א    🔗

וויקטור הו’גו, שבמשך דור שלם היה “ראש המדברים” של האומה הצרפתית הגדולה בספרות, היה לא רק משורר גדול – אחד מן המשוררים הגדולים שבכל הדורות – אלא גם פילוסוף גדול. אבל פילוסוף במובן מיוחד.

כי יש שני מיני פילוסופים בעולם: פילוסוף שיטתי ופילוסוף חיוני.

הפילוסוף השיטתי יוצא מתוך יסוד עיוני אחד, או מתוך יסודות עיוניים אחדים, – ומתוכו, או מתוכם, הוא מבאר לא רק את כל ההופעות של הטבע, אלא גם את מה־שאחר־הטבע: הוא יוצר שיטה פילוסופית מקפת וכוללת, שהאדם והחברה האנושית תופסים בה, אמנם, מקום חשוב, אבל לא את המקום הראשון.

לא כן הפילוסוף החיוני, לו אין יסודות עיוניים מופשטים, שבאו בשיטתו לידי אחדות. הוא קולט הופעות של החיים האנושיים – של האדם ושל החברה – ומתוכן הוא בא אל השאלות העיוניות המופשטות, – ואף אל הבעיות המיטאַפו’סיות, – ששוב אינן תופסות בתוך המחשבות וההגיונות שלו את המקום הראשון.

ופילוסוף כזה אינו יוצר שיטה כלל. ודאי, יש בתוך אמונותיו ודעותיו האַרמוניה ידועה, שמוצאה מיסודות נפשיים מיוחדים לו; ובמובן זה יש לדבר על שיטה של פילוסופיה מוסרית, שהיא מיוחדת להפילוסוף החיוני. ואולם מאחר שהכל יוצא בפילוסופיה כזו מן החיים והכל חוזר אליהם, אין לתמוה, אם יש ב"שיטה" של הפילוסופיה המוסרית סתירות וניגודים הרבה: החיים מלאים ניגודים וסתירות, החברה האנושית כולה היא שדה־קרב של הרגשות מהופכות ומנוגדות, ההרגשה האנושית מורכבת מהפכים שונים, – וְהֵאֵיך לא יהיו ניגודים וסתירות ב"שיטתו" של “הפילוסוף המוסרי”, הפילוסוף של החיים ושל החברה? –

ומשורר אמיתי הוא תמיד לא פילוסוף יוצר־שיטה, אלא פילוסוף מגַלֵּם־חיים. אפשר, שבכל הספרות העולמית יש רק משורר גדול אחד, שיצר שיטה פילוסופית חדשה ממש וכוללת ממש – ר' שלמה בן גבירול היהודי, כמו שיש שני פילוסופים גדולים, שהיו גם משוררים אמיתיים – אפלַטון היווני וניטשֶה הגרמני.

וויקטור הו’גו הוא משורר־פילוסוף, ובכן – לא פילוסוף שיטתי אלא פילוסוף חיוני. ולפיכך כל הטענות, שטענו מתנגדיו כלפי הסתירות והניגודים שבהשקפותיו הדתיות, המוסריות והמדיניות ושמעריציו רוצים לתרץ אותם בתירוצים דחוקים², אין להן שום יסוד ואינן זקוקות לשום צידוק. אין תובעים מפילוסוף־של־החיים שיטה מסויימת ואחדותית כמו שאין לתבוע מן השירה מדע טהור ומדויק.

וויקטור הו’גו היה אחד מן האמנים הגדולים הן בנוגע להצורות הפיוטיות של יצירותיו המרובות והשונות והן בנוגע לציורים המגוונים והמזהירים שבהן; ואף ההשאָלות וההגשמות שבחיבוריו אין כמותן לעזוז ומקוריות³; והוא אף יָדע לתאר תאורים מפורטים ומדויקים של עצמים ובני־אדם, שאין כמותם לדיוק ולפרוטרוט. די להזכיר את הציורים הארכיטֶקטוניים של Notre־Dame de Paris, את הציור של הספינה המיטָרפת בים בספרו Les Travailleurs de la mer, את קלסתר־פניו של קוואזימודו (בסיפור הראשון), מצד אחד, ואת מראה הסָב של מאריוס (בסיפור Les Misérables), מצד שני. ואף־על־פי־כן אין כמותו מתנגד להסיסמה “אמנות לשם אמנות”, שהוא היוצר שלה, אבל נתכוין בה כוונה אחרת לגמרה⁴. ספר שלם מן החלק השני של ספרו הגדול William Shakespeare מתואר: “היפה הוא המשרת של האמיתי” (Le Beat serviteur du Vrai)⁵. לפי הו’גו, אין הציוריות תכלית בפני עצמה. במקום שאין ה"כעס הקדוש" כלפי הרע או שאיפה לעורר הרגשות טובות בבני־אדם ולבני־אדם על־ידי האמנות, – שם לפנינו משחק בטל בספרות. ואף התיאטרון צריך לא רק לעַנג, אלא גם ללַמד, שהרי “המשורר יש לו גם־כן דאגה לנשמות” (Charge d’âmes). ודאי, היופי שבציורים והמעניין שבסיפורים ובמחזות יש להם ערך עצמי; אבל נוסף על שני אלה צריכות לבוא השאיפה לאמת והשאיפה להיטיב⁶.

