הֶרמאַן כהן היה לא רק פילוסוף גדול, אלא גם לוחם כביר. ובזה היה גורלו כגורל כל חכמי־ישראל. מי מהם יכול לעסוק בחכמה או בפילוסופיה במנוחה ולהיות אך “בעל מלאכה אחת”? מי מהם, שעל־פי טבעו אינו אלא איש־המדע או איש־המחקר בלבד, אינו נעשה בעל־כרחו ושלא בטובתו פובליציסטן ובעל־פולמוס־סופרים? – הרמאַן כהן היה אחד מגדולי־הפילוסופים הכלליים של זמננו, אפשר, הפילוסוף הגדול ביותר בזמנו. הוא יָצר כנסיה פילוסופית חדשה – את הכנסיה המאַרבוּרגית. הוא יצר שיטה פילוסופית חדשה – את ה"נֵיאוֹ־קאַנטיָנוּת". ואילו היה לא־יהודי, בוודאי היה עוסק אך ורק בעיון ומחקר מופשטים ולא היה מתערב לא בשאלות־הזמן ולא בפולמוס של סופרים. ואולם הוא היה יהודי. ולא יהודי במקרה. במחברתו הפולמוסית הראשונה¹ הוא אומר: “עדיין כשהייתי נער כבר לימדני אבי תלמוד ובכל ימי היותי בגימנסיון ועד ה’זמן' (הסֶמֶסטר) האקדימי השלישי עסקתי בתלמוד, באופן שיותר מעשר שנות־נעורי הקדשתי במידה ידועה לעיסוּק זה. אחר־כך לא הגיתי עוד בתלמוד כסדרו, אבל הייתי פותחו וקורא בדפים הישנים מזמן לזמן, לפי העולה על רוחי”². ודבר זה “הרעיל” את הרמאן כהן עולמית. כל דיבור קשה נגד היהודים והיהדות לא נתן לו מנוחה. והוא נעשה, למרות טבעו העיוני (הרמאן כהן הוא בחיבוריו הפילוסופיים ה"טהורים", אפשר, העמוק ביותר, המורכב ביותר והמופשט ביותר שבפילוסופים), לוחם מלחמת־היהדות מבית ומחוץ: הוא נלחם בשפינוזה ובציוניות, בפאוּל די־לאגארד ובתיאולוגיה הפרוטֶסטאַנטית, ובכלל, באַנטישמיות הרוחנית מכל המינים. ואפשר, לא נתגלו נפשו היתרה ורוחו הגדולה והאמיצה בשום ספר מספריו הפילוסופיים הכלליים כמו שנתגלו במאמריו ומחברותיו הפולמוסיים. כי הם כולם מתרוממים עד לגובה הפילוסופי הרם ביותר. וביחד עם זה יש נשמה יתרה בהם, נשמה עלולה להתרגשות ולזעם קדוש, מבקשת לא רק את האמת, אלא גם את הטוב, רואָה דמעת־העשוקים ומשתדלת למחות אותה לא על־ידי תנחומי־הבל, אלא על־ידי דרישת־משפט בקול נגיד ומצַוה…

כך הוא הרמן כהן בכתביו. ואולם חייו עברו עליו בשלות־הפילוסופים. כמעט שאין שום מאורעות חיצונים בהם. הוא נולד בד' ליולי, שנת 1842, בעיירה קטנה (קוֹזוויג) של מדינת אַנהאַלט בגרמניה, גמר את הגימנסיון שבעיר דֵיסאוּ, מקומו של הפילוסוף היהודי־הגרמני האחר, שאף הוא היה אנושי־כללי ויהודי ככהן, וזה האחרון, עם כל היותו רחוק מהשקפותיו הפילוסופיות הכלליות של בן־מנחם, כבֵּד אותו כל ימי־חייו. אחר־כך למד באוניברסיטה של ברֶסלוי, ששם ביקר גם את בית־המדרש־לרבנים המפורסם מיסודם של פראנקל וגרֵיץ וגם באוניברסיטאות שבברלין והאלֵי. בשנת 1873 נעשה פריוואט־דוצֶנט לפילוסופיה באוניברסיטה שבמארבורג,, בשנת 1875 נתמנה לפרופיסור שלא מן המנין באוניברסיטה זו ובשנה שלאחריה (1876) – לפרופיסור מן המנין, ולאחר זמן – גם ל"יועץ־סתרים". ומיום שבא למארבורג ועד שנתיַשב בברלין – בשנות חייו האחרונות – הורה בקתדרה פילוסופיה ותורת־הגיון ארבעים שנה ויותר בנחת ושלוה, בלא שאירע בחייו החיצונים מאורע ראוי להִזָכר.

