חייו של אותו עם. אבל אפשר למנות כללים אחדים המגדירים את יחסו של כל מעמד ללאומיות המדינית. אם נחלק כל עם לשלשה מעמדות: מעמד גבוה, מעמד בינוני ומעמד נמוך, יתכן לומר כך: בתוך העמים המשעבדים מעוניינים בלאומיות מדינית קודם כל המעמד הגבוה ואנשי הממשלה, – הם הנהנים ממנה, הם הם שהמלחמות והדיכויים מגבירים את כוחם. ולהיפך, המעמד העני, אם אך נאור הוא ומפותח כדי להבין את מצבו, מתנגד ללאומיות זו; אין לו הנאה ממנה, ואין מידותיה – מידותיו, ואיך ירצה בה? להיפך, הוא תמיד השעיר לעזאזל של לאומיות זו, הוא נושא ביסורי התוצאות של לאומיות זו. המעמד הבינוני הוא, על הרוב, יד אחת עם המעמד הגבוה, – ראשית, משום שכמה וכמה פירורי גזילה משולחן גבוה זה נופלים גם לתוך פיו, ושנית, הוא תמיד אדוק מאד בלאומיות, ובקטנות המוחין שלו נראה לו שהלאומיות המדינית, המבקשת לשעבד עמים אחרים, עשויה להנחיל לעמו רוב גדולה וכבוד. מובן מאליו, שהמעמדות העשירים מתאמצים לפתות את ההמון להאמין, שכל עצמה של הלאומיות המדינית איננה אלא לטובתו, ומשתדלים לעורר בו את רגשות הפטריוטיות והלאומיות.

בעמים הנדכאים – המעמדות הגבוהים הם, כרגיל, מתנגדי הלאומיות המדינית. על הרוב אין שום נזק מגיע להם משיעבודו של עמם, לעתים יש מזה אפילו טובת הנאה, ושנית – זה דרכם להתבולל על נקלה בעם החזק. בלב המעמד הבינוני חי, אמנם, הרגש הלאומי: השפה, המסורת, המנהגים אמונים אצלו ואינם נפגעים מתנאֵי החיים כדרך שנהוג בקרב המעמד הגבוה. אך מכיון שלאומיותו של המעמד הבינוני מקורה במסורת בעיקר והוא שמרני מטבעו בכלל, אין לאומיותו עשויה להיות כוח מניע, שיהא בידה לשנות את חיי העם.

יחס ההמון אל הלאומיות – שונה לפי תקופות התפתחותו השונות. בשחר ההתנערות המעמדית הוא מתחיל מתקומם נגד הלאומיות, שכן הוא מתחיל אז לחוש בהבדלי־מעמד, בהבדל שבינו לבין שאר המעמדות בעם. הוא מתחיל להרגיש, שהניגודים שבתוך העם גדולים יותר מן האחדות ומן השלמות שבו, אבל בהמשך התפתחותו והתפקחותו מתחיל ההמון משנה את יחסו ללאומיות המדינית. הוא מתחיל להרגיש שהוא העם כולו, שהוא היסוד האמתי שבו נשמרות השאיפות הנעלות ביותר של העם. את יצרי החירות והצדק המתעוררים בקרבו הוא אוצל על מפעל שיחרורו של העם כולו, ביחוד בשעה שתנאי החיים דוחפים אותו לכך. מובן, שההמון משווה ללאומיות דמות מיוחדת, בהתאם לצרכים, לרגשות, להשקפות ולתקוות המפעמים בו כבמעמד מיוחד בעם.