ובזה, כמו בהרבה דברים אחרים, יוצא וויקטור הוגו, מדעת או שלא מדעת, בעקבותיהם של נביאי־ישראל.

אין ציירים אמנים כנביאי־ישראל. הביטויים הפיוטיים שלהם, הדימויים וההשאלות, הציורים וההגשמות מפליאים במקוריותם הגאונית וביפים האמנותי. ולפעמים מגוללים הנביאים לפנינו תמונות רחבות וציוריות, שאין הספרות העולמית יודעת הרבה כדוגמתן. די להזכיר את התאור המפליא של האויב, שיבוא מרחוק על ארץ־יהודה, בישעיהו (ה', כ"ו–ל'), או התאור המזהיר של הופעת־אלהים מהר־פארן בחבקוק (ג', ג’–ו'). ואולם לעולם אין הציורים והתאורים הללו תכלית בפני עצמה בשביל הנביא. התכלית היא מוסרית – תוכחת־מוסר או נחמת־גאולה. ובלא כוונה תחילה מתוארים על־ידי הנביאים אישים או הופעות קשורים בתוכחה או בנחמה תאור אמנותי מושלם.

וכך הוא גם וויקטור הו’גו. במאות השירים שכתב יש רק מועטים מאד, שהאמנות שבהם היתה לו תכלית בפני עצמה, בלא שנתכוין בהם לרעיון דתי פילוסופי או מוסרי. וכוונה זו לא הפחיתה אף פעם את היופי, הזוהר והציוריות של שיריו. להיפך, כוונה עיונית או מוסרית זו המריצה ועילתה את הצד האמנותי שבהם. ובזה סוד־גדולתו של הו’גו. משוררים הרבה, וביניהם אף מן הגדולים, אם רק הציבו מגמה פילוסופית או מוסרית ליצירותיהם, – מיד נעשו יצירות אלו מופשטות־יבשות, תפֵלות ובלתי־אמנותיות. בשיריו של הו’גו על־פי רוב אין הצד הפיוטי מתנזק על־ידי הרעיונות והמגמה הכללית שבהם. הציוריות והאידֵיאָה מתרכבות זו בזו ומתמזגות אחת בחברתה ונעשות אחדות אחת עד שאין להפריד ביניהן. וסיבת־הדבר היא: אין כאן מגמה באה מבחוץ, שהמשורר חִייב את עצמו ליתן אותה בצורה פיוטית, אלא הרעיון והציורים נולדו בעת ובעונה אחת, – הייתי אומר: “בהעלם אחד”, – עד שקשה לומר, מי קדם למי ומי חשוב ממי – אם הרעיון קדם להציורים או הציורים קדמו לרעיון, וכן – אם הרעיון היה חשוב להמשורר מן הציורים, שהוא, הרעיון, נתבלט על־ידם, או עיקר־חשיבותו של השיר היו הציורים שבו, ואילו הרעיון – הרי הוא היה גלום וחבוי בתוכם מלכתחילה. ומכאן השפעתם העצומה של שירי־הו’גו, שאינם מתיישנים לעולם.

הו’גו נולד בימי נפוליון הראשון, ובבית־אביו עדיין היתה חיה המסורת של המהפכה הצרפתית הגדולה, שאביו השתתף בה ואמו ה"וואַודֵיאית" התנגדה לה. הוא עצמו עדיין ראה בילדותו את הגדולות והנפלאות של נפוליון, שנעשה אגדה בחייו. וכך היתה ילדותו של הו’גו ספוגה סיפורים ושמועות על מאורעות כבירים, שהם נראים כמעט כמעשי־נסים. הוא לא חי ב"יום־קטנות", שמנמיך את הקומה הרוחנית ומחניק את השאיפה לגדולות. ההליכה־בגדולות של האומה הצרפתית האצילה, זו האומה, שתפסה מקום גדול כל כך בהיסטוריה העולמית, השפיעה עליו השפעה בלתי־נמחית. ואף בספרות הצרפתית שבימיו, על כל התנגדותה לפסיבדו־קלאַסיוּת, עדיין היתה חיה ופועלת השפעתם של קוֹרְנֵי וראַסין ביצירותיהם הכבירות, שבהן עולים על הבמה גברים ונשים בעלי שיעור־קומה ענקי, שכל דיבור שלהם הוא עז ונשגב וכל מעשה שלהם הוא נועז ואדיר⁷. וויקטור הו’גו נלחם בפסיבדו־קלאסיקים בכל תוקף; אבל שלא מדעתו נשאר מושפע מגדלות־האֳפָיִים ורוממות־ההבעה שביצירותיהם כל ימיו.