ופתאום, לאחר שכבר נתפטר מן הקתדרה שלו במארבורג מחמת זקנה, לאחר שכבר מלאו לו שבעים ושתיים שנה, הוא עושה מעשה, שאין כמותו להפלאה ואַתְמָהָה: במאי, שנת 1914, בעצם ימי הרֵיאקציה ורדיפת־היהודים ברוסיה, קודם שקמה לדממה הסערה, שהטיל עניין־בייליס, הולך הפילוסוף הישיש, שבתור יהודי, שאינו נתין־רוסיה, אסור היה לו אז אף לדרוך על אדמת־רוסיה הקדושה אם לא בתור סוכן־נוסע מסחרי או על־פי רשיון מיוחד, לערי־רוסיה, שברובן לא היתה ליהודי אפילו זכות־הישיבה – לפטרבורג, למוסקבה, לריגה, לווילנה ולווארשה. והוא מקהיל בהן קהילות ודורש בהן דרשות ברבים בשבח־היהדות, שמתוכו אתה שומע את גנותה של הנצרות, – דבר, שהיה מסוכן כל־כך בימים ההם! במשך ארבעה שבועות רצופים לא ייעף ולא ייגע הזקן בן השבעים והשתיים להטיף לקהל של יהודים ונוצרים על האידיאלים הרמים של ה"מונותיאיסמוס המשיחי" או ה"משיחיות הנבואית" – בניגוד לה"משיחיות האֶוואנגליונית" – וכך הוא מטיף בארץ כזו ובזמן כזה! וכי אין זה מאורע ממדריגה ראשונה, ובפרט בשביל פילוסוף, שבמשך כל ימי־חייו הארוכים כמעט לא עזב את בית־מדרשו ואת הקתדרה שלו?

מה היתה תכליתו של הרמאן כהן במסעו הקשה והמטריד, ואפילו המסוכן לזקן מופלג שכמותו?

שתי שנים לאחר מסעו, בעצם ימי־המלחמה, פירסם הרמאן כהן בירחון הציוני Der Jude (חוברת יוני, שנת 1916) מיסוּדו של מארטין בובר (אחר־כך נלחם כהן בהשקפות הציוניות של זה) מאמר בשם Der polnische Jude (היהודי הפולני), שבו ניסה כהן עצמו לבאר את תכלית־מסעו לרוסיה. ובינתיים מתברר מאליו גם יחסו אל יהודי־רוסיה בכלל. וכך חשוב מאמר זה כפלַים: בין מצד המחבר ובין מצד הנושא. ולפיכך מוצא אני לנחוץ ליתן אותו כאן בתרגום עברי מדויק (אפילו אם על־ידי כך יהא סיגנונו העברי קשה קצת)³, בשלמותו, כמו שהוא, לא אעיר עליו כלום, אף־על־פי שיש ויש מה להעיר עליו: “אין משיבים את הארי לאחר מותו”. בכמה וכמה דברים נראה הפילוסוף הגדול כמחזיק בדעותיהם של “בעלי־התעודה”; אבל אף לתוך דברים אלה הוא מכניס נעימה חדשה, שהיא זרה כל־כך לשירת־ההתבוללות… והרי אף ידיעת דעותיו והשקפותיו של אדם גדול כזה כשהיא לעצמה דבר גדול היא, כי הרבה והרבה יש ללמוד מהן בחיוב ובשלילה…

היהודי הפולני / הֶרמאן כהן    🔗

היהודי הוא פרובלֵימה בכל מקום. ויותר שהוא מורגש בתור עובדה, יותר הוא נעשה פרובלימה. אבל היהודי הפולני היה תדיר ליהודים הגרמניים, שהיה להם תמיד עובדה מורגשת, יותר מפרובלימה עיונית, מפני שהיה נושא מתמיד של דאגתם החברותית והוצאה־חוזרת בתקציב של הקהלות. אבל ביחד עם זה נשאר בשביל כל אחד ואחד בריה לוֹקָה ביסורים בלתי־פוסקים בה במידה, שלא רק דרש לעצמו מה שנראה בשם ‘רחמנות’ ושנתגלה על־ידי נדבות, אלא גם עורר רחמים יותר עמוקים להאסון של בני־הברית, שבא עליהם שלא באשמתם. הנודדים היהודיים־הפולניים הטילו, הרבה קודם שנתמלא בהם הישוב באוּאייטשיפל ובניו־יורק, על היהודים הגרמניים את השאלה מרובת־הדאגה בדבר האפשרות לפרנס מספר עצום זה של בני־אדם מלאי־חיים, שהם צפויים אל סכנת־הכליון. ובשאלה מדינית זו נתקשרה באופן גלוי למדי הדאגה לקיום־היהדות בכללה בשעה שנשקפה סכנה מרובה ביותר לחלק גדול ביותר זה של עם־ישראל. אבל אף דאגה זו לא היתה האחרונה: פרובלימה פנימית עוד יותר נתעוררה בנו ביחס אל בני־האדם הללו. כי אנדרוגינוסים אלה היו, אמנם, בלא ספק יהודים בגופם ובנשמתם, אבל ביחד עם זה היו גם־כן פולנים ורוסים. ומאחר שבאו לארצות הללו אך על־ידי יציאה מגרמניה ובלשונם העממית שמרו באֵמון של היהודי לארץ־המולדת את רכושה של הלשון הגרמנית, הציגו לעינינו, ביחוד לאחר שהיו תמיד חוזרים חלילה, את נדידת־העמים היהודית כעל במת־חליפות (Wandelbühne) חיה.