ג.    🔗

ללאומיות המדינית מתייחסים המעמדות השונים בעם יחס שונה, הכל לפי מצבם, לפי צרכיהם, דעותיהם ורגשותיהם. אף הלאומיות התרבותית תוכן שונה לה החלקים השונים של העם, הכל לפי מצבם בתוך העם. כשם שבטבע יש מלחמה על הקיום, בין בריות חזקות לבין חלשות מהן, ותמיד החזק מנצח, כן יש מלחמה גם בחיי האדם, בחברת האדם, אך לא מלחמה בין יחידים לבין עצמם בלבד, אלא מלחמה בין חלקים שלמים של העם, – מלחמת מעמדות. והמעמד הקטן שבעם מגיע ע"י ארגונו למדרגת הכוח הגדול שבעם והוא בו ראש המדברים. בידו השלטון על ההמון, כל זמן שההמון חלש ואיננו מהַווה מעמד מלוכד ומפותח. ואף־על־פי שהעם אחד, רבים הסתירות והניגודים בין חלקיו השונים. וניגודי החיים אלה בעצמם הם הגורמים לכך, שבתוך המעמדות השונים נוצרים והולכים מסורות, זכרונות, רגשות, השקפות חיים ועולם שונים זה מזה, בקצרה: התרבות הלאומית מתפלגת לחלקים, הכל לפי פיצולי המעמדות בפנים. המסורת והזכרונות של המעמד האחד שונים משל חברו. בשירי העם ובספורי העם, שהמעמד העליון איננו יודע על מציאותם, שר העם ומספר את יגונו ואת ששונו לפנים והיום, מה קרה אותו בשכבר הימים ומה עובר עליו עכשיו. המעמדות העליונים אין להם שום ידיעה על כל החיים הרוחניים הללו של העם ואינם משתתפים בהם כלל ועיקר. השקפות ההמון על העולם ועל החיים שונות לגמרי מהשקפותיהם של המעמדות העליונים. זאת ילַמדונו הפתגמים, החידודים, האימרות, הבדיחות והדעות שמתהלכים בעם ומשמשים ראי למצבו המעמדי. די להתבונן אל החיים, כדי לראות מה שונים רגשות ההמון מרגשותיו של המעמד העליון. בשאלה מה יפה ומה מכוער, מה טוב ומה רע, אמת ושקר, שוררים בין המעמדות הניגודים הגדולים ביותר. העבודה, למשל, היא מידה טובה בעיני ההמון, וחרפה בעיני המעמד העליון. גילוי הלב הוא אצל ההמון דבר המובן מאליו; איש ההמון מסיח מיד את כל אשר בלבו, מספר לכל אדם את מצבו. במעמדות העליונים נחשבת תכונה כזאת לחסרון, סימן לטיפשות או לחינוך לקוי. להיפך, כל שהאדם מסוגר יותר, אדיש יותר לחברו ומשנה את טעמו בפניו, סימן שהוא אריסטוקרַט גמור. תקוותיו ושאיפותיו של ההמון שונות לגמרי משל המעמד העליון, על כן גם מסוגל ההמון תמיד לקבל דעות אחרות וכל רצונו שונה לגמרי משל המעמד העליון.

הנה כי כן, שונים יסודות התרבות הלאומית אצל המעמדות השונים ומלאים סתירות והיפוכים. ובני האדם המדברים בלאומיות תרבותית מתכוונים כל אחד לענין אחר. ואם תשאלו, למשל, אנשים ממפלגות שונות, מהי הלאומיות התרבותית הרוסית, והיו התשובות שונות ומשונות והפוכות זו מזו. הפַנסלַבים הרוסים הסבירו את הלאומיות התרבותית הרוסית אחרת משפירשוה הסופרים הרוסים משנות הששים, כצ’ירנישֶׁבסקי, הֶרצֶן, לַברוב. אנשים ממפלגות גרמניות שונות יקראו, למשל, בשמות שונים, אם תשאלו אותם, מי הם הגבורים הראשיים בהסטוריה הגרמנית ובתרבות הגרמנית, – אלה יגידו: ביסמַרק ומוֹלטקה, ואלה יקראו בשם קַנט ולֶסינג.

תרבותו של עם מלאה סתירות והיפוכים, כמעמדות שבעם, והלאומיות התרבותית יש לה בכל מעמד ומעמד תוכן אחר וצורה אחרת.

ד.    🔗

הלאומיות המדינית כלאומיות התרבותית תוכן שונה וחשיבות שונה נודעים להן בקרב המעמדות השונים של העם. אבל העובדה שהלשון מציינת את התכנים השונים הללו בשם אחד מלמדת אותנו, שעל אף כל הסתירות וההיפוכים שבלאומיות יש בכל תכניה יסוד שווה. הסתירות וההיפוכים מתיישבים בחיי העם, לטובה או לרעה, וגורמים לתוצאות שאינן נוגעות עוד למעמדות מסויימים בלבד, אלא לכל העם כולו.