ומצד אחר השפיעה עליו הרומאנטיקה, שדרשה יותר חירות ליצירה שתבעה את הסרתם של הכבלים האריסטוטֶליים מעל הדראַמה (אחדות של המקום ושל הזמן), את ביטולה של הראַציונאַליות, שמצמצמת את הכל בגבולותיו של ה"הגיון הבריא", שתבעה קריאת־דרור להרגשות המנוגדות והמתרוצצות בנפשו של האדם, הבנה חדשה של נפש־האשה, של נשמת־הילד ושל רוח־האומה. והרי וויקטור הו’גו רשם על דף ריק של מחברת־בית־ספר בשנת 1816, כשהיה רק בן 14, את המלות הללו: Je veux être Châteaubriand ou rien! (אני רוצה להיות שאַטובריאַן – או לא כלום!). והרי שאַטובריאן היה ראש־הרומאַנטיקים בצרפת בימי־בחרותו של הו’גו והוא הוא שהראה את הגדולה והגבורה של ה"קדושים" הנוצריים (בספרו: Les Martyrs) ותאר בספר מיוחד את ה"גֶניוס של הנצרות" (Le Génie du Christianisme). אף כאן היתה לפני הו’גו דוגמה נפלאה של גדלות ורוממות.

והמאורעות המדיניים והיצירות הספרותיות הגדולות הטביעו את חותמם על וויקטור הו’גו לכל ימי־חייו, עד זקנה ושיבה. הוא לא הלך בקטנות אף פעם. אפילו ה"ריפורטאַז'" שלו ("Choses Vues ") יש בה לפרקים עלית־נשמה. בתור תרכובת מיוחדת־במינה של ראסין ושאַטובריאַן, של העז והנשגב שבפסיבדו־קלאַסיציסמוס ושל הרך והעמוק שברומאַנטיקה, עסק וויקטור הו’גו בשירים וברומאַנים שלו רק בפרובלימות גדולות, עולמיות ומקיפות, ויצר בדראַמות וברומאַנים שלו טיפוסים־סמלים גראנדיוזיים של טובים ורעים, מצד אחד, והרפתקאות כמעט יוצאות מגדר־הטבע, מצד שני. הכְּפִילוּת שבחיים, מה שקראו בשם ה"מאַניכֵיאיוּת" (האמונה בשתי רשויות) של וויקטור הו’גו, נתגלתה ביצירותיו של רומאנטיקן גדול זה בצורה של כפילוּת בבני־אדם: ז’אַן וואַלז’אן, ז’יליאַט, סימוּרדֶן, פאַנטינה ואֶסמיראַלדה, שהם סמל־הטוב. לעומת תֵינאַרדיֶה, באַרקילפֶּדרו וז’וֹזיאַנה, שהם סמל־הרע. ויש יסוד לחשוב, שמצד זה היתה לוויקטור הו’גו השפעה על דוסטויֶבסקי: סווידריגיילוב ואיבאַן קאַראַמאַזוב הם רעים בהחלט, בני־אדם־מפלצות, והנסיך מישקין ואַליוֹשה קאַראַמאַזוב הם טובים בהחלט, בני־אדם־מלאכים⁸.

באמת לא טיפוסים יצר וויקטור הו’גו, – טיפוסים יצרו אך הריאליסטים ולא הרומאנטיקים, – אלא סמלים; והסמלים יש בהם שלמות מוחלטת לטוב ולרע. ובזה גדולתו של יוצרם. וויקטור הו’גו לא גרס את קצוצי־הכנפים, את החצאיים ואת קטני־המוחין. גדולים הם הטיפוסים שלו באהבתם ובשנאתם, במעשיהם הטובים והרעים, בתאוותיהם הפורצות כל גבול ובנדיבותם העולה על כל שיעור. הוא לימד דור שלם להוקיר את הגדול ואת הקיצוני בתכלית־שלמותו, ומתוך כך לא פסקה השפעתו – וחלילה לנו שתפסוק – עד היום הזה.

וחידוש גדול אחד חידש הו’גו במהלך של המחשבה הרומאנטית.

הפסיבדו־קלאַסיציסמוס והראַציונאליות היו קשורים שניהם כאחד בימי־הבינים והאמונה האוניבֶרסאלית שלהם – הקתוליות, והלשון האוניבֶרסאלית שלהם – הלאַטינית; ועל־כן לא היו לשניהם הפרט, היחיד, עיקר: העיקר היה – הכלל, בתור ציבור, בתור כנסיה “כוללת” (“קתולית”) ובתור אנושיות מאוחדת בכנסיה זו. ולפיכך החשיבו הפסיבדו־קלאַסיציסמוס והראַציונאַליות את הקבוע ואת המקובל בכלל, בציבור ובכנסיה. הרומאנטיקה נלחמה בכל המקובל והקבוע בשמו של הפרט, של ההרגשות המיוחדות לו, ותבעה חירות להרגשות ולתאוות הפרטיות. ולפיכך, עם כל יסודות־ההתקדמות שבה, היו בה מומֶנטים של ריאַקציה: התרחקות מפוליטיקה, שנאה כבושה להחברה והמדינה, שמעדיפות את האינטרסים הכלליים על אותן של היחיד. לעומת המדיניות העמידה הרומאנטיקה את האמונה, לעומת החברותיות – את ההתייחדות של הפרטים; ואף באמונה העדיפה את המסתורין וההזיה שבקתוליות על הבהירות והראַציונאַליות של הפרוטֶסטאנטיות⁹.