ואולם מה לא יכול הפרט ללמוד מהם, וכמה היה שכרם של הנסיונות הפרטיים הללו גדול מהפסדם של שלטונות־הקהלות, שהיו מוציאים עליהם הוצאות מוסיפות והולכות. בכל יום־שישי בבוקר היתה אמי החסודה מוספת על ברכת־הבוקר את התפילה, שיזמין לה ה' “אורח”⁴ פולני לשולחן־השבת. וכשהאדם הלבוש קרעים היה מתגלה פתאום בתור תלמיד־חכם, היו שיחות תלמודיות, שאבי היה משוחח עמו, מתַבלות את סעודת־השבת שלנו. זכרונות כאלה ודאי שנשארו להרבה יהודים גרמניים מימי־ילדותם, וכמה עמוקים הם השרשים, שהכה בנו על־ידי כך הלך־הרוח החברותי האמיתי. שהרי על־ידי כך נתקשרה לעינינו העניות בחשיבות רוחנית. כאן אי־אפשר היה שישָׁאר בנפש אפילו זכר לבוז או לקובלנה, כי היה מתעורר בכל תוקף רגש־האהבה להאָח באמונה, שנושא על ראשו את כתר־התורה. וכך היה מאורע זה, שהיה חוזר משבוע לשבוע, נעשה לא רק מעיין של התלהבות ישראלת, אלא ביחד עם זה כוח מקורי של האידיאליסמוס החברותי.

אבל מעט־מעט הורע המצב המדיני בארצות הללו יותר ויותר. הוא נעשה רע גם בגאליציה, אבל נורא ביותר –ברוסיה. ואף־על־פי־כן תקפה את היהודים בכל הארצות הללו ההתבוללות הלאומית, ובפולניה עוד מלפני זמן מרובה. הרב הוואַרשאי מייזֶלס היה באמצע המאה שעברה, ודאי, בלא שוויתר על יהדותו הלאומית, בא־כוח נלהב של הפולניוּת בוועד־המדינה של גאליציה. ובנוגע לרוסיה, הרי ידועה לַכֹּל השתתפותם המרובה של בני־הנעורים מישראל במהפכה הרוסית. לא בלא תמיה יכולנו לשמוח על פאַטריוטיות רוסית זו; כי האינטֶליגֶנציה היהודית צריכה היתה להכיר את הסכנה הנשקפת מתוך הספרות המסתורית של האורתודוכסיה (ה"פראַבוסלאַוויה") היוונית־הביזאַנטית. ספרות זו בכוחה האמנותי היא בלא ספק מקור של פאנסלאוויסמוס, ובה יש למצוא בֵּאור אנושי, מוסרי, בשביל המעשים הבלתי־אנושיים של הרוסיוּת (Russentum) בפוגרומים הישרים והבלתי־ישירים.