בלאומיות המדינית הדברים מובנים על נקלה. אף־על־פי שאצל העמים המשעבדים יש ענין בלאומיות מדינית רק למעמדות העליונים, הרי השפעתה מתפשטת על כל העם כולו וחשיבות לה בכל דרך התפתחותו בעתיד. עם ששיעבד את משנהו, ניצח אותו במלחמה, מצבו ועתידו משתנים ע"י כך, ואת השינויים הללו מרגישים בהכרח כל חלקי העם. בעם המנצח והמשעבד קמות צורות חדשות של חיים מדיניים וכלכליים; אפשר שהממשלה תשתנה, שיתחילו שידודי־מעמדות, וע"י כך תחול תמורה בתכונות אפיו של העם כולו. אצל העמים המשועבדים גורפת הלאומיות המדינית במשך הזמן, כפי שראינו לעיל, גם את המון העם, והיא מקבלת אצלו דמות אחרת, בהתאם לדעותיו ולרגשותיו. על יד חליפות־התוכן המעמדיות יש בלאומיות המדינית של העמים המשועבדים יסוד שווה: חירותו ועצמאותו של העם. בפרטים מסויימים נוגעת הלאומיות המדינית לכל האומה – בפרטים שהם חותכים לעתים את גורל כל ההיסטוריה העתידה של העם.

בלאומיות התרבותית קשה יותר לגלות היכן היסוד השווה לכל תכניה ולכל סתירותיה וניגודיה. כדי להשיב לשאלה זו יש להבין לדרכי ההיסטוריה. במלחמת הקיום הנטושה בטבע מנצחים תמיד החזקים, המושלמים, ונצחונם מוליד בטבע מינים משובחים יותר, חזקים, יפים ומושלמים יותר. במלחמת המעמדות הנטושה בחברה האנושית מנצחים המעמדות הדוגלים בעיקרי־חיים נעלים יותר, בצורות נעלות יותר של חיים חמריים ורוחניים, הנלחמים לאמת ולצדק – היסודות שעליהם תוקם צורת החיים המעולה ביותר. מעמדות אלה נראים לכאורה חלשים יותר, אבל ביסודו של דבר הם החזקים, כשם שבטבע נופלים במלחמת הקיום מאות אלפים ומיליונים יחידים מן הטיפוס הגבוה יותר, עד שהמין המעולה כולו מבקיע לו דרך ומנצח את המינים הגרועים. צורות החיים, השאיפות, ההשקפות והרגשות של המעמד הנמוך, או, בקצרה: תרבות ההמון, גוברת על צורת התרבות האחרת, הקיימת אצל המעמדות העליונים, ונעשית לתרבות הלאומית של העם, לתרבות הכלל. ומלחמת המעמדות מוסיפה בינתיים ללכת בדרכה, סתירות חדשות וניגודים חדשים צומחים ועולים, ואתם דעות, רגשות ושאיפות מוסריות חדשות בחלקים השונים של העם. שוב עומדות שתי תרבויות זו מול זו, והנעלה מנצחת את הפחותה, עד שהיא נעשית קנינו של כל העם ונכנסת לתוך אוצר התרבות הלאומית שאין לו סוף. הניגודים והסתירות של התרבות הלאומית מתיישבים בכמה וכמה פרטים ע"י עצם הנצחון של היסודות הנעלים על הגרועים, ותמיד נוצרים מחדש יסודות מוצקים ושווים לתרבות הלאומית הכללית. התרבות הלאומית נוצרת ע"י מלחמה, אבל מלחמה המלוּוה תמיד בנצחון – נצחון היסוד אמתי, הצודק, היפה, העדין והמושלם.

וכך מצינו, שאף־על־פי שהלאומיות המדינית והלאומיות התרבותית מלאות סתירות וניגודים בפנים, וצורתן שונה בכל מעמד – יש להן גם יסוד משותף, צד שווה, הנוגע לכל העם ונעשה קנינו של הכלל כולו. לפיכך נתנה הלשון שם אחד לכל הסתירות וההיפוכים הללו, לכל התכנים השונים הללו. אי אפשר לכפור במציאותה של הלאומיות אך משום שיש ניגודים בחיים המדיניים והתרבותיים של עם, ואין לכפור בקיום הניגודים והסתירות אך משום שהלשון נתנה להם שם אחד, המטעה לחשוב כאילו טושטשו הסתירות והניגודים ואינם.

לא מעט הרעיונות שאפשר להביע בדבר הלאומיות בכללה. מהי הלאומיות היהודית, מה אפיה ומה תוכן ניגודיה וסתירותיה, ומהו הצד השווה שבה – זאת נפרש בפעם אחרת.¹