וויקטור הו’גו בא והכניס שינוי ראדיקאלי לתוך כל תפיסת־העולם הרומאַנטית. הוא, הרומאַנטיקן בה"א הידיעה, קורא לעצמו לא יאוחר משנת 1830¹⁰, כלומר, מעצם־השנה, שבה נחל את הניצחון הגדול ביותר על־ידי ההצלחה הגדולה בהצגתה של הדראַמה Hernani, – בשם “סוציאליסטן”. היתה כאן בלא שום ספק השפעה של ה"סוציאליסמוס האוּטוֹפיסטי", שקדם למאַרקסיסמוס, זה של קלוד אנרי סֵין־סימון ושאַרל פוּריֶה. סוציאליסמוס אידיאליסטי זה חדר לתוך כל סיפוריו הגדולים ולהרבה משיריו של וויקטור הו’גו; והוא הוא שעורר אותו בשנת 1848, כשנבחר להאסיפה המיַסדת (La Constituante), להטעים את ההבדל שבינו ובין הסוציאליסטים הקיצונים של אותו זמן – הימים ימי ה"מאַניפֶסט הקומוניסטי" – על־ידי הכרוז המפורסם שלו אל הבוחרים¹¹. אבל חשיבות מיוחדת יש לעובדה, שהיה הו’גו מן הראשונים בין הרומאַנטיקים הצרפתיים, שהכניס לתוך סיפוריו את היסוד הסוציאלי והרֵיבולוציוני כאחד: ביחד עם תאורו של פועל עני, שנעשה גנב מתוך מצוקה חמרית וחזר בתשובה על־ידי מעשה של חסד וסליחה, שנעשה לו – ז’אַן וואלז’אן –, הוא מתאר לנו אשה, שהעוני והמחסור הביאו אותה לידי מכירת־בשרה – ונפשה לא הוּטמאה – פאַנטינה. ולא עוד, אלא שתאר את אֶפּונינה, בתו של תינאַרדיֶה המנוול, שגדלה בתוך זוהמה ורשעות ונבלה – והניצוץ האלוהי לא כבה בקרבה. ואף בזה השפיע, לדעתי, על דוסטויֶבסקי: סוניה מאַרמילאדובה אינה אלא פאנטינה־אפוֹנינה של הו’גו. ואפילו השם של הרומאן הדוסטויבסקאי: Униженные и Оскорбленные (“המושפלים והנעלבים”) דומה לא־מעט להשם Les Misérables (“העלובים”). ובאותו רומאַן (שבתרגום העברי שמו “עלובי־החיים”) יש לנו גם ציורים מבהיקים של מהפכת־יולי 1830, של מסירות־הנפש על הבאַריקאדות לשם החירות הכללית. כך לא התייחס עוד שום רומאנטיקן לפניו אל הפרובלימות המדיניות והסוציאליות! – ויחס מיוחד זה נשאר גם ברומאנים המאוחרים שלו: “האדם הצוחק” (L’homme qui rit) ו"שנת תשעים ושלש" (Quatre־Vingt־Treize). וויקטור הו’גו שמר על הנאה והמרומם שברומאנטיקה, אבל נטל ממנה את העוקץ הריאקציוני שבה.

 

ב    🔗

בחיבורו הגדול על שקספיר אמר וויקטור הו’גו, שיש “בני־אדם אוקיינוסים”¹². אכן, הו’גו עצמו היה אוקיינוס כזה! –

המשורר־האוקיינוס יכול להיות גם שוקט ושלֵו, ואז הוא כותב דברים נפלאים מעין: Booz Endormi (“בועז שנרדם” בגורן)¹³, או La Vache (“הפרה”)¹⁴, או הוא מחבר ספר שלם בשם (1878) L’Art d’étre Grand-père (“האמנות להיות סבא"), שבו רצופים הציורים האידיליים הרכים ביותר מחיי־הילדים.

ואולם שקט זה קיים רק על פני השטח העליון. בעמקי־מעמקיו סוער האוקיינוס ורוגז ורוגש ורוגן תמיד. וויקטור הו’גו המשורר, הצייר־האמן, בעל הדמיון היוצר, שאין כדוגמתו, בעל העיצוב הפלאַסטי הנהדר, הוא גם וויקטור הו’גו הפילוסוף, ההוגה־דעות; והו’גו זה אינו יודע מנוחה.

מהו הסוד של החיים והמות? למה נולד האדם כדי למות? ומה זה “למות”? לאן הולכים המחשבה, ההכרה וההרגשה האנושיות, שהן מוכשרות לתפוס את עצמותו של המכיר ביחד עם העולם המוכר כולו? ומה הם החיים ברפשם בייסוריהם ובסבלותיהם־לבטיהם הבלתי־פוסקים? – והאנושיות כולה, שיש לה היסטוריה ארוכה לאין סוף, היסטוריה מרוּוָה דם ודמעות, – לאן צועדת היא? מה תכלית־קיומה? – תאמר: אין תכלית כלל לא לחיים ולא למות, לא לפרט ולא לאנושיות – אם כן, למה יש בלבו של אדם הצורך לבקש תכלית? למה יש לו ההבנה, שאין משחק זה של חיים ומות, של מעשים טובים ורעים, של מלחמות ותגליות, של התקדמויות וסטיות־מן־הדרך והיסוֹגוּיות־לאחור, – שאין משחק תפל וטפשי זה כדאי לחיות ולסבול בשבילו – ולסיים בלא כלום? –

בשירים לעשרות, ואפילו ברומאַנים הגדולים שלו ובהמון מאמרים גדולים וקטנים, מתחבט ומתלבט וויקטור הו’גו בשאלות אלו. הוא מבקש להן פתרון – ומדמה למצוא – ואינו מוצא – ושוב הוא חוזר אל השאלות הללו.