בכל השערוריות הללו, שהן מרעישות את העולם זה כמה עשרות שנים ושעוררו לפנים את אַנגליה למיטינגים של התמרמרות, בכל החורבנות הללו אף־על־פי־כן לא נשמד עם־ישראל ואף לא כשל כוחו. עוד גם עתה, כמו בכל אותן השנים, עולים כוחות רוחנים חדשים מבטן־שאול זו. בכל המקצועות של הידיעה והחקירה, המוסיקה ואמנויות־התבנית, וכמו־כן של התעשיה והמסחר, מביאים היהודים הפולניים ביחד עם קרוביהם הרוסיים את העולם לידי השתוממות, אף אם לידי השתוממות חשאית ושתקנית. כי לא זה שעלה לגדולה מתפאר במוצאו בשעה שכבר הוא רשאי להתחמם לאור־השמש של אירופה, ואף לא אירופה מכבדת את הגֶטוֹ בתור האוּרְוָה עם האֵבוס, שממנה יָצאו כמה וכמה מגיבורי־הרוח. אבל היהודי, שאוהב את אלהיו היחיד והמיוחד ובכלי־חמדה יחיד ומיוחד זה הוא מכיר את כתב־הלְוָי של נדודיו הנצחיים, - מכיר אותו בכל מעמקי־הויתו, ועל־כן הוא אוהב אותו בכל נימי־לבו, – היהודי הנאמן־לדתו שואל את עצמו: מאין בא כוח כמעט לא־אכזב זה, שזורם וחודר אל העוני, שיוצא מן המצוקה הקשה ביותר של החיים? וכי אמנות־השירה הסלאַווית, כמה שהיא קוסמת קסם לרוחו של היהודי, או מעוף הרוח והדעה, שאין לשלול מן הרוסי למרות כל חולשת־רצונו, הוסיפו אומץ לרוחו של היהודי באותה מידה, שלא רק יכול הוא להתחרות בעמים ההם באמנות ובמדע, אלא יכול הוא להפרות אף את המערב בתכונתו המקורית? במה מוצא את בֵּאוּרוֹ כוח־חיים כביר זה, שהוא מתנגד אל היחס־של־גומלים הכללי שבין טוב גשמי ותרבות רוחנית?

נסיוני בבית־אבותי משיב על שאלה זו את התשובה, שהיא לבדה, כמו שאני חושב, היא הנכונה. האֶנרגיה הרוחנית של היהודים מקורה האחרון הוא באוצרות הספרותיים של הדת הישראלית. ויותר שדור עברי בקי באוצרות אלה, שעברו עליהם שנות־אלפים והם נשארו בנעוריהם הנצחיים, ויותר שהמהות הישראלית עומדת בקשר חי למקורותיה היסודיים הללו, יותר נעשה חי ומחבק־עולם כוח־האמונה שלו, ועמו ועל־ידו – ההרגשה־העצמית המוסרית והאֶסְתֵּיטית שלו. שיש זכות־חיים לו לעצמו ויש עתיד היסטורי לאמונת האל היחיד והמיוחד.

ואולם מרעיון יסודי זה צמחה מסקנה, שעל־ידה נעשה היהודי הפולני־הרוסי פתאום מחדש פרובלימה במובן אחר לגמרו. התאחדותו של העוני עם הכוח, של העלבונות עם קבלת־היסורים־באהבה, שוב אינה פרובלימה: היא נתבארה למדי על־ידי כוח האמונה והדעת של הדת. וגם מה שפעל היהודי הפולני בשביל המדע והתרבות הכלליים, – כל זה נבע במובן העמוק ביותר ממעיין זה בלבד או ביחוד. אבל בינתיים נתגלה קשי חדש, שעל־ידו נעשה יהודי זה לא רק בתור יהודי בלבד, אלא ביחוד בתור יהודי פולני־רוסי, פרובלימה בשביל היהודים והיהדות בכלל, ועל־ידי כך – גם פרובלימה בשביל התרבות הכללית.

פְּלֵיהווי השיב, כמו שמסַפרים, ליהודי רוסי אחד, שהציג לו למופת את מצבם המדיני הטוב של היהודים האירופיים (המערביים), כדברים האלה: אילו היו לכם המוסריות וגם הדתיוּת של יהודי־אירופה, מתיחסים אליכם באופן היינו אחר לגמרי. אבל זמן מרובה קודם ששָׁמעתי דבר זה בתור אִמְרה, שיצאה כביכול מפי פליהווי, העסיק אותי בלא הפסק רעיון זה עצמו, שבאתי אליו על־ידי מה שהייתי מתוַעד עם בני־האדם הללו לעתים קרובות. פעם בפעם היה מתגלה לי, שקֶרע רוחני קָרע לשניים את האינטֶליגֶנציה של יהודי־המזרח: בין אדיקוּת ובין אינדיפֶרֶנטיות דתית אין שם שום תיווּך. לא אחד מן הציוניים היה משיב במשיכת־כתף ספקנית או רחמנית כשהייתי מודה לו, שאני מאמין באלהים. ובבהלה הייתי מכיר ביחידים מתוך האורתודוכסיה של יהודי פולניה ורוסיה, שבכלל היה חותם של אצילות טבוע עליהם וסוף־סוף הרי עדיין יש להם בקיאות בספרות הרבנית, – שיש בהם התנכרות ותלישות ביחס אל הרעיונות והתקוות הישראליים. מאחר שנקודת־המבט התרבותית־ההיסטורית נוטה לחתור ולמצוא מין התנצלות בשביל כל הנוראות של ההיסטוריה, על־כן יכולתי להחליף לעצמי את התוכחה הידועה על שהיהודים משתתפים בניהיליסמוס הרוסי בתוכחה על הניהיליסמוס הדתי שלהם; וכך חזר ונמצא מין של “אימפּוֹנֵדיראביליות” (דברים שאינם במשקל) בשביל הפוליטיקה של הפוגרומים, שהניחו את הדעת באופן מעציב.