בשני מחזורים גדולים של שירים ניסה למצוא פתרון לשתי השאלות העיקריות: שאלת הסוד של החיים והמות ושאלת הסוד של מהלך־האנושיות ותכליתו. והשאלה השניה מציקה לו יותר מן הראשונה מפני שבאמת, לפי הכרתו, הראשונה תלויה בשניה.

בארבעת החלקים של La Légende des Siècles (“אגדת־הדורות”), שחלקה הראשון יָצא עוד בשנת 1859 ואת חלקה האחרון פירסם הו’גו בשנת 1883, כשהיה יותר מבן־שמונים, – ניסה המשורר־הפילוסוף להראות על כל התהפוכות של ההיסטוריה העולמית, שטוב ורע, אידֵיאליוּת אלוהית ואכזריות בְּהֶמְתִּית, משמשים בה בערבוביה. ורק פתרון אחד מצא לכל התהפוכות הללו: האנושיות סוף־סוף צועדת לקראת ההתקדמות, – אמנם, בדרכים עקלקלות, בסטיות ולבטים, שהרי אילמלא כן לא היתה כאן שום הליכה: בלא מלחמה ובלא סטיות אין חיים ואין גילוי־כוחות, – אבל סוף־סוף היא צועדת לקראת הדבר היקר ביותר שבעולם – לקראת החירות.

מרוּסוֹ נחל הו’גו את הרעיון, שהאדם טוב הוא מטבעו, ש"יצר־לב־האדם טוב מנעוריו" ולא “רע מנעוריו”. ברע אשמים “החושך והצל”, שהטוב זורק לאחוריו בדרך־הליכתו אל השלמות. הוא הגיע אפילו לידי השקפה של “שתי רשויות”, כנרמז למעלה: של שני כוחות פועלים, הטוב והרע, – מעין הורמיז ואהורמין של הפרסיים. אבל סוף־סוף תופס הטוב את המקום הראשון: הטוב קדם לרע והוא חזק בלבו של אדם מן הרע, ועל־כן בכוחו של הטוב לנצח את הרע. וניצחון זה יכול לבוא על־ידי החירות – כשהכבלים, שהחברה כובלת בהם את האדם, יוסרו ויפולו, ודרור יקורא להרגשות הטבעיות של האדם. ולפיכך היה וויקטור הו’גו אחד מן הראשונים, שנלחמו לביטול העונש של מיתה: די להזכיר את יצירתו הגדולה: (1829) Le dernier jour d’un condamné (“היום האחרון של הנידון־למיתה”) ואת השתדלותו להשיג חנינה בשביל נידונים למיתה בצרפת ובאנגליה, והוא גם היה אחד מן הראשונים, שתֵּאַר חוטא חוזר בתשובה, שנעשה צדיק גמור (ז’אן וולז’אן); והו’גו הוא הוא שאמר, שהחוטא, שאינו מוכשר לחזור בתשובה, החוטא מלידה, אינו אלא חולה; ובשביל בני־אדם חולנים כאלה יש יותר צורך בבתי־חולים וברופאים משֶׁיֵשׁ בבתי־סוהר ובתליינים. ובזה קדם לטולסטוי¹⁵, ואפשר, אף השפיע על טולסטוי.

והשקפה כזו אי־אפשר שלא תסתיים באהבה. אהבת האדם לאדם ואהבת עם לעם. “אֶהבו, אהבו, אהבו, הֱיו אחים!” – קורא וויקטור הו’גו בשירו הגדול: Le Pape (“האפיפיור”) –: “היו טהורים, היו רכים, היו אמיתיים, היו טובים. עמים, אהבו זה את זה! שלום לכל!” – ובנאומו הנהדר, שנאם ב"קונגרס של השלום" בלוזאנה, בשנת 1869, פנה אל “בני־מדינתו – ארצות־הברית שבאירופה”, ובו דיבר על ה"מלחמה האחרונה". – והוא, המתנגד הגמור למעשי־העריצות של המהפכה הצרפתית ולהריסות העמוד של וואַנדוֹם על־ידי הקומוּנָרִים בשנת 1871, יָצא בדברים חריפים נגד תאות־הנקמה בקומונרים, בלא תשומת־לב לכך, שעל־ידי הגנה על המורדים, שהעם התייחס אז אליהם בשנאה נוראה, הוא מאבד את כל חינו בעיניהן של כל המפלגות התקיפות שבצרפת. מכיוון שהקומונה נפלה – אין לגולל אבן אחר הנופל. אז יצר הו’גו את יצירתו הנפלאה: La pitié suprême (“הרחמים העליונים” – היצירה נתפרסמה בשלמות בשנת 1879), שבה דרש הזקן בן־השבעים בכוח־נעורים חנינה להקוּמונרים הכלואים מתוך הטעמה, שאין לאדם להיות שופט אחרון לחברו: כל רע, שעושה האדם, בא מתוך סגולות־מורשה, מתוך השפעות של סביבה ושל זמן ומתוך הכרה בלתי־נכונה, – ומי האדם, שיָעֵז לשפוט את הטבע ואת הסביבה ואת הזמן, וכן גם את המצפון, שהוא טועה לדעת־אחד ונכון לדעת־אחר? – שוב לפנינו רעיון, שאחר־כך הרבה לפתח אותו ל. טולסטוי¹⁶.

נשארת השאלה של הרע בעולם ובאדם. ובה עוסק וויקטור הו’גו ביצירה Dieu (“אלהים”), שכתב אותה עוד בתחילת־גלותו (1853), אבל אף הוא – בעל ההעזה הגדולה – לא נועז לפרסם אותה בחייו.

ביצירה זו שואל הוא בנוגע לעולם כולו ולחיים כולם: “מפני־מה תוהו־ובוהו זה אם הכל בא מכוח עליון? ואם זהו האין (le néant) – הַרמוניה זו למה?” – השאלה נוקבת ויורדת עד התהום, והו’גו מבקש לה פתרון באמונות הקדומות והחדשות. הוא עובר על האמונות האליליות (הֶרְמֶס, זורואסטר, אוֹרפֵיאוס), מגיע אל הדואליסמוס ואל הפּאַנתיאיסמוס – ותשובה מספקת אין. באה היהדות – והו’גו נותן חיקוי נפלא למענה של האלהים לאיוב מן הסערה¹⁷. אלהי משה וסיני הוא כל־יכול, והוא גם מוכיח את בני־האדם על שאינם ישרים וטובים בהחלט, על שאף במעשיהם הטובים מתערב היצר־הרע ומקלקל אותם. ואלהי־ישראל מזהיר, שהוא גם אלהי־הצדק: הברק והרעם ביד־ימינו, והוא יודע לענוש ולנקום! – והמחזה הנשגב של בקשת הפתרון מן האלהות הישראלית מסתיים במלות הנהדרות הללו: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות. שתיקה. תהומות”. ההשקפה המשובשת על אלהי־ישראל כאלהי־הנקמה עדיין היא שולטת כאן, אלא שנִתְמַתְּקָה על־ידי המושג של הצדק.

באה הנצרות עם התנגדותה לנקמה ועם הסלחנות והאהבה שלה: אלהים סולח לכל ונותן חנינה לכל! – זה צריך להיות הפתרון לשאלת הרע בעולם. ואולם אף פתרון זה אינו מסַפק את המשורר־הפילוסוף. ודאי, קשה לצייר לעצמנו את האלהים בתור מעניש: הרי זאת אומרת, שהגדול ביותר נטפל לחַשב את חשבונו עם הקטן ביותר: ה"בלתי־נברא, שהוכתר על ידי כוכבי־לכת וכוכבי־שבת", מעמיד לדין “תולעת בוכיה!”. – ואולם אף חנינה וסלחנות אינן יאות ליוצר־הכל. מה הוא סולח ולמי הוא סולח? – הרי הוא יצר כך את האדם: חוטא, אומלל, מלא תאוות ויצרים, – ומה החנינה שלו? – הרי הוא האשם, כביכול, והוא הזקוק לסליחה וחנינה… זוהי ה"נקודה השחורה", שרואה “החולם” (כמו שקורא וויקטור הו’גו לעצמו) בחזיונו. ו"נקודה שחורה" זו מסתיימת – במות. ולפיכך אין לתבוע את הפתרון בחיים. כי החיים אינם הכל, ועל־כן אי אפשר בחיים להכיר את הכל. רק המיתה, שבאה עם החיים ואחר החיים, יכולה לתבוע תשובה שלמה על הסוד של החיים והמות.

זהו הפתרון הנורא והאיום, שפתר וויקטור הו’גו את החידה של החיים והמות – מין פתרון, האומר, שאין פתרון בשבילנו, החיים… ואף־על־פי־כן זהו פתרון. ואפשר, הפתרון היחידי בשביל משורר־פילוסוף – –

* * *

 

ג    🔗

יש סתירות וניגודים בהשקפותיו הדתיות־המוסריות של וויקטור הו’גו. יש הפרזות והגזמות בציוריו ובהשאלותיו, ואף בדברי־הפולמוס שלו. הוא אוהב להרבות בשמות ובידיעות, שאין צורך הכרחי בהם, חסר הוא את הרגשת־המידה ואת טוהר־ההסתכלות של אמני־הצורה הגדולים. אבל על כל זה מכפרות האמונה החמה שלו ונשמתו הרוטטת, שנימה אמוּנוּתית זעה בכל מה שיצרה מן המעמיק ומן הנצחי.