היהודי המזרחי הוא באמת פרובלימה מיוחדת בנידון זה. כמה שמצויה תהום זו (בין אדיקוּת ואינדיפֶרֶנטיות דתית) ביהודי התרבותי (של המערב), סוף־סוף נתגשרה פחות או יותר על־ידי הליבֶּראַליסמוס הדתי, שהוא מנואץ כל־כך. משה מֶנדלסזוֹן (בן־מנחם) לא רק נטע בתוכנו את הלשון הגרמנית, ובזה סייע לנו להשיג את הזכות הטבעית להיות אזרחי־המדינה בגרמניה, אלא גם הקים את המצודה הגדולה נגד מלחמת־התגרה, שהתרבות החדשה נלחמת בדתנו. כל ההופעות הטפלות, שנראות כאילו הן מוכיחות את ההפך מזה, בטלות לעומת העובדה ההיסטורית, שאנו, למרות אי־אמונתנו, כביכול, ובשעה שנשתחררנו באמת מכמה וכמה מצוות מעשיות טפלות, –בשום אופן לא מכולן, – אנו, יהודי־גרמניה, יצרנו, כמעט לבדנו, את חכמת־ישראל. זוהי היצירה הגדולה של הרוח המֶנדלסזונית והעדות, שאין להזימה, על ערכו ההיסטורי־העולמי של מנדלסזון בשביל קיום־היהדות בכלל. ביצירה זו של חכמתו נעשה לנו (מנדלסזון) יוחנן בן זכאי שני. המצוות המעשיות, שסוף־סוף מקושרות הן בקרבנות, –הרי אין אנו מבטלים אותן, אבל כמה שמתו בשבילנו בלי משים, סוף־סוף אנו מוסיפים לחיות את חיינו הדתיים ומראים את עצמנו בחיים אלה כבני־תרבות גמורים על־ידי גילוי המדע בתוך דתנו ומתוכה.

זוהי הדוגמה הגדולה, הערך־של־מופת, שיש ליהודי הגרמני בשביל עתידות־היהדות, ודוקה בשביל היהדות של כל העולם כולו בהתפתחותה הדתית. אך להאורתודוכסיה, כמה שקיומה מועיל הוא בשביל כולנו, –אף לה מביאה הדוגמה שלנו התקדמות, ולא רק בשביל התפתחותה העצמית בלבד. אנו, היהודים החפשיים, מוכיחים על־ידי הרצינוּת ורוממות־הרוח של אמונתנו באֵל אחד, שיש כוח־חיים מספיק בשביל הדתיוּת המודרנית. אנו מביאים ראָיה זו לעומת כל אי־אמונה וכל ספקנות מוסרית, אבל גם לעומת רעיון־הגאולה של הנצרות. ובכוח־רעיון זה אנו מתנגדים ומתקוממים לכל ההתנפלויות, הסילוּפים וההטעאות, שמפיצים את אַרסם עד היום הזה. בידינו עלה למזג את השגת־ההיסטוריה שלנו, כמו גם את המשכת־הפולחן שלנו, בכוחות־המניעים הפנימיים ביותר של המסורת הדתית, וביחד עם זה – גם בכוחות המניעים של התרבות הכללית. שום בן־דעת אינו יכול להטיל ספק בדבר, שהדתיוּת החפשית שלנו היא כוח מרכזי של תפיסת־התרבות שלנו, כמו גם וביחוד של הפוליטיקה הכללית שלנו.

אחדות זו, שהיהודי הגרמני מחזיק בה בכללה, אִבֵּד היהודי המזרחי או, יותר נכון, עדיין לא הקנה אותה לעצמו. רעיון זה הוליך אותי לפני שתי שתים לרוסיה, ועל אמיתותו של רעיון זה נוסדה ההצלחה הבלתי־אמצעית, הגדולה מכפי הראוי, שהביא לי מסע זה דרך פטרבורג, מוסקבה, ריגה, ווילנה וּוארשה והרצאותי בערים אלו, ולכבוד־הענין ולכבוד האנשים ההם אף אני רשאי להתכבד ולהתפאר בה. בארצות הללו עדיין חיה יראת־הכבוד העתיקה בפני החכמה, שהיא כוח־יסודי של הדעת הישראלית. יותר מבמקום אחר – בצער אני אומר דבר זה: יותר מבארץ־מולדתי – מכירים אותי שם, אמנם, גם בחוגי־המדע הנוצריים, לא רק מתוך כתבַי הדתיים, אלא גם מתוך ספרַי הפילוסופיים. ובקורבה, שבה מצטיינת ההשכלה האמיתית, נתהַוה שם במהירות־הברק על־ידי הרצאותי, שנמשכו כמה וכמה שעות, יחס אישי בין הנואם ובין קהל־השומעים; והבאנקֶטים והאספות הרצופות חיזקו אותו והעמיקוהו. בארבעת השבועות הללו של חודש מאי, שנת 1914, דיברתי עם יותר מאלף מבני־האדם הללו, ולא דמיון־שוא, אלא הכרה והוכחה הבאתי עמי משם בדבר האפשרות, שתצליח אותה תכנית, שמתוכה נולדו הרצון וההחלטה לנסוע נסיעה זו כולה: לנסות ולעורר את הלבבות, שתתכונן בארצות ההן דתיוּת חפשית, חזקה ועומדת על מרום־התרבות, ולפעול, שתתיַסדנה, בתור מצודתה של דתיות זו, משתלות בשביל חכמת־ישראל. חיי־דתיוּת אמיתיים בעל־כרחם מוּתנים הם בבן־תרבות על־ידי הקשר החי בחכמה דתית ובהשכלה דתית. מקשר זה שואב אחר־כך גם המוסד החברותי של עבודת־האלהים את התפתחותו החיה ואת חוקיו האמיתיים.

התקוה תשעשעני, שעוד יעלה בידי, כמו שעלה אז במחשבתנו, להמשיך את הנסיעה, שהופסקה אז, ולִשְׁנוֹתָהּ. גיל־השיבה הרי יש לו רשות להיות מדבר בעדו. ובכן אנא תנתן לי רשות להביע, שאין אני מבקש לעצמי סיום יותר רם של חַיַי מן הפעולה, ותהא אפילו רק פעולה עוברת, בתוך בני־דתי אלה, שכל מי שלא קֵהתה בתוכו ההרגשה של הטבעיות העדינה אי־אפשר לו שלא יכבד ויאהב את מעוף רוחם ונפשם, את גודל־הרוח שבקבלת־היסורים שלהם ואת מקוריותם ועצמאוּתם. ואם נגזר עלי, שלא אקח חלק בעצמי במפעל הכרחי זה של העתיד, אין אני מסופק כלל בהצלחתה של תכנית זו, שאינה צריכה להסתלק מעל סדר־היום. אין דַי בדבר, שעוד יש שם (ברוסיה ופולניה) כוחות רוחנים־מוסריים מרובים עד לאין שיעור, שעדיין באִבָּם ובלחלוחיותם הם עומדים. צריך לדאוג גם לאלה הקרובים אל הבגידה, מפני שכמעט מתו בשביל החיים הנצחיים שלנו. את עריסתם של היהודים האירופיים צריך לקיים בתור כזו בכל תוקף וּוַדאות. רק באופן זה יכול גם הכוח התרבותי של היהודים להתקיים ולהתעדן בשביל הארצות הללו עצמן ובשביל תרבותן העצמית.

לא נתפרסם בתוכנו למדי, כמה גדולות יָצרו היהודים בארצות הללו במקצוע של הפעולה החברותית. מתמכרים כאן (בגרמניה) להדמיון, כאילו היו יהודי־מערב־אירופה, מפני שהם עושים בקנאתם הראויה לתהילה הרבה בשביל יהודי־המזרח, עושים בשבילם את הכל. ואולם מי שביקר בכל הערים הללו את מוסדי־החינוך הגדולים למלאכה ומלאכת־מחשבת, הוא מלא השתוממות על הדאגה החברותית של האנשים ההם, וכמו־כן על הכשרונות של בני־הנעורים מישראל בכל מקום שם, כשרונות, שנתגלו במלאכות הדקות, כמו שנתגלו, כידוע, גם באמנות ובמדע. גם בתי־יתומים מסודרים באופן ראוי למופת, כמו ביחוד בית־היתומים, שמנהל הד"ר גולדשמיט בוואַרשה באהבה בלא גבול ובהבנה מודֶרנית, למדתי לדעת לא בלא התפעלות עמוקה. וכך יש להתפלא בבתי־הספר על התחבולות העולות ויורדות (Absrufungen), שבהן מבקשים שם להשתמט מן הגזרות האכזריות של השלטון.

ומצד אחר, הלא ידוע יותר מדאי, ביחוד בנוגע לבני־הנעורים הרוסיים, בכמה אומץ וקרבנות השתתפו בשאיפות המדיניות והחברותיות להרמתו של הפרוליטאַריאַט הרוסי.