דוסטויֶבסקי כתב ב"יומן של העתונאי" שלו, ש"אין הוא יכול לצייר לעצמו יהודי בלא אלהים". והדבר נכון. היהודי יכול לקבול על אלהים כאיוב ולראות את אי־הצדק ואת העדר הסדר המוסרי שבעולם כקוהלת, אבל אינו יכול להכחיש את המציאות של האלהות ושל האלוהי כל עוד שנשאר יהודי לא על־פי מוצאו בלבד.

וכך הוא גם וויקטור הו’גו. יצירותיו הן קובלנה ארוכה ומרה על מעשי־האלהים בעולמו; אבל אף פעם אינו כופר בעיקר. ובמושג־הטוב שלו, ב"רחמים העליונים" ובאהבה האנושית, ואפילו ברעיון־ההתקדמות שתאר, יש נקודה דתית – יחס בלתי־תועַלְתִּי ובלתי־חמרני, אידיאליות מחוממת על־ידי אש־דת, שיקדה תמיד על מזבח לבבו הגדול.

הו’גו עצמו חשב את עצמו ל"חולם" (Songeur). ואת ה"חולם" הוא חושב למין תערובת של משורר ונביא. והרי אף מי שמתנגד להכתירו בכתר של נבואה בכלל, מודה, שיש שירים ב־Contemplations וב־La Légende des Siècles, ש"אינם שונים ביסוד־התקוות מן הנבואות של ישעיה ומיכה"¹⁸. ואמנם כן, יש קורבה נפשית גדולה בין וויקטור הו’גו ובין נביאי ישראל, כמו שיש בין הנביאים ובין רוסו, קאַרלייל, טולסטוי והדומים להם ממוכיחי־אומות־העולם. ואין לתמוה, שבין גאוני־האנושיות הגדולים ביותר, מן המשוררים־היוצרים, חושב הו’גו את איוב, ישעיהו ויחזקאל בצדם של הומירוס, לוקרֶציוס, יובינאליס, טאציטוס, יוחנן מפתמוס (האפוקאלו’פטיקן). פאולוס, דאַנטֶה, ראַבּלֵי, סֶרוואנטס ושֶׁקספיר; והציור, שנתן הו’גו בספרו על “שקספיר” של איוב וישעיה, וביחוד של יחזקאל, הוא נהדר באמת¹⁹.

וקרוב הוא וויקטור הו’גו אל הנביאים גם בדבר חשוב אחר: הוא חי את תורתו.

על־פי רוב, הוגי־דעות מעמיקים בחידות־העולם וסתריו הם אנשי־עיון ולא אנשי־מעשה. “להבין את הכל – זהו לסלוח את הכל” – אנשי־העיון הם הם ה"מבינים" את מקור־הרעה, ועל כן אי־אפשר, שילָחמו ברע. אם אתה רואה את כל הצדדים של הדעות והמעשים כולם – כיצד אתה יכול להלחם בצד אחד ולהגן על צד אחר איזה שיהיה? – נזכורה־נא את אֶראַסמוס מרוטֶרדאם בתחילת העת החדשה ואת אֶרנֶסט רנאַן עם ה"אמת הפרפר בן־יומו" שלו בימינו.

ואולם נביאי־ישראל – ישעיהו, ירמיהו ודומיהם – לא רק “הבינו” ו"סלחו", אלא גם נלחמו על דעותיהם והכו גלים גדולים בים־המציאות. בימינו נהג בדומה להם ל. טולסטוי.

וויקטור הו’גו הוא אחד מן הגדולים, שהעיון שלהם לא שיתק את המעשה. אף הוא מכה גלים גדולים בחייה של אומתו. הצגת הדראמה שלו Hernani בכ"ו לפיברואר, 1830, היא לא רק מאורע ספרותי, אלא מאורע חיוני בפאַריס. זוהי מהפכה ממש, מלוּוה בהפגנות והפגנות־שכנגד. בי"ב ליולי, 1839, הוא שולח להמלך לואי פיליפוס ארבעה חרוזים, שהצילו ממות את באַרבֶּס (Barbès), שנידון למיתה. באפריל, 1845, הוא נבחר ל"פֵּיר" של צרפת ובי"ח למאַרס, 1846, הוא נואם ב"בית־הפֵּירים" נאום נלהב לטובתה של פולניה, שהיתה מדוכאה אז ביותר על־ידי רוסיה של ניקולאי הראשון. ובשנת 1848 נבחר הו’גו לה"אסיפה המייסדת" (ה"קוּנסטיטאַוֹנטה"); וכבר ראינו למעלה, שהוא נלחם בתוכה בעד סוציאליסמוס מוסרי ונגד הריאַקציה הימנית, אבל גם נגד הקומוניסמוס החמרני והמהפכני, והוא, שהיה אחד מן היוצרים של ה"אגדה הנפוליונית", שרומם את נפוליון הראשון עד לשמים, הוריד את נפוליון השלישי – “נפוליון הקטן” – עד לעפר ונלחם בו עד יומו האחרון; והילכך נרשם הו’גו, אחר ה־Coup d’état של לואי נפוליון (ב' בדצמבר, 1851) ברשימת הפושעים המדיניים (ה"פרוסקריפציה"). והוא בורח מצרפת ונשאר בגולה כמעט עשרים שנה רצופות (1851–1870), ולא רצה להשתמש בחנינה של 15 לאבגוסט, 1859: בגאון הודיע, שישוב רק עם שיבת החירות לצרפת ואם ישאר רק אחד, שלא ישתמש בחנינה, – יהא הוא האחד. – וכשחזר לפאריס אחר מפלתו של נפוליון השלישי (ד' בספטמבר, 1870) ונבחר ביום 8 לפיברואר, 1871, לאסיפה הלאומית בבורדו, לא חשש לשבת בצדו של השמאל הקיצוני, שהו’גו התנגד למעשי־האלמות שלו ולמלחמת־האזרחים, שפרצה על־ידו. וזמן מועט אחר זה לא פחד מלהגן על הקומונרים המנוצחים, כאמור, ולא התחשב במצב־הרוחות בצרפת (הרי אז כמעט הכל התנגדו להגנה על הקומונרים, שהרבו לעשות בפאריס מעשים נוראים, שאין להם כפרה): המנוצחים הם החלשים – והו’גו לעולם אינו על צדם של התקיפים.