עם כל הגילויים הללו של הבגרות המדינית מצד יהודי־המזרח, אף־על־פי־כן אין הם צריכים לבוז למופת, שיכול להיות להם היהודי הגרמני גם בפוליטיקה. אף בזה זכתה והחזיקה היהדות הגרמנית בבכורה האידיאַלית בשביל כל היהודים שבמערב־אירופה על־ידי יסוּדה של חכמת־ישראל. במעמקי החכמה המיוחדת נוסע ביחוד המעיין החי בשביל כל זרמי־התרבות בקרב ישראל. הדבר מתאים לעובדה ההיסטורית, שהגדולים באמת, שקמו בתוכנו בכל מקצועות־הרוח, קשורים הם בקשר פנימי ביותר בדעת ובחיים הישראליים וצמחו מתוכם. היהודי יהודי הוא קודם־כל בכל מקום; וכך הוא לא משום הלאומיות היהודית, אלא משום הדתיות היהודית. במקום שקֵהתה זו, אי־אפשר להצמיח חיים אמיתיים ומתאימים לטבעו על־ידי קסם מוֹדֶרני. ואולם השכליוּת (Intelligenz) הישראלית, כמו גם המוסריות של היהודים, מושרשת לא במשה ובנביאים עם הכתובים בלבד, אלא לא פחות מזה גם בתורה שבעל־פה, בתלמוד ובמדרש, ולסוף – גם בפילוסופים הדתיים של ימי־הבינים.

היהודי המזרחי נעשה לנו פרובלימה מתחילה במובן בלתי־נוח לו, מפני שהיהדות התרבותית החיה שלו נעשית מוטלת בספק. ואולם הסקירה לא רק על עינוייו, אלא גם על כוח־היצירה שלו בימי־עינוייו אלה, הביאה לנו בעל־כרחה את התנחומים, שעדיין הרבה יהדות אמיתית חיה בקרבו. ועל־כן חלילה לנו מלהִתְיָאֵש, שהוא יביא יֶשע גם לנו אם מעתה, אפשר, יתמיד לבוא ולהתיַשב, ואפשר, במספר מרובה משֶׁהיה מתישב עד עתה, במחוזותינו, שמהם יָצא לפנים חלק גדול מאוכלוסיו עכשיו אל המחוזות הללו (לפולניה ורוסיה). בקבלת־היסורים שלו, שהיא כמעט למעלה מיכולת־אנוש ושכבר נתנסה בה ועמד בנסיון, יתן מעוף חדש להמוסריות האידיאַלית שלנו, למסירות־נפשנו לשם חובות שלמעלה מן החושים. והוא גם מוכשר בכלל, על־ידי תבונתו החריפה ועל־ידי תפיסתו הבלתי־אמצעית, לחדד אותנו, לחַסמנו ולעוררנו לתחרות רוחנית. כי בתוכנו כבר בטלה, לצערנו, ברובה השפעתו של הפילפול (Dialektik) התלמודי. אבל שם עדיין לא אבדה רעננותה של השפעה זו. ומי שאַך שמע קצת על תכונתו הרוחנית של התלמוד, יכיר ויבין, כמה גדול ערכה הפנימי של ההתרגלות ב"גימנאַסטיקה שכלית" בעלת חוליות מורכבות הרבה לא רק בשביל עבודת־המחקר, אלא גם בשביל המשא־והמתן של חיי־העסק. הספוגיוּת העתיקה והבאה־בירושה תעורר קנאה בנו ללכת בדרכיה, וההכנה הטבעית לשכליות, שיש ליהודים, תתחזק בנו מחדש על־ידי תוספת זו (של יהודי־המזרח).

ואולם אין הברכה מצויה בחיים התרבותיים אלא על־ידי פעולה־של־גומלים. ובכן ילמד גם היהודי הפולני בתוכנו לא רק חכמה גרמנית ונימוס גרמני, פשטות, יַשְׁרות ונאמנות חמורה, שבעל־כרחו נחלשו בתוכו תחת התהפוכות והנכָלים של העריצות והרדיפות: צריך הוא גם להתעמק ברצינות בהרגשתו (ernsthaft sich einfühlen) בדתיות הישראלית של יהודי־גרמניה כדי לפתח אותה לשם חייו הפרטיים, כמו גם לשם חיי־הקהילה, על דעת־עצמו ולפי רוחו המקורית. צריך הוא להכיר שהפילוסופיה האמיתית, המדעית, שאינה שוגָה בדילֶטאנטיות של הדמיון, אלא היא מעורה באופן שיטתי במדעים, יודעת להצדיק את האמונה באל יחיד ומיוחד. ולפיכך אמונה זו היא הכרה מוסרית. לפילוסופיה הגרמנית יש בשביל מושג זה הביטוי “אמונת־התבונה” (Vernunftglaube). ועל ביסוס מוסרי זה של המוסריות הדתית צריכה להוָסד גם ההכרה המדינית של היהודי המזרחי; ממנה צריך הוא להסיק (herleiten) גם באופן סובייקטיבי את זכות־האזרחים המדינית שלו. לא רק לעומת דוסטויֶבסקי, אלא גם לעומת טולסטוי צריך הוא, בלא כל הלך־רוח של פאנתיאיסמוס ובבהירות וּודאות מדעית גמורה, להחזיק ברמה את הדגל של האל היחיד והמיוחד, את התורה הרעיונית של המונותיאיסמוס הטהור.