וכך נלחם וויקטור הו’גו כל ימי חייו, עד זקנה ושיבה, גם בעט וגם בפה. וכשהגיע לשמונים שנה, בשנת 1882, כתב את הדראַמה “טורקימאדה”, שבה הראה על הסכנה המיוחדת, שיש בקנאות של ההכרה: טורקימאדה הוא מסוכן ביותר מפני שהוא אדם ישר ובעל־הכרה. שורף הוא יהודים ודורש לגרשם מספרד מתוך עִקְבִיוּת קנאית, שלכאורה יש בה מן ההגיון ומן הישרנות כאחת: רוצה הוא להציל מן הגיהינום את ה"יהודים האהובים־מאד שלו" (ses juifs bien־aimés). בדראמה זו מצוין הוא ביותר נאום־התחנונים של הרב הכולל ר' משה בן חביב, שהוא נואם בכריעת ברך לפני פֶרדינאנד ואיזבלה, – נאום מדכדך־נפש, שכל ייסורי־הגלות כאילו נקבצו ובאו לתוכו. והדראַמה כולה, שראוי לתרגם אותה עברית, היא עדות נאמנת על רוח־ההומניות הגדולה, שוויקטור הו’גו היה חדור בה עד סוף־ימיו.

ונפלא הדבר: הומניות זו, שמתרוממת ועולה תמיד עד אוניבֶרסאליות, לא הפריעה את המשורר־הפילוסוף מלהיות לאומי גדול – פּטריוט צרפתי נלהב. הוא הוא שקרא לפאַריס “העיר־העולם” (La Ville־Univers) ו"העיר־המאור" (La Ville־Lumière). ואהבתו לצרפת כולה נתגלתה ביותר, ככל אהבה אמתית, בימי מפלתה ודכאונה של צרפת, בשנות 1870–1871. אז כתב את יצירתו הנפלאה L’Année Terrible (“השנה הנוראה”). אז זרק דברים חדים כחיצים שנונים כלפי הגרמנים ה"מנצחים" כביכול, שעל־ידי מעשי־אכזריותם ותביעותיהם הנפרזות מן האומה זבת־הדָם אינם אלא מנוצחים, והוסיף:

כלומר: “אח, הייתי רוצה שלא להיות צרפתי כדי שאוכל לומר, שאני בוחר בך, צרפת, ושבעינויים שלך אני מכריז אותך, אַתְּ, שהעַיִט מכרסם אותך, למולדתי ולתפארתי ולאהבתי היחידה!” –.

וכך עומד לפנינו המשורר־הפילוסוף הגדול יותר מחמישים שנה אחר פטירתו גדול ורם ורב־השפעה.

וב"יום־קטנות" זה שלנו, כשנתמעטו הלבבות ונתקטנו הרוחות, הוא מלמד אותנו להתהלך בגדולות, להבין גדולות ולשאוף לגדולות. הוא מלמד אותנו להאמין באלהים ובאנושיות, בחירות ובהתקדמות, לאהוב את בני־האדם ולהתייחס אל הכל – גם אל בעלי־החיים ואל הצמחים – ב"רחמים עליונים". אבל הוא מלמד אותנו גם לאהוב את האומה ואת המולדת ולראות את גדולתן האמתית בחירותן השלמה ובהתרוממותן עד לגובה אוניבֶרסאַלי בתור נושאות־אור לעולם כולו, לבני־אדם בכל מקום שהם. מה שהורו נביאי־ישראל ראשונה וכל מאורות־העולם אחריהם.

אכן, ניצוצות של הנבואה הישראלית הקדומה נבזקו לתוך נשמתו של משורר־חושב ופילוסוף־מוסרי זה. וכל מי שיש בו רק ניצוץ אחד מנשמתם של נביאי־ישראל שן־הזמן לא תאכלהו וזכר־עולם מובטח לו בין בני־האלמות שבכל הדורות ובכל העמים.

ירושלים תלפיות, ט"ו בכסליו, תרצ"ו (11 בדצמבר, 1935).