באידֵיאליזאציה כזו אני צופה ומביט בעתידותיה של היהדות המזרחית. במקומות המכובדים והעתיקים של הישיבות יקומו פאקולטות לחכמת־ישראל. מעיין לא־אכזב הוא כוח־היצירה של הרוח והלב הישראלי. היהודים של כל הארצות יתחברו מכאן ואילך נגד רדיפתו של רוח־ישראל כמו שהיו מתחברים עד עתה לשם העזרה המדינית והחברותית. ואת הנצחון הגדול ביותר יחוג היהודי הגרמני אם תזכה ארץ־מולדתו להוציא לפועל בהתקדמות מודרגת השתחררות אמיתית זו, התחדשות פנימית זו של יהודי־המזרח. במה תהא נחשבת לעומת זה כל האֶמאנציפאציה הקטועה, שנפלה ליהודים לנחלה עד עתה? – כי לא רק המספר הגדול ביותר אלה, שיהיו נהנים הפעם משחרור זה, מעלה את ערכו יותר, אלא זהו השלמת הרעיון ההיסטורי של האֶמאנציפאציה היהודית, שעל־ידי כל יבוא רעיון זה לידי גמר־בישולו בהכרה העצמית של היהודי⁵.

אם סוף־סוף לא עוד תעָרך עבודת־האלהים בערים ובכפרים של המזרח בדראמאטיקה ובהעוויות של הקינה ושל היללה הבלתי־אמצעית, אלא בחגיגיוּת, שכאילו התרוממה מעל להרגשה של המציאות הפרטית, של פולחן רעיוני־אובייקטיבי ויוצא מתוך ההכרה הדתית; אם סוף־סוף תהא ידה של האידֵיאה על העליונה ולא זו של כוח־הכפיה שברגש־המסורת עם האמונות התפלות והטפלות; ואם סוף־סוף בהסכם לזה תכָּנס לתוך העסק־במדע הרוח של הבקורת האמיתית, באופן שהלימוד, אמנם, לא יהא עוד לתפילה בלבד, אלא לספקנות ולתְעִיָּה, מפני שיהא גם לעמידה בוטחת במקום שנראות עקבותיה של האמת המדעית: אז יעָשו בית־הכנסת ובית־המדרש, לאחר שיתאחדו, מקומות־תרבות אמיתיים. והאידאליוּת של המעונים על קידוש־השם, שכבר נשתרש בהם כח־הסֵבל, אבל לא פחות מזה גם שוויון־הרוח וגודל־הלב עצמם של ההוּמוֹר הניזון מכוח זה ושל הרגשת החיים והעולם של בני־האדם הללו, שעדיין הם עצמיים ומקוריים, יהיו לברכה ליהודים של כל העולם כולו.

יסוריהם נתנו ליהודי־המזרח את משפט הבכורה ההיסטורית. הם שמרו בתוכם ביחד עם החידוד וההוּמוֹר עצמוּת, שהיא מין ממיני ההשתרשות־בקרקע. משום כך אין לבוז למידה הטובה של ההתבוללות (Assimilationstungend). אבל הערך התרבותי שלה מותנה על־ידי הזיווג עם עודף בלתי־כָּלֶה של השתרשות־בקרקע. כשהיא (מידת־ההתבוללות) נשארת בלא חיבור זה, בלא ספק יוטל צל על ההתבוללות. כוח־בראשית של ההשתרשות־בקרקע היא הכוח העולמי הטבעי, שאין לו חליפים, שחודר אל כל האומות, אבל יודע הוא ביחד עם זה לשמור על נחלתו ועל קניינו הפרטי, עד – כמו שאומר היהודי: שיבוא משיח, או, כמו שאומרת תורת־המידות: עד שרעיון־האנושיות יתקרב יותר ויותר להתגשמותו.

הערתו של יוסף קלוזנר בסיום המאמר של כהן:

רק לפני 25 שנים נכתב מאמר מעניין זה – וכמה הוא נראה לנו עכשיו, לכל הפחות בחלק ניכר ממנו, מוזר ומשונה ובעל ערך היסטורי בלבד!

אכן, גם פילוסוף גדול לא תמיד הוא חוזה־עתידות…